שאלה שבועית עולמית - הרב יוסף הירש

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בעזרת השם, נעשה ונצליח.

המקרה שאנחנו נדון בשעה הקרובה,

אני אעביר את כל המקרה קודם כל,

ואחר כך נתחיל בעזרת השם לדון לפי מה

שמבואר במקורות.

ראובן כץ

בנה בחניית ביתו יחידת דיור בת שתי חדרים.

כשפגש את ידידו מר שמעוני,

מסר לו את פרטי דירתו ואמר לו שהוא מעוניין להשכירה,

אולי הוא יוכל לעזור לו למצוא מישהו.

למחרת, לאחר שסיים מר שמעוני את תפילת השחרית בבית הכנסת,

נעצר ליד לוח המודעות השכונתי ועיין במודעות השונות.

לפתע צדה את עינו מודעה קטנה תמימה

והציע לדובר את דירתו של חדרים.

הדובר הודה למר שמעוני מקרב הלב על כל המידע שנתן לו,

ואמר לו שלפי הנראה הדירה הזו אכן מתאימה היטב למטרה שלשמה הוא תלה את המודעה.

מיד התקשר אותו דובר לראובן כץ בעל הדירה וקבע איתו זמן

לבקר בדירה.

כשהגיע אותו דובר לראות את הדירה המוצעת,

עבר בה עם בעל הדירה לאורכה, לרוחבה,

שמע ממנו פרטים נוספים על הדירה ובנייתה.

בסיום הביקור הוא הוציא לתדהמת בעל הדירה כרטיס פקח עירוני וחתם לו קנסות

על העלמת בניית הדירה,

על אי נטילת רישיון,

וגם כן הוראה לתשלום חוב ארנונה למפרע משעת גמר בניית הדירה.

כעבור מספר ימים פגש מר שימוני את ידידו ראובן כץ,

ולאחר הקדמת דברי שלום אמר לו מר שימוני,

אני מבין שאפשר כבר לשתות לחיים על השכרת יחידת הדיור שלך.

כששמע זאת ראובן כץ שאל את מר שימוני, מדוע אתה חושב כך?

סיפר לו מר שימוני על המודעה שהייתה תלויה בלוח המודעות,

ועל כך שהוא בעצמו יצר קשר עם בעל המודעה,

ואחרי ששמע ממנו כהדירה מתאימה למטרותיו,

הפנה אותו למספר הטלפון של ראובן כץ,

בעל הדירה.

כמובן, כששמע זאת ראובן כץ נאנח ואמר אכן נודע הדבר,

ומיד סיפר למר שימוני על הנזק הכספי הגדול שהרה לו בגלל אותו אדם,

על הקנסות השונים, על חיוב הארנונה.

כשגמר לגולל את סיפורו,

פנה ראובן כץ למר שימוני ואמר לו,

עכשיו נודע לי שאתה מר שימוני הוא זה שגוללת לה את כל הנזק הגדול הזה.

אם כך, אני אטובע אותך לשלם לי על כך כדין אדם המזיק לחברו.

מר שימוני,

שהיה שרוי בהלם מכל מה ששמע בדקות הללו,

לא לזה הוא ציפה כשהתקשר לאותו דובר,

חזר למציאות כשעמד מול התביעה של ידידו ראובן כץ.

מר שימוני חשב תחילה היטב מה עליו לענות לידידו.

כעבור זמן מה אמר לו, שמע ידידי,

אני חושב שבכל זאת אינני חייב לך על הנזק,

מכמה טעמים.

מר שימוני מנה שלושה טעמים.

טעם ראשון,

חוב זה שחויבת לשלם,

זה לא נקרא נזק בכלל,

שהרי אתה חייב אותו מכר הדין,

שזה חובך לעירייה בתור אזרח שדר בעיר הזאת.

זה טעם ראשון.

טעם שני, אומר מר שימוני,

כשהתקשרתי לאותו אדם והצעתי לו את הדירה שלך,

לא התכוונתי להזיק לך,

ואדרבה, התכוונתי לטובתך,

לסייע לך להשכיר את דירתך.

ממילא, אתה לא יכול לומר שאני נקרא מזיק.

טעם שלישי,

הוסיף מר שימוני,

בעצם אני עצמי לא הזיקתי לך.

מי הזיק לך?

הפקח שרשם לך את הקנסות.

אני בסך הכל גרמתי שהוא ירשום לך את הקנסות,

על ידי שמסרתי לו את פרטי דירתך.

כיוון שאני לא הזיקתי לך באופן ישיר,

אז אני פטור.

השניים סיכמו להתייצב למחרת לפני הרב,

וכאשר יורה להם, כן יעשו.

ובכן, עלינו עכשיו לדעת

מי צודק.

האם צודק מר ראובן כץ בתביעה שלו על תשלום הנזק הגדול שקרה לו,

או שצודק מר שימוני על ידי הטענות שלו?

ייתכן שחלק מהטענות צודקות וחלק לא.

בשביל להיפטר מספיק לו טענה אחת?

אז אנחנו נבדוק היום.

מה אתם אומרים על השאלה?

כן, אלחנן.

שהוא מלשין שלא מדעתו.

מלשין.

אז אתה, אלחנן, קודם כל מגדיר את מר שימוני כמלשין.

מדוע? כיוון שהוא מסר את הפרטים של החייב לפקח.

למרות שהוא לא התכוון, למרות שהוא לא התכוון,

אבל הוא מסר את זה. ומה הדין מלשין שלא מדעתו?

הוא גורם נזק, זה כמוה.

אז תחליט, הוא חייב או פטור?

הוא חייב במשהו.

משהו.

משהו.

מה אתם אומרים?

אז אלחנן אומר לנו מצד אחד שמלשין שלא מדעתו חייב לשלם משהו.

מצד שני, איך שמך?

דוד. דוד. מצד שני דוד אומר לנו,

מלשין שלא מדעתו שום דבר לא צריך לשלם. לא מדעתו.

מה אתם אומרים?

קודם כל מר שמעוני לא התכוון לעשות משהו רע, כן, אבל הוא התכוון לעשות לו משהו טוב, לעזור לחבר שלו. אז אתה אומר דבר שלישי,

אתה אומר לא רק שהוא מלשין שלא מדעתו,

עוד הוא אדם שהתכוון לעשות טובה.

אז אולי אחד שמלשין שלא מדעתו, אתה אומר, אולי בכל זאת נחייב אותו משהו.

אבל אחד שעשה טוב, התכוון לעשות טובה לשני.

ובסוף זה קרה רעה, זה כבר עוד דרגה. ייתכן שבכזה מקרה אולי נפתור אותו לגמרי.

שומע?

יכול להיות שבכלל הוא לא היה מגיע לפקח אם לא שמעוני שהיה רואה את המודעה וגם הוא היה מדבר איתו אם נגיד המודעה הייתה ממשיכה להיות תלויה שם עוד הרבה זמן לא היה מגיע אליו פקח אז הוא זה שגרם מי גרם שמעוני? כן שמעוני ולא מסתבר שעוד מישהו אחר היה עוד עושה את התיווך הזה ביניהם נכון קירוב אין דיבר עם שמעוני? דווקא הוא ספציפי בזה אז הוא... ברור שמשמיים גלגלו עליו את זה השאלה בדיני ממונות פה מי? בדיוק מי ישלם על זה? מה אתם אומרים?

הייתי מחזיק את זה והייתי אומר שהוא מזיק שלא מדעתו יותר נכון, מזיק שלא בכוונה מה דינו? אם אני עכשיו נכנסתי באיזה ויטרניה של חנות ובלי כוונה כמובן יש לי כיף להיכנס בשביל ויטרניה של חנויות לא, מה אני רוצה לשלם נכון? לא אותו דבר מי אמר שתשלם?

למה לא? אז אתה דן עכשיו במשהו נוסף לא מלשין אלא כל מזיק מה הדין מזיק לחברו שלא בכוונה? חייב או פטור לא? זה שני דברים נפרדים אונס גמור אונס גמור אז אתה מוסיף עוד פרט

שגם אם נאמר שמזיק באונס חייו,

ייתכן שבאונס גמור הוא פטור.

ואת כל הפרטים האלה אנחנו צריכים היום ללמוד בעזרת השם.

כל הפרטים שאמרתם, הכל נכון.

הכל פרטים שהובאו, נראה, בגמרא, בראשונים,

ונראה מה הם פוסקים על זה. מה ההבדל בין מלשיג למזיק שאתם מזיקים? אז גם כן, בעזרת השם,

אנחנו נראה.

קודם כל, את ראובן כץ, רק על עודתו חוצפן.

את ראובן כץ או את מר שימוני?

הוא חוצפן, מה הבן אדם מנסה לעזור לך עוד עכשיו? זה נגיד שאתה צודק, מה אתה... הוא שולח לו פרחים, החסרתי חלק. אתה צודק, איך קוראים לך? יריב. איך? יריב. יריב.

אתה צודק, באמת מדובר שאובן כץ שלח פרחים למר שימוני.

אבל פרחים לחוד ותשלום נזק לחוד.

פרחים הוא יקבל על המחשבה הטובה שלו,

ועל המעשה שהוא לא יתעצל והוציא שיחת טלפון על חשבונו,

אבל נזק זה לחוד.

דין נזק שישלם.

הקדוש ברוך הוא ימלא חסרונו, אומר לו ראובן.

אבל זה לא נוגע.

אכלוב האבנולה וכל הדברים האלה, זה חשוב שלך להטיע על החסר ולשלם על זה? או, יפה מאוד.

זה גם שאלה.

אז זה כלפי הטענה הראשונה של מר שימוני,

אז אתה טוען יעקב, שמה?

או, דין נמוכות הדינה. אז בואו אנחנו נתחיל ללמוד את הדברים.

אז אנחנו נלך על ראשון ראשון ועל שני שני.

הטענה הראשונה, מה שראינו,

זה הטענה שטוען מר שימוני,

החוב הזה זה לא חוב של נזק.

זה לא חוב של הפסד. לא הפסדתי לך שום דבר.

למה? כי החוב הזה היית חייב אותו.

תארו לעצמכם,

לווה שלווה ממלווה כסף,

והלך על האדם שלישי וסיפר למלווה, תשמע, הלווה שלך, יש לו עכשיו כסף.

הגיע זמן הפירעון, הלווה אמר אין לו כסף.

כעבור זמן אמר אותו אדם למלווה, כעת יש לו כסף.

וכי נחייב את אותו אדם לשלם איזה נזק שהוא גרם ללווה?

הוא לא גרם ללווה שום נזק.

הוא גרם ללווה שישלם את החוב שהוא חייב.

הגמרא אומרת בסנהדרין, מי שחייבו אותו בבית דין,

הוא צריך לצאת ולשכור זמר שיזמר.

לצאת ולזמר, אומרת הגמרא. למה?

כי הוא שילם את החוב שלו.

מה, הוא רוצה לחזור עוד פעם לעולם הזה?

שילם את החוב שלו.

אז ממילא אם החוב הזה נחליט שהוא חוב שבאמת מר ראובן כץ חייב אותו,

אז מר שמעוני לא עשה לו שום נזק.

וייתכן לפעמים שעוד מר שמעוני יטען לו,

לא עשיתי לך, גם הרווחתי לך. למה?

ייתכן שהיו תופסים אותך יותר מאוחר.

הפקחים העירוניים זה הפרנסה שלהם.

אתה רואה מה שהוא עשה, מודעות, היה עושה עוד כל מיני דברים, טריקים.

אז אם מישהו ימצא אותך אחרי שנה,

הריבית תהיה יותר גדולה.

אז אולי עוד תצטרך להחזיר לי כסף.

אז אנחנו צריכים לדון באמת על החוב הזה,

שחוב הארנונה ועל חוב הזה שצריך רישיון בנייה לשלם עליו, כל הדברים האלה נדון עליהם במרוכז.

האם זה חוב אמיתי על פי התורה,

או שזה חוב שהמלכות מחייבת, אבל התורה לא חייבה את זה.

זו השאלה שנדון עליה כעת.

אז אנחנו נסתכל, דבר ראשון נפתח את הגמרא במסכת גיטין,

דף י' עמוד ב',

עמוד 20. אנחנו נקרא פה כמה שורות מהמשנה, קצת מהגמרא.

ונראה מה יוצא לפי זה.

אומרת המשנה, אתם רואים את המשנה?

אומרת המשנה,

כל השטרות העולים בערכאות של עובדי כוכבים,

שטרות

שחתומים עליהן דיינים עובדי כוכבים,

אף על פי שחותמיהם עובדי כוכבים,

אומרת המשנה בצורה מפורשת,

שלא תחשוב ששם בערכאות הללו יושבים שם דייני ישראל והם חותמים על השטרות. לא.

אף על פי שהחותמים על השטרות

שהם אלו שעוד נותנים לשטר תוקף,

הם חותמים, מי זה? עובדי כוכבים,

השטרות הללו קשירים,

חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים.

שטר שבא לגרש אישה, שטר גט,

או שטר שבא לשחרר עבד עברי או עבד כנעני שיוצאים בשטר,

זה לא מועיל אם חתומים על זה עובדי כוכבים.

אבל שטר של קניין, קרקע וכדומה,

שטר כזה שמועיל להקנות את הקרקע,

שטר כזה יכולים לחתום על עובדי כוכבים, וזה שטר שמועיל.

אומרת הגמרא,

כפסיק ותני,

המשנה אמרה את זה בצורה פסוקה.

המשנה שנתה את הדין הזה בצורה פסוקה, ללא חילוקים.

זאת אומרת שלא שנה מכר, לא שנה מתנה.

מדובר פה בין בשטר שכתב אותו על קרקע שהוא עומד למכור אותה,

ובין על קרקע שהוא עומד לתת אותה מתנה.

מה ההבדל בין מתנה למכר?

מתנה הוא רוצה להקנות לחברות הקרקע,

ובמכר הוא רוצה להקנות לחברות הקרקע.

מה ההבדל ביניהם?

יש הבדל יחיד. יפה מאוד.

יש הבדל יחיד. ההבדל הוא שעבור מתנה נותנים כסף.

סליחה, עבור מכירה נותנים כסף.

עבור מתנה אומרים תודה, לא נותנים כסף.

אז מה ההבדל?

אז מה יש?

אומרת המשנה במסכת קידושין דף כו עמוד א',

קרקע נקנית בכסף, בשטר ובחזקה.

מה הצורות שהתורה נותנת לנו את האפשרות לקנות קרקע אחד מהשני?

יש אפשרות לקנות על ידי כסף,

לתת לו כסף עבור הקרקע, ונתינת הכסף תקנה לו את הקרקע,

ויש אפשרות לכתוב בשטר שהוא מוכר לו את הקרקע,

נותן לו את השטר, בנתינת השטר הזו

עוברת הקרקע לרשותו.

עכשיו ממילא ככה,

מתנה,

איך קונים אותה?

אדם רוצה לתת קרקע, מתנה לחברו.

הוא רוצה, הוא צריך לתת. איך נותנים קרקע?

אתה לא יכול לעשות משיכה לקרקע ולא הגבהה,

ולא שום דבר, לא יכול לקחת אותה הביתה.

קרקע עומדת, קרקע לעולם עומדת.

איך אתה קונה את הקרקע?

באחד מהקניינים.

מתנה, לא בכסף.

אם זה כסף, זה לא מתנה.

אז מתנה, יש לך שתי אפשרויות, או שתר או חזקה.

יפה מאוד.

עכשיו, האדם הזה,

זה דבר מועט.

נכון, גם נכון.

אבל בעינינו הגמרא אומרת שלא מדובר בכסף.

כבר אנחנו נראה.

ממילא ככה,

האדם הזה רוצה לתת מתנה לחברו,

או רוצה להקנות קרקע לחברו.

הוא הולך לבית דין של ערכאות, של עובדי כוכבים,

וכותב שם שטר על הקרקע.

אם זה כסף,

אז השטר הזה לא צריך אותו בשביל הקניין.

אם זה מכירה,

לא צריך את השטר בשביל הקניין.

ומה הוא עושה את הקניין?

עם הכסף שהוא יקבל מהקונה.

השטר הזה הוא רק לראייה.

כיוון שאחר כך הוא ייתכן, יגיד לו, לא מכרתי. הקרקע הזאת, כולם יודעים שזה שלי.

אתה בא יום אחד, אומר שמכרתי לך, לא מכרתי לך.

ואז הוא יוציא מהכיס את השטר.

הנה, בשטר כתוב שמכרת לי את הקרקע.

אז אדם שקונה קרקע בכסף, בשביל מה הוא צריך את השטר?

לא בשביל קניין הקרקע.

את השטר הוא צריך בשביל ראייה.

אבל אדם שמקבל קרקע,

בשטר,

אז הוא לא קנה את הקרקע על ידי כסף, הוא לא נתן כסף.

בשביל מה הוא צריך את השטר?

לא רק בשביל הראייה, אלא גם בשביל הקניין.

כל זמן שהוא לא עשה קניין,

אז רק הנותן רוצה לתת לו, אבל עדיין לא נתן לו.

אם הנותן יחזור בו, הוא יכול לחזור.

מתי הוא לא יכול לחזור בו?

אחרי שקרה כבר קניין.

קרקע, במה היא נקנית? אמרנו, כסף ושטר.

אז במקרה כזה, אם הוא נותן לו שטר,

אז בשטר הזה הוא קנה את הקרקע, לא רק ראייה, זה גם ראייה.

לא יורד מזה הראייה.

סוף כל סוף

זה גם ראייה שהוא מכר.

אבל צריך את השטר הזה לא רק בשביל ראייה,

אלא גם בשביל גוף הקניין, עצם הקניין.

נמיה לומדת הגמרא ככה.

קופסיק ותני,

המשנה כתבה את זה בצורה פסוקה.

משמע לא שטר מכר,

לא שטר מתנה.

אין הבדל בין שטר של מכר,

שהשטר הזה הוא כראייה.

אין הבדל בין שטר של מתנה, שהשטר הזה הוא גם כקניין.

ועל זה אומרת הגמרא שלנו שאלה.

בשלומא מכר מחייה יבזוזה כמה יהודקונו.

אומרת הגמרא, מכר אני מבין.

למה אתה אומר ששטר שחתומים עליו עובדי כוכבים הוא שטר שמועיל?

כי אתה סומך

על הערכאות של עובדי כוכבים,

כיוון שהם לא רוצים לגרום לעצמם שם רע,

אז הם לא חותמים סתם,

סתם זיופים,

אלא הם יחתמו רק כשהם יבררו שהיה קניין.

אבל איך קנית?

לא על ידי השטר, קנית על ידי כסף.

טוב מאוד, יש לך שטר ראייה, השטר הזה הוא ראייה.

לא התחדש בזה חידוש גדול לומר ששטר שחתומים עליו דיינים של עובדי כוכבים,

שהשטר הזה מהווה ראייה.

כי אנחנו אומרים שבאמת זה ראייה,

כי הם לא גורמים שיצא שם רע על הבית דין שלהם שמוציא זיופים.

מקום שמתברר עליו שהוא מוציא זיופים,

המקום הזה פושט את הרגל.

הם רוצים להעמיד את הבית דין שלהם כבית דין חשוב,

אז הם מקפידים לחתום רק במקרה שמבררים.

אז בתור שטר ראייה,

אנחנו מבינים שהשטר הזה מועיל.

אבל הרי המשנה פסקה בצורה פשוטה, בלי חילוקים.

זאת אומרת שכלול במשנה גם כן אופן כזה שהוא קונה בשטר, דהיינו שטר מתנה.

שטר מתנה זה כבר לא פשוט,

כנראה בגמרא.

בישלון, נחזור שוב פעם על המילים שראינו.

קודם, בישלום המכר,

מכר אנחנו מבינים,

דמחיה אבזוז זה כמה יהודי קונו.

ממתי שהוא נתן כסף למוכר,

הוא קנה את הקרקע במה?

בכסף.

ושטור,

והשטר שהוא צריך עכשיו, והוא רוצה שהעקום יחתמו על זה, העובדי כוכבים יחתמו על זה,

זה רק ראייה בעלמא.

ועל ראייה בעלמא זה רק ראייה. על ראייה אני יכול לסמוך עליהם.

איך אני יכול לסמוך עליהם כראייה?

דעי לא יאיבזוז זה כמה יהיו.

אם הם לא היו רואים שהוא נותן כסף בפניהם,

לא יאבו מר נפשיו. הם לא היו עושים ריוטה,

לא היו עושים חיסרון לחתום בצורה שייתכן שזה לא נכון.

וכתבין להשטרה, לא היו חותמים לו אם זה לא היה נכון, אם הם לא היו רואים שהוא מכר.

אם הם חתמו לו,

יש ביד שלי ראייה חזקה,

שבאמת הוא קנה את הקרקע. איך הוא קנה?

בכסף.

לא על ידי השטר,

אבל ראייה מהשטר יש לי.

אלא מתנה, שואלת הגמרא, במאי קרקעני.

אבל שטר מתנה, הרי אין כסף.

אז השטר הזה צריך בתור שטר קניין.

שטר קניין?

יש לזה הלכות. שטר זה לא דבר שאדם כותב נייר, זה נהיה שטר.

יש הלכות של התורה.

איך כותבים שטר, מי כותב שטר, מי חותם על השטר.

אם גויים חתומים על השטר, אין לשטר הזה תוקף.

בשביל שלשטר הזה יהיה תוקף של שטר שיועיל לקניין,

צריך שיהודים יחתמו עליו.

שטר שחתומים עליו גויים זה כמו שטר שלא חתומים עליו בכלל.

מה הוא שווה?

נייר בעלמא.

אומרת הגמרא,

אל המתנה, רק רגע, אל המתנה במאי קוקני, לאו באייש תורה. הרי הוא חייב את השטר בשביל מה?

בשביל הקניין.

ואייש תורה, השטר הזה שחתומים עליו גויים,

חספא בעלמא הוא.

זה שטר שהוא כמו חרס הנשבר.

הוא כמו חרס, חתיכת חרס, לא כתוב עליו שום דבר.

זו השאלה של הגמרא.

מה אתם שואלים? איך הגויים עושים בעיקר? איך גויים קונים קניין? קרקע.

כשרוצים מתנה. איך הם קונים? אז קודם כל, אתה הצעת בעצמך קודם אפשרות של מה?

של לתת פרוטה.

לתת פרוטה אולי.

אבל ייתכן גם אפשרות. חזקה גם כן זה אפשרות.

ייתכן בחזקה.

אבל הגמרא שואלת על המקרה שלנו.

במקרה שלנו זה מתנה.

ממש ממש על ידי השטר, הוא נותן את המתנה.

לכן הגמרא שואלת, בתור קניין זה לא יכול לעבוד.

כן, השאלה אם הגויים לא נותנים מתנה על ידי שטר, אצלם אין דבר כזה. עכשיו ככה, גוי שבא לדון,

הוא דן על פי הדינים שלהם.

אז אין לנו שום בעיה שהבית דין שלו יחתום לו.

כי הוא דן בדיניהם. בדיניהם מכבדים את החתימה של גויים.

אז אין לנו בעיה שיעשה ככה.

עכשיו, זו השאלה שהגמרא שואלת.

אז נחזור בקצרה. מה הגמרא שואלת?

משמע מהמשנה ששטר שנחתם על ידי גויים,

שחתימת השטר היא עשיית התוקף בשטר,

משמע שהוא קונה קרקע,

לא רק מהווה ראייה, כי עם ראייה אנחנו מסתדרים, אפשר להסתדר,

שסוף כל סוף יש לי ראייה מזה,

אבל משמע במשנה שגם בשטר מתנה זה מועיל,

למרות שאין שמה קניין כסף.

ממילא נשאלת השאלה, שואלת הגמרא,

איך קונה בשטר שחתומים עליו גויים? הרי שטר שחתומים עליו גויים אין לו משמעות הלכתית.

זה כמו חספא בעלמא.

עומר שמואל, עונה הגמרא תירוץ.

עומר שמואל,

דינא דמלכותא דינא.

זה היסוד שמובא בשס כמה פעמים.

דינא דמלכותא דינא.

הדבר הזה נותן תוקף הלכתי לדין של המלכות.

עכשיו יש הרבה כללים.

מה זה דינא דמלכותא? צריך שזה דין שיהיה דין ראוי.

אם המלכות מחליטה לעשות דין לא ראוי,

אז זה נקרא גזלנותא דמלכותא.

גזלנותא דמלכותא זה לא דינא.

אבל דינא דמלכותא, מה זה דינא דמלכותא?

דין שהוא ראוי לעשות אותו, זה דין.

מה, מה נשמעות? עכשיו, כיוון, עכשיו, כיוון

שהדבר הזה שבית דין חותמים על שטרות

זה דבר שראוי, כמו שאתם אמרתם, אז איך הגויים יקנו מתנות?

זה דבר שראוי לעשות אותו, שיהיה אנשים שיבררו כל דבר ויחתמו ונדע את החתימה שלהם ונדע על ידי איזה דברים שנעשו וזה ייתן תוקף של שטר,

כיוון שדרך מכח וממכר נעשה על ידי שטרות,

אז לכן בזה דינא דמלכותא דינא ומילא לחתימה שלהם יש תוקף הלכתי והשטר הזה הוא לא חספא בעלמא,

השטר הזה הוא שטר ראוי כדת וכדין.

מכוח מה?

למרות שלעיקר דין שטר צריך שיהודים יחתמו עליו,

אבל כיוון שהחתימה פה של ערכאות של עובדי כוכבים זה דבר שראוי על פי דינא מלכות לעשות אותו,

לכן זה מקבל תוקף של שטר.

מה זה לא ראוי? עכשיו, מה הכללים? מה זה לא ראוי?

אז אמרנו דוגמה, גזלנותא דמלכא.

אם המלך מחליט להפלות ולהגיד אלה ככה ואלה ככה, בלי טעם שהוא מצורך המלכות,

לא בשביל יישוב העולם,

לא בשביל תקנת העולם,

לא בשביל צורכי המדינה,

זה לא דינא דמלכותא, זה דינא דחמסנותא.

יש שקוראים לזה דינא דחמסנותא,

יש שקוראים לזה גזלנותא דמלכא.

אבל ככה, כך וכך, זה אותו משמעות.

גם מחילת אמץ זה גם משטר.

התוקף, נו.

זה דומה. זה עוד דבר, נכון? יש דברים שזה דומה, נכון מאוד.

על כל פנים,

השטר אצלנו שאנחנו עושים שטר אין בזה בעיה, זה מחייב על פי התורה.

אבל אנחנו נראה.

אז אנחנו זכינו כעת ללמוד, ברוך השם, את הכלל דינא דמלכותא דינא,

ואנחנו מבינים כעת את הכיוון של מר שמעוני שאומר את הטענה הראשונה שלו,

שאני פטור מלשלם לך,

כי לא עשיתי לך כל נזק,

כיוון שחיובי ארנונה וחיובי בנייה, רישיון בנייה וכדומה, כל זה ברור שזה מצורך המלכות.

צריכים את הכסף הזה כדי לבנות את המקומות,

לסדר את הכבישים, לסדר את שאר הדברים, תברואה שצריך וכל הדברים.

ממילא כולם צריכים להשתתף בהוצאות, וקובעים את ההוצאות,

לפי הכללים האלה.

הכללים האלה נעשו לכאורה כדת וכדין,

בכל מדינה ומדינה ככתבה, עם ועם כלשונו, כל מקום לפי הכללים שלו,

אבל זה דינא דמלכותא של אותו מקום.

ממילא, אם הוא נמצא באיזשהו מקום,

ושם הכללים הם ככה, אז באמת, מר ראובן כץ, היה אסור לו להעלים את הבנייה שלו,

אלא היה צריך להודיע,

ואני הולך לבנות כך וכך, ולשלם את החובות שלו.

ממילא מר שמעוני סך הכל,

הוא מילא את, הוא גילה, פלוני חייב חוב.

כן.

אז זהו, זה מה שאמרנו. מוסר, זה אחד שמוסר ממון לגזלן.

אומר לגוי, אתה רואה? שם הארנק שלו נמצא, שם.

זה המספר של הכספת.

זה מוסר, כי הכסף הזה לא צריך להגיע לגוי.

רק הגוי שומע כסף, לא יכול לעמוד על עצמו.

זה מוסר.

אבל אמרנו, בשביל זה הקדמנו, אמרנו דוגמה.

אם אדם יספר למלווה שהלווה הגיע לו עכשיו כסף,

הגיעה לו ירושה,

עכשיו יש סיכוי שיחזיר לך.

הוא עשה כדת וכדין.

הפוך, הוא הציל ממון חברו.

הוא לא הפסיד שום דבר לאותו אדם שהוציא את הכסף מכיסו.

מה זה נקרא דיינת המלכות? אדם בקשה מלכות?

עובדי כוכרים או אפילו? לאט לאט. אלחנן, לאט לאט.

אז בינתיים אנחנו, נראה לנו שמר שמעוני צודק. כן.

לא, אני חושב שרובר,

מבין סתומן, הוא בן,

בכל, בכל. צריך לשמור אותך דמריקה עכשיו.

בסתומן ראובן משלם על פי דת הדיור שהוא גר בו.

על מה שהוא גר למעלה.

בסדר, אבל כל דבר יש תשלום.

אין תוספת, יש תוספת תשלום.

אתה רוצה שיהיה תוספת בנייה בלי תוספת תשלום.

הכללים מהם, יש תוספת בנייה? זה לא מפריע לאף אחד. גם הדירה למעלה לא הפריעה לאף אחד. אבל הוא משלם.

הוא משלם על למעלה, לא על למטה.

לא על למטה, כן. על למעלה הוא משלם. אבל זה לא מלכות, זה לא מלכות ה... זה לא חמסנותא.

חמסנותא, זה לא מלכותא דה חמסנותא.

כל תוספת מוסיף לדירה, דירה שלוש חדרים, שלם שלוש חלקים, ארבע.

ארבע, ככה זה הולך. איפה המקרה היה בישראל? לאט-לאט.

אנחנו נשנה אותו לפי הצורך, לאט-לאט.

לפי הטענה שלנו, השינוי ש... נכון.

כי הוא לא צדיק גמור, הוא צדיק כשאינו גמור.

הוא רק כשזה יצא לו, אז הוא בא להיפטר עם זה.

זה טענה להיפטר.

הוא טוען שראובן לא בסדר, למה הוא טובע אותו? הוא רצה לעשות אותו טובה.

עכשיו אנחנו מחפשים טענות, מה הטענות שלו להיפטר?

אתה צודק, היה צריך לפי הטענה הזאת,

אבל הוא לא חשב על זה קודם,

כי זה לא נגע לו כל כך, לא חשב על זה.

עכשיו כשרוצים לתבוע אותו, הוא נזכר.

בניתי יחידת דיור בלי אישור מהר.

אז כל רגע ברגע שאני גר בדירה זה גזל מהמדינה. אולי הדיורים בדירה הם לא גזל, אבל אי התשלום, אם דינא דמלכותא דינא,

אי התשלום הוא גזל.

אולי זה לא גזל שהתורה שלא תגזול,

אבל זה... כי יש הרבה גזלות שלא עוברים על זה את הגזל של התורה, אבל זה איסור.

בגלל זה של התורה יש לו את התנאים שלו, אבל זה איסור, זה חוב ממון שאתה חייב אותו.

אז לכאורה, לפי מה שאנחנו למדים עד עכשיו,

אנחנו רוצים לפתור את מר שימוני.

והגמרא הזו, את הדין הזה ששמואל אומר, בגמרא פה שראינו, יש איבעיטים, יש תירוץ נוסף, היה מקום לומר, אולי זה לא נפסק.

אז זה נראה עכשיו ברמב״ם, שזה נפסק להלכה.

אומר הרמב״ם, הלכות גזילה ואבידה,

פרק ה' הלכה יב',

וכן מלך,

שמעיסים מס על בני העיר או על כל איש ואיש דבר קצוב משנה לשנה,

או על שדה ושדה דבר קצוב, יש ארנונה על עיר,

יש ארנונה על שדה, על כל דבר יש את התשלום שלו,

או שגזר שכל מי שיעבור על דבר זה יילקחו כל נכסיו, זה כבר קנס,

גם קנסות, אומר הרמב״ם.

כיוון שהקנסות האלה נצרכים בשביל להרתיע את האנשים מלהעלים את התשלומים,

מלא לפרוע את התשלומים,

אז אומר הרמב״ם,

כל כיוצא מדברים אלו אינו גזל ביד המלכות,

וישראל שגבה אותם למלך

אינו בחזקת גזלן. למה? כי זה חוב אמיתי.

והרי הוא ישראל כשר,

אבל שלא ייקח אחוזים,

שלא יוסיף ולא ישנב, לא ייקח לעצמו כלום.

הוא כבר יכול לקחת, הוא מוסיף עוד משהו בשבילו.

זאת אומרת, מלכתחילה אתה יכול להלשין עליו?

מלכתחילה אתה יכול להלשין עליו בדיוק כמו אחד,

שאתה מגלה למלווה שיש כסף ללווה שיבוא לקחת.

לא, אי אפשר להגיד את המילה להלשין. זה לא להלשין.

זה לא להלשין.

אתה יכול לכתחילה לבוא לעזור למדינה שהקופות שלה היו מלאות,

ולעזור לאותו תושב למלות את חיובו.

רגע, מה הייתם, לבנה בתים לחזרות? מה הייתם, יש מה לעשות.

הם אומרים שיש מה לעשות.

יש הרבה מדרכות שבורות, יש עוד מה לתקן.

אם עכשיו הרמב״ם אומר שבישראל שגבה אותן המלך,

הוא מתכוון שהישראל ההוא בתור שליח של המלך. כן, כן, בתור שליח. בתור שליח, כן. אנחנו לא נביא ריה. ברמב״ם לא כתוב את הדוגמה של מר שימוני.

כתוב דוגמה של פקיד,

של הפקח, שהפקח לא חייב.

כן, מה אתם אומרים, דוד?

גם אני יודע שהמשפט הזה אומר, הדינא דמוקרטיה עושים דברים שהם לא לציבור מסוים. זה היה לציבור אחר. כמו החילונים והחרדים, הבלייה. אז אם הם לא נוהגים כדת וכדין,

אז זה כבר שייך למשפחא דינא דגזלנותא.

זה צריך לבדוק כל דבר לאשורו.

כי יש דברים שהם כן לוקחים לצורך העניין. זה אנחנו נבדוק. רגע, סליחה, לפי הרמב״ם, באופן שהרי הרמב״ם מכיר את זה. כן. אז מה לי, אם זה פקיד שמטעם המלך, או שזה סתם.

נכון, נכון, נכון. לחורה אנחנו אומרים ככה. לחורה נאמר ככה. אנחנו הרי רוצים לפתור את מר שימוני על ידי הרמב״ם הזה.

על ידי הדינא דמוקרטיה. למרות שהוא לא פקיד.

לחורה זה ככה.

רק רגע, נגיע.

נגיע.

נגיע. מלך.

גם בארץ יכול להיות מלך.

מלך. מלך. אז זה נגיע.

נגיע. מה שמכם?

מה שמך?

לוי. נגיע. לוי, נגיע.

לוי. נגיע. נגיע. לוי. עוד מעט.

אז האמת היא שאנחנו צריכים להסתכל מה הטעמים של הדין הזה, של הכלל הזה, הכלל ההלכתי של דינא דמלכותא דינא.

מה הטעמים של הדבר?

אנחנו רואים. שמואל אומר ככה. אבל מה הטעמים של הדבר?

ואנחנו כעת נסתכל ונגלה שני טעמים שונים בראשונים.

נפתח את הגמרא בבבא בתרא,

עמוד 108.

אני חייב לשאלה על מצוות הנוח זה מצווים על הדינים.

דרשית בתי דינים. נכון. נכון. אבל להם. זה להם. זה דיניהם. זה דיניהם.

אבל אם זה מגיע, שתיים. אז אנחנו נגיע, נראה. לאט-לאט.

לאט. יש לנו את כל הלילה. לאט-לאט.

אומרת הגמרא.

אתם רואים, הגמרא פה באמצע עמוד ממש מזכירה את דברי שמואל.

ואמר שמואל דינא דמלכותא דינא. איפה אמר שמואל?

בגיטין, לפני בבבא בתרא.

גיטין זה המקור.

שם שאלנו שאלה.

שמואל בא עם החידוש ותירץ את התשובה.

אומר את הגמרא בבבא בתרא באמצע.

ואמר שמואל דינא דמלכותא דינא.

דינא דמלכותא דינא.

כך אמר שמואל.

אומר לנו הרשב״ם.

אתם רואים פירוש?

צד שמאל זה רשב״ם.

למטה במוקף.

ואמר שמואל דינא דמלכותא דינא.

כל מיסים

וארנוניות.

ארנונה.

ומנהגות של משפטי מלכים.

מנהגות של המשפטים של המלכים.

שרגילים להנהיג במלכותם.

דינא הוא.

זה דין שמה?

שכל פני המלכות

מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו.

אומר לנו הרשב״ם.

מה הטעם

שדינא דמלכותא דינא?

אומר לנו הרשב״ם.

שכל בני המלכות

מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו.

איל כך, לכן,

דין גמור הוא.

ואין למחזיק בממון חברו על פי חוק המלך הנהוג בעיר משום גזם.

אומר לנו הרשב״ם. מה הטעם

שדינא דמלכותא דינא?

הטעם הוא.

כיוון שעל דעת זה כל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך.

היה מקום לחשוב לפי הטעם הזה,

שיבוא מישהו ויגיד מההתחלה, חגיגית,

אני לא מתכונן פה לשלם ארנונה.

הרשב״ם אומר שהטעם של בני המלכות

מקבלים על עצמם.

זה בני המלכות של הרשב״ם, הם ככה, מקבלים על עצמם.

אני בא על דעת לא לשלם.

אז על זה יש בסוף

ציטוט מהרב תרומת הדשן.

אחד מהקדמונים, שהוא אומר

את הטעם, כן? הציון אחד בדף ההשלמות.

הוא אומר על תרומת הדשן.

אחד מהקדמונים.

ונראה קצת טעם לדבר,

משום דחזינן, אנחנו רואים שכל המושלים רגילים בפשיטות בזה שהם תדירים לתבוע בקשות.

תדיר, לא עובר שבוע-שבועיים, יש בקשות כל הזמן.

ולהתיר על גריה.

זה כל מיני מיסים וארנונות.

עדתא דא אוכי, אנו קובעים דירה תחתיהם.

על דעת זה, אנחנו קובעים דירה תחתיהם.

ומקבלים עלינו את עולם ומסעם.

ועבו כל אום מעתה, דינא דמלכותא דינא.

כולם נחשבים דינא דמלכותא,

כך הוא מביא בשם הרשב״ם.

מה שהוא בא לומר על זה, הוא בא לומר,

ככה הדברים שלושה מהאמורים,

הוא בא לומר גם אדם שלא מקבל על עצמו,

אדם כזה גם כן,

זה נכנס ממילא. למה?

עצם זה שאתה בא לדור בעיר הזאת,

מי שבא לדור פה זה על דעת זה.

אם זה לא על דעת זה, לא לגור פה,

לעבור למקום אחר.

אז גם אדם לא יכול לומר, אני לא מעוניין,

מחוקי ארנונה אני לא אוחז.

אני אוחז מחוקי הגינות, לתת גינות, זה אני אוחז.

אבל מלשלם ארנונה, מזה אני לא אוחז.

אומר לנו הרשב״ם, כל מי שנכנס זה על דעת זה.

ברשב״ם כתוב שהוא מקבל,

היה אפשרות לשמוע מזה שתלוי בו,

לא תלוי בו,

אלא מה הוא,

מה זה,

מה זה,

זה על דעת זה, כל אחד שנכנס,

הוא בא לדור על דעת זה.

אם יגלו אותו לשם?

אם יגלו אותו לשם, זה שיגלה אותו ישלם.

מה?

זה הדין הזה בבוא אתה אמר? שומע? צריך שאלת חכם. שומע?

על כל פנים, זה טעם אחד.

טעם נוסף,

נפתח את הגמרא בנדרים.

נדרים דף כח

אומרת הגמרא גם כן. אתם רואים?

מתחילה הגמרא, שוב פעם, ואהאמר שמואל

דינא דמלכותא דינא,

עמוד מספר 4. ואהאמר שמואל דינא דמלכותא דינא.

אומר בצד, אתם רואים, צד שמאל, שוב פעם, רן, רבנו ניסים.

אומר הרן ככה

דינא דמלכותא דינא, אני מתחיל באמצע הציטוט, אחר כך נחזור להתחלה.

דינא דמלכותא דינא מפני שהארץ שלו,

ויכול לומר להם,

אם לא תעשו מצוותיי, אגרש אתכם מן הארץ.

אז יש לנו פה טעם נוסף,

סיבה אחרת, למה דינא דמלכותא דינא?

הבעל הבית הוא המלך.

המלך הוא הבעל הבית.

כיוון שהמלך יכול להוציא אותך מפה,

אתה נמצא פה, אתה צריך לשלם.

זה דינא דמלכותא דינא.

עכשיו נחזור, אחרי שראינו שתי הטעמים הללו,

נחזור למר שימוני וראובן כץ.

הם במתח.

מה אנחנו עושים עכשיו עם מתנה של מר שימוני?

כרגע אמרתי שם לדעת כלום, סיבה אחת פשוטה, אם אנחנו יכולים לקבוע אם זה היה בארץ... עוד פעם, ארץ. אין לך לאן, חכה, אתה מחבב את הארץ. לאט-לאט. לאט-לאט. נגיע, רק רגע.

נגיע, איך נדעת? אי אפשר להכריע. איך נדעת? תישארו פה, אז תדעו.

רק רגע.

אז אנחנו רואים בינתיים שתי טעמים למה דינא דמלכותא דינא.

טעם אחד, הטעם של הרשב״ם,

שאומר על דעת זה נכנסים לגור.

טעם שני, יש כוח חזק למלך.

הוא יכול לגרש את הבן אדם.

זה נותן לו את הכוח לפסוק דין.

עכשיו,

טוען מר שימוני,

אני רוצה להיפטר.

דינא דמלכותא דינא.

ואומר הרשב״ם, דינא דמלכותא דינא. על דעת זה באו לגור.

ממילא אתה, ראובן כץ, עם כל הכבוד שלך,

עם כל הכבוד לך, ואני ידיד שלך,

אבל אתה באת לגור כאן,

זה על דעת זה שאתה מתחייב בכל החיובים וזוכה בכל הזכויות.

ממילא, כיוון שאתה מתחייב בכל החיובים,

החיוב של הארנונה,

רישיון בנייה, כל הדברים האלה, הכל בכלל,

אתה חוב שהיית חייב לשלם.

ראובן כץ, זה עניין שלי, כי אתה רוצה לתבוע אותי כעת כסף.

עכשיו, ראובן מרשימוני, זה אומר מי?

זה אומר מרשימוני לראובן כץ.

וראובן כץ אומר, תשמע,

אני לא יודע מה אתה אומר.

אני יודע רן במסכת נדרים.

הרן במסכת נדרים אומר שהטעם של דינא דמלכותא דינא, מה הוא?

מלך יכול לגרש. אם אני לא משלם, אפשר לגרש אותי מהארץ?

יש כוח היום לגרש אותי מהארץ?

יש מלכויות שכן,

אבל יש מלכויות שלא.

לא מגרש.

זה כמו חוץ לארץ. כן, כל מיני דברים, אבל לא לגרש מן הארץ. זה אומר מר ראובן,

אומר מר ראובן, רק רגע.

אומר מר ראובן, אתה לא יכול לקחת ממני את הקרקע.

אתה לא יכול לקחת ממני את הקרקע, לגרש מן הארץ, כבר נגיע.

אז רוצה,

רוצה מר ראובן לומר שלפי הטעם הזה החוב הזה הוא לא קשור לדינא דמלכותא.

כיוון שבמדינה שאנחנו חיים, אומר מר ראובן כץ למרשים עוני,

בשביל חוב כזה לא מגרשים מהארץ.

שמים חוב,

מביאים שוטר שיגבה,

מעכלים לו את הנכסים שלו, אבל לא מגרשים אותו מהארץ.

כך הוא טוען.

יותר מזה, יותר מזה,

אבל לא לגרש, לגרש מן הארץ לגמרי.

מעכל, הוא ייקח שווה כסף, ייקח אתה שווה כסף.

מר היה מגרש מן הארץ?

בסדר, יכול להיות. יש מקום לדון בזה, אתה צודק,

אבל יש המשך לר״ן.

ומר ראובן כץ רוצה להשמח בעיקר על המשך דברי הר״ן,

שהם באו בגלל תחילת דברי הר״ן.

ונראה שוב פעם את הר״ן.

עכשיו נראה מההתחלה.

רבינו ניסים,

רבינו ניסים אומר לנו, כתבו בתוספות

דדווקא במלכי עובדי כוכבים,

אמר דדינא דמלכותא דינא.

כל מה ששמואל חידש לנו בגמרא,

דינא דמלכותא דינא,

זה דווקא במלכי עובדי כוכבים,

מפני שהארץ שלו הוא הבעל הבית.

הוא הבעל הבית.

ויכול לומר להם, אם לא תעשו מצוותיי, אגרש אתכם מן הארץ.

אבל במלכי ישראל לא,

לפי שארץ ישראל, כל ישראל שותפים בה.

מה ראובן כץ היה כמובן איפה?

בארץ ישראל,

וודאי, מה הוא עושה בחוץ לארץ?

רק בארץ ישראל.

זה לא כתוב שם. נכון?

מר ראובן כץ, מר שמעוני, היה בארץ ישראל,

היו בארץ ישראל,

וממילא

אומר מר ראובן כץ, תשמע, פה אין דינא דמלכותא דינא.

הנה ארן.

הנה ארן, אומר, אין פה דינא דמלכותא דינא.

אז נכון שלפי הרשב״ם ייתכן שהוא חולק עליו,

אבל גם ארן, רבינו ניסים,

וגם בחידושי הרשב״א,

רבינו שמואל בן אדרת כאן,

במקום גם אומר אותו דבר,

שאתם אומרים שמה?

שאין דינא דמלכותא דינא במלכי עובדי כוכבים.

ועכשיו,

אין דינא דמלכותא דינא, רק במלכי עובדי כוכבים,

אבל במלכי ישראל בארץ ישראל,

כיוון שכולם שותפים בה,

עכשיו ככה, נראה בדף ההשלמות,

אתה שואל מה ההלכה?

נימוקי יוסף באותו מקום בנדרים,

רק רגע, עוד מעט נגיע לראש הממשלה.

הנימוקי יוסף במסכת נדרים כותב ככה,

אתם רואים ציון 2,

הסכימו רוב המפרשים דדווקא במלכי אומות העולם דינא דמלכותא דינא,

אבל הוא נותן לנו טעם חדש,

ומלכי ישראל אין דנים דין, אלא על פי התורה.

אומר הנימוקי יוסף, לא, אפשר להישאר שם,

עוד ציון נצטרך לראות שם, עוד רגע.

אומר הנימוקי יוסף,

דינא דמלכותא דינא נאמר רק במלכי אומות העולם.

מלכי אומות העולם מסכנים, אין להם דיני התורה.

הם צריכים ליצור לעצמם דינים חדשים.

הם צריכים ליצור לעצמם דינים חדשים,

מלכי אומות העולם.

אבל מלכי ישראל,

יש להם דיני תורה.

מה צריך דינים חדשים?

אז ממילא אין דנים דינא על פי תורה. אם על פי תורה הוא חייב את הארנונה הזאת,

מכיוון שעל פי דין תורה הוא לא חייב את הארנונה הזאת,

אז אין בזה דינא דמלכותא דינא.

אז מה שיוצא לנו בינתיים, ונשמע שאלות,

מה שיוצא לנו בינתיים, דברים ברורים.

מצד אחד כתוב בגמרת החידוש דינא דמלכותא דינא, הדין הזה קובע שדין שקבעו אותו המלכות לצורך המלכות,

כדת וכדין, יש לזה תוקף הלכתי.

דין שחלילה לא קבעו אותו כדת וכדין, דינא דה חמסנותא לא כראוי, אפליות וכדומה,

אין לזה דין, דינא דה מלכותא.

אבל מצד שני,

דינא דה מלכותא דינא צריכים עובדי כוכבים שאין להם דיני התורה.

הם צריכים ליצור לעצמם תחליף.

אבל מלכי ישראל, ובפרט בארץ ישראל,

שבארץ ישראל יש לנו טעם של מה?

שכל ישראל שותפים בה, והמלך לא יכול לומר לו אני אגרש אותך,

ובנוסף לזה,

כתוב בנימוקי יוסף טעם נוסף,

שמלכי ישראל צריכים לדון על פי דיני התורה, לא על פי דינים אחרים.

אם יש דינים אחרים, חוקים אחרים,

אין לזה שום תוקף הלכתי.

כמובן,

שאם יבוא בן אדם וישאל אותנו האם לשלם ארנונה או לא,

נייעץ או תשלם.

אם אתה רוצה לחסוך לעצמך צרות, תשלם.

נכון שהחוב הזה אין לו תוקף של חוב הלכתי,

אבל אתה תקבל מכות לא הלכתיות.

אתה תסבול לא הלכתי,

ותשמע לך לסבול.

אבל אם אדם יגיד, לא, הם לא יודעים מהדירה, בניתי למטה,

אולי לא ידעו מזה.

אז נגיד, שמע, אם אתה חושב שלא ידעו,

יהי לך אשר לך.

אתה לא חייב לשלם את החוב הזה,

כיוון שאנחנו נמצאים בארץ ישראל,

ובארץ ישראל דיני התורה קובעים בלבד.

לא דינא דמלכותא,

מלכי ישראל בארץ ישראל משתי טעמים.

גם מטעם רבינו ניסים,

וגם מטעם מנימוקי יוסף,

אין כאן דינא דמלכותא דינא.

למה אין? רק רגע.

הוא יכול לגרש מהארץ סימן שהמלך הוא בעלים? בעל הבית, כן. זה המודד, זו תוצאה. יפה מאוד.

כן, כן, כן. זה אומר שהוא הבעלים, אז צריכים לשמוע על הבעלים.

לא, מלכי ישראל זה לא הארץ שלו.

כולם שותפים.

כל האדם מישראל יש לו חלק בארץ ישראל. זה בגלל שהוא יכול לגרש.

הפוך, אתה מתרץ.

בגלל שהיכול לגרש זה מודד,

אז לכן גם אם הוא יכול לגרש זה לא יעזור לו בארץ ישראל. זה מודד או שזה... זה מודד, זה סימן שהוא בעל הבית. או שזה תוצאה. לא, לא תוצאה. סימן שהוא בעל הבית.

לא.

אדרבה, בגלל זה אין את החילוק. בשביל זה הם אומרים.

שכולם שותפים בה, לא יעזור. אתה לא יכול להגיד.

הם לא אומרים, אבל בארץ ישראל יש חוק שלא מגרשים.

לא כזה דבר.

הוא אומר, אבל בארץ ישראל כולם שותפים בה.

מה אתה טוען, יריב?

אתה טוען שהוא חצוף בריבוע, אהורים כאלה. כולם אצלך חצופים, מה קרה?

הוא יודע טוב מאוד דבר כזה. הוא נשען על נימוקי יוסף, אבל הוא יודע גם שהממשלה היא חילונית. הוא נשען על נימוקי יוסף,

והוא נשען על רבינו ניסים,

והוא נשען על רוב המפרשים של הנימוקי יוסף. אין שום בעיה, אבל הוא גם יודע שהוא נמצא איפה שיש ממשלה חילונית. נכון. והם לא פחות, אם לא יותר. אפילו גויים, זה לא משנה.

אבל פה זה ארץ ישראל, ופה מה שקובע, כן?

לא, הוא דין תורה.

מה זה?

דווקא על פי דין תורה. נכון.

הרב עבדיה תל, הרב גשי, הם עושים דיני תורה. אז לכן אמרנו, שאפילו אם יהיו אומות העולם פה,

גם כן לא יהיה דינא דמלכותא.

כיוון שבארץ ישראל, תלוי, תלוי ברנב יוסף. אבל לכל פנים,

בזמן שאנחנו נמצאים בו כעת, יריב, בזמן שקרה הסיפור,

כן?

בזמן הזה,

אז יש לנו פה מי יושבים בראש?

ישראלים.

אף על פי שחטאו,

ישראלים הם. ירבעם בנבט. ירבעם בנבט.

ישראל, נכון? כן. עכשיו, ממילא מלכי ישראל,

או ראשי ממשלות ישראל, איך צריכים לדון בארץ ישראל על פי דין תורה.

ממילא, אם לא עושים את זה, אין לזה תוקף.

כל ספר החוקים של מדינת ישראל חספא בעלמא.

כך כתוב בגמרא,

מסכת גיטין, דף י' עמוד ב'.

חספא בעלמא, אל תסתבך איתם,

אתה צריך לשלם.

אם לא, חספא בעלמא כבר הסברנו כמה פעמים.

יש כאלה שעלו לשידור באמצע.

חספא בעלמא זה חרס.

חרס, לא חרטא בעלמא, חספא בעלמא.

זה חרס.

חרס, חרסה בעלמא, כן?

עכשיו,

רק רגע,

אבל נדגיש שוב פעם, הדגשנו קודם, נדגיש עוד פעם.

זה לא אומר שעכשיו נצא החוצה ולא נקיים את החוקים, כיוון שאנחנו עלולים לשלם על זה.

מה אפשר לעשות?

מה אפשר לעשות?

אם לא נעשה כמו החוק,

אז אנחנו עלולים למצוא אותנו בצרה.

אז לכן, מקום כזה שאנחנו בטוחים שלא נמצא אותנו בצרה,

מותר על פי התורה לא לעשות כמו החוק.

אין לחוק הזה תוקף, כיוון שמה?

כיוון שזה לא על פי התורה.

אם היו עושים כמו הראוי לעשות,

כשיד ישראל יהודים שעושים על פי התורה שולטת בארץ ישראל,

אז יעשו הכל על פי התורה,

וכל דין שיבוא וכל מקרה שיבוא,

אז על פי דברי תורה יפסקו את המקרה,

לא ישנו את הדינים לפי העניין, שאם מישהו צריך ככה עושים חוק ככה,

ואם מישהו עשה ככה אז עושים לו חוק אחר.

זה לא חוקי התורה.

יותר מזה,

אומר החזון איש, נקרא קצת קטע מהחזון איש.

כתוב מלכי אומת העולם ומלכי ישראל.

נכון, אהרן אומר את הבארץ ישראל.

לפי הנימוקי יוסף מלכי ישראל זה בכל מקום, גם בחוץ לארץ.

אם יהיה מדינה...

הם נוהגים אלא לפי התורה, אז לכן הם לא מעיפים אבל מלכי אומת העולם מעיפים.

לפי הנימוקי יוסף אינה קצת אין עמי, לפי הנימוקי יוסף יכול להיות שבאמת ככה,

אבל לפי ערן, ארץ ישראל. אבל אנחנו, יש לנו את שתי הדברים,

גם ארץ ישראל וגם מלכי ישראל.

ולכן אנחנו מרוויחים,

רוצים מה?

לחייב את מר שמעוני.

אנחנו רוצים לומר שהחוב הזה הוא חוב שאין לו תוקף הלכתי.

בין לפי ערן ובין לפי... אבל נראה פה רק רגע עוד שתי קטעים מהחזון איש,

כדי שנבין את הדברים האלה בצורה עמוקה וברורה יותר.

אומר החזון איש,

אף על גב, אני אקרא ואסביר,

אף על גב דליקה ביניהם דיין שידון על פי משפטי התורה.

יש קבוצת אנשים

שאין להם דיין שידון על פי משפטי התורה.

נגיד יש עיר מסוימת

שאין שם תלמידי חכמים.

סביון. סביון, או כל עיר שיהי, כמו סביון,

אין בה דיני התורה, אין בה מי שיודע.

עמי ארצות.

אז מה הם עושים?

בא להם דין,

לא יודעים מה לפסוק.

מה הם עושים?

אז יש דבר שנקרא פשרה.

והפשרה, יש לזה תוקף הלכתי.

אדם יכול להעמיד על עצמו שופט,

ויגיד לו, תשמע את הסיפור שבינינו,

ומה שאתה מבין שצריך לעשות, ככה אנחנו נעשה.

בורר. בורר.

ואם הבורר הזה אומר משהו, הם צריכים לעשות את זה. למה? כי הם קיבלו על עצמם את אותו בורר.

אומר החזון איש,

אף על גב דליקה ביניהם, אין בין אותם אנשים דיין שידון על פי משפטי התורה,

ולכן מוכרחים למנות בעל שכל לפי מוסרי האדם,

שיחשוב לפי היגיון של האדם,

אינם רשאים לקבל עליהם חוקי עמים או לחוקק חוקים.

הם לא יכולים להגיד, אבל תורה אין לנו,

אבל ספר חוקים יש לנו.

הנה יש פה ספר חוקים של מדינה מסוימת.

בואו נפתח מה כתוב שם.

זה אומר החזון איש, אסור להם לעשות.

שהשופט כל דין שלפניו לפי הנראה אליו,

אם אדם בא ובורר לפי מה שנראה לו בהיגיון,

זהו בכלל פשרה.

לזה יש תוקף הלכתי מהדין של מה?

של פשרה.

ואין ניכר הדבר שעזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים.

לא ניכר מהדין הזה שהוא עזב את דיני התורה.

למה?

כי דיני התורה זה דין,

ועכשיו מה הוא עשה?

פשרה.

פשרה, זה אומר,

אני לא אומר ייקוב הדין אתר, אני לא הולך איתך עד הסוף.

אני אומר שאדם יגיד לפי היגיון מה נראה,

ואת זה נקבל עלינו באהבה.

זה מותר.

אבל אם יסכימו על חוקים,

אם הם יחליטו לקחת איזה ספר חוקים של מדינה מסוימת,

או לא משנה, או שימציאו חוקים, לא משנה,

הרי הם מחללים את התורה.

ועל זה נאמר, אשר תשים לפניהם, אלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ולא לפני הדיוטות.

ואין נפקותא, מוסיף החזון איש בקטע השני,

אין הבדל בין אדם שבא לפני אינם ישראלים, כלומר גויים,

ובין ישראל ששופט על פי חוקים בדויים.

ישראל ששופט על פי חוקים בדויים,

גם כן אין לזה שום תוקף, זה לא פשרה.

פשרה זה לפי מה שהראש שלך אומר.

זה אתה יכול.

יכול לעשות, פעם כך, פעם כך, לפי מה שהראש שלך אומר, זה הלכת על מסלול של פשרה.

אבל ללכת על מסלול של חוקים חדשים,

אין לזה תוקף.

ועוד הדבר יותר מגונה.

למה יותר מגונה?

שאימרו את משפטי התורה על משפטי ההבל.

ואף אם יסכימו בני העיר על זה,

כל בני העיר מסכימים לסבר החוקים העירוני.

אין בהסכמתם ממש. זה לא מחייב אף אחד.

ואם יכופו על זה משפטם,

אם הם יכריחו אנשי העירייה

לעקוף את משפטם לעשות את הדבר שהם קבעו בחוקים,

זה גזלנות

וזה עושק,

ומרימים יד בתורת משה.

אומר החזון איש דברים ברורים.

אפילו שפשרה ניתן לעשות שלא על פי דין התורה,

התורה נותנת אפשרות של מסלול פשרה,

אבל פשרה זה לא לדון לפי חוקים מסוימים. חוקים זה סותר את פשרה.

פשרה אומרת, תסתכל ותצרף כל מיני דברים,

כל מיני נתונים, אפילו שלא נוגעים לעצם הדין,

ותקבע מה שאתה קובע להם.

זה מותר.

זה מותר וזה רצוי,

אבל לעשות, לקבוע חוקים,

חוק עירוני, חוק ממשלתי,

אם זה לא על פי דיני התורה,

מלכי ישראל בארץ ישראל אומר, זה מגונה שאימרו משפטי תורה, במקום להשתמש לפי משפטי התורה,

פוסקים לפי משפטי אבל.

וממילא זה מרימים יד בתורת משה,

ואלה שכופים על זה, זה גזלנות ועושק.

איך עושים את זה?

שאלה.

אינני יודע להסביר איך עושים את זה.

אבל זה מה שכתוב לנו בחזון איש.

על פי דברי המפרשים שראינו קודם. זה ערכאות.

כן, אבל גם חוקים עירוניים.

גם חוקים עירוניים בעיריית בני ברק,

או בכל עירייה שהיא.

כיוון שהחוקים האלה לא חוקים שעל פי התורה,

אין לזה תוקף מבחינה הלכתית.

הם גוזלים אותנו, אכן כך.

אבל לפני עיוור, אם בא עיוור ורוצה ליפול לבור, ואתה צריך למות כשהוא לא ייפול לבור,

אין, אתה לא צריך למות כשהוא לא ייפול לבור.

לפני עיוור לא תיתן לו, תגיד לו לפני עיוור ולא תשלם לו,

אז אתה עלול להיות עיוור.

אני יכול לקחת את זה מחר לראש העירייה?

אתה יכול לקחת את זה עכשיו לראש העירייה.

בוא יגיד לי.

אני לא יודע, תשאל אותו.

אינני יודע, אינני יודע, אבל זו המציאות.

אם כולם חרדים וכולם משווים על כל ה... לא, על זה כתוב, אין בהסכמתם,

אפילו הסכימו כל בני העיר.

אפילו יסכימו כל בני העיר על זה, אין בהסכמתם ממש.

למה זה לא על פי דיני תורה? למה זה לא על פי דיני תורה? אה, תיגש איתו לראש העיר,

יש לך ליווי.

לא, אבל מי אמר שפה זה לא על פי דיני תורה? אולי פה זה כן על פי דיני תורה. זה לא על פי דיני תורה.

זה חוקים, זה לא על פי דיני תורה.

אני לא בחרתי בבחירות האחרונות. אף אחד לא בחר בבחירות האחרונות.

אז יש חזון איש באמת במקום אחר.

יש חזון איש ששואל את השאלה שלך, איך השמחה?

נועם ישראל. יש חזון איש?

עם ישראל.

אברהם ישראל.

יש חזון איש

ששואל את השאלה שלך,

איך משתתפים בבחירות.

והוא אומר, הוא שואל שאלה,

אם ככה,

אדם שמשתתף בבחירות ובוחר במפלגה מסוימת,

הוא למעשה מחזיק את מה?

את מה שהם יעשו על פיך.

אז הוא אומר, הבחירות שאנחנו בוחרים זה רק בשביל להציל מן הארי, מן הדוב ומן הברדלס.

להציל מחירות. אנחנו בוחרים שלא יהיה יותר גרוע.

אבל אנחנו לא בוחרים ברע במיעוטו,

אלא ממעטים את רוב הרע.

זה מה שהוא אומר.

אבל למעשה הלכו נבחרים על פיך.

אז הוא אומר, הבחירה שאני בוחר זה לא הנבחרים האלה,

אלא כי זה כדי להוציא מהנבחרים האחרים הגרועים יותר.

עכשיו, הוא כבר מעשה היה, גם על זה הרי זה אומר. בעיה גדולה היום לעשות ישיבת טובי העיר. זה נידון גדול לעשות ישיבת טובי העיר.

אני לא מדבר למעשה, אני אדבר לפי מה שכתוב.

שאלה, שאלו לחכם.

עכשיו ככה, עכשיו ככה, רק רגע, רק רגע, רק רגע. כבר היה מעשה שהיה מספר אותו הסטייפלר,

אחד מגדולי הדור בדור שעבר,

רבינו יעקב ישראל קניאבסקי.

הוא סיפר, אביו של רב חיים קניאבסקי,

הוא סיפר שבאיזה בית כנסת אחד

של דתיים לאומים,

דפק הגבאי ביום העצמאות על הבימה ואמר,

לא יעבור לפני התיבה לאמירת הלל,

רק מי שהוא נאמן למדינה בכל התוקף.

ואיך התברר הדבר הזה?

מי שלא העלים אף פעם מס הכנסה ונשארו באותו היום ללא שליח ציבור.

עכשיו על כל פנים,

אז בינתיים איפה אנחנו אוחזים?

אם נבוא מצד דינא דמלכותא דינא,

אז אנחנו,

לטובת מי?

לטובת מרשים עוני.

מדוע?

כיוון

שבארץ ישראל אין תוקף הלכתי לזה.

שוב פעם, לא להסתבך,

אבל תוקף הלכתי אין.

ממילא הממון הזה זה לא ממון

שהוא חייב אותו מעיקר הדין,

זה לא ממון שהוא חייב אותו מעיקר הדין,

אלא זה ממון

ש... לא ממון שהוא חייב אותו מעיקר הדין, אלא ממון שחוק המלך אומר, חוק המלך בארץ ישראל,

אין לו תוקף הלכתי.

זה מה שמבואר בינתיים.

עכשיו נמשיך הלאה.

רגע, מה המסקנה?

מסקנה, אמרנו עכשיו, עכשיו נגמרנו את המסקנה של הטענה הראשונה של מר שימוני,

צודקת ובאמת, סליחה, הפוך.

הטענה הראשונה של מר שימוני לא צודקת. מה שמר שימוני אומר לראובן כץ,

החוב הזה הוא חוב שאתה חייב אותו בתור אזרח,

משיב לו ראובן,

החוב הזה הוא חוב שאינני חייב אותו.

ממילא אתה מסרת חוב שאני לא חייב אותו. מסרת ממון ששייך לי לפקח עירוני.

מה הטענה השנייה של מר שימוני לפתור את עצמו?

מי שם מודע� בכלל? הפקח? מה זה מישם?

זה גרוייזה, לא יחיה על זה.

לא, הוא לא התכוון להזיק לו, אני לא יודע.

הטענה השנייה שטוען מר שימוני,

הטענה השנייה, הטענה השנייה שטוען מר שימוני

היא הטענה,

אני לא התכוונתי להזיק לך, הזקתי לך בשוגג.

התכוונתי עוד להיטיב לך כמו שטענתם.

אז איך אתה רוצה לחייב אותי?

זאת אומרת, יש לנו פה נידון, יש לנו פה שאלה,

מה הדין מזיק לחברו בשוגג?

חייב או פטור?

בטח חייב.

אז אנחנו נפתח עכשיו את הגמרא במסכת בבא קמא,

דף כו.

דף כו למטה, אומרת המשנה.

זה עמוד 5. אומרת המשנה,

אדם מועד לעולם.

מקומו שאדם חייב בין ארבעים ושם, דווקא בידיים. נגיע, לא, רק רגע, רק רגע, עוד לא הגענו.

אדם מועד לעולם.

עכשיו אנחנו מבררים את הדין של מזיק לחברו בשוגג.

אדם מועד לעולם.

אדם שהזיק לחברו

הוא מועד לעולם, אין עוד טענות.

לא מר, לא ידעתי, לא התכוונתי.

בן שוגג

הוא בן מזיד.

בן ער ואפילו ישן.

אם אדם הלך לישון ליד כלים,

באמצע השינה הוא חשב בלימוד בשינה והוא השתולל קצת,

הזיז את הכלים ונפלו על הארץ,

חייב לשלם עליהם.

אבל לא התכוונתי,

לא התכוונתי בתוך השינה, מתהפך מצד לצד.

אבל הלכת לישון ליד הכלים, אתה חייב אפילו שאת מעשי הנזק עשית בלא כוונה.

אז מה מבואר לנו פה במשנה לכאורה?

שאדם המזיק בשוגג חייב.

ולומדים את זה בגמרא, רק רגע,

לומדים את זה בגמרא בעמוד ב',

לומדים את זה בגמרא מפסוק פצע תחת פצע,

לרבות,

לשון הגמרא, לרבות,

לחייב את השוגג כמזיד ואת האונס כרצון.

לחייב על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון.

זאת אומרת,

גם אדם שהזיק בשוגג ובאונס חייב לשלם.

אז ממילא,

אומר ראובן,

אומר ראובן למר שמעוני,

מה אתה טוען טענות כאלה שאתה שוגג?

תגיד לי, אתה בן אדם?

אם אתה בן אדם, אתה חייב על השוגג.

כי המשנה אומרת, אדם חייב, גם שוגג, גם מזיד.

אז ראובן, בוא... אני מתייחס בהמשך למה שאמרת.

מה זה?

חייב על מדינת תורה, למי הוא משלם את זה?

אתה, מר שימוני,

אלחנן, אתה, מר שימוני,

הזקת לי ראובן

נזק אמנם בשוגג, לא התכוונת,

אבל תתכוון לשלם.

כיוון שהנזק שעשית בשוגג, חייב לשלם. זה שונה. למה שונה?

למה? כי כשאתה מדבר עם מישהו בטלפון, אתה אומר, תראה לי, יש לי דירה בשבילך,

אתה לא צריך אותו להגיד לי, אולי אתה חכה?

אולי אתה חכה? נכון. זה שוגג. מישהו על שאלות כאלה בכלל? אז זה שוגג.

מה זה שוגג? זה מינוי לשגג נוס.

יפה מאוד, יפה מאוד, יריב.

יפה מאוד. טענה ראשונה בלי חוצפן,

הטענה הזאת טובה מאוד.

הטענה הזאת טובה מאוד. הוא אומר, זה לא שוגג, זה אונס.

אז לכן הבדתי את הגמרא בעמוד ב',

שאונס גם כן, אבל אנחנו נגיע ונראה.

אבל אני לומד פה,

כן?

נכון, נכון.

תעשה טובה כשאתה יודע מאה אחוז שהיא בסדר. תהיה בטוח, נכון? תהיה בטוח.

מה תהיה בטוח? תשאל אותו אם הוא גנב?

מה?

אם אתה לא חושש,

אם אתה לא חושש,

אתה יכול במקרה הזה לתת לראובן את הטלפון, ושהוא יעשה את זה לעצמו.

אתה צריך להיזהר.

אם אתה לא חושש, אז זה כמו שאתה לא חושש לעצמך.

אבל אם עשית את הנזק הזה בשוגג,

אתה חייב.

אז עכשיו אנחנו נמשיך הלאה ונדפדף בבאבקאמה לדף כז עמוד ב'

בתוספות.

ביחס לשאלה של יריב, יריב שואל,

פה זה אונס,

פה זה לא שוגג.

אנחנו נראה פה קטע בתוספות.

נראה לדקדק.

אומר תוספות.

נראה לדקדק.

דאדם המזיק דמיפטר באונס.

אדם המזיק שהוא פטור באונס הוא משהו חדש.

למדנו במשנה שאדם המזיק חייב בשוגג.

אומר תוספות מכוח הגמרא כאן,

שמבואר שאדם המזיק באונס פטור.

אז תוספות מתקשה.

מה עם מה שלמדנו במשנה קודם שחייב?

לכן אומר תוספות.

מה שאדם המזיק פטור באונס

זה אונס גדול,

אונס בדרגה של גניבה.

מה הקשר בין אונס לגניבה? אז נעשה הקדמה קצרה.

יש לנו דיני שומרים.

אדם מקבל פיקדון מחברו, לשמור.

יש שומר חינם,

יש שומר שכר,

ויש שואל.

שומר חינם, כשמו כן הוא, שומר בחינם.

שומר חינם לא צריך להתאמץ מדי הרבה,

רק לא להיות פושע.

לא לפשוע בשמירה.

לא להשאיר את הדלת פתוחה וכדומה.

שומר שכר צריך להתאמץ יותר. הוא מקבל כסף, הוא מקבל שכר על השמירה שלו.

אז אם קורה גניבה או אבידה,

שומר חינם פטור ושומר שכר חייב.

למה? כי אתה, כשקיבלת כסף, צריך לשמור יותר טוב,

לשמור מגנבים.

אבל אם קרה אונס,

אם למשל הוא קיבל לשמור בהימה,

והבהימה מתה, מה יעשה? מה יש לו?

אין לו ספרי נגד מלאך המוות.

מה יעשה? מלאך המוות נכנס עם דלת סגורה.

לקח את הבהימה, מה אני אשם?

זה אונס.

שומר שכר פטור באונס.

שואל, חייב באונס.

זה כהקדמה.

אז אנחנו עכשיו רואים,

יש פשיעה,

יש אונס, זה שתי הקצוות.

מה יש באמצע?

גניבה ואבידה.

מה יותר פשיעה, מה פחות פשיעה? גניבה או אבידה?

גניבה, אבידה.

אבידה פשיעה יותר, וגניבה יותר אונס.

זה התכוונת, יריב, לומר.

שגניבה יותר אונס מאבידה. למה?

אבידה, יש פה איזושהי רשלנות. איך הבהימה נעבדה?

איך היא נעבדה?

אומנם שמרת ברוח מצויה שהדלת לא תיפתח,

אבל הגיע רוח שינה מצויה,

והבהימה הלכה לדרכה.

גניבה, זה כבר יותר אונס. עומד גנב מאחורי הדלת.

זה לא פשוט, תשים לו שם דלת מרוח מצויה.

זה לא פשוט.

שם צריך להתאמץ יותר.

שומר שכר חייב גם על גניבה וגם על אבידה.

אבל אנחנו מבחינים ואומרים,

אבידה יותר קרוב לפשיעה.

גניבה קרוב יותר לאונס.

גניבה זה לא אונס גמור, עובדה ששומר שכר חייב עליה.

אבידה זה לא פשיעה גמורה, עובדה ששומר חינם פטור עליה.

אז אבידה וגניבה זה שומר שכר חייו, אבל אבידה קרובה לפשיעה,

גניבה קרובה לאונס.

אומרת תוספות יסוד,

מה שלמדנו במשנה,

אדם מועד לעולם

בין שוגג בין מזיד,

אתה יודע באיזה שוגג מדובר?

שוגג כזה שהוא קרוב למה? לפשיעה.

שוגג כן אבידה.

ומה שאנחנו רואים פה בגמרא,

שאדם המזיק באונס פטור, באיזה אונס מדובר?

אונס כי אין גניבה.

שגניבה מה היא? קרובה לאונס.

זה הכלל של תוספות.

וכך הולך תוספות.

וכך אומרות תוספות למטה. גניבה קרובה לאונס,

אבידה קרובה לפשיעה.

אדם המזיק חייו.

איפה? באבידה שקרובה לפשיעה.

אבל גניבה שזה קרוב לאונס,

אדם המזיק פטור.

זה היסוד של התוספות שהם רבותינו הראשונים שהתקבצו כולם ואספו אותם. הרב רבי אליעזר מיתוך אסף אותם על התוספות.

זה רבותינו הראשונים.

אז אומרים לנו בעלי התוספות.

יפה, יפה מאוד, יפה מאוד.

אז אומרים לנו בעלי התוספות,

כלל

אדם המזיק אמנם שנינו במשנה שהוא חייב בשוגג.

יש את הפסוק שמרבה אונס כרצון,

אבל זה דווקא שוגג שקרוב לפשיעה.

אבל שוגג שקרוב לאונס, מה הדין?

פטור.

גם אם הוא אדם המזיק,

שוגג הקרוב לאונס, פטור.

נחזור לרגע קצר

למר שמעוני וראובן.

מר שמעוני טען, לא התכוונתי, זה שוגג.

השיב לו ראובן,

מה לא התכוונת?

אתה לא יודע את המשנה?

גם משניות אתה לא יודע?

כתוב במשנה שאדם המזיק בשוגג חייב.

מה יענה לו כעת, מר שמעוני?

על פי התוספות.

להתקשר למודעה ולהציע את הדירה זה לא דבר שכיח בכלל.

זה דבר, זה טריק חדש

שהפקחים עשו. זה לא דבר שהייתי צריך לחשוב עליו.

ממילא זה קרוב לאונס,

לא הייתי צריך לחוש לדבר הזה.

קרוב לאונס, אדם המזיק פטור.

אז לכאורה אנחנו עכשיו הולכים להצדיק את מר שמעוני.

אבל ראובן כץ

הוא לא כזה ככה מהר משתכנע,

והוא מתאמץ.

ואנחנו נהפוך עכשיו לציונים.

ציון 4. הוא לא הזיק. נגיע, נגיע, זו הטענה הבאה, נגיע לאט לאט.

יש סדר למשנה, לאט לאט.

אנחנו רואים פה בציון 4 את חידושי הרמב״ן.

רבי משה בן נחמן, אחד מגדולי הראשונים,

אומר בחידושים שלו למסכת בבא מציאה.

מצאתי בתוספות בבבא קמא,

כך אומר הרמב״ן,

מצאתי בתוספות בבבא קמא,

במסכת בבבא קמא שלמדנו קודם את התוספות,

גם הרמב״ן למד את התוספות,

שמפרשים אותה משום אדם המזיק.

אומר הרמב״ן, ואם כן, למה פטרו, לדברי האומר אנוסו?

והם אומרים שאדם המזיק פטור באונס. למה?

והלא, הרי למדנו במשנה בבבבא קמא, אדם מועד לעולם,

בין באונס בין ברצון.

אז למה הם פטרו אדם המזיק אם הוא עשה את זה באונס?

הרי הגמרא אומרת שאדם חייב אפילו על נזק שהוא הזיק באונס.

והם השיבו, מה התוספות אומרים? כבר למדנו.

מה אומרים התוספות?

שיש חילוק איזה שוגג.

שוגג הקרוב לפשיעה או אונס גמור.

והם השיבו שאינו חייב באונסים גדולים.

והביאו לזה ראיות, מעריך הרמב״ן,

ואנחנו נראה, וסוף דבר, אתם רואים שורה שלישית מהסוף.

וסוף דבר, אומר הרמב״ן, אחרי שהוא מתפלפל עם הראיות של תוספות,

אחרי שהוא דן בראיות של תוספות,

וסוף דבר, אומר הרמב״ן,

כיוון שהזכירו חכמים באונס נזקין.

דוגמה של אבן מונחת בחיקו.

אדם ישן,

מישהו חמד לו לצון, הכניס לו אבן בחיקו. דחף לו אבן.

הוא קם מהשינה, נעמד,

אחד ישן לידו, קיבל אותה בראש.

הוא נעמד,

ככה התמתח, ככה אחרי השינה, נפל האבן על הראש של השני.

מה הדין? חייב או פטור?

בגמרא כתוב שחייב,

כי אדם המזיק חייב גם בשוגג.

אומר הרמב״ן, זה אונס או זה לא אונס?

צריך לחשוש לכזה דבר?

למי שמו אבן בחיקו בזמן שהוא יושן?

לא צריך לחשוב על כזה דבר.

אומר הרמב״ן, כיוון שהזכירו חכמים בדוגמה של אונס שחייב בנזקים,

אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה מעולם,

ודוגמה נוספת הזכירו,

ונפל מן הגג ברוח שאינה מצויה.

אדם עלה על הגג,

הסתכל משהו,

הגיעה רוח שאינה מצויה והעיפה אותו למטה.

נפל למטה, נפל על מישהו, הזיק. נפל על עגבניות שמה בשדה, הזיק אותם.

מה הדין כתוב במשנה?

חייב.

אבל זה שוגג, זה אונס.

אדם מועד לעולם.

אומר הרמב״ן, כאלה אונסים הזכירו בגמרא.

הרי הזכירו סוף האונסים כולם.

אומר הרמב״ן, אם כאלה דוגמאות כתוב בגמרא,

זה כבר סוף האונסים.

אי אפשר להגיד חילוקים,

אונס גמור, אונס לא גמור.

אין לך אונס גמור מזה.

דרוח שאינה מצויה, אומר הרמב״ן,

אתה יודע איזה רוח מדובר?

לא שהוא אדם כזה שבקושי שוקל והגיע קצת רוח חורפית,

אלא אפילו כאותה של אליהו במשמע,

שהרוח שערה מפרק הרים, שבר סלעים.

דהוא מן האונסים הגדולים שבעולם.

פוסק הרמב״ן,

אדם מועד לעולם,

אפילו באונס גמור,

ואין כאן מקום להאריך בזה יותר מדי.

כך אומר הרמב״ן.

אומר הרמב״ן, מבואר לנו בדוגמאות של הגמרות,

שאפילו אונס גמור שאדם הזיק לחברו,

הוא לא יכול לטעון טענה שהוא לא רוצה לשלם,

הוא חייב לשלם.

חידוש גדול מאוד.

אדם הזיק באונס,

חייב לשלם.

אונס גמור,

חייב לשלם.

ממילא,

יפה מאוד, זו סוגיה בפני עצמה.

עכשיו ככה, מה התוספות יענו? זה פלפולים שלמים, זה לא מספיק תשוחת, זה צריך שלוש שיעורים.

עכשיו ככה,

אז יש לנו שתי דעות.

דעת התוספות, בעלי התוספות מצד אחד, שמחלקים

בין

אונס גמור לאונס שאינו גמור,

בין אונס הקרוב לפשיעה לאונס הקרוב לשוגג הקרוב לאונס,

ודעת הרמב״ן שלא מחלק,

ואומר אדם מועד לעולם.

מה עושים? יש מחלוקת.

אז ראובן כץ אומר, אני עם הרמב״ן.

תהיה אחד שלם לי, אונס גמור.

תהיה אחד שלם.

מר שמעוני יגיד, אני עם התוספות.

אז מה יהיה פה הסוף?

אז צריכים לפתוח את ההלכה, שולחן ערוך, ולראות מה פוסק.

אז נפתח שולחן ערוך, ציון חמש.

כותב השולחן ערוך בסימן פרק שעט,

סעיף א',

הלכה ראשונה בפרק.

אסור להזיק ממון חברו.

אסור לאדם להזיק ממון חברו,

ואם הזיקו,

אף על פי שאינו נהנה,

כי אם הוא נהנה זה עוד דבר, עוד סיבה לחייב אותו,

חייב לשלם נזק שלם.

בין שהיה שוגג,

בין שהיה אנוס.

מה כתוב פה בשולחן ערוך? שמתם לב?

הוא לא מסתפק, השולחן ערוך, להגיד בין שהיה שוגג.

השולחן ערוך בא לומר,

בא לומר,

בא לומר, השולחן ערוך,

אפילו היה אנוס.

בין שהיה שוגג, בין שהיה אנוס.

אז אחרי הראשונים, רבותינו הראשונים,

הרמב״ן מצד אחד

והתוספות מצד אחד,

באו רבותינו האחרונים,

רבי יוסף מרן המחבר,

רבי יוסף קארו,

וסידר לנו את השולחן ערוך.

סידר אותו כשולחן ערוך.

לפנינו עם ההלכות הלכה למעשה.

מה כותב לנו מרן המחבר בשולחן ערוך?

חושן משפט, מה הוא כותב לנו?

אסור להזיק ממון חברו,

אפילו בן שהיה שוגג, בן שהיה אנוס.

הלשון הזה מראה

כמו הרמב״ן.

כיוון שהמרן אומר,

בן שהיה שוגג,

ולא מסתפק בזה.

מוסיף בן שהיה אנוס,

משמע כמו הרמב״ן.

עכשיו יש פה במאמר המוסגר דברי הרמה.

הרמה,

הוא כתב הערות על השולחן ערוך, דברים שנהגו בני אשכנז אחרת,

פסקו להם הגדולים שלהם אחרת, הוא הוסיף את זה בהערות.

זה פה בסוגריים.

ודווקא שאינו אונס גמור.

מי אומר דווקא שאינו אונס גמור?

הרמה. הרמה.

מי מהראשונים אומר ככה?

בעלי התוספות.

נמצא לפנינו כעת

שהמחלוקת הזאת בין הרמב״ן לבעלי התוספות,

נחלקו בזה מרן והרמה.

מרן המחבר אומר,

בין בשוגג בין באונס חייב לשלם,

כדעת הרמב״ן.

הרמה אומר,

אונס גמור, פטור.

וכך אומר אשך, אשך אחד מהמפרשים הגדולים,

כן?

אחד מהמפרשים הגדולים על השולחן ערוך, אחד מגדולי הפוסקים,

הוא כך מסביר את המחלוקת בין המחבר לרמה.

מובא פה הציטוט.

מלשון הרמב״ם והמחבר משמע דה אין חילוק.

אין חילוק בין שוגג לאנוס.

וכן כתב הרב המגיד, זה עוד אחד מהמפרשים הגדולים על הרמב״ם,

שלהרמב״ם אין חילוק,

אבל הרמה אומר את החילוק.

אז זו מחלוקת.

אז מה עכשיו נעשה?

אז אנחנו יצאנו ממחלוקת ראשונים למחלוקת התוסקים.

אז אם מר שמעוני,

שאנחנו דנים עליו, הוא הנתבע,

אותו תובע ראובן כץ,

אם מר שמעוני הוא מאלה ההולכים אחרי הרמה,

אז הוא פטור מלשלם.

כיוון שכבר העלינו שהדבר הזה לא היה צריך לחשוש לו,

או שמא בעל המודע הזה פקח הר...

כזה שכל, איך הוא נהיה פקח?

אז ממילא לא היה צריך לחשוש לזה, זה אונס גמור.

אז היה דינו שבאמת הוא פטור מלשלם.

אבל כיוון שמר שימון היא במקרה שלנו,

כיוון שמר שימון היא במקרה שלנו, אלחנן,

הוא מההולכים אחרי שיטה, אחרי מרן, כן?

הוא היה מבני ספרד ההולכים אחרי מרן,

אז ממילא דינו להתחייב לשלם. למה?

כיוון שמרן פוסק את דעת הרמב״ן שבין בשוגג, בין באונס,

חייב לשלם.

מה אתה רוצה לגבי ספרדים ואשכננים?

זה לא מה תעשה, זה כאן קרה, וזו שאלה גדולה מאוד.

זו שאלה גדולה מאוד.

אם זה היה הפוך, היה פטור.

המקרה הזה...

הרב, הספרדית צריכה לשלם, אבל אני לא רוצה לקבל.

זה שאלה גדולה, זה מה שהוא שאל.

זה שאלה גדולה.

זו שאלה גדולה. אז מכיוון שהזכרתם את זה כמה,

אז רק נגיד דקה אחת על זה.

זו שאלה גדולה מאוד.

יש פה שאלה גדולה מאוד.

מה השאלה?

מה השאלה?

מה השאלה? השאלה היא ככה.

השאלה היא,

יוצא לנו שיש פה מחלוקת בין מרן לרמה.

בני אשכנז בדרך כלל הולכים אחרי הרמה,

בני ספרד אחרי השולחן ערוך.

עכשיו, הניזק כאן הוא ראובן כץ.

ראובן כץ הוא מבני אשכנז.

המזיק

הוא מר שמעוני.

מר שמעוני הוא מבני ספרד.

עכשיו השאלה,

ניזק שתובע את המזיק,

האם הניזק הזה צריך שיהיה לו זכות תביעה גם לפי שיטתו?

או שלא?

אתה מר שמעוני, עשית נזק, לפי דעתכם עשית נזק, לפי המחבר עשית נזק שאתה חייב עליו, תשלם.

או אפשר לומר לא ככה.

אפשר לומר שכל התביעה שאני תובע את המזיק זה בזה שלפי דעתי יש פה נזק,

אז אני ניזקתי בנזק שחייבים לשלם עליו,

אז יש לי כוח לתבוע את השני.

אבל אם לי אין כוח לתבוע את השני,

אז לא נוכל לחייב את השני.

כיוון שנתבע בלי תובע זה גורנישט,

זה שום דבר. אי אפשר לתבע בשמו? אי אפשר לתבע בשמו. זה לא יעזור, כי בשמו, בשמו זה אשכנזי.

לא, הוא אשכנזי, אבל הבן שלו אוכלתי אמרן. הבן שלו ספרדי?

הבן שלו אוכלתי אמרן. אז הבן שלו יחכה שיירש אותו,

אז זה אולי יתחיל לדון.

אבל בינתיים יש בזה שאלה גדולה, ולא ניכנס לזה עכשיו.

אנחנו הולכים בהלכה פשוטה שזה כל אחד לפי עניינו. אם המזיק

לפי מה שהוא סובר, לפי מה שהוא הולך, הוא חייב,

הוא חייב לשלם.

לא משנה מה הניזק.

שנייה, תן לו.

נזק, נזק, נזק. עכשיו אומרים להרבה נזק.

אבל חיוב תשלום זה נזק. חיוב תשלום שלא כדין זה נזק.

אחרי שכבר הסקנו בהנחה ראשונה שהתשלום הזה זה תשלום שאין לו תוקף הלכתי,

אז זה נזק.

לפי מרן הוא חייב לשלם.

לפי המחבר פטור מלשלם.

כיוון שהוא מההולכים בשיטת מרן, הוא לא יכול להחליט כי הוא יום כך, יום כך.

ההולך אחרי כולי בית שמאי וכולי בית הלל, אומרת הגמרא, רשע.

אדם צריך ללכת עם רב, אחד,

לא קולגה מחליף לו רב, זה ערב רב.

מי שמערב לו את הרב זה לא טוב.

צריך ללכת כל הזמן רב אחד.

אז זה דיברנו כבר, די, דיברנו. זה אולי פעם אחרת.

איפה בהלכה? איפה כתוב ככה בהלכה? בהנחה. אה, בהנחה.

לא, אנחנו בינתיים מניחים לא ככה.

הלאה.

אז אנחנו כעת, אחרי שהטענה השנייה של מר שימוני ירדה מן הפרק,

אנחנו מקווים לטוב בטענה השלישית.

טענה ראשונה נדחתה, טענה שנייה נדחתה.

בינתיים מר שימוני בצרה,

אבל טענה שלישית יש לו.

מה הטענה השלישית של מר שימוני?

מר שימוני טוען טענה שלישית,

אני לא הזקתי לך בידיים.

לא הזקתי לך בפעולה, לא שברתי לך את הכוס ולא גנבתי לך את הכסף.

אני העברתי מידע לפקח, והוא זה שהזיק לך.

ממילא אני לא מזיק,

אלא אני גורם.

גורם להזיק, אומר מר שמעוני למר ראובן כץ,

גורם להזיק זה לא מזיק.

אדם המזיק בשוגג הוא במזיד חייו.

אבל אדם שגורם לאדם אחר להזיק,

אז מי שהזיק יהיה חייב, אבל מי שגרם לא יהיה חייב.

זה טענה או לא טענה?

איפה הפקח במזיד? לקח את הכסף.

אומרת המשנה, אין שום בעיה, הוא עובד בגזילה.

אומרת המשנה,

גם הגנבים זו עבודה שלהם.

אומרת המשנה,

אומרת המשנה, בבא בתרא דכב עמוד ב'.

אומרת המשנה,

מרחיקים את הסולם מן השובח

ארבע אמות.

יש שובח,

יש שם יונים.

יש סולם, ולמטה יש חתול.

החתול יעלה על הסולם, יתאפס עליו, צ'יק צ'אק,

יאכל שתי יונים,

אחד כנגד זכור, אחד כנגד שמור.

זה בעיה, יזיק את היונים.

אז אומרת המשנה, מרחיקין את הסולם מן השובח.

אם לשכן שלך יש שובח,

תרחיק את הסולם מן השובח.

שהסולם שעומד בחצור שלך לא יהיה סמוך לשובח של השכן. למה?

כי זה עלול לגרום לו נזק.

כדי שלא תקפוץ הנמיה.

הנמיה, החיה הזו, שאנחנו קוראים לה חתול,

החתול הזה לא יקפוץ ויהרוג את היונים.

אומרת המשנה,

אומרת הגמרא,

לימה מתניתין דלא כרבי יוסי.

לחורה המשנה שלנו היא לא כמו רבי יוסי.

מה רבי יוסי אמר?

דהי רבי יוסי, אם זה כמו רבי יוסי,

זה לא ייתכן.

למה?

כי רבי יוסי אמר,

זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו.

רבי יוסי אמר, אתה כל אחד יכול לחיות את השני בגבול שלו.

אתה לא יכול להגיד לי מה לעשות,

בחצר שלי.

אני בחצר שלי יכול לחפור בור,

אבל אתה אומר, זה יגרום לחצר שלך, שמה?

ששם לא תוכל לעשות בור מים, כיוון שהכותל יהיה דק מדי וזה יתפרק?

אתה לא יכול לתבוע אותי.

זה מה שרבי יוסי אומר.

אז אומרת הגמרא, פה כתוב במשנה,

שיכול ראובן לומר לשכנו שמעון,

תרחיק את הסולם כדי שהנמיה לא תקפוץ.

תרחיק אתה את השובח, אומר שמעון לראובן.

מה אתה אומר לי, מה לעשות בחצר שלי?

תסדר אתה את החצור שלך, וזהו.

במשנה כתוב לא ככה. מה כתוב במשנה?

שבאמת תפקידו של שמעון להרחיק את הסולם,

שלא תקפוץ הנמיה לשובח של השני.

אז זה לא כמו רבי יוסי? כך שואלת הגמרא.

אומרת הגמרא, אפילו תימה רבי יוסי,

זה יכול להסתדר גם לפי רבי יוסי.

למה? איך?

כי אמר רב אשי,

כי רב אשי חידש לנו חידוש,

כי הבינן בי רב כהנא,

כשלמדתי תורה בבית המדרש בישיבתו של הרב כהנא,

הווה אמר,

הוא אמר לנו בשיעורים שלימד אותנו,

מוידא רבי יוסי בגירי דידי.

רבי יוסי מודה באופנים מסוימים.

איזה אופנים?

גירי דידי.

חיצים, גירי זה חיצים, דידי זה שלו.

יש לפעמים אדם חופר בשלו,

ובאופן ישיר הוא פוגע בחברו.

זה אסור גם אם אתה עובד אצלך.

וממילא אומרת הגמרא גם כאן,

זימנין דבעדה דמנאכלי, אתה בא עם סולם.

רוצה להניח אותו בקצה של החצר שלך.

אתה רק מניח אותו, החתול כבר נמצא שם, הוא מחכה כבר.

מי ייתן ותניח את הסולם כאן, כי הוא רוצה את היונים שמה.

אתה רק מניח, ישר הוא קופץ, אוכל את היונים.

זה נזק שאסור לך לעשות אותו.

שואלת הגמורא, למה אתה אומר שזה אסור?

הרי לא הזקתי בידיים.

גירי די די זה מקום כזה, אתה חופר בור אצלך,

אתה חופר פה, נופל אצל השני הקרקע.

זה נקרא בידיים.

אבל מה פה אתה עשית?

אתה שמת סולם,

ועל ידי הסולם הזה עלה הפקח, סליחה, החתול, כן?

על ידי הסולם הזה עלה החתול לאכול את היונים.

אתה לא עשית בידיים.

אומרת הגמרא, ואוגרומהו.

זה הרי גרומהו.

גרמא.

מושג חדש יש לנו עכשיו.

מה המושג הזה אומר לנו?

יש חילוק.

אדם המזיק שחייב זה אדם שהזיק בידיים.

גרמא בנזיקין זה דבר חדש. אומרת הגמור זה גרמא בנזיקין.

אז למה אתה מחייב אותו להרחיק את הסולם?

עונה הגמרא תירוץ.

אמר רבי טובי בר מתנא,

זאת אומרת,

גרמא בנזיקין אסור.

לכן להרחיק את הצריך.

אבל אם יהיה את הנזק, לא תצטרך לשלם.

זה איסור אבל לעשות את זה.

אסור לגרום שהשני יוזק על ידך.

אבל לשלם, לא חייבים לשלם.

גרמא בנזיקין פטור.

פטור אבל אסור, לא שמותר. אומר רשי על המקום.

אסור לגרום.

אבל כשבא,

ולכן כתוב מרחיקים את הסולם.

אבל כשבאים לחייב אותו לשלם, פטור מלשלם.

אז זכינו כעת ללמוד בגמרא פה, במשנה פה,

חידוש.

אדם המזיק חייב,

אבל אדם שהזיק לחברו על ידי גרם,

על ידי גורם, לא ישיר.

זה נקרא בלשון הגמרא,

גרמא בנזקין.

גרמא בנזקין פטור. נזכור את זה.

גרמא בנזקין פטור.

נמילא טוען מר שמעוני,

את שתי הטענות הראשונות דחית לי, ראובן.

אבל יבוא הכתוב השלישי,

ויכריע.

הטענה השלישית, אין לך מה לומר.

אני לא הזקתי לך בידיים.

לא אני כתבתי לך את הדוח, ולא אני גביתי ממך את הכסף.

אני מסרתי מידע לאחר, והוא עשה לך את הנזק.

זה גרמא בנזקין,

גרמא בנזקין פטור.

ככה הוא טוען.

טענה.

מה עם ראובן?

ראובן, אנחנו כבר רגילים שהוא לא שותה כל כך מהר.

אז נראה מה ראובן אומר.

ראובן אומר לו, אתה אוחז כבר בגמרא בבא בתרא.

יפה מאוד.

אז גמרא בבא קמא, כבר למדת קודם.

בוא תראה מה כתוב בגמרא בבבא קמא, דף קטז עמוד ב'.

עמוד 232. מה כתוב שם?

לגמרי.

או, רק רגע, יפה מאוד.

אתה נציג שלך ראובן כבר? אני מסביר אותך.

אומרת המשנה, אתם רואים את המשנה?

הגוזל שדה מחברו ומתלוה המסיקים.

אדם גוזל שדה מחברו ומתלוה המסיקים.

מסיקים זה גנבים, שודדים, אנסים, אונסים אותו, או שאתה יוצא מן האדמה,

או שאנחנו מכניסים אותך בפנים לתמיד.

תחליט מה אתה מעדיף.

או שאתה בחוץ והאדמה איתנו,

או אתה בפנים לתמיד, בתוך האדמה,

באדמה עמוק.

אז מה יעשה?

יציל את נפשו.

מה יעשה?

אומרת המשנה,

גוזל שדה מחברו.

ראובן גזל שדה משמעון.

אבל מה באו כאשר עשה?

כן יעשה לו.

באו גנבים אחרים, גיבורים יותר ממנו,

והוציאו אותו אחר כבוד החוצה, לקחו לו את השדה.

עכשיו,

הגזלן הזה מסתבך.

למה?

ככה היה נגזל תופס אותו,

מחזיר לו את הקרקע, מחזיר לו את האדמה.

אבל עכשיו, האדמה הזו, לקחו אותה.

ומילא, אומר הגזלן הנגזל,

הרי אם אתה היית נשאר באדמה הזאת, גם היו לוקחים ממך.

הם לא באו בזכותי.

באו בזכות הקרקע, הם רוצים אותה.

מה משנה מי היושב שם?

ככה הוא טוען.

אז אומרת המשנה, תלוי.

אם מכת מדינה,

היא אומר לו, הרי יש לפניך.

אם פה חמדו שטחים, הגיעו פה חבר'ה, חמדו שטחים,

לקחו להרבה אנשים,

אז הוא יכול להגיד לו, אין בעיה.

גזלתי ממך אדמה,

קרקע אינה נגזלת. הנה היא נמצאת. בבקשה, קח אותה.

הנה היא.

מה אתה אומר לו?

שמע, אני לך שמה, אוי ואבוי לי.

כמו שאתה ברחת, גם אני לא רוצה להיכנס.

מה אני יכול לעשות?

זה הקרקע שלך,

הרי היא שלך לפניך.

אבל אם מחמת הגזלן,

אם זה חבר'ה שהגיעו מחמת, העסקים שלהם עם הגזלן,

שהם רצו את הראש שלו, הם רצו את הקרקע שלו,

אז הגזלן הזה חייב להעמיד לו שדה אחרת.

כך כתוב במשנה.

עכשיו נרד לגמרא ונראה מה הגמרא אומרת.

אומרת הגמרא,

מה פתאום הוא חייב לשלם?

אומרת הגמרא,

כן.

הגוזל שדה מחבירו ונטלו המסיקים.

אם מכת מדינה היא, אומר לו מה שלו בפניך.

אם מחמת הגזלן, חייב להעמיד לו שדה אחרת.

כך כתוב במשנה.

אומרת הגמרא,

איך היא דמי,

איך מדובר פה? שתי שורות מעל הקו.

איך היא דמי, איך מדובר כאן?

אילי מא דאנסוה לאר אדידי, ולא אנסוה כולי ארתה,

אם רק את הקרקע שלא לקחו ממנו,

אבל שאר קרקעות לא לקחו ממנו,

אומר אישה

שמה טמינה.

זה אתה כבר לא צריך את ההמשך של המשנה עם מחמת הגזלן.

זה אתה כבר רואה בהתחלה.

מה כתוב בהתחלה?

שאם מכת מדינה היא מה אומר ארץ לפניך.

אבל אם זה לא מכת מדינה, מה זה מכת מדינה?

כמו שהסברנו, לקחו לכמה אנשים,

לא לאדם יחיד.

אז אם לקחו לאדם יחיד, מה כלול בזה שחייב לשלם?

אז בשביל מה התנא אומר לי דוגמא נוספת?

אם מחמת הגזלן, זה כלול בדוגמה הראשונה כבר,

שאם זה מכת מדינה אומר לא ארץ שלך לפניך,

ואם זה לא מכת מדינה, אלא רק לקחו רק לגזלן,

חייב להעמיד לו שדה אחרת,

כך שואלת הגמרא.

אומרת הגמרא, לא צריכה,

וזה מה שחשוב מאוד עכשיו לענייננו,

לא צריכה

דאחווה חוויה.

אתה יודע באיזה גזלן מדובר בהמשך המשנה?

זה לא הגזלן שהמשנה התחילה איתו.

זה גזלן חדש, גזלן מודרני.

זה לא גזלן רגיל.

הדוגמה הראשונה של המשנה דיברה,

אדם גזל שדה מחברו.

ועל זה כתוב, אם מחמת מכת מדינה לקחו לו את זה,

הרי יש לך לפניך,

ואם לא,

צריך להעמיד לו שדה.

אבל הדוגמה השנייה מדברת על משהו אחר לגמרי.

הדוגמה השנייה מדברת שהגיעו גנבים לעיר,

והגנבים האלה מחפשים קרקע ככה טובה.

והוא הולך

ואומר להם, אתם רואים את הקרקע שמה?

שמה, שמה,

זה קרקע על הכפכפק.

זה כדאי לכם לקחת.

והם אומרים לו, תודה על ההיצע,

והולכים שמה, לקחו את הקרקע.

יוצא שהגזלן הזה, הוא לא גזל את הקרקע בידיים,

הוא לא התיישב בקרקע והוציא את בעל הקרקע, אלא מה הוא עשה?

הוא הראה לגויים, הראה לגנבים את הקרקע של אותו אדם,

ועל ידי זה הוא הזיק אותו.

נראה את זה בפנים.

אומרת הגמרא, לא צריכה.

לא צריך את הסוף של המשנה באמת לדוגמה הראשונה, כי זה אנחנו כבר יודעים מהרישא,

מתחילת המשנה.

אלא איך מדובר בדוגמה השנייה?

דאחווי אחווייה.

מה זה אחווי אחווייה?

אראה לו.

אומר רשי, אתם רואים את הרשי?

אחד מגדולי הפרשנים לגמרא, רשי, רבנו שלמה יצחקי.

אומר רשי,

דאחווי אחווייה שלא גזלה הוא עצמו,

אלא שמע מבית המלך שמבקשים לגזול שדות.

שמע שיש ביקוש.

בית המלך, לא דינא דמלכותא, מה מבקשים?

לגזול שדות.

והראה להם, טלו קרקע זו של פלוני.

ומה כתוב על זה במשנה?

כתוב במשנה, חייב להעמיד לו שדה אחר.

אז הנה לנו דוגמה,

שהיא מתחילה להיות דומה לדוגמה שלנו,

ואנחנו רואים מה כתוב על זה.

בדוגמה הזאת כתוב,

אדם

שאירה לגוי

קרקע של מישהו אחר,

ועל ידי זה הוא לקח לו את הקרקע,

חייב לשלם לו.

אומר ראובן למר שימוני, ידידי מר שימוני,

אתה הראת לפקח,

על ידי הטלפון שדיברת איתו,

הראת לו את הדירה שלי בחנייה,

ועל ידי זה הוא בא, לקח ממני את הכסף.

אז ממילא, אתה לא יכול לטעון גרמה בנזיקין.

שמה הוא אמר איפה, הוא שמע שהם רוצים לגזול שדות?

והוא שמע, בסדר?

נכון, נכון. יפה מאוד, הערה טובה.

זה לא דומה, זה לא... הערה טובה, עוד מעט נבדוק אותה.

אבל הוא עושה את זה, אנחנו יודעים שהוא עושה את זה. גם גנב פה לא דובר דווקא גנב גוי.

אנחנו נקווה שהגנב הזה הוא גוי, אבל יש גם גנבים ישראל,

רוב גנבי ישראל גם כן. הוא כבר חייב על זה.

מה זה? הוא כבר חייב על זה. נכון,

אבל אם הוא לא ישלם, גם פה הגנב חייב.

אבל אם הגנב הולך ולא משלם, אז יש שאלה, חייב.

פה זה גר, פה זה גרמין.

כאן זה לא ודאי, פה זה ודאי. אז רק רגע, רק רגע, רק רגע.

אז אנחנו רואים פה גמרא מפורשת,

אבל אנחנו הסתבכנו.

למה הסתבכנו?

כי ראינו קודם גם כן גמרא מפורשת.

יש גמרא מפורשת בבא קמא קטז עמוד ב',

ויש גמרא מפורשת בבא בתרא דף כב עמוד ב'.

בגמרא בבא בת רכב עמוד ב כתוב גרמא בנזיקין פטור

בגמרא בבא קמא קטדיין עמוד ב מה כתוב?

דוגמה של אדם שגרם נזק לחברו ומה כתוב על זה?

חייב?

אז אנחנו צריכים בכל מקרה לדעת מה החילוק

איך אנחנו מיישבים את הגמרות בשתיהם הכוונה של אותו דבר פה הוא שם את הסולם שהחתול יעלה

ופה הוא אמר לבן אדם למה איפה כתוב שלא?

לא הבנתי ככה אז יש דוגמאות נוספות יש דוגמא אני אתן לך דוגמא אבל לא נאריך כי הזמן קצר והמלאכה כמעט

נגמרת אבל בינתיים הזמן קצר

שמא יש גמרא דוגמא

אדם כופף קומתו של חברו יש קמא תבואה שיבולים עומדים ככה גבוה יש אש שהולכת שמה

אם האש תעבור היא תעבור תנופף בשלום לקמא לא תעשה לה שום דבר

מה הוא עשה אדם הזה?

כופף אותה שהיא תעמוד בדרך של האש יגיע אחר כך האש מה יקרה?

יישרף מה הדין?

פטור בדיני אדם חייב בדיני שמיים

אבל בדיני אדם פה בבית דין לא יכולים לחייב אותו כי זה גרמה למרות שהוא התכוון

ועוד איך התכוון זה לא ודאי שזה יהיה לא?

אז זה נראה רק רגע לאט לאט אז אנחנו צריכים ליישב את הסתירה בין הסוגיה בבבא בתרא לסוגיה בבוא וקמא

ועל הסתירה הזו עומדים כבר הראשונים.

ומה אומרים לנו הראשונים?

אז אנחנו חוזרים עכשיו דף 7. הופכים בחזרה דף 7.

בגמרא בבבא בתרא דף כב עמוד ב' תוספות עומדים על השאלה.

בתוספות מביאים דוגמאות רבות מי שרוצה יעיין.

דוגמאות רבות שמצאנו שבגרמה פטור ודוגמאות רבות שמצאנו לכאורה דוגמאות של גרמה שחייב.

ועם אלה הדוגמאות הללו מכריחות אותנו לתת כללים בנושא,

מתי פטור ומתי חייב.

אומר תוספות,

חילק רבנו יצחק.

אתם רואים את התוספות למטה?

חילק רבנו יצחק.

דה דינא דגרמי חייב.

ואנחנו מתגלנו פה דבר חדש,

שחכמים קוראים אותו ומחלקים אותו בלשון הזה.

יש גרמה ויש גרמי.

גרמי

זה נקרא נזק,

זה נזק שחייבים עליו,

למרות שהוא לא עשה את זה בידיים, בצורה ישירה.

גרמה פטור.

עכשיו, השאלה היא, מה הכלל?

מתי קוראים לו תחת השם גרמה?

מתי קוראים לדבר הזה תחת השם גרמי?

למה החכמים חילקו כך לקרוא לזה גרמי,

לזה גרמה? אינני יודע.

אבל זה הכלל.

יש דברים שנקראים גרמה,

ועליהם נאמר גרמה בנזיקין פטור.

יש דברים שנקראים תחת השם גרמי.

השאלה, מה קובע?

מה קובע לאיזה משפחה לייחס אותו?

אומר תוספות,

חילק רבנו יצחק

דה דינא דה גרמי,

דין של גרמי שאמרנו שבזה חייב,

היינו שעושה הוא עצמו עזק לממון חברו.

כשהוא עצמו עושה עזק לממון חברו.

מה זה?

הוא לא עושה בידיים.

תוספות הביאו דוגמאות שלא עושה בידיים.

אז זו דוגמה מה שאמרו פה קודם.

נזק,

זה אתה אמרת יעקב, נזק שהוא 100% שיבוא.

דבר שהוא 100% שיבוא,

זה נקרא, עושה בעצמו את העזק.

חתול, ייתכן יבוא, ייתכן לא יבוא.

ייתכן יטפס, ייתכן ייפול מהסולם.

ייתכן הרבה דברים. ייתכן שהיונים יראו אותו מטפס, הם יטפסו למעלה,

עם הכנפיים, מה יעשה?

זה לא 100%.

כזה דבר זה גרמה.

אבל אחד שמראה לגוי קרקע, אתה יודע, הגוי הזה הולך לחפש קרקע.

אתה מראה לגוי את הקרקע,

זה 100%. יותר מ-100% זה גרמי.

זה חילוק אחד. רק רגע.

זה חילוק אחד. חילוק נוסף, ועוד חילק.

דה דינא דגרמי דחייו,

היינו כשמשעת מעשה בעזק.

זה ישר, לא לקח זמן.

אתה אומר לגוי,

הגוי הוא זריז בגניבות.

הוא עוד ישר הולך וגונב. לא מחכה, לא אומר לו, אני רושם לעצמי,

יגיע הזמן, יש תור.

הוא הולך ישר.

וזה מה שאומר תוספות. וכך אומר הראש,

כך אומרים גדולי הראשונים,

שהחילוק בין גרמה לגרמי, מהו?

גרמה זה דבר שלא 100% שיקרה את הנזק,

או שזה לא בא מיד. לוקח זמן עד שזה יבוא.

למה אמירה לא גרמי?

רק רגע.

גרמי,

גרמי זה דבר כזה ש-100% שיבוא.

זה נקרא בלשון הגמרא ברי איזיקה.

ברי, זה ברור, ההיזק.

או שזה מיד. רק רגע, יריב, רק רגע.

ממילא,

אנחנו עכשיו חוזרים לדון עם מר שימוני וראובן.

האם הדבר הזה נקרא גרמה?

כך טוען מר שימוני רוצה להיפטר, אומר גרמה בנזיקין פטור.

אומר לו מר ראובן, גרמי בנזיקין חייב.

מר שימוני אומר, אני גרמה.

מר ראובן אומר, אתה גרמי.

מה אנחנו נפסוק להם?

המקרה הזה שהוא מראה לפקח.

גרמי. גרמי. וזה גרמי אבל בשלב. או, יפה מאוד, יפה מאוד. למה גרמי? למה?

כי מיד שהוא אומר לו, פקח, ראית פעם פקח שוויתר על דוח?

מת באמצע.

גם גוי שמת באמצע לא מזיק.

למיתה לא חיישינן.

אז מה יש?

פרסם את המודעה פקח, והתקשר. מי התקשר?

מי התקשר?

שימוני.

שימוני מסר פרטים. גם הגוי שהגיע, הודיע, אני הודיע, אני מגיע.

ומי שרוצה לעזור ושכרו מן השמיים יעזור לי ויקבל אחוזים.

מה הדין בכזה מקרה?

ברור שהוא ישלם.

ודאי שלא יוותר. מה השאלה?

כשהוא העמיד את הסולם, הוא ידע שהחתולה תעלה.

עלולה לעלות. לא.

עלולה לעלות. הוא לא העמיד את החתולה על הסולם.

זה גרמי, יפה מאוד.

אם אדם ישים את החתולה בתוך השובח,

זה גרמי.

כן, אבל שנייה. וגם כשאמר לגוי... אם אדם יראה לחתולה,

יראה לה, את רואה שם יש יונים? הוא יודע, היא תקפוץ כעת, זה גרמי.

כי זה ברור למי. עלול, אבל זה לא 100%. אבל שומעים, מתגשר לפקח, הוא חשב שזה לא הפקח. הוא חשב, אבל מה הוא עשה?

אז זה שוגג, זה מה שהם טענו. רק רגע. רגע, ברור למי?

למי זה צריך להיות ברור שהולך להיות הזק בדיים?

למציאות בעצמה.

למציאות או לבן אדם? לא לבן אדם. המציאות בעצמה שהוא עשה נזק בגרמי.

ואם הוא עשה נזק בגרמי, אנחנו חוזרים לאדם המזיק,

שחייב גם בשוגג.

אבל האדם הזה עשה פעולה,

שהפעולה הזו היא פעולת נזק.

אמנם הוא לא ידע, אז הוא שוגג.

אבל אמרנו, מר שמעוני הולך עם הרמב״ן.

הרמב״ן מחייב אפילו על אונס גמור.

ממילא לכאורה, מר שמעוני חייב לשלם.

מר שמעוני, אחרי כל זה, הרים ידיים.

ואז ישועת השם כרף עין,

ועכשיו תגיע לו הישועה.

מה הישועה עם מר שמעוני?

אומר הרמב״ן, אתם רואים בדף השלמות, שש.

אומר הרמב״ן,

הרמב״ן הוא זה שחייב את מר שמעוני,

כיוון שלפי בעלי התוספות,

אז נזק בשוגג, עזק בשוגג, פטור.

למה מר שמעוני חייב לשלם?

כי הוא מבני ספרד שהולכים אחרי המחבר שפסק כמו הרמב״ן.

אבל הרמב״ן

הוא מחץ והוא הרפא.

הוא ריפא אותו גם כן.

אומר הרמב״ן בקונטרס דינא דה גרמי.

הרמב״ן חיבר קונטרס שלם,

קובץ שלם על דינא דה גרמי, ונתן לנו שם כללים.

ואומר הרמב״ן,

אבל אבל, אפילו לפי דברינו,

מצינו צעד עקל בגורם יותר ממזיק בידיים.

הרמב״ן לפני כן הוא מעריך לומר.

יש ראשונים שאומרים,

וזה תוספות שראינו קודם, בסוף אומר,

שדינא דה גרמי זה קנס.

זה לא חיוב מעיקר הדין,

זה קנס של חכמים.

חולק על זה הרמב״ן בכל תוקף.

והרמב״ן מוכיח שדינא דה גרמי החיוב שלו זה מעיקר דין תורה, לא קנס.

ממשיך הרמב״ן ואומר, אבל אפילו לדברינו, שמה אמרנו?

שדינא דה גרמי החיוב שלו זה מעיקר הדין,

מצינו צעד עקל בגורם יותר ממזיק בידיים.

בכל זאת יש הבדל, אומר הרמב״ן,

בין אחד שהזיק על ידי גרמי לאדם שהזיק בידיים ממש.

מה החילוק?

והוא,

החילוק הוא שהנאנס להראות.

אחד שאנסו אותו, הגוי אמר לי, אם אתה לא מראה לי איפה יש פה קרקע שונה לדרישות שלי,

אוי ואבוי לך.

והראה, פטור.

איך אתה רמב״ן אומר כזה דבר?

הרי אתה רמב״ן סובר שאדם המזיק באונס גמור כמו רוח של אליהו הנביא.

מה הדין אומר הרמב״ן?

חייב לשלם, נכון?

אז איך הרמב״ן בעצמו אומר שדינא דה גרמי פטור באונס?

אומר הרמב״ן, הנה,

מצאתי לך צעד הקל בגורם יותר ממזיק בידיים. למרות שדינא דה גרמי זה חייב על זה,

אף על פי כן באונס הוא פטור.

באונס הוא פטור.

והנושא ונותן ביד,

אם הוא בידיים לקח מהיהודי ונתן לגוי,

אז זה מזיק בידיים.

אבל הוא עשה את זה באונס,

הוא חייב.

אף על פי שנאנס, חייב.

כדעת רבינו הגדול, הכוונה להרעיף.

זה אומר הרמב״ן.

אז אומר הרמב״ן, כן,

ובהמשך הוא אומר בסוף הדברים שלו, תראו,

והכילו רבנן בדיבורה,

רבנן הכילו בגרמי שנעשה על ידי דיבור,

לא בכל גרמי, הוא מעריך הלאה בהמשך.

יש גרמי שחייב, גרמי שנעשה לא על ידי דיבור.

אדם עשה מעשה, רק זה לא מעשה ישיר, זה מעשה שהזיק בגרמי,

כזה מקרה יהיה חייב.

אבל גרמי שנעשה בדיבור,

כמו במקרה שהוא אמר איפה יש את הממון של הישראל,

בכזה מקרה באונס הוא יהיה פטור.

הכילו רבנן בדיבורה, הכילו בדין של דיבור,

ולא עשו בו אונס כרצון.

נמצאנו למדים לפי דברי הרמב״ן. אומר לנו הרמב״ן,

שגם אדם שעשה מעשה נזק,

לא באופן ישיר, לא בידיים,

אלא על ידי אמירה שהוא הראה לגוי,

קרקע של חברו או ממון של חברו,

אם הוא עשה את זה במזיד,

הוא חייב,

אם הוא עשה את זה בשגגה הקרובה לאונס,

הוא פטור.

אז אותו רמב״ן שמחייב אדם המזיק אפילו באונס,

פוטר אם הוא עשה את זה בגרמי.

ואיזה גרמי?

גרמי של דיבור.

ולכן, נחזור למרשימוני.

אנחנו מצדיקים ופוטרים את מרשימוני, כן? בהסכמת כולם.

למה? כי מרשימוני עשה את זה בדיבור.

אומנם הוא חייג בטלפון,

אבל הנזק שהוא עשה, מה זה?

זה על ידי הדיבור שהוא דיבר.

הדיבור הזה הוא הדיבור שנתן את המידע לפקח,

ועל ידו הפקח הזיק.

אמנם זה גרמי,

אבל גרמי שנעשה בדיבור, אם זה נעשה באונס,

הדין הוא שהוא פטור.

ולכן, מסקנת הדברים,

מסקנת הדברים, טענה ראשונה שטען מרשימוני

שזה דינא דמלכותא דינא, זה נדחה.

אין דינא דמלכותא דינא בארץ ישראל, מלכי ישראל.

הטענה השנייה שהוא טען, אני מזיק בשוגג,

כיוון שמרשימוני הוא מבני ספרד ההולכים אחר מרן המחבר שפסק כמו הרמב״ן שמזיק בשוגג אפילו באונס חייב,

אז אי אפשר לפטור אותו מצד טענה זו.

אבל הטענה השלישית שהוא רק גרמה,

אמנם זה גרמי וגרמי חייב,

אבל גרמי שנעשה על ידי דיבור בלבד ובאונס,

אומר לנו הרמב״ן הלכה למעשה, פטור.

ולכן, מרשימוני,

לפי הטענות האלה, יש עוד טענות,

לא דיברנו עליהן, אבל לפי הטענות האלה,

אז הטענה השלישית היא פוטרת מזכה את מרשימוני מלשלם.

והמקום ימלא חסרונו

של ראובן.

- אבי דודי קודשו בריחו,

אנו,

אנו, אנו.

אבי דודי קודשו בריחו,

אנו, אנו, אנו.

אבי דודי קודשו בריחו,

אנו, אנו.

ריקודים זה בעיה, לשיר אפשר, אבל שעת הימים, ריקודים זה קצת בעיה.

לשיר כזה אפשר.

צריך לבדוק, יכול להיות שכן הוא הביא, מי אמר שהוא לא הביא?

הוא אומר שגם הריף פוסק ככה, זאת אומרת כן מובן.

צריך לבדוק, לא הספקתי לבדוק,

אבל זה צריך להיות מובן.

אז זו עוד שאלה, אם מרן לא הביא את החינוך, זו עוד שאלה.

שהרמב״ן, לפי הרמב״ן.