שאלה שבועית עולמית - הרב שאול שטראוס

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

טוב, השאלה השבוע היא

ראובן יצא מבית החולים לאחר ביקור אצל אשתו

השוכבת במחלקה הכירורגית, היא נפצעה, נכנסה לשם עד שהוא טיפל בה, עד שהוא גמר, יצא טרוד

מאוד במחשבות שלו,

יוצא בדרך הביתה בגלל היותו שקוע בערעורים הוא לא שם לב לאיזה ילד בן שנה ומחצה שלח לאיתו על המדרכה

הוא נתקל בילד והעפיל לו

הילד נחבל קשות ונסכל לטיפולים רפואיים, שבר את הרגל, נמחץ,

כל מיני דברים קרו לו.

השאלה הראשונה זה,

האם ראובן צריך לשלם על עסקה ילד?

האם הוא חייב?

לא כל דבר שמובן על פי השכל הישר במרכאות הוא נכון גם על פי התורה.

אז האם ראובן צריך לשלם עבור נסקי הילד? וכמה הוא צריך לשלם? זו השאלה הראשונה.

השאלה השנייה היא,

האם הדין יהיה שונה אם הילד ישב על המדרכה ולא הלך?

מה אתם אומרים? הוא יהיה שונה.

אז תגידי קודם כל מה התשובה באלף,

אז תגידי מה יהיה בשביעה יהיה באלף?

האם הוא צריך לשלם או לא?

הוא צריך לשלם אבל פה שאלה,

השאלה באלף, אם הוא... קודם כל אלף, אתה אומר שצריך לשלם.

כן, לא את הכול, רק...

מה כן? מה כן? הטרופות שהוא צריך לקבל. עוד פעם, הילד נחבל,

שבר את הרגל, נגרמה לו נכות קבועה, אני ממציא כל מיני דברים שיכול להיות שקרה לו,

נגמר לו נכות קבועה.

ייתכן שבעתיד, טוב, אצל הילד זה לא כל כך שייך.

היה הוצאות אופוריות גדולות,

כמובן שהילד נגרם כאבים גדולים,

נגרם לו כאבים גדולים,

ויש לו גם בושה מהצלקות שיישארו לו.

על מה הוא צריך לשלם, על מה הוא לא צריך לשלם,

כמה צריך לשלם.

זה בכמה, זה בשאלה א',

הכול באלף.

האם, קודם כל, האם הוא בעצם צריך לשלם? אתה אומר, צריך לשלם.

כן?

אתה הוא רוצה לשלם.

אבל כמה, כמה צריך לשלם?

אתה הוא רוצה לשלם על הטובות?

תגידו, אתם.

כן.

זה לא נקרא אונס גמור.

הוא היה צריך לשלם.

מה זה נקרא אונס? הוא היה צריך להיזהר.

הוא לא שם לב.

וזה לא בוטל... אידי החוק לא בוטל מה... מה זה לא שם לב?

זה מה שאני שואל,

אם לא שם לב, בן אדם שקוע בערעורים, בן אדם עשוי ללכת ברחוב שקוע בערעורים, אנחנו נראה תכף בגמרא, אדם עשוי ללכת ברחוב שקוע בערעורים,

זה נורמלי.

יש לך אנשים שמאוד שקועים בערעורים, נתקעים גם בעמוד, אומרים סליחה.

אבל בוא נגיד בן אדם לא עד כדי כך, אבל בן אדם,

בן אדם אומרים שסוסים חושבים,

זה לא נכון, סוסים לא חושבים, אבל בני אדם כן חושבים.

בני אדם הולכים ברחוב,

הם חושבים גם על דברים אחרים.

אם תמיד חכם הוא, חושב בלימוד.

אם איש בורסה הוא, חושב בעסקים. אבל כל אחד חושב על הדברים שלו, נכון?

אז השאלה היא, האם זה שהוא לא שם לב לתינוק בגלל שהוא היה שקוע בערעורים,

האם למרות שהוא לא אשם, במרכאות,

אני אומר במרכאות כי ייתכן שהוא כן נקרא אשם,

למרות שהוא לא אשם, אז הוא חייב או לא?

זו השאלה.

הוא חייב או לא?

חניאה.

מה אתה אומר?

אם, אם אני, זו שאלה ראשונה, לא יודע, אבל השאלה השנייה, יכול להיות שיהיה הבדל אם יש לו זכות לשבת פה, כאילו,

אם הוא הלך לתורמוע ו...

אם הוא הלך לתורמוע, אז מה, זה יותר גרוע מבחינת תורמין או יותר קל?

זה יותר גרוע מבחינת תורמין. לתורמין צריך לשבת יותר אם הוא הלך.

‫אם בן אדם לא ששה על זה שינוי ‫או מעשה לא שגרתי?

‫השאלה גם אם אצל ילד ‫זה נחשב מעשה לא שגרתי, ‫אבל גם אין לו זכות ‫לשבת על המדרכה, אני אומר.

‫אני חושב שאם הוא ישר... ‫-אין לו זכות. כאילו זה לא... ‫-ילד זה נודע, את מה אתה... ‫אתה לא יכול להגיד שהילד לא אשם ‫בזה שיש לנו במדרכה.

‫הוא היה יעיף, מתיישב, הוא לא... ‫אנחנו, אנחנו אנשים בעלי ספר, ‫אנחנו לא מתיישבים באמצע מדרכה.

אבל ילד בן שנה וחצי מתרשם. ארץ ה' עד כמה שעושה מעשה לא שגרתי,

אז זה לא נקרא,

זה פחות נקרא שאני שיניתי, כאילו, עד כמה שאני לא יכול,

נעמדתי פה באמצע...

אז אתה אומר, במקרא הראשון מה יהיה הדין? יהיה חייב.

על השאלה הראשונה?

יהיה חייב. במקרא השני יהיה פתרון.

זה נקרא אומץ, זה לא נקרא אומץ גמור.

כן.

במקרא השני?

אם הוא ישב?

ואם הוא ישר, יכול להיות, יכול להיות שהוא יהיה בזה, שהוא יהיה בטוח. להפך, אני חושב.

אם הוא ישר, אם הוא ישר, אם הילד ישר, אז ראובן יהיה חייב, אתה חושב? ואם הוא הלך, הוא לא יהיה חייב.

מה אתה אומר?

לא, אם הוא הלך, הוא הלך לכיוונו,

זה לא, הוא הלך. הוא נכנס, הוא לא ראה אותו, מה זה משנה, הוא לא ראה אותו. הוא לא ראה אותו. הוא הלך,

לא אכפת לי איך הוא הלך, הוא הלך לרוחב, לאורך, לכיוון שלו, לכיוון עבור.

זה לא משנה.

‫הוא הלך, הוא לא נתקל בו, ‫הוא, הוא לא הלך מולו, ‫הוא לא ראה אותו. ‫הוא מסתכל בגובה הזה, ‫התינוק היה בגובה של הברכיים שלו. ‫עד כמה ששתיהם נתקעו אחד לשני. ‫הוא נתקע, נתקל בו, ככה כדאי. ‫שתיהם נתקעו. ‫לא, יכול להיות גם שהוא הלך לפניו, ‫הוא עקף אותו, כמו אתם רואים, ‫והפיל אותו.

‫מה אתה אומר?

‫אני חושב שאלה ראשונה, ‫כן, השאלה השנייה.

‫אלה שנייה?

‫השאלה, אני חושב שזה עודד.

תודה. מה אתה אומר?

אני, כמה שזכור לי, יש מושג כזה שנקרא מזלך גרם לך. המזל שלו גרם לו את זה, הוא צריך לשלם בשני המקרים.

הכל, צער, בושי. אולי המזל של התינוק גרם לו?

אבל התינוק לא הזיק. מי שמזיק... אני חושב שהמזל, המזל הוא מי שמקבל את המכות.

מי שמקבל את המכות, המזל שלו גרם לקבל מכות. הוא יצטרך להישאר נכה,

הוא צריך צער, אבל מי שצריך לשלם כסף צריך לשלם כסף. זה המזל שלו, אולי לא, אולי מזלו,

את תמיד אומרים מזלך גרם על מי שהפסיד,

מי שקיבל את הבקה.

אז מי שקיבלו, שני מפסידים, אחד נחבל וצועה.

אז מי אמר לך איזה מזל להסתכן, האם זה מזל שלו או המזל שלו?

זה צריך להצטער, בשבילי צריך שלם.

אז בשני המקרים אתה אומר שחייב.

חייב הכל, צער, גושת. הכל, בשני המקרים, גם בזה, גם בזה, אין הבדל.

אז יש לנו פה בעצם כמעט כל הדעות האפשריות.

אתה אומר שבשני המקרים חייב,

אתה אומר שבמקרה הראשון חייב השני, במקרה השני פתור, אתה אומר שבמקרה, יכול להיות, בסדר.

במקרה, ואתה אומר שבמקרה הראשון פתור והשני במקרה השני חייב. אפשר לשמור, אפשר לשמור. לא פתור מהכל.

בראשון לא פתור מהכל. אתה טוען, אבל השני חייב יותר. כן. טוב, אולי נתחיל את הסוגיה עכשיו.

אני לא אלמד בדיוק לפי הסדר שזה כתוב פה, אלא לפי הסדר שלי.

אנחנו נתחיל מהמשנה, בעמוד הראשון

יש משנה,

המניח תקד

למטה

בעמוד הראשון, בעמוד הראשון יש משנה

מיד תחילת הפרק, תחילת פרק המניח את הכד, המניח את הכד ברשות הרבים

אם אדם

ראובן נקרא לו

הניח כד ברשות הרבים

הוא בא אחר ונתקל במשברה, הגיע שמעון, לא שם לב לכד הזה ברשות הרבים,

נתקל בכד ושבר אותו, הדין הוא ששמעון פטור

ואם הוא זק בה,

בעל לחבית חייב לזכור

ואם

ראובן שמעון כשהוא נתקל בחבית

ושבר אותה הוא גם ניזק במחמת השברים של החבית

אז בעל לחבית ראובן חייב גם לשלם על הנזק, זאת אומרת ראובן מפסיד בשני הכיוונים

גם על מה שהחבית שלו נשברה, כת, חבית, אותו דבר,

נשברה הוא לא יקבל כסף, זה א',

ב', אם הוא יזיק את שמעון הוא צריך לשלם.

נהפוך את הדף עכשיו,

כי הקטע הבא של הגמר לא כל כך ענייננו.

לשורה הראשונה למעלה

ציטוט מהמשנה

הוא בא אחר ונתקל בה ושברה פטור

שואלת הגמרא

על מה היא פטור?

מדוע שמעון פטור על מה שהוא שבר את הכד?

היא באה אלי לעיוני ומי זר

הוא היה צריך להסתכל איך שהוא הולך

מונח כד, למה לא ראית אותו?

הוא היה צריך להסתכל איך שהוא הולך?

אז לפי הנחת הקושייה של הגמרא, מה צריך להיות הדין?

הוא חייב.

שחייב.

שהוא חייב לשלם עבור הכד שהוא שבר.

מעניין, מדייק תוספות במקום.

הגמרא לא אומרת שראובן יהיה פטור על הנזקים שקראו לשמעון מחמת ההיתקלות.

בסיפא של המשנה היינו,

ואם הוזג בה בא לחבית חייב בנזכור, נכון?

הגמרא לא שואלת מדוע בסיפא ראובן חייב,

הרי שמעון היה צריך להשגיח ולא להתעכב.

אומר תוספות מדוע?

כי תוספות אומר יש יסוד,

שהוא אומר את זה בפרק קודם,

שיותר יש לו לשמור על עצמו שלא יזיק משלא יוזק. זאת אומרת,

אדם צריך לשמור על עצמו יותר שלא יזיק אחרים מאשר שלא יוזק. זאת אומרת, באותו פעולה בדיוק,

הלכתי ברחוב,

נתקלתי בכד,

שברתי יותר ונזוקתי.

אז להנחת הקושייה של הגמרא,

יבוא אליי בטענות למה שברתי את הכד ואני אצטרך לשלם לבעל הכד על הכד,

להנחת הקושייה כמובן.

מצד שני, בו בזמן, בו בזמן,

אם אני נזוקתי ממחמת ההיתקלות,

בעל החבית יצטרך לשלם לי. למה?

כי השקפת התורה היא,

אדם צריך לדאוג לא להזיק לאחרים,

יותר ממה שהוא צריך לדאוג לעצמו.

אז לכן, אי אפשר לבוא בטענות לבן אדם למה לא שמת לב לגבי מה שהוא נזוק,

אבל באים אליו בטענות למה לא נזרעת לו להזיק אחרים.

ולכן, למרות שאנחנו,

לפי הנחת קושיית הגמרא,

אנחנו רוצים לחייב את

השמעון לשלם לבעל החבית על הכד, לבעל הכד על הכד,

אנחנו בכל זאת נחייב את ראובן לשלם על הנזקים של שמעון.

גם אז שהוא אמור לשמור את עצמו שהוא לא יזיק,

אז באותו מעשה הוא אמור לשמור את עצמו שהוא לא יזיק.

זה בדיוק הדבר המפליא, לכן הדגשתי את זה.

זה דבר מפליא, כי בעצם מדובר, אל תשכח, מדובר בבן אדם שלא שם לב, נקודה, כן?

הוא לא הלך ושבר את החבית בכוונה, נכון?

אנחנו באים אליו בטענות בקושייה,

למה לא שמת לב? לא שמת לב, אתה צריך לשלם.

אבל תכל'יס, מה קרה? הוא שם לב או לא שם לב?

זהו, הוא שם. רגע, הוא שם לב או לא שם לב? הוא לא שם לב. הוא לא שם לב. יפה.

אז למעשה הוא לא שם לב. הוא אמור לשים לב מבחינת שהוא לא יזיק. הוא אמור לשים לב כדי שהוא לא יזיק,

אבל הוא לא אמור לשים לב כדי שהוא לא יאוזק.

לכן על מה שהוא הזיק הוא צריך לשלם,

על מה שהוא אוזק הוא צריך לשלם לו. הוא לא אמור לשים לב שהוא לא שם לב. אתה צודק.

אם נניח הוא אמור לשים לב ולכן הוא שם לב,

אז אי אפשר להגיד להוא תשלם לו על מה שהזקת אותו.

אבל תכל'ס, במקרה הזה, הוא לא שם לב למעשה.

לפי הנחת תגושת הגמרא, הוא לא בסדר שהוא לא שם לב לגבי מה שהוזיק את השני.

אבל לגבי מה שהורזק,

השני אשם.

אחד שאמור לשים לב והוא אוזן, והוא מתייחס אליו. אתה אל תהיה היצר הטוב שלי.

תן לי, מה שנוגע אליי, תן לי את העניינים שלי לבד. זה ברור שאתה הולך ברחוב, אתה צריך להיזהר שלא תזיק.

נכון, אבל לגבי מה שאני לא הורזק, זה העסק שלך.

נכון, אבל היית, כמה שהיית צריך להיזהר שלא תזיק. אבל למעשה, אתה מתייחס אליך מעשה. אה, אה, אז אתה מניח כת משות ערמים.

בגלל שאני, בגלל שאני בן אדם לא בסדר,

אני בן אדם לא בסדר,

אז אתה צריך להוביל בגלל זה. אתה היזקת אותי, אתה לא בסדר, שמת כת משות ערמים, זה ודאי שאתה לא בסדר, אבל

שמת כת משות ערמים,

אני נתקלתי בכת שלך,

אתה אומר לי, תשמע,

אתה לא שם את הלב איך שאתה הולך,

אני לא אשלם לך.

מה, מה, מה זה העסק שלך,

אני הזעקתי אותך, אני אשלם לך. זה דבר אחד. ותיכנס אליך. ואם הייתי מפיל את עצמך, ואם הייתי מפיל את עצמי, ואם הייתי נתקע בבגד שלך ולא שורר אותו...

נכון, אבל אם הייתי מפיל את עצמי ונופל אז לא הייתי אומר ל... אבל זה לא נקרא ש... אז זה בדיוק הנקודה שלך. עד שאני אשם. אבל זה בדיוק הנקודה הזאת. אם זה היה אבן, זה לא היה כד.

אם זה היה אבן, נתקעתי באבן ונפלתי.

אתה מבין שאני צריך להיות חייב?

שאתה צריך להיות חייב?

נתקעתי ביבן שלך ונפלתי.

אתה מבין? מה אכפת לך שזה אותו חפץ?

אתה לא יכול להרוויח מזה שאני לא בסדר.

מה שאני לא בסדר,

המצפון שלי,

המצפון שלי הוא צריך לענות על מה שעשיתי לך.

מה שקרה לי, זה, אל תדאג לי, זה לא קשור למצפון שלי, זה קשור למצפון שלך.

אז למרות שזה משולב, זה מה שאמרתי, זה החידוש של דוסמוט.

למרות שזה משולב, זה אותו מקרה בדיוק, אבל בכל זאת,

כיוון שבקטע של לא להזיק זה אחריות שלי, אז אני חייב. בקטע של לא להיות מוזק אני לא אמור להשגיח על עצמי, אכפת לך מה שאני עושה.

אז לכן אני אהיה פטור. ברור שאם בן אדם הלך בצורה רשתנית ביותר, כן? בוא נגיד, יש לפעמים בן אדם,

בן אדם הולך על הידיים, כן?

והוא נותקל באבן בראש וקיבל מכה, כן? ברור שבמקרה כזה אנחנו לא נחייב את בעל האבן, כן? פה מדובר על מצב גבולי.

די גבולי, למה?

אתה רואה

שמסקנת הגמרא נראה עוד מעט שבן אדם באמת לא צריך לשים לב איכשהו לב, כן?

זאת אומרת לא מדובר פה במצב כזה שבן אדם עושה איזה פעולה מאוד מאוד שהוא חייב לשים לב או מאוד מאוד שהוא לא צריך לשים לב. מדובר פה באיזה מצב כזה,

מצב ביניים כזה שאפשר להקשות על זה לשאלה של סברה, איך להסתכל לכיוון הזה ולכיוון הזה. במקרה כזה,

לגבי מה שאני לא אזיק, אני כן צריך לשים לב,

ומה שאני לא אוזר, אני רוצה לציין. אפשר כלל הלכה הספורה הזאת, אולי כי... הספורה הזאת נפסקת בהלכה.

לא, פה זה לא נוגע להלכה, בגלל שלמעשה במסקנת הסוגיה,

כל הכושה הזאת לא קיימת. כן, לא בגלל שהגמרא דיברה על ההתחלה של המדינה. כן, כן, אבל... לכן היא דיברה על ההתחלה, אבל בעיקרון היא יכלה גם לדבר על...

לשאול על הספר. אז תוספות מדגיש,

מזה שהגמרא אומרת עמאית פטור והגמרא לא אומרת עמאי, אם באמת הגמרא הייתה רוצה לחצות גם על הסייפה,

הגמרא הייתה צריכה להגיד עמאי, למה? ואז הייתי מבין שזה הולך על שנייהם.

מזה שהגמרא אמר עמאית פטור, סימן שזה רק על ההתחלה.

באמת הרשב״א אומר, כמו שאתה אומר,

הרשב״א אומר באמת שהחושה היה גם על הסייפה, לא רק על הרשע.

מה שנקטו עמאית פטור זה בגלל שזה... נקטו את ההתחלה. כן, כן.

אבל הסברה הזאת, שמה שתוספות אומר, זה נכון לכל הדרך.

זאת אומרת,

הסברה הזאת נמצאת בסוגיה אחרת,

בסוגיה שכלא שנתן חררה בפרק שני,

הסברה הזאת היא נכונה,

רק תוספות משתמשת זה גם כאן.

יכול להיות שהרשבו חולק על תוספות כאן, בגלל הנקודה שאנחנו מעירים פה,

שזה אבסורד כזה, שבאותו פעולה עצמה אתה אומר שהוא צריך לשים לב לגבי שלא יזיק, ולא צריך לשים לב לגבי שלא יזיק. זה אותה פעולה, כאילו. כן, כן.

בכל אופן, הרשבו חולק על תוספות, אז יש מישהו שסבר כמובן.

נמשיך הלאה.

אז קושיית הגמרא הייתה, מה היא פתור? למה הוא פתור?

הוא היה צריך להסתכל איך שהוא הולך.

אז כאן יש שלוש תירוצים.

המכנה המשודף של שלושת התירוצים האלה הוא,

יש הרי שני סוגים של תירוצים.

לפעמים מתרצים תירוץ,

לפעמים מתרצים תירוץ,

שהתירוץ הזה בעצם בא להגיד,

אתה חשבת משהו בקושייה שלך,

תשנה קצת את המחשבות שלך, אתה לא חושב נכון.

זה התירוץ האחרון שנראה אחר כך.

שלושת התירוצים שאנחנו נראה עכשיו,

הם בעצם מסכימים עם הנחת הקושייה. מה הנחת הקושייה?

שאדם צריך להסתכל איך שהוא הולך.

אז מה עושים, אז איך אפשר ליישב את המשנה?

מעבידים את המשנה במקרה כזה שהוא לא יכול לשים לב, או שהוא לא צריך לשים לב.

אז בואו נראה.

אמורי, תירוץ ראשון.

אמרי דבי רב משמי דרב.

אמרו בישיבה של רב, בשם רב, רב זה המורה הגדול,

גדול המוראים שקוראים לו רבי אבא,

הכינוי שלו המקוצר הוא רב,

כמו שרבי זה רבנו יהודה הנשיא,

רבנו הקדוש.

רב, הם אמרו בשם רב תירוץ,

בממלא רשות הרבים כולה חביות.

ודובר שאין לו מקום לעבור.

זה לא היה שם חבית אחת, ולא שניים.

הוא חוסם את כל רשות הרבים עם חביות.

במקרה כזה, שאין לו מקום לעבור,

נראה תכף בהמשך הגמרא,

מותר לו אפילו לשבור.

אז בוודאי, כשהוא נתקל בשעבר,

אז הוא פטור.

תירוץ שני,

שמואל אמר, שמואל זה המורה

שחולק בדרך כלל לנעוריו,

הוא לא נקרא רבי שמואל, כי הוא לא זכה לשמיכה.

שמואל אמר, באפלה שנו.

מה זה באפלה? מדובר בחושך גמור.

הוא לא ראה את הכד.

לכן, הוא לא אשם.

הוא הסתכל,

הוא ארכלו לא ראה.

אי אפשר להגיד לבן אדם, אל תלך בחושך,

מותר ללכת בחושך.

הוא מכיר את הדרך, זה שהיה שם כד, אני לא אשם.

יש פה מחלוקת, דיון בראשונים,

האם מספיק שיהיה לילה,

או שצריך שיהיה גם חשוך.

נניח, אם יש תאורת רחוב קלה, או תאורה של ירח, או זה, שאם הוא היה מתבונן חזק,

הוא היה יכול לראות,

יש מחלוקת ראשונים,

האם

מספיק שזה לילה,

וכיוון שאני לא רואה את זה בקלות,

זה כבר נקרא שאני אנוס ולכן אני פטור,

או שצריך,

או שצריך שזה יהיה חשוך ממש, שאולי היה חל לאות.

עכשיו,

תיעוד שלישי,

רבי יוחנן אמר, בקרן זווית.

זאת אומרת,

הוא הלך ברחוב,

הוא הסתובב מסביב לפינה,

והכד היה מעבר לפינה,

הוא לא שם לב,

נכנס בכד, הוא לא יכול לשים לב, זאת אומרת, אמנם הוא ראה את הכד אחרי שהוא עשה את הסיבוב, אבל במהירות שהוא הלך, מהירות נורמלית,

הוא לא יכול להספיק לעצור בזמן,

לכן הוא נכנס בכד ושבר אותו.

שוב,

שלושת הדברים האלה, שלושת התירוצים האלה בעצם,

מסכימים עם ההנחה של הקושייה.

זאת אומרת, שאם בן אדם יכל לראות את הכד,

הוא יכל לעקוף אותו,

אז אם הוא שבר אותו בלי לשים לב, הוא יהיה חייל.

עכשיו, הערה,

הערה חשובה.

...הבנות, בתיאור של שמואל, שמואל אמר באפילה שלו

הוספתי מילה שאם זה חושך הוא אנוס

הוא לא יכול להראות את זה, הוא אנוס

יש לנו בעיה,

יש לנו משנה

אדם מועד לעולם

בין שוגג במזיד, בין ער ובין ישן ובברייתא יש תוספת בין אונס בין רצון

זאת אומרת שאדם חייב לשלם על נזקים גם אם הוא עשה אותם באונס

אז למה שמואל פוטר באפילה?

התשובה היא

יש שני סוגי אונס

ותוספות מגדירו אותם כאונס כאין גניבה

ואונס כאין אבידה

כל אחד מאיתנו יודע את הדין של שומר חינם פטור בגניבה ואבידה

שומר שכר חייב בגניבה ואבידה

בעצם בנבב האבידה הם שונים מאוד אחד מהשני

אבידה זה דבר שאם היית שם לב היית יכול למנוע,

נכון?

נאבד לך

שים לב, הוא לא יאבד

רק מה?

חוסר תשומת הלב

שהדבר נאבד זה לא נחשב כפשיעה

אבל זה די קרוב לפשיעה אם נגדיר את זה בצורה עדינה

לעומת זאת גניבה זה לא דבר שתלוי בי בכלל

הלכתי לישון רגיל,

הגיעה הגנה מהאמצע הלילה, לקח את החפץ והלך

זה דבר שקשה לי מאוד למנוע

אם נגדיר את זה,

זה קרוב לצעד של אונס

גניבה זה קרוב לצד של אונס

אז נראה לי כשאנחנו רוצים להגדיר את האונס של הבן אדם

שנניח אדם הזיק באונס

אז אנחנו מחלקים בין שני סוגי אונס

יש אונס שהאדם נאנס אבל אם היית קצת תשומת לב

זה לא היה קורה

ויש אונס שזה לא תלוי בי בכלל

ולא הייתי יכול למנוע את זה

כמעט לא הייתי יכול למנוע את זה

הירושלמי מביא מקרה כזה

אדם הלך לישון

על המיטה, ליד איפה שהוא שם את הרגליים שלו במיטה

היו שם כלים על המיטה

הוא הלך לישון ליד הכלים

בזמן השינה יש לו שליטה על הרגליים שלו?

לא.

אבל מה? לפני שהוא הלך לישון. לפני שהלכת לישון היית צריך לישון במקום אחר או לסלק את הכלים

היית צריך לדאוג, יפה,

זה נקרא אונס כאין אבידה.

למה? בגלל שהיית יכול למנוע את הנזק שקרה עם קצת שיבת לב.

על אונס כזה אדם המזיק חייו.

לעומת זאת,

אם בן אדם הלך לישון

ואחר כך שם את הכלים ליד הרגליים שלו,

פה הוא לא יכול למנוע את זה.

זה נקרא אונס כאין גניבה.

ואז

על אונס כזה אדם פטור.

דוגמה נוספת הוא מהירושלמי.

שני אנשים הלכו לישון אחד ליד השני, אחד אחרי השני.

והזיקו זה את זה.

אז השני חייב מה שהזיק את הראשון.

כי כשהוא הלך לישון,

הראשון כבר היה שם.

למה הלכת לישון לידו?

אבל הראשון פטור, משהו הזיק את השני.

למה? כי כשהוא הלך לישון, הוא לא היה שם, הוא לא יכול למנוע את זה.

בוא נשם כלים, זה אומר שאני בטוח לי לכל העברת, לא?

לא, לא בטוח.

אם כמעט 100% שהם ילכו לעבודה,

אז בגלל שאני מזיג את עצמי.

זאת אומרת שפה, זה לא יכול להיות מדינה. אז מישהו אחר שם את הכלים שלו, בסדר? לא, אבל אם זה פה...

על הכד, על הכד ברשות הרבים? מדין אונס גמור. מדין אונס...

זה יכול להיות כיצד אתה מזיג את עצמך.

אתה רואה דבר מצוין, אתה רואה דבר מצוין ואני אגיע לזה עכשיו עוד שנייה.

אתה רואה דבר מצוין, אני אגיע לזה עוד שנייה. מה?

כפי ששם את הגילים, הוא חייב?

כנראה שלא, זה נקרא גרמק.

הוא יהיה חייב בדיני שמיים.

אם זה בטוח.

לא בטוח.

זה לא הנושא של השיעור, אז אני לא יכול להיכנס לזה.

אבל בנקודה שאתה אמרת,

זו נקודה שמאוד רציתי לעמוד עליה.

הרמב״ן אומר שאין... כן, אז הטוסטון אומר מילא מטורץ פה,

כי אם הכד היה מונח באפלה,

זה דבר, זה אונס כאין גניבה,

כי לא יכולתי לראות את הקהלת,

לכן פטור.

למרות שאדם מועד לעולם, הוא יהיה פטור.

הרמב״ן חולק התוספות. הרמב״ן אומר שאין דבר כזה אונס כאין אבידה,

אונס כאין גניבה.

תמיד חייב אדם מועד לעולם גם באונס.

אז מה הכוונה בירושלמי?

אומר הרמב״ן,

הכוונה בירושלמי הוא שאם

הנזק שקרה לכלים או לבן אדם השני,

הראשון, שני,

לבן אדם השני,

זה כתוצאה מרשלנות של מישהו אחר,

הרי אני הלכתי לישון.

מי ששם לידי את הכלים,

הוא גרם לנזק, לא רק אני עשיתי אותו.

זאת אומרת, יש פה רשלנות תורמת של מישהו אחר. תקרא לזה, בפני עבר עוד ייתן מכשול.

נקרא לזה רשלנות תורמת.

רשלנות תורמת, אני קורא לזה.

יש לזה מושג גם בחוק.

בחוק זה גם מופיע דבר כזה, רשלנות תורמת.

אם הייתה רשלנות תורמת מצד מישהו אחר,

אז אדם פטור.

אם לא הייתה רשלנות תורמת של אף אחד,

רק זה היה אונס כאין גניבה.

אז יהיה חייב, אומר הרמב״ן.

אבל אם הייתה פה רשלנות תורמת,

אז יהיה פטור.

אומר הרמב״ן, גם פה אותו דבר, באפילה. הוא לא עשה את זה. זה מה שאתה אמרת. מכיוון

שהוא הניח את הכת ברשות הרבים, ראובן,

אנחנו קוראים לו ראובן ושמעון, ראובן

צרם

ברשלנות שלו לנזק ששמעון עשה לכת שלו.

במקרה כזה, אונס פטור.

אם לא הייתה רשלנות תורמת מצד ראובן,

באמת שמעון היה חייב אפילו באונס.

אבל מכיוון שיש כאן רשלנות תורמת מצד

ראובן, לכן שמעון פטור.

אבל אם זה לא בטור, חילך לעבדות. זה לא נקרא לזה מצב שאני אשאר... אמרתי, אני לא צריך בטור. אני לא צריך שבטור חילך לעבדות. למה הרשלנות זה כאשר עושה עזק?

עצם העובדה שאתה שם את זה במקום שזה יכול לקרות,

אתה תרמת לנזק.

אתה תרמת לנזק הזאת בטור. צריך שיהיה מישהו שיעשה את ה...

למי העזק מיוחס?

או לי... זה מיוחס לשמעון.

אונס, מה שאדם אוהד עולם גם באונס,

זה דווקא אם האונס הוא רק שלו.

שהוא רק גרם לנזק.

על מי שאחר כך גרם לנזק באונס פתאום, ככה אומר הרמב״ם.

אבל זה מיתר שזה אונס?

אונס, כן, בוודאי. אם זה לא היה אונס,

אז לא תמיד הראשוננות תורמת עוזרת. למשל, בוא נסביר ככה. בן אדם נסע בכביש עם האוטו.

הוא נסע בכביש, הוא לא שמע מרחק.

הוא לא שמע מרחק.

פתאום זה שלפניו בלם. בלם פתאומיות במבטה הכביש בלי שום סיבה.

כן?

אז, כידוע, החוק אומר, ובסופו של דבר זה גם נכון להלכה,

שזה שמאחור חייב, כי לא שמענו מרחק.

כן?

זה באופן רגיל.

אבל מה קורה למשל עם זה שמקדימה

האורות ברקס שלו לא היו בסדר?

עדיין זה שמאחור הוא לא בסדר,

כי לא שמעת מרחק.

אבל יש פה רשתנות עורבת מצד הקדמי.

לכן בבתי משפט, אני לא אומר שזה על פי ההלכה,

בבתי משפט מתחשבים בזה ומכניסים את זה לפשרה.

ברגע שיש רשלנות עורמת, נניח, בן אדם יצא מחניה,

מפטומיות,

ומישהו נכנס בו, מי שנכנס בו היה אשם, אבל בעצם אם אתה היית שם לב יותר זה לא היה קורה,

אז יש פטור.

אבל פה, מן הפור... זה מודל השיטה של העונש.

ומה זה משנה אם מצד רשלנות ממי הגיע, אם מצד רשלנות מצד המציאות,

או כאילו שהמצב היה

מה זה משנה, עד כמה זה לא מיוחס לו, אז מה זה משנה שהערשנו לא תורמת, של מישהו אחר.

אם מישהו אחר עשה את זה או... אולי אני אגיד אותו בצורה כזאת, ברגע שבן אדם הוא אנוס,

ברגע שבן אדם הוא אנוס,

אז אם אי אפשר לייחס את הנזק הזה לאף אחד אחר,

אז באמת אני חייב.

אבל ברגע, אני אנוס בעצם, זה מאוד קשה לייחס אליי את הנזק.

אפשר, אבל זה מאוד קשה.

ברגע שיש מישהו אחר שטרם בו רשלנות,

אני מייחס את זה אליו. אני מוריד גם... זה מיוחס אליו?

בכל מקרה אומר הרמב״ן

סברה שלו תהיה מה שתהיה רק הנקודה הזאת של הרמב״ן מה שאתה הזכרת קודם

הנקודה הזאת היא נקודה מאוד חשובה שאנחנו נעמוד עליה בהמשך אם מאוד תשנה לנו בשאלה שלנו

תמשיך הלאה

אמר הפאפה

לא די קמא תניתין אלא או כשמואל או כרבי יוחנן אם נדקדק את דברי

אם נדקדק את דברי המשנה

נראה שזה יותר מתאים לדעת

לשמואל או לדעת רבי יוחנן. מדוע?

דעיקריו

מאי עיריה נתקל אפילו שברנמי

כידוע

אם יש לי ברירה

הרי רבי יהודה הנשיא לא כתב את המשנה בתור

בואו נחשוב על כל המקרים שיכולים להיות ונכתוב אותם

אם הוא היה עושה את זה

אז המשנה הייתה לפחות פי שש פי שבע ממה שהיא היום

אלא רבי יהודה הנשיא הכניס את התמצות המקסימלי של הדינים למשניות.

עכשיו,

כאשר אני עוסק בתמצות המשנה ויש לי ברירה איזה מקרה לכתוב או מקרה מחודש

שממנו אני אבין את המקרה הפשוט

או מקרה פשוט ואז אני אצטרך לכתוב את המקרה המחודש בנפרד

או להבין אותו על ידי דיונים בגמרא

מה עדיף לי לכתוב? ברור שעדיף לכתוב את המקרה המחודש

ולהבין ממילא את המקרה הפשוט, נכון?

מה יותר מחודש לפי רב להגיד?

שבר או נתקל?

שבר בכוונה או נתקל בשבר?

ברור ששבר בכוונה.

כי לפי רב הרי, ההוא מילא את כל רשות הרבים כולה חביות.

אין לו מקום לעבור, מותר לו אפילו לשבור, נכון?

אם מותר לו אפילו לשבור,

אז המשנה הייתה צריכה לכתוב חידוש חביות הגדול לפי רב. אם המשנה מדברת במקרה כזה, היו צריכים לכתוב,

המניח תקל ברשות הרבים, אם הוא בא אחר, הוא שברה, פטור.

מזה שהמשנה כתבה נתקל והמשנה לא כתבה שבר,

סימן שבשבר מה הדין? חייב, אם הוא שבר בכוונה.

כל הפטור של המשנה הזה בגלל שהוא רק נתקל ולא שבר.

אז לכאורה,

לשון המשנה יותר מדוקדקת לפי התיעוץ של שמואל ורבי יוחנן.

לשון המשנה יותר מדוקדקת

לפי התיעוץ של שמואל ורבי יוחנן, לא לפי התיעוץ של רב.

כך אומר הרב פופר.

עונה הגמרא, אמר רב זביד, משמי דרבה,

הוא הדין

דאפילו שבר,

אפילו אם הוא שבר גם יהיה פטור.

אפשר להישאר עם המשנה איך שהיא ולומר שגם שבר יהיה פטור.

אז מה השאלה שלך?

תכתוב חידוש שוטו גדול, למה כתבת נתקל?

אומרת הגמרא,

והאי דקטני נתקל, וזה שכתבנו במשנה נתקל ולא כתבנו שבר.

האי די דבאי למיתני סיפא.

אגב, שהוא רצה לכתוב בסיפא את הדין השני של המשנה,

שמה הוא?

ואם מוזג בה בא לך אביא את חייו בנזקו.

הדין הזה הוא נכון,

זה דווקא נתקל.

אבל שבר, לא.

מאי תמא? הוא דאזיקה נפשי.

עוד פעם.

אנחנו רוצים לכתוב את הסיפא.

הרי אנחנו לא יכולים להכתיב לרבי יהודה הנשיא איזה דינים נכתוב. אתה רוצה שהוא יכתוב חידושים? בבקשה.

אבל אם הוא רוצה לכתוב את הדין הזה,

שאם אדם הניח כת בשוטא רבים ומישהו נתקל בזה והוזק,

אז בעל הכת חייו,

אז את הדין הזה הוא רוצה לכתוב, אז הוא יכתוב.

ברגע שהוא רוצה לכתוב את הדין הזה,

הוא חייב לכתוב בראי שהנתקל.

למה?

כי אם הוא יכתוב בראי ששבר, הדין הזה לא יהיה נכון.

כי אם נניח אני הלכתי, בן אדם מילא את כל רשות הרבים וכל החביות.

מגיע מישהו שרואה את החביות האלה,

מרים את הרגל שלו בכל העוצמה, ובום, מעיב חבית אחת,

ממשיך ללכת, החבית נשברה,

נתקל בשברים ונפצע.

במקרה כזה, מה יהיה הדין?

פשוט.

שראובן יהיה פטור.

למה?

אתה איזקת את עצמך, מי אמר לך לשבור לי את החבית?

הוא רוצה לעבור. נכון, היה לך זכות לשבור,

אבל אתה איזקת את עצמך.

אלולא שהיית שובר... סליחה, זכותך לעבור.

אבל אם אתה יוצר מזיק,

הרי החבית, איך שהיא הייתה שלמה,

אתה לא היית אמור להינזיק משברים, כי אלה היו שברים.

אתה שברת את החבית

וניזוק אותה כתוצאה מהשבירה שלך,

אז זה נקרא

הוא דהזיק אה נפשי.

הוא הזיק את עצמו.

לכן,

אם היה כתוב בריש ששבר, הדין של הסיפא עולה נכון.

אז לכן, בשביל הדין של הסיפא, צריך להגיד שמדובר כאן בנתקל,

נכון?

אז תניראי שנתקל.

לכן בריש הוא כתב נתקל.

רבי יהודה הנשיאה חייב לכתוב נתקל בגלל הסיפא, לכן הוא כתב נתקל.

אז זה מילא, הוא אומר,

אז אם נסכם את הדינים זה ככה.

לפי רב, הוא יכול גם לשבור.

רק מה?

אם הוא שבר ואחרי שהוא נתקל,

אז בעל החבית יהיה פטור.

אם הוא שבר הוא צריך לפנות את העבודה.

לא, זה לא.

אבל הוא לא יכול לבוא בטענות שהוא בעצמו נפצע.

אני חושב שפינוי שברים,

זה מוטל כנראה על בעל החבית.

אבל בגלל זה שהוא נתקל ונפצע.

עוד פעם.

אם הוא נתקל ונפצע, באמת יהיה חייב.

בעל החבית יהיה חייב.

אבל לפי רב,

אם הוא ישבור אז בעל החבית יהיה פטור.

אם הוא ישבור ונפצע.

מה אתה אומר?

ואחר כך הוא נפצע

אז הוא פטור.

אז בעל החבית יהיה פטור.

למה?

כי זה נראה שהוא הזיק את עצמו.

הלאה.

אז בינתיים ראינו שלוש תירוצים,

ואני מדגיש שוב,

שלושת התירוצים האלה מסכימים עם ההיגיון של הקושייה.

זאת אומרת, מה יהיה הדין?

אם אחד הניח כד אחד ברשות הרבים, באמצע הרשות הרבים ביום,

בא מישהו אחר ונתקל ונכנס ושבר אותו, מה יהיה הדין?

יהיה חייב.

יהיה חייב.

כי הוא היה צריך לראות.

ברוך אתה אדוננו ירדנו מלאכו עולם,

שהכול יהיה מגרוע.

זה ברור.

עכשיו,

עכשיו, יש לנו עכשיו תירוץ רביעי,

והתירוץ הרביעי הוא בעצם

סוויץ'

בכל ההסתכלות על הקושייה.

עד עכשיו אמרנו שההנחה של הקושייה היא נכונה.

התירוץ הרביעי טורף לנו את הכל ובעצם מבטל את הקושייה מכל מכון.

אמר לי רבי אבא לרב אשי,

אמר לו רבי אבא לרב אשי,

הכי אמרי במערבה משמי דרב עולה.

כך אמרו בארץ ישראל, מערבה זה ארץ ישראל, כי זה מערב לבבל,

כך אמרו בארץ ישראל בשם רב עולה,

מה אמרו?

לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים.

האנשים לא רגילים להסתכל איך שהם הולכים.

אני רגיל להסביר את זה בצורה כזאת.

יש מושג שנקרא בתעופה טייס אוטומטי.

מה זה טייס אוטומטי?

אחרי שהטייס

הרים את המטוס באוויר, עכשיו המטוס טס מאליו.

הוא, יש לו את הכללים,

הוא טס לפי הכללים, הטס יכול להתנמנם, יכול זה,

אדם הולך ברחוב,

אני עשיתי מבחן על זה, על התלמידים שלי, שאלתי אותם,

אתה הלכת, אתה באת מהבית לחיידר, לבית הספר,

אני מכיר את הנתיב שלך בדיוק, אתה גר ליד הבית שלי, אני מכיר את הנתיב שלך בדיוק.

אתה זוכר כשאתה הורדת את הרגל מהמדרכה לכביש,

אתה זוכר שהסתכלת ימינה ושמאלה לפני זה?

אתה זוכר שעברת את הכביש ועלית עם הרגל למדרכה השנייה?

אתה זוכר שעמדת בכל הירידה עד הבית הספר?

אתה זוכר שפתחת את אשר להיכנס?

רוב הילדים ענו לי, לא זוכר.

למה? למה?

הוא עשה את כל הדברים האלה,

אבל הוא לא זוכר שהוא עשה את זה. למה?

כי הוא עשה פעולות אוטומטיות.

בן אדם לא משקיע מחשבה בפעולות השגרתיות שלו.

הפעולות השגרתיות נעשות מעצמם.

אם נניח הוא מסתכל ימינה, מסתכל צמאלה לפני שהוא עובר את הכביש, יגיע המכונית,

אז הוא לא יעבור את הכביש.

בלי לשים לב.

ישאלו אותו, למה לא עברת את הכביש עכשיו?

אה, כי היה המכונית.

אבל בשנייה הראשונה הוא לא ישים לב שזה היה בגלל שהיה המכונית.

למה? כי העין שלו קלטה את המכונית,

וזה נטה פקודה למוח, אל תעבור,

וזה עקף את הידיעה שלו הרגילה.

כי זה לא מעניין אותו.

נכון? כי זה לא חשוב לו הידיעה הזאת.

העיקר שהוא יגיע לבית הספר בשלום.

אני פעם הייתי נוסע לטבריה,

מרכסים,

תקופה של שנה שלמה.

וזה היה כביש מאוד מפותל. היום כבר סירלו את הכביש הזה, מאוד מפותל.

כביש מצומת המוביל עד צומת גולני, זה היה כביש מאוד מסוכן.

פעם אחת גמרתי את הכביש,

אני אומר, רגע, אני זוכר שעברתי את הכביש הזה?

לא זוכר שעזרתי פה.

זה ברור שלא נרדמתי. כי אם הייתי נרדם הייתי נכנס בהר,

כי הכביש מאוד מפותל.

אלא מה? למה אני לא זוכר?

בגלל שכיוון שאני רגיל לכביש הזה, עשיתי אותו בתור הרגל, הייתי שקוע בדברים אחרים,

הקשבתי לאיזו שיחה בקלטת, או כל דבר אחר. חשבתם על משהו?

זה לא היה אכפת לי.

זה לא היה דבר חשוב, שאני אשקיע בזה את המחשבה.

אדם הולך ברחוב, פה אנחנו מגיעים עכשיו לגמר שלנו,

אדם הולך ברחוב,

הוא עושה את הפעולות הרגילות בצורה אוטומטית.

הוא לא שם לב לפעולות האלה שהוא עושה.

יש מדרכה, מרימים את הרגל.

יורדים לכביש, מורידים את הרגל.

אדם יורד במדרגות,

פתאום הוא מקבל איזה מכה מהעכב. למה?

כי הוא לא שם לב שיש פה עוד מדרגה.

הוא לא שם לב קודם, למה לא קיבלת?

בגלל שבאופן אוטומטי ירדתי את המדרגות עם הכנה שאני עומד להגיע לעוד מדרגה ועוד מדרגה.

פתאום כי ירדת שתי מדרגות, לא שמת לב, קיבלת את המכה. זה אמור לשדר לו, עד כמה שזה אכפת לו. אז זה עובר מהתקרה, עובר למוח שלו. כן, אבל זה עוקף את המחשבות. זה לא מעניין אותו.

אבל זה מנער אותו.

זו ידיעה שחשובה לו?

אם הוא עכשיו פתאום, זה ינער אותו? הידיעה הזאת לא חשובה לו.

בגלל ש... זה ידיעה שלא חשוב לו לשמור.

לא.

בגלל שהוא לא צריך את זה.

אדם הולך ברחוב. יש דברים רגילים ברחוב, כן?

הוא יעקוף עמוד חשמל,

הוא לא יעקוף את עמוד חשמל בגלל שהוא שם לב שיש פה עמוד חשמל, והוא עשה במחשבה, עכשיו אני עושה וינקר ימינה,

עוקף את עמוד חשמל, וינקר שמאלה, נכנס לפני עמוד חשמל עוד פעם.

אף בן אדם לא חושב ככה.

תשאל בן אדם, אתה שמת לב שעקבת עכשיו?

לא שמתי לב. כל בן אדם נורמלי, גם אתה.

כל בן אדם נורמלי לא שם לב שהוא עוקף מכשולים רגילים ברחוב.

אבל, שימו לב, אנחנו נגידים עכשיו לגמרי שלנו.

אם מונח שם משהו לא שגרתי,

בן אדם הולך ברחוב והוא שקוע במחשבות, מותר לו בן אדם לחשוב.

אמרנו, בניגוד למה שמקובל לומר, שסוסים חושבים,

זה לא נכון, בני אדם חושבים.

בני אדם הולך ברחוב,

מותר לו לחשוב, הוא צריך גם לחשוב.

אוי ואבוי לבן אדם שהמחשבה שלי היא רק איפה אני שם את הרגל בפציעה הבאה. אוי ואבוי.

הבן אדם,

שקום במחשבות, יש לו דברים אחרים חשובים לחשוב,

וזה בסדר גמור אם הוא מעביר את הגוף שלו לטייס אוטומטי,

שיעשה את הפעולות בלי שהוא יתערב בשיקולים של הטייס האוטומטי הזה.

וזה מה שכתוב פה בגמרא.

אדם הניח כאן ברשות הרבים,

זה דבר שלא אמור להיות פה,

אז ברגע שזה נמצא

בגובה כזה ובמקום כזה שזה לא מפריע לשדה הראייה שלי,

לא מפריע,

זה שזה מופיע זה לא מספיק,

זה לא מפריע לשדה הראייה שלי,

אז אתה לא יכול לבוא אליו בטענות שלא שמתי לב אליו.

מכיוון שאם נניח זה היה חבית בגובה של שתי מטר,

כן?

אז באופן אוטומטי זה היה צריך להפריע לי בשדה הראייה,

הייתי שם לב לזה.

אבל בעיית זה בגובה של חצי מטר,

זה נמצא בגובה נמוך.

אומנם בשדה ראייה הנרחב שלי, כשאני נמצא במרחק של 10-15 מטר ממנו, אני רואה את זה,

אבל זה לא נכנס לתודעה שלי. למה?

כי אני נמצא בטייס אוטומטי.

לכן, אם שברתי את זה, אני פטור.

זאת אומרת, לפי התירוץ של מערבה,

של ארץ ישראל,

יש לנו פה שינוי תפיסה מהותי.

עד עכשיו חשבנו שהוא כן צריך להסתכל איך שהוא הולך,

עכשיו אנחנו יודעים שהוא לא אחראי על דברים שמונחים, דברים לא שגרתיים שמונחים באמצע רשות ערבים.

אז התירוץ הרביעי פשוט סותר את הקושייה.

נמשיך הלאה.

יש לנו עוד קטע חשוב, קטע קצר,

שהוא מאוד מהותי לגבי ההגדרות של הסוגיה.

הווה עובדא בנהרדאה היה מעשה בעיר נהרדאה בבבל,

שמה בן אדם הניח כד ברשות ערבים ביום

ומישהו אחר נתקל בכד ושבר אותו וחייב שמואל.

ושמואל חייב את השובר לשלם.

בפומפדיטה,

כמה,

מאה, מאה, עשרים שנה אחר כך

היה סיפור דומה בפומבדיטה,

שאדם הניח כד ברשות ערבים ביום,

הוא בא מישהו אחר ונתקל בה ושבר אותה,

וחייב רבא.

ורבא, שהוא אחד מהמוראים האחרונים,

הוא חייב.

עכשיו, אומרת הגמרא ככה

ביש למה שמואל

כשמעתי.

את שמואל אני מבין.

למה?

שמואל הרי סובר שדווקא אם זה היה בחושך הוא פטור.

פה, שזה היה ביום,

הוא צריך להיות חייב.

כי שמואל הרי מסכים עם ההנחה של הקושייה,

שאדם כן צריך להסתכל על איך שהוא הולך,

ולכן מובן שהוא יהיה חייב.

אבל,

אלא רבא

לימא כשמואל צבירה ליהי?

אבל האם נאמר

שרבא סובר כמו שמואל

שאדם צריך להסתכל על איך שהוא הולך?

אין, מה הבעיה? מה אכפת לך שהוא סובר כמו שמואל?

התשובה,

רבא הוא אחד מהמוראים האחרונים,

דור חמישי למוראים.

רבא זה אחד המוראים הכבדים ביותר מבחינת פסק ההלכה.

אביי ורבא שנחלקו, מסתבר את מספר המחלקות הגדול ביותר,

אני חושב שהם נחלקו את מספר המחלקות הגדול ביותר בשס,

הלכה כמו רבא בכל המחלקות,

חוץ משישה דברים, יעל כגם, הסימן שלהם הוא יעל כגם, יהודה ע' ל', קגמ'.

אבל בכל שאר השס הלכה כמו רבא. רבא

זה המורא מאוד מאוד כבד בהלכה.

אם רבא הכריע כמו שמואל, זה מחייב אותנו.

אז רבינא והרבאשי שכחו את השס,

אם הם מספרים לנו שרב פסק כמו שמואל, זה מחייב אותם

בהכרעות השס להכריע שאדם צריך להסתכל על איך שהוא הולך.

וכנראה שרבינא והרבאשי ידעו שהכרעת ההלכה היא לא כך,

ולכן הביאו את התירוץ הזה בסוף.

אז לכן הגמרא שואלת את זה בלשון קושייה,

האם רבא סובר כמו שמואל,

ואז זה יחייב אותנו לפסוק כמו שמואל,

שביום אדם חייב, על מה שהוא הזיק כי הוא היה צריך לראות?

לא.

אמר רב פפא, רב פפא עונה לא.

פה זה המקרה המיוחד, לכן רבא חייב. מה המקרה?

קרנא דאצרא הווה.

זה היה פינת רחוב של בית הבד.

מה זה בית הבד? בית הבד זה מקום שאנשים מביאים את הזיתים שלהם,

מביאים כד ריק ונכנסים פינים ענפייתו,

בעל הבית הבד

כובש להם את הזיתים,

לא כובש בלשון מכניס מלח ומים,

אלא טוחן אותם בשלב הראשון של בית הבד,

אחרי זה שם אותם בתוך סלים מתחת לקורת בית הבד ומוחץ אותם ומוציא את השמן,

אחרי זה הוא מעלה לו את הכד והוא הולך הביתה.

זורקים את הפסולת והוא הולך הביתה.

עכשיו יש שם תור.

אז אנשים שמגיעים

לבית הבד, מה הם עושים?

נשארים שם את הכד,

ואו שנשארים ליד הכד,

או שולחים בינתיים לבית המדרש ללמוד,

או שולחים בבית קפה לשתות כוס קפה, כל אחד לפי

הבילויים שמתאימים לו.

והכד נשאר עומד ברשות הרבים.

עכשיו, מקום כזה שיש בית הבד,

זה מקובל שמשאירים שם כדים.

זה מקובל שמשאירים שם כדים,

ולכן,

דכיוון דברשות כעבדי, אני ממשיך את הגמרא,

כיוון שאלה ששמים שם את הכד,

הם עושים פעולה עם רשות,

היא בא אלי לעיוני ומי זל.

אז זה שהולך צריך לשים לב,

אם הוא לא שם לב הוא חייב. זאת אומרת, גם הגם שאין דאגם של בן אדם למדונן מדרכים,

אבל יש מקומות שאתה כן צריך להתבולל.

מקומות

שיש רשות לאנשים

להניח דברים,

אתה צריך כן להתבולל. מה אתה רואה?

מה יהיה לפי זה,

אחת עשרה חנוכיה פתח עשר שבועות, חנוכה.

בזמן שזה בולק, אני מבין שזה צריך לישראל, אבל מה שזה כבר יכבור, אני רואה אותי. אם עברתי, עברתי מעט, ואז תראו את החנוכיה, זה יחדלתי אחר.

מסתבר שלא.

מסתבר שלא.

גם הגמל שהוא עובר עם הקש.

יפה, נכון. גמל טעום פשתן,

שמבני חנוכה פתור, נכון?

נכון?

מסתבר שיהיה פתור.

מסתבר שיהיה פתור בגלל ש...

קודם כל, אתה שוכח שמדובר הלילה.

גם בגלל שזה לא ייראה.

אבל היום יש את ההוראה או ה... אם זה ביום, אם זה ביום יכול להיות שזה, יכול להיות שיהיה חייב.

בגלל שדבר שמקובל לשים, אבל כל מיני זה,

בן אדם בדרך כלל מכניס את החנוכיה, הוא לא משאיר אותה בחוץ בלילה, אחרי שזה נחבא.

לא יודע.

כי זה לא,

קרמדא אצרא זה מקום שעכשיו יש לו רשות.

עכשיו הוא צריך להשאיר את זה פה. לא, אז בחנוכה זה כאילו יכול להיות לו רשות לכל המאה יוצאה שם את החנוכיה.

מה?

בחנוכה זה כמו קרמדא אצרא.

עוד פעם,

בזמן שזה דולק רואים את זה.

אחרי שזה נחבא זה לילה.

למוחרת ביום, אני לא יודע איזה... איזה היתר יש להכשיר חנוכיה בחוץ במשך כל היום עד הלילה.

זה לא בית כנסית שמדליקים את הנרות בשחרית.

דרך כלל,

נרו ברזל.

נרו ברזל. אתה משאיר אבל על אחריותך.

אבל אף... בנאדם, בן אדם בדרך כלל לא מדליקים בחוץ ברשות הרבים.

אין כמעט אנשים שעושים את זה היום.

יש ביני ברזל, יש לי משהו שם.

תראה בדרך כלל מכבירים את זה לקיר,

עושה בזה קצת יותר בגובה, זה לא... אתה לא מפחיד לד.

ומה הרעיון שזה, כתוב בגמרא שזה ברשות?

הרעיון שזה נורמה או שהם עושים את זה ברשות?

השאלה פה שצריך לשאול זה,

מה יהיה הדין עם זה שנתקל בזה,

הרי בעצם מאיפה בן אדם צריך לדעת שזה קרן הדעת שם? מאיפה בן אדם צריך לדעת שזה פינת בית הבד? יש שם שלט.

יודעים.

אז מה יהיה הדין עם זה שהלך ברשות הרבים,

או היה מישהו מאיר אחרת, הוא לא יודע שזה בית הבד.

או שהוא לא יודע לקרוא.

לא משנה. הוא שואל יודע מה זה בית הבד.

למה בעד זה לא משנה? אני לא ידעתי שיש לו רשות.

אז אולי זה נקרא אונס, אבל זה לא נקרא שהוא לא מזביץ.

עוד פעם,

אנחנו אומרים שאין דרכם שבן אדם מתבונן בדרכים, נכון? זה מוסכם, רק מה?

מכיוון שזה פינת הרחוב של בית הבד,

וזה ששם את זה שם הוא בסדר, אז אני הייתי צריך להסתכל על איך שאני הולך.

זה דווקא אם אני יודע שזה בית הבד.

אם אני לא יודע שזה בית הבד, למה שאני חייב?

אתה שומע את השאלה שלי?

כן, אבל הוא לא מזעיק את עצמו,

באמת, זה נורמה כל הסוף.

מה אכפת לי שזה נורמה שלך? אני לא ידעתי מהנורמה הזאת.

אני לא ידעתי שפה זה בית הבד.

אני לא יודע לקרוא.

היה כתוב בית הבד, לא ידעתי לקרוא.

שלא ידעתי מה זה בית הבד. זה אולי היית על אונס,

אבל זה לא מרשימה. אני יודע, אם אני הייתי הולך עכשיו בחור וראיתי את המילה בית הבד, הייתי חושב שמורכים שם בדים.

לא הייתי יודע שהכוונה היא שסוחטים שם זיתים.

ההיזיק מיוחס אליך, אולי אתה אנוס,

אבל אם יש פה בית אבן, אז זה יפה יופס עליך.

אבל אני לא מבין.

אם, אז זה אנוס, אתה לא... מה זה משנה?

מה זה משנה לגבי אם זה בית הבד או לא בית הבד? מה זה משנה?

זה לא עניין זה משנה, עד כמה שאני לא הזקתי אתה הזקת. זה מיוחס לאחד משתיים.

לי זה לא מיוחס, כי זה לא מפורט. זה לא נקרא שאני מזיק את עצמי.

אז אתה נכנסנו עכשיו לנקודה.

כמו שאמרנו מקודם,

כמו שאמרנו מקודם,

לפי הרמב״ם, בדיוק.

שכאשר,

זה בדיוק הנקודה פה,

שמה שרואים מהסוגיה פה בקרמדא עצרא זה שלא מספיק

שאין דאקיים של בני אדם להתבונן בדרכים כדי להיות פטור.

צריך גם שזה שניזוק הוא אולי בסדר.

שינה ואין נורא.

שינה ואין נורא.

אבל אם מדובר בקרמדא עצרא,

אם מדובר במקום שבדרך בני אדם נשים את זה,

זה לא יעזור לי, אני לא יכול להסתתר מאחורי המטרייה הזאת של אין דאקיים של בני אדם להתבונן בדרכים.

למה? בגלל שאין רשלנות תורמת מצד הניזוק.

לכן אני אהיה חייב.

כי בעצם יש פה בעיה עצומה בכל הסוגיה הזאת.

בין אם אנחנו הולכים לפי הרמב״ן,

בין אם אנחנו הולכים לפי התוספות.

האם אפשר לומר שאין דרכם בשביל אדם להתבונן בדרכים?

האם אפשר לומר שזה נקרא אונס?

האם אפשר לומר שזה נקרא אונס?

לא הסתכלת, בסדר, אז לא הסתכלת. אנחנו לא באים אליך בטענות,

אבל זה נקרא אונס?

מה קשור? הייתי נותן לזה תואר של שוגג.

איך אפשר לקרוא לזה אונס?

איך אפשר לקרוא לזה אונס?

לא שמת לב, זה שוגג.

בן אדם נכנס ליער עם גרזן, חוטב עצים, הוא לא שם לב שיש שם מישהו,

אף אחד אחד עץ, שובר לו טעות הראש, הורג אותו, אז מה הדין?

זה שוגג, והוא חייב גלות.

אז לא שמתי לב, זה שוגג.

איך פה זה מגיע לדרגה של אונס עד כדי כך שהוא פטור? וגם לפי הרמבן הוא יהיה פטור.

אפילו לפי הרמבן שבו אונס בעצם חייב,

פה הוא יהיה פטור.

איך ייתכן כזה דבר?

התשובה היא מה שאמרנו עכשיו.

רק בגלל הרשלנות התורמת של הניזוק.

ברגע שהניזוק הוא לא בסדר,

אז אני אומר שהסיבה שאין דרכם להתבנן בדרכים,

זה פוטר אותו.

עכשיו, צריך לשים לב לעוד דבר.

לא אכפת לי,

כשאני אומר שאין ארגן של אדם להתבנן בדרכים,

זה גם לא אכפת לי האם הניזק הוא אשם

במה שהכד הזה נמצא פה או משהו אחר שניזוק.

למה?

בעצם,

מה קורה למשל אם בן אדם נפל לו כד בלי כוונה ברשות ערבים?

הוא באמת עושה מלפה, הוא הלך עם שקית שקדים, זה היה כבד לו מאוד,

ונהיה איזה חור קטן, נפל לו משהו פשוט ערבים,

ומישהו אחר נתקל בזה ושבר את זה.

פה הוא לא היה אשם בכלל, הוא לא שם לב.

זה לא היה עזור לו.

כי עצם הפעולה שאתה עשית,

שהוא מהווה

גורם לזה שהנזק הזה קרה, שהוא הזיק אותך,

זה כבר סיבה שהוא יהיה פטור.

רק במקרה שאתה בסדר גמור,

שהפעולה שלך היא פעולה נורמלית, ולא היה שום תרומה מצדך לנזק שקרה,

אז ההוא יהיה חייב. זה מה שכתוב בקרנדה ההצעה.

טוב, נעבור

לעמוד הקודם קודם,

זה פשוט כדי לתת לנו תמונה על סוגיית השלומים.

בעמוד הקודם למעלה,

צילמו לכם הרבה שם, אבל אני לא צריך את הכול.

אני אגיד לכם בדיוק איפה אני רוצה להתחיל.

אני רוצה להתחיל

11 שורות מראש העמוד.

11 שורות מראש העמוד.

ואמר רבאק,

ואמר רבאק,

נפל מראש הגג ברוח שאינה מצויה.

בן אדם הלך לישון על הגג, הגיעה איזה רוח סרה,

העיפה אותו מהגג,

הוא פגע במישהו ששכב למטה,

והזיק ובייש.

הוא גם הזיק אותו וגם בייש אותו.

אז חייב על הנזק, הוא חייב לשלם נזק. למה? כי הוא לא אנוז גמור.

לא אונס, אבל למה ללכת לישון על הגג?

פטור בארבעה דברים. הוא פטור על צער,

ריפוי,

שבט ובושת.

אבל ברוח מצויה והזיקו בי אש.

אבל אם הוא נפל מראש הגג ברוח מצויה,

פה אתה כבר פושע.

אז חייב

בארבעה דברים,

הוא חייב בנזק,

צר,

ריפוי ושבט. למה? כי הוא פושע,

הוא שוגג קרוב למזיד, זה נקרא,

אבל פטור על הבושת.

ואם נתהפך,

ואם נניח כשהוא נפל, הוא ראה, אוי ואן, הוא הולך ליפול עכשיו על הסלע.

אז הוא תמרן, הוא נפל על ההוא.

זאת אומרת, הוא התכוון להזיק אותו.

הוא התכוון להזיק אותו. הוא התכוון לפגוע בו, בסדר?

אני לא צריך שהוא התכוון להזיק.

הוא התכוון לפגוע בו. הוא התכוון להציג את עצמו.

זה לא משנה,

אבל זה ברור שלהצית אותך אתה לא יכול בלי להזיק אותו.

התכוונת לעשות פעולה שמזיקה לשני, בסדר?

אז הדין הוא חייב גם אף על הבושת. דתניא,

עם אשמה שנאמר,

ושלחה ידה, זה בפרשת בושת,

איני יודע שהחזיקה,

שם כתוב מדובר על אישה שהתקרבה להציל את בעלה,

בעלה רב עם מישהו, היא באה להציל את בעלה והיא תפסה את השני,

את זה שרב עם בעלה, היא תפסה אותו באופק הזה שהיא ביישה אותו.

אז כתוב בתורה, ושלחה ידה והחזיקה.

ושלחה ידה, שאלות הגמרא, אם כתוב ושלחה ידה,

אני לא יודע שהיא החזיקה, שהיא עשתה משהו?

מה התלמוד לא אמר והחזיקה?

למה התורה הסויפה את המילה והחזיקה?

לומר לך,

כיוון שנתכוון להזיק,

אף על פי שלא נתכוון לבייש.

ברגע שהיא מתכוון להזיק זה מספיק, לא צריך להתכוון לבייש.

בכל אופן, מה שיוצא לנו מהסוגיה הזאת זה מה שחשוב לי לדעת בשביל החלק השני בשאלה הראשונה, וכמה.

אז יש לנו פה חמישה חיובים על אדם שהזיקה דם. יש לנו נזק,

צר, ריפוי,

שבט ובושת.

על נזק חייבים גם כשזה שוגג גמור.

צר, ריפוי ושבט חייבים,

צר זה משלם עבור הכאבים,

ריפוי, הוצאות רפואיות,

שבט זה ביטול האדם מהעבודה שלו, אובדן ימי עבודה, מה שנקרא.

אז שלושת התשלומים האלה משלמים גם כאשר זה שוגג קרוב למזיד,

אבל בשוגג גמור לא משלמים,

ובושת משלמים רק אם הוא התכוון להזיק.

נעבור לדף השלישי עכשיו.

רגע, רגע, מאדי, נוכל לשלם או לא?

לא, אני רק, קודם כל רציתי רק להגדיר את הדברים, כדי שמתי שנגיע לסיכום,

נוכל להגדיר מה וכמה הוא צריך לשלם.

נעבור לקטע השלישי. הקטע השלישי זה קטע שלא קשור בכלל לסוגיה שלנו,

אבל הוא,

אבל הוא, יש פה איזו נקודה שהיא חשובה בשבילנו.

אכלה, כסות או כלים.

איזה מסובבה טוב אצלכם?

כן, כן.

כן.

אכלה, כסות. במשנה כתוב,

המשנה מדברת על נזקי שן.

בהמה נכנסת לחצר הנזק,

והיא אוכלת פירות, ירקות,

אז חייב נזק שלם, היא מועדת.

אם היא אכלה, כסות או כלים, היא משלמת חצי נזק. למה? כי זה משונה.

זה נקרא תולדה של קרן.

בהמשך המשנה כתוב, באמת דברים אמורים, ברשות הנזק.

דווקא אם הנזק קרה ברשות הנזק,

אז חייב.

אבל ברשות הרבים, פטורה.

השאלה היא על מה הולך העניין הזה שבאמת דברים אמורים.

האם זה הולך רק על המקרה שיאכלה פירות וירקות,

או גם על המקרה שיאכלה כסות או כלים?

למה לחלק ביניהם?

בגלל שברשות הרבים פטורים רק על שן ורגל,

אבל קרן חייה ברשות הרבים.

אהי, שואלת הגמרא, מה זה אהי?

על איזה חלק של המשנה הולך הבאמת דברים אמורים

שחייבים דווקא בשביל הניזק, אבל לא בשביל הרבים.

אמר רב, אקולהו.

מה זה אקולהו?

זה הולך גם על הדין של פירות וירקות וגם על הדין של כסות וכלים. מה פתאום?

הרי כסות וכלים זה קרן.

התשובה היא, מה איתה מה?

כל המשנה הוא בא אחר ושיניו הוא פטור.

אתה השארת ברשות הרבים את הבגדים שלך?

השארת שם איזה כלים טעימים

שהבהמות אוהבות לאכול?

אתה שינית. מה פתאום השארת את הכלים שלך ברשות הרבים?

אתה שינית? הוא בא אחר ושיניו הוא פטור.

ברגע שאתה לא בסדר,

אז מישהו אחר יזיק אותך,

אז ההוא פטור.

לא מדובר על בני אדם, מדובר על בהמות עכשיו.

ושמואל אמר לא נכון.

לא שנו אלא פירות וירקות.

דווקא פירות וירקות פטור ברשות הרבים.

אבל קצות וכלים חייבת.

וכן אמר ריש לקיש אקולו. ריש לקיש מסכים לדעת רב

שזה הולך גם על קצות וכלים ולא רק על פירות וירקות.

ואז דא ריש לקיש לטעמי. פה יש מקרה מעניין.

ריש לקיש הולך לשיטתו, שמה הוא אומר?

דאמר ריש לקיש שתי פרות ברשות הרבים.

יש שתי פרות ברשות הרבים,

אחת רבוצה ואחת מהלכת.

אחת רובצת ברשות הרבים?

ואחת מהלכת.

איזה מהם היא בסדר ואיזה מהם היא לא בסדר.

זאת של רבוצה היא לא בסדר.

פשוט תאמין זה לא מקום לקביצת מהימות,

כי רבוצים ברפת ותליגרה.

פשוט תאמין זה לא המקום.

לעומת זאת אותה מהלכת היא כן בסדר, נכון?

אז אומר יש את הקיש,

בעטה מהלכת ברבוצה, פתורה.

אם הבהמה, מהלכת נתנה ביתה לרבוצה, היא פתורה, למה? שוב אותו טעם.

כל המשנה,

הוא בא אחרי בשינייו, הוא פתור.

הבימה הרבוצה היא עושה פעולה משונה, פעולה לא בסדר,

אז אתה לא יכול לבוא בטעמות אם נותנים לך ביתה.

אבל רבוצה במערכת חייבת. ברור שבבימה הרבוצה נתנה ביתה לבימה המערכת, היא תהיה חייבת. למה?

כי זה קרב רשוט הרבים.

ורבי יוחנן אמר, רבי יוחנן חולק על ריש נגי, שבסופו כמו שמואל

לא שנו אלא פירות וירקות,

אבל כסות וכלים חייבת.

רבי יוחנן גם מסכים לדעת שמואל שהצלינו במשנה,

אם בן אדם הניח כסות וכלים ברשות הרבים

והגיעה בימה ואכלה אותם,

היא תהיה חייבת.

למה?

שואלת הגמרא, למה רבי יוחנן לעת לעת דרשתקיש אפילו בשתי פרות?

לכאורה,

רבי יוחנן חולק על רישתקיש גם במקרה של שתי פרות,

האם נאמר כזה דבר?

כאילו זה לא כל כך נוח לנו להגיד את זה. למה?

בגלל שאם אנחנו רוצים לפסוק כמו רישתקיש,

ברגע שרבי יוחנן חולק עליו,

אז על אחר כך רבי יוחנן.

לכן לגמרא לא כל כך נוח להגיד את זה.

אומרת הגמרא, לא.

לעולם איתלי,

באמת רבי יוחנן יכול לזבור כמו רישתקיש בשתי פרות.

כסות,

עבדי אינשי דמנחי גלימי ומטמחי.

אנשים עשויים, כשהם הולכים ברשות הרבים,

חם לו, הוא עייף מאוד, הוא נאמד לנוח.

אז מה הוא עושה? הוא מניח את המעיל שלו על הרצפה.

אחרת הוא שכח אותו.

אז הוא לא כל כך משנה.

הוא לא כל כך לא בסדר.

אז לכן במקרה כזה, במה שאכלה את הכסות והכלים במשות הרבים,

היא תהיה חייבת.

אבל בהמה לא עברו אוחר.

אבל כשבמה תרבות במשות הרבים זה לא דרך,

הבעלים לא היו צריכים להרשות את זה,

ולכן שמה רבי יוחנן מסכים לרישתקיש שהפרה,

המהלכת תהיה פתורה.

עד כאן הגמראות.

אחרי שראינו את כל זה,

בואו נשמע את דעתכם.

והשאלות שלנו, נחזור על השאלה עוד פעם,

ונשמע מה אתם אומרים.

השאלה הייתה,

ראובן יצא מבית החולים

והוא הלך ברחוב, שקוע בהרהורים,

לא שם לב לתינוק

בן שנה ומרצה שהולך לאיטור על המדרכה,

הוא נתקל בעץ והטפיל אותו, הוא נפל עליו גם, מחט אותו.

בכוונה אני מקטין את המקרה,

לא רק שהוא שבר לו את הרגל,

לא רק שהוא גרם לו חבלות שהצריכו טיפול תרופתי,

אלא גם גרם לו לנכות קבועה.

הילד נחבל קשות ונזכר לטיפולים רפואיים.

עכשיו, השאלות הן, עוד פעם,

האם צריך ראובן לשלם על נזקי הילד וכמה?

שאלה שנייה,

האם הדין יהיה שונה אם הילד ישב על המדרכה ולא הלך?

עכשיו נשמע את דעתכם. אחרי שלמדנו את כל הסוגיה,

בואו נראה מה יש לכם להגיד.

נו.

מי אתה רוצה להתחיל?

מי שרוצה שיתחיל.

אז מה אתה אומר שהוא צריך להיות פתוח, ראובן?

הוא לא עשה דבר שונה.

נתקל בו, זה ילדים יושבים על המדרכה.

עוד פעם, עוד פעם, יש לנו שני מקרים.

יש לנו מקרה של ילד הולך ויש לנו מקרה של ילד שיושב.

מה הדין אם הוא הלך?

מה הדין אם הוא הזיק לו כשהוא יושב?

שהוא עולם אחרי זה לכאורה יהיה פתוח.

יש שם רק משהו מעניין ההשכלה. דעת משנה זה דבר שעצמנו לא רואים לו ככה, אבל אמור לשים לב לכאורה לדבר כזה במיוחד.

כשהוא יושב זה יותר בולט לכאורה.

זה דבר שיותר צורם לעין.

אז היה צריך לשים לב לזה יותר.

אז אתה טוען שבמקרה שהוא יושב,

אז הוא יהיה חייב,

ובמקרה שהוא הולך,

אז ראובן יהיה פתוח.

שומם.

ראובן יהיה חייב. מה אתה אומר? כשהוא הולך, אז הוא יהיה חייב. מי יהיה חייב? אם התינוק הלך... אם התינוק הלך... אז ראובן יהיה חייב.

אבל הוא יהיה חייב רק על נזק.

ואם הוא ישב, אז אם התינוק ישב, אז זה יהיה פתוח בכלל.

למה?

כי כשתינוק יושב במדרכה זה משונה.

משונה מה? אתה בא בטענות על התינוק?

אז הוא תרם לנזק שיש לו.

אז התינוק תרם... הוא יותר נפוך ממך.

הוא טוען כשהילד הולך,

הוא יהיה חייב, כשילד ישב הוא יהיה פטור.

עכשיו, אתה אומר שיהיה חייב רק נזק.

כן, כי זה שני ימים הולכים לברסות.

מה אתה אומר?

אני אומר, אני נשאר לתת בדעתי, הוא חייב בשני המקרים על הכל, ואני אגיד לזה גם למה.

כל מה שלמדנו עכשיו לא קשור למה לשאלה. למה? למה לא קשור לשאלה?

בגלל שאני לא יכול להשוות עכשיו כד לנפש יהודית, לנשמה יהודית.

לא יכול להשוות בעיני לנשמה יהודית.

הוא הולך עכשיו,

הנשמה שלו צריכה להרגיש שפה יש נשמה יהודית והוא לא יתקל בה. אם הוא נתקל בה זה אומר שחיבור שלו עם בורא עולם זה משהו,

בכלל הוא משובע שהבן אדם הזה הוא איזה חוטא גדול שהוא לא מרגיש נשמה יהודית לידו,

אז הוא נתקל בה או חייב.

חד כזה אני לא חייב אותו, הוא חוטא. אתה לא יכול ללמוד מקרא ומבהמה על ילד יהודי. מה? אתה לא יכול ללמוד מקרא ומבהמה על ילד יהודי. לא יכול ללמוד.

אז אתה אומר שפשוט שיהיה חייב בשניהם. חייב על הכול בשניהם. מה אתה אומר?

עכשיו הפוך, אם כבר הוא חייב בפתור בהמה

עוד פעם, אז תגיד מה יהיה הדין במקרה שלנו? בהמה, בן אדם הלך, ראובן הלך

יש לנו מקרה ראשון שהילד הולך וכשנשאר שילד הולך, הילד יושב. אם הוא הולך, ראינו שהוא פטור, כי הוא רגיל ללכת.

אז מי יהיה פטור? ראובן יהיה פטור. ראובן יהיה פטור. אתה טוען כמוהו?

כן. שאם הוא הולך, אז ראובן יהיה פטור.

ואם הוא יושב... ראינו שבגמרא ראינו שהוא פתוח. איפה הוא?

פה.

ב... איזה מברימה שהולכת יש שתי מפרות.

שתי פרות.

כן. מה ראית בשתי פרות?

שאם המהלכת ואתה ברבוצה.

כן.

אז בוא נגדיר את זה, בוא נגדיר פה. מי המהלכת? מי הרבוצה פה?

הילד נקרא ברבוצה? הילד שהולך בשנות הערבים נקרא ברבוצה?

האם הוא יושב?

האם הוא יושב?

כן. אתה רוצה להגיד שאם הוא יושב,

אז ראובן יהיה פטור.

כן. כי זה כמו מלכת והקבוצה.

כן.

קודם כל צריך לדעת דבר אחד, ואני שכחתי לה להדגיש,

המושג הזה שכל המשנה הוא בחר ושינם הוא פטור,

זה לא נאמר על בני אדם.

זה לא משנה אם הוא הזיק בן אדם או הוא הזיק בעל חי.

כן.

לא התכוונתי בדיוק לנקודה שלך.

על בן אדם זה לא נאמר. זה נאמר רק על בהימות. זאת אומרת, אם בן אדם לא שם לב בכלל, לא אמור לשים לב,

אז אני אומר את זה.

אבל אם אתה אמור לשים לב,

זה לא יפטור אותך את זה שאולי היה בסדר.

מה אתה אומר? אם הוא לא שם לב,

אז כן ישאל בבן אדם כול לא משנה אתו.

אמרתי, אם הוא לא אמור לשים לב, אני מדגיש.

אם הוא לא אמור לשים לב.

מה אתה אומר עכשיו?

שבעיקרון כמו הוא, אבל אם הוא יתיישב על המדרכה,

כמו מה שהוא אמר.

אם הוא הלך, אם התינוק הלך, אז מה יהיה הדין?

הוא רוצה לשלם. אז הוא צריך לשלם. צריך לשלם. אבל חוץ מבושת.

הוא אמר רק נזק.

חוץ מ... הוא אמר רק נזק. לא צר לו ריפוי, לא שבט, הוא אמר.

הוא אומר שרק נזק. אתה אומר שהכל חוץ מבושת.

כן.

במקרה השני.

הדוגמה השני, הוא גם יהיה חייו.

א', בגלל שיכול להיות זה דרך של עיניים לשבת על ה...

למדרכה של הילדים.

נו.

וב',

בגלל שאימא היה צריך להסתכל.

מה אתה אומר?

לא, אבל לא, כתוב שלא היה צריך להסתכל.

אז למה?

לא יודע.

כתוב שלא אולם אמור להסתכל, אבל בחביות,

בחביות, אז הוא היה,

הוא אולי, הוא פטור כי הוא לא היה שם.

פה...

מה אתה אומר?

אני אומר

שבשאלה ראשונה הוא צריך לשלם לא את הכול,

ובשאלה השנייה אם מי ישב רוצה לשלם כאילו.

צריך לשלם? מה? אם הוא ישב.

צריך לשלם או לא אתה משלם?

צריך לשלם. אז בשנייה הוא רוצה לשלם.

בראשון, לא את הכול.

טוב.

הרב, אם אני יכול רק כאילו...

כמו שאתה נתת את הדוגמה של טייס אוטומטי, ויש גם נהג אוטומטי דרך אגב,

ואני רוצה לנסות להסביר את עצמי.

לפעמים אתה נמצא באיזשהו מקום ואתה רוצה להתפלל,

משהו כזה.

בן אדם עומד, הוא עומד, לא, והוא לא מרגיש שמישהו רוצה לעבור, הוא ממש אין לו את התחושות האלו, הוא לא חש את הזולת, הוא לא מרגיש שום דבר, הוא שקוע בעצמו.

הוא מנותק מכל הסביבה, הוא מנותק, אין לו את החושים האלה, הוא לא מקבל שום תשדרות מבור העולם, שום כלום.

ויש לך אנשים שמסתכלים קדימה ורואים מה הולך אחורה, הם מרגישים מה קורה.

מנחשים, מה קורה? אנשים טובים, אנשים טובים. אנשים שיותר מחוברים לבוא העולם, זה הרעיון הכללי. אז יש, כמו שיש לנו, כשאנחנו משלמים, קונים איזשהו מוצר, משלמים עליו מס ערך מוסף, אז גם על ענישה יש ערך מוסף. בן אדם שמנותק מבוא העולם, צריך לשלם מס ערך מוסף על נזקים שהוא רוצה. זה מצוין, זה מצוין ב...

ספרי מוסר, אנחנו עכשיו חושן משפט, חושן משפט, תקשיב טוב מה שאני אומר לך, חושן משפט זה דבר יבש ביותר. יבש. היה סיפור בירושלים,

רק רוצה להגדיר לך עד כמה חושן משפט זה דבר יבש.

היה אב בית דין גדול מאוד בירושלים, קראו לו רבי טנחס אפשטיין.

היה רב אב בית דין של העדה החרדית בירושלים לפני כ-35 שנה, 40 שנה.

היה איזה דין תורה אצלו.

אלמנה

תבעה מישהו או נתבעה על ידי מישהו, לא יודע.

טוב, היה שם דיון והצד השני הצליח להרביץ שם טענה רצינית,

האלמנה התחילה לבכות.

אז קם רב אפשטיין, אמר לה, גברת,

פה זה בית דין.

לבכות, תלכי להכות על המערבית, תבכי שם. פה בבית דין לא בוכים, פה זה בית דין.

אלמנה לא ישנה לו שום דבר.

ההלכה, חושן משפט זה יבש,

אתה מבין?

אנחנו צריכים לקבוע את ההלכה היבשה.

כל הדברים שלך זה מוסר,

ייתנו לו גיהינום על זה שהוא לא מתחשב ביהודים אחרים, הכל בסדר.

בוא נדון נפשי הלכה יבשה. בסדר?

הלכה יבשה. אז בואו נסכן.

בנושא ודאי.

בן אדם שהולך להתפלל,

אז הוא לא צריך לסכן את עצמו. הוא צריך לחשוב לשים את האוטו בצד כי זה כביש ראשי,

שים את האוטו בצד הוא צריך לעמוד בצד.

הוא צריך ללבוש זיהוי.

זה דברים כאלה שזה חייב לעשות אותם. נכון, נכון. נכון, בטח. ואם הוא לא עושה אותם,

הוא... התפילה שלו תאויבה כנראה.

התפילה שלו תאויבה.

התפילה שלו תועבה בגלל שאם אתה עושה תפילה, כשאתה מסכן את התפעה ואת האחרים, איזה צורה זאת?

זו גמרא מפורשת ממסכת ברכות.

כשרבי יוסי נכנס להתפלט שם בחורבה, אז בא אליו אליהו ובא אליו טענות. למה אתה מסכן את עצמך?

כי אמרתי את הרגע. יכול להיות שבשבט הוא יהיה פתאום, כי הוא לא שבט.

שבט אין פה בגלל שהוא מתבורש תינוק. זה היה מקווין כשהוא ישב.

אם הוא ישב, אם הוא ישב, אז יהיה פה.

טוב.

בואו נסכם את הדברים. בואו נסכם את הגזר דין.

המפתח שלנו בסוגיה הזאת

זה הנקודה שידידנו, מה השם שלך?

אהרון.

שידידנו אהרון העלה באמצע הסוגיה, זה מה שאמרנו בשם הרמב״ן,

מה שיצא מהעניין של קרן של הפינת הרחוב של בית הוועד,

שלא אכפת לי

עד כמה השני, לא אכפת לי עד כמה

הניזק

הוא אשם.

אכפת לי האם הוא תרם לנזק או לא.

זאת אומרת,

בואו ניקח את שני המקרים עכשיו. יש לנו מקרה אחד שהילד הזה הלך,

יש לנו מקרה שני שהילד הזה ישב.

ילד שהולך ברשות הרבים,

לא משנה מה הגיל שלו, ברגע שהוא יודע ללכת,

רשות הרבים מיועדת להליכה לכל באי הדרך.

באי הדרך זה כולל גברתנים,

נשים בהריון,

זקנים עם הליכון,

זקנים עם מקלות,

וגם תינוקות שמדדים והולכים לאט לאט ברחוב.

זה מיועד לכולם.

ברגע שהוא, התינוק הזה, עונה על הקריטריון

של הולך רגל נורמלי ברחוב,

אין פה שום תרומה מצידו לנזק.

ולכן,

הראובן הזה שנתקל בו והפיל אותו,

הוא יהיה חייב.

לא יעזור לו שאין דרכם של ילד המדולים בדרכים.

הוא יכול לצעוק עד מחר ולהישבע על ספר תורה,

אני מבטיח לכם שלא ראיתי אותו.

אפילו לא הייתי שוקע בערעורים, הסתכלתי על הדרך, הוא היה נמוך מדי, לא ראיתי אותו. לא יעזור לך שום דבר.

הוא יהיה חייב לשלם. עוד מעט נגיע על מה הוא ישלם.

הוא יהיה חייב לשלם על הנזקים של התינוק. למה?

בגלל שאין פה שום תרומה מצד הניזוק למה שקרה.

לכן הוא יהיה חייב.

לעומת זאת,

במקרה השני,

התינוק ישב על המדחה.

התינוק אשם בזה שהוא ישב על המדחה?

לא.

אז זה לא אכפת לי.

ברגע שיש פה תרומה לנזק מצד הניזוק,

זאת אומרת שהוא עשה משהו שהוא לא בסדר,

למרות שהוא לא בגיל שהוא מבין שזה לא בסדר,

הוא לא אשם ואני לא מאשים אותו.

יש פה תרומה מצדו, אז המזיק פטור.

ולכן.

במקרה הראשון,

ראובן נקרא מזיק.

אני מסתפק, אני לא בטוח בזה. נראה לי שהוא יצטרך לשלם את כל ארבעה הדברים.

גם צר, גם ריפוי וגם שם. נזק ודאי שהוא ישלם.

אני חושב שאנחנו ניתן לו אפילו תואר יותר משוגג,

בגלל שבן אדם אמור לשים לב,

אתה אמור להפעיל את ה...

לצאת מהטייס האוטומטי שלך כשמדובר בהולכי רגל רגלים. הוא גם סכנה. מה? הוא גם סכנה, עם האוטו שלו.

מה?

הוא גם סכנה.

לא, לא, הוא הלך ברגל, לא נסע עם אוטו.

כן,

הלך ברגל.

אז אתה אמור לשים לב להולכי הדרכים,

ההוא היה בסדר, אתה חייב לשלם הכול. תחשבים במצב שלו, שאם הוא היה,

אתה יודע מה, טעות...

מה, מה,

מה הוא אשם שאתה טעות?

אתה יודע שרבי ישראל סלנטר מסופר שפעם, רבי ישראל סלנטר מסופר שהוא הלך

לתפילה בליל יום כיפור,

הוא פגש אחד מהרבנים במכריו,

והוא היה כל כך שקוע בחרדת הדין של יום כיפור, שהוא לא אמר לו שלום ברחוב.

אז אמר רבי ישראל סלנטר, מה אני השם שיש לו חרדת הדין?

תמיד ברדיו, ההשקפה הטורנית היא את, איך אומר חובת הבבות?

תוגתו בליבו והצלתו על פניו. אתה,

את הרגשות שלך, אל תוציא על השני.

זה, זה, השאלה אם מתחשבים בעניין, האם זה נקרא מסוגע או או ש... להפך, אני הייתי אומר להפך.

אם... אחד קצת משוגע, נגיד שהוא לא... לא, אני דווקא הייתי אומר להפך. שבן אדם, אם אחד קצת משוגע,

אז השאלה היא, אם הוא עוד יגיע לדרגת שוטה, הוא יהיה פטור.

אבל אדם נורמלי, יש לך, אם בן אדם באמת שקוע באירועים באופן כזה, הוא כל כך טעות בזה,

אסור לו לצאת לארחוב בכלל.

אתה מסוכן,

תשאיר בבית.

זה שיכור. זה שיכור.

אם אחד יזיק בשכרותו, הוא חייב.

מי אמר לך להיות שיכור?

אם הוא יגיע לשכרותו שלו, שוטה גמור,

יכול להיות שיהיה פטור, מדיד שוטה.

אבל אדם נורמלי, אדם נורמלי שישתכר, הוא חייב.

מי אמר לך להיכנס למצב כזה? אתה נמצא במצב כזה,

תחבר את עצמך עם הזיקים לכיסא, שלא תוכל ללכת.

זה לא יפתור אותי. להפך, אם כבר הפוך.

אני הייתי אומר שבן אדם שמאוד שקוע בערעורים,

ייתכן לומר שהוא יהיה יותר גרוע. אתה לא יגיד לו לא נוצא. כן, אבל הוא יהיה אחראי יותר.

הוא יצטרך להיות אחראי לנזקים שאדם רגיל לא יהיה אחראי.

למה?

בגלל שאתה יותר עלול להזיק, אתה יותר צריך לשים לב.

זה ברור שבן אדם ששקוע באירועים יותר,

הוא יצטרך לשים לב להיות פחות טייס אוטומטי.

בגלל שהוא עלול לתקע בעץ, הוא עלול לתקע בעמוד.

נכון?

אדם כזה שהוא לא רוצה לתקע בעמוד, מה הוא עושה?

הוא מכריח את עצמו לשים לב יותר.

אז הייתם צריכים לשים לב גם לילד.

הרבנו, זה פחות או יותר מה שאמרנו.

אמרנו שהיום הוא צריך להיות מחובר לבורא העולם. במקום שיהיה מחובר לבורא העולם, הוא מחובר עכשיו לשטויות שלו,

לערעורים שלו,

והוא לא מחובר למציאות. למה? הוא מתנגש. הוא אומר תהילים על אשתו באותו רגע, הוא מחובר לבורא העולם.

זה לא המסמם למשל. אז אני אמר לך, הוא יודע טילים בעל פה, הוא יודע טילים בעל פה. אז מה יהיה הדין אם הוא יודע טילים בעל פה? הוא מורער בגלל שהוא לא סומך על ברור. מה יהיה הדין אם הוא יודע טילים בעל פה?

על מה יהיה הדין אם הוא שקוע בתהילים?

הוא יודע טילים בעל פה והוא יודע פרקי טילים בעל פה. מה יהיה הדין? אז יש עונה הדין? אני מציע לך, שאני צריך. הדין יהיה שונה?

שוב אני אומר לך,

אי אפשר לחבר את הדברים האלה ללכות של משפט.

אנחנו עוסקים בראש של משפט.

עכשיו, אז עוד פעם,

אז עוד פעם לסדר את הדברים.

הפשוט הרבים מיועדת להולכי דרכים,

לכל הולכי דרכים, כולל תינוק שהולך,

תינוק בת שנה וחצי שהולך לאיטו.

לכן,

אם הוא נכנס בו, אין לו את הפטור של אין דרכם של אדם להתבונן בדרכים. למה? בגלל

שההוא בסדר, אין פה תרומה מצד הנזק לאירוע שקרה,

ולכן ההוא יהיה,

ראובן יהיה חייב.

אני מסתפק, כפי שאמרתי, אם הוא יהיה חייב, רק על נזק או גם על צער יפוי שבט.

נראה לי שגם צער יפוי שבט, כמו שאתה אמרת, אבל

אני לא יכול להכריע האם אפשר להגדיר את זה כשוגג קרוב למזיד או שזה רק שוגג, אבל זה נזק ודאי שהוא יהיה חייב.

לעומת זאת,

כאשר הילד ישב על המדרכה,

במקרה כזה יש פה תרומה של הנזק למה שקרה,

תרומה של הנזק למה שקרה,

אז אנחנו משתמשים בסברה שאין דרכם ושבני אדם נתבונן בדרכים,

לכן ראובן יהיה פטור לגמרי.

זאת אומרת, הפוך, אתה רואה?

אז זה הפוך.

שאם הוא ישב, ראובן יהיה פטור, אם הוא הלך, ראובן יהיה חייב.

מה יהיה הדין אם הילד זחל על המדרכה?

לא ישב, זחל.

אומנם?

זה אותו דבר כמו ישב, לא, אותו דבר כמו ישב. לדעתי, אותו דבר כמו ישב.

אם זו הליכה שלו... מדרכה לא מיועדת לזחילת תינוקות.

שוב, אמרנו, הכלל בדבר הזה... צריך להשגיח עליו.

גם על ההליכה שלו צריך להשגיח.

ילד קדם עד שנה וחצי שהולך ברחוב,

זה מצב מסוכן מאוד. ואיפה, ואם זה בתוך... המשטרה עוצרת אנשים כאלה על הזנחה.

לא, אתה מבין, אם זה בתוכו, אם זה בתוכו, אם זה בניין או... מה? תלוי אם החלדי או לא.

כן.

אבל זה לא הנקודה.

זה ודאי שלא יכול לבוא בטענות להורים,

למה לא השגחתם עליו שמסתובב בשעות הערבים.

בגלל שברגע שמותר לו ללכת שם,

אם הייתי עומדת במרחק של שתי רחובות, אני מסתכלת משם, זה כן היה בסדר. מה אכפת לך שלא עמדתי שם?

הוא הלך.

אתה לא בסדר? גם אתה חייב.

אבל זחילה, זחילה,

הוא ראש אותה במלוא יהודית זחילת תינוקות, זה ברור.

למה צריכה תינוקות?

אני חושב שכן.

מה, אם הוא חייב עד ללעם? שנה וחצי זה לא צריך... ילד שמסוגל ללכת, הוא רוצה ללכת, הוא לא רוצה לשבת בעגלה. אני הולך עם הילדים שלי ברחוב בגיל שנה וחצי,

ושכחתי איך עושים את זה, אבל הלכתי.

מה הבעיה?

מה? הלכתם את הלוי שלו, מה קרה?

השגיחו עליו מהרחוק, זה לא העסק שלו.

אתה לא בסדר בזה שנכנסת בו, מותר לו ללכת בו, אתה חייב. לעומת זאת, כשהוא ישר, או זחל,

זחל למשוך את אותו דין,

כי רשות הרבים, אפילו מדורך,

לא מיועדת לזחילת תינוקות,

אז אם אילך, ראובן יהיה פתרון.

זה מקרה נדיר עם מלחים. מה?

עם מלחים, אני הרבה זמן לא ראיתי הולך לבד.

בטח, מה הבעיה? שנה וחצי באמצע האחרונה. אתה לא מסתדר, אבל אין בעיה.

באמצע האחרונה שאתה יכול לראות, יד ויגיע. באמצע האחרונה. אתה נמצא בישיבה, כאילו.

טוב.

תנסה לעלות את הבוסר, זאת אומרת שיהיה פחות.

בושת אבל הוא יהיה פתור. בושת ודאי שיהיה פתור, כי הוא לא י...