הרב דניאל ציגלמן

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

כן, שלום לכולם.

אנחנו ממשיכים בעזרת השם בנושא של שוויס,

אבל היום

מסייעתא דשמל אנחנו נגיע לנושא שבאמת זה נוגע אלינו גם לא רק בשוויס אלא כל השנים ואפילו כל יום ואולי אפילו כמה פעמים ביום.

אז נראה בעזרת השם.

אז כתוב בפרק שמיני של שוויס

כתוב במשנה

כלל גדול יש לנו כלל גדול בנושא של שוויס

כל המיוחד למאכל אדם

אין עשינו ממנו מלוגמא זה כבר למדנו

זאת אומרת אסור לעשות רפואה מאוכל אדם של שוויס שהוא קדוש בקדושת שביעית

אבל מה כן?

אז כתוב במשנה ב' שביעית ניתנה לאכילה ולשתייה

ולשיחה.

לשיחה זה נקרא לסוך זאת אומרת

שבן אדם מורח לעצמו שמן

אז בימינו לא עושים את זה אבל בזמן הגמרא והמשנה ככה מובהר בכל המקומות

שזה היה מאוד רגיל

וזה היה עניין של בריאות

מסופר כנדמה לי רבי חנינא שהוא אמר שבגיל 90 הוא יכול לעמוד על רגל אחת

בזכות זה שאימא שלו עושה לך אותו שמן כשהוא היה קטן

זאת אומרת שבזמן אז היום השתנו כנראה התוואים אבל בזמנם

הנושא של שיחה בשמן זה היה דבר מאוד מאוד חיוני ומאוד נפוץ וכולם היו צריכים את זה

אז כתוב במשנה שבאמת מותר לקחת שמן שהוא קדוש בקדושת שביעית

ולסוך איתו

כמובן אומרת המשנה לסוך דבר שדרכו לסוך למשל שמן

לא יסוך יין וחומץ שזה לא דרך לסוך איתם אבל סח הוא את השמן

אז האמת היא שכמו שכבר אמרנו כמה פעמים של שביעית

היא ניתנה לכל מיני שימושים גם כן אפילו לצביעה

אפילו להדלקה

וכדומה יש הרבה דברים רק יש תנאי בשביעית

שצריך להיות הנתו וביעורו שווה זאת אומרת דבר כזה

שברגע שאתה נהנה ממנו הוא מתכלה מן העולם

אבל אם הוא התכלה מן העולם לפני שהספקת ליהנות

אז זה אסור

זה ההגבלה אז למשל אחד שאוכל אז באותו רגע שהוא לועס את זה

אז המאכל מתבהר מן העולם וגם הוא נהנה אז אכילה, שתייה, זה מובן

וראינו שלגבי צביעה

מחרוקת על שבית אספס אז לפי רשי הכוונה היא שכשהאחד מבשל את הצבע באותו זמן גם כן זה נבלע בבגד ואז יש לו בגד צבוע

וגם הצבע מתכלה מהעולם

אז חוץ מההגבלה הזאת שצריך להיות הנתו בראש שווה

אז אפשר להשתמש בשוויץ לכל מיני שימושים של האדם

נזמן לעכשיו לכאורה יש לחקור

הנושא הזה שאפשר לסוך שמן, אפשר לקחת שמן

ולסוך אותו על הגוף של האדם

האם הדבר הזה הוא מותר בגלל שזה שימושים?

זה חלק מהשימושים

או אולי נגיד

שיש לנו כלל גדול בתורה המופיע בכמה וכמה קומות בש״ס, שנדבר על זה בעזרת השם בהמשך

שיש לנו כלל, כולם שמעו את המשפט הזה בגמרא,

שיחה כשתייה

כשאחד סך שמן על הגוף שלו זה כאילו שהוא שותה את זה

התורה מגדירה,

מבחינת ההלכה אנחנו מגדירים שיחה כשתייה

עכשיו זה לכאורה, זה נשמע איזה משהו רחוק

מה אני אף פעם לא לקחתי שמן ולא עשיתי את זה, אבל למעשה תחשבו שזה לא רחוק בכלל

כי בעצם כל דבר שבן אדם אולך על הגוף שלו,

משכה

או סבון

או כל דבר שבעולם שהוא מולך על הגוף שלו,

לכאורה כל הדברים האלה נכללים

בנושא הזה של שיחה

ואם אני אומר ששיחה כשתייה,

אז ממילא זה אותו דבר, זה כמו לשתות.

אז ממילא עכשיו אנחנו דנים מה הדין לגבי שוויס, האם מה שמותר בשוויס לעשות שיחה זה בגלל שזה כמו כל השימושים של האדם,

יש הרבה שימושים שמותר,

או שאולי זה מדין שיחה כשתייה, ואם זה שיחה כשתייה,

אז ממילא כמו שמותר לשתות

יין של שוויס,

אז ככה גם מותר לסוך שמן של שוויס,

כי זה כאילו שאני שותה את זה.

זה הנושא.

אז למעשה יש לנו משנה בסוף

פרק ראשון של מסכת דמאי.

דמאי זה מילה בארמית דמאי. מה זה? זאת אומרת אנחנו לא יודעים מה זה.

מה הפירוש?

הפירוש הוא שכל הפירות שגדלו בארץ ישראל צריכים לאסר אותם ולהפריש תרומות ומעשרות.

עכשיו ברגע שעוד לא יפרישו את זה אבל זה חייב בתרומות ומעשרות זה נקרא תבל.

אז זה בטוח צריכים לאסר ובטוח עכשיו אסור לאכול.

אחרי שהפרישו את כל התרומות ומעשרות אז התרומה זה תרומה מעשר מעשר מה שנשאר זה יקרא חולין אז את החולין

מותר לאכול

ואת התרומה נותנים לכהן את המעשר ללוי וכולי.

עכשיו דמאי

זה נקרא פירות שקנו אותם מאחד שהוא חשוד על המעשרות

הוא מוגדר כעם הארץ,

לא בטוח אם הוא איסר או לא,

אז אנחנו לא יודעים מה זה, מה עם הפירות האלה? זה תבל,

זה חולין,

זה תרומה, זה מעשר, מה מותר לאכול, אסור לאכול, לא יודעים, אז לכן זה נקרא דמאי.

אז חז״ל ראו שהמצב היה שרוב עמי הארץ היו מפרישים תרומה גדולה.

למה היו מפרישים תרומה גדולה? בגלל שהם פחדו, זה מיטה בידי שמיים,

הם לא רוצים להסתבך.

אז ממילא הם מפרישים תרומה גדולה.

אחר כך, מה עם שאר המעשרות? מעשר ראשון הלוי, מעשר שני אוכלים בירושלים,

או מעשר עני, מה עם כל זה?

אז הם טעו וחשבו, על זה לא חייבים מיטה.

לא חייבים מיטה?

נו, אז ממילא היה חבל להם.

הם לא הבינו את הערך האמיתי של המצוות, כמה שזה טוב

לקיים מצוות ולתת, מה שהשם אמר לתת,

והקדוש ברוך הוא מחזיר גם בחזרה, הסר כדי שתתעשר.

לא הבינו את ערך הדברים, ממילא אמרו, חבל לי לתת.

אבל תרומה גדולה הוא מפחד,

אבל שאר הדברים הוא חושב שזה בסדר.

האמת היא שזו טעות גדולה,

כי כל זמן שלא הפרישו מהפירות עד הסוף את כל התרומות והמעשרות, אפילו מעשר עני חסר,

אז זה תבל וחייבים על זה מס ימדי שמיים.

אבל טוב, מי שלא לומד אז הוא לא יודע.

אז לכן זו הייתה טעות שלהם. אבל זה היה המצב. המצב היה שמפרישים תרומה גדולה ולא אפשר מעשרות.

אז לכן חז״ל ראו את זה, לכן גזרו שכל פעם שקונים מעם הארץ,

אז צריכים לעשר עוד פעם.

עכשיו, מצד שני,

סוף סוף זה לא כולם טעו כזאת טעות.

רוב האנשים היו כולם חרדים,

אז ממילא רוב עמי הארץ מאסרים.

אז במעיקר הדין אפשר לסמוך על רוב.

אבל סוף סוף ראו שיש פרצה, אז לכן חז״ל גזרו.

אבל מעיקר הדין מהתורה זה מותר, כי רוב עמי הארץ מאסרים.

אבל מצד שני,

יש פה איסרא דראבונן.

אז יש פה מצד אחד, כולה מסוימת, שזה דראבונן.

אז לכן יש דברים מסוימים שגזרו,

יש דברים מסוימים שלא.

אז למשל,

אחד הדברים שלא גזרו,

למשל מאכל בהמה, אחד שקונה אוכל לבהמה שלו. אז אפילו שהוא קונה בשבילה, למשל, שעורים.

ששעורים זה דבר, שזה מזון,

זה חייב בתרומות ומעשרות.

אז אף על פי כן, בגלל שהוא קונה את זה בשביל הבהמה,

אז אמרו, טוב, אתה פטור מן הדמאי.

עכשיו, כתוב במשנה עוד דבר מאוד מעניין.

זה עוד פעם, זה דברים, לכאורה מציאות רחוקה מאיתנו, אבל כשאנחנו נתבונן זה בכלל לא רחוק.

כתוב ככה, שמן שהגרדי סח בעוצמאותיו חייב בדמאי.

מה זה גרדי? גרדי זה הכוונה אורג, באלף.

אחד שאורג בגדים,

אז יש לו מכונה שלמה, מי שראה פעם איך שעושים את זה,

נכונה שלמה עם חוטים, והוא צריך להעביר חוטים שתי וערב.

עכשיו,

יש לו איזו תועלת מסוימת שהוא סח באצבעות שלו שמן.

אז כתוב שהוא חייב בדמאי,

ושהסורק נותן בצמר פטור מן הדמאי. כנראה היה עוד איזה עניין, שהיו צריכים לסרוק את הצמר כדי שזה יהיה

יותר נוח לטבות אותו,

אז השמן הזה פטור מן הדמאי. למה?

אז כתוב בירושלמי,

הראשונים מביאים את זה,

בגלל שהשמן ששמים בתוך הצמר, זה נבלע בתוך הצמר.

זה אף פעם לא מגיע לא לאכילה ולא לגוף האדם ולא לשום דבר, אז זה נבלע בתוך הצמר,

אז הוא פטור מן הדמאי. מה שאין כן, מה שהוא סח באצבעותיו,

חייב בדמאי.

עכשיו, אז מביא הראש

תוספתא

במסכת שביעית

שמן שאגרדי סח באצבעותיו חייב בדמאי.

לפיכך

שמן שביעית נותנים אותו לגרדי,

ונותנים אותו לסורק.

מה ההבדל?

אז אומר הראש, פירוש, גבי שביעית, כסיב, לא אוכלה ולא להפסד.

אם לקח לסורק אסור, אם סתם שמים את זה בצמר,

אז אתה סתם מפסיד את השמן, אתה לא אוכל אותו ולא כלום. אמנם יש לך תועלת מסוימת,

כנראה שהצמר נהיה יותר טוב,

אבל סוף סוף מבחינת האוכל, הפסדת את האוכל,

אז לכן עשוי לעשות את זה בשביעית.

אבל לגרדי מותר מה שנותנים להורג. למה?

אומר הראש

דה שיחה כשתייה.

כדאמרים בפרק יום הכיפורים, תכף נראה את ההמשך במסכת יומא, אבל קופונים אומר לנו הראש לידיה,

שמה שמותר לקחת להורג,

הוא סח את זה על האצבעות שלו,

בגלל ששיחה כשתייה.

אז ממילא אנחנו רואים פה יסוד

שבאמת מה שמותר לסוך שמן של שביעית זה מדין שיחה כשתייה,

שזה בכל ה...

כמו שהוא מרמז כאן בפרק יום הכיפורים, ביום הכיפורים אסור לסוך אחד מחמשת העינויים

רחיצה שיחה נהילת הסנדליה, אחד מהעינויים זה שיחה

למה זה אסור ביום כיפור? כי שיחה כשתייה, כמו שאסור לשתות ביום כיפור

אז ככה גם אסור לסוך שמן ביום כיפור, אז שיחה כשתייה

אז הוא מארש אותו דבר לגבי

אתר של שיחה בשביעית,

זה מדין שיחה כשתייה

אז שואל על זה הראש, לפי איך שהיה בדפוסים

הקדמונים,

אז כתוב

קשה לי, שואל הראש,

תראה איש איחי לא לתענוגי,

זה לא לתענוג.

ולגבי יום הכיפורים לא עשינו נראה שיחה דתענוג.

ביום כיפור אסור רק בתענוג, זאת אומרת,

הראש פה מניח הנחה שכל מה שעשו שיחה כשתייה בכל האיסורים של התורה זה רק בשיחה של תענוג.

ואנחנו תכף צריכים להתבונן על מה הראש בונה את זה, הוא בא בתור הנחה מוקדמת שוודאי כל האיסור זה רק

כשיש תענוג, כשאין תענוג אין איסור.

על מה הראש מתבסס?

הוא לא כותב כאן, אבל אנחנו תכף בעזרת השם אנחנו נבדוק את העניין הזה.

הקופונים, אז מה הוא שואל? פה זה לא תענוג, מה הראייה שלו?

מה הראייה של הראש שרק לתענוג אסור?

כי הרי כתוב לגבי

יום כיפור,

שמי שיש לו חטטין בראשו,

אני לא יודע מה זה בדיוק, איזה פצע,

יש לזה סוג פצע או משהו בראש,

אז ממילא התרופה שלו היא לסוך שמן.

אז מותר לעשות את זה ביום כיפור.

היי, ביום כיפור עשו שיחה?

אז מוכח מזה שאחד שעושה את זה בשביל רפואה ואחדו ימיה זה מותר,

כי כל מה שהתורה אסרה שיחה זה דווקא כשזה תענוג.

ואחר כך הוא מביא גם כן ירושלמי,

שכמו שדיברנו מקודם,

שההורג כשהוא לוקח את השמן זה נמצא על הגוף שלו.

ומסיים הראש,

ושמא להנאת עצמו הוסח כדי שלא תזיק לו הריגה.

כנראה שברגע שההורג עוד מתעסק עם החוטים והחוטים הם מתוחים חזק,

אז ממילא הוא יכול לקבל פצע.

החוטים דקים והם מתוחים חזק, אז הוא כל הזמן שם צריכים להעביר שתי וערב והכל החוטים,

אז יכול להיות שהחוטים יזיקו לו.

אז ממילא הוא סח עם שמן כדי שזה לא יזיק לו. אז לכן זה גם כן נקרא הנאה.

אז זה לא ממש תענוג,

זה לא תענוג שסתם זה איזה משהו שהוא יושב לו בבית וסח שמן.

אבל זה אמנם בשביל העבודה,

אבל סוף סוף זה מגן על הידיים שלו שהוא לא יקבל

איזה נזק מהחוטים או מהמכונה.

אז יוצא מסקנת הראש שהסיבה היא שזה מותר,

זה רק בגלל שיש בזה גם כן הנאה מסוימת.

מה שביום כיפור זה אסור בגלל שיש לו הנאה,

אז לגבי שביעית אני אומר שזה מותר,

כי בשביעית גם כן, בשביל שאני אשתמש באיזה דבר,

אני חייב שיהיה לי מזה איזושהי הנאה.

אז לכאורה איך שזה משמע כאן, בדפוס הישן,

משמע שבאמת הקושייה של הראש הייתה איך מותר לקחת את השמן הזה של שביעית

ולהשתמש איתו לגרדי, הרי הוא לא נהנה.

אבל זה, זה לא תענוג.

על זה עונה הראש, לא, יש לו כן הנאה. ממילא זה מדין סליחה כשתייה.

אז ממילא השואלים האחרונים,

ביניהם יש ספר תורת זרעים.

תורת זרעים זה ספר שכתב אותו

הרב פומרנצ'יק, והוא נולד בפולין,

ואחר כך הוא בא פה לארץ ישראל,

ובשנת ש״ב הוא נפטר, ת״ש״ב.

זה ספר מאוד מפורסם, יש לו גם ספר עמק ברכה, גם יותר מוכר אולי.

אז הקופונים, אז הוא שואל שם את השאלה הזאת.

הוא שואל, למה הראש צריך להגיע לזה?

אתה אומר,

איך זה מותר בשנת שמיטה להשתמש עם השמן הזה,

השמן הזה קדוש בקדושת שביעית,

הרי אין פה איזה תענוג.

אז הוא שואל, מה אני צריך להגיע לזה?

הרי בשביעית מותר כל דבר.

כשהנתו בראש שווה זה מותר,

כי כתוב בתורה לכם לכל צורכיכם.

אז רק הבעיה היא שיהיה הנתו בראש שווה. אם הדבר מתכלה, כמו שדיברנו מקודם,

אם הדבר מתכלה לפני שאתה מספיק ליהנות ממנו,

אז זה אסור.

אבל כל דבר שהנתו בראש שווה, בבת אחת אתה נהנה וזה מתכלה מהעולם,

זה מותר. אז ברגע שאחד צח,

אז באותו רגע הוא נהנה מזה שהגוף שלו עם שמן,

וגם זה הולך מהעולם. אז ממילא הכל בסדר, הנתו בראש שווה.

אז ממילא זה נדרש מהפסוק לכם, לכל צורכיכם.

או יותר מזה הוא מביא.

יש לנו גם דרשה,

אפשר לשאול,

יש לנו גם דרשה שמותר לקחת שמן של שביעית ולהדליק אותו בנר.

כן, היום יש לנו כל ככה נרות כאלה יפות,

מנורות יפות, אבל פעם היו צריכים עם נר של שמן.

אז ממילא מותר לקחת שמן של שביעית ולהדליק.

מותר לקחת

שביעית,

פירות של שביעית ולעשות מזה צביעה, לצבוע עם זה בגדים.

אז ממילא, מה זה יותר גרוע?

מה יותר גרוע השיחה מהשימושים האחרים?

ככה הוא שואל.

אז זאת אומרת שהיה פשוט לו שמה שמותר לסוך שמן של שביעית

לא צריכים להגיע לנושא של שיחה כשתייה,

אלא אפילו בלי זה גם כן מותר, כי הרי בשבית מותר כל השימושים לעשות.

והסוף הוא מסיים שאפשר להסביר שהקושייה של הראש זה משהו אחר.

הרי איך דיברנו?

אנחנו עכשיו אוחזים מסכת דמאי.

דמאי זה כמו ספק תבל.

אז מילא עכשיו כתוב כאן

שהגרדי כשהוא קונה כזה שמן בשביל העבודה שלו,

מביא לעבודה בקבוק שמן,

ועם זה הוא כל פעם סח את הידיים שלו שלא תזיק לו הריגה,

אז אנחנו אומרים לו קנית את זה מעם הארץ אז אתה צריך להסר את זה מספק.

למה? כי אתה סח איתו, אתה סח את הגוף שלך איתו.

אה אז על זה שואל הראש לא.

הרי מה פה הבעיה?

כאילו אני לוקח דבר שאסור ואני משתמש בו לשיחה.

לא, דבר שאסור,

חפץ שהוא אסור,

חומר שאסור מאחד מייסורי התורה לשים אותו על הגוף, לסוך לטעם הגוף, זה רק במקום של תיינוג אסור, כמו ביום כיפור.

ביום כיפור אסור לאכול, אסור לשתות,

הוא עדין, אסור לסוך שמן.

זאת אומרת,

כמו כל איסורי האכילה של יום כיפור.

אז ממילא מוכח מכאן שדווקא דבר כזה,

שאני עושה אותו לשם תענוג, זה מה שאסור, כמו שביום כיפור.

לתענוג אסור,

אבל מי שיש לו פצע בראש, מותר לסוך שמן ביום כיפור, בעצם באמצע יום כיפור.

אף על פי שזה אחד מחמשת העינויים.

בכל זאת זה מותר.

למה? כי הוא לא עושה את זה לתענוג.

אז ממילא לומד הראש, הוא עדין לכל איסורי התורה,

תבל

וכדומה.

כל האיסור זה דווקא בתנאי שיש לך תענוג. אם אין לך פה תענוג, אז זה צריך להיות מותר.

אז למה כתוב במשנה שאני צריך לאסר אותו פעם שנייה, כי אולי זה תבל?

כי זה דמאי עכשיו?

אז על זה עונה הראש לא, יש לו עוד כן תענוג. בגלל שהשמן הזה מגן עליו שלא יזיק לו המלאכה,

אז לכן השמן הזה חייב במייסר,

מדין שיחי כשתהיה.

אז זו הייתה הקושייה של הראש. לא הקושייה משוויס.

זה שמשוויס מותר להשתמש לשיחה, זה יודעים סתם ככה, כמו כל שימוש אחר.

אלא צריכים להגיע לטעם של שיחה כשתייה,

להסביר למה יש בזה בעיה של דמאי וצריכים לאסר את זה.

אם ברוך השם בדורנו אנחנו זכינו שגילינו הרבה,

התגלו הרבה כתבי יד עתיקים וספרים עתיקים,

וברוך השם יש לנו

דפוסים חדשים,

אז באמת בדפוס השלם של הראש,

אז באמת ככה כתוב,

ברוך השם הוא כיוון, סוד השם נראייו.

אז מילא כתוב, באמת זה היה הקושייה של הראש. כל הקושייה של הראש הייתה

רק למה בכלל אסור?

למה אסור לקחת שמן של דמאי ולסוך? אני אוכל אותו? אני לא אוכל אותו. בשלילה אם הייתי אוכל אותו,

אז מילא יש בזה בעיה שאסור לאכול תבל.

אבל פה אני לא אוכל אותו, אני אסח אותו על הגוף.

אז נמרוח על הגוף, מה הבעיה?

אם זה לתענוג, בסדר, אני שומע שיחה כשתייה, אבל אם זה לא יהיה לתענוג אז זה מותר.

ועל זה עונה הראש, סליחה, אם זה לא לתענוג אז זה אסור. על זה עונה הראש,

גם פה יש לו תענוג שזה לא מזיק לו המלאכה.

אז מילא יוצא,

שכל הקשייה של הראש הייתה רק לגבי הנושא של איסור לאכול דמאי. כמו שאסור לאכול דמאי, ככה אסור לסוך.

טוב, על קרפונים אנחנו רואים שהראש התבסס בתור הנחה פשוטה

שכל האיסורים שבתורה שאסור לסוך

זה רק במקום של תענוג.

ועכשיו אנחנו צריכים להבין על מה הראש מתבסס

כשהוא אומר כל כך בפשטות עד כדי כך שאושר את זה בתור קושייה.

אז למעשה הנושא הזה מתחיל במסכת שבס.

במסכת שבס יש פרק שלם כמעט

שמדבר על כל מיני דברים, הלכות שיש שאנחנו מכירים

ואנחנו חוקרים איפה ההלכה הזאת מרומזת בתורה.

אז אחד מהדברים כתוב במשנה בדף פ״ו עמוד א'

מניין נשיחק שהיא כשתייה?

מאיפה יודעים ששיחה אם אחד

שח את עצמו עם שמן שזה נידון כמו שתייה ביום הכיפורים שכמו שאסור ביום הכיפורים לשתות הוא עדין אסור ביום הכיפורים לסוך מאיפה יודעים את זה? איפה זה מרומז בתורה?

אף על פי שאין ראיה לדבר אבל זכר לדבר.

שנאמר,

ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. ככה דביד המלך,

הוא מקלל את השונאים שלו,

שהקללה תבוא עליהם ותבלע בגוף שלהם,

כמו מים בקרבו וכשמן בעצמותיו. אז מים בקרבו כוונה כפשוטו לשתות.

כמו שבן אדם שותה את המים וזה נכנס לגוף שלו,

אז ככה אותו דבר השמן נכנס לגוף שלו. אז הנה מהפסוק הזה יש לנו קצת זכר לדבר,

ששיחה כשתייה.

ככה כתוב מפורש במשנה מסכת שבס דף פי ו עמוד א'.

התוספות שמה במקום,

הוא מסביר למה המשנה באמת קולט לזה רק זכר לדבר?

למה זה לא ראייה גמורה?

לכאורה כתוב מפורש?

עקש, אתה רואה כל התלקולה, אנחנו יודעים יש עקש.

אז כמו איזשהו מים ושתייה זה כמו שמן בעצמותיו.

אומר ת' ו' זה לא ראייה גמורה.

למה?

לקרוא לו משתייה בשתייה, בכלל הפסוק הזה לא מדבר בשתייה.

מה שכתוב מים בקרבו זה לא הכוונה שתייה,

אלא הכוונה רחיצה.

למה?

משום דמשמע מים דומי דשמן. מה שמן מעברוי?

אף מים מעברוי מבחוץ.

אז ממילא מדובר פה הכל מבחוץ.

אז לכן זה רק נקרא זכר לדבר.

טוב, אחר כך שואל ת' ושקודשיה עצומה.

הכו של אירי היא שהגמורה ביומי אומרת

מאיפה יודעים שאסור לרחוץ ביום הכיפורים?

כי הרי ביום הכיפורים בכלל לא כתוב אפילו לא תאכל, לא תשתה. איך כתוב ביום הכיפורים שחייבים לענות את הנפש?

אז אנחנו מחפשים שם בסוגיה, עוד מעט נראה,

מחפשים איזה דבר נקרא עינוי.

אז ממילא אנחנו לומדים שרחיצה, מניעת רחיצה גם נקרא עינוי.

מה הראייה?

מפה, מהפסוק הזה,

הגמרה ביומי מביאה ראייה שאסור לרחוץ ביום הכיפורים מהפסוק הזה, ותבוא כשמן כמים וקרבו וכשמן בעצמותיו.

אז בדיוק הפוך,

הגמרה מביאה את זה לראייה על רחיצה,

ואתה אומר שזה כמו שתייה.

אז הגמורה שם שואלת, איך זה יכול להיות? הטנש שלנו במסכת שבת מדבר על שיחה כשתייה, ואתה מביא את זה ראייה לרחיצה?

אז על כל כך אנחנו מוכרחים להגיד

שזה לא בדיוק.

לכן,

אז שואל תוספות, נו אז מה, גם אנחנו אמרנו ככה.

המשנה לא אמרה שזה מוכח,

רק המשנה אמרה שזה זכר הדבר.

אז ממילא באמת הגמרה אומרת ככה, אומר מסיים התוספות, שזה הקושייה של הגמרה.

זה לא נקרא ראייה גמורה,

בגלל שרחיצה,

אם אתה אומר שמדובר על רחיצה, אז למה הטנא אומר

זכר לדבר?

אם מדובר פה רק על רחיצה באופן מוחלט,

אז הטנא לא יכול לעשות מזה אפילו זכר לדבר.

אז הקופונים, אז ככה משמע בתוספות, שבאמת הפשטות של הפסוק

מדברת על רחיצה.

וכל מה שאנחנו יכולים להגיד זה זכר לדבר.

ועוד יותר מפורש,

בתוספות ביומי, שם,

בדף עז.

אז שם אומר התוספות

את כל הקושייה, כמו שדיברנו קודם,

איך מביאים שתי ראיות לכאן וכולי.

ממילא זה נשאר, אומר תוספות,

מוכרחים להגיד

שבאמת

זה רק אסמכתא בעלמא.

באמת, זה לא ממש דאורייסא,

אלא כל הדין שאני אומר, ששיחה כשתייה,

זה אסמכתא בעלמא, וזה רק בדרבנות, זה איסוד דרבנן.

זה לא איסוד דאורייתא.

רגע, אבל באמת, למה לא הבאנו ללחיצה?

כן, ללחיצה כן.

אה, הבאנו בפסוק הזה ללחיצה? כן. בסופו של דבר, המסקנה של הגמרא במסכת יומא,

שבאמת לומדים ללחיצה משני פסוקים כאן,

ויש עוד פסוק, הגמרא מביאה

לגבי דניאל, שדניאל אמר,

וסוך לא סכתי,

והמלאך אמר לו,

שמהיום שאתה החלטת לענות את נפשך, אז הקדוש ברוך הוא כבר קיבל את התפילה,

ברגע שמקבלים תענית,

מקבלים תענית, אז ממילא זה דבר גדול מאוד לפני ה'.

אז רואים שכל מה שדניאל עשה, זה נקרא עינוי.

אז מזה לומדים שגם רחיצה.

עכשיו יש עוד פסוק. חוץ מהפסוק הזה שדיברנו עכשיו,

שתבוא כמים בקרבו, יש עוד פסוק.

הגמרא מביאה,

לא יחללו,

כתוב לגבי תרומה, לא יחללו את קודשי בני ישראל.

אז דורשת מזה הגמרא שאסור לקחת

שמן של תרומה ולאכול אותו,

וגם אסור לקחת שמן של תרומה, מי שהוא לא כהן,

ולסוך אותו על עצמו. מי שהוא זר, הוא לא כהן,

אז אסור לו לסוך שמן של תרומה.

אז הנה כתוב פה מפורש, ייסודו רייתא,

אומר תוספות לו, גם זה אסמכת.

אומר התוספות באופן כהן בשמעי,

מוכיח פה מכל המקומות

שהאיסור הזה הוא רק איסור מדרבנן ולא מדאורייתא.

אז גם ביום הכיפורים, מהתורה לפי התוספות אסור רק לאכול...

למה זה אסמכת? מה?

למה זה אסמכתא?

מה ראיה?

לא, למה זה אסמכתא? זה מפורש אבל, לא יחללו.

אז זה התוספות מביא, שלומדים מזה הלכה אחרת,

שמהגמרא, במקום אחר,

הגמרא לומדת מזה הלכות לגבי זבחים ולגבי תבל,

שזה בוודאי דאורייתא.

כן.

אבל מה שפה לומדים לעניין תרומה זה אסמכתא.

אז יוצא שכל מה שמדאורייתא אסור ביום הכיפורים זה רק אכילה ושתייה ומלאכה.

רק זה, רק אכילה ושתייה, זה עינויים שאסורים מהתורה.

אבל שיחה ולחיצה עניית הסנדל, כל הדברים האלה זה מדרבנן.

כך שיטת רבנו תם.

רבנו תם אוחז

שכל העינויים דיום הכיפורים לסנאיו אלה מדרבנון,

וכל הפסוקים הוא קרוי אסמכתא בעלמא,

חוץ מאכילה ושתייה.

מה ראייה?

אז מביא רבנו תם ראייה,

שהרי כתוב ביום הכיפורים, לגבי הלכות יום הכיפורים,

שיש כמה וכמה יוצאים מן הכלל.

למשל, דבר אחד שכבר דיברנו מקודם,

מי שיש לו חיטוטין בראשו, אחד יש לו איזה פצע,

אז מותר לו לסוך ביום הכיפורים.

איך מותר?

אם זה מהתורה,

לא יכול להיות שום יוצא מן הכלל.

עוד דבר, שאחד

שממש הוא היה באיזה מקום וממש הידיים שלו מלוכלכות עם טיט,

מותר לשטוף את זה ביום הכיפורים.

ורק רחיצה של תענוג אסור, אבל אם ממש הוא מלוכלך עם בוץ,

אז מותר לשטוף את זה ביום הכיפורים. איך מותר?

אם נגיד שזה דאורייתא, איך זה מותר?

אז זו עוד ראייה שזרק דרבנן.

אז עוד כמה וכמה ראיות, לא נאריך כרגע.

אז ממילא שיטת רבנו תם,

שכל הנושא של שיחה כשתייה זה אך ורק אסור מדרבנן.

ועוד אומר רבנו תם, עוד הגבלה,

שכל מה שרבנן גזרו, זה לא גזרו על כל האיסורים.

לא על כל האיסורים שבתורה גזרו,

רק על שלושה דברים.

דבר אחד, תרומה.

אם יש לנו שמן של תרומה

שזה נועד לכהנים, ואחד,

בן אדם שהוא לא כהן, שהוא זר,

רוצה להשתמש בו,

אז זה חז״ל אסרו תרומה.

דבר שני, יום הכיפורים, מה שדיברנו קודם, כי ביום הכיפורים רואים שהתורה רוצה שהבן אדם יענה את עצמו, אז לכן החז״ל גזרו גם את העינויים האלה.

ועוד דבר שלישי, מפורש בכמה גמרות,

איסורי הנאה.

עכשיו, איסור הנאה זה כבר מסתובב, לא מהתורה,

סליחה, לא מדרבנן, זה מהתורה.

כי כל דבר שבן אדם נהנה זה אסור מהתורה.

רק מה, כבר עד עכשיו דיברנו כל הזמן על מחלות אסורות, למשל תבל.

תבל אסור לאכול.

אז ממילא ברגע שאני סח, אז כאילו שאני אוכל.

אבל אם זה איסור הנאה,

למשל, שור הנשכל, שור שלק בן אדם,

אז אנחנו צריכים לסקול אותו בביס דין.

ועכשיו הגוף שלו נהיה נאסר בהנאה.

אז אחד שייקח חלב,

שומן של שור הנשכל,

וימרח אותו על הגוף,

אז אם זו בעיה, אתה נהנה מדבר שהוא איסור הנאה.

אז ממילא פה ודאי שזה אסור.

אבל פה זה לא בגלל שזה שיחה כשתייה, אלא סתם ככה, זה איסור הנאה, אסור ליהנות.

שום הנאה שבעולם אסור ליהנות.

נדמה ליוצא שלפי רבנו תם יש רק שלושה דברים שעשו.

טרומה,

יום כיפור ואיסורי הנאה.

זה שיטת רבנו תם.

עכשיו, יש גם תוספות, דומה לזה במסכת נידה. במסכת נידה יש נידון בדף ל״ב,

שגם תינוקת בת יומה יכולה להיות טומאה בטומאת נידה.

נשאלת השאלה, מה זה נפקמינה?

נפקמינה לטהרות,

שמי שנוגע בה אז הוא נטמא, ואחר כך אסור לו לאכול טהרות.

אז אומרת הגמרא, זה טוב בארץ ישראל, מה נגיד בבבל?

אתם זוכרים, דיברנו בפעם הקודמת,

שגם בבבל צריכים להפעיל תמות ומסות מרבנן.

אז עכשיו אחד יש לו שמן של תרומה בבבל,

אז גם כן הוא אסור.

נשאלת השאלה, למה?

הרי שמה לא החמירו כל כך, ושמה טומאת מגע,

אין בזה בעיה.

אומרת הגמרא, נפקמינה לסוך את התינוקת עצמה.

כמו שדיברנו קודם, שזה היה בזמן הגמרא, זה היה עניין מאוד חשוב של בריאות וכדומה, במיוחד לילדים.

איזה מילא, עכשיו יש לנו נפקא מינא, האם מותר לסוך את התינוקת עצמה בשמן של תרומה של חוץ לארץ?

בזמן הגמרא היו מפרישים תרומה בבבל,

עכשיו,

בסוף ביררתם משהו? פעם שעברה אמרו שהם יבררו פה.

מה, איך עשו למה יעשה? טוב.

הקופונים, אז הפרישו תרומה, עכשיו יש פה שמן של תרומה,

השאלה היא לסוך אותה עצמה עם השמן הזה.

אז גם פה אומרת הגמרא,

שלגבי נפקא מינא, לגבי שיחה.

אז גם פה יש תוספות.

ופה התוספות אומר בשם רבנו תם עוד יותר הגבלה.

כל מה שיש את הדין הזה של שיחה כשתייה,

זה רק

בשמן.

דווקא שיחת שמן אסמכו רבו נקרו ועשו, רק שמן.

מילא נפקא מינא, אבל אם הוא רוצה לקחת שומן

של איזה בהמה או חי לב,

אז זה מותר.

כל האיסור הזה זה רק בשמן.

זאת אומרת שכל הנושא של שיחה כשתייה זה כמו שדיברנו קודם, אסמכת בעלמא.

רק פה רבנו תם בן נידי אומר עוד יותר הגבלה.

רק בשמן חזל גזרו.

נזמר לזה שיטת רבנו תם שכל הנושא של שיחה כשתייה זה רק אסמכת.

מהתורה הכל מותר, זה בכלל לא מוגדר

כאכילה או כשתייה.

וחזל גזרו רק או נגיד הגבלה אחת רק בשמן או רק בתרומה ביום הכיפורים ואיסורי ההנאה.

זה לא סתירה אחד לשני כי גם יכול להיות שמן של תרומה ושמן ביום הכיפורים,

יכול להיות גם שמן של איסורי ההנאה למשל הורלה

זה איסור הנאה.

אז יוצא, יש לנו פה, זה דברים ברורים,

זה שיטת רבנו תם שכל הנושא של שיחה כשתייה זה הכל אסמכת בעלמא וזה רק מתרבנן.

עכשיו, הרן במסכת יומא,

אז הוא מביא את כל הנידון הזה,

אז בהתחלה הוא אומר שבכלל לא פשוט.

נכין הכנה מזה שיטת של התוספות,

אבל מה שיטת הרמב״ם בעניין?

יש לנו גם רמב״ם.

אז מביא כאן הרן.

מביא הרן בהתחלה

ויש מי שאומר דעני מדרבנו בעלמא ודעשירי ואף על גבדי וגמורם אף כאילו מקראי. הגמרא מביאה פסוקים

אסמכת בעלמא נינו

ולכן מקילים בזה שיש יוצא מן הכלל. למשל, כתוב

שהמלך והכלה ילחצו את פניהם. מלך מותר לרחוץ פנים ביום הכיפורים.

כי כתוב בתורה,

כתוב בפסוק מלך ביופיו תחזנו אינכו.

כלה גם כמובן שלושים יום הראשונים שהתחתנה היא צריכה למצוא חן בעיני בעלה, אז ממילא מותר לשטוף פנים.

כתוב חיה, יולדת, מותר לנהל את הסנדל.

אז ממילא רואים שיש יוצא מן הכלל.

אז אם זה היה מהתורה,

איך יכול להיות יוצא מן הכלל?

זו לכאורה השיטה שראינו קודם, שגם רבנו תם ככה אוחז,

שזה הכל מדראבונו.

שואל את זה הרען,

יש גמרא באיום הדף ע״ד,

כתוב ככה, לשון הגמרא הוא ככה,

אף על פי שאמרו אסור,

לא אמרו אנוש קורס,

אלא על האוכל והשותה ועושה מלאכה בלבד.

זאת אומרת, לשון הגמרא,

שנכון שיש הרבה איסורים, יש חמישה עינויים ביום הכיפורים.

אמנם זה אסור, אבל כרת,

עונש כרת,

יש רק אכילה ושתייה.

אז הוא אומר, רן, אם זה דראבונון אז זה לא מתאים להגיד כזה לשון.

ביש למה, אם זה מהתורה שניהם, אז אני יכול להגיד,

הכל אסור מהתורה,

רק על אכילה ושתייה יש כרת,

ועל שיחה, למשל, אין כרת.

אז זה מתאים להגיד, כי שניהם מהתורה, רק אני מבדיל ביניהם, זה כרת, זה לא כרת.

אבל אם נגיד

שהאכילה זה כרת וזה דאורייתא

ושיחה זה רק דרבנן,

אז מה, איך מתאים להגיד כזה לשון

אין על זה כרת?

לפני שאתה מדבר על עונש כרת,

תדבר על זה אם זה בכלל דאורייתא.

אז ממילא אומר הרן,

לא שייך כזה לשון, לא אמרו אנוש כרת,

מה זה קשור? אפילו זה לא אסור מהתורה בכלל,

זה רק יסוד דרבנון.

לכן אומר הרן,

ככה נראה לו לכתחילה שזה הכל מהתורה.

רק מה, אז איך זה יכול להיות?

אז נכון,

בגלל שזה לא כתוב לידיע בתורה, בתורה לידיע כתוב רק אכילה,

אבל בגלל שסוף סוף זה מרומז בפסוק,

אומר הרן יסוד עצום, אומר הרן

ומסרן הכתוב לחכמים,

הקדוש ברוך הוא נתן את זה לחכמים

שהם יחליטו מתי מותר ומתי אסור. דבר מאוד מעניין, שזה שיטת הרן ועוד ראשונים, שיש כזה יסוד,

זה מופיע בגמרא,

זה לא הם חידשו את זה, אלא זה כתוב בגמרא בכמה מקומות,

שיש דברים כאלה שהתורה כתבה את זה בתורה,

ככה קצת סתום.

ולא מאסר הכתוב אלא לחכמים, שהם יחליטו מה מותר ומה אסור.

ולכן לחכמים החליטו שמלך מותר,

כלה מותר, יולדת מותר.

מי שיש לו חיטוטים, יש לו איזה פצע,

מותר להסוך שמן.

אבל זו לא סתירה

לזה שזה דין דאורייתא.

רבנו תם והראשונים שעומדים בשיטתו, הם סוברים.

ברגע שאתה אומר שיש יוצא מן הכלל,

שיש כאלה שמותר להם לעשות את העינויים האלה ביום הכיפורים,

זה מראה שזה דרבנן, כי אם זה היה מהתורה,

לא יכול להיות יוצא מן הכלל.

עונה להם הרן, כן יכול להיות יוצא מן הכלל.

אף על פי שזה הכל מהתורה,

אבל יש לנו כזה דבר שנקרא,

לא מסרן הכתוב אלא לחכמים,

והחכמים קובעים מה מותר ומה אסור.

בדומה לזה גם יש נידון לגבי מלאכה בחול המועד.

האם איסור מלאכה בחול המועד זה איסור מהתורה או איסור מדרבנן?

אז יש כאלה שאומרים ודאי זה מהדרבנן,

כי הנה אתה רואה יש דברים שמותר.

למשל דבר האבד

מותר לעשות בחול המועד, צורכי רבים מותר לעשות בחול המועד.

אז זה מראה שזה איסור דרבנן.

אבל שונים אחרים אומרים לא,

לעולם איסור מלאכה בחול המועד זה דאורייתא.

היי, למה יש יוצאים מן הכלל?

כמו פה, לא מסרנא כתוב אלא לחכמים.

זה שהתורה כתבה שיום ראשון זה יהיה חג, ויום השביעי יהיה חג, ובאמצע מה? משהו באמצע?

קצת חול וקצת מועד, ולכן קוראים לזה חול המועד.

אז ממילא עכשיו לא מסרנא כוס ואלא לחכמים.

אז התורה מסרה את זה שחכמים יחליטו מה מותר ומה אסור.

אז ממילא יש לנו כזה יסוד,

לא מסרנא כוס ואלא לחכמים.

לכן נשאר שלעולם כל העינויים זה דאורייתא

ובכל זאת יש יוצא מן הכלל, כי לא מסלן הכל סובל אליך חומי.

ואומר הרן

וכן דעת הרמב״ם

גם הרמב״ם סובר שהכל זה מדאורייתא

אז יוצא שגם הנושא של שיחה כשתייה

וזה הכל דין דאורייתא, זה שיטת הרמב״ם.

אחר כך אמנם הרן שואל עוד קושייה וזה לא כל כך ברור

כי בגלל שהוא שאל קושייה אז אולי הוא חזר בו

והוא גם כן עכשיו מצטרף לשיטת רמב״ם של סדר הרמב״ם

וככה נראה ברבי קיווייגר

ואולי לא,

אולי פוסקים אחרים לומדים אחרת בשיטת הר״ם ששיטת הר״ם גם כן כמו הרמב״ם שזה דאורייתא.

על כל פנים זה דבר ברור.

עכשיו יש לנו כבר שיטה שנייה, שיטה ראשונה למדנו דעת רמב״ם

שוודאי שיחה כשתייה זה אסמכתה בעלמא

ולא רק זה אלא זה גם מוגבל רק שמן ורק תרומה יום הכיפורים ואיסורי הנאה

זו שיטה אחת. עכשיו למדנו יש שיטה קיצונית לצד השני

שסובר הרמב״ם

הכל מהתורה שיחה כשתייה זה מהתורה לכל הדברים

נזמין לי אין שום יוצא מן הכלל

לא ייתכן שום יוצא מן הכלל שיחה כשתייה

הכל מהתורה

אומנם

בקריית ספר יש ספר שנקרא קריית ספר זה ספר של המביט רבי משה ליטרני

שהיה בזמן הבית יוסף

והוא גם כן היה אחד מאלה שסמכו אותם אז המריא בי רעב הוא חידש שמותר לעשות סמיכה אף על סמיכה הכוונה שחכמים סומכים אחד מהשני אחד מהשני סמוכים

אז ממילא זה הפסיק באיזשהו שלב בגלל שהגלות אי אפשר לסמוך רק בארץ ישראל אז זה הפסיק

אז החידש מריא בי רעב בסדר אבל אם רוב החכמים מחליטים לחדש את זה אפשר לחדש את הסמיכה

ולכן הוא סמך את מרן בית יוסף

והוא היה סמוך

וגם אחד מאלה שהיה איתו ביחד זה היה המביט

והוא אחד יש לו הרבה ספרים שו״ת המביט ועוד ספרים בית אלוקים

ואחד הספרים שלו זה נקרא קריית ספר וששם הוא מסביר את כל המקורות של הרמב״ם

מה דאורייתא

ומה לא מדאורייתא ומאיזה פסוק לומדים את זה

אז שמה לגבי הלכות יום הכיפורים אז הוא אומר עוד תירוץ

נכון ששיחה כשתייה בדעת הרמב״ם זה ודאי דאורייתא ודאי שאסור לסוך שמן ביום הכיפורים זה מדאורייתא

היי שאלנו אם ככה למה מי שיש לו פצע מותר למה יש יוצא מן הכלל

חיה קלה מותר מלך מותר איך זה יכול להיות

הוא אומר כי יצפת תירוץ אחר הוא אומר שמדאורייתא זה קנה דווקא כל הגוף

אחד שסך שמן על כל הגוף שלו בבת אחת זה דאורייתא או שאחד רוחץ

כמו שרגילים להתרחץ כל הגוף בבת אחת זה דאורייתא

אבל אם הוא רוחץ רק חלק מהגוף רק את הפנים שלו זה ודאי דרבנן אז לכן יכול להיות בזה יוצא מן הכלל אותו דבר לגבי שיחה שיחת כל הגוף זה דאורייתא אבל אם יש לו פצע נגיד בראש והוא סך את הפצע שלו זה מותר מהתורה בגלל שזה לא כל הגוף

רק ודאי אם דרבנן אסור אז במקום שאחד יש לו פצע אז לא גזרו

אז ככה קריית ספר מתרץ את הקושייה של התוספות.

הקרופונים זה נשאר ששיטת הרמב״ם שהיא שיחה כשתייה זה מהתורה.

עכשיו יש לנו גם שיטה שלישית.

שיטה שלישית

שמופיעה בכמה וכמה פוסקים וגם הראש לכאורה במסכת יומר גם כן סובל ככה

אומר הראש כאן

שכל הדרשות זה אסמכתה וכל עינוי מדרבנו חוץ מאכילה ושתייה

זה קצת דומה למה שדיברנו קודם בשיטת רבנו תם

אבל הוא אומר

שחזר כשהם גזרו את העניין הזה של שיחה כשתייה אז נכון זה דרבנן

אבל הם גזרו אך ורק במקום של תענוג

אבל מקום של צער לא גזרו

אז לכן היתר

של בן אדם שיש לו עוד פצע לסוך שמן ביום כיפור

היה זה אסור לכל הפחות מדרבנן

התשובה היא שרבנן גזרו רק במקום של תענוג

אבל במקום של צער של רפואה אז מותר לגמרי גם את רבנן הניסו

אז יוצא לפי זה לפי השיטה הזאת

זו שיטה שלישית

שאומנם רבנן גזרו

אבל לא כמו שרבנן ממש גזרו רק שלושה דברים או רק שמן באמת גזרו על הכל

אבל מה ההגבלה עכשיו זה רק איפה שיש תענוג

חזר גזרו רק במקום של תענוג אבל במקום של צער שיש לו פצע וכדומה

אז שם לא גזרו

אז לכאורה היה מקום להגיד

שכמו שדיברנו מקודם התחלנו עם הראש שהראש אמר שאיך מותר לקחת

את השמן בשביל גרדים בשביל ההורג

אז אומרת הגמרא באמת יש בזה בעיה של דמאי והוא חייב להסר את זה

אז שאל הראש למה הרי אין פה לתענוג

והוא עונה כן יש פה בעיה שיש לו כדי שהמלאכה לא תזיק לו אז לכן הוא סח את השמן

אז אנחנו דיברנו על מה הראש מתבסס הוא כאילו בא בתור הנחה פשוטה שאסור זה רק במקום תענוג

ולכן הוא עונה גם פה יש תענוג אז לכאורה בגלל שהראש הולך בשיטת הפוסקים האלה

זה כמה וכמה פוסקים ספר הטרומה והסמאק והסמאק

לכאורה כל הפוסקים האלה הם סופרים שחז״ל אסרו שיחה כשתייה רק במקום תענוג איפה שאין תענוג אז אין בכלל איסור איסור אומר תורה ודאין

ויסוד רבונו זה רק במקום תענוג.

אז אכן הוא שואל, שמה בגרדי, בהורג, איפה התענוג?

אז בסוף המסקנה היא שכן, שזה לא רק תזיק להמלאכה.

אז מילי יוצא, רבו יוסי, לסיכום, בינתיים

יש לנו שלוש שיטות בנושא של שיחה כשתייה.

שיטה ראשונה, נגיד כרגע שיטת הרמב״ם,

ששיחה כשתייה זה מהתורה.

היי, שאלנו אם ככה ביום הכיפורים למה יש יוצא מן הכלל?

אז הרן אומר, לא מסרב הכתוב אלא לחכמים,

אנחנו יכולים לעשות ככה,

לקבוע בדיוק מה אסור ומה מותר.

עוד דיברנו, עוד תירוץ של הקריית ספר,

שדווקא כל הגוף זה דאורייתא.

זו שיטת הרמב״ם.

עכשיו, שיטה שנייה,

שזה מדראבונון,

והפסוק זה אסמכת בעלמא.

אבל בתוך השיטה הזאת יש לנו, זה מתחלק לשתיים.

יש שיטה של הפוסקים שסוברים שזה אסור באמת בכל דבר,

בכל איסורים של התורה זה שייך.

רק מה? אבל בתנאי שזה יהיה במקום של תענוג.

ויש שיטה של רבנו תם, שהוא סובר שלא, זה מוגבל מאוד.

רק שמן וטרומה ויום הכיפורים ואיסור הנאה.

זה הכול.

נזמן ויוצא,

זה השלוש שיטות שיש לנו.

עכשיו, יש פה קושייה נשגבה שיושבת בקבע העגר

במסכת מעשר שני,

פרק ב' משנה א'.

גם כמו שאנחנו התחלנו עכשיו את הנושא לגבי שביעית,

מותר לקחת שמן של שביעית לשיחה.

עכשיו, הוא עדין לגבי מעשר שני.

צריכים

להפריש מעשר שני ולאכול את זה בירושלים.

מותר גם לסוך את השמן של המעשר השני בירושלים.

וגם מותר לסוך טרומה.

אז לפי הרמב״ם אנחנו מבינים הכל בסדר.

שיחה כשתייה זה מהתורה.

אם זה מהתורה,

אז מלא מותר להשתמש במעשר שני,

זה דאורייתא, זה מהתורה.

אז אני לוקח את זה ועושה מזה כמו שמותר לי לשתות מעשר שני ולאכול מעשר שני.

הוא עדין, מותר לי לסוך מעשר שני. הכל מהתורה,

הכל טוב מאוד.

אותו דבר בתרומה.

אבל, שרמב״ם עגל, לפי התוספות,

שהתוספות צוברים שזרק אסמכת בעלמא.

אז זה הכל טוב כשאתה רוצה להחמיר.

אתה רוצה להחמיר מדרבנן שאסור לסוך שמן של איסור.

בסדר, אתה יכול להחמיר כמה שאתה רוצה.

אבל אם אתה לוקח שמן של מעשר שני,

שהרי זה דבר קדוש,

עשית בו מצווה, הפרשת במעשר שני,

אז מותר להשתמש בו רק לדברים שכתוב בתורה, אכילה ושתייה.

איך אתה יכול לקחת שמן שהוא קדוש בקדושה של מעשר שני או תרומה,

ואתה הולך ומשתמש בו לשיחה?

מה, תגיד לי, שיחה כשתייה?

שיחה כשתייה זה רק ברבנן.

אז ממילא איך אתה יכול להשתמש בזה?

אם שיחה כשתייה זה רק מדרבנן,

אז זה רק טוב איפה שאתה מחמיר.

אבל איפה שאתה מקל,

איך אתה יכול להקל בזה?

ככה שואל בכיווי עגר בפרק ב' ממעשר שני.

איך אפשר להשתמש בשמן של מעשר שני לשיחה?

הרי שיחה כשתייה זה לא מהתורה.

האומנם? אנחנו צריכים לדון. בסדר, אם נגיד ששיחה כשתייה זה לא מהתורה, אז מה זה כן?

אחד לקח שמן ומרח את זה על הגוף. אז איך נגדיר את זה?

איך הלכה תגדיר כזה פעולה?

אם אני אומר שיחה כשתייה, בסדר, שיחה כשתייה גמרנו.

אם שיחה לא כשתייה אלא זה רק ברבנן, ומדור רייטא זה לא כשתייה, אז מה זה כן?

אז לכאורה יש פה שני מהלכים.

מהלך אחד יש בתפארת ישראל. תפארת ישראל זה אחד ממפרשי המשנה,

שהוא היה בערך באותו זמן של רבי קווי עקר.

אז ממילא אומר שיש לי תשובה פשוטה.

הרי

אם אני אומר ששיחה לא כשתייה, אז מה זה כן?

אז זה סתם הולך לאיבוד.

אני לא אוכל ולא שותה ולא עושה כלום,

מולך את זה על הגוף.

אם זה לא מוגדר כשתייה אז זה סתם זורק את זה לאיבוד.

אז אומרת תפארת ישראל מי אמר שאסור לאבד מעשר שני?

נכון, מעשר שני זה דבר מאוד חשוב וצריכים לאכול אותו בירושלים ואסור לאכול אותו בטומאה.

זה הכל אם אני עושה בעדיה, משהו נגד.

אבל אם אני בסך הכל מאבד אותו באלף,

אני מאבד את זה, מי אומר שאסור?

אז נכון, שיחה לא כשתייה.

אז בסדר, אז זה הלך לאיבוד. נו, אז מה?

מי אומר שמעשר שני אסור לעשות את זה? אז הוא אומר, יש לי תשובה פשוטה על הקושייה של ברקי ויגר.

מר ברקי ויגר שואל, איך אפשר להקל ולקחת שמן של מעשר שני ולהשתמש בו לשיחה?

הרי אתה אומר ששיחה לא כשתייה מהתורה.

בסדר, אז זה לא כשתייה?

אז איבדתי את זה. נו, אז מה קרה?

מי אומר שאסור?

מותר לאבד מעשר שני.

אז זה מהלך אחד.

אבל למעשה,

זה לא כל כך פשוט?

יש ספר דברי יחזקאל.

דברי יחזקאל,

הוא היה רם בשבעת צלבות קבליטה וכנראה שהוא נהרג במלחמה שהייתה על ידי הנצרים ומלך שמם.

אז הוא כותב שם שיש לו ראיה מפורשת ממישנה במסכת סוכה

שאסור לאבד מעשר שני.

מה הראיה?

המשנה שם אומרת

שאסור ליטול אתרוג

של תרומה.

אחד גדל לאתרוגים על העץ, הוא צריך להפריש תרומות ומעשרות, הוא הפריש, הנה יש פה אתרוג של תרומה, הביא את זה לכהן.

עכשיו הכהן רוצה לקחת את האתרוג הזה ולהשתמש בו

לד' מינים בסוכות.

אז כתוב במשנה שאסור. מדוע? אחת הסיבות,

בגלל שהוא מפסיד את זה,

כי הרי הוא לוקח את האתרוג וממשמש בו,

אחר כך נותן לחבר שלו ולחבר שלו ולחבר שלו,

אז ככה במשך הזמן הקליפה משתפשפת.

אז יוצא שזה נהרס,

אז הוא מפסיד תרומה.

ואסור להפסיד תרומה זה פסוק בתורה משמרת תרומותיי, למדנו בקורח.

אז אסור להפסיד תרומה.

אז לכן אסור לקחת אתרוג של תרומה.

אם אחד לקח בדיעבד יצא ידי חובה,

כהן שלקח.

לקח אתרוג של תרומה ודיאבד יצא ידי חובה.

אבל לכתחילה אסור לעשות את זה כי על ידי זה שהוא ממשמש באתרוג כל הזמן הוא מולס אותו.

אז ממילא הוא מפסיד תרומה.

אותו דבר אומרת המשנה שגם אתרוג של מעשר שני גם כן עשו.

למה?

כי הרי הוא מפסיד אותו. אותו דבר שאתה מפסיד

על ידי המשמוש של היד אתה מפסיד את התרומה.

אותו בעיה יש לך גם באתרוג של מעשר שני

שעל ידי זה שאתה ממשמש בו אתה מפסיד אותו.

אז הנה כתוב כאן ליאדיה שאסור לאבד באלף מעשר שני.

אני לוקח את רוק של מעשר שני ועל ידי זה הוא משתפשף,

זה אסור.

אז רואים ליאדיה שאסור לאבד את זה.

ולכאורה זה שתי סוגיות אחת ליד השני, אז כמו שתרומה אסור לאבד מדאורי תלמידים משמרת תרומותיי,

אז משמע שגם מעשר שני אסור לאבד. אמנם לא יודע בדיוק איפה הפסוק,

אבל למעשה אסור מהתורה לאבד מעשר שני.

אז זה קושייה אחת שיש לנו. לכאורה התירוץ של ספירת ישראל לא כל כך מסתדר, כי לפי הדברי חזקאל, אדרבה,

אסור להפסיד מעשר שני מהתורה,

אז לכן אם שיחה לאף כשתייה,

אז אני סתם מאבד את השמן הזה,

ואסור לאבד שמן של מעשר שני.

עוד בעיה יש לנו כאן לכאורה,

יש בספר חידושי מורון ריזה לוי.

זה רב שקראו לו הרב יצחק זאב סולובייצ'יק.

הוא גם כן הגיע כאן לארץ בתקופת המלחמה, והוא חי כאן,

נפטר בשנת תשכ.

הוא היה רב גדול מאוד,

לכן קוראים לספר שלו מרן.

אז הקופונים, בספר הזה הוא מאוד מעריך, עוד מעט גם נביא עוד מהדברים שלו,

אז בתוך הדברים הוא גם אומר שמעשר שני זה לא כל כך פשוט.

אתה אומר שאם שיחה לא כשתייה אז לא קרה כלום. כן קרה.

למה?

כי כתוב מפורש בתורה,

יש מצווה שנקראת וידוי מעשר.

לצערנו היום זה לא נוהג, כי אין לנו בית המקדש,

אבל בזמן שבית המקדש היה קיים,

יש מצווה של וידוי מעשר.

כל יהודי,

אחרי שהוא מסיים את כל השנים שהוא הפריש תרומות,

מעשר ראשון, מעשר שני,

כל הכל עשה כדין, כמו שהתורה מבקשת,

אז הוא מקיים מצווה חשובה. הוא מגיע לבית המקדש ואומר וידוי מעשר.

הוא אומר לקדוש ברוך הוא, עשיתי כל מה שאמרת לי.

ואחר כך, ממילא,

גם כי אני מבקש,

אשקיף עמימון קדשך מן השמיים ותלחם עלינו.

אז ממילא, זו מצווה שנקראת מצוות וידוי מעשר.

עכשיו,

מתוך איך שהתורה כתבה את הנושא של וידוי מעשר,

אנחנו לומדים מה אסור לעשות עם המעשר.

כי רק מי שקיים את כל ההלכות כדין,

הוא יכול אחר כך לבוא ולהגיד לפני השם, עשיתי ככל אשר צוויתני.

אבל אם אחד עבר עבירות עם המעשר,

אחר כך לא יכול להגיד, אני עשיתי כשורו ככל אשר צוויתני.

אז מאחד הדברים שכתוב בתורה,

כתוב, לא נתתי ממנו למת.

זאת אומרת,

שאסור להשתמש

עם המעשר השני לשום דבר אחר,

אך ורק מה שמקיים את הגוף. ככה רמב״ם מגדיר את זה. אז לכן, אכילה ושתייה מותר,

בסדר. אבל כל שאר הדברים אסור לעשות עם מעשר שני.

עכשיו, מי שלמים אני אומר ששיחקי שתייה זה מן התורה,

אז מי ברגע שהשתמשתי בשמן של מעשר שני לשיחה, כאילו שתיתי אותו. אז הכל בסדר.

אבל אם אני אומר ששיחה לאו כשתייה מהתורה,

אז מי כשאני משתמש בשמן של מעשר שני לשיחה,

זה לא שאני סתם מאבד אותו.

לא, זה לא מוגדר כמאבד,

אלא זה מוגדר שאני משתמש איתו לשאר הצרכים.

וזה אסור לעשות עם מעשר שני, זה איסור מהתורה.

אז לכן, אם אני אומר ששיחה לאו כשתייה,

זה ממילא אסור בכלל להשתמש בזה לשום דבר אחר.

אז גם לסוך אסור, כי זה ודאי נקרא שימוש.

אז אם נגיד שזה לא מהתורה,

אז ממילא יוצא שאתה משתמש עם מעשר שני, שימוש הוא אסור.

אז אם ככה יוצא שחוזרת בחזרה הקושייה של הרבי קיוויגיה,

איך ייתכן

שאנחנו משתמשים עם שמן של מעשר שני,

אם לפי התוספות צריכה להב כשתייה מהתורה?

עוד קושייה יש לנו,

שכתוב מפורש, מה יהיה הדין אם לקח זר, מי שהוא לא כהן,

זר, הלך ולקח

שמן של תרומה וסח אותו.

הוא עבר עבירה.

דרייטד רבנן זה עוד נקודה. אבל עכשיו זה ודאי שהוא עבר עבירה, הוא לקח שמן של תרומה וסח אותו.

כתוב במשנה שהוא צריך לשלם קרן וחומש.

מי שלקח תרומה זר שהשתמש בתרומה, בשוגג,

אז הוא צריך לשלם קרן וחומש.

הוא צריך לשלם את השווי של הפירות האלה שהוא לקח מהכהן, צריך לשלם את זה לכהן

וגם כן להוסיף חומש לזה, זאת אומרת 20 אחוז.

נותנים לו קנס כזה.

הוא לקח מהכהן, למשל, סתם אני אומר לדוגמה,

רק לסבר את האוזן,

הוא לקח למשל קילו תפוחים של תרומה ואכל את זה.

אז עכשיו אומרים לו, תביא קילו ועוד 200 גרם של תפוחים ותביא את זה לכהן.

ועכשיו הוא צריך להביא חולין מהבית שלו,

והחולין האלה נהפכים לתרומה,

וזה העונש שלו שהוא אכל

תרומה בשווי, הוא צריך לשלם קרן וחוימש.

אז כתוב מפורש במשנה שמי שסח שמש לתרומה צריך לשלם קרן וחוימש.

אז שואל בספר תוספת יום הכיפורים,

תוספת יום הכיפורים זה ספר של מרם בן חביב,

שהוא כתב שלושה ספרים באחד,

אחד על ראש השנה, יום תרואה,

אחד תוספת יום הכיפורים על יום הכיפורים ואחד כפות דמרים על סוכה.

זה שלושה ספרים בספר אחד,

שזה נקרא שמות בארץ.

אז אומר מרם בן חביב,

איך יכול להיות שאחד שסח שמן של תרומה משלם קרן וחומש?

הרי תוספות אמרו לנו שזה בכלל לא מהתורה.

שיחה כשתייה זה רק אסמכתה בעלמא, זה לא איסור תורה.

אז מה תגידו לי? בסדר, אז יש קרן וחומש בדרבנן.

הוא אומר, תוספת יום הכיפורים,

לא, איך אני יכול לעשות כזה דבר?

מדרבנן, לחייב בן אדם לשלם חומש, לתת לו קנס מדרבנן?

למה לא? חכמים יכולים הכול לעשות, הפקר באיזה נפקר.

לא, הוא אומר, יש לנו בנושא של דמאי. כן, אתם זוכרים, דיברנו בהתחלה שיש מושג של דמאי.

דמאי זה נקרא,

שזה פירות שמכר את זם מהארץ,

ועכשיו אנחנו לא יודעים אם זה מוסר או לא.

אז מדרבנן אנחנו צריכים לאסר.

מהתורה אנחנו סומכים שרוב עמי הארץ מאסרים,

אבל מדרבנן צריכים לאסר.

אז כתוב מפורש

שאם אחד לקח תרומת מעשר של דמאי,

והוא לא כהן, הוא זר,

והוא השתמש בזה,

אז כתוב שהוא צריך לשלם רק קרן.

לא צריך לשלם קרן וחומש.

אז רואים,

שכשאחד עבר על איסור דה רבנן,

לא צריך לשלם קרן וחומש.

אם זה מילא,

שואל תוספת יום הכיפורים, אז איך יכול להיות שאחד סך

שמן של תרומה,

אפילו שזו תרומה ודאית, תרומה מהתורה,

והוא סך את השמן הזה,

אתה אומר שהוא חייב לשלם קרן וחומש.

איך יכול להיות שהוא צריך לשלם קרן וחומש?

הרי לפי התוספות, איזה איסור עבר? הוא עבר איסור מהתורה? לא.

סליחה לא כשתייה.

אלא מה? הוא עבר רק איסור דה רבנן.

ביסוד רבנן לא משלמים קרן וחומש

ככה שואל בספר תוספת יום הכיפורים על התוספות אם אתם אומרים

שזה רק אסמכתא מעלמא וזה לא מהתורה אז איך ייתכן שמשלמים על זה קרן וחומש?

אז ממילא זה השאלה של ספר תוספת יום הכיפורים

עכשיו בספר אם ריבינו

אורח חיים סימן י״ז הוא רוצה לתרץ את הקושייה

אולי כל מה שאנחנו למדנו מקודם שבדמאי

אז אין תוספת קרן וחומש זה רק הלכה פרטית בדמאי

למה דמאי זה יותר קל?

כמו שדיברנו מקודם שמהתורה אפשר לסמוך על רוב

רוב עמי הארץ מעשרים

למה? בגלל שמפחדים זה מי שבני שמיים אז רוב עמי הארץ מעשרים

רק מה?

יש מיעוט

מיעוט לא מעשרים

אבל מהתורה אפשר לסמוך, אפשר לאכול, אפשר לסמוך על רוב, רוב עמי הארץ מעשרים

אז אם מהתורה אפשר לסמוך אז יוצא שהאיסור של דמאי הוא איסור יותר קל

נכון זה דרבנן אבל גם בדרבנן יש מדרגות

יש איסור דרבנן מאוד חמור ויש באיסור מדרבנן יותר קל

למה?

למה דמאי זה יותר קל?

בגלל שדמאי אני אומר שרוב עמי הארץ מעשרים

או למשל מצאנו כלא לגבי דמאי שאם אחד אכל דמאי בדיעבד

הוא יכול לברך על זה בברכת המזון, הוא יכול לעשות על זה זימון

או שלמשל יש היצע

שאם אחד רוצה להשתמש

אז הוא יכול להגיד אני מפקיר את כל הנכסים שלו

ואז הוא נהיה כאילו עני ולעני מותר לאכול דמאי

שאר האיסורים דרבנן לא מצאנו מה פתאום אני,

אני מותר לעבור על איסור דרבנן? מה הוא לא יהודי?

אלא לא, דמאי זה משהו מיוחד, האיסור של דמאי הוא יותר קל

אז לכן בגלל שמצאנו קולס בדמאי,

אז לכן גם לגבי קרן וחומש, מי שאכל תרומה סמייסר של דמאי,

פטור מקרן וחומש. אבל זו הערכה פרטית בדמאי.

מה שאין כן אם אחד סח שמש של תרומה ודאית, תרומה מדורייתא,

והוא סח,

אז הוא כן חייב קרן וחומש.

כי פה זה איסור חמור, האיסור הזה ששיחה כאילו

שתייה זה איסור חמור.

טוב, זה התיאור של רבינה.

אבל קופונים,

בואו נראה, אולי יש לנו תירוץ נוסף.

אז הקושייה זה שתי קושיות. קושייה אחת שלה בקיווי אגר,

שאיך יכול להיות שמייסר שיני מותר לסוך בו?

הרי אם העניין של שיחה כשתייה זה לא דאורייתא, אז איך מותר לך להשתמש בשמש של מייסר שיני?

והנושא הזה של קרן וחומש.

אז עכשיו בספר של הרב מבריסק

יש לו חלק מכתבים ויש לו גם, יש חידושים ממנו רק על מסכת יומה וסוכי וקידוש החודש.

אז בשני הספרים האלה מובא מכתב,

אז שם בתוך הדברים הוא אומר שיש חילוק,

יש חילוק מאוד מעניין

בנושא של שיחה כשתייה.

ולפני שאנחנו נכנסים לחילוק אני מוכרח לעשות הקדמה,

שיש פה איזה יסוד מאוד חשוב,

שפוגשים אותו הרבה מאוד מקומות בגמרא,

רק חלק פה ודאי יודעים אותו,

וחלק אולי לא. אז לכן אנחנו נעשה הקדמה,

טוב, מי שיודע אז יהיה לו חזור.

יש לנו יסוד מאוד חשוב, שכל האיסורים שיש בתורה אפשר לחלק אותם לשתי קבוצות.

קבוצה אחת,

שזה איסורים,

שזה על האיש.

קוראים לזה ברמית איסור גברא.

זה דווקא, זה איסור על האיש.

ויש איסור שנקרא איסור חפצא. זאת אומרת,

זה חפץ, זה איסור על החפץ.

דוגמה, דוגמה למשל,

מה יהיה הדין אם יהיה איזה בן אדם, חס וחלילה,

ופתאום ייכנס לו כזה רעיון מוזר,

הוא נשבע לא לאכול מצה בפסח.

לא פחות ולא יותר.

בן אדם מוזר.

אבל ככה היה, מה איזה שהיה ככה היה?

הוא נשבע לא לאכול מצה בפסח.

אז כתוב בגמרא שהשבועה שלו לא חלה.

למה השבועה לא חלה?

בגלל שהוא כבר מושבע ועומד מהר סיני שהוא כן יאכל מצה בפסח.

אז ממילא שבועה לא חלה על שבועה.

הוא כבר מושבע, כשהיינו בהר סיני אמרנו כולנו נעשה ונשמע,

וממילא התחייבנו לאכול מצה בפסח.

עכשיו בא איזה בן אדם מוזר ונשבע שהוא לא יאכל מצה בפסח?

זה לא חלה השבועה שלו.

מדוע?

כי הוא מושבע ועומד בהר סיני כן לאכול.

מה יהיה הדין אם הוא עוד יותר מוזר

והולך ואומר שאני נודר נדר שכל המצה שבעולם זה בשבילי כמו קודש, כמו הקדש,

כמו שזה בית המקדש.

אז נדר כן חל

ובאמת יהיה לו אסור לאכול מצה בפסח.

איך זה יכול להיות?

מה ההבדל?

אם הוא נשבע,

אני אומר, הוא מושבע ועומד בהר סיני אז השבועל לא חלה.

אבל אם הוא עושה נדר זה כן יחול.

אז מה שדיברנו מקודם זה מסביר את זה מצוין.

כאחד שהוא נשבע לא לעשות משהו אז זה איסור עליו,

זה איסור על האיש,

זה איסור גברא.

איסור על האיש לא לעשות את הדבר הזה.

אתה לא יכול לעשות כזה דבר כי אתה כבר נשבעת בהר סיני שאתה כן תעשה את זה, זו סתירה.

אז לכן זה לא חל.

אבל כשאני עושה איסור נדר,

שאני אומר שהמצה זה כמו קורבן בשבילי

אז ממילא זה נקרא איסור חפצה זה איסור שנהיה על החפץ של המצה

זה איסור שחל על החפץ החפץ הזה עכשיו הוא נהיה אסור כמו קורבן

אז ממילא פה זה חל

כי על זה אין שבועה

השבועה בהר סיני לא הייתה שהמצה לא תהפוך להיות לקורבן אין כזה שבועה בהר סיני השבועה הייתה עליי שאני אקיים את כל מה שכתוב אבל אם אני עושה דין בחפץ

על זה זה לא סתירה

איזה מילא, לכן למשל נדר זה איסור בחפץ

ושבועה זה איסור על האיש, זה איסור גברי.

אחרי ההקדמה הזאת ננסה להבין.

אז אומר לנו הרב מבריסק

שיש באמת גם לגבי הנושא של שיחה כשתייה,

זה מתחלק לשתיים.

יש לנו מצד אחד מצד הגברי.

זאת אומרת, אני אומר לבן אדם אסור לאכול,

אסור לשתות,

אסור לסוך.

אז כלפי האיסור של הבן אדם,

על זה אני אומר באמת זה אסמכתא בעלמא וזה

רק מדרבנן.

אבל לגבי החפץ, למשל תרומה,

יש לי פה חפץ של תרומה.

אז החפץ של תרומה, התורה רוצה שיאכל אותו דווקא כהן ודווקא בטהרה.

לא זר ולא ערל ולא טמא,

לא אף אחד מהקבוצה הזאת לא יאכל את זה.

רק כהן טהור ונימול הוא יאכל את החפץ הזה.

אז מילא יש פה דין בחפץ,

שהחפץ הזה צריך להאכל דווקא בצורה כזאת ולא בצורה אחרת.

אז לגבי זה, הוא אומר, זה כן מהתורה.

זה באופן מוחלט מהתורה. לגבי איסור חפץ של התרומה,

אז זה איסור מהתורה.

אז מילא יוצא שלגבי שיחה כשתייה יש לנו פה שני מהלכים.

מצד איסור גברא לבן אדם,

שאסור לו, או מותר לו לעשות את הפעולה הזאת,

אז זה נכחנן עמי, אני יכול להגיד זה רק דרבנן.

אבל איפה שזה כלפי החפץ,

אז זה כבר כן דאורייתא.

זה היסוד

של הרב מבריסק.

עכשיו,

רבי שמואל יעזור, כי זה יכר צדיק לברכה, שהוא היה ראש ישיבת פוניביץ',

אז הוא יש לו, עכשיו הוא ציור אחרי שהוא נפטר, ספר זיכרון שמואל.

שם בספר הזה, בסימן א',

אז הוא מדבר על זה בארוכה.

אז בתוך הדברים הוא אומר, שלכאורה לפי היסוד הזה אפשר גם לתרץ את הקושייה של רבי קוויגר.

מה רבי קוויגר שאל?

אם אני אומר ששיחה זה לא כשתייה,

אז איך מותר לי לקחת שמן של מעשר שני ולסוך בו?

הרי אתה אומר שמהתורה שיחה זה לא כשתייה,

ומהתורה אני חייב לעשות עם המעשר שני שימוש של אכילה ושתייה,

אז איך מותר לי לסוך?

שיחה לא כשתייה לפי התוספות.

אז הוא אומר, לא,

כל זה לגבי האיש, אבל לגבי החפץ,

מצד החפץ,

השאלה אם מתקיים בחפץ הזה הדין שלו,

אז אני אומר לעניין זה, זה כן שיחה כשתייה.

זה כן נקרא השתמשות חשובה, ככה הוא מגדיר את זה, השתמשות חשובה.

ההשתמשות של שיחה כלפי החפץ זה כן השתמשות חשובה.

אז מה כלפי החפץ, אני שואל את עצמי,

על ידי זה שבן אדם סך את השמש של מעשר שני,

האם יתקיים בזה הדין של המסר שני או לא יתקיים?

אז התשובה היא כן התקיים, כי כלפי החפץ,

אז אני אומר שבאמת שיחה כן כשתייה.

אז לכן כשאחד צח שמן של מייסר שיני,

אז מילא אני לא אומר שהוא אכל שמן של מייסר שיני, נכון.

אבל כלפי החפץ התקיים בו הדין שלו.

הדין של מייסר שיני, שהשמן של מייסר שיני יסוכו אותו, זה גם כלול בשתייה.

אז לכן זה נקרא שיתקיים בחפץ הדין שלו.

לכן מותר.

לכן גם אם אני אגיד שהפעולה של השיחה היא מוגדרת רק כפעולה מדרבנן,

אבל הדין הזה שהאם כלפי החפץ יתקיים הדין שלו זה נקרא שהדין שלו יתקיים אז לכן כן זה נקרא שישתמשו בו השתמשות חשובה ולכן מותר להשתמש עם שמש למסר שיני גם לשיחה.

ולכאורה אפשר להוסיף שגם לגבי הנושא של קרן וחומש זה ככה כי מה התורה רוצה?

התורה רוצה שהכוהנים הטהורים והנימוליים הם יאכלו את התרומה. עכשיו בא בן אדם אחר

והוא

בן אדם זר

והבקיע את זה, הוא לקח לעצמו את התרומה.

אז ממילא התורה מענישה אותו, איך אתה לוקח את זה?

אז אם הוא אכל ושתה זה מובן בגלל שהוא עשה פה פעולה שאסור לו לעשות.

אבל גם כשהוא סח

הוא עשה עכשיו

דין שזה נגד

הדין של תרומה.

הדין של תרומה אומר שמצד החפצא של התרומה שדווקא כהן טהור יאכל את זה.

בא בן אדם זר שהוא לא כהן ואכל אז יוצא שהוא הבקיע את הדין של תרומה.

אז גם על זה מגיע קרן וחומש.

אף על פי שהפעולה שלו, הפעולה שהוא עשה,

הוא עבר ייסוד רבנן מצד הפעולה שלו.

אבל מצד החפצא של השמן הוא הבקיע את הדין של השמן זהו הבקיע דין דאורייתא.

אז אם הוא הבקיע הוא הלך נגד דין מהתורה,

אז ממילא הוא צריך לשלם קרן וחומש מהתורה

אז ממילא יוצא קצת בדרך שונה לא כמו עם ריבינו לפי עמיר בינו אז גם קרן וחומש זה מדרבנן רק הוא שאל איך יכול להיות קרן וחומש זה מדרבנן אז יכול להיות רק אפשר לחלק בין דמאי לזה

אבל לכאורה לפי המהלך הזה אז יוצא שהקרן וחומש הזה יהיה מהתורה באמת אה היא שיחה כשתייה זה לא מהתורה כן אבל מצד הדין מצד הדין של החפץ עצמו אז הוא הלך נגד דין של החפץ שהוא כן

מהתורה, אז על זה מגיע לו קרן וחומש מהתורה.

אולי אפשר להגיד ככה.

עכשיו אנחנו בואו נחזור לעוד נושא שדיברנו. התחלנו פה לדבר לגבי השיטות של הפוסקים

האם הדין הזה של שיחה כשתייה הוא דין מהתורה או דין מדרבנן או אפילו מדרבנן אבל זה מוגבל.

עכשיו הבטחתי לכם שזה לא רק נושא של שבי 12 ומאי 12 שני אלא זה נוגע אלינו ממש ממש בחיי היום-יום.

אז איפה זה הנושא הזה?

אז הנושא הזה מופיע בשני מקומות בשולחן אורוך.

אחד מהם

זה בחלק יורדי, סימן קיוז.

אז סימן קיוז, מדברים פה על הנושא

שאסור לעשות מסחר בדברים שזה מאכלות אסורות.

אסור ליהודי לעשות את מסחר למשל בנבילות.

אף על פי שהוא לא אוכל את זה,

אבל אף על פי כן אסור לו לעשות עם זה מסחר.

אז בתוך הדברים

מביא כאן התז,

סימן קיוז,

מביא התז

שהבית יוסף

כתב בשם ספר אורחות חיים

שאסור לסוך בשרו בחלב,

או חלב של דובר אחר.

דסיכה בכלל שתייה היא.

זאת אומרת, אחד ייקח שומן,

סליחה, חלב, שחלב אסור לאכול.

מי שאוכל חלב זה איסור חמור מאוד, זה איסור קורס.

עכשיו, בסדר, אז הוא אומר, טוב, אני לא אוכל, אבל אני רוצה לעסוך עם זה. כנראה שיש לזה איזו תועלת, איזו הנאה.

אז מביא הבית יוסף, אסור לעשות את זה.

למה? דסיכה בכלל שתהיה.

אז הוא אומר, אתה אז,

מה פתאום לא פוסקים ככה?

הרי התוספות, כל התוספות שאנחנו ראינו מקודם,

אמרנו שמותר.

איפה אסור?

איפה שיחק אשתי עשו? רק ביום הכיפורים, ואיסורי ההנאה, וטרומה. הטרומה אפילו לא מזכיר, כי טרומה לא נוהג בזמן הזה.

אבל קורפונים, מה שנוגע בזמן הזה, יום הכיפור,

יום כיפור ואיסורי ההנאה.

חלב זה לא קשור לאיסורי ההנאה.

וכאן הוא מביא את הטיסה השני שראינו,

שבבנידה, שזה בכלל רק בשמן.

איזו מילא נראה לו עד אז שלא פוסקים ככה.

אבל אחר כך הוא מביא

בשם פוסקים אחרים,

יש ספר מאוד חשוב בנושא של איסור והיתר, שככה נקרא הספר, איסור והיתר.

ממש מביאים אותו על כל צעד ושעל.

אז כתוב בספר איסור והיתר,

שאין היתר

של שיחה בחלף,

רק איכא דאי קצרא.

זאת אומרת שספר איסור והיתר,

הוא הולך בשיטה השנייה שדיברנו מקודם,

שאומנם שיחק אשתי זה דרבנן,

אבל סוף סוף זה בדרבנן זה אסור.

ולא רק כזה מוגבל, כמו שאומרים אותם,

רק שמן וזה,

אלא זה אסור בכל דבר.

רק מה ההגבלה? כן,

רק במקום של צער זה מותר. מי שצריך את זה לרפואה זה מותר.

אבל במקום של תענוג אסור לעשות שיחה עם חלף.

איזמאל יוצא שבספר איסור והיתר,

אוסר את הדבר.

עכשיו יש פה דבר מאוד מעניין.

פה מדברים מסתום רק מיקרא דין.

כנראה ככה היו נהגים בזמן הראשונים שהיו שחקים תינוקות עם חלף.

אז איזמאל הוא אומר אסור לעשות את זה כי כתוב בתורה לא תאכלום דרשו חז״ל לא תאכילום.

כל דבר שאסור לנו לאכול אסור לתת גם לילד לאכול זה איסור דאורייתא.

אז איזמאל כמו שאסור לנו לסוך אז גם אסור לסוך את הילדים.

אבל הוא אומר מה שכן אם למשל יש לו מטפלת גויה

אז מאלה פה בסדר אם ייסחה אותו עם החלף זה מותר כי כל האיסור זה דווקא לא תאכלום ולא תאכילום דווקא אם יהודי מאכיל ילד יהודי זה בעיה.

אבל אם גוי מאכיל ילד יהודי

זה אין בזה איסור.

ויותר מזה אומר אפילו להאכיל אותו ממש להאכיל ממש לא רק שיחה גם אם הגוי מאכיל אותו זה מותר.

אבל זה מסתום רק מיקרא דין כי למעשה כתוב בשולחן אורך אפילו שאפילו מנקת גוי עדיף לא לקחת בגלל שאוכלת אוכל אסור.

אז לומדים ממשה רבנו

אז ממילא כל שכן שלתת לו ממש אוכל אסור אז אמנם מעיקר הדין זה מותר אבל זה ודאי לא ראוי

טוב אבל פה אנחנו מדברים פה מה עיקר הדין מה הלכה עיקר הדין

וממילא מסקנת התז שבאמת זה אסור

אסור לסוך

בחלב ושומן של דור אחר וכדומה

אסור לעשות את זה ככה מסיים התז וחלב ניכר

זאת אומרת שיוצא שלפי התז

אסור לסוך בחלב עכשיו זה נשמע לנו עוד פעם דבר רחוק מי זה מולח על עצמו חלב ואיפה אני אקח חלב

אבל

מביאים האחרונים שהרמור גם היה לו את הספר הזה איסור ויתר כמובן הביאו אותו הרבה מקומות והוא כתב על זה הגאות

אז אחת ההגאות כותב על זה הרמור

אם אתה אומר ככה אז איך אנחנו משתמשים בסבון

שזה היה איך היו עושים סבון

לא לפני הרבה שנים עד לפני אני יודע כמה חמישים שנה

אולי אפילו פחות

היו עושים

סבון מחלב היו מבשלים את זה כמובן עם עוד דברים עם סיד עם מלח כל מיני דברים

אבל העיקר הסבון היה עשוי מחלב

איזה ממילא אומר ערמו אם אתה אומר לי שאסור לסוך עם חלב אז איך אנחנו משתמשים בסבון

ככה אומר ערמו אז לכן באמת ברמור לא מוזכר כזה איסור

והשח גם כן מדבר על זה כאן

האם מותר או אסור

עכשיו עוד מקום יש על זה

בהלכות שבת דבר מאוד מעניין בסימן שכו בהלכות שבת

יש נידון

עם מה מותר להתרחץ בשבת סימן שלם

סימן שלם דיני לחיצה בשבת

עכשיו בסעיף י'

אז אומר הרמור

אסור ללחוץ ידיו במלח

גם פעם היה כל מיני דברים כאלה

וכל שכן בבורית שקורין זיף זה מה שאנחנו קוראים סבון

או בשער חלב למה?

למה בשבת זה אסור?

שנימוח על ידיו זאת אומרת זה נמס

ומה יש?

ואבי נוילד

ומה יש אם זה נוילד? אז זה כתוב מפורש בגמרא

שאסור בשבת לרסק שם שלג וברד כן אם בירושלים יוצא שלג לפעמים

אז אם אלה אסור בשבש לרסק את השלג אם זה נמס מעצמו ונהיה מים זו עוד שאלה

אבל לרסק בידיים

שלג או קרח וכדומה אז כתוב מפורש בגמרא שאסור

למה? כי כאילו אני מוליד דבר אף על פי שזה לא ממש מלאכה

זה לא אחד מלמד ט' מלאכות זה רק איסור מדרבנן

אבל סוף סוף זה קצת דומה למלאכה כי הרי מה כביכול הקדוש ברוך הוא שבת בשבת ולכן גם אנחנו שופטים

אז מה כביכול

איך זה דומה?

שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם יש מאין

אז מילא כביכול זה דומה קצת שעד עכשיו זה השלג ואתה עכשיו כביכול בורא מים אף על פי שאתה לא בורא כלום אתה רק משנה את זה משלג למים אבל סוף סוף זה נראה כאילו אתה מביא פה דבר חדש

ולכן זו הסיבה גם כן שביום טוב אסור להדליק אש.

ביום טוב רק מותר להעביר אש מאש.

אבל להדליק אש חדשה, גפרו, להדליק גפרו ביום טוב זה אסור.

מדרבנן. למה? כי גם כן זה נקרא שאתה מוליד דבר. עד עכשיו לא היה אש ואתה עושה משהו חדש.

אז מילא אסור בשעה באס לעשות משהו חדש. לכן אסור לרסק

שלג בברד.

אז לכן לומדים מזה הפוסקים, גם אם אתה לוקח חלב

וסבון וכדומה וזה נמס,

אז מילא גם כן זה נקרא שאתה מוליד דבר בשבת.

עכשיו חוץ מזה סתם ככה במאמר המוסגר לגבי שבת יש עוד בעיה בגלל שסבון

שיש לנו היום אז הוא גם

יותר רך.

פעם כנראה הסבון היה יותר נוקשה.

אז לכן לא היה שייך בזה איסור ממרח.

אבל בימינו שהסבון הוא יותר רך אז יש בזה גם איסור של ממרח.

כל דבר שמחליקים דבר ועושים את זה חלק אז זה גם כן אסור בשבת.

אז לכן כמובן דבר ידוע לכולם שמנהג כל ישראל שלא משתמשים בסבון בשבת.

אבל קופונים אפשר לדייק מכאן שכתוב ברמות שאסור בשבת להשתמש עם חלב

לצורך סבון.

משמע מזה שכל הבעיה זה בשבת.

מה אם יום חול?

אז מה שמשמע ביום חול זה מותר.

אז זה קצת המודל שיטוסי מה שדיברנו קודם שהוא אוחז שזה מותר.

לכאורה הוא הולך לפי השיטות האלה שסוברים שאין בזה שום בעיה.

אבל סוף סוף יש הרבה פוסקים ראינו שהם אוסרים,

הם אוסרים מפורש, כותבים את זה וכמה וכמה פוסקים חוזרים על זה.

גם דיברנו על ספר הטרומה והסמג והסמק ואיסור ויתר.

כולם חוזרים על הדין הזה שאסור לסוך עם חלב.

אז איך באמת בסבון זה פתאום נהיה מותר?

אז יש פה עוד מהלך.

יש פה מהלך של פרי חודש.

הספר פרי חודש

הרב חזקיהו דה סילבה היה גר בירושלים לפני 300 שנה

אז ממילא אז הוא כותב בספר פרי חודש

שאומנם אסור לקחת חלב ולסוך איתו אבל סבון זה אחרת.

למה סבון זה אחרת?

אז יש לנו מושג כזה שכתוב במפורש בתורה וחז״ל למדו את זה

ומופיע כמה וכמה מקומות בש״ס שזה נקרא דבר פגום.

דבר פגום,

אין בזה איסור מהתורה. לומדים את זה, כתוב

שנבלה

אסור לאכול כמובן אבל כתוב בתורה שצריך לתת את זה מתנה לגר. לא מדברים פה על גר צדק שהוא מקיים את כל המצוות אז בוודאי שהוא גם לא אוכל נבלות.

אלא מדובר בבן אדם שהוא כבר לא עובד עבודה זרה,

אבל מצד שני הוא לא מקיים את דיני התורה, רק עבודה זרה הוא לא עובד, זה נקרא גר תושב.

אז מילא כזה בן אדם בגלל שסוף סוף הוא לא עובד עבודה זרה והוא מתקרב ליהדות וכדומה,

אז מילא פה אנחנו צריכים לעזור לו.

אז מילא ברגע שיש נבילה שאסור לאכול,

אז לפחות תביאו את המתנה לגר תושב.

אז עכשיו לומדים מזה חז״ל שדווקא נבילה הראויה לגר קרויה נבילה,

אבל אם לא אז זה בכלל לא נקרא נבילה.

דווקא דבר כזה שאנשים אוכלים

אז זה התורה אוסרת לאכול,

אבל דבר כזה שהוא פגום,

זה כבר הטעם שלו, הוא פגום,

אז ממילא זה לא נעשה מהתורה.

אז לכן אומר הפרי חודש

שנכון שכתוב בפוסקים שאסור לסוך עם חלב,

אבל זה דווקא אם אני לוקח חלב ממש, חתיכה של חלב,

ואני מולח את זה על הגוף, זה אסור.

אבל ברגע שכבר עשיתי מזה סבון, אז זה כבר נהיה פגום.

ברגע שמבשלים את זה, כמו שדיברנו, עם סיד ועם מלח וכל מיני דברים,

אז ממילא

זה כבר נהיה פגום.

אם זה נהיה פגום אז אין שום איסור בסבון.

מצד שני בספר שבט הלוי של הרב ווזנר שחי איתנו כאן בבני ברק

אז הרב ווזנר בספר שבט הלוי אז גם שאלו אותו את השאלה הזאת,

והשואל כנראה לא ראה את הפרי חודש אבל כל פעם הוא שואל איך יש מקום בכלל לדון מה הבעיה בסבון?

הרי סבון זה כבר פגום אם זה פגום אז אין בזה שום בעיה.

אז עונה לו שבט הלוי שיש

ספר שנקרא צמח צדק הקדמון

אז שם הוא מדבר גם כן על הנושא הזה, שם הוא מדבר בתשובה שלו

הוא מדבר שהיה יהודי

שזה היה לו מפעל לסבון

אז הוא היה מבשל חי לב

ויש בזה פטנט מסוים איך לבשל ואיך לעשות כמה מלח לשים כמה זה לשים

נו אז איך ידעו אז היום יש כל מיני בדיקות

עושים בזה כל מיני בדיקות אבל בזמן העם איך היו עושים?

משתמשים תואמים את זה קצת האם יש בזה מספיק מלח מספיק חומרים

אז עכשיו אז איך אני אתאם חי לב נורא ואיום חי לב איסור כרת

איך אני אתאם את זה?

אז הוא מדבר על זה שלכאורה אם יש בזה איסור בטעימה כן לא מדובר שהוא בולע את זה הוא תואם את זה קצת ואחר כך מוציא את זה מהפה

אבל אפילו זה אפילו בלי לבלוע אולי זה אסור

אז אחד הצדדים שהוא דן שם שהרי זה פגום

אם זה פגום

אז ודאי שזה מותר

אז הוא אומר נכון

אבל לאכול דבר פגום נכון לומדים את זה מהפסוק אבל זה דווקא מהתורה מהתורה באמת זה מותר אבל מדרבנן זה אסור

רק למעשה שם היה נושא של לטעום אז לטעום הרי הוא לא אוכל את זה רק מכניס את זה לפה ומוציא אז פה אפשר לרדת דרגה ואפשר להגיד שגם דרבנן לא גזרו

אבל על כל פה אני מפורש בדבריו

שיש בזה בעיה של דבר שפגום

אומנם מהתורה הוא מותר אבל מדרבנן הוא לא אסור

אז יוצא לפי זה שאפילו דבר פגום אסור אז עכשיו אם נחזור בחזרה לנושא שלנו

האם מותר לי ללחוץ עם סבון שעשוי מחלב

אז מה אני אומר מצד אחד שיחה כשתייה אסור אפילו אם זה לא מהתורה מדרבנן

אז מה תגיד לי לא אבל זה פגום נכון אבל עדיין זה אסור

אומנם מהתורה בסדר מהתורה באמת דבר פגום מותר אבל מדרבנן זה אסור

ואם אני אומר ששיחה כשתייה אז כמו שאסור לשתות דבר פגום

אז גם אותו דבר, אסור לעשות דבר פגום

אז לכן הנידון הזה הוא באמת קיים

אז ממני רבו עיסא יוצא שזה נוגע אלינו ממש יום יום

האם מותר לנו לקחת סבון בלי איכשר?

הרבה פעמים אני רואה לפעמים אנשים אומרים מה צריך איכשר על סבון?

אבל זה בגלל שלא לומדים

אחרי שאנחנו למדנו את כל מה שלמדנו היום

אז אנחנו מבינים שזה בכלל לא פשוט

למה?

דבר ראשון יש לנו שיטת הרמב״ם

שיטת הרמב״ם וכל הפוסקים שהולכים בשיטתו

אז יוצא ששיחה כשתייה זה מדאורייתא

ברגע שזה מהתורה אז זה ממש אין לך שום מנוס אתה חייב

שדבר שאתה סח איתו יהיה אותו רמה של כשרות כמו שאתה אוכל אותו כי התורה אומרת

ששיחה כשתייה אז כמו שאסור לך לשתות דבר שיש פה

איזה איסור וכל יהודי כמובן משתדל שלא יהיה שום נדנות של איסור בדבר שהוא שותה

אותו דבר דבר שהוא סח אותו על הגוף חייב להיות 100% כשר

כי ברגע שזה אחוז אחד טרף זה נקרא 100% טרף

ואסור לך להשתמש בדבר שהוא טרף לשיחה ושיחה כשתייה

אז אם אלה יוצא שלפי שיטת הרמב״ם

והפוסקים שהולכים בשיטתו או שנגיד יש מישהו הולך כל דבר כמו הרמב״ם או לא משנה

לכאורה יש מקום לדון

רגע בוא נ...

זו שיטה מאוד חשובה צריכים להתייחס לזה

זה דבר ראשון

דבר שני אפילו לפי השיטה

בוא נגיד לצד השני של רבנו תם

אבל גם כן מי אמר אולי יש בזה איסורי הנאה

רק מה איפה יש איסורי הנאה?

אולי למשל יש בזה קצת יין נסך

יין נסך

זה איסור הנאה?

או אולי אם זה מיוצא בארץ אולי יש בזה

עורלה?

עורלה זה איסור הנאה?

טוב, אבל נגיד זה רחוק

אבל גם לפי השיטה השלישית שלמדנו,

שלפי התוספות שאומנם שיחה כשתייה זה מדרבנן אבל זה אסור בכל דבר

אז אם זה אסור בכל דבר

אז מלא גם בסבון צריכים לחוש לזה

לפי השיטה הזאת אז ממש כל דבר

אנחנו צריכים לדאוג שלא תהיה שיחה כשתייה אומנם יש הגבלה של תענוג, בסדר,

סבון זה ודאי תענוג, זה לא שיש לי איזה פצע שאתם צריכים להתרחץ עם סבון,

אז ודאי שיתרחץ עם סבון זה עניין של תענוג,

איזמי לפי השיטה הזאת של התוספות,

אז ודאי שצריכים לדאוג שלא יהיה בזה שום בעיה של טרף.

למה? כי שיחה כשתייה במקום של תענוג, מדרבנן, בסדר,

אבל מדרבנן אנחנו צריכים לקיים.

וככה נראה שזה גם כן המזכירה של המשנבורא. המשנבורא בהלכות שבת סימן שנקבע,

אז הוא מביא מהגויין מווילנה.

הוא מביא פה,

עיין בביאור הגרו,

שהביאור הגרו מביא את כל הפוסקים שדיברנו מקודם, ספר הטרומה,

ואורחות חיים,

והסמ״ג, והסמ״ג, וכל השיטה הזאת,

שכולם אומרים שזה אסור.

איזמייל לפי זה, לעניין סבון, כן, אני מתרגם את זה כבר לשפה שלנו,

אז איזמייל אסור גם ביום חול,

לא רק בשבת אסור, בגלל שזה מוליד וזה ממלח,

אלא גם ביום חול אסור, אם זה עשוי, מחלב.

בגלל ששיחה כשתייה.

ועל לכל הפחות מדרבנון זה אסור. זאת אומרת, רואים בגויין שהוא לא הולך עם הקיצוני עם הרמב״ם,

אבל הוא פוסק את השיטה הזאת שלכל הפחות זה איסור דרבנן.

אבל זה לא כמו רבינו תם בסיעתו, שהתירו בזה לגמרי.

מצד שני, אומר המשנבורא,

כך היה בזמנו, שמנהג העולם שכן משתמשים.

אבל קופונים, אם מצוי להשיג בורית שנעשים שלא מחלב,

בוודאי נכון לחוש לדעת המחמירים בזה.

אז זאת אומרת שהמסקנה של המשנבורא, בורלוכה,

שאם יש לך אפשרות להשיג סבון עם הכשר,

אז ודאי נכון לחוש לדעת המחמירים בזה.

וכל שכן לפי הרמב״ם, שזה דאורייסה.

אז מילי יוצא שוודאי מצווה גדולה להשתמש בסבון וכולי,

כל הדברים האלה שמשתמשים בשיחה,

להשתמש דווקא בדבר שהם הכשר.

כי היום ברוך השם מצוי מאוד שיש עם הכשר,

אז עם אלה אפשר להשתמש בהכשר.

אז עם אלה זה נקרא אפשר,

נקרא שאפשר להשיג.

ובזה יוצאים ידי חובה של הפוסקים האלה שסוברים,

ששיחה כשתייה לכל דבר.

טוב, בעזרת השם בזה סיימנו להיום את החלק של ההלכה.

עכשיו,

בקיצור,

בשבוע שעבר קראנו פרשת בלק,

כל הנושא של בלעם.

כתוב בגמורה שזה נקרא ספר.

יש בתורה שבע ספרים, לא חמישה חומשים,

אלא שבע ספרים.

זה ספר במדבר, נחלק לשלוש,

עד פרשת בלק,

פרשת בלק ומה שאחרי זה.

וכתוב בגמורה בבשרה,

משה כתב ספרו בפרשת בלעם.

ורצו בהתחלה לקבוע את זה שזה יהיה חובה כל יום, כמו קריאת שמע.

רק ראו שזה קשה, הציבור לא יכול לעמוד בזה. כל יום לקרוא פרשת בלק פעמיים ביום,

אז לכן הקלו. אבל למעשה זה כזה דבר חשוב שצריכים לקרוא את זה פעמיים ביום.

אז אם צריכים לקרוא את זה פעמיים ביום, אז גם שבוע שאחרי זה עוד

מותר לנו לדבר קצת על פרשת בלק.

אז כתוב שבלעם,

כשהוא הלך

עם שרי מואב,

אז האתון

לא רצה ללכת.

אז הוא אמר לו יש חרב בידי ועכשיו הוא היה הורג אותה.

אז כתוב ברשי שזה היה גנאי גדול בשבילו.

מה זה בן אדם הולך להרוג גומה שלמה?

על ידי זה שהוא יקלל אותם

ולחמור לאתון זה הוא צריך חרב

וזה היה לו גנאי גדול בעיני השרים

ויותר מזה כתוב בתרגום יוינוסון כתוב שהתווכחה איתו ויכוח שלם התורה לא כתבה את הכל

אבל חז״ל ידעו שהיא אמרה לו עוד דברים

בתוך הדברים היא אמרה לו הנה מה אתה עושה

אתה בשביל בהמה טמאה

שהיא בכלל אין לה עולם הבא ואין לה כלום

אז אתה צריך חרב אז מה אתה הולך להרוג עם שלם של יהודים שהם זוכים לעולם הבא והכול ואתה הולך להרוג אותם על ידי הקללה

ככה היא גם דיברה איתו

אז יוצא שבאמת זה היה גנאי גדול לבילעם שהוא לא מצליח לעשות שום דבר לאתון

אז בואו נהיה למדנים בואו נשאל את עצמנו אז למה באמת הוא לא עשה את זה

הרי הוא כזה גיבור הוא יכול לקלל אומות שלמות

אז הוא לא יכול לקלל את האתון שהיא תמות מה הבעיה

למה באמת הוא לא עשה את זה מי שלא אם תגיד לי שזה לא אכפת לו בסדר אז לא אכפת לו אבל כדורים לגנאי גדול

וכזה בעל גיא וכמוהו אז ודאי הוא לא רוצה להתבזות

איך קוראים לזה היום בושות

הוא לא רוצה בושות

אז ממילא אז למה באמת לא קילל את האתון ונגמר הסיפור

אז האמת היא שגם בלטורים עומד על זה

אז הבלטורים אומר

תירוץ אחד שאי אפשר פעמיים באותו יום הוא רצה באותו יום כבר להגיע

וממילא כאילו אי אפשר פעמיים באותו יום ככה הוא אומר

תירוץ שני הוא אומר תכף נדבר על זה קצת יותר בהרחבה

אז עכשיו יש לנו פה שאלה

למה באמת בלעם לא קילל את האתון

מה אתם אומרים יש לכם תשובה?

אולי הוא לא היה לכבד את השעה, לא היה את השעה הזאת?

אה יפה מאוד, כן תכף נראה, כן יפה מאוד

מה עוד?

אז ככה, אז יש לנו פה שלושה מהלכים, מהלך אחד

לפי הרמב״ם,

הרמב״ם אומר בפרק יא' מנחות אבו דזורי

אומר הרמב״ם

מאמר שלם בנושא הזה, הוא אומר

שכל הנושא של קישוף וקוסם וכל הדברים האלה

נכון שכתוב בתורה שאסור אבל אל תחשוב שבאמת

זה יכול לעשות משהו ולכן התורה עשה את זה.

לא,

הכל זה שקר וכזב,

אנשים שרצו לעשות אבו דזורי

ורצו למשוך את העם

אחרי אבו דזורי,

אז הם באו לאנשים פשוטים ועשו להם כל מיני כאלה טריקים,

בוא נקרא לזה בשפה שלנו,

כדי שהם יעבדו אבו דזורי,

אבל הם בזה שום ממש, מי שחושב שיש בזה ממש

אז הוא ממש לא מבין כלום,

ככה הרמב״ם מאוד מעריך שכל הנושא של כישוף וקוסם,

כל הדברים האלה זה הכל שקר.

האיזם האלה פשוט מאוד, ודאי שבלעם היה שקרן גדול,

כל הנושא הזה שיכול לקלל מישהו והוא ימות והכול,

הכל היה שקר.

הוא המציא כבר כל מיני תרגילים.

רק מה, מבואר בחז״ל בהרבה מקומות שהוא היה נובי,

אז זה כן, זה הרמב״ם לא מתווכח, אין החינם, הוא היה נובי.

ולמה באמת היה נובי?

אז כתוב,

בגלל שאומות העולם יכולות להגיד, אם היה לנו נביא כזה צדיק כמו משה רבנו,

אז אנחנו גם היינו צדיקים.

עכשיו שאולי לנו, אז זה נביא כמו משה רבנו, אז לכן יצא מה שיצא.

אז לכן הקדוש ברוך הוא נתן להם, אה, בבקשה, קח נביא, הנה הנביא שלך.

נו, חזרתם בתשובה? לא.

אז לכן,

זה, הוא היה נביא רק לצורך הזה,

כדי שלא יהיה להם פתחון פה.

אז נביא כן,

זה אין ויכוח,

אבל זה שאכל לעשות משהו,

זה הכל שקר הוא מהרמב״ם.

איזה ימי לב עדיי, אז ברגע שהוא הגיע לחמור,

אז לו יש חרב בידי,

האם היה לו חרב, היה הורג,

אבל למעשה הוא לא יכול לעשות כלום,

הכל שקר, אז לכן ודאי היה לו גנה גדול

בעיני השרים, כי הוא אמר לכולם שהוא כזה חברמן ויכול לעשות הכל,

ופתאום הוא לא יכול לעשות כלום, אז התגלה קלונו ברבים שהכל זה שקר,

אז ודאי שהיו לו גנה גדול.

אז לכן, לפי הרמב״ם, התשובה היא פשוטה מאוד, כי הכל שקר, אבל זה ודאי לא יכול לעשות כלום.

ומה ראייה? כתוב מפורש

בפסוק ביהושע,

שביהושע כתוב, ואת בלעם בן באור הקוסם הרגו בחגב.

אז רואים שבלעם, מה הוא קוסם?

וזה כתוב בפרש ברמב״ם, שקוסם זה שקר.

איזה ימים יוצא שכל הנושא של בלעם, הכל זה שקר.

עכשיו מהלך שני לכאורה, מה שאמרו כאן נכון מאוד,

כתוב בגמור בברוכס דף זין שבלעם היה לו כוח

לכוון שעה שחס וחלילה הקדוש ברוך הוא כועס.

וכך הגמור מביאה שמה

שלבי יהושע בן לוי היה איזה מין בסביבתו,

לא נגיד שמות,

אז ממילא הוא רצה להעניש אותו.

אז הוא גם רצה לכוון אותה שעה,

ובדיוק באותו רגע הוא נרדם.

אז הוא הבין שהקדוש ברוך הוא לא מעוניין בזה.

הקדוש ברוך הוא לא רוצה שיתנהגו בהנהגה הזאת.

אבל כל פעם יש כזה דבר,

יש איזשהו רגע שהקדוש ברוך הוא כועס,

חס וחלילה,

ועכשיו בלעם ידע לכוון את אותה שעה.

מה זה יעזור? זה הרי כמובן אומר את זה, זה חלקיק שנייה.

מה זה יעזור לו?

אז הוא אומר, תספס, שני תירוצים, או שהוא יכול להגיד מילה כלם,

תכלה אותם,

או שהוא יכול להגיד

את ההתחלה. אז ברגע שהוא התחיל בשעת זעם,

אז כבר יכול להגיד

דרשה שלמה.

אז אלקופונים, זה כן, זה מפורש בחזל,

שהוא ידע לכוון את אותה שעה.

עכשיו, אז למה עם האתון זה לא עובד?

אז זה אמרו כאן נכון מאוד, וזה לכאורה גם מה שבלאטורים מתכוון.

שפשוט מאוד, בוא נגיד דוגמה.

נגיד, הסיפור הזה עם האתון היה בשעה תשע, דוגמה.

ומתי הקדוש ברוך הוא חסכי הכועס? בשעה עשר.

אז מילא עד שעה עשר, כלום הוא לא יכול לעשות.

עכשיו היא עשתה לו צרות, עכשיו הוא צריך להרוג אותה.

נו, בוא נעשה, בוא נראה אותך.

לא, עכשיו הוא לא יכול לעשות כלום.

למה? כי לא הגיע הזמן.

הזמן זה עוד שעה.

רק מה? הוא אמר על עצמו בפרסומת שהוא הדפיס, מה הוא אמר?

שהוא כול יכול, הוא יכול לעשות קללות לכולם מתי שהוא רוצה.

אז מילא עכשיו התגלה שהוא יכול רק בשעה מסוימת.

אז לכן היה לו גנאי,

כי הוא אמר על עצמו שמי יודע מה הוא יכול.

ועכשיו התגלה שהוא יכול רק באותו זמן.

אז לכן היה לו גנאי.

אז אף על פי שאחר כך הוא אמר את זה מפורש לבלק, כשהוא הגיע כבר לבלק,

והוא ניסה לקלל ולא הצליח,

אז כתוב בחז'ל מפורש, הוא אמר,

כל מה שאני יכול זה רק לכוון אותה שעה.

אז יוצא שהוא כן גילה את זה.

אז הוא אומר בסיבס חכומים שמה,

שזה הכל אחרי שבאמת כבר לא היה לו ברירה.

אחרי שאצל בלק הוא כבר שלוש פעמים, הוא לא הצליח,

לא היה לו ברירה,

אז בעל כולכו הוא הודה שיכול רק לכוון אותה שעה.

אבל עד אז

הוא כל הזמן אמר שהוא יכול מי יודע מה.

אז לכן זה היה לו בני הגדול.

אבל בפועל זה ודאי שהוא לא יכל להרוג את האתון,

כי פשוט מאוד לא הגיע אותו הזמן. וזה כל הכוח שלו, רק לכוון אותו את השעה.

אז זה מהלך שני.

מהלך שלישי, אפשר להגיד,

לפני שנקדים איזה קושייה, יש קושייה

מפורסמת שכתוב

שהשבטים,

כשהם דנו את יוסף שהוא חייב מיתה,

אז ראובן רצה להציל אותו.

אז כתוב, ויצילהו מידם,

מה הוא אמר? להכניס אותו לבוא.

עכשיו דורשים חז״ל,

בוא ריק שאין בו מים,

אבל נחשים ועקלבים יש בו.

אז נשאלת השאלה, אז לאיזה הצלה הזאת?

אתה רוצה להציל אותו ואתה מכניס אותו לבוא ומלא נחשים? הגמרא אומרת ביבומס,

שאם בן אדם נפל לבוא ומלא נחשים,

מי ידין על אשתו שהוא מת?

אף על פי שלא ראו בפירוש שהוא מת.

אבל זהו, זה בטוח שהוא מת. אין, זהו.

אשתו מותרת להינשא למישהו אחר, היא לא עגונה.

בטוח שהוא מת.

אז בן אדם שנפל חס וחלילה לבור ומלא נחשים ועקרבים, זה בטוח שהוא מת.

נסביר להם, איזה מין הצלה זאת?

אתה לוקח אותו ממקום שהשבועותים רצו להרוג אותו ואתה מכניס אותו לבור עם נחשים,

זה נקרא להציל?

אז ככה שואל האור החיים הקדוש.

למה זה נקרא להציל? הרי הוא יכניס אותו למקום של נחשים.

אומר האור החיים הקדוש,

יש הבדל בין בעל בחירה

ללא בעל בחירה, לחיה ובהמה.

בעל בחירה זה יותר מסוכן.

אז לכן ברגע שרדפו אותו אנשים,

הוא היה בסכנה גדולה מאוד.

הכניס אותו למקום של חיות, של נחשים, זה נקרא הצלה.

ככה מתרץ אור החיים.

אבל זה,

כולם רוצים מאוד להבין את האור החיים, מה הכוונה כאן? איך יכול להיות שבעל בחיר זה אחרת?

הרי בואו נדון לשורשם של דברים.

מי עושה את הכל? הכל הקדוש ברוך הוא עושה.

איך נהיה פתאום כזה מצב?

יש טילים וזה.

הכל זה מהשמיים.

הקדוש ברוך הוא רוצה שאנחנו נעשה תשובה.

אז זה ממילא יוצא שהכל הקדוש ברוך הוא עושה.

אז מה זה משנה כן בעל בחירה, לא בעל בחירה?

נחש, עקרב, בן אדם, מריה, הכל זה אותו דבר.

הכל זה קורה בגלל שהקדוש ברוך הוא גזר על בן אדם שזה יקרה לו.

אז מה זה משנה מי רודף אותו, אם בעל בחירה רודף אותו או חייל רודף אותו?

זה הכל הקדוש ברוך הוא עושה.

אז ממילא מה זה משנה?

זה קשה על אור החיים.

עכשיו, שמעתי סיפור,

אני לא אחראי על כל הסיפור, התוכן ודאי נכון,

הפרטים, לא יודע, אולי אחרים שמעו את זה בנוסח אחר,

אבל ככה היה סיפור, כאן בירה קודש בני ברק,

שהיה תלמיד חכם אחד,

חשוב מאוד,

שמאוד הפריעה לו הקושייה הזאת על אורח חיים. הוא לא הבין, איך זה יכול להיות?

איך יכול להיות כזה דבר שבא על בכיר איזה אחרת מחיה?

מה ההבדל? הרי הכל מהשמיים.

מאוד התקשה בקושייה, ניסה לחפש בס...

בגרים ניסה לחשוב לבד.

בקיצור, הוא החליט,

הוא ייסע לירושלים לקבר של אורח חיים הקדוש והוא יתפלל שם על הקבר.

אז באמת הוא נסע והתפלל ובכה לפני השם.

אחר כך, כשהוא חזר,

אז פעם היה קו 400. אני לא יודע היום יש את זה.

טוב, היה פעם קו 400. אז הוא ירד מקו 400,

אז פתאום נפגש לו איזה בן אדם

ואומר לו, האורח חיים זה לא יותר גרוע מסולם הנטוי ונעלם.

וזה סיפור מעניין.

שמה שהאורח חיים אומר זה כמו סולם הנטוי.

מה זה סולם הנטוי?

טוב,

מעבר לסיפור המרגש, בואו נחשוב. אז מה התשובה? מה התירוץ?

אז מה זה סולם הנטוי?

אז זה כתוב בגמרא

שאסור לבן אדם להעמיד את עצמו במקום סכנה.

לכן אסור לעבור תחת

סולם הנטוי. זאת אומרת, שמו סולם ככה על הקיר,

עכשיו מי שעובר למטה הוא בסכנה. למה? כי סולם יכול ליפול.

סולם כבד מעץ,

אז זה ממש פיקוח נפש.

אז מי שעובר תחת הסולם שככה מושען על קיר,

הוא בעצם מכניס את עצמו לסכנת נפשות.

אז כתוב בגמרא שאסור להכניס את עצמו לסכנת נפשות. אסור לנסוע בטרמפ.

למה? כי אתה מכניס את עצמך לסכנת נפשות.

עכשיו מה יש?

אז אומרת הגמרא שתי סיבות.

דבר ראשון, מי אומר לך שאסור לך נס?

מה אתה מכניס את עצמך וסומך על הנס? אולי לא יעשו לו נס.

ואפילו אם עושים לו נס,

אז מנקים לו מזכוי סוף.

אז ממילא אי אפשר להכניס למצב של סכנה.

ומה באמת החיסרון בזה?

אז מבואר

שברגע שבן אדם מכניס את עצמו למצב של סכנה,

אז הוא מרר על עצמו קטרוג בשמיים.

בשמיים מקטרגים אליו, ככה זה בנוי.

מלכוסי דארקייה כן מלכוסי דארי. אז כמו שבמלכוסי דארי יש סנגור,

יש קטיגור,

אז ככה גם בדין של שמיים יש קטיגור,

יש קטרוג.

אז ממילא ברגע שבן אדם חי, רגיל, אז רגיל.

אבל ברגע שהוא מכניס את עצמו לסכנה,

אז אומרים בשמיים ככה. בן אדם הזה סומך שנעשה לו נס.

מי אמר שהוא ראוי לי שיהיה לו נס? בואו נדון.

אז מתחילים לדון.

אוי ויי, ברגע שמתחילים לדון על בן אדם,

מי יודע,

כתוב בפסוק, מי יזדק לפניך בדין.

אז ממילא מי יכול להיות בטוח שהקדוש ברוך הוא יצדיק אותו? מי יודע מה שיגידו עליו בשמיים בסוף?

אז לכן, ברגע שבן אדם מעמיד את עצמו במצב של סכנה,

אז הוא גורם

שיהיה עליו קטרוג בשמיים.

עכשיו, מה קורה כשיש קטרוג?

אז מוציאים את כל העבירות ואת כל הדברים,

גם זכויות, אבל מי אומר,

אולי גם בעבירות יש חלילה וחס עבירות חמורות,

אז לכן ייתכן שחס וחלילה יענישו אותו על העבירות שהוא עשה.

אם הוא היה ממשיך רגיל ולא היה מכניס את עצמו למקום סכנה,

אז כתוב, הקדוש ברוך הוא מריח הפה וגב ודילי.

אין הכי נאמין, לא מוחקים את העבירות, אבל הקדוש ברוך הוא מחכה כל הזמן שבאדם יעשה תשובה.

וממילא, אם הקדוש ברוך הוא מחכה, אז יש לו זמן לעשות תשובה,

אז ממילא מקווים שבסופו של דבר באמת יעשה תשובה.

אז ממילא לא יהיה לו גם עונש.

מי שעושה תשובה, גמרנו, אין עונש.

אבל אם דנים אותו תכף ומייד,

אז הוא עדיין לא הספיק לעשות תשובה,

תכף הוא מייד יענישו אותו,

אם זה ממילא ייתכן שלא יספיק לעשות תשובה וכבר יעניש אותו.

אז ברגע שבן אדם מכניס את עצמו למצב של סכנה,

אז הוא גורם קטרוג בשמיים.

עכשיו,

יוצא שכל הסכנות וכל הצרות, מה שיש לאדם,

זה בעצם עונש על מה שהוא עשה.

כמובן, זה לא עונש לשם נקמה, חס וחלילה, אלא על ידי זה בן אדם מזדכך,

ועל ידי זה יש סיכוי שיעשה תשובה וכדומה.

אבל למעשה?

למעשה בן אדם נענש.

אז יוצא שבוודאי הוא נענש על העבירות שלו.

רק מה?

כמה שהמצב של הסכנה הוא יותר גדול,

ככה הדין בשמיים הוא יותר גדול.

אז אם הוא יכניס את עצמו לסכנה קטנה,

אז יש קטרוג קטן.

אז גם יכול להיות שיענש. אבל אולי לא, אולי אם הדין הוא לא כל כך חמור,

לא ייענש.

אבל אם הוא מכניס את עצמו לסכנה גדולה,

אז ממילא פה הקטרוג בשמיים גדול,

אז ממילא יכול להיות שיענש.

אז לכן זה הפשט באורח חיים הקדוש.

שוודאי בן אדם מקבל עונש רק על מה שהוא עשה.

רק בגלל שהוא לא היה בסדר, אז לכן מגיע לו עונש.

חס וחלילה.

אבל מה?

אם הוא נמצא ליד בעל בכי ראה

והוא רודף אותו, אז הסכנה היא חמורה מאוד.

ברגע שהסכנה חמורה מאוד, אז הדין בשמיים יותר חמור.

לכן ייתכן שיענש.

אבל ברגע שהוא מעביר אותו לחיות,

אז שמה הסכנה פחות.

נכון? זו גם סכנה, אבל לכל הפחות, הסכנה היא פחות.

לכן ברגע שהסכנה היא פחות,

אז הקטרוג בשמיים הוא פחות,

אז יש סיכוי שלא ייענש ויינצל.

אם זה מילא זה העומק בדברי אורח חיים.

אבל עכשיו הקופונים, לפי דרכנו למדנו שכל הנושא שיש פה זה ודאי שבסופו של דבר בן אדם נהנש על העבירות שלו.

אבל השאלה היא

איך יהיה הקטרוג, איך ידון אותו בשמיים.

אם יקטרגו עליו הרבה,

אז לכן יכול להיות שיענש.

אבל אם יקטרגו עליו קצת,

אז לא ייענש.

אז לפי זה,

מה היה הכוח של בלעם?

הכוח של בלעם היה לקטרג.

כמו שכתוב בפסוק,

ויוסם אל מדבר פניו. מה זה, מה יש במדבר? חטא העגל.

הוא רצה להזכיר חטא העגל, הוא רצה להזכיר כל מיני דברים.

אז כדי לקטרג על עם ישראל.

זאת אומרת שהכוח שלו היה לקטרג.

עכשיו, בואו נחשוב.

מה קורה כאן? בן אדם שעשה עבירות,

אז מגיע לו עונש.

אז ממילא אפשר לקטרג עליו.

מה קורה בחיה ובהמה וכדומה?

מה אפשר לקטרג עליה?

שום דבר אתה לא יכול לקטרג. למה?

כי לבהמה אין עבירות.

בהמה לא עושה עבירות, היא לא מצווה.

אז לכן יוצא שעל אתון אין לו מה לקטרג,

כי היא אף פעם לא עשתה עבירות.

לכן אין לו שום שליטה על שום בהמה וחיה.

כל מה שהוא יכול לעשות זה רק נגד בני אדם.

כי בני אדם, הם עושים עבירות. אם עושים עבירות, אפשר לקטרג עליהם.

ממילא יקבלו עונש מהשמיים על העבירות שהם עשו.

אבל בהמה?

מה אתה רוצה בבהמה?

היא חפה מפשע, היא אף פעם לא עשתה שום עבירה.

אין לה שום עבירה בעולם. בהמה אין לה שום עבירה.

אז לכן אתה לא יכול שום דבר לקטרג.

לכן בלעם לא יכל לעשות שום דבר לאתון.

אז לכן זה היה לו גנאי, כי הוא אמר שהוא יכול לעשות כל מיני דברים.

ועכשיו התגלה ששום דבר הוא לא יכול לעשות, רק מה לקטרג?

לקטרג, אפשר על בני אדם, חס וחלילה, אבל על חיות אין מה לקטרג עליהם, הם לא עשו שום עבירה אף פעם.

אז מילא, זו התשובה. אז עכשיו יוצא, לכאורה, זה לא סטירה, כל מה שאמרנו זה לא שזו סטירה אחד לשני, זה הכל נכון.

הוודאי מה שרמב״ם אומר,

הוא לא יכול לעשות שום קסמים ושום כשפים, שום דבר לא.

אין לו שום כוח בזה.

וגם יש לו כוח רק באיזה שעה מסוימת.

ובאותה שעה, מה הוא יכול לעשות? לקטרג באותה שעה.

אז מילא, לפי כל הדברים האלה, אז מילא לאתון לא יכול לעשות כלום.

גם הוא לא יכול לעשות לו שום דבר בפועל,

וגם זה רק בזמן אחר,

וגם כל מה שהוא יכול לעשות זה רק לקטרג.

על האתון אין מה לקטרג.

אז לכן לא יכול לעשות לו כלום.

טוב, אז בזכות זה השם יעזור שלא יהיו לנו שום קטרוגים ונזכר ביד הגואל במרב עמינו.

בבקשה, אדוני.

בבקשה.