הרב דניאל ציגלמן: 29-05-14

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

שלום לכולם.

אז אנחנו בעזרת השם ממשיכים בהלכות שביעית.

כתוב ברמב״ם בפרק חמישי מהלכות

שמיטה ויובל,

אומר הרמב״ם

פירות שביעית

ניתנו לאכילה

ולשתייה

ולשיחה.

ככה זה היה בזמן הקדמון, היו שכים שמן, זה היה משהו מאוד בריא.

הגמרא מספרת

שאחד התאנואים אמר שאפילו בגיל 90 הוא יכול לעמוד על רגל אחת

כל בזכות זה שאימא שלו סחה אותו שמן כשהוא היה קטן.

אז ככה זה היה שימוש פעם, לסוך שמן,

להודלקת הנר ולצביעה.

אז זה שישה הדברים שכאן אומר הרמב״ם בהתחלה של הפרק,

שפירות שביעית ניתנו לאכילה ולשתייה ולשיחה ולהדלקת הנר ולצביעה.

אחר כך בהלכה ב' מסביר הרמב״ם לאכילה ולשתייה כיצד

לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות

דבר שדרכו לשתות, כל דבר לפי הדרך שלו.

זה הכלל גדול בשביס,

שכל דבר משתמשים בו לפי הדרך.

ולא ישנה פירות מבריאתן כדרך שאינו משנה בתרומה ובמעשר.

בהלכות תרומה ומעשר, אז הרמב״ם הסביר שאסור לשנות את הפרי מהדרך שלו.

למשל, דבר שדרכו לאכול חי,

לא יכול להיותו מבושל.

אם אחד יש לו עגבניה שקדושה בקדושה שביעית,

אז אסור לבשל את זה.

ודבר שדרכו לאכול מבושל,

אין אוכלים אותו חי. נגיד תפוח אדמה,

אוכלים אותו רק מבושל,

אז מאלה אסור לאכול אותו חי.

אז זה דיברנו על אכילה, שתייה, זה מה שנוגע אלינו.

גם אחר כך בהלכה ט' אומר הרמב״ם

לצביעה כיצד, יש גם שימוש של צביעה.

היום אני לא יודע, אולי עושים הכול כימי,

אבל קופונים מעיקר עדין, אז בזמנם היו עושים גם,

מפירות שביעית היו עושים כל מיני סוגים של צבעים.

אז לצביעה כיצד, דברים שדרכן נצבוע בהם,

אף על פי שהם אוכלי אדם, אפילו יש דבר שהוא אוכל אדם,

אני לא יודע בדיוק, נגיד דוגמה, סלק,

סלק, כל אחד יודע שסלק זה מאוד צובע, מה שהיום אנחנו קוראים לזה סלק.

אז דבר שדרכו לצבוע בו,

אז אף על פי שהוא מאכל אדם, צובעים בעיני אדם, לצורך האדם,

בגדים או כלים.

בהלכה ייעוד מהרמב״ם מיני כיבוסים,

גם כן דבר כזה שזה עושים ממנו

חומר לכביסה, אבקת כביסה,

כגון בורית ואוהל, כנראה שזה צמחים,

ממילא יש בזה קדושת שביעית.

אומר הרמב״ם, קדושת שביעית חלה עליהן,

ומכבסין בהן,

שנאמר, והייתה שבת הארץ לכם לכל צורכיכם.

אבל אין מכבסין בפירות שביעית, זאת אומרת, אם זה דבר שעומד למאכל אדם,

אסור לעשות ממנו אבקת כביסה.

רק דבר כזה, שזה ממילא עומד לכביסה,

אז מותר לכבס בו, אבל דבר שהוא מאכל אדם,

אסור לעשות ממנו כביסה.

וגם אסור לעשות מילוגמה. מה זה מילוגמה? הכוונה רפואה.

אסור לעשות תרופות

מפירות שביעית,

שנאמר, והייתה שבת הארץ לכם לאוכלה,

לא למילוגמה, לא לתרופה,

אסור לעשות תרופות,

ולא לזילוף.

זילוף זה גם כן מציאות שבמרוך השם היום אנחנו לא מכירים,

אבל בזמנים הקדמונים הרצפה לא הייתה עושה בכלל מבלטות,

אלא רוב האנשים,

הרצפה שלהם בבית הייתה קרקע, פשוט מאוד אדמה.

אז ככה במשך היום אפשר להסתדר, אבל הבעיה היא שבמשך הזמן עולה מזה אבק,

אז כל הבית היה כזה מלא אבק, ובקושי יכלו לנשום.

אז לכן היה עיצה, אנשים שהיו קצת יותר עשירים, לא ממש עשירים שאין להם בלטות,

אבל לא ממש עניים

שאין להם כלום, אז הם היו לוקחים יין

או מים, מזלפים את זה ככה, מפזרים את זה קצת בבית,

ואז זה עושה שהאבק ירד למטה,

ואז

לא כל כך מאובק בתוך הבית.

אז זה גם כן שימוש

שהיו רגילים לעשות עם יין, אז עם יין של שביעית אסור לעשות את זה.

ולא לזילוף, לא להקיא, אחד-אחד יותר מדי, זה צריך איזה חומר לגרום להקאה, גם זה אסור לעשות מפירות שביעית.

ולא למשרה ולא לקבוסה.

עכשיו, מה זה משרה?

משרה זה פעולה שעושים מפשתן.

פשתן

זה צמחים שגדלים בשדה,

ועכשיו, איך אתה יכול עם צמחים קשים,

אתה לא יכול לעשות מזה בד.

אז צריכים להשרות את זה במשך הרבה זמן

בתוך מים וכל מיני חומרים,

וזה עושה ריח מאוד נורא. הגמרא אומרת שזה אפילו, זה אסור לקרוא קריאת שמע כנגדם.

אז ממילא עכשיו שומעים את זה אחרי הרבה זמן, מוציאים, ואחר כך

צריכים להכות על זה, ואחר כך סורקים את זה. בסוף, בסוף מגיע איזשהו דבר שעושים מזה חוטים ובדים.

אבל ככה פשתן עובר הרבה תהליכים.

אז ממילא אסור לקחת, למשל, יין של שביעית

כדי לעשות מזה משרה ולא לכביסה.

גם לכבס בדבר כזה שהוא מאכל אדם,

גם כן עשו.

אז זה פחות או יותר, פה סיכמנו את הדברים שהרמב״ם אומר,

יש לנו אכילה ושתייה, זה דבר ברור.

ולגבי צביעה,

אמרנו שמותר,

וכביסה זה תלוי. אם זה דבר שעומד בכביסה, מותר. אם זה אוכל אדם,

אסור לעשות כביסה ולא רפואה,

ולא זילוף,

ולא משרה.

אז זה פחות או יותר מה שהרמב״ם כאן מבהר בתחילת פרק חמישי.

עכשיו, מה המקור לכל דברי הרמב״ם כאן?

אז המקור, יש לנו שתי סוגיות בגמרא,

אחת בסוכי דף מ״ם

ואחת בקמי דף ק״ב.

אז כאן יש סוגיה,

הגמרא בסוכי דנה שאחד צריך לקנות ארבע מינים.

הוא צריך לקנות את כל ארבע המינים בשמיטה,

אז מה הוא יעשה?

הרי אתרוג, יש בו קדושת שביעית.

אתרוג

היום, אני לא יודע אם כל כך אפשר לאכול,

אבל עד לא לפני הרבה זמן,

אז אתרוג, היה לזה טעם טוב, היה לזה טעם טעים.

אז ממילא זה היה ודאי, זה פירות רגילים, יש בזה קדושת שביעית. עכשיו אחד בא לקנות את זה

מאחד שהוא חשוד, שהוא לא מקיים כל כך את כל ההנחות,

אז יש עצה של הבלעה.

להבליע דמי האתרוג

בתוך הלולב. זאת אומרת, הוא אומר, תמכור לי לולב נגיד ב-200 שקל,

אף על פי שלולב, נגיד, עולה 100 שקל,

ואתרוג אני מקבל במתנה. אז יוצא שאני לא שילמתי על האתרוג,

אלא קיבלתי אותו במתנה.

אז אומרת הגמרא,

אז מה שמע מזה שאתרוג קדוש בקדושת שביעית ולולב לא קדוש?

אז אומרת הגמרא, לא.

בגלל שלולב זה סתם עצים, עצים בעלמא. סך הכול זה חתיכת העצבי, יש לנו פירות שעומד לאכילה.

אז אני מבין, זה קדוש בקדושת שביעית.

אבל לולב זה רק

עצים בעלמא.

בסופו של דבר, מסקנת הגמרא,

שבאמת זה תלוי.

לולב שגדל בשנה שישית ורק קטפו אותו בשמיטה,

אז בעצים אנחנו הולכים אחרי חנתה לגבי שנת שביעית.

אז לכן זה חתימצע של לולב שהוא לא קדוש בקדושת שביעית.

אבל אם כבר מדברים כבר בשמינית,

שמדובר שגם האתרוג הוא קדוש בקדושת שביעית וגם הלולב קדוש בקדושת שביעית, בגלל שהוא חנת

בשנת שביעית,

אז גם בלולב יש קדושת שביעית.

למה?

אומרת הגמרא שלולאו בזמן הגמרא, חוץ ממה שעושים מזה מצווה,

אז להבדיל, היו משתמשים בזה בתור מטאטא.

אז ממילא, בגלל שמשתמשים בזה בתור מטאטא,

אז זה גורם שתהיה בזה קדושת שביעית.

למה?

אומרת הגמרא מושג חדש,

שלגבי קדושת שביעית,

אז הכל תלוי בזה,

האם הנאתו וביאורו שווה.

זאת אומרת, מה הכוונה?

שכשאני נהנה מהפרי,

אז באותו רגע הוא גם מתכלה.

זה נקרא הנאתו וביאורו שווה.

למה?

כי הרי כתוב, והייתה שבת הארץ לכם לאוכלה, משמע שעיקר השימוש

זה אכילה.

וכתוב, בכל זאת, לכם, לכל צורכיכם.

אבל העיקר הוא, מאיפה אנחנו לומדים?

מאכילה.

אז כמו שבאכילה, ברגע שאדם אוכל אוכל,

אז באותו רגע שהוא לועס אותו, אז האוכל קלה מהעולם,

וגם הוא נהנה.

אז באופן נורמלי, אכילה זה הנאתו וביאורו שווה.

זה באותו רגע גם ההנאה וגם הכילוי של זה.

אז ממילא,

לומדת הגמרא, גם כל שאר השימושים שיש לנו בפירות שביעית,

חייב להיות שיהיה הנאתו וביאורו שווה.

וגם בלולב זה ככה.

כשאחד עושה מלולב מטאטא,

אז ממילא, ברגע שהוא מטאטא, הוא לוקח, הוא שם את זה לרצפה,

נוגע עם זה ברצפה,

אז כל דבר ודבר זה קצת שוחק אותו. אז ממילא זה מתבאר.

וגם יש לי את ההנאה שהבית שלי נהיה נקי.

אז ימילא לולב זה נקרא הנאתו וביאורו שווה, ולכן

חלה בזה קדושת שביעית,

וגם מותר להשתמש בזה לצורך הזה,

בגלל שהנאתו וביאורו שווה.

זאת אומרת שהיסוד של קדושת שביעית לכאורה מתבאר במסכת סוכה,

זה תלוי אחד בשני שני הדינים.

דבר כזה שהנאתו וביאורו שווה,

אז חלה בזה קדושת שביעית,

וגם מותר להשתמש בזה לצורך הזה.

הזה.

ככה מסביר רש״י כאן מפורש במסכת סולומית.

דף מ עמוד א מסבירה שהשני הדברים האלה

זה הולך ביחד

בגלל שאנחנו לומדים באותו פסוק את שני הדברים

אין השביעית נוהג אלא בפרי העומד להנאות הללו

דאכינמי מידרש קרו הפסוק הזה שדיברנו ואיתה שבת הארץ נוהגת

במה שלכם לאוכלה

שהנאתו דומה לאכילה.

זאת אומרת מצד אחד עומדים בפסוק הזה שכל מה שקדוש בקדושת שביעית מותר לנהות בו רק הנאות כאלה שהנאתו בראש שווה כמו אוכל

וגם

העניין של מתי חלה קדושת שביעית או על מה חלה קדושת שביעית

זה גם תלוי בהלכה הזאת

אם אני נהנה בדרך כלל מהדבר הזה בצורה של הנאתו בראש שווה אז חלה זו קדושת שביעית אוכל,

שתייה וכל הדברים

אבל אם אני נהנה מהדבר באופן שאין ענתו בראש שווה אז לא חלה זו בכלל קדושת שביעית

למשל אומרת הגמרא עצים

עצים אז בזמן הגמרא שלא היה גז ולא היה כלום אז מילא איך היו עושים איך רצו לבשל או לאפות או מה שלא יהיה

לוקחים עצים משרופים אותם בתוך התנור

ואחרי שהם נשרפים נעשים גחלים ואחר כך עופים על הגחלים

אז לכן

עצים לא נקרא הנאתו בראש שווה

בגלל שקודם כל אני שורף אותם הם בעצם קלים מהעולם

גחלים זה משהו חדש

העצים שהיו לא נמצאים יותר ברגע שזה נשרף זה לא העצים שהיו אז יוצא שהעצים כבר התבררו מהעולם

ומתי יש לי הנאה אחרי שזה נהיה גחלים אז אני יכול לאפות

אז ממילא יוצא שאין הנאתו ובראש שווה

קודם כל זה מתבאר ואחר כך אני רק נהנה

החזון שקורא לזה זה כמו הכשר להנאה

זה עדיין אני לא נהנה נכון שבסופו של דבר סיכום

סיכום הדברים אני הרווחתי משהו מהגחלים האלה אבל איך זה מתבצע

קודם כל זה נשרף ומתכלה מהעולם ורק אחר כך אני נהנה

זאת אומרת מה ההסבר בזה אז רבי קיבגר מסביר

שיוצא שכשאני שורף את העצים בתוך התנור אז למעשה הם נפסדים

תודה רבה אחר כך אתה באת והבאת בצק וזה נהיה פה אפייה אבל באותו רגע שאתה שרפת אותם כאילו הפסדת אותם

פירות שביעית צריכים לאכול צריכים ליהנות לא להפסיד

אז ממילא ברגע שהכנסת אותם לתנור כאילו הפסדת אותם רק אחרי זה או מעשה חדש הבאת ושמת בצק ועכשיו זה נאפה עכשיו אתה נהנה נכון אבל זה כבר מאוחר בעניין זה

זה כבר נקרא שהעצים נפסדו ורק אחר כך אתה עושה משהו

אז ממילא זה נקרא אין הנאתו ובראש שווה

עכשיו,

רבי יואיסי חולק,

רבי יואיסי כאן בגמרא אומר לו אנחנו לומדים לכם לכל צורכיכם

לא צריכים דווקא נעתו בראש שווה

ולכן לפי רבי יואיסי יש באמת קדושה בעצים גם עצי שביעית יש בהם קדושה

ומצד שני כמו שדיברנו קודם שלפי רשי זה תלוי אחד בשני אז לפי רבי יואיסי

אז מותר לקחת מאכל אדם ולהשתמש בו לכביסה

אה אין ענתו בראש שווה לא אכפת לי לפי רבי יואיסי לא אכפת לי לכם לכל צורכיכם

אה סוף סוף הרי כתוב לאוכלה דווקא דומה לאוכלה אומר רבי יואיסי לא

זה מלמד אותי שזה חייב להיות הנאה ששווה בכל אדם כמו שאכילה כל בן אדם נורמלי הוא אוכל

אז ממילא כל דבר שהוא צורך רגיל לכל האנשים אז זה מותר להשתמש לכן כביסה כל בן אדם צריך כביסה פשתן

כל בן אדם צריך פשתן בגדים עם פשתן

אז ממילא מותר גם משרה וגם כביסה מותר לעשות מפירות שווית אפילו מאכל אדם לפי רבי יואסי מותר לעשות מזה כביסה

אז מה עשו

על זה גם רבי יואיסי מודה שאסור למשל לעשות תרופה

כי תרופה זה רק לאנשים חולים

בעזרת השם כולם יהיו בריאים

אז לא צריכים בכלל, או למשל זילוף דיברנו

אז זה רק אנשים עשירים

אנשים עשירים שמפריע להם מאבק

אז ממילא הם משתמשים ביין לעשות מזה זילוף.

אז הם מיעוט האנושות, הם לא כולם.

אז לכן זה לא נקרא לכם לכל צורכיכם.

אז גם לפי רבי יויסי יש מיעוט דברים שאסור לעשות עם פירות שביעית,

למשל רפואה,

ומצד שני לפי רבי יויסי מותר לעשות מישרה וכבוסה.

ככה זה לפי הגמרא בסוכה.

בגמרא בבא קאמא שם רשי מפרש קצת אחרת

שם רשי אומר שדעת רבי יויסי זה משהו אחר.

רבי יויסי סובר שאומנם מאכל אדם רגיל,

סתם אחד ייקח יין למשל,

אסור לעשות ממנו כביסה.

רק מה? רבי יויסי סובר שאם בשעה שאני מלקט את הפירות מהשדה

אני חושב להשתמש בהם לכביסה, אז מותר.

זאת אומרת, על ידי המחשבה שלי אני יכול לקחת דבר שהוא לגמרי מאכל אדם,

ועל ידי המחשבה שלי אני הופך אותו לאבקת כביסה.

ומותר.

אף על פי שאם אני לא חשבתי על זה, ויש לי יין רגיל לגמרי,

יין מסודר בבקבוק לשתייה,

גמרתי חצי בקבוק, שתיתי, עכשיו חצי בקבוק אני רוצה להשתמש לכביסה. גם רבי יויסי מודה שעשו,

לפי רשי באבי קאמא, רק מה הוא מחדש?

אם מההתחלה, בשעה שריקטתי את הענבים בשדה, חשבתי לעשות מהם יין,

ובסוף היין הזה יהיה

להשתמש לכביסה,

אז ממילא אומר רבי יויסי מועיל, מועיל על ידי המחשבה להפוך אותו.

אז יוצא לפי זה נפקא מינא גדולה,

לפי רשי בסוקי יוצא שהדין של קדושת שביעית והדין מה מותר להשתמש בפירות שביעית,

זה הולך ביחד.

מה שמותר להשתמש,

אז כאלה דברים חלה על זה קדושת שביעית.

מה שנוכל קדושת שביעית אסור להשתמש.

זה דבר שאין ענתו בראש שווה אסור להשתמש. ואם זה עומד רק לדברים כאלה, כמו נגיד עצים,

אז לא אחת בכלל קדושה שביעית.

אבל לפי רשי בבוקאמה, לא, זה לא תלוי אחד בשני. אפשר להגיד ככה,

אבל אפשר להגיד גם לא. זאת אומרת, אין לנו הכרח

להגיד שהיתר להשתמש והדין חלות של קדושה, של שביעית,

תלויים זה בזה.

עד כאן פחות או יותר שתי הסוגיות.

עכשיו,

השאלה שלנו תהיה,

לפי כל מה שלמדנו עכשיו,

איך זה שמותר לעשות צביעה?

איך למדנו עכשיו ברמב״ם,

איזה משניות שלמות וגמרות שלמות?

שמותר להשתמש בפירות שביעית לצביעה?

הרי איך שלמדנו עכשיו, אנחנו צריכים דבר שהנעתו בראש שווה.

אנחנו פוסקים לא כמו רבי אייסיס, אז ממילא תמיד צריך הנעתו בראש שווה,

אז איך בצביעה יהיה לנו הנעתו בראש שווה?

אז אומר רשי,

שכשאחד, איך עושים צבע?

כשמבשלים את השורש, למשל יש איזה שורש של צמח שממנו עושים צבע,

אז מבשלים אותו ביאורה גדולה, בסיר גדול,

מבשלים את הצבע, וגם מכניסים את הבגד

לתוך הסיר,

והבגד והחומרים של הצמחים שקדושים בקדושת שביעית מתבשלים ביחד בתוך הסיר,

ואז יוצא שבבת אחת גם הפירות שביעית קלים מהעולם,

בגלל שמתבשלים בתוך הסיר,

אז ממילא זה קלה שם,

זה מתבאר מהעולם,

זה הביאור.

וההנאה, אומר רשי, גם כן יש לי באותו רגע,

כי באותו רגע יש לי בגד,

עכשיו יש לי בגד צבוע.

אז ממילא, אומר רשי, צביעה זה נקרא הנאתו הוא בראש שווה,

כי באותו רגע גם הפירות שביעית מתבארים מהעולם,

וגם אני נהנה שיש לי עכשיו בגד צבוע.

אז זה לגבי צביעה.

עכשיו, למה כביסה לא? למה כביסה זה אחרת?

אז אומר רשי, בגלל שכביסה זה לא הולך ככה,

כי ברגע שאני מכניס את הבגד, בגד מלוכלך, למשל, לתוך יין של שביעית,

אז היין כבר מתבאר מיד.

אף אחד כבר לא ישתה את זה. אחרי שיכניסו טלטולים לתוך יין,

אז אף אחד כבר לא שותה את זה, כמובן.

עכשיו, מתי ההנאה שלי?

ההנאה שלי זה אחרי הרבה זמן.

אחרי שזה מושרה הרבה זמן בתוך היין,

אז הלכלוך יורד, ואחר כך מחפשים את זה עוד קצת במים,

ואז זה נהיה נקי.

אז יוצא שהביעור הוא הרבה זמן לפני ההנאה.

לכן, בכביסה זה נקרא, אין הנאתו בראש שווה.

מה שאם כן צביעה, זה נקרא הנאתו בראש שווה. זאת אומרת,

בבת אחת גם השורש

קלה בתוך הסיר וגם אני מקבל בגד צבוע. מה שנקרא, בכביסה הבגד הנקי יהיה רק לאחר זמן.

במקום אחר אומר רשי שההנאה זה כשאני לובש את הבגד.

נכון, יש לי בגדים מכובסים בארון, מה זה עוזר לי? אני צריך ש... כשאני לובש אותם,

כשאני לובש אותם כבר יש לי הנאה.

אז יוצא לפי זה בצבע, אז בצבע צריכים להגיד לכל החילוק

שכשיש לי בגד צבוע זה עצמו, יש לי יותר רכוש.

זה גם נקרא הנאה.

עד עכשיו היו לי בגדים פשוטים,

לא צבועים, יכול להיות שבכלל אי אפשר למכור את זה בכלל.

בגד שהוא לא צבוע ממש, כלום, כלום, אפילו לא צבע לבן, שום דבר.

כזה גס, אז זה לא שווה כלום, אי אפשר למכור את זה. אולי בפרוטות.

אבל ברגע שיש לי בגד צבוע,

אז יש לי הנאה, תכף ומייד.

מה שאין כן בגד מכובס,

זה לא כזה רכוש. בגד מוכרח ומכובס זה לא כזה הבדל גדול.

אז לכן בבגד מכובס יש לי הנאה רק כשאני לובש אותו בפועל.

מה שאין כי בגד צבוע, כבר תכף ומייד יש לי הנאה.

אם אתה מחפש לאחרים, יש לך הנאה באותו רגע שזה מתקבל.

אתה, נגיד, זה המצואה שלך. לא, עדיין אי אפשר.

נכון, אבל עדיין אי אפשר להביא את זה ללקוח.

זה עדיין מלוכלך.

זה הנושא.

כן, משרים את זה הרבה זמן, ואחרי הרבה זמן שזה מושרה,

אז זה מתנכר. כנראה צריך להוסיף אחר כך עוד כמה פעולות שמחפשים בפועל בידיים.

אבל זה הפעולה הזאת שזה משרה את זה, אתה משרה את זה, אז מילא זה מתנקה

אבל זה מתנקה לאט-לאט

כמובן זה ודאי כמו שאתה אומר,

שזה כמו שרבי עקיבא אמר

שהוא ראה שהמים עשו חור באבן

אז אמרו לו

כן, אתה לא יודע פסוק, הבנים שחקו מים, אז הוא עשה קל וחומר

אם מים שזה דבר רך עשה חור באבן שהוא דבר קשה

אז דברי תורה שהם קשים, קל וחומר שעשו בלב שלי רושם שהלב שלי הוא דבר רך

אז מילא הוא חזר ללמוד תורה, כן?

אז מילא מסבירים בעלי המוסר, מה הפירוש?

הרי בהתחלה כשהטיפה נופלת על האבן אנחנו לא רואים

רק זה אחרי הרבה הרבה שנים

אז התשובה היא,

מוכרחים להגיד שגם בפעם הראשונה יש איזו השפעה

השפעה מאוד קטנה, ממש אני לא יודע איך קוראים לזה מיקרון, לא יודע איך קוראים לזה

אז זו השפעה מאוד מאוד קטנה

אבל חייב להיות שהיה משהו כי אחרת איך אחרי כמה שנים פתאום נהיה, אם כל פעם הכל טיפה זה אפס,

איך בסוף זה נהיה,

מוכרחים להגיד שמההתחלה, מההתחלה זה עושה לך השפעה,

אחר כך במשך הזמן זה מצטבר, מצטבר, מצטבר, אז רואים את זה גם בעין האדם.

אז מילא זה אתה צודק שוודאי שתכף ומייד מכניסים אז מוכרחים להגיד שגם ברגע הראשון כבר זה קצת מוריד את הלכלוך אבל זה עדיין לא מספיק זה עדיין לא נחשב בגדר הנאה רק כשזה ממש נהיה נקי אז נהיה לי הנאה

הצביעה זה אומר אז שלא, כנראה שהחומר נתכלה והבגד נהיה צבוע כנראה זה בבת אחת

אני גם כן מסכים איתך שאף פעם לא ראיתי איך עושים את זה

ואז אני לא יודע איך בדיוק להסביר את זה אבל ככה ככה שאומר

הקופונים אז מה רואים? אז זה אומר רש״י שבצביעה

אז באותו זמן באותה שנייה גם כן זה מתכלה וגם הבגד נהיה צבוע

עכשיו התוספות שואל קושייה עצומה על רש״י, שואל תוספות

שיש גמורה לפני זה בדף קא עמוד א' בבקאמה

שהגמורה אומרת

שבגד שצבוע בשביעיס יידלק

זאת אומרת צריך כנראה להגיד שמדובר עם אחרי הביור

אז נגיד בדרך הפשוט

שאחרי הביור אחרי שכבר אין יותר פירות בשדה

אז חייבים לבער גם מתוך הבית אסור לאכול פירות שביעית

אחרי הזמן שכבר בשדה אין לומדים את זה מהפסוק כלל

לחיה אשר בארץ אחו כלה לבהמתכו שבבית

ברגע שאין לחיות מה לאכול בשדה אז ממילא אסור לאכול את הפירות

עכשיו מה זה ביור בפועל?

אז למשל שיטה שרמב״ם שצריכים לשרוף את זה

אם אחד ודאי לכתחילה יחלק את זה לכל השכנים שלו ולעניים

גמרנו אף אחד כבר לא רוצה את זה אז לפי הרמב״ם צריך לשרוף את זה

אז ממילא פה אחד שצבע בצבע של שביעית עכשיו הגיעה שיטת הביעור

ברגע שהגיע הביעור אז צריכים לשרוף את זה

נקרא לזה ככה אז הגמרא מדברת שם בבקאמ״ה

האם חזוסה מילסה האם חזותה זה שאני רואה צבע זה נקרא זה מילסה זה דבר

שאנחנו מתחשבים בו או זה דבר שאנחנו לא מתחשבים בו זה רק איזה שהוא משהו צדדי איזה משהו גרומה כזה או משהו

לשר נפקא מינא היה אם אחד גנב

צבע וגנב בגד

ואחר כך לקח את הצבע וצבע את הבגד

עכשיו בא בעל הבית

של הדברים ואומר תחזיר לי

אז הוא אומר טוב בבקשה קח את הבגד נו ואיפה הצבעים? הצבעים זה עולה הרבה כסף בחנות טמבו אני לא יודע איך שקוראים לזה

איזה מילה איפה זה? אז הוא אומר הנה מה אתה רוצה?

זה צבוע לך אני מחזיר לך

אז אם נגיד שחזותה מילתא באמת זה דבר שאנחנו מתחשבים בו אז נקרא שהוא יחזיר לו

הנה הוא יחזיר לו את הצבע על הבגדים

אבל אם נגיד שחזותה לאו מילתא

אז מילא זה לא נקרא שהחזרת לי תחזיר לי את המחיר כמה שהיה שווה הצבע בשעה שלקחת לי את זה

אז מילא אז אומרת הגמרא הנה יש לי ראייה שחזותה מילתא מה ראייה?

מזה שאני רואה שבגד שצבוע בצבע של שביס

אחר כך צריכים לבאר אותו סימן שהצבע הזה

זה מוגדר כפירות שביעית,

אז רואים שזה נקרא דבר ממשי,

זה דבר שצריכים להתחשב בו.

והגמרא אחר כך אומרת, לא,

אפילו אם תמצאו למה שלא,

אבל יש פסוק לגבי שמיטה,

תהיה.

תהיה בהבטה תהיה. זאת אומרת שאף על פי שבדרך כלל חזותא לאו מילתא, בדרך כלל אנחנו אומרים שלא מתחשבים בזה,

אבל כאן כן מתחשבים. בשביעית זה גזירת הכתוב מיוחדת שכן מתחשבים בזה.

אז אומר התוספות, לפי הסוגיה הזאת,

למה רשי אומר שזה נקרא נטו בראש עווה כשהשורש,

כשהצמחים מתבשלים בתוך היורא, בתוך הסיר של הצבע,

זה כבר כללי מהעולם?

אומר התוספות, למה?

הרי אני אומר שחזותא מילתא, אם חזותא מילתא,

אז כל זמן שהבגד צבוע עם הפירות של שביעית,

אז זה לא נקרא שהם יתבארו.

הרי מה אנחנו רוצים להגיע? אנחנו רוצים להגיע למצב שהנטו בראש עווה.

אומר רשי, איך זה נקרא הנטו בראש עווה?

בגלל שבאותו רגע שזה נמצא בתוך הסיר,

גם הצבע מתבאר מהעולם וגם הבגד נהיה צבוע.

שואל התוספות, למה אתה אומר שהצבע מתבאר מהעולם? חזותא מילתא.

אז ממילא גם כשהבגד הוא צבוע עם הצבע של פירות של שביעית,

זה נקרא שכאילו פירות של שביעית קיימים,

אז ממילא הם בכלל לא יתבארו.

לכן, מכוח הקושייה הזאת, אומר התוספות, זה משהו אחר.

מה שהנטו בראש עווה לגבי צביעה זה נקודה אחרת.

הנה חינם היא, בגלל שזו חזותא מילתא,

אז זה נקרא שהצבע נמצא.

אז מתי שיש לי בגד צבוע עם פירות שביעית,

זה נקרא שהם לא יתבארו מהעולם.

אלא מה?

כשבן אדם בפועל לובש את הבגד,

אז באותו זמן הוא גם נהנק כשהוא לובש,

וגם הצבע מתבאר.

כי הרי גם הבגד, במשך השנים הבגד מתבאר,

הבגד מתכלה.

נהיה, איך קוראים לזה היום? בליה.

אז ממילא,

כמו שהבגד מתבלה,

אז גם הצבע מתבלה איתו ביחד.

אז ממילא יוצא שהנטו בראש עווה. כשאני לובש את הבגד אני נהנה,

ובמשך הלבישה הבגד בעצם מתכלה. כמו שדיברנו קודם, לא רואים את זה ישר, תכף ומייד ברגע הראשון.

אבל הרי אחרי כמה שנים הבגד כבר בלב, צריכים לזרוק אותו לפח. איך זה קרה?

יוצא שכל פעם שלבשת על זה קצת התבלה.

אז ממילא יוצא שזה הנטו בראש עווה.

גם אני נהנה מזה שאני לובש את הבגד,

וגם יש פה ביאור שהבגד מתבלה ומתכלה מן העולם.

ככה אומר התוספות. אז יוצא שיש לו מחלוקת רעש ותוספות. לפי רש״י זה קלה בשעת הבישול של הצבע והבגד, יש לי הנאה שיש לי בגד צבוע.

לפי תוספות לא, ההנאה זה כשאני לובש,

והביאור גם כן,

בגלל שבזמן הלבישה זה לאט לאט מתכלה ומתבלה.

עכשיו רבי קיוויגר שואל את זה,

רבי קיוויגר היה תלמיד חכם מאוד גדול, הוא היה חי בערך לפני מאה שמונים שנה,

ופולין הוא היה רב.

אז

אומר רבי קיוויגר

איך תוספות ככה לקט בדבר פשוט של חזות המילתא?

הרי זה מחלוקת בגמרא.

יש מאן דאמר שסובר שחזות המילתא,

ויש מאן דאמר שסובר שחזות עליו מילתא.

אז ממילא איך התוספות שואל קושיה, כל כך פשוט לא תוספות,

כל כך ברור, חד משמעי,

חזות המילתא,

אז ממילא גם בשביעית זה נקרא שלא מבואר. היה איזה מחלוקת.

מה אם אנדאמר שחזות עליו מילתא?

רק מה,

הרי התוספות שאל שאלה, כתוב מפורש בגמרא, בעמוד א', דיברנו,

בקא עמוד א', בבקאמה כתוב,

שבגד שצבוע בצבע של שביעית יידלק.

זאת אומרת, אם הגיע הביעו,

אז צריכים לשרוף את זה.

נו, אז הנה התוספות צודק.

אז הוא אומר רבי קיוויגר, לא,

יכול להיות שלמנדא אמר חזות עליו מילתא,

אז בכל זאת זה אסור בשביעית.

למה זה בכל זאת אסור?

אז באמת במקום הזה לא כל כך מבואר,

אבל יש ספר כפות תמרים על מסכת סוכה. כפות תמרים זה מהרם בן חביב,

שהיה בארץ ישראל קצת אחרי הבית יוסף.

אז ממילא,

אז יש לו ספר על פרק לוליו הגזול במסכת סוכה.

אז שמה הוא מבאר

שאולי זה דומה כמו חליפין.

כמו שחליפין בשביעית אסור.

אם אחד לוקח פירות שביעית ומחליף אותם נגיד בבשר,

אז עכשיו הבשר נהיה הקדוש בקדושת שביעית.

אז מלך חליפין של שביעית אסורים.

אז גם אותו דבר,

ברגע שצבעתי עם צבע של שביעית,

אז אמנם הצבע, למנדא אמר חזות עליו מילתא, זה כאילו הדבר הזה כבר לא קיים.

אבל מצד שני זה עדיין אסור בשביעית בגלל שזה כמו חליפין.

ויש הגאות, בקווי איגר עצמו הוא כתב הגאות על ספר כפות תמרים.

אז שם הוא מציין

על המילים האלה של כפות תמרים, הוא מציין, עיין בשו״ת ערן,

יש שו״ת ערן בסימן עין,

שהוא דן

שבזמנו היה מצוי שהגויים היו מייצרים נעליים

בצבע שחור.

אז מאיפה לוקחים את הצבע?

אז הם משתמשים בשביל צבע של הנעליים בחומץ.

עכשיו חומץ,

אם עושים אותו מיין שהיה כבר יין של גויים, יין של גויים אסור בנה יין נסך.

אז עכשיו עשו מזה חומץ,

חומץ על זה גם אסור בנה. עכשיו עשו מזה צבע שחור,

אז אולי אסור ליהודים לקנות נעליים בצבע שחור.

גם בנעליים צריך השגחת הבדץ.

אתה קונה נעליים מאיטליה,

מי אמר לך אולי הם ישתמשו בזה בחומץ של יין נסך,

אז צריך השגחת הבדץ על נעליים.

אף פעם לא תתו בנעליים כשר או לא כשר.

למה לא? נו, אז בוא נדון.

יש אנשים שלא כל כך יודעים, אז הם חושבים למה, מה צריך השגחה על צבון,

אז זה הדברים. יש הרבה דברים, יש כל מיני דברים שזה על איסורי הנאה.

נכון שלא אוכלים את זה,

אבל אולי יש בזה איסורי הנאה,

אז צריכים לבדוק שלא נפל בזה שום דבר.

כן, זה צריכים ללמוד.

אז טוב, אז הקופונים, אז הרן, שמה דן, האם גם בזה כאלה נעליים, יש בזה בעיה.

אז מסקנה של ערן שבאמת זה מותר

אז ממילא

מתוך הדברים אבל מתבהר שזה מוגדר כמו חליפין

רואים שאף על פי שהיה מקום להגיד שצבע זה חזות הלאו מילטא

אז בסדר זה לאו מילטא זה לא דבר ממשי

אבל אנחנו דנים אותו כמו חליפין

כמו שהחלפת את זה עם משהו אחר אתה לקחת חומר ועכשיו זה חליפין שלו

אז יש מקום לדון שאם אחד יש לו חומץ

של יין נסך אז עכשיו עשו מזה צבע אז אולי זה כמו חליפין של יין נסך זה פחות או יותר הכיוון אז מילא אותו דבר לגבי שביעיס

שאם אחד צבע בצבע של שביעית

אז מילא כי הצבע מוגדר קצת כמו חליפין

אז מילא אם זה רק כמו חליפין אז מילא זה הגדרה אחרת לעולם רשי צודק לעולם הדבר הזה התבהר כבר הצבע עצמו הפירות שביעית כבר לא קיימים בעולם

רק אתה שואל אותי אם ככה למה זה אסור זה אסור מדין חליפין זה דין אחר

אז יוצא שרש״י צודק, למאן דאמר, הוא אומר ביקי וגר, למאן דאמר חזותא לאו מילטא.

אז בכל זאת רש״י צודק.

היי, מה אתה אומר חזותא לאו מילטא, אז למה זה אסור?

זה אסור מדין חליפין.

זה דבר אחד.

דבר שני, אומר בריקי וגר חידוש גדול,

שאפילו למאן דאמר חזותא מילטא,

אז אמרנו פשוט שזה עדיין קיים.

אז עכשיו, מה אכפת לך שזה עדיין קיים,

זה לא יתבאר?

נו אז מה.

אבל סוף-סוף התוספות לא אמר שהוא חולק

על הנקודה הזאת של רש״י,

שיש לי הנאה בזה שיש לי בגד צבוע.

לא, זה לא הפריע לתוספות.

התוספות מסכים.

שזה עצמו, שיש לי בגד צבוע, זה נקרא הנאה.

רק מה התוספות לא מסכים?

שזה לא נקרא ביאור, הביאור זה רק אחר כך.

טוב, בוא נגיד כמו תוספות, בסדר.

הביאור זה אחר כך.

אבל סוף-סוף יש לי כבר הנאה קודם.

אומר רבי קיוויגר כל מה שאנחנו אמרנו שהנאתו הוא בראש לא שווה, זו בעיה,

זה דווקא כשהביעור קודם ואחר כך הנאה.

למה?

כמו שדיברנו למשל בגחלים.

אני קודם כל שורף את העצים,

אחרי ששרפתי את העצים אני בא ואני נהנה.

אז יוצא שאתה סתם שרפת אותם כאילו הפסדת אותם ואחר כך אתה בא ליהנות זה בעיה.

אבל איפה שאני קודם נהנה ואחר כך זה מתבהר מי אומר שזה בעיה אומר רבי קיוויגר?

הרי כל הבעיה היא שאני הפסדתי ורק אחרי

זה נהניתי אבל אם אני קודם נהניתי והביעור הוא אחר כך אז זה לא מפריע.

אומר רבי קיוויגר גם זה נקרא הנאתו בראש שווה.

כל הבעיה שאין הנאתו בראש שווה זה כשזה הפוך

כשקודם ביעור ואחר כך הנאה

אבל איפה שיש לי קודם הנאה ואחר כך ביעור אז זה גם מותר בשביעית

כי הרי אני לא מפסיד אותו.

אז לכן גם פה ברגע שאני צבעתי את הבגד בצבע אז יש לי כבר הנאה

מה ההנאה שיש לי בגד צבוע?

עכשיו מתי יהיה הביעור? בסדר כשאני לובש במשך הזמן

אבל סוף סוף יש לי הנה, תכף ומייד, הנה היא לפני הביור.

אז אם הנה לפני הביור,

אז גם כן

צריך לראות שזה מותר, זה נקרא הנה, כמו הנתו בראש שווה.

אבל בעור של היין,

לא היה שונד את הבגד, זה הרעב את היין.

זה אתה צודק, נכון. לכן ביין לכביסה זה אסור.

זה בדיוק הנקודה. זה בדיוק החילוק.

יין לכביסה זה אסור.

למה? כי ברגע שהכנסתם את הבגד לתוך היין,

אז כבר היין מתבלה וההנאה זה אחר כך.

זה דבר גם בצבע. לא, אבל צבע לא.

בצבע יש לי הנאה, תכף ומייד, שיש לי בגד צבוע.

כך רשי מסביר.

שזה שיש לי בגד צבוע, זה עצמו נקרא הנאה. כמו שהסברנו, זה כזה, זה כמו רכוש.

עד עכשיו היה לי בגד לא צבוע, שלא שווה כל כך הרבה.

ברגע שיש לי בגד צבוע, אפשר למכור אותו בחנות.

אז יש לי רכוש.

יש לי הנאה שיש לי רכוש של בגד צבוע.

עכשיו, אז הנאה יש לי מיד, וממתי זה מתבהר?

בוא נגיד כמו טייסר, בסדר. כשהוא לובש,

אז הוא לובש, כל רגע שהוא לובש זה מתבלה לאט לאט.

בסדר. אבל סוף סוף ההנאה היא מיד.

על זה טייסט לא חלק.

כל מה שטוספות התווכח הוא שגם אחרי הצביעה הדבר קיים ולא התבהר.

זה היה הוויכוח של טוספות.

בגלל שחזותה מילתא אז אני אומר גם אחרי שזה עשיתי את הצבע, עדיין הצבע על הבגד גם נקרא כאילו שהוא קיים.

זה היה הוויכוח.

אבל בנקודה הזאת שיש לי הנאה בזה שיש לי בגד צבוע,

הטוספות הסכים.

אז אמאל אומר בקבעי עגר בסדר,

אז יש לי הנאה לפני הביור,

ההנאה לפני הביור גם כן מותרת.

למה?

בגלל שכל הבעיה היא אם אני עושה קודם את הביור ואחר כך הנאה.

זה בעיה בגלל שאם עשיתי קודם את הביור ואחר כך הנאה, כאילו הפסדתי את זה.

אבל איפה שאני קודם נהניתי ואחר כך זה יתבער,

אומר בקבעי עגר, זה מותר.

זה נקרא הנאותו בראש שווה.

נפקא מינא תהיה למשל

מה הדין בדבר שזה ריח טוב, נאמר שלנדסים.

הדסים, מריח טוב

אז מילא פה אני נהנה, ומתי זה מתבהר? אחר כך, במשך הזמן זה התייבש, לא יודע מתי שזה יתבהר

אז יוצא שאני נהנה מהריח הטוב, תכף ומייד

אז מילא הדסים וכדומה, מכל מיני בשמים

אז פה הנאה לפני הביאו

אז לפי רבי יוצא חידוש שזה נקרא הנאה טוב ולא שווה

אז באמת יהיה בזה קדושה שביעית וגם יהיה מותר להשתמש בזה

ורק יש הערה על זה קצת שכתוב בירושלמי, אבל הירושלמי מסתפק בזה,

האם מיני בשמים יש בזה קדושה שביעית או לא?

אז זו קצת שאלה אבל קופונים לפי רבי עגל יוצא שבשמים יש בזה קדושה שביעית כי אני קודם נהנה ורק אחר כך במשך הזמן זה מתבהר

אז זה נקודה אחת עכשיו נקודה שנייה שאנחנו צריכים להבין

שלמדנו ברמב״ם מקודם

שהרמב״ם בפרק ה' הלכה י׳ אומר הרמב״ם

מיני כיבוסים

כגון בורית ואוהל

קדושת שביעית חלה עליהן ומחפשים בהן

שנאמר והייתה שבת הארץ לכם לכל צורכיכם

אז מלפה צריכים להבין

שלכאורה איך שאנחנו למדנו את הסוגיה זה דווקא לפי הדעה של רבי יויסי

רבי יויסי ככה סובר שדבר כזה שזה כביסה זה כלול בפסוק לכם לכל צורכיכם

אבל רבנן סוברים שלא יחיד ורבים מלאכה כרבים אז איך יכול להיות שהרמב״ם פסק

כמו רבי יויסי ויותר מזה הרי אחר כך

הוא אומר תכף ומייד אבל אין מכבשים מפירות שביעית

ואין עושים מהם מלוגמה שנאמר ואתה שבת הארץ לכם לאוכלה וכולי ולא לכביסה

אז זאת אומרת שהרמב״ם לא פסק כמו רבי יויסי מפורש

הרמב״ם אומר מפורש שדבר כזה שזה מאכל אדם

אסור לעשות מזה כביסה זאת אומרת שהוא פוסק כמו רבנן צריך להיות דווקא דבר שהנהלותו בראש שווה מה שאין כאן כביסה שאין להן אותו בראש שווה אז מפורש ברמב״ם שזה לא כמו רבי יויסי אז אם זה לא כמו רבי יויסי אז איך הרמב״ם אומר שמיני כיבוסים כגון בולית ואוהל

קדושת שביעית חלה עליהם

אז לכאורה הסתירה צריכים להבין

אז גם כאן הכפות מרים שדיברנו מקודם

הוא רוצה ליישב את דעת הרמב״ם

שיש שתי אפשרויות יש אפשרות שאחד לוקח מאכל אדם

וממאכל אדם משתמש בו לכביסה כמו שדיברנו לוקח יין

ורוצה לכבס ביין כמו שכתוב בפסוק כיבס ביין לבושו

אז מילא פה זה אסור לפי רבנן

למה כי אתה לוקח דבר שיש בו קדושת שביעית באופן חד משמעי זה אוכל אוכל איזה שתייה יין

אז מילא זה מאכל אדם אז ודאי שחל בזה קדושת שביעית

ואתה רוצה להשתמש בזה לכביסה

אז מילא זה אסור לפי רבנן זה גם הרמב״ם מסכים זה מה שהוא אמר אבל אין מכבסין מפירות שביעית

עכשיו מה שהרמב״ם דיבר לגבי בורית ואוהל

זה כאלה סוג צמחים שאבקת כביסה שלהם זה בצורה אחרת

יין שמים יין ואחר כך שירים בזה את הבגד במשך הזמן זה מתנקה אבל בורית ואוהל זה סוג אחר

זה כמו שסבון שלנו שאתה משפשף ותכף ומייד זה יהיה נקי

אז מילא יוצא שזה הנאתו בראש עבה באותו זמן יש לך גם

הנאה שהבגד נהיה נקי תכף ומייד

וגם הסבון מתכלה מהעולם אז זה סוג כביסה אחר אז זאת אומרת שתלוי איך אבקת כביסה פועלת

אם אבקת כביסה פועלת במשך הזמן שאתה משרה ורק אחרי הזמן זה מתנקה זה אסור אין הנאתו בראש עבה

וגם דבר כזה לא יכול להיות קדושת שביעית אבל אם יש לך סוג כזה של אבקת כביסה

שתכף ומייד

הבגד מתנקה אז מילא גם זה מתבלה מן העולם הביעור

וגם ההנאה זה באותו זמן

אז זה נקרא הנאתו בראש עבה אז מילא יש בזה קדושת שביעית וגם מותר לעשות את זה כי זה לא מאכל אדם ואפילו נגיד אפילו כן

אבל סוף סוף זה הנאתו בראש עבה אם זה הנאתו בראש עבה אז זה מותר

זאת אומרת שכפות מרים אומר מה שרמב״ם אומר בתחילת

הלכה י' שמיני כיבוסים כגון ברית ואוהל קדושת

שביעית חלה עליהן ומכבסין בהן זה אוכל במאי עסקינן שזה תכף ומייד גם מתנקה וגם

זה מתבאר מהעולם מילא זה לא טוב ולא שווה ולכן זה מותר

עכשיו רק יש על זה קצת הערה שהגמרא באותה סוגיה שדיברנו מקודם שדיברנו

שעצים אין בהם קדושת שביעית למה כי מה איך משתמשים בעצים קודם כל אני שורף אותם ואחר כך על הגחלים אני אופה

אומרת הגמרא מה יהיה הדין בעצי מישכן

מה זה עצי מישכן יש בזה כמה פירושים מה שמסביר

שזה עץ כזה שזה כמו נר

אתה לוקח חתיכה מהעץ הזה ואתה מדליק אותו וזה משתמשים בזה בתור נר

אז יוצא שהנאתו לא שווה באותו רגע שהעץ הזה נשרף באותו רגע יש לי הנאה שיש לי אור

אז מילא שואלת הגמרא למה ש...

זה אלוהי הקדושה השביעית.

נכון שתמיד עצים זה לא הנעתו בראש עווה ולכן יש בזה בעיה אבל עצים ישכון זה הנעתו בראש עווה כי באותו זמן שהוא נשרף והוא מתבהר באותו זמן יש לי הנעה שיש לי אור.

אז אומרת הגמרא לא סתם עצים להסקה הם עומדים אנחנו מסתכלים אחרי השימוש הרגיל

סתם עצים זה עומד להסקה מה שמצאת איזה סוג מסוים שבמקרה שם אפשר להשתמש בו בתור נר

וממילא נעתו בראש עווה זה לא עושה לו קדושת שביעית

הוא כלול בקבוצה של עצים הוא עץ אז מילא עצים בדרך כלל אין בהם קדושת שביעית למה?

כי רוב העצים ברוב המקרים עומדים להסקה שזה שימוש שעשו אז מילא גם דבר כזה שמצאת יוצא מן הכלל שהוא דולק באותו זמן וגם נשרף וגם יש לך אור אז זה לא מקבל קדושת שביעית זאת אומרת יוצא ששימוש טפל

לא פועל דין של קדושת שביעית

עכשיו לפי זה איך יכול להיות

לכאורה, מה שקפוטמרים אומר, קפוטמרים אומר שאני מצאתי איזה סוג סבון שתכף ומייד גם הוא מנקה וגם הוא מתברר מהעולם, אז זה מותר.

למה?

הרי אם נגיד שרוב הדברים משתמשים על ידי זה שאני שורה את זה, ועל ידי השרייה הממושכת זה מתנקה,

אז זה אין ענתו בלא שווה ולכן זה אסור, אז זה דומה כמו עצים להסקה.

אי, מצאת סוג מיוחד שהוא נשרף ונותן אור בו זמנית?

אז זה מקביל לעצי מישכון,

ועצי מישכון כתוב בגמרא שאין בזה קדושת שביעית. למה? כי שימוש טפל ויוצא מן הכלל לא פה אין קדושת שביעית.

אז למה פה אתה יכול להגיד שאם מצאת סוג סבון כזה שהוא ענתו בראש הווה זה מותר?

טוב, זה קצת הערה.

אולי אפשר ליישר.

הקופולים זה השיטה של כפוטמרים.

החזון איש מסביר אחרת.

החזון איש

הוא עושה חשבון שיוצא שכביסה זה יותר טוב מהסקה.

מה הראייה שלו?

שיש דין קדושת שביעית גם במאכל בהמה, בגלל שכתוב בתורה

לבהם תוכהו ולחיה שבארץ אחו. או שיש פסוק ויתרם תאכל חיית השדה

אז ממילא יוצא שגם במאכל בהמה יש בזה קדושת שביעית.

אבל זה סוג אחר,

למשל מאכל בהמה מותר לעשות ממנו תרופות לאדם אף על פי שבדרך כלל אסור לעשות תרופות

אבל מאכל בהמה מותר לעשות תרופות

אז הוא אומר, אם מותר לעשות תרופות, אז כל שכן מותר לעשות כביסה? כביסה זה מדרגה יותר.

אזמייל יוצא שמאכל בהמה מותר לעשות כביסה.

אבל מצד שני,

הוא עושה חשבון, יש משנה מלך סובר,

שאסור לקחת מאכל בהמה להסקה.

אז יוצא שכביסה זה שימוש יותר טוב מהסקה.

אז הוא אומר לחזוניש, למה?

למה כביסה זה שימוש יותר טוב מההסקה?

בגלל שבהסקה, כמו שדיברנו, זה מתבאר לגמרי,

זה רק הכשר הנאה,

זה מתבאר לגמרי ואז נהיה גחלים.

אבל בכביסה,

אומנם ההשפעה זה רק בסוף,

מתי שהבגד נהיה נקי.

אבל כמו שדיברנו במשל של רבי עקיבא,

ההשפעה מתחילה מההתחלה, רק מה?

בסוף בסוף הבגד נהיה נקי לחלוטין,

רק בסוף של התהליך.

אבל גם ברגע הראשון, כשהתחלתי, כששמתי את הבגדים בתוך היין,

אז זה כבר התחיל להתנקות, רק טיפה.

אז כל הזמן, ביחד עם הביעור של היין,

ביחד גם כן יש הנאה.

רק ההנאה הסופית המוחלטת זה בסוף שיש לבגין נקי.

אבל כל הזמן, כל הזמן זה ממשיך.

אז מילא יוצא שכביסה זה יותר טוב.

לכן בכביסה, דבר שעומד בכביסה זה יותר טוב מדבר שעומד להסקה.

אז מילא יוצא שזה הפשט ברמב״ם. מה שרמב״ם אומר,

שמיני כיבוסים זה באמת סוג דבר שזה לא עומד לשום דבר אחר,

זה לא מאכל אדם ולא מאכל בימה,

אלא עומד רק לכביסה.

הצמח הזה, מגדלים אותו רק לכביסה.

וממילא כשדבר כזה שעומד רק לכביסה יכול לאכול על זה קדושת שביעית.

זה יותר טוב מהסקה.

למה?

כי כביסה זה שימוש שיותר מותר בשביעית מאשר הסקה.

אז מילא יוצא שזה ההסבר ברמב״ם.

אז זה בעזרת השם, פחות או יותר, הסברנו כאן את הדברים לאכילה,

לשתייה וצביעה

וגם כביסה.

טוב, בעזרת השם.

תודה רבה.

אז מה, אסור באמת שביעית לעמוד תרופות?

אסור לעשות תרופות מפירות שביעית, כן. זה דבר שהוא נפסק ולא שהוא יוצא מן הכלל.

מאכל אדם, אסור לעשות ממנו תרופה.

מה עצים?

עצים לא קדושים בכלל, קדושת שביעית, מותר.

עצים לא חלה עליהם קדושת שביעית בכלל.

אז זה ספק בירושלמי, ולפי רבי קיוויגיה אז כן.

לפי רבי קיוויגיה יש בזה קדושת שביעית.

כי ההנאה, קודם ביעו, זה גם נקרא הנאתו בראש שווה.