הרב דניאל ציגלמן

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אז הגמורה מספרת פה סיפור נורא.

עכו מחד

תפס יהודי בשבת

רחמונה ליצלן

אז רחמונה ליצלן הוא תפס יהודי בשבת ואמר לו שתכף הוא מייד לך

ותקצור

שחת בשביל הבהמות שלי עכשיו

באמצע השבת

ואם לא אז הוא מאיים עליו ואם לא

אז הוא יהרוג אותו כמו שהוא כבר הרג יהודי אחר

שאמרתי לו שתבשל בשבילי אוכל בשבת

והוא לא רצה

והוא טוען שהוא הרג אותו אז ממילא הוא מאיים על יהודי הזה שמהר מהר יעשה את העבירה

אחרת הוא הורג אותו.

טוב לא כתוב בגמרא מה היה סוף הסיפור הזה אבל קופונים

היה פה משהו אחר

שהיהודי הזה שהגוי אמר שהוא הרג אותו היה נעדר כבר תקופה ארוכה

ולא ידעו איפה הוא

ואשתו הייתה עגונה

אז עכשיו היא שמעה שהגוי הזה כנראה צעק את זה בקולי קולות בכל השכונה של היהודים

אז אשתו העגונה שמעה שהגוי הזה אמר שהוא הרג את בעלה

אז כמובן מצד אחד היא התאבלה

אבל מצד שני היא הלכה לבייס דין

לבקש היתר עגונות אמרנו עכשיו הגוי הזה אמר שהוא הרג את בעלה

וזה לכאורה מותר בגלל שזה נקרא מסיח לפי תומו אף על פי שבדרך כלל הוא לא נאמן לעדות

אבל כשהוא היה מסיח לפי תומו הוא לא התכוון לעדות, לא התכוון לכלום

אז הוא נאמן

אז גם פה הוא היה מסיח לפי תומו

אז ממילא הלכה

אומרים שהיה לו אינטרס לחזק את האיום שלו שהוא אמיתי על פי ידיעה שונה עליו? אז תכף נראה, זה בדיוק, זה הנקודה

זה הנקודה, זה בדיוק הנקודה

אז עכשיו, אז היא הלכה לבייזין של הבעיה

שהוא יתיר

אז כתוב בגמרא נוסח מעניין, כתוב בגמרא

שהוא השאה את השאלה הזאת שלושה רגלים

קלאסר ריגלי, מה זה הרגלים האלה?

אז פשט אחד ראשו אומר שהיו ברגל היו באים כל התלמידי החכמים לשמוע דברי ההלכה מהרב

אז ממילא

הייתה שואלת מכולם,

כל החכמים שנמצאים אולי הם יודעים יותר

בשטח שני אומר רש״י מאוד מעניין שבתשובת הגאונים כתוב

שכל מה שכתוב רגלים כאלה זה כוונה יום שמת בו אדם גדול

קובעים אותו לכבודו

ומדי שנה בשנה כשמגיע אותו יום מתקבצים תלמידי החכמים מכל סביביו

ובאים על קברו עם שאר העם להושיב ישיבה שם

זאת אומרת זה מה שבימינו קוראים לזה הילולה

אז זה כבר

מנהג קדום עוד בזמן הגאונים

טוב, על קורפונים לא הייתה תשובה

אז רב אדם בא ואמר לאישה הזאת שתלך לרב אחר,

שתלך לאבי יוסף

ואז

הוא יפשוט את השאלה, האם היא מותרת או לא

בגלל שאז יבוא הרבה חכמים ואולי מתוך שיש הרבה חכמים

אז יהיה לידחא דורייסא ואז יפשטו את השאלה

אז רב יוסף ענה תשובה כזאת, הוא ענה לתשובה שכתוב

בברייתא סיפור מעניין, סיפור כזה

שבא גוי אחד

והוא מוכר פירות,

רק הוא מוכר פירות

עכשיו מה הוא צועק?

הוא צועק בקולי קולות כמו שרגלים לצעוק,

אבטיח ומתוק וככה וככה, אז מה הוא צעק?

אז הוא צעק

תדעו לכם הפירות האלה של אורלה

זאת אומרת הוא לא יודע את המילה אורלה אבל הוא יודע להגיד

שזה מעץ שצעיר שעכשיו נטו אותו זה שנה שנייה ככה שנה שנייה או שלישית עוד לא מלאו לעץ הזה שלוש שנים

עכשיו למה הוא אומר את זה?

בגלל שפירות של עץ צעיר הם יותר רכים הם יותר גדולים הם יותר טובים פירות של עץ צעיר דווקא מאוד מעניין הם יותר טובים

עכשיו אם הוא אומר את זה אז לכאורה ליהודים אסור לקנות את הפירות האלה הוא אומר שזה אורלה

עורלאה זה אסור באכילה, אסור בהנאה אפילו.

אז יש לנו פה ספק, מה לעשות? אם אנחנו נאמין

שזה באמת של עורלאה, אסור לנו לאכול.

אם אנחנו לא נאמין,

אז נגיד שהוא סתם רוצה להשביח את המקח שלו

והוא לא אמיתי, ואז מותר לנו לאכול.

עוד דבר, דוגמה, מה הוא צועק?

הוא צועק

זה של אזיקה.

תכף נראה מה זה אזיקה.

זה בעצם מה שאנחנו רוצים להגיד, אבל

תכף נראה.

מה הדין?

עכשיו אנחנו לא יודעים, האם להאמין לעכו״ם שהוא טוען שזה אסור

או לא להאמין לו, ויש לו אינטרס להגיד

שזה דווקא ככה בשביל להשביח את המקח שלו.

אז אומרת אברייתא, לא אמר כלום,

אנחנו לא מאמינים לו,

אז למה הוא אומר את זה?

למה הוא אומר שזה עורלאה? למה הוא אומר שזה מאיצים צעירים?

אני אשביח את מקחו ההתכוון.

כן, אנחנו אומרים שהוא רוצה רק להגיד שהפירות שלו טובים,

כדי שאנשים יקנו ממנו ואולי ישלמו לו הרבה כסף,

אז ממילא יוצא שהוא לא נאמן,

אף על פי שלכאורה הוא לא בא בתורת עדות,

ויותר מזה הוא אפילו אומר לרעתו כביכול, כי הרי יוצא עכשיו שלנו זה אסור.

אבל אף על פי כן אנחנו אומרים שזה שום דבר, מה שהוא אומר,

הוא רק מתכוון להשביח את מקחו.

ממילא מה זה נפקא מינא לדינא אצלנו, שפה הייתה שאלה

לגבי עגונה.

אם היא מותרת או לא,

אז זה כמו שאמרתם נכון.

גם פה אנחנו אומרים שהוא לא נאמן,

הוא סתם מאיים,

בגלל שהוא רוצה להכריח את היהודי השני שיעשה לו,

שיקצור לו שחת בשבת, נחמן הניצן,

אז הוא מאיים עליו שהוא יפחד, שהוא כבר הרג מישהו,

אבל באמת הוא לא נאמן.

עד כאן זה מה שנוגע לנושא של עגונה.

עכשיו דיברנו פה בתוך המילים, כתוב בברייתא,

שאחד הדברים שהגוי טוען,

הוא אומר דבר אחד שזה של עולה, דבר שני הוא אומר אזייקה.

מה זה אזייקה? מה החיסרון בזה?

אז רש״ם מביא פה שתי פירושים.

פירוש ראשון הוא אומר,

אזייקה זה מלשון גדר,

או שגם מסבירים שבארמית טבעת זה נקרא איזכה,

אז זאת אומרת, הכוונה,

יש לזה גדר.

עכשיו, מה יש אם יש לזה גדר?

מדובר בשנת השמיטה.

זה שנת השמיטה,

והגוי אומר שהפירות האלה שהוא הביא,

הוא שמר אותם טוב.

זה לא מאיזה הפקר,

זה לא מאיזה מקום מופקר, ששם מגדירים ככה עצים עם חצי בר,

אלא זה ממקום טוב, שיש לזה גדר, ושומרים עליהם,

וגם כן אף אחד לא כותב שם, אז לכן

זה לא מזיק לעצים, יש שם עצים טובים ושמורים.

אז ממילא הוא טוען שזה פירות שמורים ולא הפקר.

וגם כי נפקא מין, האחד שהוא תולש מן ההפקר,

אז הוא מפחד שגם החבר שלו יבוא לתלוש מכאן,

אז הוא תולש אפילו פירות לא כל כך בשלים.

מה שאין כלים זה שמור עם גדר, אז זה פירות בשלים.

אז לכן אנחנו אומרים שהוא בא להשביח את מקחו.

עכשיו, מה הבעיה בשבילנו?

מה זה מפריע לנו?

אז מה הם שמרו את זה?

שמרו בשמיטה?

אז אומר רשי, אני לא מבין, מה הבעיה בזה?

מה הבעיה בזה שאחד שמר בשמיטה?

אין בזה שום בעיה. אמנם זה איסור,

פירות של שביעית, צריכים להפקיר אותם.

אחד שיש לו שדה או פרדס,

הוא צריך להפקיר את כל הפירות לעניים.

אבל אם הוא לא עשה את זה, בדיעבד,

הוא אומר רשי, הפירות לא נאסרים,

אז מה הבעיה בכלל?

לכן רשי מביא פירוש אחר.

הוא אומר רשי, הפשט הוא משהו אחר.

אזייקה זה שם עיר בארץ ישראל.

ככה כתוב בספר יהושע.

שם לגבי, כתוב שיהושע אמר, שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון.

והיה מלחמה עם הקניינים,

ושם כתוב שהמלחמה הייתה עד אזייקה.

אז זאת אומרת שאזייקה זה שם עיר בארץ ישראל.

עכשיו, מה הבעיה בזה?

והגוי הזה נמצא בחוץ לארץ.

עכשיו בחוץ לארץ,

אז שם הכול פטור מן המייסר.

סתם כך במרמרה מוסגר, אבל הרבה אנשים גם לא יודעים לנחות מעשר, אז ממילא הם לא יודעים בכלל מה שקורה פה.

עכשיו מגיע הגוי ואומר שזה פירות מארץ ישראל.

אם זה מארץ ישראל,

אז צריכים לאסר את זה.

עכשיו, מה השבח בזה? למה זה נקרא להשביח את מקחו? להשביח את מקחו, בגלל שבמקום הזה, רשי' אומר,

יש פירות משובחים במיוחד.

אז ממילא אחד נמצא בחוץ לארץ, באיזה מקום, לא במקום רחוק, שלא מכירים בכלל מה שקורה בארץ ישראל, הוא נמצא באיזה מקום בחוץ לארץ,

אבל קרוב יחסית

לגבולות של ארץ ישראל.

ומכירים מה זה הזייקה,

ועכשיו זה נקרא שהוא משביח את המקח שלו.

על ידי זה הוא גם מגלה לנו שזה לא מאוסר, זה תבל.

אז זה אומרת הגמרא, הוא לא נאמן.

להשביח את מקום מתכוון, אבל זה בכלל לא נכון,

זה פירות רגילים,

שם מהמדינה הזאת איפה שהוא נמצא,

ורק הוא מרמה את כולם שכאילו שזה מהמקום המשובח בארץ ישראל.

אז יוצא שיש לנו פה שני פירושים ברש״י,

ויוצא נפקא מינא לדינה מזה,

האם בדיעבד

פירות שאחד שמר אותם בשנת שמיטה,

האם בדיעבד זה נאסר או לא?

יכול להיות הרבה נפקאים, כן?

כל המושג הזה של משיח לפי תומי, כל דבר שיש טענה להגיד שהוא רוצה.

מנחינמי, זה כתוב.

בדיוק. מה זה דבר מעולם שמסיח לטיטול. נכון. מה שאתם אומרים זה בדיוק. אז זה הגמרא מביאה. למשל, הגמרא באותו מקום מביאה דוגמה שאחד הלך אגוי, אחד הלך ברחוב

ואמר חבל על איש אחד גיבור שקראו לו חסה.

חבל, הוא נהרג.

עכשיו, אין לו מזה שום רווח.

מה איזה, אין שום, משום רווח אינו.

סתם, הוא מגלה, זה דרך ככה אנשים שהם ראו איזה משהו,

משהו, איזה סיפור מזעזע, אז הם רוצים לספר את זה.

אז ממנו הוא הולך ומספר, אין לו מזה שום תועלת,

אין לו מזה שום נזק.

זה משיח לפי תומוי, שזה מותר לכל הדעות.

אבל פה, כשאנחנו אומרים שהוא משקר בגלל שהוא רוצה לאיים עליו,

אבל גם שם אתה רוצה לדיון שהוא עומד, כמו שאחד מאותו השני כבר.

טוב.

אז כל מקרה לגופו. אם יש בזה בעיה לחשוש שהוא משקר, אז באמת לא נאמן.

אבל יש, בכל זאת, אפשר למצוא אופנים

שאין לו מזה שום נפקמינה, ואז הוא יהיה נאמן.

אבל הכל פה, מה שנוגע לענייננו כאן,

כרגע,

אנחנו דנים מה קורה, אחד שבשנת שמיטה

הוא עבר עבירה, הוא לא קיים את מצוות התורה שצריכים להפקיר את הפירות,

והפירות האלה היו שמורים על ידי גדר,

והוא שם שם שם שומר והכול,

אז הוא עבר עבירה.

טוב, אז זה נושא אחד.

הנושא השני הוא, מה קורה עכשיו? הוא מוכר את הפירות האלה.

אז השאלה, האם מותר לנו לאכול את זה או לא?

אנחנו לא עברנו עבירה.

או שאולי לא,

בגלל שהוא עשה את העניין הזה של שימור, עכשיו בדיעבד הפירות נאסרו.

אז לכאורה זו מחלוקת, שני הפירושים של רשי הביא.

הפירוש הראשון הוא הביא, שזה נאסר בדיעבד,

בגלל שזה היה שמור, זה אסור,

ורשי אומר, אני לא מבין מה הבעיה בזה,

והוא מסביר פשט אחר שזה בעיה של תבל,

סימן שרשי עצמו סובר ששמור לא נאסר בדיעבד.

ובאמת התוספות במקור מביאות שיטת רבנו תם,

שרבנו תם סובר

שבאמת כתוב בתורת כהנים להדיא,

כתוב בתורת כהנים,

הדרשה לפסוק, כתוב

ענווה נזיריך לא תבצור.

הענבים, נזיריך, מה זה נזיריך? שבן אדם

הפריש אנשים אחרים מהענבים שלו.

הוא אמר לכולם, לא לקחת את הענבים שלי, הוא שמר את הענבים שלו,

לא תבצור.

אז משמע שאסור לאכול את זה.

ככה זה שיטת רבנו תם.

אז מילא יוצא שיש לנו פה מחלוקת גדולה בין הראשונים,

האם דבר כזה שהוא לא מאוסר, שהוא היה שמור בשמיטה,

האם הוא נאסר או לא.

לפי רש״י זה לא נאסר,

ולפי רבינותם ורבותיו של רש״י זה כן נאסר.

עכשיו, יש פה קושייה עצומה שהתוספות שואלת אותה בכמה מקומות בגמרא.

יש סיפור כזה,

יש משנה במסכת שקלים.

מסכת שקלים מדברת

על זה שכל יהודי היה חייב להביא מחצית השקל כל פעם בשנה, כל אחד מביא מחצית השקל, ומזה קונים קורבנות ציבור.

כל הקורבנות, מה שאנחנו רואים, פרשת תמיד,

וקטורת, וכל הדברים שיש שמקריבים.

מאיפה לוקחים את זה? צריכים לקנות את זה.

אז הציבור צריך לקנות את זה.

מאיפה ייקחו כסף?

כל יהודי מביא מחצית השקל פעם בשנה, ומזה קונים קורבנות ציבור.

עכשיו, אחר כך, נשאר.

מיליונים, מיליונים של יהודים הביאו.

אז נשאר קצת, או הרבה.

מה עושים עם מה שנשאר?

אז יש בזה כל מיני, היו עושים עוד כל מיני דברים של צורכי ציבור וצורכי הקורבנות.

אז אחד הדברים, כתוב מפורש במשנה,

שומרי ספיחים בשביעית נוטלים שכרם מתרומת הלשכה.

היו סוחרים,

פועלים מיוחדים, שישמרו בשדה

על חיטה ושעורה שגדלה בשנת השמיטה,

והיו משלמים להם שכר על זה.

רגע.

אז למה הם היו צריכים לשמור? מה הבעיה בזה? כי היו צריכים להביא קורבן העומר,

מנחת העומר, צריכים להביא מסיעורים חדשים כל שנה.

אז מי שלמה כל השנים, בסדר. מה יעשו בשמיטה?

אז רק ספיחים. מה זה ספיחים? זה הכוונה שזה צמח מעצמו, בלי שזרעו.

או משהו, זה צומח מזרעים שנופלים בשעת הקציר,

או שאני לא יודע מה, נופלים מזרעים.

אז ממילא גדל כביכול מעצמו, בלי שאנשים זרעו בכוונה.

עכשיו זה גדל, מצוין.

אפשר להקריב מזה מנחת העומר.

אבל הרי אנשים רוצים לקחת, זה הפקר, בשמיטה הכל הפקר,

אז ממילא אנשים רוצים לקחת את זה.

אז היו שוכרים, פועלים מיוחדים, שהשמעו על הספיחים,

ומשלמים להם שכר מתרומת הלשכה.

ככה כתוב במשנה במסכת שקלים.

אז נשאלת השאלה,

אם לפי רבנותם,

אני אומר שחוץ ממה שאסור לשמור,

יש פה גם בעיה שזה נאסר בדיעבד.

אז יוצא שאפילו שאתה שם את השומרים,

ועכשיו יש לך שאורים למנחת העומר,

אבל השאורים האלה נאסרו,

כי הרי שמרו עליהם.

אז מילא אם הם נאסרו,

אז איך אתה יכול להקריב קורבן?

מה תגידו?

בסדר, אז אני אוכל את זה, אני מקריב את זה קורבן.

התשובה היא לא.

כתוב בנביא יחזקאל פסוק,

אומרים את זה בסליחות, ממשקי ישראל.

זאת אומרת שכל הקורבנות שמקריבים בבית המקדש

צריכים להיות מדבר כזה שמותר לישראל באכילה.

חוץ ממה שזה ככה, זה המצווה. למשל, יש מצווה להקריב חלב.

חלב אסור לאכול, אבל זה המצווה להקריב חלב.

אבל חוץ מהדברים האלה,

אז כל הדברים שמקריבים בבית המקדש,

זה חייב להיות מותר לאכילה ליהודי.

דבר שאסור באכילה ליהודי,

אסור להקריב עם איזה קורבן לבית המקדש.

ממילא לפי זה נשאל את השאלה, מה זה יעזור שאנחנו נשמור על הספיחים

שגדלו מעצמם כביכול,

וניקח את השעורים האלה לקורבן העומר,

הרי לפי רבינו טעם זה נאסר בדיעבד.

אז ממילא יש פה פסול של משקי ישראל.

מה שאסור ליהודי לאכול, אסור להקריב.

רבינו טעם אומר שדבר כזה ששמרו אותו בשנת השמיטה נאסר בדיעבד.

סנדרה יודע,

פה סנדרה.

זה לא הוא שתל משהו שהוא מתודש, לא מדובר, מדובר שלא שתלו.

זה לא הוא שהוא מתודש על לשבות בשביעית.

לא, אבל יש בזה קדושת שביעית.

אמנם, מה שגדל.

כן, גם מה שגדל מעצמו, אפילו הפקר,

אפילו באיזה יער גדל שם איזה צמח ביער שאפשר לאכול אותו,

אז חלה על זה קדושת שביעית.

אז ממילא אסור לשמור ואסור לעשות בזה כל העבודות של שמיטה.

האם מה שאסור לאכול מפי רבנותם ומצד קדוש השביעית, אז אל תגיד שיעבור לדומים.

אם זה מצד הקדוש שמוכר, זה עובר על קדוש על הדומים.

לא, אין פה שום דומים.

הרי מדובר שאת השעורים האלה ייקחו לקורבן.

אף אחד לא משלם פה כלום.

את השעורים האלה שעכשיו צמחו בשדה מעצמם,

את השעורים האלה,

גוף השעורים האלה יקריבו אותם על המזבח.

אז נראה לי עכשיו,

איך אפשר להקריב?

הרי אותם עצמם שמרו,

ולפי רבנו תם זה נאסר בדיעבד.

אז פירוש אחד כתוב בתוספות בכמה מקומות,

אומר התוספות שבאמת זה לא היה ממש שמירה.

זה לא היה ממש כמו ששמירה רגילה, עומד בן אדם עם רובה וכל מי שמתקרב אז הוא יורה עליו.

לא,

לא זה מה שמדובר.

אלא מדובר

שברגע שמגיע יהודי לשדה הזאת ורוצה לקטוף את השעורים,

אומרים לו, אדוני, תשמע,

זה בשביל הקרבת העומר.

אנחנו מבקשים ממך, אל תיקח את זה כדי שנוכל להקריב.

האם אתה בדווקא, אתה רוצה בדווקא לעשות,

אתה בוער לך עכשיו לקחת?

אנחנו לא יכולים לעשות כלום.

אבל אנחנו מבקשים ממך, תשמע, זה הולך לקורבן.

איזה מובן, טבעי, כל יהודי ששומע שזה הכנה לקורבן, לא ייקח את זה.

כל יהודי, אתה לא רוצה שיקריבו קורבן?

אתה תיקח דווקא עכשיו לאכול כמה שעורים,

אתה תפסיד קורבן של כל עם ישראל?

ודאי שכל יהודי,

אז ודאי שתכף ומייד, הוא פורש מאליו, לא צריך להרביץ לו.

אז זאת אומרת, זו לא ממש שמירה,

אלא רק התפקיד שלהם היה להודיע לאנשים,

תדעו לכם,

השעורים האלה,

זה מוכן לקורבן העומר.

עדיין הכי קיבלו אותם כפי שהיה נשארה. לא, אז מילא זה לא נקרא שמירה.

שמירה זה נקרא, מה שאסור בשבית לשמור,

זה נקרא, אני עושה גדר מסביב ואני נועל את הדלת,

וכל מי שמתקרב,

וכל מי שמתקרב,

אתה אין לו מכות ומקל,

זה נקרא לשמור.

אם אני מונע זכות ההפקר, מה זה קורה? לא, אתה יכול לקחת, לא מונע ממך כלום.

אם אתה רוצה בדווקא, אתה יכול לקחת.

אבל אני מבקש ממך יפה,

תשמע, זה הולך עכשיו לקורבן העומר.

אז מילא אני מבקש שתעשה טובה,

הלב היהודי לא ייתן לקחת את השעורים שזה מוכן לקורבן,

אבל אם אתה בדווקא רוצה, אנחנו לא מונעים ממך.

אז מילא זה לא נקרא שמירה,

אני רק מודיע, תדע לך שזה הכנה לקורבן.

אז לכן זה לא נקרא שמירה. אם זה לא נקרא שמירה,

אז לכן זה לא נעשה בדייבת.

עוד הוסיף תוספות, אבל גם כן, חלק כן היה שמירה מחיות ועופות,

שהחיות לא ייקחו.

החיות, תגיד לחיות, זה קורבנים, לא מבינים את זה.

אז אם אלה מחיות, כמובן שהיה שמירה ממש.

כתוב שכתוב על מס העורף, לא?

אז זה קושייה מאוד יפה, כתוב בערוך לנר על יבומס.

הוא שואל שלכאורה, כתוב מפורש בתורה,

ויתרם תאכל חיית השדה.

אז משמע שהקדוש ברוך הוא רוצה שזה יהיה גם לחיות. כתוב,

והפירות ושביעי בערך, אני אומר,

שביעי

תשמטנו נתשתה,

והיו לך ולבהם תכו ולך אשר בהר צחו.

אז ממילא משמע שהקדוש ברוך הוא באמת רוצה שהפירות יהיו גם לחיות.

אז ממילא יוצא, הרי מחיות, עוד מודה שהיו שומרים.

אבל להסביר להם שזה קרוב. כן, אז מחיות כן צריך לשמור.

אז אם מחיות כן צריך לשמור,

אז לכאורה עדיין זה נקרא שמירה, כי לכאורה משמע מה שהתורה כן רוצה שיהיה.

‫תהיה שמור. טוב, זה קושייה גדולה.

‫עוד תירוץ כתוב בתוספות ‫במסכת מנחות בדף פד.

‫אומר התוספות, תירוץ על הקושייה הזאת ‫שדיברנו, איך אפשר לשמור ‫את הספיחים של השביס? ‫הרי זה נעשה בדיעבד לפי רבנותם.

‫אומר תוספות

שהפשט הוא ככה, שהרי כתוב בתורה,

‫ספיחי קצירך לא תקצור,

‫ונזיריך לא תפצור.

‫מה שמה דווקא שלך?

‫לאפוקי הקדש.

‫הרי פה מדובר שזה מוכן לקורבן. ‫מה שמוכן לקורבן זה הקדש, ‫זה בכלל לא שייך לאף יהודי.

‫זה שייך להקדש.

‫אז נאמר, יש לנו מיעוט.

‫דווקא פרטי של מישהו,

‫זה אסור לשמור בשביס.

‫אבל דבר כזה ששייך להקדש,

אין איסור.

‫אז ממילא גם אין איסור לא לשמור ‫וגם לא לקצור. ‫הרי ספירת, בשביל להקריב קורבן העומר, ‫צריך גם לקצור את זה, ‫צריך לקצור את הסעורים.

‫לכל זה כדרך הקוצרים, ‫זו גם מלאכה שאסורה בשביעית.

‫אז ממילא הוא אומר שדבר של הקדש, ‫אין איסור.

‫החזון איש מסביר את זה,

‫שהכוונה לאו דווקא בגלל שזה הקדש,

‫אלא כל דבר שמה שהתורה אסרה, ‫לשמור, זה דווקא שלך פרטי.

‫אבל אם למשל לא יש שדה,

‫ואני משום מה החלטתי, ‫אני שומר בשבילו, ‫ואני לא מרשה לאף אחד לקחת.

‫אני לא לוקח לעצמי,

‫ואני גם לא, לא מעניין אותי בעל הבית. ‫סתם, סתם בן אדם, גב רעלי, נעמד פה בשדה,

‫ולא מרשה לאף אחד לקחת מההפקר.

‫אפילו שזה הפקר, הביילים הפקיר את זה.

‫וההוא, אין לו שום מנעה מזה. סתם הוא החליט כזה דבר,

‫הוא עומד פה בשדה ולא נותן לאף אחד לקחת.

‫גם זה, אין בזה איסור בשמיטה.

‫כל האיסור בשמיטה שאסור לשמור ‫וחייבים להפקיר,

‫זו הכוונה שהביילים עצמו,

‫את הפירות שלו, מה שהיה עד עכשיו, ‫שש שנים זה היה שדה שלו,

‫אז את השדה שלו הוא מפקיר.

‫אבל אם אחד שומר בשדה של מישהו אחר,

‫אז אין בזה איסור.

‫כך החזון איש לומד בתוספות, ‫שזה לאו דווקא משהו מיוחד בהקדש,

‫אלא כל דבר שזה של מישהו אחר, ‫אין בזה איסור. ‫אז מילא גם פה,

‫השומרים האלה ששכרו אותם, זה לא שלהם.

‫אם זה שייך למישהו אחר,

‫אז ממילא אין בזה איסור של שמור,

‫וממילא זה גם לא נאסר בדיעבד.

‫זאת אומרת, יש פה, כן?

‫-פה זה כתוב סוד.

‫-כן?

‫אז ממילא יש פה שתי נקודות. ‫גם אין איסור, ‫כי הרי הקושייה הזאת קשה לכל הדעות.

‫גם לפי רשי, שלא נאסר בדיעבד, ‫אבל סוף-סוף איך עשו את הפעולה ‫של השמירה?

‫לשמור ודאי לכולם מה אסור.

‫כל השאלה היא בדיעבד, ‫אבל לכתחילה איך אתה שומר?

‫אז צריכים לתרץ גם כן ‫שבגלל שזה של מישהו אחר,

‫וגם בדיעבד זה לא נאסר.

‫אז לפי זה, לכאורה, ‫יש פה נפקא מיניה מאוד מעניינת. ‫המינכת חינוך,

כידוע, הוא חוקר, ‫במצווה פי ד' הוא חוקר,

‫אבל זו חקירה ישנה.

‫כל פעם שאנחנו יודעים שכל הפירות ‫של שנת שמיטה ושל יובל,

‫זה הכול הפקר.

איך זה עובד?

‫האם הכוונה שהביילים צריכים לבוא לשדה ‫ולהגיד, אני מפקיר את הפירות שלי?

‫כל זמן שלא שמענו אותו שהפקיר, ‫עדיין אסור לנו לקחת.

‫אנחנו צריכים לחכות שהביילים יגיד, ‫אני מפקיר.

‫או שלמשל אחד מגיע לשדה ‫והוא לא יודע מה היה כאן עד עכשיו, ‫אז הוא צריך להתקשר לביילים ולשאול אותו, ‫תגיד, אתה הפקרת?

‫אז הוא יגיד לו, כן, הפקרתי. ‫או, אז אפשר לקחת.

‫אבל סתם ככה להתפרץ ולקחת, עשו. ‫קודם כול, תדע שהביילים הפקיר באמת.

‫זה צד אחד.

‫או שאולי לא.

‫כל הנושא הזה, זה נקרא הפקתא דמלכא. ‫זאת אומרת, הקדוש ברוך הוא אמר ‫שכל הפירות שיש בארץ ‫בשנת השמיטה זה הפקר.

‫אז מילא הביילים זה כלום לא. ‫לא מתחשבים בו שום דבר.

‫כל אחד יכול ללכת לכל מקום שהוא רוצה ‫ולקחת את כל הפירות.

‫זאת אומרת, לפי ההלכות של שמיטה, ‫מה שמותר לקחת,

‫אז הוא יכול לקחת,

‫בלי לשאול את הביילים שום דבר.

‫יכולים להיכנס לכל שדה ‫ולקחת מה שהם רוצים.

‫הקדוש ברוך הוא יפקיע את זה. ‫זאת אומרת, השאלה היא, ‫האם הביילים צריך להפקיר?

‫וזה המצווה, מה שכתוב בתורה,

‫והשביעית תשמיתנה ונתשתה,

‫שחייבים להפקיר את הפירות. ‫הכוונה זה מצווה על הביילים ‫ללכת לשדה ולהגיד, ‫אני מפקיר את הפירות שלי.

‫ממילא נפקא מינא, ‫שאם אנחנו לא יודעים שהוא הפקיר, ‫עדיין אסור לקחת,

‫או שלא, אפילו בלי שהוא הפקיר.

‫הקדוש ברוך הוא מפקיר את זה. ‫אז מילא, אז מה המצווה עליי? ‫מה זה תשמיתנה ונתשתה? ‫הכוונה, אל תשמור את זה.

‫אל תשמור את זה ואל תמנע ‫מאנשים לקחת את מה שהקדוש ברוך הוא הפקיר.

‫אבל עצם החלות של ההפקר,

‫זה חל כבר על ידי הקדוש ברוך הוא, ‫הפקתא דמלכא.

‫והוא תולה את זה, כידוע,

‫לכאורה במחלוקת בית יוסף והמביט,

‫שהבית יוסף לכאורה סובר ‫שדווקא צריך להפקיר,

‫וכל זמן שהביילים לא הפקיר,

‫אסור לקחת.

‫ובאמת זו המצווה. המצווה היא שכל יהודי ‫ילך לשדה שלו ויפקיר את הפירות שלו.

‫והמביט סובר שזה הפקתא דמלכא.

‫הוא מביא כמה ראיות מכמה גמרות,

‫שתמיד הגמרא מתייחסת ‫לנושא של שמיטה ויובל. ‫הגמרא אומרת את המשפט הזה, ‫הפקתא דמלכא. ‫זאת אומרת, המלך הפקיע את זה. ‫הקדוש ברוך הוא הפקיע והפקיר את כל הפירות.

‫עכשיו, אומר מרכז חינוך, ‫נפקא מינא מעניינת בחקירה הזאת.

‫מה נפקא מינא תהיה?

‫נפקא מינא תהיה,

‫מה הדין אם הביילים באמת הפקיר?

‫הביילים של השדה הלך לשדה והפקיר.

‫עכשיו, אחרי שהוא הפקיר,

‫בא מישהו אחר ושומר את הפירות.

‫האם מותר לו לעשות את זה או לא?

‫אז אומר המלכה שחינוך שזה תלוי בזה.

‫אם נגיד שזו מצווה על הבאים להפקיר, ‫הפקרתי, מה רוצים ממני?

‫אני הלכתי לשדה ואמרתי שכל הפירות ‫שיש כאן זה הפקר, ‫כל מי שרוצה יכול לבוא ולקחת.

‫אני גמרתי את המצווה שלי, ‫זהו, אני הולך הביתה, הולך לישון.

‫עכשיו מגיע מישהו אחר ושומר כאן.

‫אז מה יש? זו לא עבירה.

‫כי הביילים קיים את המצווה שלו.

‫אבל אם נגיד שזה הפקרתא דמלכא, ‫זאת אומרת שהקדוש ברוך הוא הפקיר את כל הפירות,

‫אז ממילא עכשיו כל עם ישראל צריכים ‫להתנהג עם הפירות האלה כהפקר.

‫אז לאף אחד בעולם אסור לשמור את הפירות האלה.

‫למה? כי הקדוש ברוך הוא הפקיר אותן.

‫אז מכאן ואילך אסור לאף אחד לשמור אותן. ‫זו לא מצווה של הביילים דווקא.

‫אז לכאורה, לפי המנחסכין שעכשיו אמרנו,

‫ולפי החזון שדיברנו מקודם, ‫שהחזון שרוצה לחדש,

‫שמה שהתוספות תרצו,

‫שמה שמותר לשמור את הספיחים של הקדש,

‫זה לאו דווקא בגלל שזה של הקדש,

‫אלא מותר לשמור דבר של מישהו אחר.

‫אז עכשיו דיברנו שהיסוד הזה, ‫שמותר לשמור פירות של מישהו אחר,

‫זה דווקא על הצעד שבאמת ‫זו מצווה להפקיר.

‫אם הביילים מצווה להפקיר, ‫אז הוא גמר את המצווה שלו. ‫עכשיו בא מישהו אחר ושומר, ‫זה לא מפריע.

‫אז לכאורה יצא לנו שעת תוספות ‫סופר כמו בית יוסף,

‫שבאמת זה מצווה על הביילים להפקיר. ‫ברגע שהביילים הפקיר, גמרנו. ‫עכשיו יכול לבוא מישהו אחר ולשמור את זה.

‫כי אם נגיד שזה הפקתא דמלכא,

‫אז מה זה עוזר? שזה של מישהו אחר. ‫נו, אז מה?

‫ברגע שהקדוש ברוך הוא אמר שכל זה הפקר,

‫אז אסור לאף אחד מעם ישראל לשמור את זה. ‫זה לא משנה אם זה שלך או של מישהו אחר.

‫אז יוצא לכאורה מהתוספות ‫תהיה ראייה לבית יוסף.

‫-מכוחמן.

‫בבקשה?

‫מכוחמן שומר,

שומר.

‫אבל ברגע שהוא שומר, אחרי זה הוא חכם, ‫זה כאילו שהוא בעלים בעצמו.

‫והוא בעלים ששומר על זה. ‫אהוא זוכה, הוא זוכה בזה.

‫נכון, יש על זה סוגיה,

‫הגמרא בבא במציא דף קי״ח,

‫שהגמרא דנה שם באמת,

‫אם הבתה בהפקר קונה.

‫יכולה, השומרים האלה שהם שומרים ‫על השמיטה והשמיטה זה הפקר,

‫אז עצם זה שהם נמצאים שם,

‫אז הם כבר קונים.

‫לכן יש כזה טענה מה שהרב אומר.

‫אז הגמרא במציא אומרת שם שני תירוצים. ‫אולי זה עצמו, שאנחנו משלמים להם שכר,

‫אז זה גורם שהם לא יזכו בזה.

‫-כן. ‫-אז עולת השמירה, לא לבעלות. ‫-כן, אז ממילא אם אתה שומר, ‫ואתה מקבל על זה כסף, ‫אז אם אתה זוכה בזה, ‫אז מה אתה שומר? ‫-במרפזים יש תפשת שלהם. ‫איך? ‫במרפזים יש תפשת שלהם.

‫אדומה, תשמור על הבית, ‫שולחן שאני לא רואה את זה, ‫טוב, אני שומע.

‫כן. ‫-אם הוא קיבל פטור שמירה וגלד, ‫אז זה שהוא רק שומר. ‫-מה אמרת הוא אומר? ‫-אבל הביתה מוכן להתפרד ‫לשמור על הבית שלו. ‫קודם כל הכי שאני בעל הבית, דבר ראשון. ‫אחר כך אני... ‫אמרתי, באים ואומרים, ‫אבל תשמור פה, זה עובר כסף. ‫מה אכפת הוא אומר? ‫-מה אם יש תפשת שלהם? ‫-כן, זו טענה חזקה.

‫עכשיו יש עוד... הרמב״ן,

‫גם כן הוא רוצה להגיד, הרמב״ן טוען

‫שמור לא נאסר בדיעבד.

‫מה הראיה?

‫הראיה אומרת, כתוב דבר מעניין. ‫כתוב במשנה לגבי נושא של ביאור.

‫לגבי נושא של ביאור כתוב,

‫כתוב בתורה מפורש,

‫שברגע שקלה לחיה אשר בארצ אחו, ‫עכשיו אין שום פירות.

‫כל הפירות שנמצאים בשדות, הכול נגמר.

‫כל החיות והבהמות ולהבדיל אנשים, ‫כולם גמרו, אין כלום.

‫אז מתחיל התקופה של ביאור. ‫זאת אומרת, מכאן ועד...

ואילך אסור להשתמש בפירות לעצמך, צריכים לעשות ביאור. מה זה ביאור?

אז דעת הרמב״ן שהכוונה להפקיר,

כי ככה נוהגים למעשה,

שמפקירים את הפירות בפני שלושה.

דעת הרמב״ם שצריכים לשרוף את זה. טוב, זו עוד נקודה.

אבל קופונים,

הנושא של ביאור זה תלוי האם זה כלה לחיה מן השדה, ככה כתוב בתורה.

לבאמתכו ולחיה אשר בארצ אחו. ברגע שכלה לחיה בארצ אחו,

עכשיו לחיות אין את סוג הפירות הזה,

אז גם אסור לך לתת לבהמה בבית.

והוא עדין, להבדיל, גם לאנשים.

ככה עושים הלכה למעשה, ואחר כך, לקראת סוף שנת שמיטה,

מוציאים לוחות שבדיוק כתוב כל מין של כל פרי,

מתי זה זמן הביאור שלו,

וברגע שמגיע זמן הביאור ויש לנו בבית כאלה פירות,

אז צריכים להפקיר את זה בפני שלושה, אפילו שלושה שכנים או ילידים שהם לא יזכו בזה,

ואחר כך אפשר לזכות בזה בחזרה.

זה המצווה של הביאור, להפקיר את הפירות.

עכשיו,

כתוב במשנה שגם על השמור עדיין זה נקרא שיש פירות.

זאת אומרת, יש איזה אנשים לא טובים שהם שומרים על הפירות שלהם,

אבל יש את הפירות האלה בשדות,

אז לכן זה נקרא שזה לא נגמר.

אז אומר הרמב״ן, אם נגיד

שכל דבר שזה שמור,

אז זה נאסר בדיעבד,

אז לכל הפירות האלה זה כמאן דה לייסה,

זה כמו שזה לא נמצא, הרי אסור לאכול את זה.

אז הפירות האלה כאילו עומדים לשרפה, עומדים לכילוי.

אז ממילא, איך אתה יכול להתחשב בפירות האלה של להחשיב את זה כאילו שעדיין לא נגמר בשדות?

זה כן נגמר בשדות, זה כמו שתלוי שם נבלות.

הכול זה נבלות, כל הפירות האלה הם אסורים באכילה, אם רבנו טעם צודק.

שדבר כזה שזה שמור, זה נאסר בדיעבד,

אז יוצא שכל הפירות האלה זה מאכלות אסורות,

אז אם זה מאכלות אסורות,

אז איך אתה יכול להתחשב בזה לעניין ביור?

כך הרמב״ן מביא ראייה.

אבל בספר פאת השולחן,

זה ספר אבן ישראל משקטוב, שהיה תלמיד הגאהן מווילנה,

והוא הגיע לכאן עם כל התלמידים של האגרו,

הוא היה גר בצפת,

איך בירושלים,

אז פאת השולחן, ספר חשוב מאוד על הלכות ארץ ישראל.

אז שם הוא רוצה לתרץ

את הקושייה של הרמב״ן. הוא אומר,

זה נכון שרבנו אותם אומר שדבר שזה שמור זה נאסר בדיעבד.

אבל למי נאסר בדיעבד?

לאנשים, ליהודים, יהודים שמקיימים תורה ומצוות,

אז להם השמור נאסר בדיעבד.

אבל כמו שאתה בעצמך אומר,

כביכול,

הרי הנושא של ביור זה תלוי בחיות, החיות אין להן איסורים.

אז ממילא החיות כן יכולות לאכול מהשומו.

אומנם באמת הבן אדם הזה הוא שם גדר ולא רוצה שהחיה תבוא, אבל באופן עקרוני,

אם החיה כן תגיע לפאות האלה,

היא כן תוכל לאכול מזה.

אז אומנם השמור הזה זה מחלות אסורות,

אז יש מקום להסתכל על זה, כאילו זה כמאנדלס,

זה כאילו לא נמצא בעולם.

אבל סוף סוף הנושא של ביור זה תלוי בחיה.

לחיה אין איסורים.

אז החיה כן יכולה לאכול דבר כזה.

ולגוי?

כן, נכון, גם לגוי.

אבל גם לעניין ביור, לכאורה לא מתחשבים בזה.

לא כתוב בתורה שהפירות של שמיטה זה עומד בשבילם.

זה עומד ליהודים,

ולהבדיל, חיה לבהמה שיש...

אבל לא להם.

אז הם לא, הם בכלל לא בעסק.

כן.

אני מסתכל על זה שבפועל ממש לא היה כאילוי לפעיל. כן.

אם הוא זה דין של כאילוי בפועל,

אפילו שואלים את היסטוריה בטוב, לא היה פה כאילוי בעצם.

כן, אבל זה יותר מזה.

בגלל שלחיה זה כן מותר.

זה יותר מזה. אם באמת היה מצווה לשרוף את זה, כמו ש...

כמו בגזרום. אז זה לא. אז זה לכאורה לא.

משהו כזה, כן.

טוב, עכשיו נסיים פה בעוד קושייה מאוד יפה ששואל ארוך לנר.

בבקשה?

זה לא סימן בעלמא

שכשנמצא בשדה אז רק היה מחלוקת לחלוקת לחלוקות מהבית?

לא, לא משמע ככה במשנה.

משמע כשבאמת כל דבר מסתכלים, הגמרא דנה בזה,

נגיד יש פירות שנפלו,

יש פירות שבין הקוצים,

משמע שהכל מסתכלים לפי המציאות, ויש כמה אזורים,

ארץ ישראל מתחלקת לכמה אזורים, והירדן, והגליל,

ויהודו,

ובתוך האזורים יש גם עוד חלוקה. זאת אומרת, אם נגמר באזור הזה,

אז באזור השני עדיין אפשר לאכול.

רואים שמסתכלים כל פעם לפי המציאות.

אתה רואה נוטלי איברות לאכילה של האחיות.

בוודאי.

אבל זה רק סימן.

נו, שיהיה סימן, אבל למה זה... זה עדיין עוד לא התבשל.

לא בגלל שזה לא התבשל, בגלל שזה לא נגמר.

עדיין יש את זה, הפוך.

עדיין זה גדל על העצים והאחיות יכולות לאכול.

פירות בשלים אפילו מדובר.

אז נסיים בקושייה מאוד חזקה ששואל על אוכלנר באיב עומס. הוא שואל,

יש לנו יסוד גדול. כתוב בתורה,

לא תאכל כל תועיבה.

אז לכאורה כל פעם שיהודי עבר עבירה, חס וחלילה,

אז הדבר הזה כתוצאה מהעבירה שלו זה נאסר מדין לא תאכל כל תועיבה.

אומנם אין על זה מלכות, בגלל שזה לא אף שבקללות,

אבל יש כזה מושג, לא תאכל כל תועיבה.

אז לכאורה...

אז לכאורה זה ודאי שאסור לשמור,

אסור לשמור בשדה.

עכשיו, ברגע שאחד שמר,

אז הפירות האלה לכאורה נאסרו מדין לא תאכל כל תועיבה.

אז זה קושייה גם על רשי וגם על רבנותם, בגלל שגם על רבנותם הוא הביא רק מפסוק אחר,

ענבי נזריך לא תפצור.

אבל אתה אומר שזה אסור מדין שביעי, זה לא מדין...

יכול להיות שהוא מוטט שזה גם אסור מצדה?

לא, אז היה צריך להזכיר את זה.

לא מוזכר בשום מקום כזה דבר שפירות שבדיעבד נעשה בהם עבירה בשביעית,

נאסרו מדין לא תאכל כל תיבה.

אז הוא אומר שני חילוקים.

חילוק אחד הוא אומר שלכאורה האיסור הזה זה דווקא כשנעשתה עבירה בידיים,

אבל אם זו עבירה לא בידיים,

לא על ידי מייסה, אז לא נאסר.

למשל ראייה,

חמץ שעבר עליו הפסח.

הרי חמץ שעבר עליו הפסח,

אז היהודי רחמנא ליצלן הוא עבר שני לווים,

בל ייראה ובל יימצא,

וגם עבר על עשה, תשביסו.

אז ממילא הוא עבר פה הרבה עבירות.

אז למה חמץ שעבר עליו הפסח זה לא נאסר מהתורה?

כי הרי גם יש בזה מיימן המחלוקת תנאים,

אבל גם לפי התנא שאוסר את זה מהתורה, אבל לא בגלל זה, לא בגלל הפסוק הזה. יש פסוק מיוחד,

לפי רבי שמע, נדמה לי,

יש פסוק מיוחד שאפילו חמץ שעבר עליו הפסח נאסר מהתורה.

אבל שאר התנאים, וכך אנחנו פוסקים להלכה,

כל מה שחמץ שעבר עליו הפסח אסור זה רק קנס מדרבנן,

בגלל שהוא עבר עבירה.

אבל זה לא נאסר מדין לא תאכל כל תאיבה.

למה לא?

הרי הוא עבר איסור, בל ייראה ובל יימצא.

אלא רואים שלא תאכל כל תאיבה, ככה חזל קיבלו,

זה דווקא אם הוא עשה מייסה בידיים.

אבל הוא שואל על זה שאלה

שלכאורה כתוב שאם אחד

שחט קודשים במחשבה פסולה,

למשל

הוא חשב חוץ למקומו,

או איזושהי מחשבה לא טובה,

אם הוא חשב איזו מחשבה

בזמן שהוא מקריב את הקודשים,

אז הקודשים האלה נאסרו באכילה.

נגיד זה שלומים או דבר כזה של קורבן שמותר לאכול אותו,

ובכל זאת הקורבן נאסר באכילה.

מדוע? לא תאכל כל תאיבה.

אז הוא אומר לכאורה, זה קושייה עליי,

כי עליי אני אומר שכל דבר דווקא אם זה מעשה בידיים.

אבל לכאורה אפשר לתרץ, כמו שאתם אומרים, לכאורה... גם בביימר, בכל זאת אומרת מה נכונה, יצא פגם בביימר.

יותר מזה, אני חושב שהפשט הוא ככה.

אני חושב

שבאמת כשאחד שוחט בהמה של קודשים,

אז אומנם

הוא הכניס פה מחשבה לא טובה.

אבל עכשיו, למה זה נפסל באמת?

לכאורה זה נפסל בגלל שהוא עשה מעשה שחיטה לא טוב.

למה מעשה שחיטה זה לא טוב?

בגלל שהוא עשה מחשבה לא טובה, אבל זה השלב הראשון.

אחרי שהוא כבר עשה מחשבה לא טובה,

אז עכשיו כל המעשה הוא לא בסדר.

אז זה נקרא שהוא עשה ממש מעשה בידיים.

אז לכן, אין סליחה. אם איננה חינמי, יש כלל כזה,

ש...

שמייסי כזה עם מחשב הגדול ואת מייסי לא טוב, אלא מתי המחשבה, לפני השחיטה, תוך כדי,

תוך כדי,

תוך כדי. אז באמת, אז יוצא אז לפי, באמת יוצא אז הכלל שלא נכון.

אז לכן אחד שמשמר פירות שביעית,

אמנם הוא עשה עבירה,

אבל זה לא נאסר מדין לא תאכל כל תועבה,

בגלל שהוא לא עשה את זה בידיים.

אז ממילא אפילו גם לפי רבינותם וגם לפי רשי כל שכן. זה לא יכול להיות שזה גם בשביתר,

זה יכול להיות שזה גם בקורבן אבל לא בשביתר,

כי בשביתר יש חמש איסורים ולא יותר.

כן, אבל זה לא היה איסור במציאות, היה איסור במחשבה.

למשל, הוא חשב,

אני אומר, זה לא, אתם רציתם להגיד שבגלל שהיה מייסי של שביתר שהיא פסולה,

לכן אני אומר, אבל אני אומר שזה לא מייסי בשחיתה עצמך, זה דין בשחיתה, אבל לא מייסי איסור בשחיתה.

טוב, שומע, אז אם ככה ארוך לנר נשאר,

טוב.

זאת אומרת, אם זה כמו שאתם אומרים,

אז נשאר לנו הקושייה של ארוך לנר, למה אחד שעשה שמירה על פירות שביעית, למה לא נאסר מדין כל תועבה?

כן, בסדר.

בהלכה שחיתה הוא עשה כדין של חונוך, לא היה בשום דבר של חשית.

זו תוצאה של אדם שכיוון מחשבה כזאת, זו תוצאה שאסור לאכול כזה כלום.

הוא פגם בקורבן.

‫זה הכול כשהוא לא פסול. ‫-כן, אבל עכשיו מדברים ‫על שחיטת קודשים. ‫-אין פה פסול בעצם, ‫רחבי סימנים, אין פה פסול. ‫אם רצינו שם, ‫מה יישא יהיה פסול של השחיטה? ‫זה שחיטה עצמאית, פסולה. ‫יש לנו דין שאם המחשבה, המחשבה פוסלת, ‫אבל היא לא פוסלת את השחיטה, ‫היא פוסלת את האכילה, ‫את הקורבן, היא פוסלת את זה. ‫אם היא לא פוסלת את השחיטה, ‫פעולת השחיטה נעשתה ככה. ‫-טוב. ‫בשר של האיידן, אין בזה בעיה. ‫

אני מסכים. מה שהוא חשב? זה הזלזול? זה לא שלא סכין?

בסדר, אז טוב, אז נסתיים בקושייה. בעזרת השם, התירוץ אצלכם, בעזרת השם.

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת,