שאלה שבועית עולמית - הרב נתן מחפוד

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

תתחיל להתרגש, חופשי הרב, זה כבר שעות ושבע מאות שנה.

כן, אנחנו בסיאל דשמיים מתחילים שיעור בנושא שאירע,

זה היה מעשה שהיה פה בארץ ישראל, ברוך השם.

היה את העובדה הזאתי פה באחת מערי המרכז.

בואו נקרא את הסיפור.

רבקה, שמה האמיתי,

קנתה שני כרטיסי כניסה לערב התרומה.

במודעות נכתב שהכרטיסים כוללים סעודה כיד המלך, תזמורת וכדומה.

והפתעת הערב, הגרלה על מכונית יוקרתית.

בעלה,

העייף לאחר ימי עבודה קשים,

ממאן להצטרף.

ורבקה פונה לחברתה הטובה, לאה,

ומציעה לה להצטרף אליה, תוך כדי שהיא משכנעת אותה, מה אכפת לך?

אני נותנת לך את הכרטיס במתנה.

ובסוף ה... כן, זאת אומרת, נותנת את הכרטיס במתנה,

אז יכולים לקבל במתנה, ואין בעיה.

ובסוף הערב אכן מגיעה הפתעת הערב, שגם המארגנים לא ציפו לה.

הכרטיס שזכה במכונית הוא הכרטיס של הוויכוח אז פרץ. רבקה טוענת, הכרטיס שייך לי, ואת רק אורחת שלי.

ותגידי תודה על האירוח שנתתי לך במתנה.

ולאא טוענת, את נתת לי את הכרטיס במתנה,

והוא כולל גם את ההגרלה.

ומזלי, הביא לי את הזכייה במכונית.

הוויכוח סוחף חלק גדול מן הקהל.

חלקם טוענים שהמכונית שייכת לרבקה, וכועסים על לאה שאינה מכירה טובה.

וחלקם שמסכימים עם לאה, וטענתם שמתנה זו מתנה.

אם כן, המכונית שייכת ללאה.

והמכונית

שייכת ללאה. מארגני הערב שלא ידעו מה לעשות,

החליטו שהמכונית תישאר בחזקתם, עד שיוחלט למי היא שייכת.

הצדדים פנו לבית משפט,

ובערכאה אחת הוחלט שהמכונית שייכת לרבקה,

ובערכאה שנייה הוחלט שהיא שייכת ללאה.

רבקה

נחושה בדעתה להמשיך ולהילחם להוצאת הצדק לאור.

עד כאן הסיפור, כפי מה שסיפרו לנו בזמנו,

מה הציבור אומר? למי שייכת המכונית?

לרבקה המארחת או ללאה האורחת?

כן, צדיק. ללאה?

ללאה, למה? נתנה לה מתנה גמורה, וזהו?

רבקה טוענת שהיא לא נתנה לה מתנה גמורה.

רבקה טוענת,

נתתי לך רק כרטיס ויזה, כרטיס כניסה לאולם.

כך רבקה טוענת.

מה אנחנו אומרים לרבקה? מה הטענה? איך אנחנו נבדוק האם רבקה צודקת בטענה שלה או שלאה צודקת בטענה?

כן. אני חושב שהרבן מגיע לרבקה, בעלת הבית. למה?

כי אם היא הייתה אומרת לה מראש,

דוגמה, בטוח שהכרטיס הזה סתם הוא יזכה, היא לא הייתה נותנת לה את הכרטיס. היא בדעתה היה רק בשביל להביא אותה,

שהיא הייתה חברה,

כמו שהיא עובדה שהיא רצתה שבעלה יבוא, והוא לא בא.

הסיבה שלה אמיתית הייתה, זה או שהיא תזכה בהגרלה,

או שהחברה שלה תבוא איתה בסך הכול. היא לא חשבה, לא היה לה בדעה לתת באמת את הרכב מתנה.

זאת אומרת, אם היא קנתה את הכרטיס בקופה,

וברגע שהיא קנתה היא ידעה שאפשר לזכות בכרטיס, אבל היא אמרה, אם הכרטיס שלה יזכה,

פשוט שאם היו שואלים אותה אם הכרטיס של החברה יזכה, היא הייתה אומרת, לא קונה לה את הכרטיס, אני מחזירה את הכסף,

לא נותנת לה את הכרטיס, אני לא קונה, שתקנה מעצמה. ועוד דבר,

אם רבקה, לאה הייתה יודעת שהכרטיס הוא כרטיס על הגרלה על רכב, ולא באמת שהיא באה סתם להשתתף, היא הייתה אומרת לה, יודעת, יש הגרלה, והיה אכפת לה באמת לזכות מהרכב, היא הייתה אומרת לה, אל תביא לי מתנה,

אני לא רוצה שום מתנה, אני אקנה לעצמי כרטיס. אפילו בן אדם שלא היה עושה הלוואה אם הוא רוצה לזכות ברכב.

זה שהיא באה ולקחה ממישהי את הכניסה ונהנתה מזה, זה לא מראה שהיא רצתה כל כך את המכונית.

מה, הייתי הולך להסתבך,

יגידו לה,

קנו לך את הכרטיס,

אז את לא יכולה לזכות ברכב? משמע שלא היה בדלתה לזכות.

זה שהיא זכתה זה הכרטיס של רבקה, ככה נראה בעניין. בוא נסדר, יש כאן כמה, העלית כמה טענות.

בוא נגיד ככה, יש הרבה הגרלות ברחוב עכשיו, הרבה הצעות של הגרלות ברחוב. אדם לא הולך לקחת הלוואות לקנות הגרלות, למה? כי הוא אומר, מי אמר שאני אזכה?

זאת אומרת שאפשרות זכייה היא לא, מה שנקרא, לא מריצה את הבני אדם ללכת ולזכות. כי כנגדו יש עוד חצי מיליון או מיליון באותה הגרלות. לא אכפת, אכפת מה הכוונה של הרב. עוד מה הכוונה, אם אדם מפעיל את עצמו בשביל שבדעתו הוא יזכה, אז משמע שהוא קונה את הכרטיס על דעת שהוא הולך לזכות. יפה מאוד, אז עכשיו... כי אצלה במקרה הזה משהו שהיא סתם באה, כאילו,

ודרך אגב, רק בשביל להצטרף ובשביל לשבת כסעודה כאדם מלך, זה מה שהיה אכפת לו. אז לא מה שעכשיו אדם זוכה במכונית,

כשאדם זוכה במכונית זה לא עושה לו למפרע, מה שנקרא,

גילוי האם זו הייתה כוונתו או לא. אנחנו צריכים ללכת ולבדוק אותו בשעת הנתינה.

לא אחרי שהוא פתאום יתברר שעכשיו הוא זכה במכונית, אז הוא יגיד, הוא חוזר בו מכל הנתינה הזאת.

אחת באה וקנה כרטיס. צריכים להחזיר את הסרט אחורה. בדיוק. אחת באה וקנה. אם לא זכו במכונית, לא היה אגרדה. מצוין, אז מה היה? כאילו מפתיעים אותה, אומרים לה, מה את אומרת עכשיו? יכול להיות שהכרטיס שלך יזכה.

מה היית עושה? היא הייתה אומרת לה, סליחה, תקריאי את הכרטיס,

לא רוצה למחמתנות.

מוציאה מכספה, כי היא אומרת, אני רוצה שזה יהיה בטוח שלי.

מה אשמה? אין כזה. טוב, אין כזה. טוב, אין כזה. לא, לא, אין כזה. למה בדיוק לא פה? אנחנו נסביר את זה עוד רגע. כן, כן. מה אתה אומר? למה? כי חכמים דואניים תמיד אפשר להיות בסוף. החוכמה זה בהתחלה.

היא רצתה שמישהו ילווה אותה, והייתה מוכן לשים על הכף את הכרטיס.

ווירטואלית, בפנים, ברור שהיא לקחה בחשבון, שאם חס וחלילה היא זוכה, הוא אמר לה, מה לעשות? אז בוא נגיד ככה. אם למעשה היא רק רוצה אותה כאורחת,

אז לכאורה היא לא צריכה להקנות לה בכלל את הכרטיס. היא אומרת לה, בואי, תשבי לידי באולם. היא לא יכולה להסתובב אותי. וזה רק הכרטיס כניסה. היא לא יכולה להסתובב אותי. זה הכרטיס כניסה. זאת אומרת, אם עכשיו רבקה הייתה בכניסה,

מחזיקה את שתי הכרטיסים ואומרת,

הנה, זה שתינו.

כן, זה שתינו.

היא הייתה נכנסת.

ואז בכלל לא היה כביכול בידה של לאה, לא היה אמור להיות כרטיס.

אז אין כרטיס של לאה.

אז היא הביאה לה את הכרטיס,

הזדמן שהיא הביאה לכרטיס, או שמארגני הערב ביקשו שיביאו לכרטיס. שכל אחד תבוא. זה רק כרטיס מתנה, כתוב במפורש. כן. זאת אומרת, השאלה, אנחנו נצטרך לבדוק מה שנקרא, האם באמת המילים מתנה, המילה מתנה היא בעלת משמעות אמיתית או לא. זה אנחנו צריכים לבדוק.

אבל ברמה הרעיונית, כביכול,

זה שיש לה כרטיס ביד,

אז לכאורה לא היה צריך, מה שנקרא, הכרטיס הזה להימצא בידה.

אז שתי הכרטיסים,

מספר בלתי מזוהה היה צריך להיות כאן כביכול ברמה העקרונית. נראה שהמתנה זה לא בשביל הכרטיס, שהיא אמרה לה, בואי מתנה, היא אמרה לה בגלל שהיא רצתה להצטרף לפי הסיפור.

דבר שני, אם היו נכנסות שתיהן בכניסה,

היא רואה את השומר,

היא עומדת לידה והיא אומרת לו, תביא לי שתי כרטיסים.

לוקחת את שתי הכרטיסים, מרניסה בכיס,

ומשאירה את נכנסות. נכון. הסדר עוד. השומר היה אומר לה, רגע, רגע, איפה שלך ביד, איפה לא שלך...

הוא ירדה ששילמו על שתיים, ושתיים נכנסו. מצוין. אז מה היה קורה? היא אמרה לה, סליחה, שתי הכרטיסים אני קניתי, שתיהם אצלי. אה, בגלל שהיא הביאה לה את זה במקרה,

אז היא כבר לוקחת לה את האוטו? נכון. זו הטענה שעכשיו נזכרנו לפני רגע. ברור.

אז עכשיו, זאת אומרת, זו שאלה כאן שאנחנו צריכים מה שנקרא לדון,

יש לנו כמה נידונים לדון כאן. לדון כאן מה שנקרא מה זה המהות של המתנה, יש כאן לדון האם זה באמת מתנה, איך בודקים מתי זה בגדר מתנה. כשמשתמשים במילים של מתנה,

איך אנחנו נדע אם באמת זו מתנה אמיתית, או שזה רק מה שנקרא רעיון,

מגילים באלמא. יש עוד כיוון. זה הנידון המרכזי. יש עוד כיוון. בראש השנה נגזר הבן אדם, יהיה עשיר או אני,

ייגזר אם יזכה במכונית, הוא לא הזכה. נכון. אז מסקנה, אם לאה לא הייתה שמה, מי ראש לא למכונית?

מי אמר?

לה. מי אמר?

למי זה עליה שמביא אותה לבד?

מי אמר?

לא, המקום שלך זכת?

רבקה אומרת לה, המקום שלך ושלי זה שלי.

היא לא אמרה.

ככה רבקה אומרת.

שלך ושלי.

לא, זה מה שהיא אומרת. היא אומרת שמהתחלה הכרטיס הזה, מה שנקרא,

הזדמן ליד שלך בטעות כרטיס. למעשה הכרטיס בכלל לא היה צריך להיות אצלך ביד. הוא היה אמור להיות אצלי בתיק ולהכניס אותך.

עכשיו מה שהבאתי לך את זה ומה שאמרתי לך מילים של כרטיס, מתמה זה לא מילים מחייבות.

כך טוענת רבקה. השאלה אם הטענה הזאת היא נכונה או לא.

כן.

אם היא הייתה נגיד עכשיו מוצאת את זה על הרצפה

ומרימה את זה.

היא מרימה את זה. ובאמת הכרטיס שזה, שהיא מצאה, זכה.

זו שאלה, נכון? אז מה זה גרע מזה?

אז זה שאלה כבר בהלכות אבדה ומציאה, מה הדין?

אדם שמוצא כרטיס הגרלה, אתה שואל שאלה מאוד מעניינת.

מה הדין אדם שמוצא כרטיס הגרלה ולמצוא,

זאת אומרת, יש לנו הלכה שכל אחד שמאבד דבר צריך למסור סימנים, נכון?

בא בן אדם ואומר, מצאתי כרטיס הגרלה.

הוא הכריז.

בא בן אדם השני ואומר לו, מספר הכרטיס רשום אצלי בפנקס, וזה המספר. והוא צודק, אז צריך להשיב את הכרטיס למעבד.

כך שהזכייה היא של המעבד, כשיש כאן מה שנקרא סימן מובהק, שקוראים לו מספר הכרטיס.

אוקיי, אבל כאן היא נתנה לה ממש את זה, היא אומרת, מה אכפת לך? אני נותנת לך את הכרטיס. מה אכפת לך? עכשיו, גם ידה, ידה מראש, לא כמו שאמרו פה, ידה מראש שזה הסעודה, כתוב במודעות,

סעודה, קריית המלך, תזמורת, בהפתעת הערב, הגרלה על מכונית יוקרתית.

ידה, שאם נותנת את הכרטיס במתנה,

יש אפשרות שהיא תזכה. יש אפשרות שהיא תזכה. רק היא טוענת שהאפשרות שהיא תזכה,

זאת אומרת, היא לא נתנה לה מתנה אמיתית. היא נתנה לה מה שנקרא כרטיס כניסה, זה מה שהיא טוענת. היא נתנה לה כרטיס כניסה לאולם.

כרטיס כניסה לאולם,

פירושו של דבר, את נכנסת על חשבוני.

אז המתנה שאמרתי לך, פירושו של דבר,

את כל ההנאות,

מה שנקרא, הנמצאות בערב הזה, את תקבלי בחינם. זה לא תצטרכי לשלם.

השאלה אם באמת המתנה היא מתנה אמיתית או לא.

אבל אני הייתי, אם הייתי עורך דין של רבקה,

הייתי אומר ללאה,

בוא נניח שהכניסה של ההגרלה, הכניסה לאולם, עשרה שקלים אתה משתתף בסעודה והכול.

חוץ מזה, אפשר, עוד אפשרות לקנות בקופה, יש עוד כרטיס שעולה 100 שקלים,

להשתתף בהגרלה על רכב.

את היית קונה כזה כרטיס, או שרק היית אומרת לה, תקני לי את ה-10 שקל רק בשביל לבוא איתך? פשוט,

וברור שהיא לא הייתה קונה את המכונית, כי זו לא הייתה המטרה שלה, לבוא לאירוע.

אבל לאה, רבקה, הייתה לה מטרה לבוא וגם לזכות במכונית, וגם שמישהו יבוא איתה, וגם ליהנות מכל הדברים.

אז היא קנתה את הכרטיסים,

ודעה שהיא מתכוונת לזכות פה, לכן היא הייתה מוכנה להשקיע אפילו שתי כרטיסים, כי המטרה שלה זה לזכות.

אם לא הייתה קונה עוד כרטיס, אם זה היה כרטיס נפרד.

משהו שהיא באה רק בשביל סעודה ובאה בשביל להשתתף עם חברה שלה. למה? יכול להיות בהחלט שאנשים נכנסים, מה שנקרא, הולכים לזה בשביל ההנאה של הערב. הערב בכללותו הוא מהנה.

אני שואל, היא הייתה קונה עוד כרטיס, אם זה היה כרטיס נפרד במאה שקלים? בהחלט יכול להיות.

בהחלט יכול להיות. זה דבר שאי אפשר, למפרע אי אפשר אף פעם להחליט בזה.

טוב, אז בואו אנחנו נתחיל בסיעת לשמוע את הגמרא.

הגמרא הראשונה זה מסכת נדרים,

ולאחר מכן נראה את השולחן ערוך בהלכות נדרים ונראה עוד.

כתוב במשנה במסכת נדרים.

לפני שנראה את המשנה,

בדיוק בפרשת השבוע יש לנו הלכה הלכות נדרים. מה זה הלכות נדרים?

יש שבועות, יש שבועה אדם נשבע לעשות דבר מסוים שהוא מחייב את עצמו לעשות דברים מסוימים

ויש נדרים.

אדם נודר והוא אוסר על עצמו כל מיני דברים. זאת אומרת, הוא אומר, הוא יכול לאסור דבר מסוים. למשל, הוא אומר, אני לא אהנה,

אני לא אכנס לבית פלוני, אלא אם כן כך וכך, אני לא אכנס לבית, פלוני לא יהנה ממני, כל מיני דברים כאלה. זה לשונות של מה? של נדר. זה לשונות של נדר.

המשנה מדברת על אדם שנדר הנע, זאת אומרת, אמר,

אני אוסר את פלוני מליהנות ממני. זאת אומרת, פלוני אלמוני, האחד שהוא הכעיס אותו מאוד,

או ציער אותו מאוד, או משהו כזה.

הוא אמר, אני נודר מדר שאותו בן אדם לא ייהנה מכל הנכסים שלי. מכאן ואילך הוא לא ייהנה מכל הנכסים שלי.

שניהם, אותו בן אדם שהדיר אותו בהנאה, זאת אומרת, הבן אדם האסור בהנאה והבן אדם שאסר בהנאה,

הולכים בדרך.

זה שאסר את השני בהנאה, יש לו כיכר לחם,

הבן אדם שלידו רעב ללחם.

אותו בן אדם רוצה עכשיו להיטיב עם הבן אדם מודר ההנאה,

רוצה להביא לו לחם לאכול.

האם יש דרך להביא לו לחם לאכול או אין דרך להביא לו לחם לאכול?

זה המשנה כאן מדברת. המשנה הזאת, ההתחלה של המשנה נמצאת בדף מ״ג.

המשנה פה בדף מ״ח מספרת את זה עוד פעם בשביל ההמשך.

אומרת המשנה

המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל.

אדם מודר הנאה מחברו והמודר הנאה זה שאסור לו לאכול מהכיכר, מהלחם של החבר,

אין לו מה לאכול.

החבר רוצה מה?

החבר רוצה להביא לו מה לאכול.

נותנו לאחר. זאת אומרת, מדובר פה ששלושה בני אדם הולכים בדרך,

ואז הבן אדם הזה, בעל כיכר הלחם, נותן את זה לאדם אחר במתנה, נותן לו את זה במתנה,

לשום מתנה,

ועלה זה שמודר בענאה, מותר,

מותר לאכול בכיכר הלחם הזה. למה? כי כל מה שאסור לו לאכול את הלחם כל זמן שזה בבעלותו של זה שאסר אותו בענאה.

אבל ברגע שהלחם עבר מבעלותו לבעלותו של מישהו שלישי,

אז זה לא דין על הלחם שאסור באכילה,

אלא זה דין על הלחם של פלומי שהוא אסור באכילה.

ברגע שהלחם הזה עבר בעלות למישהו שלישי,

אין לנו בעיה שהוא יאכל מהלחם הזה. כן?

זה הדין שהמשנה כותבת כאן. ברור? זאת אומרת, אם אדם מה אסור בהנאה,

נניח ראובן, אסור לו ליהנות מהחפצים של שמעון,

ברגע שהשמעון מכר את החפצים ללוי, כן?

או שנתן את החפצים ללוי במתנה,

מותר לראובן ליהנות מהחפצים של נוי, כי זה אסור בהנאה, רק בגלל שהוא אסור בהנאה מחפציו של שמעון. מחפציו של שמעון, ממילא גם המידע המקרה שלנו.

ראובן למעשה מה? מעביר, מעבירים את הבעלות לחפץ, את החפץ, את הכיכר לחם, מעבירים את זה למישהו אחר.

ברגע שמעבירים את זה למישהו שלישי,

אז הבן אדם שאסור בהנאה, מותר לו לאכול מזה. כן.

רואים לפי הלשון כאן, שבעצם המתנה זה מעביר בעלות. זאת אומרת שברגע שרבקה הביאה לליאת המתנה... או לאט, לאט, לאט, לאט, לאט, לאט, לאט, לאט, לאט, מצוין, לאט, לאט, לאט, אנחנו הולכים לאט לאט.

המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל, נותנו לאחר משום מתנה ואלה מותר בה. עד כאן זה הדין הראשון של המשנה.

מעשה, אומרת המשנה, מעשה באחד בבית חורון, שם של מקום,

שהיה אביו מודר הנאה ממנו,

הגרסה של אבא, מודר הנאה ממנו. זאת אומרת, האבא והבן, השם ירחם, מה יסכסכו ביניהם?

והבן אמר לאבא, אתה יותר לא תהנה ממני.

אתה יותר לא תהנה ממני. ככה הבן אמר לאבא.

היה אביו מודר הנאה ממנו.

והבן הזה עכשיו מחתן את הבן שלו.

הבן מחתן את הבן שלו,

וכואב לו שהאבא שלו, זאת אומרת סבו של החתן, לא יגיע לחתונה.

מה עושים?

מחפשים פתרון, נכון? מחפשים פתרון איך יוצאים מהפן,

מהסיפור הזה.

אז הוא למד כנראה את תחילת המשנה.

מה הוא למד בתחילת המשנה? איך פותרים את הבעיה?

מביאים את הכול למישהו אחר, ואז הבעיה נפתרת, נכון?

טוב.

אז מה הוא עשה? בואו תראו.

מעשה באחד בבית חורון שהיה אביו מודר הנאה ממנו,

והיה מסיד בנו, התכונן לחתן את הבן שלו.

ואמר לחברו, למישהו שלישי, חצר,

האולם, זאת אומרת, הרי אסור לו להיכנס גם לחצר שלו, כי החצר שייכת לו,

וסעודה, כל הסעודה עם כל 200 מנות, עם כמה שהיה שם מנות, נתונים הינן לפניך,

אני נותן לך את כל הסעודה במתנה.

אבל הוא אמר לו במילים כאלה,

אלא כדי שיבוא אבא ויאכל עימנו בסעודה.

זאת אומרת, הוא אמר לו במפורש שכל המתנה הזאת זה בשביל להתיר את הבעיה של מה?

של איסור הנאה של האבא.

הוא אמר לו במפורש, בשעה שהוא אמר לו, אני נותן לך את זה במתנה,

הוא אמר לו שמשהו, הוא נותן לו איזה מתנה כדי להתיר לאבא האסור בנה לאכול.

אמר אותו בן אדם שקיבל את המתנה, אותו בן אדם היה תלמיד חכם,

אמר, אם שלי הם,

מה אתה אמרת שזה שלי, נכון?

אם שלי הם,

הרי הם מוקדשים לשמיים.

אם שלי, אף פעם לא הייתה לי הזדמנות לתת כל כך הרבה צדקה בבת אחת.

אם אתה נותן לי כל כך הרבה מה זה,

אני מקדיש את זה לשמיים, לעניים אני נותן לבדק הבית,

כן?

בקיצור, נותן את הכל במתנה.

אתם שומעים? קיבלתי מתנה, אני נותן את זה במתנה ואני מקדיש את זה לשמיים.

אמר לו אבי החתן, אמר לו, הבין לאיפה הוא נכנס,

אמר לו,

לא נתתי לך את שלי שתקדיש שם לשמיים.

לא נתתי לך את זה על מנת שתקדיש את זה לשמיים, נתתי לך את זה רק בשביל להתיר לאבא שיבוא לסעודה, לא נתתי לך את זה בשביל שתהיה בשביל שתהיה לשמיים.

אמר לו, ענה לו, מה זאת אומרת,

מתנה או לא מתנה?

אמר לו, נתת לי את שלך,

אלא שתהא אתה ואביך אוכלים ושותים ומתרצים זה לזה,

ויעוון תלוי בראשי, בראשו, יש כאן שתי גרסאות.

זאת אומרת ככה, מה אתה אומר?

שעשית כאילו מתנה, הרי כשאתה מדבר איתי, אומר לי, מה, אני נותן לך מתנה כדי להתיר לאבא לאכול, נכון?

אז אתה אומר, בטח, אני מתכוון למתנה,

כי אחרת תהיה כאן בעיה של מה?

של יש איסור בל יחל דברו, אסור להפר את הנדר, נכון?

זאת אומרת, אתה אומר לי, מה אתה אומר לי, אני נותן לך מתנה, באמת אני נותן לך.

אם אתה אומר לי, אתה נותן לי באמת,

אז זה באמת, זה שייך לי כבר באמת,

אז מה הבעיה שאני מקדיש את זה?

אלא מה, אתה פתאום נזכר להתלונן,

פירוש הדבר, מה אתה אומר?

לא התכוונתי למתנה אמיתית, אלא רק לכאילו מתנה. אוי ואבוי.

כאילו מתנה?

אז מה, אתם אוכלים כאן ועוברים איסור מה של הפרת הנדר, והעוון תלוי בראשי, כביכול, מה שמרחם,

שהוא מסייע לעבירה, כי הוא משתתף במה?

בכל התערובת הזאת, אוי ואבוי, זה מה שהוא אמר לו.

הריטבה אומר שאותו תלמיד חכם, הוא היה תלמיד חכם, מי שהיא רוצה להסביר לו, לבדוק אותו,

רצה לבדוק אותו.

אם באמת הוא היה מסכים שמה שזה יהיה לשמיים,

שזה יהיה הקדש,

אז הוא היה אומר לו, אין בעיה, אתה מסכים?

עכשיו אתה יכול להזמין את האבא.

אבל אם מה, אתה לא מסכים? סימן שלא. זאת אומרת, הריטבה אומר שזה לא היה רק בתור תוכחת מוסר להוכיח לו נגד,

אלא הוא רצה לבדוק אותו האם באמת זה מתנה או לא מתנה.

על כל פנים כך היה הסיפור.

אומרת המשנה, אומרת המשנה, אומרת המשנה,

סיפור מעניין.

אחד אומר מה, נתתי מתנה ואני רוצה שאבא יאכל.

אחד אומר, המתנה הזאת היא לא מתנה, כי הרי אתה מתלונן.

מה באמת, מה הדין, מי צודק? מי צודק? הוויכוח התחיל שם, הוויכוח התחיל שם.

בין אבי החתן לבין החבר שקיבל את המתנה.

באו המתווכחים לבית המדרש ושאלו את החכמים.

אמרו החכמים כל מתנה כלל.

אמרו לנו כלל, יש לנו כלל אבן בוחן.

בדיקה, איך אנחנו בודקים את זה? אמרו החכמים כל מתנה שאינה.

כל מתנה שהיא לא באופן הזה.

שאם מקדישה תהיה מוקדשת, אינה מתנה.

כל מתנה שמקבל המתנה לא יכול, מה לעשות? מה, להקדיש את זה או למכור את זה?

סימן שמה? שזה כאילו מתנה.

כי אם באמת זה מתנה, אז למה הוא מונע ממנה?

אם זה מתנה אמיתית, אז אתה הסתלקת, אני הבעלים, תן לי לעשות מה שאני רוצה.

אם זה לא, מה, זה לא באופן הזה, סימן שמה? שזה רק כאילו מתנה.

כאילו מתנה זה לא מתנה.

אתם חושבים? זה הכלל שאומרת כאן המשנה. עד כאן זה דברי המשנה.

באה הגמרא ודנה בדברי המשנה.

אומרת הגמרא,

מעשה לסתור.

אנחנו בתחילת המשנה למדנו,

המשנה באה לספר לנו במקרה שישנם שני בני אדם הולכים בדרך ולמה ולאחד אין מה לאכול ויש בעיה לבן אדם הזה להביא לו מכיכר הלחם שלו כי הוא מודר הנאה ממנו, נכון?

אומרת המשנה, יש לנו פתרון לבעיה הזאת. איך פותרים את הבעיה הזאת? על ידי נתינת החפץ כיכר הלחם לאחר, נכון? זה הפתרון.

זאת אומרת שהמשנה באה להגיד, מה המשנה באה להגיד? פתרון לבעיה ההלכתית הזאת, נכון?

והמעשה זה דבר הפוך.

המעשה אומר שהפתרון הוא לא פתרון טוב, נכון? מה המעשה אומר?

שהפתרון של נתינת מתנה, נתינת הסעודה למישהו אחר, זה לא פתרון טוב, נכון? רק אם נקרא. אז שואלת הגמרא, שואלת הגמרא, המעשה לסתור?

הרי בדרך כלל כשאתה כותב דין ואתה אחרי כן מביא מעשה,

אז המעשה בא לסייע את הדין.

המעשה בא לסייע את הדין.

כאן מה היה?

גם כאן מה היה? כאן היה כאן דבר מעניין. מה היה כאן דבר מעניין?

המעשה בא, הדין בא ללמד אותנו מה הפתרון לבעיה הלכתית שקוראים לה, מה אדם שמודר עניו אנחנו רוצים להביא לו לאכול.

והמעשה, מה בא לומר?

המעשה בא ואומר שהפתרון הוא לא פתרון טוב, כי כשאנחנו בודקים אם המתנה היא מתנה טובה, אז המתנה היא לא טובה. למה? הוא לא מכבד את נושא המתנה.

בדיוק, שיהיה 100%. אבל יוצא שהתוצאה,

אז יוצא שבתוצאה, כביכול, של המעשה,

יוצא שאתה, כשאתה כביכול בא ומדבר,

אתה בא ומדבר על מתנה שהיא על מנת להתיר,

על מתנה שהיא באה על מנת להתיר, הרי אתה רוצה שהכיכר לחם הזה יאכל על ידו, ואתה לא מוכן שמקבל המתנה יקדיש את זה לשמיים, נכון?

כמו שכתוב במעשה.

אז אם כן, איך באמת אתה איתרת לשניים שהולכים בדרך,

אתה מתיר לו להעביר עם מישהו שלישי,

אתה מתיר לו להביא למישהו שלישי,

הרי אותו בן אדם יכעס כביכול על השלישי הזה אם הוא יקדיש את זה לשמיים.

לאו, זו השאלה. אתה מבין? אז זו הנקודה של המשנה.

הגמרא באה ואומרת, באופן הרגיל,

מעשה בא לסייע.

באופן ההבנה הפשוטה,

המעשה בא לסתור, כי כאן מה שנקרא,

זה סותר, כי אתה אומר שהשלישי מוגבל בעשייה שלו, וזה מלמד אותנו שהמתנה איננה מתנה.

כך שואלת הגמרא.

מעשה לסתור?

אומרת הגמרא, חסורה מעשרה ואחי קטנה.

צריך לשנות, לשון המשנה כאן הוא לא, מה שנקרא,

לא מלא, אלא צריך להוסיף בו פסקה אחת.

חסורה מעשרה, דברי המשנה חסרים, חסר בהם כמה תיבות, חסר בהם כמה מילים.

ואחי קטנה, וכך צריך להיכתב.

וכך צריך להיכתב.

איך צריך להיכתב?

המשנה מתחילה עם הסיפור שראינו, המודר הנאה מחברות ואין לו מה יאכל נותן לאחר לשום מתנה,

והעלה מותר בה. עד כאן זה מופיע במשנה.

ישנה פסקה שצריך להוסיף. ואם אחרי הפסקה הזאת, אחרי מה שקראנו,

ואם הוכיח סופו על תחילתו, אז הוא...

את זה צריך להוסיף. מה צריך להוסיף?

צריך להוסיף ככה.

המשנה דיברה ואמרה לנו כלל, מה הכלל שכתוב במשנה, מה הכלל שכתוב במשנה?

אדם שמביא למישהו שלישי את כיכר הלחם,

מודר ההנאה, מותר לו לאכול.

זה הכלל שהמשנה הסכימה איתו, נכון?

אומרת המשנה,

דע לך שעל אף שבאמת מה אם אתה מביא את כיכר הלחם למישהו שלישי,

מותר להו לאכול.

אבל ישנו מקרה שיהיה אסור לו לאכול.

מתי יהיה מקרה שמה שיהיה אסור לו לאכול?

במקרה שיוכיח סופו של הסיפור על תחילתו של הסיפור. זאת אומרת,

אם אתה מביא רק כיכר לחם,

אתה מביא כיכר לחם, אז אין בזה בעיה.

אבל אם אתה מביא דבר שהוא יוצא דופן, כמו שאנחנו עוד מעט נראה את שתי הביאורים של הגמרא,

אז באמת מה, זה דבר כזה נקרא הוכיח סופו של הסיפור,

כן, כמו הסעודה הזאת שאנחנו נדבר עליה.

הסוף מוכיח על ההתחלה שאין כוונת הנותן לנתינה אמיתית.

זאת אומרת, בכיכר לחם כוונת הנותן לנתינה אמיתית. אין לאדם בעיה מה שנקרא לתת כיכר לחם,

כשהרצון שלו הבסיסי שיגיע לידי שלישי,

לידי הבן אדם שמודר הנאה ממנו,

אבל גם אם אותו בן אדם, מה שנקרא,

המקבל הלך והקדיש את זה,

אז הוא יהיה לו,

יכאב לו אולי באיזשהו מקום שאותו בן אדם הרעב ללחם הפסיד את האכילה.

אבל בגלל זה הוא לא התכוון לעשות את זה רק כאילו מתנה, הוא נותן את זה מתנה אמיתית.

מה שאין כאן במקרה שלנו בסעודה,

אז זה ודאי שהוא לא התכוון לנתינה אמיתית.

וזה הדוגמה של להוכיח סופו של הסיפור על תחילתו של הסיפור שאינו מתכוון לדבר אמיתי. הנה, ואם הוכיח סופו על תחילתו, אז אסור. למה? כי הנתינה הזאת היא לא הנתינה אמיתית.

ועל זה, על הפרט הזה של הוכיח סופו על תחילתו, על הפרט הזה,

מביאה המשנה מעשה,

ומעשה נמי ומעשה גם בבית חורון באחד שהמשנה של הסיפור שקראנו אותו, שמה? שהיה אחד שהיה מה? מודר אביו מודר הנמי ממנו במשנה שלנו.

ואחרי כן מה קרה שהוא רצה להביא לחברו להביא את אביו לסעודה ואז מה קרה מה קרה הוא הביא את זה למישהו שלישי וכשהוא הביא את זה למישהו שלישי אותו בן אדם הקדיש את זה לשמיים ואז הוא התרעם עליו נכון זה נקרא הוכיח סופו על תחילתו למה למה זה נקרא הוכיח סופו על תחילתו כי כזה דבר כזאת נתינה זה משהו יוצא דופן עוד מעט נראה ואז הגמרא עכשיו מבארת לנו שתי חילוקים שתי דוגמאות של הוכיח סופו על תחילתו שהם לא טובים

ומעשה נמי בבית חורון באחד שהוא גם היה דוגמה של הוכיח סופו על תחילתו. עד כאן זה ביאור הפסקה של המשנה שהמעשה בא להוכיח איזה דין, דין נוסף שקוראים לו הוכיח סופו על תחילתו.

מה הרעיון של הוכיח סופו על תחילתו בסיפור של בית חורון? זה הגמרא אומרת כאן, שתי אפשרויות בגמרא.

אמר רבא, אמר רבא.

לא שנינו במשנה, מה שאמרנו במשנה,

שכתוב במשנה שלנו שבבית חורון הבן אדם הזה המתנה אינה למתנה, לא שנו,

אלא דאמר ל... אלא שהבן אדם,

אבי החתן,

שבא ועכשיו רצה להביא את המתנה, את החצר והסעודה לבן אדם שמקבל,

דאמר לו והינן לפניך,

הוא אמר לו במפורש שאני נותן לך את החצר ואת הסעודה והינן לפניך אלא כדי שיבוא אבא ויאכן,

כדי שיבוא אבא. הוא עשה לו התנאה,

בשעה שהוא נתן לו את המתנה, מה הוא עשה לו? הוא עשה לו התנאה.

אני כל הנתינה, כל מה שאני נותן לך את החצר והסעודה הזאת במתנה,

זה רק על מנת להתיר את מה? את אכילתו של אב.

זאת אומרת שעכשיו מדובר פה, זאת אומרת מה עכשיו מדובר ומה מדובר פה? מה מדובר פה? לא, אין מתנה. בדיוק, הוא מדגיש לו, הוא מדגיש לו מה?

כל נתינת המתנה זה מה? זה רק מה בשביל להתיר את האכילה של האב.

אבל אם הוא אמר לו, מה, אז באופן כזה,

אז מה, זה לא מתנה. באופן כזה, באופן כזה, מצוין. באופן כזה, זה לא מתנה.

למה באופן כזה זה לא מתנה? כי הרי ודאי שאדם שאומר בנוסח הזה, אז הוא, מה, ודאי שהוא מקפיד, הוא מקפיד שמה, שלא יקדיש את זה לשמיים.

ודאי שאדם כזה, מה, זה רק כאילו מתנה, משתמש בלשון של מתנה,

וזה לא מתנה. למה? כי ודאי שהוא מקפיד שלא יקדישו את זה לשמיים.

כי הוא אומר לו במקורה שכל המתנה הזאת זה על מנת להתיר את האכילה של אבא, נכון?

אבל אם הוא אמר לו אז הכל מוגבל כאן אז זה לא מתנה זה רק מילים של מתנה אבל אם הוא אמר לו

שיהו לפניך שיבוא אבא אבל אם הוא לא אמר לו מה אם הוא לא אמר לו אלא כדי שיבוא אבא כמו שזה כמו שכתוב במשטע אלא רק הוא אמר לו מה שיהיה אבא שיהו לפניך שיבוא אבא זאת אומרת מה אני נותן לך את זה במתנה ואני כביכול מה מפציר בך רומז לך שיש לי בעיה שקוראים לה מה אבא מודר הנאה אבל מה

אני לא מתנה לך את המתנה, אני לא מתנה את המתנה.

באופן כזה ברצונך תזמין, ברצונך לא תזמין, נכון?

באופן כזה זה בסדר.

ככה הגמרא אומרת. זאת אומרת שיש הבדל בין מה,

בין אם הוא יתנה את כל נתינת המתנה רק כדי שאבא יבוא ויאכל, שאז אנחנו אומרים זה ודאי לא מתנה, למה? כי זה רק דיבורים על מתנה וכל הסיפור הזה זה רק מה כדי להתיר את האכילה.

אבל אם הוא אמר לו מה שיהיה לפניך ויבוא אבא ויאכל,

שהוא לא התנה את נתינת המתנה באכילתו של האבא,

אז זה בסדר, זה מותר באכילה. למה? כי באמת הוא סילק את עצמו, נתן לו את זה,

וזה תלוי עכשיו ברצונו. אכילת האבא תלויה ברצונו, אז ממני זה עבר בעלות, זו מתנה אמיתית.

זה עבר בעלות, ולאבא מותר לבוא ולאכול.

ככה הגמרא אומרת לפי הפירוש הראשון של אבא.

כן?

אבל אמר לו שיהיו לפניך שיבוא אבא מדעתך, הוא דאמר להם. אבל אמר לו שיהיו לפניך שיבוא אבא, כן,

מדעתך, הודא אמר לו. זאת אומרת שהוא תולה את זה בדעתו, ואז זה מותר באכילה.

ככה אמר רבא בלשון הראשון.

לישנה אחרינה,

בלשון השנייה,

אמרינ לה,

התלמידים של רבה אמרו,

שרבה אמר ככה, לישנה אחרינה אמרינ לה, אמר רבה,

לא תהימה אל תאמר תמה דאמר לו, והנן לפניך הוא דאסור.

אל תמה, אל תחשוב, אל תטעה בהבנת המשנה,

ותחשוב שכל מה שאמר תמא דאמר לו ואינן לפניך הוא דאסור

אבל אמר לו הן לפניך שיבוא אבא ויאכל מותר אלא אפילו אמר לו הן לפניך יבוא אבא ויאכל גם אסור מאי תמא סעודתו מוכחת עליו לפי הלשון האחרונה זה בדיוק הפוך מהלשון הראשונה מה זאת אומרת הוא אומר לו ככה

אל תחשוב שכל מה שאנחנו אומרים אל תחשוב שכל מה שאנחנו אומרים שמה שיבוא האבא ויאכל

שיבוא אבא ויאכל, זה דווקא אם הוא עשה לו התנאה,

אז הוא מגביל את המתנה ואז זה אסור באכילה.

אבל אם הוא אומר לו, יהא לפניך והוא תולה את זה בדעתו,

אז זה מותר באכילה. זה גם מתיר באכילה. למה? כי הוא תלה את זה בדעתו, כמו שאמרנו, לפי הלשון הראשון.

אלא גם אם הוא תלה את זה בדעתו, גם אם הוא תלה חצר וסעודה, הוא תלה את זה בדעתו של מקבל המתנה, גם כן אסור באכילה. למה גם אסור באכילה?

פה כתוב יסוד.

פה כתוב יסוד מעניין.

סעודתו מוכחת עליו. מה זה סעודתו מוכחת עליו?

זאת אומרת,

יש סופו, הוכיח סופו על תחילתו שהדיבור

הוכיח על תחילתו על נתינת המתנה,

זה הלשון הראשון.

יש הוכיח סופו על תחילתו שהמתנה היא יוצאת דופן, מה זאת אומרת?

אם אדם רוצה להביא לחברו מתנה של אלף דולר, של מאה אלף דולר,

הוא יביא לו איזה מתנה? יביא לו מאה אלף דולר.

יביא לו מאה אלף דולר.

אין כזה מתנה, אין כזאת מתנה שקוראים לה 200 מנות.

אין כזאתי מתנה.

אז אם אתה רואה מתנה יוצאת דופן, זה אומר דורשני.

המתנה היוצאת דופן אומרת דורשני.

ואז אתה צריך לשאול את עצמך, איך הגיעה כזאתי מתנה? מאיפה נהיה כזאתי מתנה?

אז אתה למד מהמתנה,

שהיא מה שנקרא, שהמתנה צועקת,

תבדקו מה קורה כאן,

וכשהוא נותן המתנה מדבר פתאום על מה,

על יבוא אבא ויאכל,

על יבוא אבא ויאכל,

אז זה מפרש לך את מה, את המתנה יוצאת הדופן.

ואז אתה אומר, אה, זה, פה, פה,

פה, בדיוק, פה הכוונה, מה הכוונה כאן? מה הכוונה שמונחת כאן? מה הכוונה שמונחת כאן?

שכל הנתינה היוצאת דופן הזאתי, עכשיו יש לי ביאור לנתינה יוצאת דופן.

הנתינה יוצאת דופן הזאתי זה כדי להתיר מה?

את אכילתו של האבא בסעודה הזאתי.

ואז ממילא, ואז ממילא, ואז ממילא,

זה מגלה לנו, מה זה מגלה לנו שהמתנה לא הייתה מתנה ברור זאת אומרת ככה

לפי הלשון הראשון של רבא לפי הלשון הראשון אז אנחנו צריכים מה שנקרא לבנות על הדיבורים שהיה ביניהם האם מה שנקרא הייתה פה התנאה בדיבור בשעת הנתינה הייתה פה התנאה בדיבור זה מה שקובע אז זה מלמד אותנו שמה שהמתנה היא לא מתנה אבל אם לא הייתה כאן התנאה בדיבור אלא אמר לו יאה לפניך ויבוא אבא ויאכל לא הייתה פה התנאה בדיבור

אנחנו אומרים, הייתה פה מתנה גמורה ומותר לאבא לבוא ולאכול. כך זה לפי הלשון הראשון של רבא.

לפי הלשון השני של רבא,

גם אם הנוסח היה בסדר,

שהוא אמר לו, מה יהא לפניך ויבוא אבא ויאכל, גם אם הנוסח היה בסדר,

אבל אם מה שנקרא הראיות הנסיבתיות,

הראיות שמסביב מלמדות שיש כאן דבר יוצא דופן, זה גם מה מלמד אותנו מה שהדבר צריך בדיקה.

ואז ממילא כשאנחנו יודעים שכזה דבר שקוראים לו מה סעודה זה מתנה לא רגילה, זה מתנה לא רגילה.

אם זו מתנה לא רגילה אנחנו ממתינים לראות מה אנחנו ממתינים לראות, האם מה יש כאן כוונות נסתרות. ואז כשמתברר מה שהוא מדבר, על מה הוא מדבר, יהא לפניך ויבוא אבא ויאכל,

זה סימן שמה?

שכל המתנה הייתה על מנת להתיר,

אז אם זו כל המתנה על מנת להתיר אז הוא לא יכול מה?

הוא לא יכול להקדיש את זה לשמיים.

אז הדיבורים על מתנה, זה לא מתנה. שומעים?

מתי שיש מילים בפועל שאוסרות את המתנה, אז זה אסור, אז המתנה עד עושה אותה, אבל כשיש כוונה ורמז, זה מותר.

תלוי מתי, תלוי לאיזה לישנא. מדובר שהמתנה היא מוזרה, מובן לכולם. בדיוק. כשהמתנה מוזרה, אז אנחנו, מה שנקרא, ממתינים. פשוט שהיא מבינה נורא אדומה, השאלה היא אם היו המילים,

כי המילים של האדם אסרו. יפה מאוד. ברגע שהוא אומר לו,

אבא, צריך לבוא לאירוע, זה לא קשור, זה רק רמז.

אז הוא לא אוסר את המתנה. לאיזה מתנה? מתנה רגילה או מתנה לא רגילה? מתנה לא רגילה, ברור. מתנה לא רגילה, מצוין. מתנה לא רגילה, זה אוסר, אומר רבא. למה זה אוסר?

כי הסעודתו, זה נקרא הוכיח סופו על תחילתו. זה אומר לנו רבא. סופו על תחילתו פירוש הדבר שהייתה כאן נתינה היוצאת דופן.

לישנא אחרילה. כן? זה תחילתו, וסופו זה הדיבור ויהה לפניך.

לפי הלישנה האחרינה, בדיוק, שאתם ביחד גורמים שזה יהיה הסוף. זאת אומרת, תחילתו זה המתנה היוצאת דופן,

סופו זה מה זה היהה לפניך, ממילא זה מלמד על זה, ואז ממילא זה, זה... אבל מה זה מגנה? הרי הוא לא מקדיש את זה לשמיים, זה יהיה קדוש.

זה לא יהיה קדוש, למה זה לא יהיה קדוש? אין בו מתנה בכלל, לא מתנו כלום. למה, למה, למה, למה? לא עשיתי תנאי. למה? יפה מאוד, אבל לפי לישנא בתרא אנחנו אומרים מה שנקרא, בוא נמתין.

ומה נראה? נראה מה? למה הגיעה המתנה יוצאת נופן?

כאילו עשיתי תנאי, זה מחשוב כאילו עשיתי תנאי. יפה מאוד, למה? לפי לישנא באטרה, למה? כי ההתחלה זה מתנה, מה שנקרא, הנתונה במצב ביניים. מתנה מוזרה. בדיוק. והמתנה הזאת ממתינה, מה היא ממתינה? עזוב לה הכרעי. בדיוק. וכשמתברר הדבר, בדיוק. ואז זה מבטל, זה אומר, זה מגלה בדעת הנותן, זה מגלה לנו שהנותן כבר לא הייתה כוונתו למתינה אמיתית.

והראיה, והראיה, והראיה, המשנה שלנו, והראיה, המשנה שלנו. מה כתוב המשנה?

שכשמה, שכשהוא אמר, רבינו מוקדשים לשמיים, מה הוא מיד יזדעק, מה הוא יזדעק?

לא, לא נתנו לך לשמיים, לדעתך. אבל במשנה כתוב, בגלל שהוא אמר אילן לפניך.

כן, אז רבא אומר, שאלתי למד שזה בדף שם. אם היה סיפור במעשה פה, שהוא לא היה אומר אילן לפניך, הוא היה אומר את הנושא הזה. בדיוק, זה מה שרבא אומר. אל תחשוב שזה דווקא בנוסח הזה.

זה מה שרבא אומר.

אל תחזור, הסיפור היה בנוסח הזה, הסיפור היה בנוסח הזה, אומר רמא, גם אם הסיפור לא היה בנוסח הזה, אם סעודתו מוכחת עליו, זה גם כזה. מה היה באמת אם הוא לא היה מוכח בו?

כשהוא היה אומר את הלשון הטוב, איזה לשון? איזה לשון? יהיה לפניך? לא יהיה, כן, כשהוא אמר לו, יהיה לפניך, ויש סעודתו מוכחת עליו? כן. זה לא היה עוזר. והוא לא מוכח, והוא אמר לו, הם מוקדשים לשמיים, הוא לא מוכח. אז אנחנו היינו אומרים שהוא היה צריך למחות.

אה, הוא אמר מוקדשים לשמיים,

הוא לא מכר?

מה פשוט? הוא הסכים שבאמת מודלש השמיים? הוא שתף, הוא אמר כלום, הוא אמר כי... שאלה לא מתנה, אין מתנה. שאלה למה? שאלה למה? אנחנו נצטרך... הוא אמר בראש, אני לא אסכים תנאי. יפה מאוד, יפה מאוד, אז אנחנו נצטרך לבדוק אותו, לשאול אותו שאלה.

האם באמת התכוונת שבאמת אתה נותן מתנה או לא?

זאת אומרת, הוא מעורר כאן שאלה... לא צריך להגיד. הוא מעורר כאן שאלה מעניינת. הוא מעורר כאן שאלה מעניינת. הוא אומר, מה הדין? מה הדין? כזה סיפור.

בא בן אדם,

סופו הוכיח את תחילתו שלפי הכללים, לפי הכללים,

אז היה צריך מה ההלכה אומרת, לפי הכללים, שאין כאן מתנה, אין כאן מתנה.

אבל הבן אדם הזה, מה, או לפי הריטווה,

אומר הבן אדם הזה, מוקדשים לשמיים והוא שותק.

אבי החתן, לא הסיפור של המשנה.

מה היה הדין אם היה כזה סיפור והוא היה שותק?

לפי הריטווה, אז אומר הריטווה זה מצוין.

לפי הריטווה באמת, שזו הייתה בדיקה, אומר הריטווה זה מצוין. למה? כי הריטווה אומר יותר מזה,

שאפילו בהתנעה מפורשת מועיל בדיקה.

קל וחומר בכזה דבר שטועל בדיקה.

יכול להיות שגם בלי הריטה. אתם שומעים? זה דבר מעניין. טוב, בוא ניכנס לזה.

בקיצור, אם אדם עשה בדיקה והבדיקה היא בדיקה טובה, אז הבדיקה היא בדיקה טובה. אתה צודק.

אבל למדנו פה דבר חשוב.

הוא לא טועה בהבנה. מה?

למדנו פה שהכוונה לא לשחק את התפיל.

אין פה כוונה?

מה זה הכי מספיק? לא צריך להתחיל. הכוונה בסוף הכריעה. משום כוונה.

מה שהוא אמר לו בסוף.

המעשה זה מה שאמרת.

כרוונה, אתה יכול להתכוון למה שאמרתר.

אם למשל הייתי מביא מקרה רגיל לא מיוחד,

והייתי גם אומר את ה...

והייתי אומר שזה מתנה.

מתנה וגילה. מתנה וגילה, וזה מקרה רגיל.

במסקנה אתה לא צריך לשאול,

נכון? אתה לא צריך לשאול.

מתנה רגילה באופן הרגיל, אין לנו סיבה לחשוש! בסדר! אני מתכוון בראש שיש תנאי מסוים.

יעזור לי. לא ודאי שזה לא יעזור. לא טוב.

זה מתנה מוזרה. מדובר במתנה מוזרה.

כמו כרטיס, כמו מתי בנות.

זה מתנה מוזרה.

אם היא תיתן את הכוונה האחרת, זה לא יעזור לך. אין לה שום מדעה מהכרטיס בפורט. הכרטיס לא נותן לה אוכל. זאת אומרת ככה, בוא נסדר את הדברים. בוא נסדר את הדברים.

למעשה ניגע בנקודה שהוא עורר.

בואו נעשה, אם נבוא לסגר את הדברים.

זה דבר מוסקף.

לא, לא, לא על הכרטיס. בואו נסדר לעצמנו את כללי המכירה, עוד בלי הכרטיס. כללי המכירה. כללי המכירה זה דבר פשוט.

הביאו את הדרך של הכללי המכירה?

בואו נסדר לעצמנו, תסתכלו את זה לציבור או שזה רק לכלל?

סידרנו פה את הכללים, בואו נעשה, בואו תראו.

הנותן מתנה לחברו כרטיס הגרלה,

מישהו נתן לחבר שלו כרטיס הגרלה. מתנה.

ועכשיו פתאום המכונית, החבר זכה במכונית.

מכונית, זכה בפיס,

יכול הבן אדם לחזור בו?

פשוט שהוא לא יכול לחזור בו. הנותן מתנה, כרטיס הגרלה, אינו יכול לחזור בו, גם אם הכרטיס זכה,

והוא אומר לו, לא נתתי לך על דעת זה, אין כאלה דיבורים.

אין כאלה דיבורים.

מה, שמישהו הזכיר כזאת סברה, שנתתי לך את זה רק בשביל מה,

רק בגלל שחשבתי שלא תזכה, ואם תזכה לא, אין כאלה דיבורים. למה?

על זה ודאי זה נאמר, מתנה זה מתנה, זה פשוט, כן?

גם אם הכרטיס כולל דברים נוספים, כמו הסיפור שלנו, כן?

ככה, מה זה מתנה מוזר? עכשיו יש לנו שאלה, מה זה מתנה מוזר?

האם, האם, יש לנו עכשיו, בואו נגיד,

טור הקדמה, טור הקדמה לנידון שלנו.

בא בן אדם ואומר, התכוונתי במתנה להביא לך את המתנה רק לחלקים האחרים של הכרטיס, ולא למה, ולא כולל את ההגרלה.

אין כאלה דיבורים. זאת אומרת, שאם בן אדם נתן מתנה אמיתית, כרטיס,

כניסה לערב התרמה,

שכולל כמה דברים, ואחד מהם זה גם הגרלה,

אין כזה דבר, אין כזה דבר להגיד, התכוונתי רק לחלק כזה שקוראים לו מה אירוח,

ורק אין כאלה, ברמה העקרונית.

זאת אומרת, אם אדם, מה שנקרא, נותן מתנה, אז זו מתנה שכוללת את כל הרכיבים של המתנה.

הכוונה פה לא נשאמת. השאלה אם הוא נתן את זה. אם הוא לא אמר את זה בשעה שהוא נתן את זה, אז זה שום דבר. זה כמו שהוא נותן מהשבי, הוא יגיד עד 50. בדיוק. זה לא הגדר של מתנה מוזרה. זה לא, אנחנו לא מדברים עדיין עם מתנה מוזרה, אנחנו עוד מעט נגיע. עוד רגע, עוד רגע, עוד רגע, כן.

על אף האמור, על אף מה שלמדנו עכשיו,

ישנם מקרים שהמתנה איננה מתנה.

ישנם מקרים שהמתנה איננה מתנה,

גם אם הנותן משתמש בלשון של מתנה,

וזאת,

כאשר אנו משערים שכבר בעת נתינת המתנה,

כבר בעת נתינת המתנה,

לא הייתה כוונת הנותן לשם מתנה.

לא הייתה כוונת הנותן לשם מתנה. זאת אומרת, זה הסיפורים של המשנה שלנו.

זאת אומרת, מה כתוב במשנה שלנו?

בן אדם נותן מתנה, בן אדם נותן מתנה,

והוא לא מתכוון, מה הוא לא מתכוון?

הוא לא מתכוון לשם נתינת מתנה. הוא לא מתכוון לשם נתינת מתנה.

אומר, הדין הזה דין פשוט, זה המשנה שלנו,

שאם באמת מה, אדם מדבר על מילים של מתנה והוא לא מתכוון למתנה,

זה לא מתנה.

למה? הדוגמאות שראינו, הוא לא התכוון. כי יש לי המשנה, אם המקרה לא מוזר,

והמילים שהוא אמר הן בסדר, זאת מתנה גם לא מתכוון למשהו כזה. אז בוא תראה.

הדוגמאות שהמשנה אומרת, הדוגמאות שהמשנה אומרת,

כן?

הדוגמאות שהמשנה אשר היינו,

אדם אומר לחברו, הרי אני נותן לך מתנה,

ויבוא פלוני שהוא אסור בהנאתי וישתמש בה. יבוא פלוני שהוא אסור בהנאתי,

מה אומרת לנו המשנה?

זה מתנה או לא מתנה?

זה לא מתנה.

אדם שאומר לחברו... לא מוזרה, אמרנו שצריך לשתי התנאים. לא, אבל הוא אומר לו,

הוא אומר לו,

על מנת, הוא אומר לו על מנת.

הוא אומר לו, אלה, אלה כדי שיבוא פלוני ויאכל. הוא אומר לו, אלה. אין מתנה. מצוין, מצוין. למה, למה? למה? יש תנאי שם. כי איי הרי הוא הזכיר מילים של מתנה.

איי הוא הזכיר מילים של מתנה. מה אנחנו אומרים? יש תנאי, אין תנאי. ויש תנאי גם לא. מצוין. זאת אומרת, למה איי הרי הוא נתן לו מתנה? מה התשובה? זה לא מתנה. למה, למה, למה? כי אנחנו אומרים שהאמת מידה, לימדו אותנו חז'ל,

לימדו אותנו חז'לה אמת מידה, האם אתה יכול לתת את זה מתנה למישהו אחר או לא.

ואם הוא לא יכול להביא את זה למישהו אחר, פירושו של דבר שזה רק דיבורים של מתנה. נכון. עוד דוגמא שהמשנה אמרה, זה מתנה יוצאת דופן. מתנה יוצאת דופן.

אז בזה אנחנו צריכים להגיע למצב של מה? של יוכיח סופו על תחילתו.

האם היה כאן מה שנקרא הוכחה או לא היה כאן הוכחה.

זה הדוגמאות מה שנקרא שאנחנו ראינו. עד כאן, ברור?

מה זה שונה במתנה מאז להחזיר? למה המתנה במחזיר כן?

יפה מאוד, יפה מאוד. זה הראשונים שואלים את השאלה הזאתי והראשונים יש להם כמה ביאורים. זה השולחן ערוך מביא את התשובה של הראש.

אנחנו עוד מעט בעזר השם נראה וסיימה רשימה רשימה א' את התשובה של הראש.

ברור?

עד כאן זה הדוגמאות מה שנקרא לזה.

עכשיו את הגמרא שלנו השולחן ערוך מביא יותר להלכה. בואו נראה את השולחן ערוך שהשולחן ערוך מביא להלכה. זה נמצא בעמוד

השולחן ערוך נמצא בעמוד 4.

סעיף ט',

היו מהלכים בדרך

ואין לו מה יאכל,

נותן לאחר לשם מתנה

ועלה מותר בה.

זאת אומרת, מה,

יש לנו את הדוגמה הפשוטה שהמשנה הביאה בתחילת המשנה, שאם אדם מה מביא את זה למישהו אחר, כל משהו אסור באכילה, מה, מי אסור באכילה?

כשהקשר הוא ישיר ביניהם,

אבל אם, וואי, זה דרך מישהו שלישי, הוא לא אסר את החפץ בהנאה לזה,

רק שלא יענה ממנו.

ואם אין עימהם אחר,

מניח על הסלע ואומר,

הרי הוא, הרי הכיכר הזו מופקר לכל מי שירצה,

ועלה,

המותר עונה, נוטל ואוכל, כי זה של הפקר.

במה דברים אמורים?

בנותן לאחר לשם מתנה בסתם.

זאת אומרת, הוא נתן לאחר בלי להגביל אותו, בלי לעשות התנאות.

אבל אם אמר לחברו הסעודה נתונה לך במתנה ויבוא פלוני שהוא אסור בהנאייתי,

ויאכל עמכם הסעודה, הרי זה אסור.

למה?

כי זה מה שנקרא תוך הדברים שלו הוא מסביר לשם מה מתנה הסעודה.

בדיוק הוא מסביר לשם מה, אפילו אם הוא לא אומר אלא, אפילו אם הוא לא אומר לשון של אלא שזה תנאי מוחלט,

בדיוק הוא מסביר שהסעודה הזאת היא ויתרת על מנת כדי להתיר מענה.

ולא עוד,

אלא אפילו נותן לו סתם וחזר ואמר לו רצונך שיבוא פלוני ויאכל עמכם כן אם הוכיח סופו על תחילתו שלא נתן לו אלא על מנת שיבוא פלוני ויאכל אסור כגון שהייתה סעודה גדולה לא מתנה רגילה אלא סעודה גדולה

והוא רוצה שיבוא אביו רבו וכיוצא בהם שהם אסורים בהנייתו לאכול מסעודתו שהרי סעודתו שזה הסעודה הגדולה מוכחת עליו שלא גמר להקנות וכן כל כך יוצא בזה

זאת אומרת כל פעם שאנחנו רואים כאן איזה דבר קצת יוצא דופן והדבר היוצא דופן הזה מה או שדבר יוצא דופן או שאנחנו מה שנקרא עומדים בדעתו של נותן המתנה שנותן המתנה לא התכוון לתת איזה מתנה לגמרי אפילו שנאמרו שם לשונות של מתנה אפילו שנאמרו לשונות של מתנה הלשונות האלה לא מחייבים כל הנתינה הזאת מה שנקרא זה מה נתינה שהיא מה שנקרא לשון של נתינה זה לא נתינה אמיתית החפץ שייך למה

לנותן המתנה. ברור, עד כאן זה מה?

עד כאן זה דברי הגמרא בן דרעי.

השוחרר הוא פסק כמו עלישנה אחרינה. כמו עלישנה אחרינה, וכמו שיטת הרמב״ם. זאת אומרת, יש כאן גם שיטת הרמב״ם שלא נכנסנו אליה,

שזה הרמב״ם כאן מזכיר.

עכשיו, אנחנו... בשיטת הזאת הרמב״ם זה בסוף גם בלי ההתנאה,

בלי המילים שעוד, מי או רבו אוהבים לסעוד עבו.

עצם המתנה, הוא פסק... המתנה סעודתו מוכחת עליו, זהו. בתנאי שהיה כאן מה? אחריכם ביאור לסעוד עבו, אז היה כאן מתנה... גם כן את שתי התנאים. בדיוק, יפה מאוד, יפה מאוד. זאת אומרת, המתנה היא יוצאת דופן,

ומה, ואנחנו גם במתנה יוצאת דופן, ממתינים לראות האם יתפרש הדבר.

אבל אם אנחנו באמת, יהיה לנו דבר יוצא דופן, זה דבר מעניין.

מה הדין אם יהיה לנו, וזה מה שעכשיו אנחנו צריכים ללמוד עכשיו בגמרא,

קצת יוצאת דופן, קצת יוצאת דופן, בלי ביאורים, בלי ביאורים, בלי תנאים, בלי תנאים. זה קצת מקרה שאנחנו צריכים, מה שנקרא, להיכנס. ומה אנחנו צריכים להיכנס? להיכנס לאיזה פרט, צריך להיכנס לאיזה פרט, לנקודה, למפתח שחכמים קבעו לנו.

מה חכמים קבעו לנו במשנה? אתם זוכרים?

כלל אמרו חכמים. מה חכמים אמרו כלל?

אתה צריך לתפוס את בן אדם, מה שנקרא, נותן המתנה,

ולהתבונן, מה להתבונן? להתבונן ברגע הנתון של נתינת המתנה.

אם דקה אחרי שהוא נתן לו את זה במתנה,

אותו בן אדם הולך ומקדיש את זה.

אותו בן אדם הולך ונותן את זה במתנה.

האם אותו בן אדם מזדעק ואומר לו לא לשם כך נתתי לך, או שמה שנקרא הוא רגוע?

נכון?

האם זה יהיה אבן הבוחן שלנו, נכון? זה הנקודה, מה שנקרא,

ואת הנקודה הזאת הגמרא במסכת בהבטרה מפתחת,

וזו הנקודה המרכזית.

מה הגדר של מתנה מוזרה? עמוד 2, כן? מה זה מתנה מוזרה? מאיפה זה מתחיל? אם הוא אומר לתת לך את הבית שלי, מתנה? סעודה גדולה. מה זה מוזר? לא, מתנה גדולה זה לא בשוויה,

אלא במה שנקרא, בצורה שלה. בצורה שלה, בנסיבות, בצורה שלה, דבר שהוא לא רגיל מצד הדברים האחרים שמלמדים אותנו,

שדעת הנותן לא הייתה מה שנקרא הנתינה הרגילה שלי. דברים שבדרך כלל לא נותנים אותם במתנה.

כן, חפצים מסיימים, כן?

או כל פעם שאנחנו צריכים מה שנקרא ללמוד את דעתו של הנותן.

ללמוד את דעתו של נותן המתנה. יכול להיות שהחפץ הזה יכול להינתן במתנה,

אבל הנסיבות,

יכול להיות שהחפץ מצד עצמו יכול להינתן במתנה.

אבל הנסיבות ילמדו שהנתינה הזאת היא לא נתינה.

במקרה גדול. בדיוק.

אומרת הגמרא,

מסכת בבא בתרא בדף קל ג' עמוד ב', תנו רבנן, עמוד 2. תנו רבנן,

מעשה באדם אחד שלא היו בניו נוהגים כשורה.

הבן אדם הזה, השם מרחם, הבנים שלו לא נהגו כשורה.

עמד וכתב נכסיו ליונתן בן עוזיאל.

עמד וכתב

הקנאה מחיים, את כל הנכסים שלו הוא נותן מתנה לתנא המפורסם רבי יונתן בן עוזיאל.

נתן לו את כל הנכסים שלו במתנה.

מה עשה יונתן בן עוזיאל?

יונתן בן עוזיאל לא רצה לקבל את המתנה הזאת.

לא היה נוח לו לקבל את המתנה הזאת אם שונא מתנות יחיה או מטעמים אחרים.

מה עשה יונתן בן עוזיין? מכר שליש

מכר שליש

הקדיש שליש והחזיר לבניו שליש

מכר שליש, הקדיש שליש והחזיר לבניו שליש

ככה היה הסיפור, לבנים שלא מהגו קשורה

עכשיו יש כאן דבר מעניין

שמאי הזקן שמע את הסיפור הזה של יונתן בן עוזיין

ושמאי הזקן אמר מה זאת אומרת?

הרי כל המתנה ניתנה על דעת מה?

שהבנים לא ייהנו ממנו, נכון? שהבנים לא ייהנו.

אז איך אתה, רבי יונתן בן עוזיאל,

הלכת ונתת לבנים?

כך שמאי הבין.

ואם אתה מה, ואם אתה נותן את המתנה, אתה מחזיר לבנים,

אז אחת מן השתיים.

או שאתה עובר על דברי המת ואתה צריך לקחת מהבנים בחזרה,

או שכל המתנה התבטלה ואתה צריך גם כן מה שנקרא,

כל המתנה התבטלה.

אתה צריך לבטל את מה? את המכירה,

וההקדשה,

זה היה כאן מה שהראשונים פה מדברים. אתם שומעים? זאת אומרת, שמאי הזה כן הקפיד על ירמי יונתן בן עוזיאל, שהוא עבר על רצונו של נותן המתנה. אבל הוא לא הקפיד שדווקא כל הנכסים לא ילכו לבנים.

אבל נראה שזה היה נגדם. אז אותו בן אדם היה אומר,

הרי אני מקדיש 66% מנכסיי לירמי יונתן בן עוזיאל. לא, הוא לא רצה להראות ש...

היה אומר, 66% עליהם. אבל אם היו שואלים אותו, אם היו שואלים אותו, הוא אמרו לא אכפת לי.

66% זה נובל יותר ממוזיאות. בזה שהוא נתן חלק לבנים, הוא עשה בדיקה

האם זה מתנה אמינית או לא. זה הבדיקה, אולי אפילו חברה. זה הבדיקה? הבדיקה זה המכירה האמינית. הוא רצה להקדיש ולמבוא! לא, מראש הוא לא רצה לדעת. בן אדם יודע שהוא הולך למות.

אבל כשהוא נותן מתנה, הוא מבין שגם אחר כך יעשו עם זה עוול,

הוא לא רצה שידור בעניין.

הוא לא יכול להגיד לך.

הוא יודע שהוא לא יכול אחר כך לקחת את זה, הוא לא יכול להתחרט.

בוא נגיד, נשאר כזאת שאלה. מה הדין אם הבן אדם הזה היה אומר,

ואני נותן לך את זה על מנת שלא תביא את זה לבנים?

זה לא יכול. אסור. אין מתנה. הוא לא יכול. היה אסור לו. היה אסור לו. אין מתנה כזאת. אסור לו. אם הוא אמר לו תנאי מפורש, זה בוודאי שזה היה אסור לו. בוודאי שזה היה אסור לו. אם הוא היה אומר לו תנאי מפורש, זה בוודאי שזה היה אסור לו.

רק כאן, מה היה כאן רגעון? שהוא לא אמר דבר מפורש,

רק שמאי הזקן הבין שהיות ואנחנו עומדים את דעתו של נותן המתנה,

אז לא צריך התנאה מפורשת. מספיק אם אנחנו יודעים את כוונתו של נותן המתנה. זה מה ששמי הבין.

מספיק אם אנחנו יודעים את כוונתו של נותן המתנה,

אז אנחנו יכולים להגביר את מקבל המתנה, כאילו הייתה כאן התנאה. כך הבין שמאי.

ורבי יונתן מנוזיאל הבין אחרת. בואו נראה.

מה הוויכוח ביניהם? שמאי הזקן הבין שלא צריך להתנות כשאנחנו יודעים מה הייתה כוונתו של הנותן וכוונתו של הנותן הייתה על מנת שהבנים לא ייהנו אז ממילא אתה לא יכול מה שנקרא לעבור על רצונו ורבי יונתן מעוזיאל הבין אחרת

אבל בעצם הוא נתן ליהונתן מעוזיאל שיעשה עם זה מה שהוא רוצה אבל הוא נתן לו את זה

אבל זו הייתה השאלה השאלה כאן נקודת העניין פה

האם כוונה זה כאומר למנה או כוונה זה לא כאומר למנה? כוונת ודאי שלא. תבין? זו השאלה, בדיוק, זה המפרורה.

הרי כל בן אדם שנותן מתנה, אני צריך לשאול אותו, הוא לא מתנה את המתנה,

אולי הוא נותן את המתנה על מנת שלא תלך לצל השתי בלח הזה. סתם מתנה אין לנו סיבה להגיד שאותו בן אדם מתנה תנאים בלי להגיד את התנאים.

אז הוא נותן את זה מחמת אהבתו של הבעיה.

הוא עוד דבר, הוא אמר שאנחנו צריכים לדעת את כוונתו גם אם הוא לא אמר, אם הוא לא עשה תנאי.

מספיק שאנחנו יודעים את הכוונה שלו. כי זה דבר יוצא דופן ללכת ולהבקיע את כל הבנים שלו, מה שנקרא,

מנכסיו. זה דבר יוצא דופן.

אז היוצא דופן הזה מלמד אותנו שמה, שיש כאן כוונה מוגדרת שהבנים לא יעלו.

אז אם ככה, אז מילא, אין הבדל אם הוא אמר תנאי או לא אמר תנאי.

יש לי שאלה מאוד טובה.

יש לי חתן מולי ואני לא רוצה לדבר בת שלי ואני אומר לו תשמע, קח את הבת שלי על מנת שתהיה תמיד חכם. והוא בלב שאומר, אני לא רוצה לדבר, מה אני רוצה להיות, לא יודע מה.

והם הולכים להתחתן.

לבטל את הקידושים? משה רבנו הרב התחתן, משה רבנו התחתן, יתרוע עשה לו תנאי, יתרוע עשה תנאי למשה. למה רבנו? עבד קטינה, עבד קטינה או גדולה? עבד עושה מה שאומרים לה.

הרב, כאשר הבן מתחתן עם ציפורה, התנאי שהבן הראשון יהיה לעבודה זרה. אבל אל תחדש.

הרב, הם חוקקים פה על מה המציאות, האם הבן אדם מתחתן או לא מתכוון? אני לא מתכוון. לא, לא, השאלה היא, גם אם הוא התכוון, האם זה מחייב את מקבל המתנה?

גם אם הוא התכוון, האם זה מחייב את מקבל המתנה?

האם מתחשבים בכוונות שלו? בדיוק. האם זה מחייב אותו או שזה לא מחייב? אבל אם מתחשבים בכוונה, זה מבטל את המתנה.

בדיוק, זו השאלה, יפה מאוד, יפה מאוד, זו השאלה.

אז ממשיכה הגמרא ואומרת, מעשה בה אדם אחד שלא היו בניו נוהגים כשורהו, עמד וכתב נכסיו ליראתה בן עוזיאל.

מה עשה ינתן בן עוזיאל?

מכר שליש, והגידיש שליש, והחזיר לבניו שליש.

בא אליו שמאי במקלוב בתרמילו, מקלוב בתרמילו זה נוסח מה שנקרא של אדם שבא על מנת להילחם, כן?

בא אליו שמאי במקלוב בתרמילו, אמר לו

אמר לו רבי יונתן בן עוזיאל לשמאי, אמר לו שמאי אם אתה יכול להוציא את מה שמכרתי ומה שהקדשתי אתה יכול להוציא מה שהחזרתי

אם לאו אם לאו אם אתה לא יכול להוציא את מה שמכרתי ואת מה שהקדשתי כי אתה יכול להוציא מה שהחזרתי

כך אמר יונתן בן עוזיאל לשמאי

אמר שבי הטיח עליי בן עוזיאל, הטיח עליי בן עוזיאל. זאת אומרת, ענה לי תשובה מוחצת.

שמאי קיבל את התשובה המוחצת הזאת. הטיח עליי זה מה שאתה עושה. מה התשובה שאמר לו יונתן בן עוזיאל?

אומרת הגמרא כך

יונתן בן עוזיאל אמר לו, תשמע,

כשאני מוכר

אני הבעלים, כשאני מקדיש אני הבעלים.

ברגע שהנפטר בא נתן לי מתנה ולא עשה התנאה,

אני יכול למכור?

אני יכול למכור, כן. יכול להקדיש? יכול להקדיש.

אני הבעלים? אני רוצה להביא לפלוני.

מי זה הפלוני?

קוראים לו הבן שלו. אז מה הם קוראים לו הבן שלו?

אני הבעלים?

זה כמו האחר,

כמו האחר שמקבל כיכר לחם,

שמותר לו להביא לממודר ההנאה.

כי זה עכשיו מה שנקרא ישות עצמית, שמותר לו להביא למודר ההנאה.

זאת אומרת, אתה לא יכול, מה שנקרא, ללכת ולהגיד מה...

אתה לא יכול ללכת וליצור תנאי כשאין כאן תנאי.

כל מה שאתה יכול ליצור תנאי כשאין כאן תנאי, כל מה שאתה יכול ליצור זה דווקא כש... כל מה שאתה יכול לחייב זה דווקא כשיש כאן תנאי.

אבל אם אין כאן תנאי, אז יש כאן מה? מעשה קניין רגיל.

מעשה קניין רגיל, אתה יכול לבטל אותו, אתה יכול לבטל אותו רק באופן אחד.

שאתה מחליט שכל הנתינה לא הייתה נתינה אמיתית.

שאתה מחליט שכל הנתינה לא הייתה נתינה אמיתית.

ואיך אנחנו בודקים אם הנתינה הייתה נתינה אמיתית או לא הייתה נתינה אמיתית?

לימדה אותנו המשנה במסכת נדרים שאם הבן אדם הזה מוכר אז זו נתינה אמיתית אם הבן אדם הזה לא מוכר לא יכול למכור אז הנתינה לא נתינה אמיתית ממילא אומר יונתן מעוזיאל אני מוכר לנפטר יש התנגדות שאני אמכור? לא אני מקדיש יש לנפטר התנגדות שאני אקדיש אין לו התנגדות הלווא אומר שאני הבעלים אז ממילא אתה לא יכול לבוא אליי בטענה שמה שהנתינה לא הייתה נתינה אמיתית הנתינה הייתה נתינה אמיתית נתינה אמיתית בלי התנעות

אני יכול גם להביא לבנים, אתם מבינים? זאת אומרת, יונתן בן עוזיאל עשה, מה רבי יונתן בן עוזיאל עשה? רבי יונתן בן עוזיאל עשה, יפה מאוד, הוא תכנן, הוא תכנן, הוא תכנן, הוא כתוב פה ברשב״א, אומר ברשב״א רבי יונתן בן עוזיאל ידע ששמאי הזקן, מה, הוא רוצה להחזיר שליש לבנים והוא ידע ששמאי הזקן, מה יבוא אליו בטענות הוא הבין שמה שנקרא יבוא אליו בטענות, מה הוא עשה?

הוא עשה את הבדיקה של אותו בן אדם שקיבל את החצר במסכת נדרים,

שאומר הריטלס, הוא עשה בדיקה שם, נכון?

אז הוא אומר, הוא עשה בדיקה, מה זה איזה בדיקה?

הוא ידע את התשובה,

אבל הוא מה שנקרא הכין את הקרקע כתשובה ניצחת למי? לשמאי הזקן.

מכר שליש,

הקדיש שליש,

ואז מה עכשיו יגידו שיש כאן בעיה עם המתנה, המתנה גמורה, המתנה גמורה, מכרתי שליש, קיימתי את כל הכללים של כללי מתנה, נכון?

‫אחרי שהמתנה היא מתנה גמורה, ‫אני יכול להביא להם את זה. ‫אם הוא היה נותן את כל הבנים? ‫אם הוא היה נותן את כל הבנים? ‫אם הוא היה נותן את כל הבנים? ‫זה מה שכתוב. ‫מה? ‫אם הוא היה נותן את כל הבנים? ‫אז נכון, גם כן היה טוב. ‫לא, זה גם היה טוב. ‫זה גם היה טוב, אבל לא היה לנו את ההוכחה לשם, ‫הוא היה צריך להביא שקל אחד לצדקה, ‫והוא היה צריך להביא שקל אחד לצדקה, ‫השליש כאן זה מה שנקרא, ‫זה רק סתם זה. ‫הוא היה צריך, מה שנקרא, ‫להביא שקל אחד לצדקה, ‫רק בשביל לפר

ההוכחה לשמיים, לעולם, אתה צריך מה שנקרא למכור, להוציא דפים למכירה. להוציא משהו למכירה.

רק הוא אבא שם מכר שליש והוא רוצה להוכיח בעלות. להוכיח בעלות. עד כאן זה דברי הגבר.

ממשיכה הגברה ואומרת,

מעיקרא מאי סבר,

מעיקרא מה היה כאן המשא ומתן, מה בין שמאי לירמיוט המנוזל, והרשב״ם פה מעריך כאן כמה ביאורים,

מעיקרא מאי סבר,

משום מעשה דה בית חורון, דת נען המעשה שלמדנו במשנה,

ותנען מעשה בבית חורון באחד שהיה אביו מודר היימנו הנאה,

והיה מעשי בנו ואמר לחברו,

הרי חצר וסעודה נתונים לך במתנה,

ואינן לפניך אלא כדי שיבוא אבא ויאכל עימנו בסעודה.

אמר לו אותו בן אדם מקבל המתנה,

אם שלי אין, הרי אין מוקדשים לשמיים.

אמר לו אבי החתן, אמר לו לא נתתי לך את שלי שתקדישם לשמיים.

אמר לו מקבל המתנה לא נתת לי את שלך אלא שתהיה אתה ואביך אוכלים ושותים ומרצים זה לזה,

ויהיה עוון תלוי בראשו.

אמרו חכמים, כל מתנה שאינה אמה אינה מיתרת באופן הזה, שהיא מקדישה מוקדשת אינה מתנה.

זה המשנה שלמדנו במסכת נדרים,

וזה מה שרבי יונתן עוזיאל לרגל דברי, לאור דברי המשנה הזאת, מה שנקרא, הכים את התנאי, בדיוק הכים את התנאי, כדי להוכיח לשמיים את התשובה למה שהוא יכול להעמיד את זה לבנים, היות ואין כאן התנאה מפורשת.

זה, זה הזה כאן.

איך? אז הוא לא יכב לקרוא קור שליש.

הוא לא יכב לקרוא, הוא יכב למכור חפץ קצת. זה כמו שנקל אחד. בדיוק. יכב למכור.

הדין הזה נפסק בשולחן ערוך.

תראו את השולחן ערוך, איך שהוא פסק את הדין הזה.

השולחן ערוך בעמוד 5,

ושם כתוב גם כן את התשובה, את החלוקה בין מה המתנה על מנת להחזיר לבין זה.

יש מי שאומר, אומר השולחן ערוך בסעיף פייק

יש מי שאומר שהנותן מתנה לחברו אינו מתנה,

אלא אם כן שיהא בדעת הנותן שתהא ברשות מקבל לעשות בה כל חפצו.

זאת אומרת, כשאנחנו, מה,

פה כתוב פה את הכלל, מה הכלל?

כלל אמרו חכמים. מה כלל אמרו חכמים?

כלל אמרו חכמים.

אתה רוצה לבדוק בן אדם שמדבר על מתנות,

האם באמת הוא נתן את המתנה באמת או לא נותן את המתנה באמת,

מה אתה צריך?

דקה, בדקה של הנתינה,

להסתכל על נותן המתנה ולהגיד לו,

קיבלתי את המתנה, אני נותן את זה, מה שנקרא, במתנה למישהו אחר, אני מקדיש את זה לשמיים.

נותן המתנה, מסכים או לא מסכים?

אם הוא מסכים, סימן שהוא העביר בעלות.

אבל אם הוא לא מסכים, אז מה הדין?

אז הוא לא העביר בעלות.

היי, נאמר כאן, מה נאמר כאן לשון של מתנה?

זה שום דבר. זה לא מחייב.

הכלל הזה הוא הכלל. מה הכלל שכתוב כאן? מה הכלל שכתוב כאן?

אם אתה עכשיו עומד את דעתו של מה? של נותן המתנה, עומד את דעתו של נותן המתנה,

מה אתה אומר דעתו של נותן המתנה?

האם אתה מסכים שאני אמכור את זה? האם אתה מסכים שאני אקדיש את זה? זה הכלל, ברור זה הכלל.

יש מי שאומר שהנותן מתנה לחברו אינו מתנה,

אלא אם כן שיהיה בדעת הנותן, זאת אומרת שהדבר יהיה ברור,

שיהיה בדעת הנותן שתהיה ברשות מקבל לעשות בה כל חצו, מה זה כל חצו?

בעלים מוחלט, אין מה שנקרא, בלי מגבלות, בלי מגבלות, זה האמת מידה. ואם יש מגבלות, אנחנו צריכים לבדוק ככה.

אם המגבלות האלה ביתנו עם תנאי, זאת אומרת הוא אמר אני נותן לך איזה מתנה על מנת שתעשה איזה תנאי מסוים, אז זה מוגבל לאותו תנאי.

אבל אם מה שנקרא המגבלה היא שהוא לא מוכן שהוא יקדיש את זה, הוא לא מוכן שהוא ימכור את זה, הווי אומר שמה, מה הווי אומר?

שזה בכלל לא מתנה. זה לא מתנה. בדיוק, זה לא מתנה. ברור שזה לא מתנה.

במה דברים אמורים שנתנה לו בסתם, נתן לו את זה בסתם בלי לעשות התנאות?

אלא שניכר מתוך מחשבתו של נותן המתנה שאינו מכוון, לתנה לו, שיעשה בה כל חפצו.

זאת אומרת, אנחנו, מה שנקרא,

נכנסים, מה שנקרא, עומדים את דעתו של מה?

של נותן המתנה.

ואיך אנחנו עומדים את דעתו של זה?

האם הוא יסכים למכירה הזאת,

כן, שאינו מכוון לתנה שעושה כל חפצו?

אבל אם מפרש,

אבל אם אותו בן אדם, מה? מפרש.

אפילו אם נתנה לו על מנת שלא ניתנה לאחר זאת אומרת אם הבן אדם לא אומר מה אני נותן לך את זה במתנה בתנאי שלא תביא את זה לפלוני אבל חוץ מהמגבלה הזאת אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה למכור ולהקדיש לעשות מה שאתה רוצה זה כן מתנה זה כן מתנה למה כי הוא בעלים להביא את זה לחמישים איש אחרים הוא בעלים להקדיש את זה לשמיים אין לו הגבלות

חוץ מאותה מגבלה נקודתית, הוא בעלים לעשות בזה ככל חרצו, נכון? אז זה לא נקרא מה החיסרון.

ברור, זה לא חיסרון, כי יש כאן מתנה.

יש כאן מתנה גמורה, יש כאן תנאי מסוים. אז זה לא מתנה.

לא, ברגע שאנחנו יודעים על מה הוא בעלים, מתי אנחנו אומרים שאין מתנה? מתי אנחנו אומרים שאין מתנה? ברגע שאיננו על מה הוא לא בעלים, זה מתנה. מתנה, אם אתה צריך לבדוק אם הוא בעלים או לא בעלים.

אם הוא יכול להביא את זה ל-50 אלף איש, אז הוא בעלים.

אפילו שהוא אמר לו, תביא לפלונים.

קיפלוני, למשל, הוא כועס עליו. אבל אתה בעד חסר. זה לא חסר.

אתה בעלים, רק אני אומר, אתה בעלים. אני מגביל אותך משימוש מסוים, אבל אתה בעלים. אבל איך מתנה חסר? לא, בעלים, בעלים, בעלים, איך אנחנו, מה הנידון שלנו? הנידון שלנו, האם זה מלמד מה שנקרא שאין לו בעלות בכלל. איך אנחנו בודקים עם זה, אין לו בעלות.

אין לו בעלות, פירוש הדבר שהוא לא יכול לעשות כלום. הוא רק כאילו מתנה.

כאילו מתנה.

אם הוא יכול למכור את זה, אם הוא יכול למכור את זה, איך הוא יכול למכור את זה?

אם הוא יכול למכור את זה?

כן. הוא יכול למכור את זה לכולם חוץ ממנו. איך הוא יכול למכור את זה? איך? כן.

סימן, סימן שהוא בעל הבית. מה, יש לו קול שיכול למכור לכולם. סימן שהוא בעל הבית, אבל סימן שהוא בעל הבית. שהוא בעל הבית חסר.

סימן שהוא בעל הבית. נקרא לזה חסר. סימן שהוא בעל הבית, נכון? חסר. לא, מה זה חסר?

חסר, הוא לא בא לתקול. לא, הוא יכול למכור את זה.

הוא יכול לקרוא את זה לכולם, אבל זה שאלה. מי מוכר? הבעלים מוכר.

אני רוצה לשאול את השאלה. יש לך 100 אלף דולר?

אתה לא יכול לקרוא את זה מה שאתה רוצה. מה זה אומר?

אם אבא נתן לבן 100 אלף דולר בתנאי שהוא לא יקנה סיגריות.

נו, הוא נתן לו אותם. הוא נתן לו. יש חיסרון בבעלות?

יש לך חיסרון בבעלות?

יש חיסרון בבעלות? אין שום חיסרון בבעלות. בעל הבית מהדור של המאה הולך. שום חיסרון בבעלות.

אני אשר לך, אני לא נותן לך 5 אלף דולר, יש לי שום חיזור.

בן אדם עומד למות. בן אדם עומד למות. קיבל 100 אלף דולר.

מתנה 100. זכרו 100 אלף דולר.

יש לו בן אחריו, רוצה להריש, לא תבואו לו לדובי.

המתנה שלך הוא 100 אלף דולר, לכל הנכונים אתה יכול להריש לו, רק לבן שלך לא. הוא רוצה לתת את הבן שלו, אבל הוא לא יכול. זה נקרא שהוא בעני. לא, זה הוא בעני.

זה מה שכתוב כאן, שיד השולחן נאום.

לא, אבל מה זה מתנה חסרה?

מתנה שזה, יש לנו גילוי שהמתנה היא לא מתנה. כל המבחן זה אם הוא בעל הבית. מתנה שהוא לא יכול לעשות בה את מה שהוא רוצה לעשות.

לא, כאן אנחנו אומרים לו, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, מלבד מגבלה מסוימת.

אם אנחנו אומרים לו, אם אנחנו אומרים לו, לא, אבל אם זה מה שהוא רוצה לעשות, אז הוא בטלה המתנה, בטלה. אם אבא אומר לבן שלו, אל תקנה סיגריות,

הוא אומר לו, אני מביא לך כסף, אל תקנה סיגריות.

אז הוא בעל, נמעלה, 100 השקל האלה לקנות בזה מה שהוא רוצה,

אבל מה שנקרא, הוא מתנה איתו שלא יודע. ואם הוא קנה סיגרית, בטלה המתנה. בטלה המתנה, וכן, נכון.

אבל בבעלות מצד הבעלות על החמץ, ודאי שהוא בעלות. ממשיך הרב השולחן ערוך רק שנייה, ממשיך השולחן ערוך ואומר,

אפילו אם נתנה לו על מנת שלא ניתנה לאחר,

או שלא למוכרה, או שלא להקדישה,

כן?

גם כן, מה אם הוא אמר לו מגבלה מסוימת, הוא אמר לו, אל תמכור.

אבל מה שנקרא להשתמש בזה, אל תמכור, אבל להשתמש בזה, כל מיני דברים כאלה, הוא לא מגביל אותו, אז גם כן.

או אפילו על מנת שלא יעשה בה שום דבר אלא דבר פלוני,

אף במתנה לאותו דבר שפירש. מה זאת אומרת, אם הוא מעלים לדבר מסוים,

אפילו הגבלה היא הגבלה של 90 אחוז כביכול. זה גם מספיק. זה גם מספיק.

למה? כי זה אמת מידה, מה שנקרא,

האם מה שנקרא באותו דבר שהוא יכול לעשות, הוא מוגבל או לא יכול או לא מוגבל.

אז הפכת את המדינה של בית חורון עכשיו.

בית חורון, בית חורון, הנקודה של בית חורון, הנקודה היסודית של בית חורון

זה שהבן אדם, מה שנקרא, מדבר מילים של מתנה והיא לא מתנה.

הוא כלום לא.

מה שאין כאן שהוא הכל,

רק אנחנו יכולים להתנות איתו בכל מיני תנאים, בכל מיני סייגים שמגבילים אותו.

הוא באותו תחום שהוא בעלים, אז הוא בעלים.

בבית חורון הוא אתנו את כל המתנה בשביל שהאבא יבוא. בדיוק, ואז מאלה הוא כלום, מקבל החפץ הוא למעשה מתברר, כביכול מתברר,

כשלמעשה, בדיוק כשהוא לא בעלי. סתם בובה. כן. אבל אם הוא לא, כל המנות שלך, אבל מנה אחת תיתן להבה. זה גם כתנאי, אבל כל השאר תעשה איתה מה שאתה רוצה.

אז היה צריך להכיל אותו באחרים.

בדיוק, היה עדיין אסור. אז עדיין היה אסור ליהנות. ואז הוא היה צריך להכיל אותו מהמוקדשים לשמיים.

הוא היה יכול מהאמת מידה, והאמת מידה הזאת בחלקים האלה, שבאמת הוא בעלים עליהם, הוא יוכל להכיל.

לפי מה שאמרנו עכשיו בדין האחרון בשולחן,

אמרו, אם היא הייתה אומרת לה, בכניסה,

אם אני זוכה, היא לקחה, נכנסו שתיים, כל אחת עם הכרטיס ביד. היא אומרת לה, אתה יודעת, אם אני זוכה, זה שלי,

על המקום היא הייתה אומרת לה, לא מכניסת אותה, ואתה חוטפת לה את זה ולוקחת את זה חזרה.

טוב, טוב, בואו תשמעו עכשיו, בואו תשמעו, בואו תשמעו. זה המבחן שהרב אמר לעשות. בואו תשמעו, בואו תשמעו. שברגע שהוא יודע את המתניים הוא יכול לקחת את זה. עכשיו יש לנו, בואו אנחנו נצייר פה שתי מילים. עכשיו בואו נחזור לסיפור שלנו. בואו נחזור לסיפור שלנו.

רבקה, לאור מה שלמדתי.

יש לנו עכשיו שתי סיפורים, שתי ציורים,

שתי ציורים שאנחנו נצייר עם רבקה,

ואתם תגידו לי מה אתם אומרים על שתי הציורים האלה.

רבקה החליטה שכמו שלבעלה אין כוח, היא רצתה ללכת רק עם בעלה.

היא רצתה ללכת רק עם בעלה.

ומה היא אומרת?

כאילו שבעלי לא הולך, אין לי מה לעשות.

היא שולחת את הכרטיס מתנה ללאה,

שולחת לה את הכרטיס הביתה.

כן? זה מקרה אחד.

והכרטיס הזה זכה במכונית.

זה מקרה אחד.

מקרה שני זה המקרה שלנו.

מה המקרה שלנו?

המקרה שלנו ששתיהם הולכות ביחד והכרטיס שלאה זוכה.

האם יש הבדל בין המקרה הראשון למקרה השני, ומה ההבדל?

כן.

במקרה הראשון, היא לא יכולה להתחרט, היא נתנה לה את זה, עם בעלים של הכרטיס, היא יכולה להחליט אם לבוא לאירוע או לא לבוא,

וברגע שהיא הכניסה אותה איתה והיא הפנתה לה את זה, יש לה אפשרות להתחרט. המקרה הראשון, המקרה הראשון, מה היה? היא בעלים על הכרטיס, ולאה זכתה בזה, כי היא יכולה להחליט אם להיכנס לאירוע או לא, ולאה דחתה, זה שלה.

היא יכולה גם, תחדד את זה, והיא יכולה מה?

בדיוק, היא יכולה למכור את זה, אז סימן שמה? היא בעלים גמור. מצוין, נכון? מסכימים? ברור.

אבל במקרה של אירוח, כן. ברגע שאם יתעורר לחשד הכי קטן, שיכול להיות שהכרטיס שהיא נתנה במתנה יזכה במכונית, זה כמו שהוא... לא, לא, לא, לא, לא. זה כמו שהוא יגיד לו, זה כמו שהוא בדק אותו... היא לא תסכים שתביקור את זה למישהו אחר. או, או, תבדוק את זה. אני מקדיש לשמיים. לא תסכים, היא תסכים.

זה כמו שהוא אומר לו, אני מקדיש לשמיים.

אתה חוזר למכונית, אל תחזור למכונית. בלי כסף למכונית.

לא, כי זו תקניקה של בשם, כמו שהוא מקדיש, כמו שהוא מקדיש. אבל לא המכונית. אם היא אומרת לה, אני זוכה, זה כמו שהוא אמר לה, אני מקדיש לשמיים. שתי הגברות עומדות בכניסה. שתי הגברות עומדות בכניסה. הן שתיהן בדרך לאירוע.

רבקה מביאה ללאה את הכרטיס,

והיא אומרת לה, אנחנו עומדים להיכנס.

פתאום לאה מחליטה,

הכרטיס הזה, אני רוצה למכור אותו לגברת...

גברת שרה.

בטח שלא תסכים, מה אתה אומר? פתאום תעבירי את הדברים. אז מה? סימן שמה?

שומעים?

זאת אומרת, אמת המידה שהכלל שחכמים אמרו לנו, מה הכלל שחכמים אמרו לנו?

אבן הבוחן, מה אבן הבוחן? מה אבן הבוחן?

האם לאה יכולה לעמוד ליד רבקה שנותנת לה את המתנה, ולמכור או לא?

במקרה הזה של רבקה שלחה ללאה,

אז לאה יכולה לעמוד ליד רבקה.

אומרת לאה, אני מוכרת את הכרטיס. בסדר, מוכרת, מוכרת. אבל במקרה השני ששתיהן, מה שנקרא עכשיו, עומדות להיכנס, אם מה, אם לאה תרצה למכור, מה היא תגיד לה?

לא נתתי לך את הכרטיס על מנת שמה, שזה, כל מה שהם הבאתי לך את זה, על מנת להנעים לעצמי את הערב, על מנת להנעים לעצמי את הערב.

ממילא מה,

מה את מנעימה לי על ידי אורחת שלישית כאן?

אין כזה דבר.

אז ממילא מה, כל הדיבורים על מתנה, הדיבורים על מתנה, מה הם?

דיבורים בעלמה. שומעים? אפשר לעשות עוד בדיקה, אפשר להגיד... במקרה שלנו, הרכב של רבקה. אפשר להגיד עוד בדיקה, כמו במקרה של בית חורון, היא אומרת לה...

במקרה שלנו, מה המקרה שלנו? מה המקרה שלנו? מה המקרה שלנו? אה, הבנתי. מה המקרה שלנו? הלכו ביחד או ש... הלכו ביחד. הלכו ביחד. אז למה, מה הבעיה? כי היא שתקה.

מה שתקה, לא הבנתי.

גם שתיקה גם.

לא, אז אם לאה הייתה עומדת בכניסה, מסופו על תחילתו אנחנו אומרים, בודדנו אם אתה יכול למכור או לא. אם לאה הייתה עומדת בכניסה ורוצה למכור את הכרטיס למישהו, לא הייתה נותנת לה, היא לא מעלים.

הבנתי, מה... אפשר לעשות את הבדיקה של בית חורון פה, אם היא אומרת לה, אם סתם דוגמה, סתם, במקרה, והן שתיהן נכנסות, היא אומרת לה, אם הכרטיס פתאום,

אם אני זוכה זה שלי,

ודאי שהיא הייתה מתרעמת כמו שזה שאמר לו, אני מקדיש לשמיים, הוא יתרעם עליו מיד.

חוץ מבעלים, הבעלים זה לגבי השולחן ערוך, אני מדבר לא לגבי ראש המשפט פה, אני מדבר על הבדיקה של בית חורון. אני רוצה להפיל אותה לפה. הבדיקה צריכה להיעשות, מה שנקרא, ברמה המקומית, לא באם הזכה.

הרמה המקומית, האם המילים האלה שקוראים לה, אם בעלים או לא. בדיוק, האם המילים האלה שקוראים להם מתנה,

האם הם מילים בעלמא? אז איך בבית חורון זה גם כן? בדיוק, זו הייתה טעמת המידה. אני מקדיש את זה לשמיים. ואז זה מלמד אותנו שהדיבורים של מתנה הם

דיבורים בעלמא. זה כמו רבי יונתן יעוזיאל.

הוא אמר לו מה שנקרא, זה המלמד למתנה אמיתית.

וכשזה לא קורה, אז זה מלמד שמתנה,

זה אמת המידה. אמת המידה אם אני בר מכירה או לא בר מכירה?

לסיכום ברור, יוצא שכל מתנה, אבן מוחת של מתנה,

אבן מוחת של מתנה, מה אבן מוחת של מתנה?

אבן מוחת של מתנה זה אם מקבל המתנה יכול לעשות בה כל מה שהוא חפץ.

בדיוק הוא הבעלים.

ואם הוא לא יכול לעשות משהו חפץ,

אז זה דיבורים על מתנה.

הדיבורים על מתנה הם דיבורים.

ממילא הבעלים, מה זה שייך לבעלים הראשון? נו יצוייר שיבוא בן אדם ויביא לבן אדם אחר חפץ,

ויגיד לו מה, יגיד לו אני נותן לך את זה במתנה.

ואחרי כן,

אותו בן אדם,

זה יהיה מקרה של מה שאנחנו יודעים,

בוא נגיד דוגמה של המשנה שלנו, דוגמה של המשנה.

אמר לו חצר וסעודה קנויים לך במתנה.

על מנת שיבוא אבא ויאכל.

ואותו בן אדם לא ידע את ההלכה, לא אמר הם מוקדשים לשמיים, לא ידע את כל הדבר הזה.

ובא גנב,

וגנב את מה? את כל הסעודה, נכון?

אז הדין הוא שמה?

שמשלם תשלומי כפל.

למי מגיעים תשלומי הכפל?

למי מגיעים תשלומי הכפל?

למקבל או לאבי החתן? לא, לאבי החתן. לאבי החתן, נכון.

למה אבי החתן?

למתנה לא מתנה.

בדיוק.

אתם מבינים?

כי אבן בוחן, אם עבר בעלות או לא עברה בעלות, אם עברה כמעלות או לא עבר כמעלות, אז זה אבן בוחן.

וזה נפקא מינה לכל המקרים.

נפקא מינה, אם מותר למודר הנה לאכול, נפקא מינה למי שהיה לך חפץ הזה, נפקא מינה... בקיצור, לכל הכללים. גם את זה אפשר לבדוק פה. אם נגיד הם באים להיכנס לשומר ולראות לו את הכרטיס, היא רואה שנגנב לה כרטיס. היא הייתה הולכת קונה לעוד אחד, היא לא הייתה קונה מכתפה,

זה סיכום, הסיפור של הגברת רבקה.

אז לסיכום, אם גברת רבקה הייתה שולחת לה את הכרטיס, מה שנקרא, מצד השולחת אליה לבית ולא הולכת איתה, אז זה פשוט שמה הדין.

הדין הוא ברור שזה שייך, אז מכונית שייכת לה.

אבל היא הולכת איתה כמתלווה על מנת להנעים לעצמה את

שהות בערב הזה,

ובוודאי באופן כזה, מה שאישה כזאת מקפידה,

אישה כזאת מקפידה על מה שלא ימכרו את זה ולא זה, באופן כזה פשוט שהמכירה, המתנה היא לא מתנה וזה שייך לבן אדם.

עבדה לקודש הבריחו

עבדה די קודש הבריחו

אנו אנו אנו אנו אבדה די קודש הבריחו אנו אנו

אנא, אנא, אנא זה קודש הבריחו אני, אני, אני, אני ארץ של הקדוש ברוך הוא אני, אני, אני, אני ארץ של הקדוש ברוך הוא אני, אנא, אנא, אנא זה קודש הבריחו

עד הנגול שמריחו אנו ענו עד הנגול שמריחו אנו ענו עד הנגול שמריחו אנו עד הנגול שמריחו אנו עד הנגול שמריחו