"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה" עוד מעט הדרשה הזאת תהיה שבע שבתות. שיעור ההתעלות שכל מצוה ומצוה נותן לאדם זה כפי שיעור ההכנה שמקיים המצוה מתכונן לפני עשיית המצוה. עכשיו אפשר להבין את רבי פרידא שלימד את התלמיד 400 פעם. השיעור ההתעלות, כמה אדם מתעלה מכל מצוה ומצוה - זה תלוי בהכנה, כמה שהוא מכין את עצמו יותר למצוה כך ערכה גדולה יותר וההתעלות שלו ממנה יותר. ומתבאר במפרשים, שמצות ספירת העומר היא הכנה לחג מתן תורתנו, ומכאן ששיעור ההבנה במצות ספירת העומר, או יותר נכון, פה זה טעות דפוס כנראה, כיון ששיעור ההכנה במצות ספירת העומר הוא גם השיעור של קבלת התורה, ז"א מה יהיה הערך של קבלת התורה שלנו ביום מתן תורה זה כמו ההכנה שתהיה לנו במצות ספירת העומר. 

הפסוק המצווה על ספירת העומר בלשון זה נאמר, "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'", מתוך הפסוק מתבאר כי בנוגע לספירת העומר, הכנה למתן תורה קשורים עם שני הקרבנות, מנחת העומר של ט"ז בניסן, והמנחה החדשה של עצרת, אז יש מנחת העומר של ט"ז ניסן ויש המנחה החדשה של עצרת של חג השבועות.

והנה הקשר של פסח ועצרת ידענוהו, מהו? פסח הוא השלמת הבריאה, ועצרת התכלית של הבריאה שבו ניתנה התורה. בפסח הושלמה הבריאה ובעצרת אז זה התכלית של הבריאה הגיעה לשלמותה. מתי שניתנה התורה אז זה התכלית של הבריאה. אבל קשר שבין שני קרבנות הללו בנוגע להכנה לקבלת התורה, יתבאר לפנינו עכשיו. מה הקשר בין שני הקרבנות? דהיינו, מנחת העומר והמנחה החדשה, מה זה נוגע להכנה לקבל תורה?

הקשר שבין שתי הלחם למתן תורה, מתבאר על פי יסודו של הכלי יקר בדרך זה. בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, נמשלה כאן התורה כלפי היצר הרע לתבלין, אז ז"א התורה היא התבלין ליצר הרע. ואם נתבונן במשל של מאכל ותבלין, נמצא כי המאכל הוא העיקר, והתבלין הוא התפל, וכשנעתיק עצמנו מן המשל אל הנמשל, נמצא שהיצר הרע הוא העיקר והתורה תפל, הא כיצד? כי אם התורה היא התבלין ליצר הרע, אז יצר הרע הוא כמו המאכל שזה העיקר והתורה תהיה תפל כמו התבלין, איך זה יכול להיות? אז יצר הרע הוא כמו המאכל שזה העיקר והתורה תהיה תפל כמו התבלין, איך זה יכול להיות?

בספר דרך ה' בחלק א' פרק ב' מבואר, כי תכלית בריאת העולם הזה הוא כדי לזכות לדבקות בה' יתברך, ולשם כך הושם האדם בזה העולם שהחומר מושך אותו לצד הרע, כדי שהוא יתגבר על זה ויבחר בטוב, והמידה הגדולה ביותר של חסד ה' זה שהאדם זוכה לדבקות ע"י עבודתו, בזה שהוא מתגבר על הרע שמושך אותו לצד הרע, ואמנם כדי שיוכל אדם לכבוש את היצר ניתנה לו תורה שהיא תבלין, ובכח התבלין הזה יוכל האדם לקיים את עיקר התכלית דהיינו להתגבר על יצרו. ואמנם כשעלה משה רבינו למרום להוריד את התורה, מלאכי השרת ביקשו לעכב אותו באמרם מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ענה להם משה, כלום יצר הרע יש ביניכם? והיינו שודאי יש בה בתורה ענינים נשגבים ונעלים השייכים גם למלאכי השרת, אלא שהפשט שבמקרא שבתורה, הפשט שבתורה זה כנגד יצר הרע, והפשט שבתורה לא ניתן אלא לתבלין לכבוש את היצר, ואשר לכן מקומו של התורה תבלין הוא בעולם הזה שבו מקום קניית השלמות על ידי כבישת היצר. ז"א מה ש טענו המלכים מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, מה אתה נותן לו תורה בכלל? זה שייך אלינו, ודאי שבתורה יש סודות גדולים ונעלים שהם שייכים למלאכים, כי כל התורה היא מכילה את כל הבריאה כולה ואת כל מה שיש בה. אבל הפשט של התורה זה כנגד יצר הרע, זה התבלין כנגד יצר הרע, לכן שואל אותם משה רבינו, יש לכם יצר הרע? אין לכם יצר הרע, אז מה צריך את הפשט מה תעשו את עם הפשט שהוא כנגד יצר הרע? כגון לא תגנוב, לא תרצח לא תנאף, יש בכם את זה? אין לכם את זה, אז מה תעשו עם זה? אז התורה מיועדת למי? למי שצריך את הפשט הזה להלחם ביצר הרע ולתבל אותו. הוא רע ואנחנו מתבלים, תקח סלק, סלק חי אי אפשר לאכול אותו, אתה מבשל אותו, שם לו קצת תבלין - אפשר לאכול אותו בכל מיני מטעמים. היצר הרע הוא רע, אבל הוא הכח הדוחף, הוא הכח המתנגד, אנחנו צריכים להכניע אותו, התורה זה התבלין, היא מרככת אותו, היא לא מבטלת אותו לגמרי, אבל היא הופכת אותו למשהו שהוא טוב, טעים, הפוך, שהוא מביא לנו את השכר, הוא הגורם. אז לכן אומר להם, אתם יש לכם יצר הרע? אין לכם, מה תעשו עם הפשט של התורה? 

אז לכן בגמרא שם מובא שלאחר שהחזיר להם משה את התשובה, כתוב מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר, שנאמר "עלית למרום שבית שבי", לקחת מתנות באדם. ז"א בשכר שקראו לך אדם לקחת מתנות, ואפילו מלאך המוות מסר לו דבר, שנאמר "ויתן את הקטורת ויכפר על העם", אז תאר לך שמלאך המוות, במקום לעשות לו איזה תרגיל וקומבינה, נתן לו את הסגולה כדי שיוכל לסלק את המוות, שזה סוד הקטורת. וכתוב "ויעמוד בין המתים ובין החיים", ואם לא היה אומר לו מאיפה היה יודע? אם לא היה אומר לומאיפה היה יודע לאהרן קח את המחתה עם הקטורת לעצור את המגיפה, לאחר התשובה של משה שתכלית הפשט שבתורה זה התבלין לשבירת היצר, מיד נתנו לו כולם דבר, ואפילו מלאך המוות נתן לו מתנה כיצד לנצח את עצמו, את מלאך המוות, שהרי עיקר הורדת התורה ע"י משה היא לאותה מטרה שלכבוש את היצר, ובכח לימוד התורה וקיום המצוות יש באדם כח להתגבר על כח הרע ולהתדבק בטוב. 

עכשיו נגיע לעניננו, ביום הביכורים מקריבים שתי הלחם, ומשונה מנחה זו משאר מנחות שנעשית חמץ, כי מאחר שמנחה זו קריבה ביום הביכורים שהוא יום מתן תורה, שיום מתן תורה הוא התבלין של יצר הרע, וביום הזה מתגלה התכלית של יצר הרע, מה התכלית - כבישתו במלוא תקפו, אז דין הוא שביום זה יקריבו דווקא קרבן חמץ שהוא מרמז על יצר הרע. כי החמץ הוא מרמז על יצר הרע. אז אחרי שעמדנו על טיבם של שתי הלחם, אנחנו למדים כי הענין של ספירת העומר היא הכנה לענין זה של כבישת היצר, שזה תכלית הבריאה, שהרי כך הוא סדר הפסוק, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה', חובת ימי הספירה היא להתכונן לקבלת התורה תוך כדי עשיית התורה לתבלין, תוך יגיעת התורה ובאופן של ראשית חכמה יראת ה', בזה הוא בטוח כי יגיע לקבלת התורה ולכבישת היצר. אם הוא יתכונן כך, יש שלומדים את המ"ח קנינים שבהם נקנית התורה, כל יום לומדים קנין אחד. ולומדים מוסר עליו ולראות איך ליישם אותו, אז כל אלה שיושבים באהלי התורה אמורים להתכונן לקראת מתן תורה, לפחות אלה ששוקדים על התורה, באופן כזה שההכנה שלהם תהיה הכנה.

בחינוך במצוה ש"ב מבאר שורש המצוה של מנחת העומר וזה לשונו: משרשי המצוה, כדי שנתבונן מתוך המעשה החסד הגדול שעושה הקב"ה עם בריותיו לחדש להם שנה תבואה למחיה, אז אנחנו צריכים להתבונן במצוה הזאת של מנחת העומר, שהקב"ה עושה איתנו חסד גדול ומחדש לנו בכל שנה תבואה למחיה, לכן ראוי לנו שנקריב לו ברוך הוא ממנה למען נזכיר חסדו וטובו הגדול טרם נהנה ממנה, ומתוך שנהיה ראויים לברכה בהכשר המעשים לפניו, תתברך תבואתנו ויושלם חפץ ה' יתברך בנו, שחפץ מרוב טובו בברכת בריותיו. אז על ידי זה שאנחנו מקריבים את המנחה, אנחנו הופכים להיות ראויים לברכה על ידי זה שהכשרנו את המעשים שלנו לפניו, וממילא הקב"ה יברך אותנו בתבואה שלנו, ויושלם חפץ ה' יתברך בנו שהוא חפץ ברוב טובו שאנחנו נהיה מבורכים. 

חודש האביב הוא חודש הראשון לחודשי השנה, כי בחודש זה מתחדשת הבריאה כולה, ובשעת חידוש הבריאה נחה רוח התחדשות גם על האדם, וכפי שהוטבע בברכת הלבנה, וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן, שגם הם עתידים להתחדש כמותה. הרי שחידוש הלבנה גורם להתחדשות ישראל. הענין של חידוש הוא יסוד מיסודות כלל ישראל, וכשאדם מתבונן בבריאה שהיתה מתה וחזרה לתחיה בצמיחתה, חייב למסור התחדשות זו לקב"ה. אדם שזוכה לראות את הדבר הזה איך הבריאה מתחדשת כל פעם, חייב למסור התחדשות זו לקב"ה.

על האיסור של ליהנות מהעולם הזה במידי דאכילה בלא ברכה, אם אדם אוכל בלא ברכה זה אסור. אמרו רבותינו ז"ל, רבי לוי רמי כתיב, לה' הארץ ומלואה, אז למי הארץ? לה' הארץ ומלואה, ויש כתוב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, אז למי הארץ? לבני אדם. מצד אחד כתוב שזה לה' הארץ ומלואה, מצד שני כתוב הארץ נתן לבני אדם. אומרת הגמרא לא קשיא, כאן קודם ברכה כאן אחר ברכה. קודם ברכה אז זה לה', אחר ברכה זה נתן לבני אדם. ומבואר בזה שדווקא המסירה לשמים, מה זה המסירה לשמים - דהיינו הברכה היא דווקא מתירה לנו את ההנאה, וכשם שהנאת האכילה מותרת על ידי המסירה לשמים, איך מוסרים לשמים? באמצעות ברכה, כך ניתרת ההנאה של התחדשות הבריאה בחודש האביב ע"י שמוסרים לשמים באמצעות מנחת העומר. זה הכלל, כל הנאה שדומה לאדם שנהנה משל עצמו היא אסורה, אם אתה חושב שאתה נהנה משל עצמך, אני עשיתי אני פעלתי אני נטעתי אני זרעתי אני עשיתי, זה אסורה, לא הותרה הנאה אלא כשההרגשה היא כי במידה מסוימת משולחן גבוה כזכו, אם אתה יודע שזה משולחן גבוה מה שאתה אוכל מה שאתה נהנה מה שאתה משיג, זה בגלל שהשמים נתנו לך הקב"ה אז מותר לך ליהנות. אבל כדי שתהיה ההנאה מתוך הרגשה כזו, חייב הנהנה עובר להנאתו להביע הכרת הטוב כלפי שמיא. חייב הנהנה עובר להנאתו, תוך כדי שהוא עובר להנאתו, להביע את הכרת הטוב כלפי השמים, להביע כי בעצם לה' הארץ ומלואה, אם אתה מרגיש שלה' הארץ ומלואה אז הארץ נתן לבני אדם. 

והנה בכל הקרבנות ידענו על החשיבות בהידור הקרבן, כמה שאתה מהדר בקרבן זה חשוב יותר. וכבר למדנו את זה בטעם של הקרבן של קין, שהוא לא נתקבל כי הוא לא הביא אותו בהידור, מה שאין כן במנחת העומר שהוא שיעור מועט, וגם לוקחים ממין פחות משעורים, ומתוך שהוצרכו חכמים ז"ל להפקיע שלא תהא מנחת העומר קלה בעינינו, שמע מינה שיש כאן הוה אמינא של קלה, כי אם צריכים להגיד לנו שלא תהא קלה בעינינו משמע שיש לנו הוה אמינא שכן, אלא שהקלה הזאת שבמנחת העומר דוקא זה החשיבות של מנחת העומר, שהרי למדנו שמנחת העומר היא הכרת טובה כלפי שמיא, וזה על ההנאה של חידוש הבריאה, ולמדנו גם שהכרת טובה שלפני ההנאה היא באופן של "לה' הארץ ומלואה", ז"א הכרת הטובה לפני שאנחנו הולכים ליהנות זה צריכים לזכור שלמי הארץ - לה', וכדי שהכרת הטוב תבטא את ההפקעה מהמחשבה כאילו יש לו לאדם דבר בעולם הזה, כאילו כוחי ועוצם ידי, חייבת שהיא תבוא באופן שתביע שאין לי כלום, אין לו כלום מה לתת לך, כל מה שתהיה המנחה משובחת יותר זה יגרע את הכוונה הזו, ולפיכך מנחת העומר הוא ממין פחות ובשיעור פחות להודיע שאין לי מאומה בעולם הזה. אפילו אם אתה עשיר גדול, תביא מהמין הפחות בשיעור פחות כדי שתראה שאין לך כלום, כי אם תביא יותר ויותר הידור בענן זה, זה יהיה לגריעותא, כי אז אתה מראה שיש לך כח שלך ויש לך יכולת ואתה נותן יותר וזה פוגם בקרבן. לכן צריך שזה יהיה מנחה שהיא משעורים, הכרה שהכל לה' יתברך. וכל מה שאנחנו אוכלים זה משולחנם, ולנו אין אלא שיעור קטן של שעורים. 

ובכלל דרכי העבודה, עכשיו למדנו על שני סוגי הכרת הטוב שהם שייכים לשני זמנים, כל דרך לזמן אחר, דרך עבודה לזמן כזה ודרך עבודה לזמן כזה. בשעת ההנאה כשכבר הארץ נתן לבני האדם, אז דרך הכרת הטוב הוא ליתן מהיפה והמעולה שזכה לו, אם כבר נתן לך הקב"ה, וזה כבר נקרא שלך, ואתה מודה שזה שלו שהוא נתן לך, אחרי שזכית שזה שלך אז צריך להדר ולתת לקב"ה מהיפה והמעולה שזכה לו. אבל קודם ההנאה כשעדיין מצווה להשריש בעצמו את המחשבה של ה' הארץ ומלואה, אז דרך הכרת הטוב הוא שבעצם אינו יכול להכיר טוב, שהרי אין לי כלום, שהרי הארץ ומלואה לה' הם. וכשם שהדברים אמורים בהנאת אכילה, וכמו כן בהנאה של התחדשות הבריאה, כך אמורים הם בנוגע לכל מעשה שאדם עושה, שחייב לברך מקודם להביע כלפי שמיא ולהשריש בעצמו כי עצם האפשרות שהוא יוכל לקיים את המצוה גם זה מתנה מאת ה', אשר קידשנו במצוותיו וצוונו, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו, ז"א צריך להשריש לפני עשיית מצוה שזה הכל מאיתו יתברך. אם אדם היה חי את חייו מתוך הרגשה שאין לו מעצמו כלום, ורק מזונותיו ניתנים לו, אלא גם האפשרות שהוא יוכל ללעוס ולעכל זה גם כן לא בכוחו אלא זה מאת ה' שהוא יכול בכלל לאכול וללעוס ולעכל, אז הברכה היתה יוצאת מפיו באופן אחר. לדוגמא אם בן אדם היה נתקע לו עצם בגרון, אז האכילה אח"כ היתה נראית אחרת, אם בן אדם היה מקיא כל פעם שאוכל אז הברכות שלו אח"כ היו אחרות. אם בן אדם היה לו פצע בגרון והוא לא יכול לבלוע, לא יכול לבלוע, אז הברכות שלו היו אחרות אחרי שהוא מתרפא, וכן על זה הדרך, אנחנו לא מרגישים כי אנחנו לא חסרים כלום, ממילא חושבים שזה טבעי, מה צריך להודות, זה פשוט כאילו. 

אם היה מרגיש בשנתו כי בעצם האפשרות שיש בידו לישון ולהפיג את עייפותו זה מתנת שמים היא, אז היתה גם השינה שלו שינה אחרת. הא? אדם עובד, הולך עובד קשה קשה קשה, בסוף ישן כמה שעות טרררר קם רענן, הא, ממלא את הבטריות מחדש, פששש לא יאומן כי יסופר. מה זה, זה לא מתנה? זה לא מתנה? 

אם היה מתבונן היה כל החיים שלו חי בהרגשה של חסד ה' שסובב אותו כל רגע בהליכתו ובישיבתו ובעמידתו. זה שהוא יכול לעמוד כל הזמן, זה שהוא יכול לשבת על הברכיים ולרצף בית כנסת, זה דבר אדיר, זה דבר אדיר, זה לא יאומן. אם אנחנו נשב על הברכיים כמה דקות אנחנו נקום עם כאבים לא יכולים ליישר אותם ונצלע אח"כ, והרצפים שלנו יושבים על הברכיים ימים שלמים ומי שמסייעים להם מתכופפים ועושים בלות אחרי בלות ובלות אחרי בלות, מתכופף ואתה מבין וזה. וזה טונות, טונות, זה משקל של טונות, גם האריחים זה טונות וגם מה שצריכים לחומרים זה טונות, כי זה 320 מטר, תעשו חשבון. כל אריח כמה זה בערך עשר קילו, יותר? יותר מעשר קילו, ויש פה למעלה מ-300, למעלה מ-400 ז"א יש פה בערך חמש טון רק להרים, אתה מאמין שאתה מרים חמש טון ככה? ואתה חביבי גם כן חמש טון, אם יראו אתכם בתמונה רק איך אתם נראים לא יאמינו שאתם מסוגלים לעשות את זה. אז ז"א, אז שאל אותי אחד הרצפים, אמר לי תגיד לי, אם אני מרויח,הייתי צריך להרויח על העבודה הזאת שלשים ארבעים אלף שקל, זה נחשב לי כאילו שאני תרמתי לבית הכנסת שלשים ארבעים אלף שקל? אמרתי לו מה פתאום, שלשים אלף שקל ארבעים אלף שקל זה המצוה הכי קטנה, הכי פחותת ערך, סופרים לך את הפסיעות שאתה הלכת פה, סופרים לך את מספר ההתכופפיות שהתכופפת פה, סופרים לך פה את משקל המשא שאתה מעמיס ומרים את כל המשקל ואתה מקבל שכר לפי המשקל שהרמת, סופרים לך את האבק שאתה נשמת, סופרים לך את הכוונה שבלב שלך, את השמחה של העבודה, את ההשכמה לקראת העבודה, כל פרט ופרט, את ההתלכלכות לפני ה', ההתלכלכות, כל כתם בבגד זה עוד שכר, וכן הלאה. שבעים מעלות לצדקה, יש ספר, שבעים מעלות לצדקה, כל דבר, אם זה היה רק כסף - אז זה לא מצוה גדולה, יש אנשים שתורמים כסף, בעיה לתרום כסף? אז תרמת כסף, לא תרמת כסף, תרמת גם את כוחך, את אונך, את נשמתך, את כוונתך, גם מה הפסדת בתמורה לזה, חוץ מכסף, כי פה בטח גם היית נותן מחיר מיוחד אפילו אם היית עושה בתשלום, מקום אחר יכול להיות שהיית מרויח בוילות כך וכך, וכן על זה הדרך. ושמה גם היית עובד פחות, כי אתה מביא פועלים שמשלמים לך עליהם, ואז ממילא אתה טורח ומגישים לך כל דבר, ואתה יכול להלביש את זה על הבן אדם, וכן הלאה, אם הוא מסכים - מסכים. 

אין גבול לשכר, וחוץ מזה, זו מצוה לנצח, מצוה לנצח, ז"א כל בן אדם ששם פה מאמצים וכוחות ויכולת אין שיעור לשכרו. אין שיעור לשכרו. אתם רואים שמניחים אבן הפינה מזמינים הרבה אנשים חשובים רמי מעלה וכל אחד עושה רק טיט קצת לבפנים טיט, טיט, וזה מצוה, מצות הנחת אבן הפינה. ז"א הוא היה שותף בהנחת הפינה של בית מדרש, של כולל, של בית כנסת, אז אם זה נחשב טיט וטיט וטיט וטיט כל הזמן, אתה מבין? אז זה פירושו של דבר, אין לזה שיעור ואין לזה גבול. עכשיו כל מי שיבוא ויראה את העבודה יעשה יו, יו, איזה בית הכנסת, וו ווו, ההתפעלות ההתחברות למקום של משכן שכינה, עצם זה שזה יכול לרומם אפילו כהרף עין את הבן אדם, את ההרגשה שלו, זה לבד נזקף למי? - לגורם, למי שתרם את הבלטות, למי שעשה הנחה, למי שעבד, למי שפעל, למי שחישב, למי שעשה את כל התכניות, המהדס שלנו, אברהם חזי וכו', וכל הדברים. וכל זה תרומה של תומכי קהילות פז, בהתנדבות, הכל בהתנדבות, תרומות עבודה הכל יגיעה, ועוזיאל יחיה שבא לפה קבוע ישתבח הבורא, וכל האחרים שאני לא מכיר אותם בשמותם, אבל עוד יונצחו בעזרת ה' בשמים קודם וגם בארץ, אז צריך להבין, הכנה למצוה, הכנה למצוה, איך אתה מכין את הטיט זה כבר אתה מבין חשבון, כל דבר, כל פעולה, כל פעולה. אחד הוריד לחבר שלו פה נוצה, היה לו נוצה, זה נקרא חסד, אם זה חסד לעשות ככה, מה זה לבנות בית כנסת ככה כמו שתיארתי ובקצרה, אז ז"א אין שיעור, אנחנו לא יודעים, אז כפי ההכנה למצוות ככה ערכן. גם התורמים שלא נחשוב, לא כל אחד תורם יש לו כסף, יש כאלה אני יודע מוציאים את הכסף ותורמים מטר מרובע בארבעת אלפים שקלים מדם חלבם, יש כאלה שמקצצים כמו שאומרים בארוחות של הילדים בשביל לזכות, יש אפילו אברכים שנותנים, ז"א זה לא, רק מה לתת כסף זה הקושי של לתת והשמחה לתת למצוה וכו', אבל זה מסתיים פה, איפה שנתת ובשיעור שנתת. פה לרכון ולעבוד יווווווו איזה עבודה, מי שעומד מהצד ומסתכל יכול רק להבין ולהעריך. 

אז נזכה בעזרת ה' אם נשריש בעצמנו את ההרגשה הזו שאמרנו בימי הספירה, ונדע שאנחנו עכשיו מכינים את עצמנו למתן תורה, וכולי תקוה שנספיק להקים את הבית כנסת עד חג השבועות ולעשות הכנסת ספר תורה, אולי כמה ספרי תורה, אז זה יהיה דבר גדול מאד, זה הכנה בימי הספירה לקראת מתן תורה, וזוכים לתכלית ספירת העומר שזהו ענין של יציאה מטומאה, וזוכים לעלות מעלה מעלה עד שזוכים לקבלת התורה שזה התכלית שבבית הכנסת ובבית המדרש של קהילות פז יהיה אפשר להעלות את התפילות למעלה וללמוד תורה אמיתית ומשובחת, רואים שמי שהתחבר לקהילות פז זה לא אנשים פשוטים. הנה בא עכשיו משאית עם חומרים באלות שלמות, כל הציבור שישב פה כולם עלו למעלה כרגע אחד לעזור, איפה תמצאו את זה? אבל אני ככה, אוי הגב שלי לא אני לא יכול, מצטער, לא הם כבר הלכו, זה מספיק לא... כולם יצאו והלכו, זה משהו נדיר, אין, זה סיעתא דשמיא גדולה.