"קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו שם אלהיהם והיו קודש". צריך להבין, מאחר ואמר קדושים יהיו יותר מכל ישראל, איך אמר אח"כ ולא יחללו שם אלהיהם שהיא מדרגה גרועה ביותר? איך אתה נוחת עד לסוף? קודם קדושים יהיו לאלהיהם, הכהנים צריכים להיות קדושים לאלהיהם יותר מכל ישראל, אז איך אתה אומר ישר קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו שם אלהיהם והיו קודש, יהודים עד המדרגה הגבוהה ביותר אפשר לומר כי בעבודת ה' אין דרך ממוצעת, או שמקדשים שם שמים ואם לא מקדשים אז זה אם מחללים כבוד שמים. ולכן מזהירה התורה קדושים יהיו כדי שלא יחללו שם אלהיהם, ז"א קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו, ז"א אם הם לא קדושים הם יחללו, קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו, ועל ידי זה הם לא יחללו. 

וכן מצינו בתורה, "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי לאהבה את... ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשם, השמרו לכם פן יפתה לכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים", מה זה הקיצוניות הזו? ז"א אין דרך ממוצעת בעבודת ה', או שמגיעים למדרגה של אהבה בכל לבבכם ובכל נפשם, או שיורדים ל"וסתרם ועבדתם אלהים אחרים". 

ואומרים חכמים ז"ל, כיון שאדם סר מן התורה מיד נדבק בעבודה זרה. חכמים ז"ל אומרים, מצינו שויתר הקב"ה על עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ולא מצינו שויתר על ביטול תורה. וצריך להבין טעם הדבר הזה, על שלש עבירות חמורות הקב"ה מוותר, ועל ביטול התורה לא מוותר? 

אלא הסבא מקלם זצ"ל אומר, כי אם האדם כבר ירד ממדרגה התחתונה שעובד עבודה זרה או מגלה עריות או הורג נפשות, אין על מה לדבר איתו ואין מה לדרוש ממנו ולהעניש אותו, כי כבר נאבד ממנו תואר אדם ונחשב כבהמה, אלא מענישים את האיש הזה שעובד עבודה זרה ושופך דמים בעד הצעד הראשון שהוא סר מן התורה והפסיק מללמוד תורה. אז העונש הוא בגלל שאתה כשהיית במצב טוב עזבת את התורה וממילא היית צריך לדעת שאם אתה עוזב אתה הולך לעבוד עבודה זרה אתה הולך לשפוך דמים, אתה הולך לגלות עריות. והלא אז היית בן אדם, והיה לך לדעת כי בביטול תורה תגיע לידי שפיכות דמים וגילוי עריות ועבודה זרה, אז הקב"ה לא מוותר על שלש עבירות הללו, למה הוא לא מוותר? כי הם נכללים בביטול תורה. עצמם לאחר מעשה כבר אין עם מי לדבר - אתה מדבר עם בהמה, אבל על מה מענישים בעצם? על זה שסרת מן התורה, כי אדם שאינו עולה מעלה הוא יורד בעל כרחו מטה מטה. כמו שמסביר הגאון מוילנא. אויויו. אורח חיים למעלה למשכיל, אורח חיים למעלה למשכיל, למען סור משאול מטה, מה זה אומר? שאם אתה לא למעלה למשכיל אז אתה שאול מטה, אין מצב של עומד, יש מצב או עולה או יורד. הפסקה בעליה זה ירידה. בין עובד אלקים לאשר לא עבדו, זה ממשיך 101 זה עצר, לא עבדו, דרון. 

על דרך זה אפשר לומר למה בתפילת מנחה ביום הכיפורים קוראים פרשת עריות, כי אדם בסוף יום הכיפורים עומד במדרגה גבוהה מאד, לכן מזכירים לו שידע, שאם לא ישמור את עצמו כל השנה לעמוד במדרגה גבוהה, יכול לרדת במדרגה הכל פחותה לעבור על עריות שהן מן העבירות הכי חמורות, מפני שאין דרך ממוצעת אלא או קדושה או טומאה. אז ביום הגדול שמכופרים עוונותיו של האדם והוא מרומם מכל המעשים הגשמיים והחומריים, בשעה כזאת מה נותנים לו לקרוא? פרשת עריות, מה נוגע עכשיו פרשת עריות לזה? תדע לך, אם אתה לא נשאר במדרגת יום הכיפורים, בהבנות שהגעת אליהן עכשיו, אתה עלול להגיע לכל הדברים הקשים האחרים. לכן רואים שגם אנשים שאנחנו חושבים שהם אנשים חשובים, נופלים בדברים איומים ונוראים. 

ובזה אפשר לבאר את הגמרא דאמרינן ביבמות ואמאי יקרא לה איסור קדושה, לענין כהן גדול שהוא לא נושא אלמנה ולענין כהן הדיוט שהוא לא נושא גרושה וחלוצה, אמאי יקרא לה איסור קדושה, אמר אביי, כל המקיים דברי חכמים נקרא קדוש, אמר ליה רבא, וכל שאינו מקיים דברי חכמים קדוש הוא דלא מקרי רשע נמי לא מיקרי? מה, אם לא קוראים לו קדוש אז מה, אז זה אומר שהוא לא רשע? אפשר לומר כי זוהי דעת אביי, אם הוא לא מקרי קדוש ממילא הוא רשע, כי אין דרך ממוצעת בין קדוש לרשע. 

בספר ערבי נחל הוא מביא שמה שכל רגע ורגע בחיים של האדם, נפרד ממנו חלק מן הנשמה, עד שלבסוף נפרד החלק האחרון, כל רגע ורגע נפרד, אז מה פירוש, הפירוש הוא ברגע שאתה לומד תורה אז נפרד ממך החלק של תורה, תורה תורה תורה תורה, העושה מצוה נפרד מצוה מצוה מצוה, לא עושה כלום - מת מת מת מת אפס אפס אפס אפס, וככה הכל עולה, כל רגע זה או חי או מת, חי או מת, חי או מת, חי או מת, חי או מת, זה במקרה והוא לא עשה עבירות. וכשאדם מגיע לעולם האמת אחרי הרגע האחרון, כשהוא מגיע אז הוא נמצא במצב הווה של כל המציאות שהוא שחרר למעלה. כל חלקי הנשמה מתאחדים יחדיו עכשיו, והנשמה בעצם זה מי אתה, כמה חי כמה מת יש פה, זה מה שאתה. כל העבר כאילו שהשתחרר זה ההווה של עכשיו, זה ההווה הנצחי שלו. זה ההווה שלו, זה ההוויה, זה אתה הוית. אז זה או או, אתה לא מקדש שם שמים - אתה מחלל שם שמים, במקום שאתה יכול לקדש ואתה לא מקדש זה נקרא מחלל. צרי להיות תפוס כל הזמן בתורה ומצוות חסדים כל הזמן, כל הזמן, אין מצב ביניים, כל הזמן. וגם כל מעשיך יהיו לשם שמים, דהיינו גם כשאתה אוכל עכשיו עוגיה בשביל להחזיק את עצמך, כיון שברכת כראוי אז זה גם כן, אתה מבין, זה כמו למלא דלק לנסיעה להרצאה, אז למלא מה זה זה מצוה? בטח, אם לא תמלא דלק איך תגיע להרצאה? אם לא תמלא את הבטן איך תגיע ותוכל לדבר? ז"א כל מעשיך יהיו לשם שמים, אם התכלית היא זה ובאמת זה מה שאתה עושה, פששששש, אתה יכול למלא את הכל. אבל שלא יהיו חורים אח"כ בחלוקא דרבנן. 

אברהם אבינו כתוב בא בימים מלאים, לא היה לו רגע של ביטול מהתכלית, אחרת התורה לא היתה מעידה עליו בא בימים, זה היה שקר. אברהם אבינו חי את הרגע, דהיינו כל רגע הוא חי אותו, הוא לא הסתכל קדימה לעתיד ותכנן את העתיד, כי בשעה שאתה יושב ומתכנן את העתיד וזה וזה מה שלא נוגע להווה, אז פירושו של דבר שאתה לא בהווה, אתה בעתיד, אז אין לך הווה, ואם כל הזמן אתה ככה, כשתגיע לעתיד, תתכנן את העתיד ושוב פעם לא יהיה לך הווה, אז מה יהיה? אם כל הזמן אתה רק בתכניות מה יהיה מה יהיה מה יהיה מה יהיה, מתי תחיה? אז עכשיו אתה חי היום, קמת בבוקר השכם, התפללת, אתה לומד, אתה הולך למלאכת שמים עכשיו לעבודת ה', זהו, היום יש לך, כל אדם יחשוב שהיום זה היום האחרון שלו, מה היה רוצה להספיק ביום האחרון שלו? כמה שיותר עכשיו להתקרב לבוא, להתוודות על חטאיו, להתבונן על מה שעשה, כל יום זה יכול להיות היום האחרון, לכן כל אדם צריך לקחת את זה כמשימה איך אני מנצל את היום האחרון, ממילא אם יעשה ככה כל ימיו יהיו מלאים.