אבא איננו, ולאף אחד לא אכפת משום דבר!
חתונה היתה, חתונה, אמא אלמנה מחתנת את בתה הבכירה, בחופה היא נעדרת, מחפשים אותה מוצאים אותה בוכה בפינה בכי מר, שואלים אותה מה קרה? לא שום דבר. אז למה את בוכה? לא חשוב. הבת נזעקת, אמא משהו לא בסדר? יש פגם בחתן? מישהו עשה משהו לא בסדר? את לא מרוצה מהחתונה, את לא שמחה שאני מתחתנת? חלילה וחס, אני מאושרת שאת מתחתנת, אז למה את בוכה? היא אומרת אבל אבא איננו, אבא איננו, אבא איננו, אנחנו עושים את החתונה כשאבא איננו. אנחנו עושים שמחות, חפלות, חיים טוב, ולא אכפת לנו שאבא איננו. אבא איננו. הבית חרב, אבא רוצה לחזור, אף אחד לא מעניין אותו, לא מזמינים אותו בכלל, הוא קיים, הוא קיים, אבל בשבילנו הוא איננו. לא מזמינים אותו. אם היינו רוצים שהוא יבוא היינו דואגים שיבנה הבית, ואם יבנה הבית מה יקרה? כל הטובות המובטחות ע"י התורה והנביאים הכל היה מתגשם. קודם כל לא היינו מתים, זה טוב? שתיים לא היה מלחמות, היה מעדנים מצויים כעפר, היתה חכמה למקטנם ועד גדולם, עושר, חיים אלף שנה, אחרי זה תחיית המתים ועולם הבא, מה לא טוב? ה' בינינו, צדיקים במחול, מה עוד אפשר לבקש? זה רק אם נביא את אבא, אבל במקום להביא את אבא מעדיפים את יניב מרחיק משיח. מעדיפים לשמוע זמרים פסולים, בלי גזירת החורבן ואפילו בשלשת השבועות הרדיוס משמיעים שירים עם היתרים לקויים. אז איך? אבא איננו ואף אחד לא קורא לו, לא אכפת לאף אחד.