הרב דניאל ציגלמן

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

ברוך השם אנחנו ממשיכים את הנושא של שווייס

כבר דיברנו כמה פעמים והיום גם זכינו שאב רביבו דיבר על זה

אז

אנחנו רוצים היום לדבר על נושא מאוד יסודי שצריכים

לדעת אותו לפני הכל

מה הדין בזמן הזה?

האם בזמן הזה היום בימינו הנושא של שווייס

זה דין מהתורה זה דאורייסה?

כי המצווה של שווייס כתוב בתורה

כתוב בתורה שאנחנו חייבים לשבות בשנה השביעית מעבודות הקרקע

וכל הייסורים של הפירות וכולי אז זו מצווה מדורייסה.

השאלה אם המצווה הזאת ממשיכה גם בזמן הזה

או שאולי לא.

אולי זה דווקא בזמן שבית המקדש היה קיים או אולי אפילו רק בזמן שבית המקדש הראשון היה קיים

אבל אחר כך קדושת הארץ התבטלה בגלל הגלות אז אולי כל הנושא של שווייס

בזמננו זה רק מדרבנן

אז זה הנושא שאנחנו צריכים לדון

אז אחד המקומות שהגמרא מדברת על זה זה במסכת יבמות בדף פ״ב

הגמרא כאן דנה

קודם כל הגמרא מדברת על נושא קצת אחר אבל תכף נגיע גם לשווייס

הגמרא דנה מה הדין בטרומה

טרומה בזמן הזה האם טרומה בזמן הזה זה דאורייסה או דרבנו

מה מה מה פה הנושא הנושא הוא מאוד מעניין מדובר ככה שיש פה שני קופות

שני סלים בוא נקרא לזה

של טרומה

ולפניהם יש לנו שני נקרא לזה כמו שקוראים לזה היום אני יודע מה קונטיינר

של חולי

עכשיו פתאום אחרי איזה זמן מגיעים ורואים

שהסלים האלה ריקים

וכנראה שהתכולה של הסלים האלה זה נפל לתוך הקונטיינר הגדול

אז אם נפל טרומה לחולין אז עדינו שהכל נאסר זה נקרא מדומה

ואז אם אין בזה יותר מאחד ממאה אז הכל נאסר

או שאני יכול להגיד לא אולי מה שקרה כאן שהסל של תרומה נפל לתוך התרומה

והסל של חולין נפל לתוך החולין אז בגלל לא קרה כלום

החולין לא נאסרו והתרומה ממשיכה להיות תרומה והחולין ממשיכה להיות חולין

אז האם אני יכול לסמוך על כזה סברה שאני אומר

חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה

או שאני לא יכול לסמוך על זה,

אבל אני לא הייתי פה, אני לא יודע מה שהיה ואולי באמת התרומה נפלה לתוך החולין והכל נאסר.

אז אומרת הגמרא שזה תלוי בזה.

אם אני אומר שכל התרומה זה רק מדרבנון,

אז באמת בגלל שכל האיסור של תרומה זה דרבנון,

אז באיסור של דרבנן אני יכול להגיד שאני אויימר.

אני אומר,

אומנם לא הייתי כאן, אבל בגלל שזה סופג דרבנון, אז אני אומר שכולי לתוך כולי נפלו, וטרומי לתוך טרומי נפלה.

אז מילא החולי שיש לי כאן, הם מותרים.

אז שואלת הגמרא,

הרי רבי יוחנון, אנחנו יודעים שהוא תמיד סובר שטרומי זה דאורייסה.

אומרת הגמרא, נכון,

כי זה הולך לפי רבי יואסי, שרבי יואסי,

רבי יואסי, חוץ מכל המעלות שהיה לו, שהוא היה תנא גדול מאוד,

חוץ מזה הוא גם כתב ספר שנקרא סדר עולם.

זה גם כן ברייתות של תנאים,

ששם מסופר בדיוק איך היה סדר עולם, מה היה,

מה היה ביציאת מצרים,

מה היה במדבר,

ותאריכים של כל דבר.

אז אחד הדברים שכתוב בסדר עולם,

שדורשים מהפסוק,

כתוב בתורה, אשר ירשו אבו היסכו

גביר אשתו,

אז כתוב פעמיים ירושה,

האבות ירשו ואנחנו יורשים.

אז כתוב בסדר עולם, ירושה ראשונה ושנייה יש להם,

ושלישית אין להם, זאת אומרת שלא צריך.

היה ירושה ראשונה,

אבל אחר כך ירושה שנייה,

וירושה שלישית לא צריך.

אז מה הכוונה?

אז שיטת רשי,

שירושה ראשונה, אז הכוונה בזמן יהושע.

כשיהושע ועם ישראל באו לארץ בפעם הראשונה,

אחרי מתן תורה ואחרי שמשה רבנו נפטר, אז יהושע נכנס לארץ וכבש את כל ארץ ישראל,

אז כל הארץ נתקדשה.

אחר כך,

כשכבשו בחזרה נבוכדנצר והבבלים, הם כבשו את ארץ ישראל,

אז בן הקדושה הארץ התבדלה.

כי איך נהיה כל הקדושה? על ידי כיבוש.

ברגע שהגויים באו וכבשו את זה בחזרה,

אז התבטלה קדושת הארץ.

זה נקרא ירושה ראשונה.

אחר כך ירושה שנייה, רשי הכוונה, בזמן עזרא.

אחר כך בזמן עזרא,

כורש מלך פרס הרשה לכולם לעלות בחזרה,

אז בזמן עזרא כולם עלו בחזרה.

זה נקרא ירושה שנייה.

ואז הם שוב פעם קידשו את כל ארץ ישראל.

וירושה שלישית,

לא צריך.

אין לה, הכוונה, לא צריך.

בזמן שעזרא קידש,

זה קידש גם לעתיד לבוא, לכל הדורות.

אז מילא יוצא שתרום מהם בזמן הזה דאורייסה. למה? כי הקדושה של עזרא,

בזמן שחזרו עם עזרא ביחד, אז הם קידשו את ארץ ישראל מכאן עד בית הגואל.

ואף על פי שבאמצע היה עוד פעם גלות על ידי טיטוס,

בכל זאת זה לא התבטא.

אז אנחנו רואים מפורש שיש פה שתי דעות.

יש דעה שסוברת שתרום במזמן הזה דרע בונו. זאת אומרת שהקדושה התבטלה.

ויש דעה שסוברת שתרום במזמן הזה דאורייסה.

זאת אומרת שמה שקידשו בזמן כשעלו ביחד עם עזרא,

זה לא התבטא לעולם ועד.

אז ממילא הכל דאורייסה.

עכשיו, התוספות מביא כאן פירוש אחר מהתוספות משם רמנו חננן,

שמה זה כוונה ירושה ראשונה?

זה אברהם יצחק מיעקב,

מה שכתוב בפרשת שלנו, לך לכו וארצו חו אל ארץ אשר לערכו,

והקדוש ברוך הוא הבטיח לאברהם אבינו את ארץ ישראל, והאבות היו כאן,

אז זה הכוונה ירושה ראשונה.

ומה זה ירושה שנייה?

ירושה שנייה זה יהושע.

ומשם ואילך קידשה לעולם.

ככה סובר רבי זוהר חננן.

אבל התייסרס חולק עליו, התייסרס מביא כמה וכמה ראיות,

ולכן מהתוספות כמו רשי, שבאמת ירושה שנייה זה הכוונה בזמן עזרא,

עכשיו, אבל לפי זה,

צריכים לדעת האם באמת בזמן עזרא זה היה בדור רייסא או לא.

יש דבר אחד שכן, לכאורה, כתוב בכל המקומות,

שקדושת ירושלים זה כן נוהג לדורות.

למשל, נפקא מינה,

האם היום אפשר להקריב

קורבנות מחוץ לירושלים?

אולי כתוב בתורה להקריב קורבנות, אז נבנה בזבח

ולהקריב קורבנות?

אז הדין הוא שלא, שברגע שירושלים התקדשה,

אז קדושת ירושלים לא התבטלה,

אף על פי שירושלים נחרבה,

אבל קדושת ירושלים לא התבטלה,

ולכן גם בימינו דואג איסור שאסור לשחוט קורבנות ולהקריב קורבנות מחוץ לירושלים.

אז לכן מי שמקריב היום קורבן מחוץ לירושלים, הוא חייב כרת.

עוד נפקא מינה,

שאף על פי שאין בית המקדש ואין חובות של בית המקדש,

אבל אסור לנו להיכנס לשטח של בית המקדש.

למה? כי אנחנו טבעים,

ועל כל פנים טבעים מטומאה של מת,

וכדי להיטהר מטומאה של מת צריך הפר של פרה אדומה,

ופרה אדומה אפשר רק כשיהיה בית המקדש, אז ממילא לנו אין את זה, אין לנו הפר פרה אדומה

ועד שיבוא המשיח.

כשיבוא המשיח אז יהיה פרה אדומה, ואז כולנו ניטהר ונוכל להיכנס לבית המקדש. אבל בזמננו שאין לנו את זה,

וכולם טבעי מייסים,

‫אז ממילא אסור להיכנס לשטח ‫שפעם היה בית המקדש,

‫ומי שנכנס שם הוא חייב כרת, ‫אחוות אל צהר.

‫אז לכאורה, אם אני אומר ‫שהקדושה התבטלה,

‫אז למה קדושת ירושלים לא?

‫למה קדושת ירושלים לא התבטלה? ‫ולכן נפקא מינא שאסור להיכנס ‫לשטח של הר הבית ובית המקדש,

‫וגם אסור להקליב קודשים בחוץ.

‫אז אומר התוספות שלוש טעמים.

‫טעם אחת, שבגלל שכתוב בתורה,

‫מנוחה ונחלה.

‫אז הגמרא דורשת שנחלה זה ירושלים. ‫אז ברגע שירושלים זה כאילו כאן,

‫זה המקום של המקדש לעולם ועד, ‫וזה לא יתבטל ולא ישתנה.

‫כל שאר המקומות זה השתנה. ‫בהתחלה היה במשכן, ‫אחר כך בגילגל,

‫בשילה, בנובי גבעון.

‫זה כל הזמן השתנה, ‫עד שהגיעו לירושלים. ירושלים...

זהו, מכאן ואילך זה לא ישתנה ולא יתבטל.

או יש לנו עוד פסוק,

שיש קדושה של סתם ארץ ישראל, קרקע, אדמה של ארץ ישראל,

ויש קדושת מחיצות.

כשיש קדושת מחיצות,

זה יותר.

למשל, דווקא מינא עוד,

יש מושג שנקרא בתי ערי חומה.

יש לנו עיר שהיה לה חומה בזמן שיהושע נכנס לארץ,

אז יש שם הלכה מיוחדת,

שאם אחד מוכר בית בעיר שהיה לו חומה בזמן שיהושע נכנס לארץ,

אז ממילא הבית הזה יש לו במשך שנה, הוא יכול לבדוק אותו בחזרה.

אפילו שהקונה לא מסכים,

בא כוחו של הקונה ומחזיר לו את הכסף ולוקח את הבית בחזרה.

אחרי שנה כבר לא. או שאם זה במקום אחר, אז אין כזה דבר.

רק אם הקונה מסכים, אבל אם הקונה לא מסכים, אי אפשר לקבל את זה בחזרה,

מאחל המקח.

אז עכשיו, כל הדין הזה,

אז כתוב מפורש, דורשים בתור הסקויינים,

אשר לא חומה, אז זה כתוב עם א',

אז אפשר לדרוש,

אין לו חומה. זאת אומרת, אף על פי שבימינו אין לו חומה, אבל בזמן יהושע היה,

ממשיך להיות דין מיוחד עיר שיש לו חומה.

אז רואים מפה שמקום שיש לו מחיצות זה אחרת.

מקום שיש לו מחיצות, כן הקדושה שלו נשארת עולם ועד.

אפילו שקדושת הארץ בטלה, אבל מקום שיש לו מחיצות לא בטלה.

לכן בירושלים בית המקדש זה לא יתבטל.

או עוד פסוק יש,

זאת מלוכתי הדיעת.

אז בפסוק הזה גם כן אפשר ללמוד שזה מלוכתי הדיעת, כאן כביכול הקדוש ברוך הוא אמר שבית המקדש זה הדיעת, אז מילא אפילו שבפועל בית המקדש נחרב ואין חומות ואין לנו קרבנות בזמננו, לצערנו,

אבל הקדושה של המקום עדיין קיימת,

ולכן אסור להיכנס לשם בטומאה,

ולכן אסור להקריב מחוץ לבית המקדש.

עכשיו, השאלה תהיה,

האם באמת אפילו בזמן עזרא,

הקדושה שבארץ ישראל לעניין תרומות ומעשרות,

זה היה מדורייתא ובדרבנה?

יש מקומות שמבואר בגמרא ובמדרש,

שכתוב שעזרא, בזמן עזרא הם קיבלו מעליהם את הדין של תרומות ומעשרות,

וככה כתוב גם פסוקים מפורשים מספר נחמיה,

שהם כרתו כביכול ברית מהקדוש ברוך הוא,

שהם יפרישו תרומות ומעשרות.

נשארת השאלה, מה אתה צריך לקרות ברית? הרי זה כתוב בתורה.

נדמה לי במתן תורה כבר התחייבו להפריש תרומות ומעשרות.

התשובה היא לא.

יכול להיות שבאמת בזמן עזרא

זה יתבטל.

ומה שהם קידשו,

אז זה רק עניין של רבנן.

זה צד אחד,

ככה אפשר להגיד שבאמת כל מה שבזמן עזרא זה נהג רק מדרבנן,

וכל שכן אחרי החורבן,

ויש מקום להגיד לא. אומר תוספות,

הפשט הוא לא ככה, אלא הפשט הוא שכשמה שהקדוש ברוך הוא כתב לנו בפרשת מסעי, שזה גבולות ארץ ישראל, אז בזמן יהושע, כשהם נכנסו לארץ,

אז היו מחויבים לקדש את כל הגבולות האלה. כל המקומות האלה קידשו אותם,

ובכל המקומות האלה תרומות ומסעות נוהג מהתורה.

אבל המזמת של עזרא זה היה רשות.

אם הם רצו, היו מקדשים, ואם לא, אז לא.

אז מאחר שזו רשות, אז זו הכוונה שהם קיבלו מעליהם.

הם מצד עצמם, מצד הציווי של הקדוש ברוך הוא, היו יכולים להשאיר את כל ארץ ישראל לא קדושה, ולא היה נוהג בה שום איסור של דיני של תרומות ומעשות וכל המצוות הנוהגות בארץ.

אלא הם מעצמם קיבלו מעצמם שהם כן רוצים לקדש את זה.

אבל אחרי שקידשו, זה כבר נהיה דורייסא.

עכשיו, זה הכול בזמן שהבית היה קיים.

מה אחרי שהבית נחרב?

מה אז? האם אז זה דורייסא או דרעבונו?

אז בתוספות באמת זה לא מפורש,

אבל יש פירוש הרש,

שהוא תלמיד של דירים בעל התוספות,

במסכת שביעית, פרק ומשנה א',

שהוא כותב שם סברה כזאת, שייתכן

שאומנם הם באו וקיבלו מעליהם את המצוות בבית שני,

אבל מסתבר להגיד שהם קיבלו רק כל זמן שהבית קיים.

זה היה התנאי.

בגלל שהיה נתון בידם לקדש איזה שטח שהם בוחרים,

וגם לאיזה זמן שהם רוצים,

אז ממילא יוצא שהם קידשו את ארץ ישראל רק לאותו זמן שבית המקדש קיים.

אבל אחרי שבית המקדש נחרב,

אז כבר הם אמרו מראש שזה יתבטא לקדושה.

אז לפי זה יוצא שכל המצוות שנוהגות בארץ בזמן הזה זה רק דרבנן.

עכשיו, מה סובר הרמב״ם?

הרמב״ם אומר בפרק א' מהלכות תרומות,

הלכה ה'

כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה. עולי מצרים זה הכוונה בזמן יהושע, שהם באו ממצרים לארץ ישראל, אחרי יציאת מצרים.

כיוון שגלו בטלה קדושתו שקדושה ראשונה לפי שהייתה מפני הכיבוש

בלבד

קידשה לשעתה ולא קידשה לתדלבו.

למה?

בגלל שכל זמן שבני ישראל כבשו את ארץ ישראל אז במלך חלה קדושה.

ברגע שמלך בבל כבש את זה בחזרה,

אז גמרנו, בטלה קדושה.

אבל קדושה שנייה, כיוון שעלו בני הגולה, הכוונה בזמן עזרא,

והחזיקו במקצת הארץ,

קידשו הקדושה השנייה העומדת לעולם לשעתה ולעתיד לבוא.

אז כאן הרמב״ם לא כל כך מבאר, אבל אפשר לבאר שהפירוש הוא ככה.

בגלל שהקדושה השנייה,

כשבאו עם בזמן עזרא,

הרי בעצם הם לא כבשו את הארץ בחזרה.

כי הרי הכל היה שייך למלך פרס, לכורש.

רק כורש הרשה.

הקדוש ברוך הוא איר את רוחו שהוא בכל זאת ירשה לעם ישראל לחזור.

אבל הוא רק הרשה להם לחזור בתור נתינים שלו. כמו שכתוב לאדי בפסוקים,

ואנחנו עבדים, עדיין היו עבדים למלך פרס.

אז ממילא יוצא שהם לא כבשו את זה בחזרה.

אז איך בכל זאת יכלו לקדש את הארץ? אלא על ידי חזוקה.

זה עצמו שהם באו והחזיקו את הארץ והתיישבו שם.

אז זה עצמו עושה את הקדוש.

אז ממילא יוצא שזה לא היה בכוח כיבוש אלא רק מדין חזקה של נמצאים.

אז ממילא אחר כך אפילו שבאו הרומאים בזמן טיטוס ועוד פעם כבשו את הארץ,

אבל זה לא יכול לבטל את הקדושה.

כי הם רק עשו כיבוש אבל לא ביטלו את החזקה של היהודים.

אז יוצא ככה, שהכיבוש, בהתחלה הקדושה הראשונה הייתה ידי כיבוש,

וממילא ידי כיבוש התבטלה.

אבל הקדושה השנייה, שהיא על ידי חזקה,

אי אפשר לבטל אותה על ידי כיבוש.

אז לכן יוצא לפי זה לכאורה שנשאר הקדושה.

בכל זאת אומר הרמב״ם שיש פה סברה חדשה.

אומר הרמב״ם

בכל זאת החיוב של תרומות ומעשרות

הוא לא מהתורה.

מדוע?

הוא אומר הרמב״ם שלעניין הזה של חיוב תרומות ומעשרות יש עוד תנאי.

כתוב בתורה, כשתבואו אל הארץ,

אז משמע כשכולם יבואו,

כשכל עם ישראל יבואו לארץ,

אז יתחייבו בתרומות ומעשרות מהתורה.

ובזמן נעזרה מפורש בפסוקים שלא חזרו כולם,

רק משהו כמו 40,000. מכל עם ישראל בערך 40,000 יהודים חזרו,

אבל כל השאר נשארו בבבל ואולי בשאר המקומות.

אז יוצא שחסר בביאת כולכם.

חוץ מהתנאי הזה שצריך להיות קדושה על ידי זה שמקדשים את הארץ,

יש עוד תנאי, ביאת כולכם.

אז נדמה לי ברגע שלא באו כולם,

אז זה לא התקדש בכלל לעניין תרומות ומעשרות. זאת אומרת ששיטת הרמב״ם שאפילו בזמן בית שני תרומות ומעשרות לא נהג מהתורה אלא רק בדרבונות.

ולמה מהתורה זה לא יכול להיות? בגלל שלא באו כולם.

עכשיו זה לגבי תרומות ובעשרות. עכשיו אנחנו צריכים לדון מה יהיה לעניין שביעית.

אז חוץ מהסוגיה הזאת

שמדברת על קדושת ארץ ישראל,

יש לנו סוגיות מפורשות שמדברות על השביעית.

הסוגיה הראשונה זה במסכת מועד קטן.

במסכת מועד קטן יש שאלה בגמרא,

אחד שעושה השקיה, הוא משקה את הקרקע.

איזה מלאכה הוא עובר?

אפילו בשבת.

מי שמשקה זרעים, איזה מלאכה הוא עובר?

אז מצד אחד להגיד שזה חורש.

למה זה דווקא חורש?

איך קשור חורש למשקה? זה מים וזה...

איך?

הוא מכין את הקרקע. יפה מאוד.

בגלל שעל ידי זה הוא מכין או שמרפא את הקרקע, כמו הוא אומר. מרפא, זאת אומרת, זה עושה את הקרקע יותר רכה,

שאז יוכלו לזרוע.

אז יוצא שהשקיה זה גם כן חורש.

ויש מקום להגיד שהשקיה זה זורע.

למה? שכמו שזריעה זה מצמיח את הצמחים,

אז ככה גם ההשקיה מצמיחה את הצמחים, אז זה תולדה של הזורע.

אז אומרים לי, יש מחלוקת האם להשקות זה נקרא זורע או שלהשקות זה נקרא חורש.

עכשיו שואלת הגמרא, בסדר, אז אמנם יש לך מנדאום,

שזה חורש, ויש בולדובר שזה זורע.

עכשיו כתוב מפורש במשנה הראשונה של מסכת מועד קטן,

שאם יש לי שדה,

שהשדה הזה לא מספיק למי גשמים, אלא אני חייב להביא מים אחרים ולהשקות אותו בידיים, להביא דליים ממים ולהשקות אותו.

אז מותר להשקות אותו בשביעית.

למה?

כי אם לא ישקו אותו אז כל השדה יתייבש ויהיה הפסד גמור, אחר כך אף פעם לא יוכלו לזרוע כאן, כל השדה יתייבש ואחר כך תתקלקל.

שם נשאלת השאלה,

אם אני אומר שלהשקות זה זורע או חורש,

אז איך יכול להיות שבגלל הפסד מטילים איסור דאורייתא?

איפה יש כזה סברה?

התורה אומרת שאסור.

אז זה אסור בכל אופן,

בכל נפשך ובכל מועדך,

בכל מבודך.

אז ממילא אתה חייב למסור את כל הממון בשביל לקיים את מצוות התורה.

אז ממילא אם זה אסור מהתורה, איך אתה יכול בגלל הפסד של השדה להשקות כאן?

אומרת הגמרא,

אומר רביי, הם השמיץ בזמן הזה ורבי. זאת אומרת, זה הולך לפי רבי,

שרבי אומר שכתוב בתורה לגבי שמיטת כספים.

אתם יודעים שבסוף שנת השמיטה אז כל החובות נשמטים.

מי שרוצה שהוא ילווה כסף למישהו ולא רוצה שהחוב יישמט ויימחק,

אז הוא צריך לעשות פרוזבול.

אם הוא לא עשה פרוזבול אז כל החובות נשמטים, הוא לא יכול לתבוע את החוב בחזרה.

אז עכשיו כתוב, בנושא של שמיטת כספים כתוב,

וזה דבר השמיטה שמות.

אז למה התורה כתבה את זה פעמיים?

שמיטה שמות.

למה חזרו פעמיים?

אומר רבי, משתי שמיטות הכתוב מדבר.

אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים.

בזמן שאתה משמט קרקע, אתה משמט כספים.

ובזמן שהיא אתה משמט קרקע,

היא אתה משמט כספים.

‫מה הכוונה? אז אומר רש״י,

‫בזמן שאתה משמט קרקע, הכוונה,

‫בכלל דיקה זמן זה לא משמט קרקע.

‫ואיזה זה בזמן הזה?

‫זאת אומרת שהכוונה משמט קרקע, ‫הכוונה שנת שמיטה.

‫של שנת שמיטה יש איסור עבודת קרקע, ‫ויש עוד נושא בשמיטה, שמיטת כספים.

‫אז מילא, אם לא נוהג מהתורה איסור ‫של עבודת קרקע בשביעית,

‫אז גם לא נוהג הדין ‫שצריכים להשמיט את החובות.

‫אז יוצא שבזמן הזה שביעית דרע בונו.

‫אז הנה יש לנו סוגיה מפורשת ‫במסכת מועד קטעת, שלפי רבי,

‫הדין הזה של שביעית זה רק דרע בונו.

‫עכשיו, איך הרמב״ם סובל ‫לגבי שמיטת כספים?

‫אז כתוב ברמב״ם,

‫בפרק ט' מלכות שמיטה ויובל, הלכה ב׳,

‫אז אומר הרמב״ם,

‫שמע הדין משמיטת כספים בזמן הזה.

‫אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה בשביעית,

‫אלא בזמן שהיובל נוהג,

‫שיש שם שמיטת קרקע.

‫זאת אומרת, כשהרמב״ם מפרש את הגמרא, ‫בזמן שאתה משמט קרקע, אתה משמט כסופים,

‫משמט קרקע, הכוונה להחזיר את הקרקע, ‫שבשנת היובל מי שכלה קרקע, ‫אז הוא צריך להחזיר אותה למוכר.

‫אז אם אין יובל,

‫אז אין שמיטת כסופים.

‫אמרו חכמים, בזמן שאתה משמיט קרקע,

‫אתה משמיט כסופים בכל מקום, ‫בין בארץ ובין בחוץ לארץ, ‫ובזמן שאין שם שמיטת קרקע,

‫אין אתה משמיט כסופים בשביס, ‫אפילו בארץ.

‫זה רק בארץ, אבל, מה אתה מדבר?

‫-בבקשה?

‫לא, אני אגיד, רק בארץ זה שמיט נוייגן.

‫כן, אבל שמיטת כספים זה גם מחוץ לארץ.

‫אז כשבארץ נוייגת שמיטת קרקע, ‫מחוץ לארץ זה היה כסף.

‫כן, בדיוק.

ככה זה הדין מהתורה.

עכשיו, ומדברי סופרים,

‫שתהיה שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה ‫בכל מקום, אפילו בחוץ לארץ.

‫ואף על פי שאין היובל נוהג, ‫כדי שלא תשתכח תורת השמטת כספים בישראל.

‫אם אנחנו נפסיק לנהוג, ‫הדין של שמיטת כספים, ‫אז ישכחו שיש כזה הלכה בכלל.

‫אז כדי שזה לא ישתכח,

‫אז לכן גזרו מדרמודות, אפילו מחוץ לארץ,

‫שחייבים לנהוג שמיטת כספים, ‫אבל מהתורה לא.

אז מה רואים?

‫רואים לכלל מפורש ברמב״ם ‫שהרמב״ם פסק

‫כמו הדעה של רבי.

‫אז אם אנחנו ראינו קודם שלפי רבי ‫אז שמיטה בזמן הזה מדרעבונו,

‫אז לכלל מפורש ברמב״ם ‫שהשמיטה בזמן הזה מדרעבונו.

‫וככה באמת למדו הרבה פוסקים,

‫וככה גם פוסק החזון איש,

‫כמו כל הפוסקים האלה,

‫ביחד עם הרמב״ם, ‫ששמיטה בזמן הזה מדרעבונו.

אז מילא יש בזה הרבה דפקא מינות,

האם תמיד סופג דאורייתא זה לחומרא, סופג דרבונו זה לקולא,

אז לכן דפקא מינות, אם אנחנו פוסקים ששמטה בזמן הזה מדרבונו,

אז מילא בסופג, אפשר להקל.

עוד הלכה מאוד מעניינת,

קצת פחות ידוע,

שהיה תקופה מסוימת שנהיה ויכוח מתי זה שנת השמיטה,

מתי זה שנת השמיטה,

האם שנת השמיטה זה כמו שאנחנו,

עושים,

ככה זה דעת הרמב״ם,

או שאולי שנת השמיטה זה היה בכלל שנה שעברה.

ולכן זה גם כן אחת הסיבות שאולי יש עניין לעשות פלוס וגם בתחילת שנת השמיטה.

למה? כי אולי,

כן.

לא, עוד סוף השנה, זה חייב שנה עברה.

טוב, אבל הקופונים, עכשיו נהיה ויכוח גדול.

אחד הוויכוחים שהיה בצפת, מה שדיברנו כבר

בין הבבית לביסיוסיף, החכמים שהיו בצפת, מתי, אחד, גם הנוסעים שעלו על הפרק,

מתי זה שנת השמיטה.

אז אומר רבי רשדן,

סברה מאוד מעניינת, הוא אומר, דפקא מילה,

אם אנחנו פוסקים ששביעית בשמח הזה דראבונו,

הסופק דראבונו לכולי.

אז מילא, אין שום מקום לנהוג שנתיים שמיטה.

אין שום מקום להחמיר ולנהוג,

נגיד אולי מסופק, נעשה שנתיים שמיטה.

לא, לא צריכים, כי סופק דראבונו לכולי.

מאחר וסופק דראבונו לכולי,

אז מספיק לך שנה אחת.

והוויכוח היה מאוד סוער, אפילו החרימו.

מי ששמר שמיטה לא לפי החשבון שלנו,

אז אמרו שהוא חייב נידוי.

אז מילא כל זה, דווקא אם אתה מחמיר ואתה דואג שאולי שמיטה זה דורייסה,

אבל אם אתה אומר ששמיטה זה דראבונו,

אז ודאי שאין מקום לחשוש לשתי שנים.

אז הקופון, אם הנושא הזה,

האם שמיטה בזמן הזה זה דורייסה דראבונו, זה נושא מאוד עקרוני,

שחייבים לברר אותו, ולכאורה נשאר שהפסק הוא שזה דראבונו.

חייבים לבררוויזיה.