ביאורים ומעשים מהגדה של הרב שטיינמן על ההלל - י | הרב אמנון יצחק
- - - לא מוגה! - - -
נציב יום התורם מבקש שכל בני הבית יספו להיות תלמידי חכמים אמיתיים ושכל חייהם יזכו לעשות רק רצונו יתברך
רפואה שלמה רפואת הנפש ורפואת הגוף פרנסה בשפע מידו הרחבה כל זאת לנו ולכל עמי ישראל בנחת רוח לרב שני יוסף
ממשיכים במאמרים ומעשים מהגדתו של הרב שטיינמן בעניין ההלל
האמנתי כי אדבר
חכמים זיכרונם לברכה בסוטה ל'ד'
דורשים על הפסוק
ויעלו בנגב
ויבוא עד חברון
ויבואו מבהילה
אם כתוב בהתחלה ברבים ויעלו בנגב
הכוונה למרגלים
שבאו לטור את הארץ
למה כתוב ויבוא עד חברון? היה צריך להגיד ויבואו
אמר רבא
מלמד שפרש כלה מעצת מרגלים
והלך ונשתטח על קברי אבות
אמר להם
אבותיי, בקשו עליי רחמים שאנצל מעצת מרגלים
מוסיפה הגמרא
יהושע כבר ביקש משה עליו רחמים
שנאמר ויקרא משה להושע בן נון יהושע
קודם הוא נקרא הושע,
הוא הוסיף לו יוד יהושע לומר יא יושעך מעצת מרגלים
יש הרבה שאלות בסוגיה הזאת למה לא התעורר יהושע בעצמו? למה לא התפלל משה על כלב? למה לא התפלל על כל המרגלים?
יש הרבה אבל בואו נראה מה אמר הרב שטיינמן
לכאורה, שואל הרב שטיינמן, כיצד שייכת בזה תפילה?
הרי הדבר מסור לבחירה של האדם? בשיעור הקודם דיברנו
האם הורים יכולים להתפלל על ילד שמידרדר
כיוון שיש לו בחירה אם זה יועיל?
ופה מה יועיל?
תפילה של אדם אחר?
הרי הדבר מסור לבחירה של האדם?
אלא, אומר הרב שטיינמן, שלפעמים האדם נמצא במצב שקשה לו מאוד להתגבר ולהינצל מן החטא.
ועל כך הוא מתפלל שיזכה לסייעתא דשמיא שיוכל להתגבר ולא להיכשל בחטא.
זאת אומרת, לפעמים קשה לאדם בעצמו עם כל רצונו להתמודד מול החטא.
קשה לו להתגבר ולהינצל.
ולכן הוא מבקש עזרה, הוא מתפלל לזכות לסיוע מן השמיים
שיוכל להתגבר ולא להיכשל בחטא.
כי זה רצונו, לא להיכשל.
אולם כידוע, תפילתו של אדם על עצמו היא המועילה ביותר.
כי האדם יודע את מחאובה והוא יודע את חולשתו והוא יודע את כאבו.
כמו שאמרו חכמים במדרש,
יפה תפילת החולה לעצמו יותר מכל.
ככה היה לפעמים פוטר.
אז טייפלר, זכר צדיק וברכה, אנשים שבאו לבקש ברכה, אומר, תתפלל אתה!
אדם לא יכול להרגיש את הכאב של השני כמוהו.
ומי שכואב יותר,
אז התפילה שלו היא יותר
בהרגש,
כפי מה שהוא מרגיש.
יפה תפילת החולה לעצמו יותר מכל.
כך אומר המדרש. אם כן,
מדוע לא הספיקה תפילת כלב על עצמו לזכות לסיוע משמיים
ולהינצל מן החטא, שלא ללכת שבי
אחרי המרגלים?
והיה צריך ללכת עד חברון
ולבקש מהאבות הקדושים.
בקשו עליי רחמים שאנצל מעצת המרגלים.
באותה שאלה, מדוע הוא צריך משה להקדים להתפלל על יהושע שינצל מן החטא?
הרי יהושע יכול להתפלל עבור עצמו.
ועוד צריך ביאור.
למה משה התפלל רק על יהושע ולא על שאר המרגלים?
הרמב״ן כותב
שהוטל על המרגלים לבדוק ולתכנן
איך לנהל את הכיבוש בדרכי הטבע,
וזאת כיוון שרצון השם לנהוג ככל האפשר בדרך הטבע.
ודאי שההצלחה אינה תלויה בידם,
אלא השם יעזור כמו שהבטיחם.
אבל הם לא הלכו על דעת כן,
משום שהאמונה הייתה חלושה ורופפת אצלם.
כיוון שראו שלא יוכלו להתגבר על יושבי הארץ בדרך הטבע,
התמלאו מורא ופחד מיושבי הארץ,
ומחמת זאת הוציאו דיבת הארץ רעה.
וזו הכוונה שאמר רשי,
מה ביאתן בעצה רעה אף הליכתן בעצה רעה.
זאת אומרת שלא נחשוב כשהם באו מהארץ אחרי ארבעים יום,
רק אז זה היה לרעה,
אלא אומר שגם הליכתן
הייתה בעצה רעה.
הזוהר מתרץ שהייתה להם כוונה שלא יחליפו אותם בבחירות בארץ ישראל.
יסוד וכוח התפילה
הוא האמונה, אומר הרב שטיינמן.
מה הכוח
של תפילה? מה היסוד של תפילה?
זה אמונה.
אם כן, נשאלת השאלה, מתי יכול אדם להתפלל על חברו?
זה רק כאשר חברו בעל אמונה.
אבל מי שחסר לו באמונה,
הרי לא שייך שהאחר יתפלל עליו.
אם אין אני לי, מי לי.
אם הוא עצמו אינו מאמין
באמונה שלמה,
איך טוען תפילת אחר עליו?
אכן, אצל יהושע מצינו שמשה כן התפלל עליו, משום שהכיר את תלמידו המובהק וידע שאין בו שום חסרון באמונה, חס ושלום.
כל אדם, אפילו הצדיק והמאמין הגדול ביותר,
עלול להיות מושפע ולהיחלש באמונה בגלל שנמצא במחיצת אנשים
שאמונתם לקויה.
במקרה כזה צריכים להסתייע גם בתפילת אחרים,
ולא די בתפילת האדם על עצמו,
כי ישנה סכנה וחשש גדול שיושפע מחלישות האמונה של הסובבים אותו.
וכך היה אצל יהושע וחלב.
הם היו בחברת
המרגלים שהיו לקויים באמונה.
ולכן לא סמכו על תפילת עצמם,
אלא נשענו על תפילת אחרים, אבות העולם.
ואם תטמא,
הרי כאמור כל התועלת שיש לתפילת אחרים על האדם
היא רק כאשר הוא עצמו צדיק ובעל אמונה.
והרי אם יש חשש שהוא יושפע לרעה מן הסובבים אותו,
מניין לנו שתפילת אחרים תועיל לו?
הלוא ייתכן שכבר אינו צדיק ובעל אמונה כמו בהתחלה.
אולי הוא כבר הושפע מהם לרעה?
אלא יש לומר, אומר הרב,
כי אם הוא מצד עצמו שואף בכל ליבו לא לחתוא,
ולא לקבל את השפעתם הרעה של הסובבים אותו,
אז מועילה תפילת אחרים עליו.
משום כך, יהושע, שלא היה דופי באמונתו,
רק היה חשש שיושפע מהסביבה,
הוא צריך ויכול היה משה רבנו להתפלל עליו.
לעומת זאת, המרגלים,
הם היו חלשים ורופפים באמונה.
כי הם ראו לנגד עיניהם ניסים גלויים בכל יום.
הם ראו את המן, את הבאר, עמוד ענן, באש.
ראו את יד ה'.
ועם כל זאת, אמונתם הייתה רופפת בחלשה.
אז לכן
הרב שטיינמן תרץ לכאורה את הקושייה.
אבל יש עלינו לשאול שאלה כזו גם כן, אומר הרב,
בדורנו,
לדאבוננו,
איננו זוכים להנהגה ניסית גלויה כמו במדבר.
אבל הלא הטבע גם הוא נס.
כשקמים בבוקר,
זה לא נס.
כשרואים את השמש זורחת,
זה לא נס.
זה ששמש זורחת כל פעם בקביעות ושיש לנו עיניים לראות,
זה לא נס.
אין אנשים שמתעוורים כל יום, אין אנשים שלא קמים כל יום.
כשהולכים על שתי הרגליים זה לא נס.
כמה אנשים צולעים וקטעים וכרתו להם רגליים וכולי.
הרי כל חיינו וקיומנו וכל הסובב אותנו הוא נס ופלא.
אלא שדרך האדם שההרגל מקהה את הרגש,
ככל שמתרגלים לדבר, נחלשת ההרגשה.
נחלשת ההרגשה,
אז נחלשת האמונה.
ואז יש מקום לטועים להשלות עצמם
שהכל זה טבע ומנהגו של עולם.
מה עלינו לעשות?
להתחזק באמונה.
איך מתחזקים באמונה?
על ידי תפילה מתוך מחשבה והתבוננות
לדעת ולהרגיש את מילות התפילה. חוננו, מתיכה, חוכמה,
בינה ודעת. בלי זה יכול אדם שיהיה לו דמנציה,
יכול להיות שיהיה לו אלצהיימה,
יכול להיות כל מיני דברים.
אירוע מוחי.
לפעמים מרוב חוכמה הוא נכשל ומסתבך.
והחוכמה מכשילה אותו, ואל בינתך אל תישען,
ועוד ועוד ועוד.
וככה כל ברכה וברכה מסודרת, שאנחנו מבינים שאין בידינו כלום, והכל ביד השם.
וכמו כן לימוד התורה וכל מעשי המצוות,
אם עושים אותה משימת לב,
בשלמות, זה מחזק את האמונה.
ואדם כזה שבא לטהר,
מסייעים לו,
ואז התפילות יועילו לו.
קטע אחר בהלל.
האמנתי כי אדבר.
סיפרו לפני הרב שטיינמן סיפורים מההספדים
על מרן
הגאון הרב שך, זכר צדיק לברכה.
סיפור אחד סיפרו לו,
שפעם הגיע אליו רבי שרגא גרוסברג, זכר צדיק לברכה.
והרב שך אמר לו,
תגיד לי את השאלות ששאלת אותי בזמן האחרון.
ורבי שטראגא תמה, מה קרה?
הסביר לו הרב שך, הייתה לי קושייה בתמורה,
וכל הראש שלי היה תפוס בקושייה.
וכשדיברת איתי,
ניסיתי לצאת מהקושייה ולהיות רק איתך.
אבל לא הצלחתי.
הקושייה תפסה לי את הראש.
אני חושש שאולי לא עניתי לך כמו שצריך.
תשאל שוב את מה ששאלת בזמן האחרון, בהראם לא טעיתי.
קושייה תופסת לו את הראש, מדברים איתו, ומדברים איתו גם בלימוד.
הוא לא יכול להתנתק מהקושייה.
זה תופס לו את כל הראש.
אז לא בריא לו אם הוא ענה כראוי על מה שהוא נשאל או לא.
אחר כך סיפרו לו עוד סיפור בהתלהבות גדולה,
מה שסיפר ריבית דון סגל שליטא,
שפעם הגיעו אליו זוג חסוך ילדים,
ביקשו שיגש לרב שך ויבקש עליהם רחמים.
והוא בא לרב שך וסיפר לו את הסיפור על הזוג.
ומרן,
הרב שך,
היה באמצע הלימוד,
התרגש,
לבש את המעיל
עם הכובע
וביקש סידור.
פתח את הסידור בזמירות ליל שבת,
בפיוט.
יא ריבון עולם
ועלמיה אנתומלכה
מלך מלכה יא הוא לא אמר את זה בניגון שלי וזה לא שלי גם.
פיוט שכל כולו אמונה.
והתחיל השיר בהתרגשות
וכשהגיע ללא יעול גבורתך בחושבניה נפתח סכר של דמעות.
לא יעול גבורתך בחושבניה.
בן אדם לא יכול להגיע לחשבונות של הקדוש ברוך הוא
עם הגבורה שלו.
אי אפשר להעלות בחשבון את כל הגבורות של הקדוש ברוך הוא.
והוא פרץ בבכי.
סכר של דמעות נפרץ.
ורבי דון
סיפר את זה שזה היה נורא.
הוא חשש שמרן יתרגש יתר על המידה.
והוא המשיך עליו בדמעות.
וכשסיים אמר בזכות שכעת התחזקנו באמונה מתוך השיר
תוך שנה לזוג הזה יהיה ילד.
וכך היה.
שני סיפורים סיפרו לו.
ועל זה ענה הרב שטיינמן
עולם הפוך.
ממה מתפעלים האנשים?
מה המעשה השני?
נו
החסידי שמייסה.
המויפס.
איברדוס איזה הרב שך?
וכי זה הרב שך?
זה המעשה של חסידים, מופתים.
הליטאים לא מחזיקים כל כך ממופתים.
המעשה הראשון הוא מורן הגאון הרב שך זכר צדיק לברכה.
יש קושיה בתמורה?
אז שום דבר לא קיים.
ניטקיינבלט.
דוס איזה מורן זכר צדיק לברכה.
אין עולם בכלל.
הוא תפוס בקושייה.
זה מרן הרב שך.
ואם אתם זוכרים מה הוא אמר עליו לאחד שליווה אותו,
מה הוא אמר? אתה זוכר?
כמו רבי עקיבא איגר. בדיוק.
שהרב שך
הוא כמו רבי עקיבא איגר בדורנו.
זה מה שהוא אמר עליו.
אז השואל שאל, למה אתה אומר לי? שתדע.
המשך יבוא.