בת ים - התמודדות עם הבזיונות

 - - - אין זה תמלול הדרשה! אלא עיקרי הדברים ע"פ הספר 'נפשי תידום' באדיבות הרב אליעזר רפאל ברוידא שליט"א - ישר כוחו! לכתבה על הספר - לחץ כאן- - - 

תוכן ענינים: פרק ה': התמודדות עם הבזיונות / שלש עשרה תחבולות ההתמודדות עם בזיונות  / תחבולה א': לזכור את תכלית האדם בעולם הזה וכו'  / שלב ראשון: הכרת תכלית האדם בעולם הזה / שלב שני: הכרת הקושי שבנסיונות וביסורים / שלב שלישי: להאמין ולדעת שהכל מאת השם יתברך והכל לטובה / שלב רביעי: לא להיבהל מן הטעם המר של התרופה  / שלב חמישי: לחיות בשלום עם עצמו / סיכום תחבולה א': משל שני החולים / תחבולה ב': לחשוב שאני פורע את כל חובותיי במחיר סמלי / משל המשא ומתן עם המלאך.

פרק ה': התמודדות עם הבזיונות

לאחר העיון בפרקים הקודמים - הסיבות שגורמות לבזיונות, סוגי הבזיונות השונים, המדרגות בקבלת הבזיונות, ואת מעלות הבזיונות - ניתן לגשת אל העיקר, כיצד להתמודד עם הבזיון, ולהפוך אותו לסולם מוצב ארצה, שבאמצעותו ניתן לעלות במעלות הקדושה, ולגלות את האושר האמיתי, בעולם הזה ובעולם הבא.

מבוא

לאחר שהאדם מכיר את המעלות הרבות של הבזיונות, איננו זקוק לשכנוע שהבזיון הוא דבר מועיל, מתנה מאת השם יתברך המסוגלת לזכות אותו בחיי אושר בשני עולמות. כצפוי, למרות שהידיעה נקלטת במוח, הלב עדיין נרתע מן הבזיון. ניתן לומר אפוא, שהמרחק הגדול ביותר בעולם הוא המרחק בין המוח ובין הלב. תוכן הפרק הנוכחי מיועד לקצר את המרחק הזה. 

ידיעת התחבולות השונות המסייעות לאדם להתמודד עם הבזיון מאפשרות לו להפנים בלב כל מה שהשכל מבין ויודע. ואז, אם המוח והלב שווים, ושניהם משלימים בשמחה עם הבזיון, נפתחים שערי שמים, האדם עולה מעלה מעלה בדרכו אל השלמות, ואשרי חלקו.

שלש עשרה תחבולות ההתמודדות עם בזיונות

תחבולה א': לזכור את תכלית האדם בעולם הזה, שהכל בא מאת השם יתברך, והכל לטובה

זאת התחבולה העיקרית לא רק בקבלת הבזיונות, אלא להשגת חיים מאושרים בעולם הזה. היא תחבולה בת חמשה שלבים: אחד, הכרת תכלית האדם בעולם הזה. שניים, הכרת הקושי שבנסיונות וביסורים. שלשה, להאמין ולדעת שהכל מאת השם יתברך והכל לטובה. ארבעה, לא להיבהל מן הטעם המר של התרופה, וחמשה, לחיות בשלום עם עצמך.

שלב ראשון: הכרת תכלית האדם בעולם הזה

אמר לי מורי ורבי הגה"צ ממעליץ שליט"א במתק צחות לשונו, שמי שאינו יודע מהי תכלית האדם בעולם הזה דומה למי שנוהג במכונית במדינת סין, אך איננו מבין את שפת הסינים, ולכן לא יכול לקרוא את התמרורים בדרכים, ואין לו מושג לאן צריך לנסוע. התוצאה, הוא הולך לגמרי לאיבוד.

באותו הקשר, מי שרודף תאוות הגוף והנפש בעולם הזה, מבלי להבין מה דורש ממנו הקב"ה, לעולם לא יוכל להתמודד עם בזיון או פגיעה בכבודו. היות ורוב אנשי העולם אינם מבינים את התכלית, הם סובלים בהתאם. לכן, כצעד ראשון להתמודד עם הבזיון, צריך לדעת מהי תכלית האדם בעולם הזה:

כתבנו בספר "פי הבאר" (פ' בראשית, מאמר תכלית האדם בעולמו):

"ראשית כל, הקב"ה ברא את העולם בלי שום הכרח, מפני שמידתו להטיב (ראשית חכמה, שער התשובה, פרק א, אות א) ורצונו להטיב עם ברואיו. 

"שנית, הקב"ה רצה שיכירו את גדולתו, ועל ידי כך יגיעו ליראה ולאהבה (יסוד ושורש העבודה, שער א, פרק א). 

"שלישית, הקב"ה רצה שיהיו בני אדם בעולם הגשמי, קרוצי חומר גס, אך בעלי יכולת להידמות לברואי מעלה. ייעודם בחיים הוא להתגבר על מגבלות הגוף החומרי ולהשליט את הרוח, שהיא הנשמה הקדושה שנחצבה ממקור א'לוה ממעל. אותה הנשמה, ברגע שמתלבשת בגוף האדם, מקנה לו את הפוטנציאל לשלוט בתאוותיו הטבועות ביצרו הבהמי ולהתגבר עליהן, וזאת על ידי לימוד התורה וקיום מצוותיה. נמצא שתכלית בריאת האדם הישראלי, בעל הנשמה היהודית, כדי שיתעסק בתורה ויקיים את מצוותיה (תנחומא, בראשית, אות א), על מנת להגשים את מלוא היכולת הרוחנית הטמונה בו. העיסוק בתורה ובמצוות מקדש את האדם, וכשהאדם מתקדש, מתקדש שם שמים. 

"רביעית, הקב"ה ברא את העולם ואת כל יתר הברואים במאזן מדויק להפליא כדי להבטיח את הבחירה החופשית של היהודי. בהיות האדם בעל בחירה, הוא זוכה למערכת שכר לעולם הבא. עליו לברר את הטוב מן הרע, וכדברי רבנו משה חיים לוצאטו זי"ע (דרך השם, חלק א, פרק ב), לשאוף לשלמות, שהיא הטוב, ולהעדיר את חסרונותיו, שהן הרע. ובכן, כל יתר הברואים לא נבראו אלא לצורך ישראל ולהשלמת ענייניו. יוצא אפוא שארבעת הנקודות חד הן - בהיות נשמות ישראל חלק א'לוה ממעל, ורצון השם יתברך להקנות להן חלק גבוה בנחלה הנצחית של אור אין סוף בעולם הבא, ברא הקב"ה עולם גשמי, הלביש את הנשמה הקדושה בגוף בשר ודם, ותכנן אמצעים, דהיינו תורה ומצוות, שבעזרתם ניתן להשיג שלמות ולהידמות לברואי מעלה. על האדם להתייגע בבירורים תמידיים של הטוב מן הרע, וסופו ליהנות מיגיע כפיו. ידוע שהאדם מתבייש לקבל לחם חסד, כדבר ר' יודן בר חנין (ירושלמי ערלה, פ"א, ה"ג), שמי שאוכל מה שאינו שלו מתבייש להביט בפניו של הנותן. לפיכך, הקב"ה משגר את נשמות ישראל לעולם הזה כדי שתזכינה על פי דין, מתוך מעשיהן הטובים ופרי יגיעתן, למעמדן הראוי בגנזי מרומים, ולא תתביישנה לחזות בנועם השם יתברך. וזהו הבסיס להכרת התכלית". עד כאן לשון "פי הבאר".

לסכם את ארבעת הנקודות של "פי הבאר", תכלית האדם בעולם הזה היא לנצל את בחירתו החפשית כדי להשלים את נשמתו. משימה זו ניתנת להגשמה אך ורק כאן, בעולם הגשמי, תוך כדי יגיעה ועמידה בנסיונות. והבזיון הוא אחד מהנסיונות השכיחים למדי.

מדוע הכרת התכלית היא תנאי חיוני להתמודדות עם בזיונות? בא בזיון לאדם. אם אינו רואה את התכלית, אז הוא ניצב בפני פגיעה רגעית בכבוד המדומה שלו, ושרירות לבו לא תתן לפגיעה הרגעית לחלוף. אותו אדם עלול ליפול לתוך בור של כעס, שנאה, נקימה ונטירה, ועל ידי כך לאבד את חייו בשני עולמות. כבר בעולם הזה הוא טועם טעם גיהנם, כפי שאמר המן הרשע (אסתר ה, יג), וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שׁוֶה לִי. אפילו יש לו בית מסודר, פרנסה בשפע, אשה וילדים, ובריאות, איננו יכול לסבול פגיעה בכבוד שלו, דבר שאין לו שום ערך בעולם האמת. חבל לאבד את כל היקר עבור דבר שאין בו ממש.

להבדיל, החי בהתאם לתכלית הנצחית, ישקול היטב את ההפסד הרגעי מול הרווח הנצחי. ניחא, יחשוב לעצמו, מה שווה כבוד בעולם הזה? אפס אפסים! ומה שווה איפוק, העברה על המידות, ושפלות רוח בעולם האמת? עין לא ראתה, ואי אפשר לשער! כך, המכיר את התכלית מוכשר להתמודד עם בזיון ברוגע, במתינות, ובמחשבה על התועלת בעולם האמת.

שלב שני: הכרת הקושי שבנסיונות וביסורים

הפועל היוצא מהכרת התכלית הוא הכרת הקושי שבנסיונות וביסורים.

מסביר רבי נתן מברסלב זצ"ל (ליקוטי עצות, ערך סבלנות), ש"עיקר הצער שיש להאדם מהיסורין והצרות וההרפתקאות שעוברים עליו, חס ושלום, הוא רק מחמת שלוקחין ממנו הדעת, עד שאין מסתכל על התכלית שהוא כולו טוב. כי אם יסתכל על התכלית בודאי אינם רעות כלל רק טובות גדולות. כי כוונת השם יתברך הוא בודאי רק לטובה, אם להזכירו שישוב בתשובה, אם למרק עוונותיו על ידי היסורין האלו. וראוי לו לשמוח מאד בהיסורין כשיסתכל על התכלית שהוא כולו טוב".

מכאן, קל להבין את מה שמלמד רבי נחמן מברסלב זי"ע (ליקוטי מוהר"ן קמא, תו' סה, אות ג), "כשיש לו דעת, ומסתכל על התכלית, אינו מרגיש כלל הצער של היסורין".

נמצא, שעיקר שלמות הדעת של האדם הוא, שלא יבעט ולא יתבלבל מכל ההרפתקאות שעוברים עליו בעולם הזה בכלל, ומן הבזיונות בפרט. רק יאמין שהכל לטובתו הנצחית. הקושי שבנסיונות כאמור, שנוטלים לאדם את הדעת. לכן, מי שלא מתבלבל ולא כועס בעת שמתבזה, שהבזיון הוא פרט מתוך כלל הנסיונות, ומאמין שהכל לטובתו הנצחית, זוכה לשלמות הדעת. ואם הוא מקבל דעת, אזי בנקל עומד בנסיון הבזיון, ומתמודד בהצלחה.

שלב שלישי: להאמין ולדעת שהכל מאת השם יתברך והכל לטובה

האמונה שהכל מאת השם יתברך הוא העיקר הראשון של דתנו הקדושה (י"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם): "אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ הוּא בּוֹרֵא וּמַנְהִיג לְכָל הַבְּרוּאִים. וְהוּא לְבַדּוֹ עָשָׂה וְעוֹשֶׂה וְיַעֲשֶׂה לְכָל הַמַּעֲשִׂים". אין עוד מלבדו. נמצא, שהכועס על המבזה כועס על הקב"ה, כי הקב"ה שלח אותו. לחילופין, המקבל בזיונות או יסורים בשמחה ובשלוות נפש, מגלה בטחון בקב"ה ואהבה לשמו הגדול, מעורר רחמים וממתיק דינים.

מסביר ה"ארחות צדיקים" זצ"ל (השער התשיעי - שער השמחה): 

"חביבים יסורים. ועוד אמרו חכמים (תענית ח, ע"א): כל השמח ביסורים מביא ישועה לעולם. וירגיל פיו לומר "גם זו לטובה" (תענית כא, ע"א), או "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד " (ברכות ס, ע"ב), כי יש כמה רעות אשר סופן טובות, וכן דרשו רבותינו על מקרא זה (ישעיה יב, א): אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני, משל לשני בני אדם שהלכו לעבור בספינה, האחד ישב קוץ ברגלו עד שלא היה יכול לילך בספינה, וחבירו נכנס בספינה לעבור, התחיל זה לקלל את יומו. לימים שמע שנטבעה הספינה ומתו האנשים אשר בה, אז התחיל זה לשבח לבורא יתברך, כי ראה שהיתה זאת כדי להחיותו (נדה לא, ע"א). לכן ישמח האדם ביסורים ובשאר נזקים שיהיו לו, כי אינו יודע מה טובה עתידה להיות לו מהם. וכן עשה נחום איש גם זו (תענית כא, ע"א)".

סניגורן של ישראל, רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע מוסיף (קדושת לוי, פרשת וישב): "גם צריך אדם להתנהג בכל דבר שמביא עליו יתברך יקבל ממנו בנחת ובשמחה על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות נד, ע"א) בכל מאודך בכל מידה ומידה שהוא מודד לך הוי מודה לו מאד מאד ויאמר כל מה דעביד רחמנא לטב עביד (שם מ, ע"ב) ויבטח ויאמין שיש בזה טובה גדולה כי מאתו לא תצא רעה חס ושלום כנחום איש גם זו שברוב הבטחתו ואמונתו בו יתברך אמר על כל דבר גם זו לטובה (תענית כא, ע"א) ובזה הוא ממתיק הדינים מעליו והופך אותם לרחמים ועושה מרע טוב ויש גם בזה הדרך הזאת נצוצות בסוד המוציא לך מים מצור החלמיש (דברים ח, טו) כי מים מרומז על חסדים ורחמים וצור הוא לשון תוקף ועוז וזהו המוציא לך מים כלומר חסדים מצור החלמיש כלומר מתוקף המשפט שבא עליך לסוף הוא נהפך לטובה על ידי מחשבתך הטהורה והנאמנה שאתה מאמין בו יתברך שהכל הוא עושה לטובה ובזה אתה מורה אהבה עזה ועצומה בו יתברך".

אם חסר לאדם דעת, ואיננו מבין כיצד מעשי השם יתברך לטובה הם, אזי החסרון הוא באדם, לא במעשי הקב"ה. כל מה שעושה השם יתברך הוא לתכלית הטובה, והכלל הזה נכון מאוד גם לגבי בזיונות, כפי שלמדנו בפרק הקודם בעניין מעלותיהם הרבות.

אמרו חז"ל (סנהדרין פרק י', משנה א), "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". מדייק ומקשה ה"בית אהרן" מקרלין זצ"ל (אבות פ"א, ד"ה עוד), למה לא אמרו "יהיה" להם חלק בעולם הבא, ומתרץ, שכבר בעולם הזה יש חלק בעולם הבא, עד כאן. הכוונה היא, שמי שיש לו דעת ומבין שמידתו של הקב"ה היא להטיב עם ברואיו, וכל מה שעושה השם יתברך הוא לטובה, כבר יכול לטעום טעם העולם הבא בעולם הזה.

והנה, רבי נחמן מברסלב זי"ע מצהיר בפירוש (ליקוטי מוהר"ן קמא, תו' ד, א), "כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא, כמו שכתוב (תהלים נו, יא), באלהים אהלל דבר בה' אהלל דבר, וזאת הבחינה היא מעין עולם הבא, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (פסחים נ, ע"א): "ביום ההוא יהיה ה' אחד".

הקשו חז"ל בגמרא שם, "ביום ההוא יהיה ה' אחד", וכי עכשיו אין הוא יתברך אחד? ובכן תרצו חכמינו, זכרונם לברכה, שעכשיו, מברכים על הטובה "ברוך הטוב והמטיב", ואילו על הרעה "ברוך דיין אמת". לעתיד לבוא, רק יברכו הטוב והמטיב, שיהיה שם הוי"ה ושם אלקים אחדות אחד. זאת אומרת, כאשר תתמלא הארץ דעת, כולם יבינו שאין הבדל בין מידת הדין למידת הרחמים, וכל מה שהקב"ה עושה הינו לתכלית הטובה.

מי שמתמקד בעולם הזה הוא חסר דעת. מבלי להסתכל בתכלית, ימצא עולם מלא יסורים וצרות הרבה והרפתקאות שונות בלי שעור, הן בעניין הפרנסה הן בעניין בריאות הגוף הן בעניין שלום בית ומשפחה. ככל שאינו מבין את תכליתו בעולם הזה, מכאוביו כפולים ומכופלים. אין בנמצא אדם בעולם שלא יעברו עליו יסורים והרפתקאות הרבה, כי אדם לעמל יולד (איוב ה, ז). לכן, מי שזוכה להפנים את האמונה והדעת שהכל מאתו יתברך, והכל לטובה, עובר את העולם הזה בשלום. אדרבה, יוכל לטעום טעם גן עדן כבר פה למטה. הוא בודאי לא יתרגז ולא יכעס בעת שמתבזה, כי הוא מבין שהבזיון בא מהשם יתברך, כדי לזכות אותו או לעורר אותו (ראה פרק א', סיבות הבזיונות), והכל לטובתו. כך הגיב דוד המלך ע"ה בעת שביזה אותו שמעי בן גרא (שמואל ב טז, ה), ה' אָמַר לוֹ קַלֵּל אֶת דָּוִד. 

אומר רבי נחמן מברסלב זי"ע (שיחות הר"ן, שח), ש"סמא דיסורי קבילא", דהיינו, קבלת היסורים היא התרופה ליסורים. ועוד, "האדם לא נברא בשביל להתענג בעולם הזה כלל, רק שיעמל בעולם הזה כדי שיזכה לעולם הבא. על כן צריכין לסבול הכל ולהאמין שהכל לטובתו. כי כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, ולברוח בכל פעם לשם יתברך ולתורתו ולהתפלל ולהתחנן לפניו, כי אין מקום לנוס מפגעי העולם כי אם אליו יתברך לבד, כמו שנאמר (תהלים נט, יז), ומנוס ביום צר לי". 

נמצא, הדרך הטובה והבדוקה להתמודד עם נסיון בכלל, ועם בזיון בפרט, היא להאמין, ואף לדעת היטב, שהכל מאת השם יתברך, הכל למען השגת התכלית, והכל לטובה הנצחית. כך, לעולם לא יכעס, כי הוא מבין שהמבזה אינו אלא שבט בידו של הקב"ה, כפי שכותב רבי יחיאל מיכל מזלאטשוב זצ"ל (הנהגות הקדושות, אות מ): "ותהי' מן הנעלבין ואינן עולבין, שמחים ביסורין שיש לשמוח מאד אם בא לו איזה חרפה או דבר רע מן האדם, והאדם ההוא שליח שלוח מאת המקום ברוך הוא כמו שכתוב (שמואל ב' טז, י)  ד' אמר לו קלל, והוא השבט של הקב"ה, וכי יש לו לאדם לכעוס ולנטור על השבט המכה אותו. אדרבא אם יודע שחייב יותר והמושל ריחם עליו והכה אותו בשבט קלה ופוטרו מן העונש החמור ראוי לו לשמוח באותו השבט ומכל שכן שלא לשנוא ולנקום מן השבט. ותזכור תמיד מה שכתב הרח"ו ז"ל אם עיני שכל לך הי' לך לרדוף אחרי מי שחרפך, כי חיים הוא נותן לך".

שלב רביעי: לא להיבהל מן הטעם המר של התרופה 

מסביר רבי נתן מברסלב זצ"ל (לקוטי עצות - ערך סבלנות): "כמו שכל הרפואות הם בסמים מרים, כן רפואות הנפש צריכין לקבל על ידי מרירות, דהינו המניעות שצריכין לשבר, והיסורים שצריכים לסבול קודם שזוכין לרפואת הנפש באמת וכו'. וזאת המרירות והיסורים וכו' שיש לו, בודאי הוא צריך לסבול ובודאי יש בכחו לסובלו. כי השם יתברך אינו שולח על שום אדם מרירות ומניעות שאי אפשר לסבלם ולשברם".

למדנו בפרק הקודם, שהבזיונות הם תחליף ליסורים הרבה יותר קשים, ולמרות המרירות, עדיף לסבול בזיון. נכון, הבזיון כואב וצורב, אך ישנן תרופות לנפש הרבה יותר כואבות וצורבות, לא עלינו. ככל שמבין האדם את הסגולות הנפלאות של הבזיונות לרפואת הנפש, אזי מוכן לסבול בשמחה את הטעם המר של הבזיון.

שלב חמישי: לחיות בשלום עם עצמו

כעת, אם יודע האדם, או לכל הפחות מאמין, שהכל מאת השם יתברך, כפי שאמרו חז"ל (חולין ז, ע"ב), "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה", ואם הוא מבין שהכל הוא לתכלית הטובה, אז לא יהיה שום חילוק בהרגשותיו, בין טוב יותר ובין טוב פחות, ומה שבא הכל מאת השם יתברך והכל לטובה. כך, לא ייבהל ולא יתבלבל משום דבר שבעולם, רק כל מה שעובר עליו בכל יום יהיו בעיניו כטובות, הן יסורים וצרות ודאגות והרפתקאות, חס ושלום, כי המסתכל בתכלית מחפש את ידו של הקדוש-ברוך-הוא בכל דבר, ומאמין שהכל לטובתו הנצחית. כך, לא תהיינה לו דאגות ולא מלחמות פנימיות, ויחיה בשלום עם עצמו.

אדם החי עם עצמו בשלום, בנקל חי בשלום עם הזולת. ואז, אפילו יסבול ממנו יסורים ובזיונות, מתגבר ומשלים עם מצבו ושמח בחלקו. השלום והשלוה הפנימית מוציאים את כל עוקצו של הבזיון. אותו בר דעת שיודע שהכל לטובתו, מוכשר לסבול הכל ללא שום פגע. אדרבה, יוצא נשכר בכל התחומים - בשיפור המידות, בסיעתא דשמיא ברוחניות ובגשמיות, ובקניין עולם הבא. 

סיכום תחבולה א': משל שני החולים

כדי לעבור את הבזיון בשלום, ולהפיק ממנו את תועלתו המרובה, יזכור את חמשת השלבים: אחד, הכרת תכלית האדם בעולם הזה. שניים, הכרת הקושי שבנסיונות וביסורים. שלשה, להאמין ולדעת שהכל מאת השם יתברך והכל לטובה. ארבעה, לא להיבהל מן הטעם המר של התרופה, וחמשה, לחיות בשלום עם עצמו.

כדי להמחיש את חמשת השלבים של תחבולה א' בהתמודדות עם בזיונות, אמשול לך משל:

במחלקה הפנימית של בית החולים, שכבו ראובן ושמעון זה לצד זה. שניהם דומים להפליא, אותו גיל, אותו רקע, אותו מצב משפחתי, אותו מקצוע, ואף אותם תשעה תפרים בקיבה. ההבדל ביניהם, שראובן מאוד מאושר ממצבו ושמעון מאוד אומלל. היאך?

ראובן ניצל ברגע אחרון מ"אפנדיציט" שעמד להתפוצץ בקרבו ולהרעיל את כל גופו. הניתוח עבר בהצלחה, ולמרות שנשאר עם צלקת ותשעה תפרים בכרסו, החלמתו היא עניין של ימים ספורים. תוך זמן קצר בעזרת השם, יחזור לפעילות שגרתית עם בריאות מחודשת. ראובן מבין את התכלית של תשעת התפרים, ואינו מתרכז על הכאב לאחר הניתוח. הוא בר דעת, ברוך השם, ויודע שהיסורים הם נחוצים, כפועל יוצא מניתוח חיוני שהציל את חייו, ואדרבה, הוא שמח בהם.

לא כן שמעון. הוא הלך ברחוב בלילה, והתנפלו עליו שלשה בריונים. הוא ניסה להתנגד להם, ואז שלף אחד סכין ודקר אותו בבטן. עוד לפני ששמעון צנח ארצה, גנבו לו את ארנקו. מילא, איבד סכום כסף הגון, אך כל מסמכיו האישים גם הלכו לאיבוד. לאחר שיחלים, יצטרך להתרוצץ בין משרד למשרד כדי לשחזר רשיון נהיגה, תעודת זהות, וכדומה. שמעון אומלל. הוא איש טוב, בעל חסד, שומר שבת שקובע עתים לתורה. הוא לא מבין למה מגיע לו כל היסורים האלה.

ראובן יושב במיטתו, לוגם כוס תה, וש"ס פנינים בידו. הוא מרגיש את עצמו בבית מרגוע. נכון, התפרים הטריים עדיין כואבים, אך מה זה כאב מזערי כנגד חיים מחודשים במתנה!

שמעון, במיטה הסמוכה, שוכב על צידו. דמעות עלבון עדיין זולגות בלחיו. אין לו חשק לפתוח ספר. הוא טועם טעם אפר בפה. מדי פעם, הוא בוכה או צועק כתגובה למיחושי כאב - אותו סוג ועוצמה של כאב אשר חש ראובן שכנו. עד כאן המשל.

ראובן מבין את תכלית יסוריו ומאושר. שמעון איננו מבין את תכלית יסוריו ואומלל. נמצא, שההבדל בין אושר למכאוב אינו אלא דעת. כמו כן ממש בענין בזיון: מי ששואל "למה מגיע לי" ישקע ביאוש, אך מי שרואה את הבזיון כניתוח חיוני לנפשו מאת השם יתברך, רופא כל בשר, יקבל את הכל בשמחה ובשלוות הנפש. 

תחבולה ב': לחשוב שאני פורע את כל חובותיי במחיר סמלי

אין איש רואה את נגעי עצמו, ואפילו גדולי הצדיקים התייגעו לקיים את מאמר דוד המלך ע"ה (תהלים נא, ה) וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד, ואם על הצדיקים נאמר (קהלת ז, כ), כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא, סביר להניח שלכל אחד מאתנו "פעקל'ה", כלומר תיק חובות כבדים מאד משלו. הגרוע ביותר, לסיים מאה עשרים שנות חיים בעולם הזה, ולאחר מכן להגיע לבית דין של מעלה בעוד החובות קיימים. אוי לסבל ואבוי לבושה.

אמשול לך משל המבוסס על עקרון שנלמד מהנהגותיו של רבי יחיאל מיכל מזלאטשוב זצוק"ל בשם ספר "קול בוכים", אחד מתלמידי רבי משה קורדוברו זי"ע:

משל המשא ומתן עם המלאך

בא מלאך רחמים אל האדם בעודו חי בעולם הזה, ואומר, "ידידי, חשבון חובותיך בשמים נמצא ב'אוברדראפט' חמור, ויותר לא מוכנים לתת לך אשראי. אם לא תגיע להסכם הסדר חובות אתי, אזי יישלח אליך מלאך דין, ואז בכלל לא נעים".

היהודי: מה נדרש ממני, עד היכן הסכנה?

המלאך: לדחות תשלומים, כבר אי אפשר. בשמים חיכו מספיק, ולא התעוררת. עכשיו דורשים תשובה חמורה - או 713 תעניות מעת לעת, כמנין "תשובה", וזאת תוך חמש שנים…

היהודי: (עורך חשבון מהיר בראש) חכה, זהו יותר ממאה וארבעים תעניות לשנה - איך אוכל להתענות שלש פעמים בשבוע? בלי שבת, זהו צום באופן יום כן יום לא. לא אוכל לתפקד! לא יהיה לי כח ללמוד, אפילו להתפלל! ומה עם פרנסה? איך אוכל לעבוד? ואתה עוד נקרא מלאך רחמים!?

המלאך: אין בעיה, אין לך כח להתענות, אפשר להמיר 713 תעניות ב- 713 ימי מחלת אולקוס, אז ממילא יישרף לך הקיבה ולא תרצה לאכול. מתאים לך?

היהודי: חס וחלילה, אולקוס?! רחמנות עלי!

המלאך: אפשר לקצר את ימי הסבל - מה דעתך על התקף-לב מאסיבי עם חודש וחצי אשפוז?

היהודי: געוואלד! מה עם המשפחה?

המלאך: המשפחה, אתה שואל? הנה, כתוב לי בתיק שיש לך שבעה ילדים. ישנה אפשרות להמיר את כל חשבון חובותיך במיתת אחד מבניך. אתה מוכן?

היהודי: לא ולא! חס ושלום! השם הטוב ישמרנו מכל רע!

המלאך: בסדר, אני מבין. בא נראה את תיק הנכסים שלך - לפי מה שכתוב כאן, מצבך שפיר - הווילה, החנות, הרכב, תכניות החסכון לחתונות הילדים, הכל ביחד 7,200,000 דולר. הבית דין ימיר לך כל יום תענית בסכום סמלי של 10,000 דולר. תאבד אמנם את הדירה, את החנות ואת הרכב, כי תצטרך להפסיד 7,130,000 דולר, אך תישאר עם הבריאות הטובה שלך ועוד 70,000 דולר. מי אומר שאני לא מלאך רחמים!?

היהודי: מה, אפסיד את הבית, הפרנסה, ואת הרכב? ומה זה 70,000     דולר ועוד יש לי חמשה ילדים לחתן זה אחר זה? אין לך אופציה אחרת?

המלאך: סליחה, רבי יהודי, אתה קשה-עורף באמת. עוד לא הבנת את מצבך? כבר עברת ארבעים פעם חודשי אלול וימים נוראים מאז הבר מצוה, ובמקום להתעורר ולשוב אל השם יתברך בכל לבך כנדרש, המשכת לצבור חובות. נשאר לי הצעה אחת אחרונה, אך בודאי לא תרצה…

היהודי: מהי? תגיד לי כבר! כל דבר הוא טוב יותר מהפסד הבריאות, אבדן הפרנסה והפסד הבית, שלא נדבר על פגיעה בנפש רח"ל. אין לי כח לסיגופים ותעניות. מה נשאר לך להציע?

המלאך: בתור ברירה אחרונה, יזמינו אותך להתפלל מן העמוד בבית הכנסת המרכזי של העיר בליל שבת, לנוכח קהל אלפים, רבנים, מכובדים, וכל יתר טובי העיר. יקום פתאום מאן דהו מן השורות בקול מחאה, שאיננו מוכן שרמאי, נוכל, גנב, ומפקיע שערים כמוך יהיה שליח ציבור. יצטרפו עוד כמה קולות, ותהיה קרוב לעלפון מרוב בושה. אף אחד - ממנקה הרחובות עד לרב העיר - לא יתערב לטובתך. תצטרך לרדת מן העמוד תוך כדי ספיגת בזיונות נוספים, אפילו מן התינוקות ומן עזרת הנשים. תהיה לך בושה שתבשל את דמך, אך אסור לך להגיב. אם תוציא הגה מן הפה, נכשלת בנסיון ולא תעלה לך כפרה. אך אם תסבול שבע דקות ושלש עשרה שניות תחת מטר עלבונות בלתי פוסק, ותקבל הכל בשתיקה, מבלי להקפיד על אף אחד מן המבזים, אז הבזיון ירחץ וילבן את נפשך וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר (ישיעהו ו, ז).

היהודי: כן, כן, מסכים אני ברצון! תביא לי את הבזיון הזה!

עד כאן המשל, ולכל מתבונן בעל מוח בקדקדו, אין צורך בביאור. תחבולה נפלאה לקבלת הבזיונות היא, לחשוב שאנחנו היהודי הנושא ונותן עם המלאך שבמשל הנ"ל, ובעצם לנו מגיע עונשים כה חמורים, אזי נשמח לפרוע חשבון כבד במחיר סמלי של בזיון.

כך נבין היטב את מאמרו של רבי אהרל'ה זצ"ל (שומר אמונים דף קטו, בשם האריז"ל והרמ"ק ז"ל), ש"אם היו יודעים טובת הבזיונות, היו מחפשים זאת בשווקים וברחובות". ובלשון ה"ראשית חכמה" זצ"ל (שער הענוה, פרק ג, אות יט), "וישמח כאשר יחרפוהו ויבוזוהו, שידע שהקדוש-ברוך-הוא אוהבו בשלוח לו יסורין קלים כאלו, כדי לטהר עונותיו".

- - - שאלות ותשובות - - -