כיצד מתכוננים למצוה? | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מה כן, עזר?

לא, אני אומר בין אחד הדברים שבכלל.

יש פה הרבה דברים שלא חסר.

וספרתם לכם ממחרת השבת מיום אבייכם את עומר התנופה שבע שבתות

תמימות תהיינה.

עוד מעט הדרשה הזאת תהיה שבע שבועות.

שיעור ההתעלות

שכל מצווה ומצווה

נותן לאדם

זה כפי שיעור ההכנה שמקיים המצווה, מתכונן

לפני עשיית המצווה.

עכשיו אפשר להבין את רבי פרדה

שנימד את תלמיד ארבעה מאות פעמים.

איי איי איי.

אז שיעור ההתעלות.

כמה אדם מתעלם מכל מצווה ומצווה? זה תלוי בהכנה.

כמה שהוא מכין את עצמו יותר למצווה,

כך ערכה גדול יותר וההתעלות שלו ממנה יותר.

הוא מתבהר במפרשים

שמצוות ספירת העומר

היא הכנה לחג מתן תורתנו.

ומכאן ששיעור ההבנה במצוות ספירת העומר,

או יותר נכון, פה זה טעות דפוס כנראה, מכאן ששיעור ההכנה במצוות ספירת העומר

הוא גם השיעור של קבלת התורה.

זאת אומרת, מה יהיה הערך של קבלת התורה שלנו ביום מתן תורה?

זה כמו הכנה שתהיה לנו במצוות ספירת העומר.

הפסוק

המצווה על ספירת העומר בלשון זה נאמר

וספרתם לכם ממחרת השבת,

מיום אביאכם את עומר התנופה,

שבע שבתות תמימות תהיינה.

עד ממחרת השבת השביעית

תספרו חמישים יום

והקרבתם מנחה חדשה לאדוני.

מתוך הפסוק מתבאר

כי בנוגע לספירת העומר

הכנה למתן תורה

קשורים עם שני הקורבנות,

מנחת העומר

של טז' בניסן

והמנחה החדשה של העצרת.

אז יש מנחת העומר

של טז' בניסן ויש המנחה החדשה של העצרת של חג השבועון.

והנה הקשר של פסח

ועצרת ידענו מהו.

פסח הוא השלמת הבריאה.

בעצרת התכלית של הבריאה

שבו ניתנה תורה.

בפסח הושלמה הבריאה,

בעצרת אז התכלית של הבריאה הגיעה לשלמותה.

מתי שניתנה תורה,

אז זה התכלית של הבריאה.

אבל קשר שבין שני קורבנות הללו בנוגע להכנה לקבלת התורה יתבאר לפנינו עכשיו.

מה הקשר בין שני הקורבנות?

דהיינו,

מנחת העומר והמנחה החדשה.

מה זה נוגע להכנה לקבל תורה?

הקשר שבין שתי הלחם

למתן תורה

מתבאר על פי יסודו של הכלי העיקר בדרך זה.

בראתי יצר הרע,

בראתי לו תורה, תבלין.

נמשלה כאן התורה כלפי היצר הרע לתבלין.

זאת אומרת, התורה היא התבלין

מייצר הרע.

ואם נתבונן במשל

של מאכל ותבלין,

נמצא כי המאכל הוא העיקר.

והתבלין הוא התבלין.

וכשנעתיק עצמנו למשל אל הנמשל,

נמצא שהיצר הרע הוא העיקר,

והתורה תבלין.

הכיצד?

כי אם התורה היא התבלין

ליצר הרע,

אז יצר רע הוא כמו המאכל,

שזה העיקר, והתורה תהיה תבלין כמו התבלין.

איך זה יכול להיות?

בספר דרך השם בחלק א' פרק ב' מבואר.

כי תכלית בריאת העולם הזה הוא כדי לזכות לדבקות

בשם יתברך.

ולשם כך הוא שם האדם זה העולם שהחומר מושך אותו לצד הרע,

כדי שהוא יתגבר על זביב חרבתו.

והמידה הגדולה ביותר של חסד השם

זה שהאדם זוכה לדבקות על ידי עבודתו.

בזה שהוא מתגבר על הרע,

שמושך אותו לצד הרע.

ואומנם כדי שיוכל אדם לכבוש את היצר,

ניתנה לו תורה שהיא תבלין.

ובכוח התבלין הזה יוכל האדם

לקיים את עיקר התכלית,

דהיינו, להתגבר על נצרו.

ואומנם כשעלה משה רבנו למרום להוריד את התורה,

מלאכי השרת ביקשו לעכב אותו באומרה,

מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו?

ענה להם משה, כלום יצר הרע יש ביניכם.

ראינו שוודאי יש בה בתורה עניינים נשגבים ונעלים השייכים גם למלאכי השרת.

אלא שהפשט של המקרש בתורה,

הפשט שבתורה זה כנגד יצר הרע.

והפשט שבתורה לא ניתן אלא לתבלין לכבוש את היצר.

מאשר לכן מקומו של התורה, תבלין,

הוא בעולם הזה,

שבו מקום קניית השלמות

על ידי כבישת היצר.

זאת אומרת, מה שטענו המלאכים,

המלאכים, מה אנוש כי תזכרנו ואין אדם כי תפקדנו? מה אתה נותן לו תורה בכלל?

זה שייך אלינו.

ודאי שבתורה יש סודות גדולים ונעלים שהם שייכים למלאכים.

כי כל התורה היא מכילה את כל הבריאה כולה ואת כל מה שיש בה.

אבל הפשט של התורה

זה כנגד יצר הרע.

זה התבלין כנגד יצר הרע. לכן שואל אותם משה רב, יש לכם יצר הרע?

אין לכם יצר הרע.

אז מה צריך את הפשט?

מה אתה עושה עם הפשט שהוא כנגד יצר הרע? כגון

לא תגנוב, לא תרצח, לא תנף, יש בכם את זה?

אין לכם את זה.

אז מה תעשו עם זה?

אז התורה מיועדת למי?

למי שצריך את הפשט הזה להילחם ביצר הרע ולתבל אותו.

הוא רע,

ואנחנו מתבלים, תיקח סלק.

סלק חי, אי אפשר לאכול אותו.

אתה מבשל אותו,

שם לו קצת בנים.

אפשר לאכול אותו בכל מיני מטעמים.

היצר הרע עורה,

אבל הוא הכוח הדוחף, הוא הכוח המתנגד.

אנחנו צריכים להכניע אותו.

התורה זה הטבלין, היא מרככת אותו, היא לא מבטלת אותו לגמרי,

אבל היא הופכת אותו למשהו שהוא טוב, טעים.

הפוך, שהוא מביא לנו את השכר,

הוא הגורם.

אז לכן הוא אומר להם, אתם יש לכם יצר הרע?

אין לכם.

מה תעשו עם הפשוט של התורה?

אז לכן,

בגמרא שם מובא שלאחר שהחזיר להם משה את התשובה,

כתוב מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב

ומסר לו דבר.

שנאמר, עלית למרום, שבית שבי,

לקחת מתנות

באדם.

זאת אומרת, בשכר שקראו לך אדם,

לקחת מתנות.

ואפילו מלאך המוות

מסר לו דבר שנאמר, וייתן את הקטורת ויכפר על העם.

אז תאר לך שמלאך המוות,

במקום לעשות לו איזה תרגיל וקומבינה,

נתן לו את הסגולה כדי שיוכל לסלג את המוות,

שזה סוד הקטורת.

וכתוב, ויעמוד בין המתים ובין החיים.

ואם לא היה אומר לו מאיפה היה יודע,

אם לא היה אומר לו מאיפה היה יודע לאהרון,

קח את המחטה

מהם הקטורת לעצור את המגפה,

לאחר התשובה של משה שתכלית הפשט שבתורה זה הטבלים לשבירת היצר,

מיד נתנו לו כולם דבר.

ואפילו מלאך המוות נתן לו מתנה כיצד לנצח את עצמו,

את מלאך המוות.

שהרי עיקר הורדת התורה על ידי משה

היא לאותה מטרה של לכבוש את היצר,

ובכוח לימוד התורה וקיום המצוות

יש באדם כוח להתגבר על כוח הרע ולהתדבק בטוב.

עכשיו, נגיע לענייננו.

ביום הביכורים

מקריבים שתי הלחם,

ומשונה מנחה זו משאר מנחות שנעשית חמץ.

כי מאחר שמנחה זו קרבה ביום הביכורים, שהוא יום מתן תורה,

שיום מתן תורה הוא התבלין של יצר הרע,

וביום הזה מתגלה תכלית של יצר הרע,

מה תכלית כבישתו במלוא תוקפו,

אז דין הוא שביום זה יקריבו דווקא קרבן חמץ, שהוא מרמז על יצר הרע.

כי החמץ הוא

מרמז על יצר הרע.

אז אחרי שעמדנו על טבעם של שתי הלחם,

אנחנו לימדים כי העניין של ספירת העומר

היא הכנה לעניין זה של כבישת היצר,

שזה תכלית הבריאה,

שהרי כך הוא סדר הפסוק.

עד ממחרת השבת השביעית

תספרו חמישים יום

והקרבתם מנחה חדשה לאדוניים.

חובת ימי הספירה

היא להתכונן לקבלת התורה תוך כדי עשיית התורה לתבלין,

תוך הגיעת התורה ובאופן

של ראשית חוכמה,

יראת השם.

בזה הוא בטוח כי יגיע לקבלת התורה ולכבישת היצר.

אם הוא יתכונן כך,

יש שלומדים את מי חט קניינים שבהם נקנית התורה,

כל יום לומדים קניין אחד.

ולומדים מוסר עליו,

ולראות איך ליישם אותו.

אז כל אלה שיושבים באוהלי התורה אמורים להתכונן לקראת

מתן תורה, לפחות אלה ששוקדים על התורה באופן כזה שההכנה שלהם תהיה הכנה.

בחינוך, במצווה ש״ב,

מבאר שורש המצווה של מנחת העומר,

וזה לשונו.

משורשי המצווה.

כדי שנתבונן מתוך המעשה,

החסד הגדול,

שעושה הקדוש ברוך הוא ובריאותיו,

לחדש להן שנה, שנה תבואה למחיה.

אז אנחנו צריכים להתבונן

במצווה הזאת שמנחת העומר,

שהקדוש ברוך הוא עושה איתנו חסד גדול,

ומחדש לנו בכל שנה תבואה למחיה.

לכן ראוי לנו שנקריב לו ברוך הוא ממנה,

למען נזכיר חסדו וטובו הגדול

טרם נהנה ממנה.

ומתוך שנהיה ראויים לברכה בהכשר המעשים לפניו,

יתברך תבואתנו ויושלם חפץ השם יתברך בנו,

שחפץ מרוב טובו בברכת בריותם.

אז על ידי זה שאנחנו מקריבים את המנחה.

אנחנו הופכים להיות ראויים לברכה

על ידי זה שהכשרנו את המעשים שלנו לפניו,

וממילא הקדוש ברוך הוא יברך אותנו בתבואה שלנו,

ויושלם חפץ השם יתברך בנו,

שהוא חפץ מרוב טובו שאנחנו נהיה מבורכים.

חודש האביב

הוא חודש הראשון לחודשי השנה,

כי בחודש זה מתחדשת הבריאה כולה,

ובשעת חידוש הבריאה

נח הרוח התחדשות גם על האדם,

וכפי שהוטבע בברכת הלבנה.

וללבנה אמר, שתתחדש עטרת תפארת

לעמוסי ועטין,

שגם הם עתידים להתחדש כמותה.

הרי שחידוש הלבנה גורם להתחדשות ישראל.

העניין של חידוש

הוא יסוד מיסודות כלל ישראל.

כשאדם מתבונן בבריאה שהייתה מתה,

וחזרה לתחייה בצמיחתה,

חייב למסור התחדשות זו לקדוש ברוך הוא.

אדם שזוכה לראות את הדבר הזה, איך הבריאה מתחדשת כל פעם,

חייב למסור התחדשות זו לקדוש ברוך הוא.

על האיסור של ליהנון מהעולם הזה במידה דאכילה בלא ברכה,

אם אדם אוכל בלא ברכה, זה אסור.

אמרו ליבותינו זכרונו לברכה.

רבי לוי רם הכתיב

לשם הארץ ומלואה.

אז למי הארץ? לשם הארץ ומלואה.

יש כתוב אחר, השמיים שמיים לאדוני, והארץ נתן לבני אדם, אז למי הארץ? לבני אדם.

מצד אחד כתוב שזה לשם הארץ ומלואה,

מצד שני כתוב,

הארץ נותן לבני אדם.

אומרת הגמרא לא קשיא,

כאן קודם ברכה, כאן נחלנו לך.

קודם ברכה,

אז זה לשם,

אחר ברכה זה נתן לבני אדם.

ומבואר בזה שדווקא המסירה לשמיים,

מה זה המסירה לשמיים? דהיינו הברכה,

היא דווקא מתירה לנו את ההנאה.

וכשם שהנאת האכילה מותרת

על ידי המסירה לשמיים, איך מוסרים לשמיים? באמצעות ברכה.

כך ניתרת ההנאה של התחדשות הבריאה

בחודש האביב,

על ידי שמוסרים לשמיים באמצעות מנחת העומר.

זה הכלל.

כל הנאה

שדומה לאדם,

שנהנה משל עצמו,

היא אסורה.

אם אתה חושב שאתה נהנה משל עצמך, אני עשיתי, אני פעלתי, אני נטעתי, אני זרעתי, אני עשיתי,

זה אסורה.

לא הותרה הנאה,

אלא כשהרגשה היא כי במידה מסוימת משולחן גבוה כזכו.

אם אתה יודע שזה משולחן גבוה, מה שאתה אוכל, מה שאתה נהנה, מה שאתה משיג,

זה בגלל שהשמיים נתנו לך הקדוש ברוך הוא,

אז מותר לך לענות.

אבל כדי שתהיה הנאה מתוך הרגשה כזו,

חייב הנהנה עובר להנאתו להביע הכרת הטוב כלפי שמעיה.

חייב העובד,

חייב הנהנה, עובר להנאתו, תוך כדי שהוא עובר להנאתו,

להביע את הכרת הטוב

כלפי השמיים. להביע, כי בעצם, לאדוני הארץ ומלואה.

אם אתה מרגיש שלשם הארץ ומלואה, אז הארץ נותן לבני אדם.

והנה בכל הקרבנות ידענו על החשיבות

בהידור הקורבן.

כמה שאתה מהדר בקורבן, זה חשוב יותר.

וכבר למדנו את זה בטעם של הקורבן של קין,

שהוא לא נתקבל כי הוא לא הביא אותו בהידור.

מה שאין כן במנחת העומר,

שהוא שיעור מועט,

וגם לוקחים ממין פחות, מסעורים,

ומתוך שצריכו החכמים, זכרוננו, להבקיע,

שלא תהיה מנחת העומר קלה בעינינו,

שמע אמינה שיש כאן, הבה אמינה של קלה.

כי אם צריכים להגיד לנו שלא תהיה קלה בעינינו,

משמע שיש לנו

הבה אמינה שכן.

אלא שהקלה הזאת שבמנחת העומר,

דווקא זה החשיבות של מנחת העומר.

שהרי למדנו שמנחת העומר היא הכרת טובה כלפי שמיא.

וזה על ההנאה של חידוש הבריאה.

ולמדנו גם שהכרת טובה שלפני ההנאה

היא באופן של השם הארץ ומלואה.

זאת אומרת,

הכרת הטובה לפני שאנחנו הולכים להיענות,

זה צריכים לזכור שלמי הארץ, לשם.

וכדי שהכרת הטוב תבטא

את ההפקעה מהמחשבה כאילו יש לו לאדם דבר משלו בעולם הזה, כאילו כוחי ועוצם ידי,

חייבת שהיא תבוא באופן שתביע שאין לי כלום.

אין לי כלום מה לתת לך.

כל מה שתהיה מנחה משובחת יותר זה יגרע את הכוונה הזאת.

ולפיכך מנחת העומר הוא ממין פחות ובשיעור פחות להודיע שאין לי מאומה בעולם הזה.

אפילו אם אתה עשיר גדול,

תביא מאמין פחות ושיעור פחות,

כדי שתראה שאין לך כלום. כי אם תביא יותר ויותר הידור בעניין זה,

זה יהיה לגרעותה.

כי אז אתה מראה שיש לך כוח שלך ויש לך יכולת,

ואתה נותן יותר, וזה פוגם בקורבן.

לכן צריך שזה יהיה מנחה

שהיא מסעורים

הכרה שהכל לשם יתברך.

וכל מה שאנחנו אוכלים זה משולחנו.

ולנו אין,

אין השיעור הקטן של סוערים.

ובכלל דרכי העבודה,

עכשיו למדנו

על שני סוגי הכרת הטוב

שהם שייכים לשני זמנים.

כל דרך

לזמן אחר.

דרך עבודה לזמן כזה ודרך עבודה לזמן כזה.

בשעת הענק, כשכבר הארץ נתן לבני האדם,

אז דרך הכרת הטוב הוא ליתן מהיפה והמעולה שזכה לו.

אם כבר נתן לך הקדוש ברוך הוא,

וזה כבר נקרא שלך,

ואתה מודה שזה שלו שהוא נתן לך,

אחרי שזכית שזה שלך,

אז צריך להדר ולתת לקדוש ברוך הוא מהיפה ומעולה שזכה לו.

אבל קודם הנאה,

כשעדיין מצווה להשריש בעצמו את המחשבה של השם הארץ ומלואיו,

אז דרך הכרת הטוב הוא שבעצם אינו יכול להכיר טוב,

שהרי אין לי כלום,

שהרי הארץ ומלואיו על השם הם.

הוא חושב שהדברים אמורים בהנאת אכילה,

וכמו כן בהנאה של התחדשות הבריאה,

כך אמורים הם בנוגע לכל מעשה מצווה שאדם עושה,

שחייב לברך מקודם,

להביע כלפי שמאיה

ולהשריש בעצמו.

כי עצם האפשרות שהוא יוכל לקיים את המצווה,

גם זה מתנה מאת השם.

אשר קידשנו במצוותיו וציוונו,

אשר בחר בנו

מכל עמים ונתן לנו.

זאת אומרת, צריך להשריש לפני עשיית מצווה שזה הכל מאיתו יתברך.

אם אדם היה חי את חייו מתוך הרגשה שאין לו מעצמו כלום,

ברג משורותיו ניתנים לו,

אלא גם האפשרות,

אלא גם האפשרות שהוא יוכל ללעוס ולעכל,

זה גם כן לא בכוחו,

אלא זה מאת השם שהוא יכול בכלל לאכול ללעוס ולעכל,

אז הברכה הייתה יוצאת מפי באופן אחר.

לדוגמה, אם בן אדם היה נתקע לו עצב בגרון,

אז האכילה אחר כך הייתה נראית אחרת.

אם בן אדם היה מקיא כל פעם שהוא אוכל,

אז הברכות שלו אחר כך היו אחרות.

אם בן אדם היה לו פצע בגרון והוא לא יכול לבלוח,

לא יכול לבלוח,

אז הברכות שלו היו אחרות אחרי שהוא מתרפא.

בכלל זה הדרך.

אנחנו לא מרגישים, כי אנחנו לא חסרים כלום.

למה אנחנו חושבים שזה טבעי?

ומה צריך להודות? זה פשוט כאילו.

אם היה מרגיש בשנתו,

כי בעצם האפשרות שיש בידו לישון ולהפיק את עייפותו זה מתנת שמיים היא,

אז הייתה גם השינה שלו שינה אחרת.

אה?

אדם עובד,

הוא הולך, עובד קשה, קשה, קשה, בסוף השעון כמה שעות, טרו, קם רענן.

אה?

ממלא את הבטריות מחדש, שי, לא יאומן כי יסופר.

מה זה? זה לא מתנה.

זה לא מתנה.

אם היה מתבונן,

היה כל החיים שלו חי בהרגשה של חסד השם שסובב אותו כל רגע בהליכתו, בישיבתו, בעמידתו.

זה שהוא יכול לעמוד

כל הזמן.

זה שהוא יכול לשבת על הברכיים ולרצף בית כנסת.

זה דבר אדיר, זה דבר אדיר, זה לא יאומן.

אם אנחנו נשב על הברכיים,

כמה דקות אנחנו נקום עם כאבים, לא יכולים ליישר אותם, ונצלח אחר כך.

אבל רצפים שלנו יושבים על הברכיים,

ימים שלמים,

ומי שמסייעים להם מתכופפים ועושים בלות אחרי בלות ובלות אחרי בלות.

נתכופף, אתה מבין, וזה וואי וואי וואי וואי, כמה...

וזה טונות,

טונות.

זה משקל של טונות.

גם האריחים זה טונות,

וגם מה שצריכים לחומרים זה טונות,

כי זה 320 מטר, תעשו חשבון.

כל האריח, כמה זה בערך עשר קילו?

יותר?

יותר מעשר קילו.

ויש פה למעלה משלוש מאות.

איזה למעלה? למעלה מארבע מאות.

למעלה מארבע מאות. זאת אומרת, יש פה בערך חמש טון רק להרים.

אתה מאמין שאתה מרים חמש טון ככה?

ואתה, חביבי, גם כן חמש טון?

אם יראו אתכם בתמונה, רק איך אתם נראים, לא יאמינו שאתם מסוגלים לעשות את זה.

אז את אומרת...

אז שאל אותי אחד הרצפים, אמר לי, תגיד לי,

אם אני מרוויח,

הייתי צריך להרוויח על העבודה הזאת 30-40 אלף שקל,

זה נחשב לי כאילו שאני תרמתי לבית הכנסת 30-40 אלף שקל?

אמרתי לו, מה פתאום?

30 אלף שקל, 40 אלף שקל זה המצווה הכי קטנה,

הכי פחותת ערך.

סופרים לך את הפסיעות שאתה הלכת פה.

סופרים לך את מספר התקופפויות שתקופפת פה.

סופרים לך פה את כל ההעמסה שאתה מעמיס ומרים את כל המשקל ואתה מקבל שכר לפי המשקל שהרמת.

סופרים לך את האבק שאתה נשמת.

סופרים לך את הכוונה שבלב שלך,

את השמחה של העבודה,

את ההשכמה לקראת העבודה,

כל פרט ופרט, את ההתלכלכות לכבוד השם,

ההתלכלכות, כל כתם בבגד

זה עוד שכר

וכן הלאה.

70 מעלות לצדקה יש ספר, 70 מעלות לצדקה.

כל דבר, אם זה היה רק כסף,

אז זה לא מצווה גדולה, יש אנשים שתורמים כסף. בעיה לתרום כסף?

אז תרמת כסף, לא תרמת כסף.

תרמת גם את כוחך, את עונך,

את נשמתך, את כוונתך.

גם מה הפסדת בתמורה לזה?

חוץ מכסף.

כי פה בטח גם היית נותן מחיר מיוחד, אפילו אם היית עושה בתשלום.

במקום אחר יכול להיות שהיית מרוויח בווילות יותר, אני יודע, כך וכך.

וכן, על זה הדרך.

ושם גם היית עובד פחות, כי היית מביא פועלים שמשלמים לך עליהם.

ואז ממילא אתה טורח, ומגישים לך כל דבר.

ואתה יכול להלביש את זה על הבן אדם.

וכן הלאה, אם הוא מסכים, מסכים.

אין גבול לשכר.

וחוץ מזה,

זו מצווה לנצח.

מצווה לנצח.

זאת אומרת,

כל בן אדם ששם פה מאמצים, בכוחות, ביכולת,

אין שיעור לשכרו.

אין שיעור לשכרו.

אתם רואים שמניחים אבן הפינה,

מזמינים הרבה אנשים חשובים, רמי מעלה,

וכל אחד עושה רק טית קצת למבנים. טית,

טית.

וזה מצווה.

מצוות הנחת אבן הפינה.

זאת אומרת, הוא יהיה שותף בהנחת הפינה של בית מדרש, של כוילד, של בית כנסת.

אז אם זה נחשב,

טית וטית וטית וטית כל הזמן,

אתה מבין?

אז זה פירושו של דבר, אין לזה שיעור, אין לזה גבול.

עכשיו כל מי שיבוא,

ויראה את העבודה,

יעשה, וואו, יאו, איזה בית הכנסת, וואו, וואו.

ההתפעלות, ההתחברות

למקום שהוא משכן שכינה,

עצם זה שזה יכול לרומם אפילו כהרף עין את הבן אדם, את ההרגשה שלו,

זה לבד.

נזקף למי?

לגורם.

למי שתרם את הבלטות, למי שעשה הנחה, למי שעבד, למי שפעל,

למי שחישב, למי שעשה את כל התוכניות, המהנדס שלנו, כן? אברהם חזי וכולי,

וכל הדברים, כן?

וכל זה תרומה של

תומכי קהילות פז.

בהתנדבות, הכול בהתנדבות. תרומות, עבודה, הכול הגיע.

ועוזיאל יחיה,

שבא לפה קבוע, השתבח הבורא,

וכל האחרים, שאני לא מכיר אותם בשמותם,

אבל עוד יונצחו, בעזרת השם, בשמיים קודם, וגם בארץ.

אז צריך להבין.

הכנה למצווה,

הכנה למצווה,

איך אתה מכין את הטיט,

זה כבר אתה מן חשבון.

כל דבר, כל פעולה, כל פעולה,

אחד הוריד לחבר שלו פה נוצה.

היה לו נוצה.

זה נקרא חסד.

אם זה חסד,

לעשות ככה.

מה זה לבנות בית כנסת ככה, כמו שתיארתי, ובקצרה?

זאת אומרת, אין שיעור, אנחנו לא יודעים.

אז כפי ההכנה למצוות,

ככה ערכן.

גם התורמים, שלא נחשוב, לא כל אחד תורם, יש לו כסף. יש כאלה, אני יודע, הם מוציאים את הכסף ותורמים מטר מרובע,

מ-4,000 שקלים, מדם חלבם.

יש כאלה שמקצצים,

כמו שאומרים בהרוחות של הילדים, בשביל לזכות.

יש אפילו אברכים שנותנים.

זאת אומרת, זה לא...

רק מה, לתת כסף

זה הקושי של לתת והשמחה לתת למצווה וכו',

אבל זה מסתיים פה.

איפה שנתת ובשיעור שנתת.

פה לרחון ולעבוד,

זה עבודה. מי שעומד מהצד ומסתכל,

יכול רק להבין ולהעריך.

אז נזכה,

בעזרת השם, אם נשריש בעצמנו את הרגשה הזו שאמרנו,

בימי הספירה,

ונדע שאנחנו עכשיו מכינים את עצמנו למתן תורה,

וכולי תקווה שנספיק להקים את הבית כנסת עד חג השבועות, לעשות הכנסת ספר תורה,

אולי כמה ספרי תורה.

אז זה יהיה דבר גדול מאוד.

זה הכנה בימי הספירה לקראת מתן תורה,

וזוכים לתכלית ספירת העומר, שזהו עניין של יציאה מטומאה,

וזוכים לעלות מעלה-מעלה עד שזוכים לקבלת התורה, שזה התכלית,

שבבית הכנסת ובבית המדרש של קהילות פז

יהיה אפשר

לעלות את התפילות למעלה וללמוד תורה אמיתית

ומשובחת.

רואים שמי שהתחבר לקהילות פז זה לא אנשים פשוטים.

הנה, באה עכשיו

משאית עם חומרים,

בעלות שלמות,

כל הציבור שישב פה, כולם עלו למעלה,

כרגע אחד לעזור.

איפה תמצאו אחר?

הוא אומר, אני ככה, אוי, הגם שלי לא יכול, אני מצטער.

לא, הם כבר הלכו, זה כבר, זה מספיק, לא.

כולם יצאו והלכו.

זה משהו נדיר, אין, בסייעתא דשמאי הגדולה.

השם מברך את כולכם, את כל המשתתפים,

את כל העוזרים,

כולם אמן כן יהיה רצון.

אמן לכם יהיה רצון.