שאלה שבועית עולמית - הרב שלמה רביבו

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בשם השם נעשה ונצליח, והשם בהחמיו הרבים עלינו יצליח.

אני רוצה היום לדבר על שאלה,

שאלה שמעשה שהיה בעצם,

וזה מעשה מאוד מאוד מעניין,

הוא קצת מורכב.

אנחנו נתחיל אותו לאט לאט,

נפרט את כל המעשה וניגע עד למסקנה בהלכה.

זה היה באחד מימי השישי השגרתיים,

בגני הדר של פתח חקווה.

מה עושים ביום שישי נשות ישראל?

שותפות את הבית, מכינים את הבית לכבוד הבת קודם.

והנה באחד הבתים, משפחת יעקבוביץ', כשהאישה שותפת את הסלון,

פתאום לפתע פולש לבית, לא פחות ולא יותר,

תוכי גדול,

רב גווני, יפהפה.

האישה כמובן נבהלה,

התוכי עלה על אחת הספריות והתחיל לצבוח שם,

היא עוסקת בשטיפה,

הורידה את תפיסת המגב,

ואם המגב מנסה להעיף אותו,

התוכי נכנס הבית.

היא רוצה להעיף את התוכי מהבית,

התוכי קופץ מהספרייה הזאת לספרייה השנייה.

היא עוברת לספרייה השנייה עם המגב, והוא חוזר לספרייה הזאת.

היא רואה שזה לא הולך לה.

ניגשה לקומה מעל, דפקה אצל השכן מרקץ,

אמרה לו, תראה, פלש אליי לסלון תוכי,

אני לא יכולה להתמודד איתו,

אם אתה יכול להוציא לי אותו מהבית.

אמר לה בשמחה, מרקץ ירד

במטרה באמת להעיף את התוכי.

אבל כשהוא עולה על הסולן מעל הספרייה,

הוא רואה באיזה תוכי מדובר,

כזה גדול,

רב גווני, יפייפה כזה,

הוא אומר, למה לא לקחת אותו? משהו מיוחד.

תפס את התוכי ולקח אותו אליו.

העלה אותו הבית,

הכניס אותו לכלוך,

נתן לו קצת מים לשתות, גרגירי מאכל.

התוכי נרגע מכל מה שעבר עליו ברגעים האלו,

ואחרי זה התחיל לדבר.

תוכי מדבר, זה התוכי נדיר ביותר,

מדבר במשפטים.

נו, כמובן, באזור כזה,

אחרי שתוכי כזה מדבר, הילדים עשו רעש, השמועה פרסקה כנפיים לכל האזור,

ואתם יודעים מה שהיה שם?

עמולה שלמה.

כל החדרי מדרגות, הילדים הקטנים עולים.

בואו תראו איזה תוכי, בואו תראו, והשכנים מושכים וגוררים את הגדולים.

בקיצור, עמולה בכל הבניין, כולם באים לראות את המאחזה הנדיר.

תוכי גדול, יפה ומדבר.

בינתיים מר יעקובוביץ' חוזר מהקניות של שבת,

הוא מגיע לבניין,

ומר יעקובוביץ' רואה שכל הבניין מלא ילדים, אנשים.

הוא עוד לא מבין מה שקורה פה, הבן שלו תופס אותו. אבא, בוא תראה, תעלה גם אתה.

יש פה משהו מעניין מאוד. תוכי גדול, יפה, נכנס פה לדירה,

והוא מדבר והכול. טוב, האבא עולה,

ואז הוא באמת רואה תוכי, משהו מיוחד, איך שהוא מדבר.

האבא התפעל, מאוד התפעל מהתוכי.

הוא יורד לבית ורוצה לשתף את אשתו ברשמים שהוא ראה למעלה בתוכי הזה,

כשהוא יורד,

אז הוא מספר לאשתו, והוא רואה איזה חיוך על הפנים שלה.

הוא בהתחלה לא הבין למה היא מחייכת.

הוא אומר לה, אני אומר לך, אני ראיתי את התוכי הזה, עכשיו פה למעלה.

היא אומרת לו, כן, כן, התוכי לראשונה ביקר פה קודם.

אני מכירה אותו טוב,

הוא ביקר פה.

לא הסתדרתי איתו עד שקראתי לה שכן למעלה, אבל הוא היה פה.

היא עוד לא גומרת את המשפט,

וכבר היא רואה את בעלה רץ למעלה,

והוא מתווכח עם השכן, נכנסו לוויכוח הלכתי.

הוא אומר לו, תראה,

התוכי נכנס, לאן?

לחצר, לבית שלי.

חצרו של אדם, חצרו, זה הבית,

קונה לו.

יש כלל שחצר של אדם,

היא קונה לו דברים שנכנסים אליה.

אז כן, יש קניינים, אני קונה משום דבר,

אז בעולם הקניינים יש כמה מושגים, יש הגבהה שאני מגביה דבר, אני קונה אותו.

יש מושג של חצר, קניין חצר, מה שנכנס לחצר שלי,

אני קונה אותו.

אז אמרנו. מה?

וגם שלא מדעתו. אמר רב חנינא, אפילו שלא מדעתו,

עוד מעט נראה את זה בגמרא בפנים. אמר הבן אדם עכשיו גנב למישהו איזה שעון,

לתפוס את השעון, זרק אצל הקומה הראשונה לתוך בירה של בן אדם, וזה של הבן אדם.

אם השעון הזה הוא הפקר,

אה, זה שלי, כי אני זוכה בו. אבל אם זה של מישהו אחר, אני לא יכול לחצר שלי לקנות דברים ששייכים למישהו אחר.

כן, זה ודאי, אנחנו נדבר גם על השאלה הזאתי עוד רגע,

מה עם חיוב השווה?

אבל אתה שואל שתוכי זה לא הפקר, אתה שואל שהתוכי הזה לא הפקר, זה שייך למישהו.

עוד מעט נדבר.

כרגע האבידה השן לבעלים, לכאורה הם חושבים שזה כעת שלהם.

אם זה של מישהו, נדבר על זה, זה המשך השאלה בעזרת השם.

אז אני חוזר

לוויכוח שלהם, הוויכוח הוא למי שייך התוכי.

השכן למטה, מר יעקבוביץ', טוען,

כיוון שהחצר שלו קנתה את התוכי,

אז התוכי שלו,

מה שהאישה אמרה וקראה לך להוציא אותו ולסלק אותו, היא לא בעלת הבית.

בעל הבית זה אני,

החצר שלי קנתה.

השני אומר לו, כן. עכשיו אם ירצו אחר כך להחזיר את התוכי,

יכול להיות שלא יהיה מישהו וייטל סימנים, אז האישה שלו, יש לו על מה להילחם. נכון, יש לו על מה להילחם.

ועוד מעט נראה מה יהיה אם האנשים יתברו את זה, כבר נגיע גם לזה.

אנחנו בתחילת השאלה.

ברגע שהתוכי הזה, יש פה סימנים,

לא שם לך שיהיה פה בכלל איזו קנייה. אז עוד רגע נגיע לסימנים,

ואמרתי שזה, אנחנו נגמר בשלב, בשלב, בשלב,

זה רבותיי, אנחנו בשלב הראשון של השאלה.

נסיים את השאלה ואז תראו שהרבה מהשאלות שלכם יורדות,

כי חסר לכם רק לגמור את השאלה, ואז הכל יהיה מובן יותר.

אז אם כן,

זה היה הוויכוח, האם החצר שלו קונה,

או שזה לשני.

טוב, אמרו, כשיש ויכוח, יש בית דין.

עכשיו יום שישי, לא שייך בית דין,

יום ראשון, אחרי צהריים, נלך לבית דין, מה שיפסקו,

אנחנו יהודים מאמינים, מה שההלכה פוסקת עושים, בסדר.

גמרו יפה, וכל אחד המשיך את צורכי שבת שלו.

יום ראשון בבוקר, מר כץ,

אחרי התפילה,

בארוחת בוקר הוא רכיל לקרוא את עיתון הבוקר,

והוא קורא את עיתון הבוקר,

והנה פתאום הוא מגלה בעיתון איזו מודעה קצרה, קטנה.

מה כתוב שם?

תוכי יקר, עבד לבעליו,

והמוצא שישיב אותו יבוא על שכרו 3,500 דולר.

זה תוכי נדיר ויקר מאוד לבעליו.

נו, מר כץ רואה את המספר טלפון,

מתקשר.

הוא שואל, יש לך אולי קצת סימנים לומר לי על התוכי שלך?

והוא נותן לו את כל הסימנים.

יש לו טבעת באצבע הזאתי והזאתי,

ברגע הזאת היא ככה, הצבעים פה ככה.

ממש את כל הסימנים של התוכי נתנו לו בטלפון.

אמר לו, מר כץ, תראה, התוכי שלך.

אתה יכול לבוא לקחת אותו.

הוא אמר לו, אני עכשיו נמצא בצפון,

בערב אני אגיע, אני אכנס ולך לקחת את התוכי.

בסדר.

בצהריים, עוד לפני שהוא הולך לבית דין,

מרקץ, לדון עם השכן, אישה דופקת בדלת.

שואלת, כן, פותחים לה, מרקץ פותח לה, כן?

שמעתי שמצאתם תוכי.

הוא אומר לה, מרקץ, נכון,

מצאנו תוכי,

אבל גם מצאנו את הבעלים של התוכי.

אז הוא מסביר לה את העניין. ועוד שמדברים, פתאום היא שומעת,

האישה, את התוכי מהחדר.

היא לא שאלה שאלות ולא כלום.

רץ לחדר,

רץ על החדר,

אמרה את התוכי.

איך שהיא נכנסת לחדר,

התוכי משתולל בכלוב וצועק,

רותי,

רותי, רותי,

משתולל בכלוב.

בחל הבית, היה מום מהמח הזה,

ואז רותי מוציאה לו איזו תעודת זהות, היא אומרת לו, תראה מה כתוב פה, רותי,

נו, זה לא שלי?

תראה, יש לך עדות יותר טובה מזאת? תוכי נתן סימנים. הנה, תוכי נתן את הסימנים, הוא צועק לי ורשום.

זו השאלה.

השאלה מתחלקת פה לארבעה חלקים,

וככה ציינו לכם בדפים, תראו,

יש לנו פה ארבעה חלקים בשאלה.

אך השאלה הראשונה פה בסיפור היא,

למי מגיע התוכי?

האם לרותי, שיש לנו פה סימנים חיים, הוא צועק לה. כן, גם זה סימנים. זה גם סימן, סימנים חיים, והוא צועק לרותי, רותי,

או שהתוכי מגיע לזה שנתן בטלפון את כל הסימנים?

שאלה אחת.

השאלה השנייה שאנחנו צריכים לדון,

האם מותר לקחת את ה-3,500 דולר?

זה שרוצה להגיש 3,500 דולר על האבדה,

מצאת לי, החזרת לי את התוכי, הוא מוכן לתת 3,500 דולר.

מותר לקחת?

מן הסתם כן. מן הסתם כן, אבל יש כלל.

הרי זה השבת אבדה.

השבת אבדה, אני מחויב להחזיר את האבדה.

אם מצאתי אבדה, אני מחויב להחזיר אותה.

אבל לקחת, מותר לי לקחת, כי הוא אמר שמי שימצא לי את האבדה, אני אתן לו מתנה 3,500 דולר. לא על זה שהוא מחזיר לו. עכשיו, אם אני מחזיר, לא, אני עונה לך, אם אני מחזיר לו

את התוכי בגלל שאני מחויב מן התורה להחזיר,

אז הוא לא צריך לשלם לי.

אז מה אני לוקח פה כסף בעצם?

אדם נותן כסף כי את המוצא הישר שיחזיר לו,

הוא מוכן לשלם.

אבל פה אותנו התורה מחייבת להחזיר.

וזו השאלה.

האם כמו שאתם אומרים,

שכיוון שהוא רוצה לתת מרצונו, מותר לו לקבל או שלא?

וגם נדון עליה.

שאלה השלישית.

3,500 דולר רק האיש מהקו מציע.

כן.

רק אותו איש שהתקשר.

שאלה שלישית היא,

אם מותר לקבל את הכסף, נגיד שמותר, למי זה מגיע?

האם למר כץ

או למר יעקבוביץ'?

למי מגיע הכסף?

למר כץ או למר יעקבוביץ'? למה שיהיה למר יעקבוביץ איזו סיבה בכלל לעבוד? חצר קנתה לו. הוא קנתה לו את חצרו, זה נכנס לתוכי שלו. עכשיו חצרו של משכן קנתה לו. כן, אבל אם החצר שלי קנתה דבר וזה שלי, אם זה ייכנס לחצר שלך, היא לא תקנה.

סליחה. חצר קונה דווקא דבר שהוא לא של מישהו. מה זה קנה?

אם החצר קונה, השאלה אם החצר קונה, כי כשהתוכי הגיע לפה, התוכי עבר קומה.

אם אני מעביר קומה... אז עכשיו הוא של שתיהם. לא, לא, לא, לא. חצר לא קונה דבר ששייך למישהו.

רק חצר, אם זה שייך לך ונכנס אצלי, חצר שהיא לא יכולה לקנות. זאת אומרת, כל דבר שעבר ונכנס לשטח שלי, לא משנה מה, אם זה לא שייך לאף אחד, אז אתה קונה.

זה בלי שאני ארצה, קניתי אותו. כן, ועוד מעט תיכנס לכל הגדרי. זאת אומרת, אם תוכי בא, הוא נכנס אליי הביתה, ומה הגינה שלי, הוא המשיך לעוף לגינה של השכן ושם הוא עצר, קודם כל נצביע לך, אז הוא שלי התוכי.

השני צריך לבוא אליי ככה, לבקש ממנו רישום. עכשיו, אם הוא ברח לך מהבית בחזרה, זה גם לדבר עוד מעט על הסוגיה בחולין, ותראה מה הדין כשהוא ברח לך,

זה גם הסוגיה שקשורה אלינו, שעליה אנחנו הולכים לדבר.

אבל אם התוכי נכנס אליך, ובא מישהו ולקח אותו,

זה שלך.

אבל אם הוא ברח, זה עוד נושא, ואנחנו נדבר עליו בהמשך.

אבל בסך הכל אשתו ביקשה שהוא יוצא את התוכי. כן, אבל היא לא בעלת הבית, זה הוא טוען לו. בעל הבית פה זה אני.

אם אשתי תבוא לבקש ממך לפרק את הספרייה ולקחת אותה, זה ודאי שאני אגיד לך, ידידי, אבל עבדתי לו בעבר. אנחנו נראה.

מדיני תורה בעצם, אנחנו נראה.

בעל הבית זה הבן, שלום. מה שקנתה אישה, קנה בעלה. כן, היא לא יכולה לדעת רוחה בלי...

ואם היא אלמנה טוב, היום זה לא... אנחנו עכשיו מדברים, אם היא אלמנה, אז היא בעלת הבית,

אנחנו מדברים שהיא איש... נבל. פה מדובר שמר יעקובוביץ' טוען, יעקובוביץ' רוצה את זה.

כן?

זה קניין עניין השבת אבידה, לא קניין להגיב.

מה?

זאת אומרת, מה שהחציון עניין השבת אבידה, זה לא קניין להגיב. עוד רגע, עוד רגע, עוד רגע.

כן? אנחנו נדבר בדיוק על הנושא של השבת אבידה. זו הסוגיה שלנו.

זו הסוגיה שלנו. אנחנו נראה עכשיו את הסוגיה.

אז זה בעצם

השלושה הערות שדיברנו, שצריך לדון בהן,

וההערה הרביעית, אולי אתם תתפלאו,

אבל יש עוד נידון פה,

האם בכלל אני חייב להחזיר את התוכי?

או אולי אני אומר לו, אני לא חייב לך את התוכי.

התוכי

יישאר אצלי.

גם לא רוצה את ה-3,500 דולר.

תוכי כזה נדיר, אני רוצה אותו. למה זה לא אבידה?

למה? נדבר על זה בעזרת השם. יפה, נדבר על זה. זה הסוגיות שאנחנו נראה, ונדבר על זה. כי ברגע שהוא אמר 3005 מודל, זאת אומרת להתייעש בכלל. לא, לא בגלל שהוא התייעש. לא בגלל מה שהוא אמר, כלומר. אנחנו מגיעים, זו סוגיה. לעשות תורה לזה שהוא מוכן להחזיר. לא בגלל שהוא אמר. השאלה על פי הסוגיה, נראה מה השאלה. אנחנו בכלל נראה סוגיה, שנראה את זה, שזה לא פשוט שהתוקי שלו. זה לא פשוט.

אז בואו ניכנס לסוגיה.

אנחנו עכשיו, ראשית,

לפני שניכנס למה שכתבנו בפנים,

נדון על השאלה הראשונה, שפה אנחנו לא כתבתי לכם אפילו מראי מקומות.

השאלה הראשונה, למי מגיע התוכי?

האם לרותי או לזה שנתן את הסימנים?

אז זה, רותי שהתוכי צעק בשמה,

זה לא ראייה שהתוכי שלה בכלל.

למה? יכול להיות שהתוכי היה של רותי פעם,

אבל רותי מכרה את זה.

זה יכול להיות שזה היה של רותי,

אבל רותי מכרה את זה.

והראייה הגדולה, שהתוכי כל כך התרגש,

רותי, רותי, זה סימן שהוא הרבה זמן לא ראה אותה.

אז זה לא ראייה שזה שלה עכשיו,

זה יכול להיות שהיה שלה פעם,

והוא זוכר את השם שלה והוא צועק רותי.

אבל זה שהביא את הסימנים בטלפון,

הוא הביא סימנים שהם עכשיו, טבעת פה, טבעת שם, מה שאדם עושה,

זה התוכים שלו. אתה יכול להגיד שלמשל

רותי הזאת באמת עבדה אצלו בתור מנקה והיתה רגילה לתוכי, והתוכי קרא לה, ואתה גם יכול להגיד שהוא היה אצלה בבית והוא רגיל לתוכי, והוא יודע מה הסימנים. נכון, עכשיו,

זה לא הוא ולא היא טוענת שלא הוא עובד אצלו ולא הוא עובד אצלה. לא משנה, הם מכירים את התוכי. כן, אז הם לא מכירים אחד את השני, לא רותי ולא האדם הזה מכירים כרגע את אחד את השני.

הם לא מכירים אחד את השני, אז לא היא עבדה אצלו ולא עבד אצלה.

היא באה עכשיו, רק מה? הסימנים, הסימנים.

זה דווקא, משפט שלמה, משפט שלמה, דווקא בבן שלו.

כן?

אז ממילא רותי שנתנה את הסימן שהוא צעק לה, זה לא כל כך רע. היה פעם שלה המחראי, וזה עבר כמה ידיים. אבל זה שנתנה את הסימנים שעכשיו נמצאים בפועל,

הטבעות פה והטבעות שם, שכל אדם שם לעצמו את הדברים,

אז זה ראייה שזה שלו.

ולכן אנחנו נוציא כרגע את רותי מהתמונה.

עתו כי אם יש נידון,

הנידון הוא רק על אותו אדם שהיה מעבר לקו הטלפון.

יכול להיות שיש עוד סיבה שצריך להוציא את רותי מהנידון,

בגלל שזה שהיא התפרצה לחדר,

היא נכנסה לחטוף סימנים.

לא, אבל היא לא חטפה את הסימנים, אנחנו לא משתמשים בסימנים שלה.

הסימן היה סימן אחר. היא רצה לבפנים, זה בגלל שהיא שמעה את הקול שלו, אז היא התרגשה.

אבל זה לא היה, גם אם ראתה סימנים, היה אסור, מה?

אם הוא היה, אתה צודק, מה שהיא נכנסה זה לא יפה. הוא היה אומר לה בפתח, גברת, תגידי סימנים. אם את הולך לראות לו, קודם כל תגידי סימנים. אף אחד לא חולק שהיא עשתה מעשה לא יפה. אז ביטלה את עצמה, מתוך הדיון. היא עשתה מעשה לא יפה, אבל אדם שהוא חוצפן, הוא לא מבטל את עצמו מהממונות שלו.

גם אם הוא לא, התנהגה לא יפה. זה היה נהליך את ההלכה, אבל. לא, למה? אם נגיד שזה סימן,

היא לא נתנה את הסימנים של ראתה. היא ראתה, בלי לדעת. כן, אבל הוא צעק את השם שלה.

הסימנים שהיא תיתן זה לא סימנים. יש אפשרות למה הוא נתן. תחשוב אתה עכשיו. לכן אמרתי, יפה מאוד, לכן הסיבה היא. אתה רואה בכניסה לביתה, כן, אבל אם הדוגמה מצאתי השם שלך. אתה יודע שזו גם הפרגה שלך. כן. ובאתי, זה לא נכנע אז, שמתי מודעה, בא משהונתן סימנים. מה אתה עושה? כן. אחרי שתי דקות בארץ משהונתן סימנים.

זה עוד נושא שאתה מדבר, הוא שואל שאלה אחרת, וזו סוגיה אם שתיהם נתנו סימנים טובים, שתיהם לא ראו, הוא שואל. שתיהם לא ראו את החפת, ושתיהם נתנו את הסימנים, אותם סימנים, טבעת פה, טבעת שם, מה עושים? זה גמרא, סימנים וסימנים, יניח.

אז הסברתי שזה לא דבר. אני אומר שיכול להיות שיש יותר לדון ויותר להאמין לאישה. למה? כי התוכי מכיר אותה ואוהב אותה,

כאילו רותי רותי. זה שמרמר על הקו,

יכול להיות שזה או גרושלה או שזה... אז זה אני כבר עניתי לו, שמדובר פה שאחד לא מכיר את השני.

לא, רותי מכירה את זה שמעבר לקו ולא זה משנה. זה דיברנו.

שתי הערים שונות בארץ.

נעבור לקושייה השנייה.

הקושייה השנייה הייתה, האם מותר לקחת את השלושת אלפים

האם מותר לקחת את השלושת אלפים חמש מאות דולר?

מותר לקחת את השלושת אלפים חמש מאות דולר או לא?

אז ככה.

בואו נפתח את הדפים שהוא כתב, הדף השני. השאלה הראשונה עלינו.

כן.

אנחנו נראה את השולחן ערוך.

השולחן ערוך

בסימן רס״א.

ההלכה הראשונה,

הרועה אבדה

חייב להחזיר בחינם.

כן?

אחד שמוצא אבדה הוא חייב להחזיר בחינם.

ממילא,

אם אני מחויב להחזיר בחינם אבדה, זה הדין.

חייב להחזיר בחינם.

לא חייב להחזיר בחינם. הוא לא יכול לדרוש כסף.

ודאי. ודאי, אנחנו נראים.

כן, כן. עכשיו נדבר על זה. אז הדין הוא שאחד שמוצא אבדה חייב להחזיר בחינם.

עכשיו.

המחנה אפרים בהלכות שכירות

סימן כתביו, אני מקווה שצילמו אותו פה. רגע, על מה מדובר פה בסגיאה?

בצד ימין למטה.

כתב רשי קטן.

על מה מדובר פה בסגיאה?

כן.

מה? על מה מדובר פה?

השולחן הערוך זה הלכה. קודם כל ההלכה הראשונה.

הרוע אבדה חייב להחזיר בחינם.

אומר המחנה אפרים בהלכות שכירות

פרק ט״ו, אומר המחנה אפרים דבר כזה.

כן, אנחנו צריכים רק את החלק הראשון.

לא, אבל הוא אומר אם הוא בטל,

אבל אם הוא היה עסוק במלאכות. זה ודאי שאם הפסדתי עבודה בזמן. אז תתן לנו כסף. לא, על מה שביטלתי. מה שהפסדת כן. למה? בואי על הזמן שלי, לא על האבדה.

כי אני עכשיו במקום לעבוד. אם אין לך, לטלאח, זה בטח על האבדה עכשיו. על הזמן שלי רק, על הדברים שאני עוסק.

ובזה יש הרבה הלכות, לא ניכנס, זה לא הנושא שלנו,

כמה הוא יכול להשקיע זמן. אם אפשר פה עניין של כסף, אז אולי גם... לא, זה רק על הזמן של העבודה. אם הוא בטל, אם הוא עובד עכשיו, הוא הולך להחזיר את האבדה,

הוא מפסיד כסף שלו, אני לא חייב להפסיד כסף עכשיו. זה הדין שחייב להחזיר בחינם. כן.

אומר המחנה אפרים,

המחנה אפרים אומר,

בהלכות שכירות, סימן טו,

אומר המחנה אפרים שהשבת אבדה,

ואותו דבר יש גם דין של פריקה.

אתם יודעים מה זה פריקה?

אם יש לנו חמור,

והחמור טעון בהרבה מסע,

והבעלים לא יכולים להוריד, קשה להם.

אז חייב לעזור לו לפרוק את כל המסע.

אז אומר המחנה אפרים,

גם באבדה וגם בפריקת מסע הדין הוא שחייב להיות בחינם,

ואם הוא מציע לך על זה כסף,

אסור לך לקבל.

למה? אסור לך לקבל.

למה? כי זה נקרא... למה? הוא לא הסכים אותך, הוא מזל, הוא ביקש טובה.

הוא ביקש טובה. אתה חייב לעזור לו לסער, ואתה חייב להחזיר לו את העבודה.

ואם הוא רוצה להציע לך כסף... זה בגלל שזה חמור?

מה?

זה בגלל שזה חמור? ראית כל בהמה של החמור, כל בהמה שלו. כל בהמה, אבל אם זה חמור או רכב, זה אותו דבר? זה לא אותו דבר. לא.

זה עוד נושא, הגמרא דנה על הרוצה של צער בעלי חיים.

אז גם אם זה מעניין של סבל או מעניין של סבל בעלי חיים? זה חייב לדברים שם, זה גם בעלי חיים. הגמרא דנה שם בסוגיה גם מצד צער בעלי חיים.

שם אחד הדברים המרכזיים של הסוגיה זה צער בעלי חיים. זה צריך להבדיל. כן, כן, כן.

אז הוא עוזר לו לפרוק את זה,

וזה צער בעלי חיים לבהמה,

חייב לעזור לו. או באבדה, שאנחנו מדברים עליה עכשיו.

שתי הדברים האלה הוא חייב לעזור לו.

הוא רוצה לתת לו אחרי זה כסף?

אומר המחנה אפרים, מדויק מהראש,

שאסור לו לקבל כסף.

אפילו שהוא רוצה מעצמו לתת. אסור. למה? כי על מצווה

לא לוקחים כסף.

אלא כמצווה יתום אירוע. שלא יהיה לו אמור לעזור לך בשכר. כן, אבל אסור לו לעשות את זה. אתה חייב לעשות השבת אבדה, מה זאת אומרת? מצאת אבדה, אתה חייב להחזיר אבדה.

מה זה לא רוצה להחזיר?

אחד שמוצא אבדה, התורה מחייבת אותו להחזיר. אין, לא רוצה.

אין דבר כזה לא רוצה. אחד שמוצא אבדה, חייב להחזיר אותה.

אין דבר כזה לא רוצה.

אם הוא לא מוצא את הבעלים. חוץ משל גויים. מה? אם הוא לא מוצא את הבעלים. השאלה אם הוא רוצה למצוא את הבעלים. אני צריך לעשות מודעות.

מצאתי אבדה. מה שאני לא מוצא אותן זה כבר לא בעיה שלי.

אבל אני עושה את שלי.

שם מודעות, מפרסם,

וזהו. אבל אני חייב להחזיר.

לא יכול לקחת אבדה לעצמי.

אז כל אחד שמוצא אבידה חייב להחזיר אותה.

הוא רוצה לתת לך כסף, אומר המחנה אפרים,

אסור לך לקבל.

אבל מדייקים,

פתחי חוישן, בסימן חטא,

הוא רוצה לדייק מאבן העזל,

שבאבן העזל מבואר שאם הוא נותן מצד עצמו,

מותר לך לקבל.

אם הוא נותן מצד עצמו, הוא אומר לך, תשמע,

נהניתי שהחזרת לי, קח ממני צ'ופר,

קח כסף,

אבן העזל, מדייקים ממנו שכן אפשר לקבל. חולק על המחנה אפרים. חולק על המחנה אפרים.

כן, מחנה אפרים אמר שאותו רעיון אסור לקחת. סיכוי ציורים יהיה חמור. כן, באותו ציור אסור לקחת. כל השבת אבידה,

הרעיון המרכזי שלנו פה זה השבת אבידה.

מחזיר לו אבידה חפץ, על זה אנחנו מדברים.

בהשבת אבידה אומר לנו המחנה אפרים שאסור לקבל כסף,

והפתחי חושן מדייק

מאבן העזן,

מאבן העזן הוא מדייק שכן יכול לקבל כסף. מה להלכה? מה נעשה להלכה?

זו אבדה שיש אפשרות למצוא בו סימנים. אבדה שיש לה סימנים, ודאי. אבדה, רבותיי, שאין בה סימנים לא חייב להחזיר בכלל.

כל חיוב השבת אבדה זה רק אבדה שיש בה סימנים.

אם נגיד הוא מוצא שטר,

שטר לא, אין בזה סימנים.

הוא מצויר עליו דברים, נגיד. איזה שטר? כסף? לא, זה לא. כסף, זה כבר דיברנו, זה סוגיה, זה לא סימן כסף. זה לא סימן כסף. כסף זה מאוד עוזר. זה לא עוזר, גם אם יש עליו ציור, כי כסף זה עובר. כסף ניתן לעבור, אתה לא שומר אותו אצלך, אז אולי נפל למישהו אחר.

יכול להיות שהעץ זה שטר של מאה שקלים, למשל, שכתוב עליו הקדוש ברוך הוא, אנחנו אוהבים אותך, וגם היה לו. יש מלא ערים שרושמים על שטר. הוא שירת את זה לאהוב על זה. כן, כסף זה עובר מאחד לשני, לפשטות,

אין ראיות בכנרא. לבד היא שיטת הרמב״ם, אולי פעם נדבר על זה, בסדק, נכון? דיברנו על זה שם,

בכנרא, הנושא של הרמב״ן, בסדק בשטר,

מחלוקת ראשונים בסדק במטבע.

אז יש לנו...

לפנים משורת הדין, יש עניין להחזיר את זה, הוא בכלל בכלל לא חייב? באיזה מקרה?

של כסף. לפי שורת הדין, אם אתה יודע, אתה יכול להחזיר, ודאי. אבל אם בן אדם בא אליך ואומר לך שהוא מוצר 350 שקל,

שזה סכום מסוים,

בשטרון.

זה עוד סוגיה, מניין אם זה נקרא,

המניין אם זה נקרא, או המספר, הגמרא רוצה להגיד שמניין, אז תלוי לגבי מה.

מניין זה נקרא סימן לכאורה, גמרא אומרת שמניין,

מניין חתיכות בשר, מניין זה זה כן סימן,

רק מניינים שכולם עושים ככה זה לא סימן, אבל אם הוא אומר לך מניין דבר שלא הרגילות לעשות אותו מניין, זה נקרא סימן.

אז נחזור לנושא שלנו.

יש לנו פה מחלוקת בין המחנה אפרים

לאבן האזן, איך שדייג ממנו הפתחי חושן.

מה להלכה?

אז יש תשובות והנהגות של רבי מישה שטרנבוך,

הוא כותב שם בסימן תסג,

בחלק ג' תסג,

הוא כותב להלכה בנושא הזה.

אם אדם מצא אבדה

ומחזיר אותה והבעלים רוצה לתת לו כסף,

יאמר לו כך.

תראה, אני מחזיר את האבדה לשם מצווה

לא בשביל לקבל שכר בעולם הזה

אלא בגלל שהשם ציווה אותי

אתה לא חייב לתת לי כלום

ואם הוא אומר בכל זאת אני רוצה לתת לך

הוא יכול לקבל. זה גם לפי ההלכה? הוא לא, להלכה הוא פוסק ככה. הוא חולק גם הוא על המצווה. כן, אז הוא פוסק

פוסק כמו נוטה לאבן העזל, אבל הוא מוסיף

שצריך לומר לו

את המילים האלו שאני לא נוטל מה שאני מחזיר לך את האבדה לא בגלל השכר שאתה נותן לי לא בגלל הכסף שאתה רוצה לתת לי אני מחזיר לך את האבדה בגלל שהקדוש ברוך הוא ציווה אותי

ואתה לא מחויב לתת לי כלום מצביע, ואם הוא אומר בכל זאת קח

מותר לי לקבל ואם אפשר לקחת את הכסף, אני נקי כלפי שמיא

זה לא נקרא שקבלת איזה שכר וזה יורד לי מלמעלה

אם אתה נוגע בזה, אני ממשיך לך משהו, הוא ממשיך עוד שתי מילים, אולי זה בגלל מה שמפריע לך בפנים

אז הוא ממשיך עוד שתי מילים

והוא אומר, ואם הוא אדם חסיד

שמפחד שייגרע לו מהמצווה קצת, אז ייתן את זה לצדקה.

והוא יודיע לו

שאני נותן את זה לצדקה כי אני מפחד שזה ייגרע לי מהמצווה.

ככה הוא כותב

אז עדיף שלא ייקח לכסף במקום שייתן לצדקה.

הוא עושה פה עוד מצווה.

עוד מצווה, אוקיי?

ככה.

אז זה אנחנו עברנו מהנושא השני, אז פשטנו את הנושא השני אלינו בתוכי. בתוכי הזה, רבותיי, הוא רוצה לתת 3,500 דולר, אז הוא יצטרך לומר לו,

תראה,

אני מחזיר לך את התוכי בגלל שזה מצוות השבת אבדה.

ואני לא רוצה כסף, אני עושה את זה לשם מצווה.

אם הוא אומר לו, בכל זאת, אני רוצה לתת לך, מותר לקבל. להלכה. להלכה.

אבל לפי איך שנראה בסיפור,

הוא פרסם את זה כדי שיחזירו לו.

אבל אם הוא אומר לו, אני עושה את זה לשם מצווה,

ואני לא עושה את זה בשביל כסף,

ייתכן מאוד מאוד מאוד שהוא כבר לא ייתן לו את הכסף.

אבל אם הוא בכל זאת נותן לו, מותר לו לקבל. עכשיו, שאלה אחרת. בן אדם שמר 3,500 דולר,

זה לא אומר שהוא התייאש באיזשהו מקום מהתוכי?

למה? הוא רוצה שיחזירו.

אז הוא אוהב ראשון תוכי לבד. בשביל מה הוא ראשון תוכי? לא, הוא נותן לו. שיחזירו לו. הוא פחד שלא יחזירו לו. אז הוא התייאש מזה בגינה.

אם הוא התייאש במכינם, השאלה... הוא לא התייאש מהתוכי, הוא רוצה שיחזירו לו אותו.

גם אם הוא רוצה שיחזירו לו, אז הוא כתב את ה-3,500 דולר.

זרז את האנשים שיאמרו, אדם שלא יחמוד אותו וייקח אותו.

אם זה היה נופל אצל בן אדם גודל למשל,

והוא לא היה רושם סכום,

הוא היה מתעלם מהמודעה בעיתון.

אבל בגלל שהוא רשם את ה-3,500,

אז זה מפתל את הבן אדם.

למרות שאם זה נופל אצל בן אדם שהוא חסיד וכאלה ודברים,

למה הוא נותן 3,500 דולר?

כן.

אז עכשיו אנחנו נעבור

לשאלה הבאה,

לשאלה הרביעית, ואחרי זה אני רוצה לחזור לשאלה השלישית,

כי בשאלה השלישית אנחנו נפלפל הרבה,

ועיקר השיעור בעצם זה בשאלה השלישית,

שבה הרבה נפלפל.

עכשיו נעבור לשאלה הרביעית.

השאלה הרביעית,

האם יש בכלל חובה להחזיר את התוכי,

או שיכול המחזיק בתוכי להשאיר את התוכי אצלו?

כן?

זו הייתה השאלה הרביעית. זה שמצא את התוכי,

האם עכשיו מרקץ חייב להחזיר את זה,

או שמרכץ יכול לקחת את הטוב כי לעצמו ולומר לו, לא רוצה להחזיר לך את האבדה.

ואז פה כולם שאלתם למה ואיך. מרכץ זל. אז בואו נראה... לא, שני. כאן זה מלמעלה.

נכון.

אז בואו נראה את הסוגיה. יש לנו גמרא במסכת חולים קלט.

יש לנו גמרא במסכת חולים קלט.

בואו נראה את הגמרא.

אנחנו נראה בשורות הרחבות, תראו בשורות הרחבות,

בשורות הרחבות תראו

עומר לך רב. אתם רואים?

זה מתחת לקו שסימנו שש שורות, מעל.

שמונה.

שמונה שורות מעל הקו למטה.

שציירו את הקו למטה, מעל הקו למטה שמונה שורות.

עומר לך רב. אתם רואים את הגמרא כולם?

עומר לך רב?

אומר לך רב דווקא קפטרי משילוח כגון פירות שבחו

דקודשי מזבח נינו

דכיוון דקדשה קדושת הגוף אז לא פקעה קדושתה יו מיניה יו

מה כתוב פה קודם?

יש, אתם צריכים, יש כלל

בהקדש אני מקדיש דבר

אז אם אני מקדיש דבר לקורבן

אז זה נקרא קדושת הגוף

מקדיש בהמה תמימה לקורבן זה קדושת הגוף

אם אני מקדיש דבר

שולחן לבית המקדש

אין לזה קדושת הגוף, שולחן מקריבים?

לא?

אז מה זה יכול להיות? מוכרים את זה, מוכרים את הכסף. יפה מאוד, אז מה יש לזה? איזה קדושה?

קדושת דמים, קדושת דמים כמו שאמרת מוכרים אז רק קדושת דמים אז יש כלל

כל דבר שאפשר להקריב אותו זה נקרא קדושת הגוף

דבר שאי אפשר להקריב אותו,

אז זה נקרא תמיד, אם אתה מקדיש אותו,

זה נקרא קדושת דמים.

עכשיו,

פה רב אומר, אם הוא מקדיש יונים, יונים יש להם קדושת הגוף או לא?

כן. ודאי, למה? מקריבים יונים. מקריבים יונים, יפה מאוד, מצורע,

זב, יולדת, יש קורבן של יונים.

אז אם הוא הקדיש יונים מעדין,

חלה עליהם קדושת הגוף.

עכשיו, אומרת הגמרא,

אם היונים האלה, מה קרה איתם? היונים האלה ברחו,

כן?

דקיבן דקת שקדושת הגוף לא פא כקדושתיו ומנהו.

היונים האלה, אם הם ברחו,

אז הוא רוצה להגיד, רב, הקדושה לא פוקעת מהם. נשאר להם תמיד קדושה אפילו שהם ברחו.

ככה אומר רב.

אבל זה לא טוב. למה? כי אם בינינו היא תיפול אצל בן הזה בינינו והוא יחליט שהוא רוצה לאכול אותך. זה בעיה. נכון, אבל אדם הזה לא צריך לחשוש,

כי רוב היונים הם לא כאלה.

הוא צריך ללכת אחרי הרוב. בסדר, אבל עכשיו, מה קורה לבן אדם שהוא אכל יונה תקדש? אז אכל בשוגג, אבל זה רחוק.

אבל הוא נפל בשוגג.

אכל אותה בשוגג?

אז למה שהוא אכל אותה בשוגג? מה אתה רוצה שיעשה לו?

שהגל לא ממשל אכל אותי. כמו שיש דברים שאתה אומר בתורה, שאתה לא עושה אותם כי אתה יודע שלא יצליחו לעשות אותם. לא, אז מה נעשה פה?

זה הקדש. מה נעשה? ברחה, מה נעשה?

לא הבנתי איך מי יכול לבטל את ההקדש? יש לנו כוח לבטל אנחנו? למה נבטל? זה שוגג, שוגג זה כבר לא עונש. הוא לא עונש, הוא אפילו לא שוגג, הוא נקרא אנוס.

אחד שיתפוס את העיונה הזאת ויאכל אותה, הוא נקרא אנוס. למה? כי מותר לו, הוא הולך אחרי הרוב. רוב יונים אין שום בעיה, הם מותרות. אין לו שום בעיה לאכול אותה.

יכול להיות שאם הוא צדיק, הקדוש ברוך הוא לא יגלגל אליו דבר כזה.

או.

יש נקודה, שדבר שאפילו גאונס לא. זה כבר לא מכשיר בן אדם במאכלים, זה כבר עשה תשובה.

נכון.

במי דה דה אכילה, כמו הגמרא עם רבי פנחס בן יאיר בדף ז' במסכת חולין.

אומרת הגמרא

אבל במקדיש תרנגולתו לבדק הבית דלה אבקות שמזבח נין דקדושת דמים בעלמא הוא

כיוון דמרדה פקה קדושתיו

וחייבת בשילוח.

אומרת הגמרא, אבל אם זה תרנגולת אדם הקדיש תרנגולת.

לא מקריבים. נו, תרנגולת מקריבים?

לא.

אז אם הוא מקדיש תרנגולת, איזה קדושה זאת היא? דמים. קדושת דמים.

אם התרנגולת הזאת היא ברחה מהבית,

אז אם התרנגולת ברחה מהבית,

מביא כסף. אז הדין הוא שנפקע הקדושה שלה.

לא, זה לא ברח מהבית שלו, זה אצל ההקדש כבר.

ברח לה הקדש,

אז נפקע הקדושה של התרנגולת.

היא לא קדושה בכלל.

זה נקרא תרנגולת שמרדה, הפשט הוא שהיא ברחה. מרדה בבעלים שלה, וברחה. צריך להביא גם הם במקום? לא, זה ברח מהקדש. אם זה אצל הבן אדם, אז זה גם תלוי.

אם הוא אמר, הרי עליי, אז אם הוא אמר, הרי עליי,

אז גם אם היא ברחה הוא חייב להביא, כי הוא לא הביא.

אבל אם הוא אמר, הרי זור, אז את זאת, היא ברחה, ברחה.

כן?

אנחנו כבר נגיע לתוקי, עוד רגע, אנחנו רק נגמור את הסוגיה.

אני מביא את זה בשביל התוכי.

יופי, בוא נראה, עוד מעט נגיע לתוכי.

בביתם אנחנו אוחזים בהקדש.

מה תרנגולת?

יהפקר עכשיו?

מה היא?

יהפקר?

אפקר, אפקר גמור.

כי היא אומנם מקריבים אותה. תרנגולת שמרדה,

אז זה רב סובר.

שמואל אמר,

כל איכה דאיסא,

כל איכה דאיתא, כלומר כל איפה שהיא נמצאת,

בבייגא זה דרחמון אייטא,

דכתיב להשם הארץ ומלואה.

שמואל אומר, תראה, גם עם התרנגולת, ברחה עדיין היא הקדש.

למה היא הקדש?

להשם הארץ ומלואה. מה זה היא ברחה? היא ברחה מבית המקדש, היא ברחה לאן? בירושלים?

אפילו ברחה לעיר אחרת?

הכל שייך לקדוש ברוך הוא.

אז בכל מקום שהיא נמצאת,

היא נמצאת במקום של הקדוש ברוך הוא.

אז איך אפשר לבוא תרנגולת?

לכל הזמן תפחד אולי זה ברח, אולי זה... לא, אמרתי, לא צריך להרנגול,

רוב אנחנו לא חושבים. לא צריך להרנוג. כי רוב התרנגולים שישבשו, כי הם לא ברחו משם. אחת ל...

אז יש לנו רוב. לפי התיאמרות שהקריבו קורבנות בכל המקומות.

כל המקומות של ה'. מה מיוחדים בבית המקדש? הכל שייך להשם, אבל יש מקום המקודש מכל המקודש.

ששם הוא רוצה להקדיש, אבל השייכות,

כל המקום להשם הארץ ומלואה, הכל שייך אליו.

אז זה נמצא בכל מקום. זה נקרא שהוא נאבד לבית המקדש. לא, נאבד מבית המקדש, אבל אצל הקדוש ברוך הוא בשליטתו בכל מקום, זה נמצא אצלו. המרפסת שלו.

הוא מגדיר לך טוב. קשיא לפי שמואל. אז לפי שמואל, רגע. גם התוכי שהלך לבית זה של הקדוש ברוך הוא. רגע, אבל פה זה הקדש, בוא נראה עוד רגע, פה זה הקדש, אנחנו עוד דיברנו על הקדש.

אנחנו עכשיו דיברנו, רבותיי, הסוגיה פה בהקדש.

זה המחלוקת בין רב לשמואל.

בואו נראה את התוספות רבותיי למעלה.

תראו, אתם רואים את התוספות?

הראשון בעמוד,

תוספות, דיבור המתחיל, כיוון דה מרדו.

כן? אז אני קורא את התוספות.

אומר תוספות,

שמעינן מיאחה,

הדיבור המתחיל זה כיוון דה מרדו,

פקעה קדושתיו, כן?

זה הדיבור המתחיל.

כן, כיוון שהם מרדו, כלומר ברחו, אז נפקע הקדושה, נכון?

אומר תוספות, שמעינן מיאחה, לומדים מכאן

דה אווזים ותרנגולים של חולין

שמרדו בבעלים

והלכו להם

אבו אפקר.

אם תרנגול ואבז ברח לבעלים שלו,

אז מה הדין שלו?

אפקר.

כתוב מפורש.

אבי אפקר אומר תוספות.

למה דווקא לא מרסים עניים? והמחזיק בהם זכה, ומי שמצא אותם זכה. למה הוא לא מרסים עניים פה? איפה? למה הוא לא מרסים עניים פה?

אפקר. לא צריך להגיד זימנים. אם הם ברחו,

אז יש כלל, תרנגולת, אומר תוספות. כמו שאנחנו רואים לגבי הקדש,

שאם התרנגולת שברחה אז זה נקרא,

אפילו שהיו לו סימנים בה, אפילו שהיו סימנים. תרנגולת שברחה,

הדין הוא שהיא מרדה,

אז הוא לא הגיע אליה.

הדין הוא תרנגולת שמרדה, זה נקרא אפקר. הבעלים מתייאשים. גם אם יש לו סימן,

פה אנחנו נכנסים לאיוש גמור ולסוגיו של זוטו של ים. עוד מעט נראה. למה איוש?

דבר שבורח לו זה איוש. למה איוש? כמו זוטו של ים. למה?

לא. מה זה בורח לו אמרה זה? זה פרצלס.

עוד רגע. אז בואו תמשיכו את התוספות. עוד רגע נראה.

דא אכא הינותאימה כיוון דמרדו אבי הפקר וחייבין בשילוח.

כיוון שהוא מרד בהם זה כמו הפקר.

ולמה? עוד מעט נראה את הרן. הרן אומר, וגם הרמולה הלכה עוד מעט נקרא את זה,

מדובר שהוא לא יכול לתפוס אותה. אם הוא רואה אותה ברח מהחצר,

זה ודאי שלא.

לא תראו לך תרנגולת ברחה לו מהחצר, תיקחו וזה.

איפה שזה באזור והבעלים יכולים לתפוס אותם, זה ודאי לא הפקר.

אבל איפה שהיא מרדה, אפשדו, היא ברחה למרחקים ואנחנו לא נראה אותה,

אז בחייה היא גבנה, התרנגולת. אתה לא יכול לדעת. מה, אני חייב לנסוע בר אוטו, אני רואה את התרנגולת בר אוטו, אני מעלה אותה לאוטו, אני אמשיך לנסוע. אם אתה יודע שיש לול ליד, שלום. אם אתה רואה פה לול ליד, אז לא. אני רואה לול, אבל אם אני עכשיו נמצא מלחמיה, אין פה לולים, אבל יכולנו לברוח למישהו מהגינה שלו. אז זה אני אומר. אם אתה יודע בבירור שזה לא של אף אחד פה, הבעלים לא יכולים להגיע לזה. אם אני לא מכיר את הבעלים. אם אתה לא מכיר, אז תשאל פה, תבדוק, אז הוא יכול לקחת ולברר. אבל אם

מלולים, אף אחד לא באזור, לא מחזיק תרנגולים,

זריגה ממקום אחר,

זה נקרא הפקר.

אבל אם הוא, נגיד, יכול להוציא כרוז בעיר,

שהתרנגולת זאתי וזאת על פי הסימנים ככה ואלה,

מי יישאר אצלי? אנשים חייבים להחזיר לו אותה? כן. או שבמקרה כזה זה לא יפגע? זה לא סתר.

אם זה ברח לו וזה לא בשליטה שהוא יכול לתפוס אותה,

אז אדם נורמלי, בעיר רגילה, הוא מתייאש מזה. זה כמו זותו של ים, זה לא יגיע אליו.

אדם עכשיו יאבד כסף ויעשה כרוז ומישהו יחזיר לו? זה תרנגול מיוחד.

מה פשוט תרנגול? זה תרנגול של... לא משנה. שיהיה אצלו, זה שווה גם הרבה יותר נגולים והוא קשור אליו. זה לא משנה שתטיל גם 100 ביצים, לא משנה.

אבל כיוון שהוא לא יכול לתפוס אותו,

אז איש כלל, למשל, יש לך דבר שהוא שווה המון המון כסף, במים,

בים ולקח את זה. זותו של ים.

הדין הוא שכל אחד יכול לקחת את זה. זה לא כמו זותו של ים. זה אותו דבר, זה ברח, זה לא יכול להציל. מדובר שהוא לא יכול להציל את זה. זה ברח לו. אני אומר, במקרה שהוא יכול להוציא כרוז בעיר. כרוז תמיד יכול, זה לא יעזור. גם זותו של ים. למה? מישהו מצא את זה.

מישהו מצא את זה. זותו של ים זה... אז אני מסביר, אני מסביר. זותו של ים, צדיק. זותו של ים, לא מדובר שהים הולך להחזיר השבת אבדה.

מדובר שמישהו מצא את זה בים.

והאדם רואה אותך כשאתה שוחה לעבר הים ולהביא את האבדה הזאת,

וזה גלים רציניים. אדם מתייאש, והוא צועק לך, בן אדם שאיבד את החפץ, אני לא מתייאש, זה חפץ שלי.

לא יעזור לו, לא יעזור לו. זותו של ים, זהו. אם אתה לא מתייאש, תקפוץ למים אחריי.

כן?

המציל, אומרת הגמרא, תראו בכ״ד. המציל, מן הדוב, מן הברטלס, מן הארי, ומזוטו של ים, קנה את זה. כן? זה שלך.

ממילא,

אז ככה, רגע, אז ככה, אז טוסות אומר לנו מפורש,

שבכל

דברי חולי,

אם התרנגולת ברחה,

הדין הוא שהתרנגולת למי שייכת? למי שמצא אותה. אז אם ככה, גם האור,

רגע, אבל השאלה, יש פה מחלוקת רב ושמואל. טוסות מדבר לפי מאן דאמר אחד. כן, פירה. לפי רב.

ההלכה היא קיימת עליו כמו שמואל.

באיסורת.

יפה, פה קיימת עליו כמו שמואל.

אבל שמואל חולק על רב. אבל יש לי על מי לשמור.

שמואל חולק, אז אין לך על מי לסמוך, עם ההלכה כמו שמואל.

אבל יש לך על מי לסמוך. למה? בוא נראה עוד רגע. נהפוך עוד דף ונהפוך רן.

אומר הרן, אתם רואים את הקו שסימנו לכם ברן?

אבל לא במוקדשים.

אומר הרן,

מוקמינן בגמורה,

שהקדיש עופות שברשותו ואחר כך מרדו, הם ברחו.

וקיננו חוץ מרשותו.

דבחולין, חיה היא גבנה.

חייב.

מה פשוט חייב? לא חייב להחזיר פה. שם הסוגיה מדברת על חיוב, שילוח הקן.

יש דין, מצווה של שילוח הקן.

כן? בכל העופות.

רק למה בתרנגולים איננו היום שילוח הקן?

כי זה בבית. כל שילוח הקן זה דווקא, לא בדברים שבבית, בהפקר.

ולא בדברים שהם ביתיים.

אבל אם התרנגולות הזאת היא מרדה,

אז כיוון שהיא נקראת הפקר, וכל אחד יכול לזכות בה,

אז יש בה גם מצוות שילוח הקן.

אז מה שכתוב פה חייב זה במה?

בשילוח הקן.

זה רק בן קיבן.

כן. דקיבן דמרדו נפקא מרשותיו. כיוון שהם ברחו,

הם יצאו מרשות הבעלים,

ולא ימיקרא מזומן.

זה לא נקרא מזומן, כן?

כלומר,

דבר שהוא מזומן אליך בבית, אין עליו חיוב שילוח הקן.

אבל כיוון שהם מרדו, זה לא מזומן אליך.

זה נקרא הפקר, ואתה חייב בשילוח הקן.

ואפילו אחי במוקדשים פטור,

ושאומדי כתיב, שלח תשלח.

אז פה ערן ממשיך לדברים באריכות. אני רוצה להגיע לנקודה שלנו.

תמשיכו, תרדו כמה שורות למטה.

וכתבו בתוספות, אתם רואים?

וכתבו בתוספות.

אומר הרן, וכתבו בתוספות,

דמיאה שמינן, מפה למדנו, אומר התוספות,

דאווזין ותרנגולים של חולין שמרדו בבעליהם והלכו להם אבו אפקר,

והמחזיק בהם זכה.

למה?

דאה,

אומר הרן, דאא אחא עיליו טיימה דכל איכא דאיתא בבית גז אדרחמון איתא אבו פקא מקדושתיו.

ורב נמי אמר בגמרא דאווקא קודשי מזבח דקת שקדושת הגוף

לא יפקא קדושתיו.

אבל קודשי בדק הבא ידושת דמים נינו,

כיוון דמרדו פקא קדושתיו.

ואף על גב דלא קיימה לן כרב, וזו השאלה ששאלתי אתכם,

הרי להלכה אנחנו לא אומרים כמו רב,

וכל מה שדיברנו עכשיו זה לכאורה לפי,

כן ההלכה היא, יש לנו הרחוקת רב ושמואל,

ולהלכה לא כמו היה קיימה לן כמו רב, אלא כמו מי כמו שמואל.

נו, אז זה לא הפקר לכאורה,

נכון?

אם ההלכה היא כמו שמואל, זה לא צריך להיות הפקר.

אומר הרן,

היינו דווקא לגבי הקדש,

משום דכל אחד דאיתא בגז אדרך מוני איתא.

אבל מרשות בעלים,

מיה שמשמא דנאפיק.

אומר הרן פה יסוד עצום. אומר הרן, תודה.

נסביר מילה מילה, אני מסביר עכשיו.

אומר הרן,

כל דברי התוספות,

אומנם הם בדברי מי?

כל דברי התוספות, אומנם הם בדברי

שמואל, כן?

אומנם כל דברי התוספות בדברי רב,

ולא קיימה הלכה כמו רב, אלא כמו שמואל,

ואם ההלכה היא כמו שמואל, אז לכאורה זה לא צריך להיות הפקר.

אומר הרן, כל המחלוקת שלהם, של רב ושמואל,

זה דווקא בהקדש.

ומה המחלוקת?

כי יש סברה בהקדש, כי גם היא ברחה,

איפה שהיא נמצאת, בכל מקום,

זה בביגה זה דרחמונה.

בבית, כמו שאמרנו, השם הארץ ומלואה,

אז כל מקום זה נמצא ברשות ההקדש,

ברשותו של הקדוש ברוך הוא.

אז כן, שכל מקום זה נמצא ברשותו של הקדוש ברוך הוא,

אז לכן שמה לא נפקע, וזה לא הפקר לפי שמואל.

אבל אומר הרן, גם שמואל הזה מודה שאיפה שזה חולין,

אז אם זה ברח מהרשות שלי,

זה נפקע.

כי אני, הרשות שלי, רק הרשות המצומצמת, הבית שלי,

מה שמחוץ לבית שלי, וזה ברח,

ודאי נפקע מרשותי, זה לא ברשות שלי.

אז אומר הרן,

גם בחולין, לכולי עלמא מודים, כולי עלמא סוברים, גם שמואל סובר בחולין,

שאם ברח לך תרנגולת מהבית,

אז הדין הוא שהיא הפקר.

כיוון שהיא תרנגולת שמרדה ואתה לא רואה אותה באזור,

אתה לא יכול לתפוס אותה,

היא הפקר,

וכל מי שמוצא יכול לקחת את התרנגולת. ואיפה אנחנו רואים בגמרא מקודם במחלוקת זרעי ושמואל,

זה מדובר על אקדש. אקדש, הגמרא אמרה, קדושת בדק הבית וקדושת מזבח.

אז הגמרא אמרה, קדושת בדק הבית של תרנגול שאי אפשר להקריב לה מזבח,

אז על זה הגמרא דיברה,

ועל זה הגמרא הסבירה שבתרנגולת יש לנו את המחלוקת.

כן?

ועל זה הביארנו. למה?

להשם הארץ ומלואה, כי כל מקום שהיא הולכת זה שלא.

אז כל הסוגיה הייתה רק בהקדש.

אבל בחולין,

כן?

אבל בחולין מבואר ברן, אומר הרן,

שפה גם בכולי עלמא, גם שמואל יודע שזה הפקר.

יוצא שאם התרנגולת היא של הקדש,

והיא ברחה,

בזה רק יש את המחלוקת בין רב לשמואל.

וגם, מה זה משנה לי? כי ברגע שהיא הגיעה אליי, אני לא יודע אם זה של הקדש או לא של הקדש.

ואני כבר אנוס. אז בכל מקרה התוצאה היא אותה תוצאה.

כלומר, מה שאתה, אם אתה באמת לא יודע,

אז אצלך זאת אותה תוצאה.

אבל אם אתה יודע עכשיו שזה באמת ברח מההקדש,

אתה צריך להתנהג בזה.

אבל אם אני יודע שזה שלך,

ברח לך, לא צריך להחזיר לך. אפילו שאני יודע.

במאה אחוז זה ברח ממך.

לא, אם אני יודע אחריו שזה התרנגולות של השכן שלי, אני לא צריך להחזיר לך. לא, היא מרדה. אם היא לא באזור פה, שאתה לא יכול לתפוס אותה, על זה אנחנו מדברים.

היא ברחה, אפילו שאתה יודע של מי היא.

היית לפני חודש בכפר ההוא וראית את הבידוק,

אותו סור, אותו תרנגולת, אתה ראית אותה בדיוק.

ברחה, יצאה לכביש, עברה, אתה תפסת אותה, היא שלך.

אפילו שאתה יודע מי הבעלים.

רק בהקדש לא.

למה? כי כל איפה שהיא נמצאת, זה נמצא ברשות של הקדוש ברוך הוא לפי שמואל,

והלכה כמו שמואל.

אבל אומר הרן, גם שמואל מודה שזה בחולין,

דבר האדם שלה דבר פרטי,

וזה אם היא ברחה, אז זה יוצא לחולין.

זאת אומרת,

זאת אומרת,

אם אני, חבר שלי גר מולי, יש לו גדר ויש לו תרנגולות בתוך ההיעדר.

התרנגולת יצאה מההיעדר,

ממש כאילו אחרי הברזלים,

היא הגיעה להפקד. לא, עוד לא. זה אמרנו. עוד מעט נראה. רק אם הבעלים לא רואה אותה באזור, הוא לא יכול לתפוס אותה, הבעלים.

אבל אם היא אחרי פה הגדר, הוא יכול לתפוס אותה ולהחזיר אותה. מה שדיברנו, מה שלא ללמוד על כל הבעלי חיים? רק על תרנגולים וירזים, לא? למה? למה? כי כל אחת כן חוזרת. מי מורד? איזה אחת מורדת? חיה שמרדה. אם היא לא מרדה, נכון. רק כשמרדה, והיא ברחה.

אם היא חיה שלא מורדת וחוזרת, לא. אבל הוא דיבר על מרדה.

לפי איך שהגמרא הגיעה לתוצאה הזאת, זאת אומרת ש...

אבל מה אומרים ברחים? כי אלב חוזר ממרחקה. אם הוא ברח, הוא מרד. אומרים על מרד שהוא לא רוצה לחזור. אם עד אחד שהוא הולך וחוזר, על זה לא דיברנו. מה זה לא רוצה לחזור? אתה עומד ליד השבוע, איך אפשר לזהות אם הוא רוצה לחזור? לא חזר בהר על מרדה.

אם אתה מסופק בדבר ואתה אומר אולי הוא יחזור, אז חכה.

אנחנו מדברים שברור לך שהוא לא יחזור. אם אתה יודע שהוא יחזור, אתה מסופק.

כן, אז תחכה.

אולי היא יחזור, תחכה לך קצת, תעקוב אחריו קצת. אבל נורמלי, כשאתה רואה תרנגולת באזור אחר, שבאזור הזה אף אחד אין,

אז אין חשש שהיא תחזור. היא מרדה והיא ברחה.

אבל אם אני מוצא סוס, איך אני אדע אם מותר לי לקחת אותו? אולי הבעלים... חכה שבוע, תראה מה לעזור. לא צריך שהתייאשו. אם הוא מרד, לא צריך שהתייאשו. אפילו הוא לא יקרא את מרד. אם הוא מרד, אולי הוא יחזור אליו פתאום?

אז זה אני אומר, אז זה אני הסברתי.

מסתכלים, אם אתה רואה שהסוס הזה חוזר, הוא בכיוון לחזור, אבל אם אתה רואה... הוא לא רוצה ללכת ממך, סימן שהוא לא, הוא מרד. אם אתה רואה שהוא מרד, אם אתה רואה שהוא מרד, כלומר שהוא ברח.

יש מי שמכיר בסוסים ומבין אם הסוס הזה בכלל רוצה לחזור, או הסוס הזה בכלל לא רוצה לחזור. אם אתה מסופק, תחכה. הוא לא אוהב שקולעים אותו, הוא מנסה לצאת כל הזמן. בסוס שהוא רוצה לחזור למקור שלו. אני לא מבין, בסוסים, אבל אחד שמבין בסוסים יכול להגיד לך,

הוא ברח, הוא לא רוצה לחזור, זה שלך.

הוא יגיד לך, לא, זה לא בר, זה רוצה לחזור, הוא עוד יחזור, הוא באזור,

אז צריך להחזיר.

אז ככה כותב הרד.

אחרי זה. ואיך זה מתחבר לשאלה? או, עכשיו אנחנו צריכים לחזור.

יכול להיות שזה שמחזיק בתוכי, או לא צריך להחזיר את זה? יכול להיות שזה שמחזיק בתוכי, הוא הולך, הוא חוזר.

עכשיו בוא נחזור לתוכי, בוא נחזור.

בואו נחזור לתוכי, בואו נחזור לתוכי. תוכי, אני חושב, ודאי.

אם תוכי בורח ולא חוזר, הוא לא יחזור גם.

למה הוא קרר? הוא טירוטי. הוא חוזר לחצור.

הוא יושב כל היום בחצר, הוא יכול לערוך, הוא לא. הוא חוזר לחצור בלילה.

רבותיי, עכשיו נפסוק את ההלכה. בכל הנושא הזה דיברנו בקשר לתוכי.

אבזים ותרנגולים, אני כבר מגיע לתוכי, כן.

אבל אם זה תוכי מהומה,

אם זה ברווז מאומן,

הוא צוקים. אף שוכר אולי, לא טוב.

שמה? אם אתה רואה ברווז לא יודע, אתה הולך על עונג אחד ברווז נורות עם היד. אז אתה רואה שיש בו איזה משהו שונה. זה לא ברווז רגיל. נו, אז מה אם יש בו משהו שונה? זה לא ברווז רגיל. רגע, הוא ברווז מיוחד. אז מה, רגע, אז מה? הם ברווזים של הלילה. הברווזים של הלילה מיוחדים והם מאומנים, אז מה?

אם הם ברחו, אז הבן אדם... לא, אם אתה רואה שזה ברבלס מאולף, אתה רואה שזה לא ברבלס רגיל. לכן מה? אם הוא בורח... אז מה עם בן זמן? לא, אם הוא מאומן, לא משנה.

ברח. ברח. לא משנה. די, אם הוא מאולף, הוא ברח. גם אם הוא מאומן וגם אם הוא ברבלס שווה, לא משנה. אם הוא לא ברח, הוא ברח. נכון.

יפה מאוד. נגיע. יפה מאוד אתה אומר. אתה אומר יפה מאוד.

ואנחנו נגיע אליך כבר.

רק נקרא את ההלכה, ונחזור לתוכי מה שהוא אומר. אפשר להגיד עוד משהו? יכול להיות שאם הוא ראה את האישה הזאת, הוא צעק לרוץ, זה סימן שהוא רוצה לחזור למקורות שלו.

מה שהוא רוצה לחזור למקורות,

אבל לא שלו.

הוא לא יודע איזה, היה משהו מפעם.

אומר הרמה, הפכנו שתי דפים. הרמה, כי הדף הקודם, הוא היה לפני הדף ההוא.

הרמה, אתם רואים את הרמה?

אווזים.

אווזים, מסומן לכם, כן.

אווזים ותרנגולים, להלכה, פוסק הרמה את זה.

עכשיו ראינו את הרן?

אומר הרמה להלכה.

אווזים ותרנגולים שברחו מבעליהם,

אבה אפקר.

וכל המחזיק בהם, זכה בהם.

כל מי שמחזיק בהם, הוא זוכה בהם.

אומר הרמה עוד כמה מילים, ודווקא, זה מה שהדגשתי לכם מקודם,

ודווקא שאי אפשר לבעליהם להחזיר.

אבל אם לא באזור,

אז זה לא נכון באזור.

יום אחד הבעלים ירדו.

אתה אומרת לך, הבעלים שלך. אתה יכול להחזיר, אתה יכול להחזיר?

לא חייך, לא חייך. לא, הבעלים. הבעלים.

דווקא שאי אפשר להחזיר לבעליהם.

דווקא שאי אפשר לבעליהם להחזיר. הבעלים לא ימצאו אותו עכשיו. הבעלים לא מוצאו אותו לבד, לא אחרי שמישהו מוצא אותו ואת הרפס והחזיר. אז למה? בוא נראה, זה עוד נושא.

רגע, אני מדבר על זה. רבותיי, רק שימו לב, אני אסכם את הנקודה,

ונראה אם יש לכם שאלות.

אז שימו לב, רק רגע.

התוכי הזה שאנחנו מדברים עליו,

אני חושב שפשוט,

אם תרנגול,

שתרנגול עוד אפשר לתפוס אותו וכמה הוא בורח,

זה נקרא הפקר תוכי שהוא עף,

ועף למרחקים,

ואין לנו כנפיים לרדוף אחריו, אז ודאי שהבעלים

התייאש וזה הפקר גמור.

לכן הוא יוצא את השאלה בעלים בגמור.

רק לסדר עם דולר.

באמת, לכן הוא יוצא את הסכום הזה. למה?

תוכי זה דבר יקר. תוכי היום כזה דבר, הוא עולה 3,000 דולר. גם אם הוא עולה 10,000 דולר, זה לא משנה המחיר.

הייאוש זה לא קשור, גם אדם, אני שואל אותך שאלה. הוא מתגעגע ורוצה, זה לא קשור לייאוש. אם נפל לך שלושה יהלומים

יקרים מאוד, שווים מיליון דולר.

לא רק בים, גם בשוק. אתה לא מתייאש? לא.

בשוק הערבי אתה לא מתייאש? לא, למה אם אני יודע שזה 100 דולר? אז לא שואלים אותך. גם אם תגיד שלא, חטלה דעתך אצל כל אדם. לא, רב, רב, רגע. אם נפל לי יהלומים בים,

אני מתייאש כי אני יודע שאין איך לחזיר אותם ולא שווה להאמין צוללת. למה? למה? אתה מזכיר שלוש צוללונים ב-100,000 דולר וב-100 מיליון דולר.

אני אמצא לך יהלומים. הם ירדו לחוף, אל תדאג, הם ירדו לך גם רק 50 מיליון. מזה יעזור, בן אדם לא חושב על זה. להביא את היעד ש... אותו דבר, גם אנשים לא חושבים שהם יכולים להוציא לי יהלומים. אבל אם יהלומים נפלו לי בשוק,

אם יהלומים נפלו לי בשוק,

הייתה תרדוף אחריה. אני מכיר בן אדם שעשה תאונה,

נשבר להושב עם השורש, לא התייאש ממנה.

יום למחרת הלך, חיפש אותה חמש שעות

בכביש ומצא אותה.

מי שמצא אותה,

אתה יכול לקחת אותה. כי זה ודאי גיאוש.

יש מושג בהלכה, תקשיב.

יש מושג בהלכה, לא, יום שלום לדבר, לא? לא, יום שלום לדבר, זה עוד עניין. יש מושג בהלכה שיש דברים שכיוון שברור שאנשים מתייאשים, איך ברור אבל? בטלה דעתו של כל אדם. למה?

אם אתה הולך בשוק של ערבים, זה נכון לך. אבל הגמרא מדברת על הבאז ויונה, היא לא יודעת מה זה כבר על פורטי שאתה מדבר.

כל שכן עושים.

אם תענה גול שאף מרחוב לרחוב, טוקי שאף מעיר לעיר, לא תתייאש ממנו.

ודאי. מה השאלה בכלל? מסתכלים על הממוצע של הלורמה של האנשים,

ולפי זה בונים את הזה. למה רגלו לכל ערוך?

יש סקר שאומרים שרוב המדינה רוצים לבחור בביבי.

20% רוצים בבורק. אה, סליחה, מי הם בכלל החמישים האלו? אני 20, אני גם כאילו בן אדם פה, אני רוצה את ה-20. לא מתחשבים פה. לא מתחשבים בך.

אולי אני כבר, אולי אני אגדיר לך מה זה המושג של יהודים. רק זה מה שאולי יבין. אתה חושב, הוא חושב, רגע, אולי אני אסביר. רק רגע, אני אסביר. הוא חושב שיירוש הפשטו, התנתקתי מהחפץ לגמרי. עבד לי, זהו.

יכול להיות שאתה עושה מארצים. אתה רגשי תחלום על זה עוד, ותשען עם זה, והכאב ילווה אותך הרבה זמן.

לא שהתנתקת, אתה תעזום תמונה.

אתה יודע, תרצה את זה, ותחפש גם. מה שאתה מחפש זה לא סיבה שהתייעץ.

רק אתה יודע, בפנים, אולי גם מישהו מצא את זה. בלב שלך, אתה יודע, מישהו לקח את זה. רק אתה מנסה את הצ'אנס. אתה מנסה את הצ'אנס. אולי בכל זאת, אולי אני אראה, אולי אולי שווה לך גם את הניסיון הרחוק. אולי אני אמצא את זה. אבל זה לא אומר שלא התייאשת.

התייאשת.

אדם שהולך משוק הערבי ונפל לו שם משהו, ודאי שהוא מתייאש מזה.

מי יחזיר לו? אין מצוות השבת אבידה. אז מי יחזיר לו?

ממילא...

לא, אבל כל זה זה בגדר כל השקל.

זה יותר טוב. כל השקל מתרנגול.

אם בתרנגול אנחנו רואים שהתרנגול ברח... זה קשה לו לברוח הרבה. יפה מאוד.

אז הדין הוא ככה, אז ודאי

הדין הוא יהיה שבתוכי.

ולכן, רבותיי, זה שמצא את התוכי זה שלו.

הוא לא חייב להחזיר את התוכי.

הם יכולים לקחת את התוכי לעצמם,

אם הם רואים שתוכי נדיר, נהנים ממנו. אבל עכשיו הוא כן יכול לקחת, יפה מאוד, מצוין. מה השם שלכם?

אייל אומר יפה מאוד, ועכשיו את הכסף הוא יכול לקבל.

3,500 יכול לקבל אותם. זה לא אבדה. זה לא אבדה, הפוך הוא עושה לו תודה, שהוא עושה לו את התוכי.

כן.

אני נותן לך את התוכי מתנה עכשיו,

אז אני יכול לקבל 3,500 דולר בלי שום ויכוח.

אני שואל שאלה על הגמרא, הגמרא אמרה שאם בן אדם מצא אבדה

לא לוקח את הכסף, על סמך מה היא אמרה, אז זה לא קשור אלינו.

ודאי שלא. זה לא קשור אלינו. זה לא, אנחנו בנינו את השאלה.

הבאתי לכם את החלקים הראשונים, שבכל אבדה,

בכל דבר אסור לקבל כסף.

עכשיו הבאתי אתכם להלכה פה, שפה בכלל לא צריך להגיע לזה.

פה זה לא שייך אליו בכלל. כן. סתם, האם יש חובה להחזיר את התוכי?

כן. תנחילו להחזיר את התוכי.

אז ככה. אז אם מותר לקבל את הכסף.

ודאי מותר.

למי מגיע אבל הכסף? עכשיו השאלה האחרונה שנשארה לנו,

ופה אנחנו ניכנס לסוגיה עמוקה,

בעזרת השם. מי מקבל את הכסף?

או,

מי מקבל את הכסף? יפה מאוד.

מי מקבל את הכסף?

אבל תוכי נמצא אצלו כרגע?

כן. גנבת את זה מה שאתה אומר של מי?

הלכת לעזור להם להוציא את זה מהאישה מבנת את זה, אבל היא עכשיו לא מחליטה.

את האישה הוצאנו מהתמונה.

נו, כי בעלה מספיק. היום אני דון, איזה אישה אתה מדבר? רותי או האישה שנמצאת פה? האישה בעלת המקום של הקווי. בעלת המקום. אז זה הוויכוח שלנו, של מי שהיה חתוק האם למשפחת יעקובוביץ'

או למשפחת כץ. אז הרב, רגע, אבל אתה ענית על התשובה השנייה,

שהאם מותר לקחת את ה-3,500 דולר שהרי מחויב בהשבת אבידה. אז לא מחויב בהשבת אבידה. מה אמרנו שאסור לו לקחת?

למה?

במקרה שלנו מותר לקחת, כי זה לא אבידה. במקרה שלנו מותר. יפה. במקרה שלנו מותר. אבל במקרה שלנו מותר. הבאנו חידום של המחנה אפרים. במקרה שלנו מותר. אבל לפני כן מה עלית עליו? כי לפני כן לא הגענו לגמרא, אז זה נפקא מינה לכל הדינים. אז זהו. גם לזה, זה ודאי. ודאי. היום, אחרי שאנחנו סיכמנו שהתוכי הזה זה הפקר,

אז מותר לקבל את הכסף לכל הדעות,

ולא צריך להגיד לו אני עושה את זה בשביל מצווה, וגם אתה יכול לדרוש יותר מש-3,500,

אתה לא חייב דווקא את זה, אתה יכול לדרוש יותר,

אתה רוצה ארבע, אני נותן לך, מה שאתה רוצה זה שלך, זה שלך עכשיו.

האדם הזה רוצה אותו, הוא חינך אותו, הוא עושה הכול. מה שהוא משלם זה עוד נושא, אבל אתה זה שלך, מה שאתה רוצה אתה יכול לעשות.

עכשיו אנחנו הולכים להתרכז בנושא שהוא בעצם,

עיקר הסוגיה פה זה למי שייך התוכים, האם ליעקובוביץ'?

או למר כץ.

אז בואו נראה, סוגיה בממציאה, דף י'.

התשובה השלישית, כן, השאלה השלישית הרבה. כן.

השאלה הראשונה הרב יורדת, למי מגיע, לרותי או לאיש שמאל? כן, זה כבר אמרו שזה ירד, כן.

זה ירד, למה? כי ראש האדם קונה לו.

כי הוא יכול גם למכור את זה למישהו בשוק, בגללו לא חייב להחזיר להם. נכון.

סתם הלכת לשוק הפשפשים להציע אותו למכירה, זה שלו.

לא, אז נגמר על השאלה הראשונה?

כן. אנחנו עכשיו בדף י' עמוד ב',

אנחנו נראה את הגמרא.

שימו לב רבות, יש לנו גמרא בדף י' עמוד ב' בממוממציאה.

כדי שנבין, אני אקדים לכם קצת הקדמה על הסוגיה,

ונראה, אנחנו היום נדבר מה זה מושג של קניין חצר,

איך קניין חצר פועל. למה התייחניתם על התשובה הראשונה? איזה שאלה?

אם הוא מגיע, הוא לא יכול למכור את זה מישהו אחר.

כפי זה עושה, זה שלך, ומי שאתה רוצה, תיתן את זה. לך לשוק, תעשה הציע הזה למכירה. תציע למכירה, תקבל את השלום, מה שאתה רוצה, תעשה. זו השאלה הכי קשה על זה, למה הם מגיעים, למרכז או לברקוביץ'. יפה מאוד, מצוין.

הגעת לנקודה שאנחנו הולכים לדון עליה.

עכשיו, בואו נדון.

יש קניין חצר, כן? חצר שלי קונה לי דברים.

הגמרא דנה במסכת,

בבא מציעה, דף י' עמוד ב',

מצד מה מול החצר?

החצר שלי, שהיא קונה לי.

האם זה נקרא כמו היד שלי?

היד שלי, שאני קונה את הדברים, החצר היא כמו יד,

או שחצר היא מועילה מצד שליחות?

אני שולח אותך למשהו, אז היא שליחה שלי,

היא שליחה שלי לקנות את הדבר.

האם זה מצד יד, או מצד שליחות? מהי ענף קמינה? הוא שואל יפה.

אלחנן שואל, מה ענף קמינה?

כלומר, מה ההבדל?

ששתיהם קונים, אז מה החילוק? מה זה משנה מצד מה? אז ככה.

קודם כל צריכים לדעת שאם זה מצד יד,

היד היא מחוברת לגוף שלי, נכון?

אז אם אתה רוצה שהחצר תקנה לך מצד יד,

צריך לעמוד ליד החצר.

כמו יד, היא מחוברת אליך.

אם זה מצד שליחות,

כשאני שולח אותך, שליח אלחנן,

לקנות לי דבר, אני נמצא לידך?

אם אני נמצא לידך, אני אעשה. למה אני שולח אותך?

לא אליהם אותך. גם לעיר אחרת.

אם חצר קונה מצד שליחות,

אז לא צריך לעמוד ליד החצר.

החצר שלי יכולה לקנות לי דברים גם אם אני לא עומד פה לידה.

כי זה שליחות.

עוד פעם, אני אחזור.

אם החצר שלי,

הקרקע היא קונה לי מצד דין יד,

כמו שיד של האדם, היא קונה לו דברים שהוא מגביה אותם, קונה אותם,

אז גם החצר היא כמו היד שלי,

כי הרכוש שלי זה כמו היד שלי,

אז אני צריך לעמוד לידה בשביל לקנות. כי היד שלי היא כמו יד, היא מחוברת לאדם,

החצר צריכה להיות מחוברת אליי.

אבל אם החצר היא קונה לא בגלל יד,

חצר קונה מצעד

דין שליחות.

שליחות.

שולח אותה. כמו שאני שולח מישהו לקנות לי,

גם אותה אני שולח לעשות לי דברים.

שליח, אתה יודע מה זה שליח? אני שולח מישהו.

אז היא השליחה שלי.

שליחות.

אם זה מצעד שליחות, לא צריך לעמוד לידה.

כמו כל שליח שאני שולח,

אני לא צריך להיות צמוד לידו.

כי אם אני צריך להיות צמוד לידו, אני לא צריך אותו.

כן?

אז

יש לנו... כל שליחות אני צריך להגיד לה? תלך ותקנה לי את זה, זה אותו דבר.

החצר היא תמיד שלוחה שלך. זה כמו שאמרת לה, תקנה לי כל מה שאומר.

כן?

זה הבדל בין אם חצר מצד יד או חצר מצד שליחות.

מה הדין, רבותיי? ופה יהיה נפקמינה לדינה.

יש

קטנה

ילדה קטנה שיש לה חצר יתומה,

קטנה יש לה חצר.

כן?

אז אותה קטנה שיש לה חצר,

אם נגיד שחצר מועילה לה לקנות מצד היד שלה,

אז קטנה ששמו לה דברים בחצר היא קונה.

למה? כי קטנה יש לה יד לקנות.

קטן לא יכול להקנות למישהו, כי צריך שכל אומדנא.

הבנה.

אבל לקנות גם קטן יכול לזכות.

איך הגמרא אומרת בסוכה?

יש בעיה לתת לקטן איתו לולב, אם אתה נותן לו את זה מתנה גמורה.

למה?

כי הוא לא יכול להקנות לך את זה אחרי זה בחזרה.

אבל לקנות. כן? אבל לקנות, הקטן יכול לקנות.

ממילא.

אם חצר זה מצד יד,

אם חצר זה מצד יד, אז קטנה יכולה לקנות.

אם חצר זה מצד שליחות,

אין שליחות לקטן. יש כלל שקטן לא יכול לעשות שליח.

הוא לא יכול לקנות בשליחות. אז אין שליחות לקטן.

קטן לא יכול לקנות בשליחות.

קטן לא יכול לשלוח מישהו, תקנה לי. כן. אין לו שליחות. אותו דבר, אם הוא לא נמצא בתוך החצר,

כלום לא נקנה בחצר. יפה. יפה. יפה. יפה. יפה מאוד, אתה אומר, חלחנן. מה החמצתי פה? אז אני אחזור.

אנחנו אומרים שיש... צריכים לענות על השאלה האחרונה. האחרונה עכשיו. אנחנו אמרנו שיש מחלוקת. לא. שלישית. יש ספק בגמרא. מי בסוף? בסוף. למי צריך שלם? בספק בגמרא.

יש לנו ספק בגמרא, למי?

יש ספק בגמרא, חצר מצד מה זה מועיל?

האם חצר זה מועיל מצד, מצד מה חצר מועילה?

האם חצר מועילה מצד

יד

דמו יד של הבן אדם, אז דווקא אם אתה עומד לידה?

או שחצר זה לא מצד יד, אלא חצר זה מצד שליחות, אה? לא הבנתי את זה. יד, חצר שלי היא קונה, איך היא קונה לי?

חצר של האדם היא קונה לו דברים נכנסים לשם. השטח שלי. כן, איך זה פועל הקניין? איזה דין?

מדין מה זה? מצד יד שלי, כמו שהיד שלי כשאני מגביה החפץ קונה?

או שחצר גונה לא מצד יד שלך,

אלא מצד שאתה שולח, כמו שאתה שולח מישהו.

אם זה מצד יד, אמרנו,

אז צריך שתעמוד ליד החצר,

כמו היד שלך, אם חוברת לבן אדם.

אתה צריך לעמוד ליד החצר.

אבל אם זה מצד שליחות,

שאתה שולח מישהו, אז שליחות?

אז שליחות, הפשט הוא שלא צריך לעמוד לידה. כמו כל שליח שאני שולח, לא צריך לעמוד לידו.

למה צריך כאילו?

איך אני אקנה בחצר? שתקנה לי. למה צריך לקנות לי?

שיהיה שייך לי, לקנות לי.

למה אחרי זה, השאלה היא למה צריך קניין בכלל? מה זה קניין? קניין, למשל, כל אם לא קניתי את זה, זה לא שלי.

כל אחד יכול לקחת אותו. במה זה שייך אליי?

על ידי שהחצר קונה את הדבר הזה, שייך לי, ואף אחד לא יכול לקחת לי את זה.

אם החצר לא הייתה קונה לי, אז זה לא היה שייך לי, כן?

אז עכשיו, הבאנו נפקמינה,

בנושא הזה. הבדל.

מה ההבדל בין... אבל למה אנחנו צריכים להגיע אבל ליד או... עוד רגע, זה הסליחה. אם זה יד או שליח, מה אכפת? מה ההבדל? אתה שואל מה ההבדל ביניהם? למה אם זה יד או שליח? ההבדל ביניהם... מה נפקא מיניה? מה נפקא מיניה? הוא שואל מה נפקא מיניה. נפקא מיניה, אם יש קטן או קטנה שיש לה חצר,

אז קטן... גירושה. כן. אין לו שליח. אין לו שליח. אין שליחות לקטן. אז לא יעזור.

אבל אם זה מצד יד, יד קונה, הוא יעמוד ליד זה, והחצר תקנה לו. מה זה יעמוד ליד זה? הוא יהיה בחצר ונפל משהו ל... החצר שלי, אם אני צריך להיות שם בשביל... אם זה מצד יד, אתה צריך לעמוד. אני עכשיו יש לי חצר, אני צריך ש... בצד של... אתה גדול, לא צריך.

אם זה מיד, אם זה מצד יד, אני צריך להיות שם בשביל לקנות? אם זה מצד יד, כן. אם אתה תהיה בפנים, זה יהיה מצד יד. אם הוא יהיה בחצר, זה ייכלל לו מצד יד. אם הוא לא יהיה, זה ייכלל לו מצד שליח, כי הוא גדול. רגע, הגמרא מסתפקת, האם זה מצד יד או מצד שליח. אתה אומר גם דברים דומים, אבל קודם כל הגמרא מסתפקת פה בממציאה. לא לגבי קטן. שתי צדדים. לא לגבי קטן. שתי צדדים כלליים הגמרא מסתפקת. האם חצר זה מועיל מצד יד,

או שחצר מועילה מצד שליח.

זה ספק של הגמרא. לפי הנפקמינה הזאת שהוצאנו פה, זאת אומרת שזה שייך לכץ למעלה, למה אשתו לא יכולה לקנות? רגע, רגע, רגע, עוד לא גמרנו את הגמרא. הגמרא מסתפקת, מה הדין בזה? בואו נראה מה, בואו נראה מה הדין בזה.

דבר נהיה את הדין. הגמרא בדף יא, אמרתי לו לצלם אחרי זה,

יש סוגיה אחרי זה,

בדף יא,

אתם רואים את השורה האחרונה?

אלא אמר רב אשי,

אלא אמר רב אשי,

תמשיכו דאקו עודף,

אלא אמר רב אשי,

חצר יתרבא משום יד,

חצר באמת מועיל מצד יד, מה זה יתרבא? יתרבא, כלומר, מה שמועילה, התחדש בתורה, שזה מועיל מצד יד,

התרבה בתורה, שזה מועיל מצד, התחדש,

שזה מועיל מצד יד,

ולא גרע משליחות.

מה זה ולא גרע משליחות?

אומר רשי, מבאר לנו רשי,

שבעצם כמו שאתה אלחנן הבנת,

שחצר מועילה בעצם מצד שתיהן. אם אתה ליד ה... אבל זה מועיל מצד יד.

אם אתה לא ליד החצר,

אבל למה אני צריך שליל מצד יד? אם אתה גדול זה קונה לך מכל כיוון. למה אני צריך שליל מצד יד? לא צריך שזה עולה מצד יד. לא צריך, אם אתה בחצר וזה קרה. מה זה מתבטא שזה מועיל מצד שם? לא הבנת?

נפקמין היה רק לגבי קטן. איפה שאין לך, זה אמרנו, איפה שיש קטן. בגלל שקטן הוא לא יכול לקרות בתור שלילה. אז הוא צריך להיות בפנים.

רגע, זה עד השליחות.

איך אני יכול לפרוסס את כל הכיוונים? אם אתה בחצר, אם אתה בחצר, רגע.

החצר היא שליחות או שהיא יד.

חצר לא יכול לזה לפרוסס את כל הכיוונים. אם זה ככה, זה ככה. סליחה, סליחה, סליחה. האישה נקלעת בשטר ובכסף. נקלעת בשלוש אופציות. לא, היא נקלעת בשלוש אופציות. או בכסף, או בשטר. בוא נבין. לא, היא נקלעת בשלוש אופציות. יכול להיות זה, יכול להיות זה, יכול להיות זה.

אה, אבל יש לי פה נפקמינות בנסטייק ימוני. אין נפקמינה רק בקטן. ביד אתה לא יכול לקנות אם אתה לא נמצא שם.

אז מה אתה אומר לי? תשמע, אתה יכול לקנות בכל הקיר. רגע, רגע. אתה יכול לקנות.

לא. אם אתה בא בחצר זה קולנו. אז מה זה אם אני לא יכול, מה זה... אם זה ילדה, אם זה ילדה, אם היא לא שם, היא לא שם. ילדה זה משהו אחר. או, שאין נפקמינה.

לא, אז הוא אומר, נפקמינה. זה בקטן. אז הוא אומר, בכסף בשטר ובביאה,

אין חילוק, אז אתה יכול לקנות בשלוש אופציות.

אבל ברגע שיש לך חילוק, אז אתה צריך לדעת אם... אז תלוי. אם זה קטן, אז אם הוא לא עומד לאט, זה לא יעזור.

ואם הוא עומד לאט, רק אז זה יעזור. לא רק אז, במקרה כזה, זה כולל משתי הכיוונים. כן.

אז אם הוא קטן, אם הוא לאט, קטן זה לא יעד אחד.

אז חד מתוך השתיים. בסדר.

זה הגמרא.

אז יש לנו פה נפקא מינה,

ואנחנו יודעים בעצם היום, רשי הסביר לנו שחצר זה מועיל גם מצד יאן. מה זה הגמרא פה? על מה היא מדברת?

על איזה נושא?

איזה גמרא?

פה, שאמרנו, חצר התחליטה בסוף. היא החליטה בסוף, מה הדין של החצר? איזה נושא זה? בנושא גט? בנושא מה זה? אה, זה גם, כל חצר שהיא גונה לו. אז זה כמו אומרת, זה גם מועיל מצד זה וגם מועיל מצד זה.

הלאה.

הלאה.

עכשיו זה טעים של כל מיני מקומות בתורות,

סיפור עם כץ ויעקב אוני.

הלאה.

עכשיו,

אחרי שאנחנו, יש לנו,

את הידיעה הזאת,

שחצר מועילה מצד שתיהם,

חצר מועילה גם מצד יד,

וגם מצד, בעצם, שליחות,

אז ככה.

כשאני רוצה לקנות,

למשל, דוגמה, גט.

אדם רוצה לגרש אישה,

והוא שם לה את הגט בחצר.

אז בחצר, כיוון שגט זה חוב,

כן?

ואם זה חוב לאישה, הגט,

אז לא חבים לאדם שלא בפניו. מה זה נקרא חוב? היא חייבת...

זה חוב לה, זה דבר גרוע. חוב בשבילה. חוב זה לא זכות.

ירושין היא מפסידה בעל, פרנסה, הכול.

אז כיוון שזה חוב,

אז יש כלל שלא חבים לאדם שלא בפניו.

ממילא, אז חצר לכאורה לא תקנה גט,

אלא אם כן היא תעמוד ליד החצר,

ואז זה מועיל מצד יד, ויד כן עוזרת. מה עם שליחות?

על מתנה, אם הוא רוצה לתת לה מתנה, אם הוא רוצה לתת לה מתנה, זה יקנה. שליחות רק, לא חוב. זה הכי טוב. מה? אם הוא רוצה לתת לה עכשיו... או, יפה מאוד, ירושין.

כי זה טוב לה.

מצוין אתה, אלחנן.

במתנה, אומר אלחנן, מצוין,

שאם אני שם בחצר, אני רוצה לתת למישהו מתנה. או שטוב לו. זה טוב לו.

אז החצר קונה לו את המתנה, למה?

אם אני עושה שליחות לחוב? זה לא קשור לשליחות. עוד פעם, אני מסביר שהחצר היא גם מועילה מצד יד וגם מועילה מצד חצר. שליחות זה חוב. חוב לא בפניו. אם הוא נמצא פה, זה לא בפניו, זה לא מועיל.

חוב לא מועיל מדין שליחות. אבל אתה נכנס לכלל אחר. לא מועיל מדין שליחות. אין חביבים לאדם שלא בפניו זה אם אני שולח אחד

סתם דוגמה

ששולח אותו לאיזה מקום

שעשה הבר באדום

קיבל דוח מבחינתי. סתם דוגמה סתם דוגמה זה נושא אחר זה אין שליח את דבר אחרה לא אני רואה שאני נתתי לא

לא, לא שליח לדבר עבירה, מבחינת שליחות. זה נושא אחר, אנחנו מתמקדים בנושא, ואנחנו נמשיך פה עוד שלוש שעות. הנושא הזה זה נושא אחר לגמרי. זה אין שליח לדבר עבירה. אם אני שולח אותו... זה בשיעור הבא להבין על זה. אנחנו צריכים לדבר על הנושא שלנו. פעם הבאה, פעם הבאה. אם אני שולח אותו, אבל בשביל להתחייב בשביל זה. אז אני מסביר, שוב, עוד פעם.

הנושא הזה של עבירות ודברים כאלה זה בכלל לא קשור אלינו. בסדר. זה סוגיה בפני עצמה אני לא סותם מעניין לגמרי אגב הבאתי לכם את זה, אנחנו צריכים להגיע לנקודה שלנו

וזה נושא בפני עצמו.

שליחות בדבר עבירה מה שהוא עשה לא בסדר, זה נושא בפני אחר.

אין שליח לדבר עבירה, יש גמרות,

סברה, דברי הרב, מה זה פה קשור אלינו.

אז עכשיו אנחנו עוברים פה לחצר, אז ככה

במתנה, שאנחנו אומרים שזה כן מועיל

אנחנו צריכים לדעת שיש שתי סוגי חצר

יש חצר שהיא משתמרת,

שמורה,

ויש חצר שהיא לא משתמרת. שעוברים שם אנשים.

שעוברים, שיכול כל אחד להיכנס, פתוחה.

כל חצר תמיד, כל חצר תמיד שמועילה לכאורה,

זה רק חצר המשתמרת.

חצר שהיא לא משתמרת,

אני לא יכול לקנות בחצר שהיא לא משתמרת.

ולא משתמרת עכשיו מגנבים?

משתמרת עכשיו, כמו שדיברנו, שהיא סגורה והיא שמורה.

אה, זה כולנו. זה כמו שהיינו גרים ביצחק ויסיר,

הם לא עוברים שם כל מי שרוצה. דרך הבניין שלנו מקצרים. אז החצר כמו ציבורית כזאת.

אבל מה נפקווינה? זה שטח שלי. זה שהחליטה ממשיכה לפרוץ את הים. או, היית חוששים מגנבים? אז חצר, חצר, חצר שהיא לא משתמרת,

אין לה את הכוח לקנות לי דבר.

למה? כי זה לא רק, זה שלי ודאי, אפילו שזה שלי. לא, אבל זה לא מראה שזה שלי. מה? זה לא מראה שזה שלי. אתה לא מקפיד, אתה לא מקפיד. כל אחד יכול לבוא לקחת את זה. תמיד כל המושג של הקניינים, כל המושג,

לא, אני לא אכפת לך, כל המושג של הקניינים זה... מה שבצע עכשיו, אני יש לי חצר.

כן. אני בן אדם טוב.

כן. אני לא אכפת לי שאנשים יעברו דרכי, אם זה מקצר להם את הדרך לבית כנסת. שלא יגרו לי בעציצים, בסדר? מסוים.

מבית כנסת אני מוכן לתת להם לעבור דרכי. כן. בסדר. עכשיו, השטח הוא שלי. יפה.וו, עכשיו, יש לי טרסים בפנים. אז הוא אומר שכל אלה שעברו לבית כנסת יכולים לקחת לי את הטרסים בגלל שזה לא חצר...

אוהו!

מדין אם זה קורה לך או לא! יפה מאוד! אם זה קונה לך!

אז אני אומר, מה זה משנה אם הטווס שלי בפנין ואף אחד לא יכול להיגוע בה או שעכשיו מישהו בא ושם לי בפנין אוטו מתנה וזה יכול גם כן ללכת לבן אדם שעבר אז ככה, אז אני אענה לך, אז ככה תראה, ענף קמינה היא גדולה איך אני קולט דבר, קניין כשאני מקביע דבר, אומר החזונאי שתמיד בכל הקניינים זה הוראת בעלות אתה מראה בעלות על הדבר אתה מראה שאתה עושה פה מעשה בעלות אז הקניין מתייחס

אליך זה מוכיח שהיא שלך זה קניין עכשיו בחצר אם היא משתמרת הדבר שנכנס זה מתייחס זה עובר לך נקנה לך אבל אם כולם עוברים פה אז אין ראיה, אין פה ראיה כן זה לא ראיה, זה שלך אף אחד לא יכול לנגוע באוטו, כל אלה שעוברים פה יודעים שזה שלי השטח בשטח שלהם אסור לנגוע,

בדברים שהם שלך אסור לנגוע,

אבל אתה רוצה לקנות דברים חרדים,

למה זה לא משתמש, זה לא חצי מה משתמש,

אין פה את ההוכחה שהדבר הזה נקנה, כל המושג קניין זה צריך להראות שזה עובר אליך,

אין את ההוכחה, זה שילך את האוטו בחצר שלך, נשאר אצלו, לפי מה שאנחנו אומרים עכשיו, אם קליטי עכשיו ברווז חדש,

ואנשים שעוברים ברחוב הזה לא יודעים שזה שלי,

אני זאת אומרת צריך לעמוד איזה פעם פעם היום לפחות עם הברווז ביד,

שהם ירוש, שנייה, עם החצר משחררת, שהם ידרוש, שזה שלי. אתה לא קנית אותו בקניין חצר, קנית אותו בקניין חצר. מה זה משנה אבל אנשים לא... הוא שואל, הוא שואל. שנייה, שנייה, אני יכול לדבר רגע על העברת בעלות. תן לי לסיים, אולי אני לא שואל את השאלה הזאת.

אולי הברווז הזה, ברווז טועה שברח מהרחוב הקודם,

כמו שכולם עוברים פה, גם הוא עובר פה.

יפה. שיפוס את הברווז והנהר עליה, יגיד, חבר'ה זה שלי.

אז ככה.

אדם שבא ולוקח ברווז,

אסור לו לקחת ברווז סתם מחצר שלך, אלא אם כן הוא יודע שהוא נכנס.

זה הפקר. זה הפקר, זה ברגע בחוץ. מה זה הפקר? הוא לא יודע, אתמול לא היה פה ברווז.

היום הלכתי לבית, אני עובד פה על מפנים, חיסרון, חיסרון ידיעה, חיסרון, היום עברתי אני רואה בארבעה. חיסרון, חיסרון ידיעה, זה חוצה שנייה. למה? אסור, חצה של בן אדם. זה לא משתמש, אבל זה משנה. זה דווקא מינה לא משתמש, רק אם מישהו בא ושם לך את זה בחדר.

האם זה עבר אליך בבהלות, או שזה נשאר אצל זה ששם אצלך את זה בחדר? לא, כי אז זה שיבוא, אז רגע, רגע, שנייה. זה שיבוא וראה את הטוכי שנכנס לשם בטעות,

יגיד, חבר'ה, זה לא הטוכי שלו, כי אני עשר שנים עובר פה, זה לא הטוכי שלו, ייקח את הטוכי וילך. הוא קנה פעם אחת. אבל הוא כבר קנה עוד פעם, תראו. אדם, לא אסור לו לקנות אף פעם? מותר לו. אז מי אמר שהוא לא קנה? שיוכיח עכשיו. אני לא צריך להוכיח. אתה צריך להוכיח, אז למה להוציא?

אתה לוקח את הטוכי. אם הטוכי הוא הפקר, אם הטוכי הפקר והוא נכנס לחצר שהיא לא משתמרת, האם הטוכי בתוך החצר

עבר לבעלים, או שהוא נשאר הפקר בתוך החצר? זו השאלה שבה. אני אומר,

אם זה הפקר,

אז זה לא עבר לבעלים.

או במקור חצר שלא משתמרת, זה לא עבר לבעלים. הוא אומר, אם מישהו עובר שם, לא לקחת את זה. לא, לא, רק אחרי שהוא יבוא הביתה.

אתה יודע, אבל אתה יכול לגרום לבן אדם,

לא, לא, אז ככה. זה יקשה, למה? הוא עשר שנים עובר פה, הוא לא יודע, אם הוא לא יודע, הוא לא יכול לנגוע. אסור לנגוע. אם הוא ראה בעיניים שלו, הוא באמצע לעבור, ראה תוכי אפקר משוטט שעה, פתאום נכנס לחצר, הוא יכול לקחת אותו להמשיך איתו. אוקיי. כי זה אפקר. כי החצר לא משתמרת, והוא לא קנה את זה. זה תמונה אחרת לגמרי. זה היה תמונה, תוכי אפקר. אבל אם הוא עונה והוא רואה את התוכי חונה בדשא.

הוא לא יכול לקחת אותו. נכון. מה זה אומר? השם, בתשע שלי.

אז אסור לקחת אותו. אסור לו לקחת אותו. ודאי, אולי זה שלך.

ודאי, אולי זה שלך. קנית אותו. יפה, אבל אם ראית... אבל אתה חסמו קנית אותו. כי הוא לא יודע, אולי. הוא לא יודע. הוא יכול לבוא ולשאול אותך. הוא יכול לבוא ולשאול אותך. אתה קנית תוכי פה?

הוא יכול לבוא ולשאול אותך.

סתם, בלי שתדע. תגיד לו, לא קניתי שום דבר, אז הוא ייקח. אם תגיד לו, קנית עכשיו, אז הוא לא ייקח. יש לי שאלה, אם נתוק עכשיו אף נכנס לתוך המרפסת, אליו הביתה.

זה אליו הביתה, זה חצר המשתמרת. הבית זה חצר משתמרת. טוב, טוב, אז בואו נגיע לזה. אז ככה, אז ככה, טוב, אנחנו, אז ככה, שימו לב. אז הדין הוא שבחצר המשתמרת,

מי בעד כץ?

לא, למה? זה חצר של בעלה קרוב.

אז רבותיי, חצר,

חצר המשתמרת,

אז תמיד היא קונה. חצר שלא משתמרת, היא לא קונה.

אומרת הגמרא אצלנו בבמציאה,

ככה. מה הדין?

תראו, בדף יא עמוד ב, אני רואה שאת זה הם לא צילמו פה,

יא עמוד ב.

כתוב בגמרא, בדף יא עמוד ב, ככה.

אין לכם? יש לכם יא עמוד ב? כמו שכתוב אל העם ערבה שלמטה, לא ראיתי את זה. זה יא עמוד ב.

כן, עכשיו יש כתוב אל העם ערבה שלך.

22. לא, זה יא עמוד א. זה אין לכם. 22. לא, זה יא עמוד ב.

זה יא עמוד ב. זה יא עמוד ב. זה בי עמוד א יש לכם פה.

זה יא עמוד ב.

אבל תראו בדף יב עמוד א,

הגמרא חוזרת על הקטע שבי א' עמוד ב איזה נקודה,

שאולי גם פה אתם תוכלו לראות אותה.

אומרת הגמרא פה

גופה

ראה אותם רצין אחר המציאה.

אדם שרואה,

כן, רצים אנשים אחרי מציאה.

והוא נכנס לשדה שלו, והוא רוצה שהשדה שלו תקנה את המציאה הזאת.

מה הדין?

אמר רבי ירמיה,

אמר רבי יוחנן,

והוא שרץ אחריהן ומגיען.

אם הוא רוצה לקנות את המציאה, אנשים רצים אחרי מציאה,

והוא רוצה לקנות אותה,

אז הוא יכול לקנות אותה,

כן,

ומגיען.

אז הוא קונה את זה, נכון?

אם הוא יכול להגיע לפני,

למשל, הוא ראה עכשיו צבי פה נכנס לחצר,

צבי שבור רגליים, עוד מעט נראה את המשנה על זה גם,

אז אם הוא רוצה, הוא יכול להגיע לפני שהצבי הזה יצא מהחצר,

הוא מגיע אותו לפני שהצבי הזה יוצא מהחצר, אז הוא קונה את זה.

שצריך שינעל או סגר או זה.

כן, אבל פה מדובר, אם הוא מגיע לפני שהוא יצא, וצבי שבור, עוד מעט נראה את המשנה. זה הגדרות של חזקה. זה חזקה, מה שאתה מדבר.

אז אומרת הגמרא, אם אני מקצר פה בגלל השעה,

הגמרא פה אומרת שאם הוא רץ אחריהן,

אז תלוי.

אם הוא מגיע אז הוא קונה, אם הוא לא מגיע, הוא לא קונה.

ככה הגמרא אומרת.

מה שאמרת?

אם אני יכול להגיע לפני שהגדי הזה יצא החוצה,

הגדי הזה שנכנס לחצר,

אני אגיע לחצר לפני שהוא יצא החוצה,

אז אני קונה אותו.

לפני אלה שרצו, אפילו ש... שייך לך. כן, שייך לי, ואם לא, לא. הוא נכנס פנימה, אז הגעת את השער הוא שלך. כן.

עכשיו,

זה שלי.

אומרת הגמרא,

וזה הגמרא בעמוד ב' אומרת יותר בהרחבה,

מה הדין,

כן, לגבי מתנה?

אומר רב פפא, תראה,

אני מדבר על שתי המקרים, הגמרא מדברת על מתנה ועל זה, והיא מדמה את שתיהם ביחד.

אומר רב פפא מתנה,

אני מקנה לך את המתנה.

פה לא צריך חצר המשתמרת.

רב פפא בי' א' עמוד ב' אומר, לא צריך חצר המשתמרת במתנה.

למה?

לא צריך שהחצר תהיה שמורה, כי מי נותן לי את המתנה?

אתה, מקנה לי אותה.

אז איפה שמת אותה? בחצר שלי.

יש פה דעת אחרת שהיא עושה לי את הקניין, שאני אקנה? כן, אני... לא צריך חצר המשתמרת. אבל בשביל שזה יהיה שלך,

אתה צריך אתה לעצמך לעשות קניה.

אז הקניין הזה גם מספיק בחצר. לא, דעת אחרת מקנה. אפילו אם אני בא חם לחנות,

ואני קולה את הבקבוק,

ולא לקחתי אותו, הוא לא שלי.

כן. נכון?

מה זה לקחת אותו?

אני באתי, שילמתי עכשיו כסף. שילמת. אבל לא לקחת, לא הרמתי אותו. אז זה מחלוקת. יש בזה מחלוקת. דבר תורה מאות קונות, רק שמא יישרפו חיטיך בעלייה.

מהתורה מאות קונות. כן, כי אם אחר כך נשרף הכול, אז אני פה אז... אז רבנן תיקנו את הדבר הזה, שלא יישרפו איתך בעלייה. אז אתה צריך להרים.

אז אותו דבר פה, בן אדם ייתן לך מטלה.

אתה צריך לבוא לעשות איזה קניין. יפה. אז החצר שלי הוא בעצם קניין, רק תמיד יש בו בעיה, הוא לא משתמר.

אומר רב פאפה, איפה שיש פה צירוף של דעת אחרת שהיא מקנה,

זה עוזר.

אם מישהו מקנה לך, גם יש פה דעה אחרת.

אם זה דבר שנכנס מההפקר, אז החצר הזאת לא תקנה. לא צריך, לא צריך. אין אדם אחר שחושב על זה. לא צריך. אוקיי. לא צריך.

אם זה לא היה צריך, אז מקנה דעת קונה,

זה לא שתיים?

מה?

אתה אומר שגם הכול קונה. שתי דעות של שתי בני אדם. כן. וגם מקנה, תמיד, איך יעבור אליי? צריך את הקניין שלי, שייכנס אליי.

איך זה ייכנס אליי?

לא צריך דעה, לא צריך דעה שאתה אומר. המקנה זה מוציא מרשותו. לא, הוא שואל אם הוא התקשר אליו ואמר לו בטלפון.

מה צריך? המקנה. החצר קונה פה, לא צריך. זה אומר רב פאפה.

רב פאפה אומר לנו, מחדש. בגמרא, אומר רב פאפה שבמתנה,

כיוון שמישהו אחר מקנה לך את זה,

מה הדין? החצר קונה אפילו שהיא לא משתמרת. למה? כי בצירוף החצר,

יש פה דעת אחרת שהיא מקנה לי את זה.

אבל יש פה דעת בישוק. יש כוח מדהים. יפה.

אבל אין פה... אבל זה הפקר, אין כוח מקנה, אז החלטה היא שאינה משתמרת לא מקנה. אין פה הוראת בעלות. יפה מאוד, אלחנן. עכשיו, יש פה ביחד עם הדעת אחרת מקנה. אם זה בא מהפקר,

אז צריך רק את הקניין שלי,

אז צריך את הצבע המשתמרת.

אבל יש פה צירוף של דעת אחרת מקנה.

אומר הפאפה זה משקר. זה מספיק לי רק על הדעת אחרת מקנה, ובעיקר לא צפה על זה אפילו. יפה מאוד, ככה אומר הפאפה.

על זה אומרת הגמרא הלאה, ממשיכה הגמורי ואומרת,

אותו דבר הדין הוא לגבי שתיים שרצים.

בדף יא עמוד ב', אחרי המציאה,

אז אמרנו שרק אם אני יכול להגיע לחצר לפני שהמציאה תלך,

זה רק אז הדין הוא שאני קונה את זה.

כל זה דווקא במציאה של הפקר.

אבל אם מישהו נתן לי דבר במתנה,

בחיי גבנה שהוא מכניס לי לחצר דבר במתנה,

אז הוא מקנה לי את זה, הוא רוצה להקנות לי את זה,

אז אפילו שכשאני, עד שאני אגיע לחצר שלי,

החפץ הזה הוא נתן לי למשל בהמה,

והבהמה תצא,

כבר, כבר, כבר אני מגיע, זה אורו קשור,

כל פרט פה קשור.

לא, כי היא לא יכולה להקנות בעצם. רק רגע, כבר, אנחנו נגיע לנקודה שלנו.

אנחנו נגיש פה איזה עוד רבי קיוויגר,

ואנחנו נגיע לנקודה שלנו.

כן?

אז אצלנו, רבותיי, אומרת הגמרא אותו דבר במתנה,

יהיה הדין שונה גם לגבי הדבר,

שאם נותן לך בהמה במתנה,

ושמתי לך אותה בחצר,

עכשיו, הבהמה הזאת יכולה לצאת עד שאתה תגיע. אפילו איך, היא אומרת הגמרא,

פה, במתנה, כיוון שיש דעת אחרת, מקנה,

אומר הברמיה,

אז תקנה אפילו שהיא תצא עד שתגיע.

הוא לומד את זה מהדין הראשון.

כמו שרב פאפה אמר לנו, אני חוזר,

שיהיה מובן,

כמו שרב פאפה אמר לנו במתנה,

שכשאני נותן לך מתנה,

זה מועיל אפילו בחצר שלא משתמרת,

אז גם עוד דין יש,

שהרי כשאני נותן לך דבר שתקנה בחצר,

צריך שאתה תגיע לחצר לפני שהדבר הזה יברח לך.

כל זה דווקא כשזה דבר שנכנס לבד.

מציעה, כשרצים אחרי אנשים, היא תצא לך עוד מעט,

אז פה אתה לא קונה אם לא הגעת אליה לפני שהיא יצאה לחצר.

אבל איפה שאתה מגיע לפני שזה יצא, אתה קונה.

אבל אם אתה לא מגיע לפני שיצא, אתה לא קונה.

כל זה רק בהפקר.

אבל במתנה, אומר הברמיה, כיוון שיש פה דעת אחרת שמקנה,

זה עוזר.

אפילו שכשאני אגיע היא כבר תצא הבהמה,

זה עוזר לקנות אותה. זה לא קשור לחצר בכלל. כן. וזה ראיה שהביא מרב פאפא.

זה הגמרא.

אני לא הייתי רוצה יותר להאריך, אבל הזמן כבר מאוחר.

אז אנחנו נ... זה הגמרא.

אומר,

אומר,

כן, זה הגמרא.

הרמב״ם, וזה רבי עקיבא איגר בגיטין דף סט,

רבי עקיבא איגר בגיטין דף סט שואל שאלה.

שואל רבי עקיבא איגר שהרמב״ם סותר את עצמו.

הרמב״ם מצד אחד פסק להלכה לא כמו רב פאפא,

ויש לנו פה את הרמב״ם, שילמו לנו את הרמב״ם.

הרמב״ם פסק לא כמו רב פאפא.

בואו נקרא את הרמב״ם בפנים.

תראו את הלכה, סוף הלכה חטא.

חוד שחייה.

כרטוף ברמב״ם ככה.

וחצרו, באמצע הלכה חטא, אתם רואים? באמצע הלכה חטא, הלכות שחירי המתנה פרק ד',

באמצע הלכה חטא. חצרו של האדם קונה לו שלא מדעתו,

אף על פי שאינו עומד שם.

כיוון שהגיעה המתנה לחצרו,

כאילו זכה בה.

במה דברים אמורים בחצר?

במה דברים אמורים בחצר המשתמרת?

אבל בחצר שאינה משתמרת,

מה הדין?

אז הדין הוא, עד שיהיה עומד בצדה ויאמר זכתה לי שדה.

כתוב ברמב״ם שדווקא אם זו חצר המשתמרת,

רק אז החצר קונה לי.

אבל חצר שלא משתמרת, זה לא יעזור,

אני צריך לעמוד ליד החצר ולהגיד שאני רוצה שתקנה לי.

וזה גם במתנה.

אז רואים, לא כמו רב פאפא.

הרמב״ם פוסק פה, לא כמו רב פאפא.

כי לפי רב פאפא במתנה,

אפילו בחצר שהיא לא משתמרת,

זה קונה.

אז רואים פה שלא כמו רב פאפא הרמב״ם פוסק.

שואל רבי עקיבא יגב,

הרי

הרמב״ם פוסק לגבי הדין של היה אדם, נכנסה לדבר, מישהו הקנה לו חפץ,

או היו רודפים אחרי המציאה.

אז אמרנו ברחרי רודפים אחרי המציאה, אמרנו מפורש,

שאם אני הגעתי לחצר והבהמה עוד לא ברחה, רק אז אני קונה.

אבל אם כשכבר הגעתי,

הבהמה יצאה,

אני לא קונה.

נכון?

אבל אמרנו, כל זה רק

במה?

בהפקר. אבל במישהו מה נותן לי מתנה,

אז הוא מקנה לי את זה מספיק, אפילו שכשהגעתי זה לא יעזור.

ומאיפה הוצאנו את הדין הזה,

רבי ירמיה? מהדין של רב פאפא.

ופה הרמב״ם כן פוסק את הדין הזה.

שאפילו שהוא לא הגיע,

אם זה מתנה,

אפילו שהוא לא הגיע הבעלים, והבהמה כבר יצאה,

זה מועיל.

והוא קונה את זה.

שואל רבי עקיבא יגאל, סתירה, כן?

סתירה עצומה.

הרי מצד אחד אנחנו פוסקים לא כמו רב פאפא במתנה,

ואנחנו סוברים שמתי אני קונה? רק חצר המשתמרת.

רק חצר המשתמרת. מצוין. רק חצר המשתמרת. רק אז אני קונה במתנה.

חצר שלא משתמרת אני לא קונה, אפילו שיש פה מישהו שמקנה לי.

דעת אחרת מקנה.

ואילו בעיה רץ אחרי החפץ, הבהמה,

שהדין הוא שמה.

שזה לא מועיל לי לקנות אם לא הגעתי למקום,

והבהמה רק בפנים, רק אז אני קונה. אבל אם הגעתי והיא כבר יצאה,

אני לא קונה, כן?

אז אני לא קונה.

אבל במתנה מעדין, אומר הרמב״ם,

שאפילו אם הגעת והיא כבר יצאה,

אתה כן קונה.

למה? כי דעת אחרת מקנה אותך. אולי בגלל שזו חצר משתמרת רק.

למה זה נקרא משתמרת?

בגלל שהרמב״ם מדבר, עוד פעם, אבל... כן, לא, אבל שמה זה לא משתמר. כי זה יצא, אתה רואה שזה יצא, זה לא משתמר לי.

זה יצא.

הבהמה יוצאת. עד שהגעתי היא יוצאת.

אז היא לא נקראת משתמרת מספיק.

איך היא נכנסה היום, היא משתמרת?

זו השאלה.

שואל רבי עקיבגר סתירה עצומה.

אומר רבי עקיבגר תירוץ נפלא, ופה זה כל הסוגיה שלנו.

אומר רבי עקיבגר, תדע לך,

שיש חילוק.

הרמב״ם שם מדבר, וכמו שאתה התחלת לנגוע,

כשהרמב״ם אומר שאני קונה במתנה,

אפילו שהיא יצאה כבר מהחצר שלי,

מדובר שהחצר היא משתמרת

לכל הדברים.

אבל הדבר הזה היא לא משתמרת,

כי היא יכולה להיכנס ולצאת.

אומר רבי עקיבגר,

יש שאלה חדשה, אומר רבי עקיבגר, נידון חדש.

משתמרת. חצר שהוא משתמר להכל, חוץ מלדבר שאתה רוצה לקנות אותו עכשיו,

שאליו הוא לא משתמר,

מה הדין?

עד היום דיברנו שחצר משתמרת להכל,

אבל מה יהיה הדין שחצר היא משתמרת להכל, חוץ מהדבר הזה?

כמו הבהמה פה. השאלה קודם כל לעצמה, מה זה חצר המשתמרת? מה ההגדרה שלה?

זה נעול, גדול, פערות, זמן. חצר, המשתמרת, שלא נכנסים, לא עוברים שם אנשים, לא כלום.

לא נכנסים אנשים. לא כלום. אבל היא לא משתמרת לגבי העוף הזה. העוף הזה יכול לצאת בחזרה. אז הדין הוא, אז אומר רבי עקיבגר, זה עוד נידון.

אם זה משתמר להכל חוץ מהדבר שאתה רוצה לקנות אותו אז צריך לדעת אם זה משתמר תמיד לאותו נידון גם לאותו נידון, מה הדין אז? זה אומר רבי קיוויגר אומר רבי קיוויגר, בזה פוסק הרמב״ם

בזה פוסק הרמב״ם שאם זה משתמר להכל חוץ מדבר אחד שעליו אתה נידון בזה פוסק הרמב״ם שמועיל במתנה אפילו כשאתה מגיע הוא יכול כבר לצאת, הוא יכול לברוח זה מועיל

במתנה. במתנה. ועוד רגע נגיע להפקר.

במתנה.

כך כתוב ברבי עקיבא יגב.

אז יכול להיות שבאמת הרמב״ם כן פוסק כמו רב פאפא. לא, לא, לא, לא. לא, רק רב פאפא דיבר במקרה שהוא משתמר להכל. לא, לא, לא. רב פאפא דיבר במקרה שהוא משתמר להכל. לא, רב פאפא דיבר שהוא משתמר להכל. לא, רב פאפא דיבר שהוא משתמר להכל. ועל זה רב פאפא אמר שמה הדין במתנה?

מה רב פאפא אמר כשהוא משתמר להכל למתנה?

מועיל דעת אחרת. והרמב״ם פוסק שמשתמר להכל לא מועיל דעת אחרת.

עוד פעם,

הרמב״ם מוכרש. לא, הוא אומר שהיה במקום שזה לא משתמר.

במקום שמשתמר לכל חוץ מדבר אחד בדבר הזה,

אז הפוך, פה הרמב״ם אומר שאתה כן קנית.

הפוך.

אם זה משתמר...

זהו, זה מה שהפאבא דיבר זה רק במקרה שזה לא משתמר בכלל.

לא, חצר... עוד פעם, אני חוזר. רפאבא אומר ש... רפאבא, אני חוזר.

מישהו מקנה לך, איך אתה תקנה דבר, מישהו אחר מקנה לך?

אם אני מקביע דבר שאתה תקנה. מה הרעיון של דעת אחרת מקנה?

בקניין יש חלק שיצא ממני וחלק שיכנס אליך.

כשיצא ממני ולא נכנס אליך, צריך... אז דעת אחרת היא עושה שזה מוציא ממנו,

וזה הדעת אחרת מקנה, שזה מוציא ממנו. אז איך זה קונה אם החצר שלא משתמרת? כי החצר, יש פה חצר, חסר פה רק חלק קטן לקנות,

אז חצר אשום שלא משתמרת זה עוזר בחצר בדבר כזה שמישהו אחר מכניס לך.

אבל בהפקר שאין מי שמכניס לך,

אין פה איזו דעת אחרת שדוחפת להכניס לך את זה,

אז פה אפילו בחצר של המשתמרת זה לא יעזור.

ממילא, רבותיי, אם ככה, אחרי שרבי קיוויגר אומר, בוא נחזור אלינו לנושא שלנו.

הטוקי הזה שנכנס לבית, אומר ההפקר.

אז כשהוא נכנס לבית,

עדינו, אמרנו, בטוקי הזה שנכנס לבית,

מה קורה? כשהטוקי הזה נכנס פה לבית,

זה משתמר להכל ולא משתמר לטוקי. יפה מאוד, משתמר להכל חוץ מהטוקי.

ומה אין לך, טוקי הוא יכול לצאת. כן, אבל הוא עף.

אבל הוא עף מהחלון בחזרה. הוא חגור עם גדר וזה, אבל הוא עף. החצר.

ומה אין לך מה השתמרת?

אבל נגד טוקי זה לא משתמר.

מה, תסגור את החלונות אחרי במקלט?

החלון פתוח. חלון פתוח. אז החצר לא משתמרת לגבי הטוקי, נכון?

אז אם החצר לא משתמרת לגבי הטוקי?

זה לא קונה.

אז אם החצר לא משתמרת לגבי התוכי, אז במתנה אמרנו שמה הדין?

שהוא קונה. כי יש דעת אחרת בקנה, אבל זה מציע לא שייך.

אבל פה לכאורה אמרנו, זה לא מתנה, זה מציעה. זה מה ששאלנו בהתחלה. זה מציעה, מציעה זה לא קונה.

לכאורה זה לא יקנה, זה לא קנה לכאורה.

אבל הראש בסימן א', יכול להיות יעקבוביץ' שעד כאן לא קנה. כן, אבל נמשיך.

הראש בסימן א',

ובמציע, כן, פרק א',

בסימן א',

כן, פרק א', סימן ל' ב',

כותב הראש ככה,

הוא מדבר על הגמרא, איש גמרא גם פה, מעניינת,

אדם זרק ארנק

לבית של חברו,

דרך החלון זה עובר וזה יצא מהחלון השני,

והוא רוצה שחבר שלו יקנה את זה.

אז זה עובר בבית שלו.

הוא רוצה שמי, שזה שלך אמר אצלו?

לא קונה. לא קונה. אז ככה, אז בואו נראה.

רגע, אלא זה שזרק, כי החצר לא מפועל לכיסא הכבוד. למה? אני רוצה, שזה שזה עבר דרכו יקנה? אני רוצה, לא לפי ראשי, אני רוצה, בוא נביא את המקרה של הראש. אני אביא לך את המקרה.

כשהראש מדבר במקרה שאני זוג לחצר,

יש חלון פה וחלון שם,

ואני רוצה שהבית הזה, כשזה עובר המתנה,

בעל הבית יקנה אותה. זה שזה עבר דרכו, שהוא יקנה. הבית השלישי, כשזה נכנס,

רציתי שהוא יקנה,

אחרי זה התחרתי, אמרתי, אוי, לא, לא כדאי, אני רוצה את זה. ואחרי זה המשיך ויצא החוצה.

מה הדין?

אז הגמרא מסתפקת.

וכאן התחרת הרב. באמצע שזה בבית, באמצע הבית, באוויר הבית.

כשזה היה באוויר הבית הוא מתחרת. רק שנייה, חצרו של אדם.

איך ויש לי פה שטע, זה מפה עד השמיים שלי? אז בעצם תמיד אוויר קונה עד למעלה, האוויר קונה לך, עד הזה שלך קונה האוויר, עד עצר, עד עת, אם זה פתוח, עד למעלה.

אבל דווקא שסופו לנוח שם

אבל דבר שלא סופו לנוח, והוא עבר, זה הספק של הגמרא

זה הספק של הגמרא

אם בעטים בכדור והכדור נפל לצרה זה לא שלך

ודאי שלא, זה של מישהו הכדור, מדובר פה על דבר שלא שייך לאף אחד, זה ודאי

או אוהב כי ראש הוא רוצה להקנות לך את הכדור יפה מאוד, אז ככה, הוא בערק של הראש, אז זה סוגיה בדף יב,

הגמרא הנשארת למסקנה בסוגיה הזאת היא בעיה דלא יפשטה.

מה זה בעיה דלא יפשטה?

בעיה לא נפשטה. ‫לא פשטה אותה.

לא נפשט.

אומר הראש, אז תלוי לגבי מה להלכה,

אומר הראש, תלוי אם זה

דבר שמישהו נתן לך אותו בעצם,

הוא פה רצה לתת לך אותו מתנה, זה שלי.

ואני רוצה לתת לך אותו מתנה.

אז פה, כמו שאני רוצה לתת לך אותו מתנה,

יש ספק.

הספק הוא ספק צדדי.

האם אוויר שלא נח בסוף, אני קונה בזה,

או לא, זה ספק דיני, שהגמרא נשארת בו בספק.

אז מספק, אומר הראש, מחזירים את זה למרי קאמה,

לבעלים, זה העניין. אפשר לצאת בכלל שזרק את זה. כן, האדם הראשון.

מרקאמה זה האדם הראשון, שזרק את זה. נותנים, הוא מרק.

אדם הראשון, הקאמה הראשון, הבעלים מחזירים לי את זה.

אבל, כן, אם זה של הפקר,

אז הראשון שזכה בזה זה הבעל בית. מספק אומנם אם האוויר הזה קונה או לא,

אז אם מישהו אחרי זה בחוץ, חטף את הארנק הזה מבחוץ,

לא יכול לקחת, מחזירים את זה לבעל הבית.

ככה אומר הראש.

זה שזער בנשת זער. כן, זה שעבר בשטח שלי.

עכשיו, הטוקי הזה אומנם נכנס באוויר שלי,

נכנס הטוקי הזה לבית שלי,

אז הטוקי הזה, כיוון שזה בעצם הפקר,

כמו שביארנו למעלה, שתרנגולת שמרדה, אז היא נקראת הפקר לחלוטין,

ואם זה הפקר אז זה של אף אחד לא,

אז מי ספק זה נשאר, של מי זה שייך?

לבעל הבית. מי זה בעל הבית פה?

מר יעקובוביץ'.

אז מר יעקובוביץ' קנה את זה,

ויעקובוביץ' קנה את הטוקי.

אם כן, מר כץ יצטרך להחזיר לו את הטוקי,

כי זה היה אצלו. וגם לקחת את הכסף. וממילא, מה שהוא ירצה, הוא יכול לעשות בכסף.

מה? זה חצר שמשתמרת. זה חצר שמשתמרת לה הכל חוץ מדבר אחד.

זו הסוגיה של הראש.

זה משתמר לה הכל חוץ מהדבר הזה.

אני מקווה שהנושא לא היה מדי קשה,

אבל זה נושא עמוק מאוד,

וניסינו כמה ש...

מה לעלות?

תשובה לאור מה שאמרנו. לאור מה שאמרנו, לסיכום. לפי הסדר, הראשונה.

לפי הסדר. מי מגיע הטוקי, לרותי או לאיש שמעבר לטף, שנתן סיבתי?

למסקנה יוצא,

הטוקי הזה שנכנס, הטוקי

שנכנס למשפחת יעקבוביץ',

אז שאלנו שאלה ראשונה, למי הוא מגיע הטוקי?

האם לרותי או לאיש שמעבר לקו?

לא לרותי ולא לאיש שמעבר לקו. למה?

למה? כי זה הפקר. למה? כי זה הפקר.

ואם זה הפקר,

אז זה שייך למי? לבעל הבית, יעקבוביץ'.

ממילא אם אתה רוצה לתת למר יעקבוביץ' שלוש חמש אלף דולר, הוא יכול לקבל אם הוא ירצה.

ואם הוא ירצה יותר, הוא יכול לתת יותר.

או הוא יכול למכור את זה גם בשוק.

שאלה שלישית, האם מותר לקבל את הכסף?

כן, האם אכן מותר לקבל את הכסף?

למי הוא מגיע? האם למר כץ או למר יעקבוביץ'?

זה מגיע.

למר יעקבוביץ'.

וממילא השאלה הרביעית, אם ישנה חובה להחזיר את התוכי,

לא חייב להחזיר את התוכי.

זה הגמרא בחולין שהזכרנו,

תרנגולת שמרדה זה הפקר,

אין פה שום חיוב השבת אבדה.

אז מר יעקבוביץ' זכה בתוכי היקר הזה,

ואם הוא ירצה,

ימכור אותו,

אם ירצה,

יישאר אצלו.

איזה אישה לא יכולה להבין. זה ברור. אביך עניה.

עניה.

עניה.

שטח ירדה די כונס אבריחו.

עניה.

עניה.

לא עבדו לעבדו.

שטחי אני אני.

לא שומע אתכם!

היי!

אני אני אני.

די! עבדו דקו.

הקדוש ברוך הוא. עניה. אני אני אני אני. לא שומע. לא שומע! ושל הקדוש ברוך הוא.

עניה.

אני אני.

היי!

תודה רבה.

רבותיי, אנחנו אמרנו פה גמרא, שזה וורט חשוב מהגמרא הזאת שהזכרנו בבמה מציע, כף ד',

שזה מאוד מאוד חשוב. בואו נשמע את הוורט.

הגמרא אומרת, המציל

מן הדוב ומן הארי למדנו, מן הברדלס, מזוטו של ים, קנה.

פה אנחנו נבהר דבר נפלא מאוד.

ידוע, כתוב במדרש,

שיעקב ועשיו עשו חלוקה

בין שני העולמות.

יעקב אמר לעשיו, אתה תיקח את העולם הזה ואני אקח את העולם הבא-רוחניות.

זו הייתה החלוקה של... איזה חלוקה? זה לא שווה ושווה. מה זה? מה?

מה זה מה זה? ככה, על העולם הבא?

איזה חלוקה זו. הוא ויתר, עשיו בעיניים של מי? בעיניים של מי? בעיניים שלך, אתה צודק, אבל... נכון. הוא בדיוק תחק עליו.

איזה חלוקה? יפה. אז הייתה החלוקה, כתוב במדרש, אז... על פי זה בחלוקים, זה מרשעים, הקדוש ברוך הוא נותן להם בעולם הזה, על פי מה שהם חושבים. כן. אז יש לנו חלוקה בעצם, רבותיי.

ישנה חלוקה, הייתה, עשו הסכם, עשיו ויעקב,

כן?

מעולם הזה, מעולם הבא, עשיו,

יעקב, עולם הבא, עם ישראל, זה יעקב, תורה רוחניות.

השאלה, איך מותר לנו לאכול ולשתות?

ביקשנו רשות מעשיו?

ביקשנו ממנו רשות?

זה הייתה חלוקה, זה גשמיות, זה לא שייך לנו.

איך מותר לנו לאכול?

אבל עופות שואפים לנו לצלחת. כן, אבל איך אפשר? זה שיעקב מכר לו, לעשיו, את הזה, הוא לא יכול, יעקב, הוא לא יכול להחליט לכל העולם, לכל הזרע שיצא אחריו,

מה לאכול,

כן לאכול, אז מה? אם זו הייתה חלוקה, אז הוא אבי האומה, הוא החליט. אנחנו יכולים לצלחת. התשובה, התשובה,

אני לא יכול להחליט לילדים שלי אם לאכול, תלוי לשם מה זה. רבותיי, זה עומדים על השאלה הזאת, מה זאת אומרת, לפני מחר ואחרי מחר זה גזל מהשם?

אוה, אבל זה לא שלנו, יפה, אלחנן נוגע בנקודה, הוא נגע בנקודה פה.

אתם יודעים מה התשובה? כן, אלחנן?

משהו.

רב אלחנון, תמשיך לעמוד, אתה תצא רב אלחנון.

אז רבותיי,

אתם יודעים מה התשובה?

כתוב, אילולי בריתי יומם ולילה,

חוקות שמיים וארץ לא שמתי.

אומר הקדוש ברוך הוא,

אם לא יהיה תורה יומם ולילה בעולם, אני מחריב את העולם.

לכן הקדוש ברוך הוא ברא את הבריאה בצורה כזאת נפלאה,

שיש ארצות ששם הלילה, יש ארצות ששם היום. למה?

כי כשיושנים שם בלילה, אז יש ארצות ששם היום, ואז הם לומדים תורה.

אבל אם יש רגע אחד הפסק מתורה,

העולם נהפך לתוהו ובוהו. זה פסוק, אילולי בריתי יומם ולילה,

חוקות שמיים וארץ לא שמתי. אין. איך זה עונה על התשובה שלך? כבר, כבר, כבר. אנחנו כל דבר אוהבים לבנות אותו.

ראית פעם בניין, לשח? שמים את הבניין, קודם כל קומה-קומה, וזה עולה.

שלב-שלב.

שמים וארץ לא שמתי. אין קיום לעולם.

אז אנחנו, איך אנחנו יכולים לאכול שם?

הגמרא של אמנו, המציל מן הדוב, מן הארי ומן הברדלס. אם אני מציל דבר שהוא הולך להיות אבוד,

אני קונה אותו.

נכון?

הדוב, הארי הזה, בא לאכול את העוף הזה. אם אני הצלתי את העוף או את הכבש,

קניתי אותו, אפילו שיש לו בעלים.

למה? כי אני הצלתי את הדבר הזה.

אז על ידי שהצלתי אותו, קניתי אותו. אתה עדיין באמת? כי בלעדיין...

על ידי שאנחנו לומדים תורה, מה שעשינו עכשיו. אז הכול שלנו. אנחנו מצילים את כל הבריאה.

אז אנחנו קונים ויש לנו רשות לאכול. אז הכול שלנו.

בעצם הם צריכים לתת לך את הכול. למה הם צריכים לתת לך את הכול? אתה לא צריך לבנות גם. לא, מבינת הכנראית. אתה לא צריך לבנות. ולכן מותר לך לאכול.

למה מותר לנו לאכול? כי על ידי התורה אנחנו מצילים את כל הבריאה,

בזכות התורה. אז למה גזל אכולת?

כל אלה שעכשיו פה מצטרפים לשיעור, גזע יעקו מותר, מותר, רק משום חיול השם

ואם לא יהיה חיול השם?

אם הוא לא היה סם בחלוקה, אני עונה לו. עכשיו האסר צריך לבקש ממנו. או, אבל התשובה, כן, איך אפשר לקלט את הכל. אבל זה היה בהסכם שהוא נתן לו, שאפילו שהוא באמת היה נותן לך את זה.

שהאבא הקנה את כל הירושה לעבד,

ולבן הוא לא הוריש כלום. בסוף העבד אמר לו כך דבר אחד,

אז השם נתן לנו את התורה, ואנחנו קונים את עשיו עם כל מה שיש לו, אוכלים הכול. רגע, אני שואל, אם בקוי לא יודע,

ואין לו הנחש ואיתו, זה עדיין קלוי להשם?

מה?

אם זה ברור, זה כמובן שעשו גדר, זה גדר. זה סוגיה...

אם עכשיו אתה רואה סיני ברחוב הולך, נפל ממנו ארנג, מותר לך לגעת את זה? אם ברור שהוא לא עוזר, אם ברור שהוא לא יודע,

אבודתו הרמותרת.

אבודתו הרמותרת.

אבודתו הרמותרת. אין לו עובדך אבו. רגע, כשיושבים את זה, אין אפשר לקרות קצת?

אפשר לעמוד כאן, לקרות?

אני אנסה, אני מזהר לא על עובדך אבו.

לא ככה שנים, תלמדו!

לעמוד, לעמוד, לעמקיי, לא ככה.

אתם מאצילים את העולם עכשיו, נו! לפניי. לא עובדך באמת,

אי ללא עובדך באמת, ותאר לי בינו, אי ללא עובדך באמת, ותאר לי בינו.

לעומדך באמת, לעומדך באמת, ותאר לי בינו, לעומדך באמת, הקדוש ברוך הוא,

אנחנו אוהבים אותך.

הקדוש ברוך הוא, אנחנו אוהבים שלך,

הקדוש ברוך הוא, אנחנו אוהבים אותך, הקדוש ברוך הוא, אנחנו אוהבים אותך.

לאהבתך באמת ותאר לי בינו, לאהבתך באמת ותאר לי בינו, לאהבתך באמת ותאר לי בינו, לאהבתך באמת ותאר לי בינו, לאהבתך באמת ותאר לי בינו,

לאובדך באמת