ביאורים ומעשים על הגדה של הרב שטיינמן בחלק נרצה - ה | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום בת-אל בת-אביבה, תזכה להיריון תקין ולידה קלה על דרך הטבע,

לידה בבית, עובר בריא ושלם, ישועות גדולות וגאולה ברחמים, אמן.

ממשיכים

באורים ומעשים מתוך אגדה של הרב שטיינמן בחלק נרצע.

בפיוט כתוב עוד היום בנוב לעמוד עד גאה עונת פסח.

הפיוט הזה מדבר על סנחריב שהגיע לשערי ירושלים בליל הסדר.

חזקיה המלך היה בתוך ירושלים,

מוקף.

סנחריב הגיע עם חייליו לכבוש את העיר.

באותו הלילה הקדוש ברוך הוא העמיד

185 חיילי סנחריב שהם היו ראשי גייסות.

כיצד הם איתם?

הגמרא מספרת בסנהדרין צדיקי שחיל סנחריב שמעו את שירת החיות

ועל ידי זה מתו.

זאת אומרת, ניתן לאוזנם לשמוע את שירתן של החיות, המלאכים שנקראים חיות,

ועל ידי זה הם מתו.

הפאת השולחן כתב בהקדמה שהגאון שיבח את חוכמת המוזיקה

והיה אומר

כי רוב טעמי התורה בסודות שירי הלוויים,

בסודות תיקוני הזוהר,

אי אפשר לדע בלעדי המוזיקה.

ועל ידי יכולים בני אדם למות בכלות נפשם מנעימותיה,

ויכולים להחיות המתים בסודותיה הגנוזים בתורה.

הוא אמר כי כמה ניגונים

וכמה מידות

הביא משה רבנו,

עליו השלום מהר סיני,

והשאר מורכבים.

עד כאן דבריו. ולמדנו לפני כמה ימים שהגאון ידע את השיר שהם שרו אחרי מתן תורה.

אבל הוא לא כתב את זה באיזשהו מקום.

מסופר

על בעל מגלה עמוקות,

זכר צדיק וברכה,

שהוא כתב 252 פירושים

על הפסוק ואתחנן

אל אדוני בעת ההיא לאמור.

היה ענק, ענק, ענק בתורה בסודותיה.

בלילה

היו באים אצלו מלאכים ושרים עמו.

והזהיר

שאף אחד לא ייכנס לחדרו מפני שזו סכנה.

לילה אחד נכנסו שלושה אנשים ונחבאו תחת המיטה.

והתחיל ללמוד

ובאו המלאכים

ושרו עמו.

שלושת האנשים מתו.

ונגזר עליו מן השמיים,

שילך לגלות על דבר זה.

אף על פי שהוא הזהיר

שלא ייכנסו

מכל מקום כיוון שנתגלגלה מיטתם על ידו

הוא צרך כפרה.

אז פעם כשהוא היה באיזו סוכה

נגנב שם גביע כסף.

וחשדו שהוא הגנב.

ורצו להענישו.

ברגע האחרון

נמצא גנב

והניחו לו.

ולאחר מעשה זה

נשלמה כפרתו ונגמרה גלותו.

אתם שומעים?

בן אדם צדיק ברמות כאלה.

הוא לא אשם בכלל.

הוא הזהיר.

הם נכנסו שלא ברשות.

אבל זה נגרם על ידו.

הוא צריך כפרה.

לא יאומן כי יסופר.

הוא צריך להשליך מזה על מה אדם גורם לפעמים לאנשים.

ומה החשבון שיהיה איתו.

אבל ראינו

שבכוח

השירה להמית

וגם לאחיות מתים.

כמו שאומר הגאון, פה ראינו שהם מתו.

וגם

חיילי סנחריב מתו מהשירה

של החיות.

ומשתמשים בזה המשוגעים האלה, הזמרים הפסולים.

זה לא שירה, זה ביב שופכין.

והם עוד משתמשים בלשונות של קודש, רחמנא לצלן.

איזה עונש מחכה להם. איזה עונש מחכה להם. ולאלה ששומעים אותם גם.

פה זה אמית.

אבל השירה שלהם מטמאת את הנפש של האנשים.

כי כוח הפועל בה נפעל, וזה אנשים רדודים,

מחטיאי רבים.

גרועים מרבעם מנבט.

בפיוט כתוב

עניו במלוכה

בחור כהלכה

גדודיו יאמרו לו לך ולך,

לך כי לך,

לך אף לך, לך אדוני הממלכה,

כי לא נאה, כי לא יאה.

אז עניו במלוכה.

בבריאת האדם נאמר

ויאמר אלוהים נעשה אדם.

פירש רשי

אין ואיתנותו של הקדוש ברוך הוא למדנו כאן

לפי שהאדם בדמות המלאכים

ויתקנאו בו.

לפיכך נמלך בהם

דבר כזה נקרא ענווה,

כי בעל גאווה לא מחפש לסייע לאחרים ולא אכפת לו מטובתם.

ולחפש לדרוש ולהתחשב בטובת אחרים זה שייך רק כשישנה מידת הענווה.

אז ככה,

הקדוש ברוך הוא אומר נעשה אדם.

אז מה פירוש? הוא נמלך,

מתייעץ עם המלאכים

ואומר להם נעשה אדם,

נעשה ביחד, כולנו.

כל אחד ייתן מכוחו ונעשה אדם.

רשי אומר, רואים פה את הענווה של הקדוש ברוך הוא.

האדם הוא בדמות מלאכים

והם יתקנאו בו.

אז הוא נמלך בהם

וככה הוא מוריד

מעליהם את הקנאה.

זאת אומרת, הם מחליטים כן לברור, לא לברור.

וזה נקרא ענווה. למה?

בעל גאווה לא מחפש לסייע לאחרים

ולא אכפת לו מטובתם. פה הקדוש ברוך הוא בא לחזור למלאכים שלא יתקנאו.

ובעל גאווה לא מחפש לסייע לאחרים. למה? כי הוא בעל גאווה. מה אני שפוט שלהם?

מה הנשמה שלהם? מה אני צריך לעשות כך וכך?

ולא אכפת לו מטובתם.

הוא בעל גאווה. מה אכפת לו? לא רואה בעיניים אף אחד חוץ מעצמו.

אבל מי שמחפש ודורש להתחשב בטובת אחרים זה שייך רק כשיש מידת הענווה.

זאת אומרת, מה אני? מה חיי?

צריך לעזור לאנשים.

יש בעיות,

יש צרות.

יש איסורים.

צריך להשתתף.

לשאת בעול.

לא לעזוב את המטבח, ללכת להרצאה.

ולשאיר את האנשים שעבדו לבד.

איזה מין דבר זה?

לא נושא בעול,

בעל גאווה, חושב שהוא ראוי יותר.

מה אני אהיה תקוע פה?

לך לשמוע נעלה במעלות מלאכים.

איי, איי, איי.

סמוך לוולוז'ין הייתה עיירה

בשם ילובקה.

מינו שם כרב תלמיד של רבי חיים מוולוז'ין, זכר צדיקו לך.

אז בעיירה הזאת

תלמיד של רבי חיים מוולוז'ין נתמנה שם לרב.

לכבוד ההכתרה שיגר בי חיים מכתב לבני העיירה ובו כתב

צהלי ורוני

יושבת

ילובקה

כי גדול בקרבך

קדוש ישראל.

כשראה תלמיד את המכתב של הרב,

התעלף

לפי שלא יכול לסבול את הכבוד הזה.

עקב היותו צדיק אמיתי אומר הרב שטיינמן בימינו

כל אחד היה שמח ומאושר

אם היה מקבל מכתב כזה,

והוא התעלף

על מרן החזון איש,

זכר צדיק ברכה מסופר.

בשעה שהיה מקבל מכתב,

היה מקבל בו את הכתובים, התארים. איפה שכתוב למעלה את כל התארים,

לא קורה, קודם כל מקפל.

יש הפרש בין התארים למעלה לנידון.

מקפל, לא רוצה לראות מה חרטטו, כמו שאומרים שם.

ההנהגה הזו לא הגיעה אליו משנאת הכבוד,

אלא

שהוא היה גם נלחם בכבוד.

לא נותן לכבוד להשפיע עליו.

מרחיק ממנו.

ואם לא נלחמים בו בכבוד,

לא להתרגל אליו, כן?

בסוף מתרגלים לכך, ואפילו מחפשים אותו, ובסוף גם תובעים אותו.

אז לכן ישר הוא היה מקפל,

וכולי.

סיפר הרב שטיינמן מעשה באדם פשוט,

שהיו רגילים לכבדו בקוץ

בעת שהיה בא אליהם.

אדם פשוט,

והיו רגילים לכבד אותו בקוץ

כל פעם שהיה בא אליהם.

היה אורח אחד שהגיע לבית החסידים,

ראה את הכבוד שמעניקים לאש הזה,

וניסה לברר מה הסיבה.

ואמרו לו, אדם זה הוא ענו.

שאל האורח, אדם זה תלמיד חכם הוא?

ענו לו, לא.

אולי הוא בעל ייחוס?

אמרו לו, לא.

אולי הוא עשיר,

ולכן נוהגים בו כבוד.

התברר שהוא עני ואביון.

אם כן, שאל העורך את החסידים, אדם זה עם הארץ,

פשוט ועני,

וכי גדולה היא להיות ענו?

הרי אין לו במה להתגאות, אין לו כלום, גורניש וגורניש.

במצב כזה בעיה להיות ענו?

שמעו החסידים את שאלתו ואמרו, אמנם כן,

הוא אביון,

חסר ייחוס,

בעם הארץ.

ועם כל זאת,

מעלה היא בו שהוא ענו.

מעלה.

לא שאין לו במה להתגאות, לכן הוא ענו.

יש לו מעלה שהוא ענו.

לפעמים עני,

כתוב עשיר יענה עזות.

לפעמים עני, מרוב שהוא התרגל לבקש ולתבוע מאנשים כסף וכבר אין לו בושה,

הוא נהיה בעל גאווה שהוא זורק את הכסף.

אתה נותן לו עשר אגורות, עשרים אגורות,

יש אישה אחת יושבת ברבי עקיבא,

היא זורקת על אנשים את הכסף.

כאילו, אתה לא מתבייש? מה אתה מבין לי?

היא רגילה כבר לשקלים ולחמישיות וזה.

לא פשוט להיות ענם. גם עני, גם לא יחסן וגם עם הארץ. בדרך כלל עמי הארץ הם יותר בעלי גאווה.

אין בהם כלום ומתגאים.

הרב שטיינמן שמע וורט טוב מאדמו״ר.

בדרך כלל הניתאים לא לוקחים כל כך מהחסידים.

אבל הוא שמע וורט טוב אז הוא הזכיר אותו ואפילו השתמש בו

ואימץ אותו.

מה וורט? וורט זה דיבור.

שמע וורט טוב.

האדמו״ר אמר, נס שהקדוש ברוך הוא ציווה אותנו על הענווה.

זה לא כל כך פשוט שאנחנו מצווים על הענווה.

הרמב״ן לומד את זה שיש מצוות ענווה ממלך ישראל.

אבל אין מצווה מתרג במצוות ענווה.

אבל אומר כאן, נס שהקדוש ברוך הוא ציווה אותנו על הענווה,

כי אם המצווה הייתה גאווה,

איך היינו יכולים לקיים את המצווה הזאת?

אז מה המובן?

קודם כל, גאווה, אי אפשר לגמור עם זה.

לעולם לא תצייד לחובת המצווה.

כי גאות זה כמו אמן.

זה לא נגמר, אין לזה סוף.

אבל פה הוא מתכוון במה יש לנו להתגאות, כאילו.

איך נקיים את המצווה?

להיות עניו זה לא בעיה, כמו שאומרים, ביחס לגאווה. כי אתה כלום, באמת אתה כלום, אז מה, מה אתה, זה יותר קל להיות עניו, כאילו.

מה יש לך? כמו שהסברתי אתמול, הבחורה ששאלה

בקריית ארבע.

אבל גאווה, במה יש לך להתגאות?

במה יש לך להתגאות?

עכשיו, נעבור למעשים.

סיפרה הרבנית עליה השלום שתמיד היא עודדה את רבנו שליטא לנסוע אל החזון איש,

זכר צדיק וברכה,

אף על פי שהם דרו בכפר סבא,

שם הוא כיהן כראש ישיבה,

וזו הייתה טרחה גדולה וגם קושי כספי

אנחנו זוכרים שהוא היה אוכל

חציל בתור דג, חציל בתור עוף, חציל בתור בשר בשבת, כי לא היה לו מה לאכול שמונה שנים.

והיא

הייתה מפצירה בו ללכת לחזון איש, והייתה מחפשת כל פעם סיבה בשביל שהוא ילך, להגיד לו, יש לי שאלה, תשאל את החזון איש.

שילך.

פעם, כשהוא חזר מהחזון איש, אמר לה בדמעות שהוא יותר לא הולך אליו.

אנחנו שומעים הרבה שהוא היה בוכה על הרבה עניינים.

שאלה אותו, מה קרה?

אמר שהיה לו צער גדול,

כי החזון איש ליווה אותו בצאתו מביתו.

ונגרם לו כבוד גדול מזה.

ואם כבר היה לו עולם הבא,

הוא הפסיד כבר עכשיו הכול.

בגלל הכבוד שחלק לו החזון איש

שליווה אותו עד הדלת,

אז הוא אומר, זהו,

הפסדתי את העולם הבא, קיבלתי את כל זכרי בעולם הזה.

הוא בוכה, בוכה בדמעות, אני לא הולך יותר.

לאחר שיחה או שיעור קשה יוצא דופן,

הרבנית עליה השלום הייתה נוהגת להתעניין אצל אחד הנכדים

איך היה שיעור השיחה של סבא.

והיא הסבירה למה היא שואלת אותם דווקא.

למה אותם היא שואלת? שתשאל את הרב

איך היה השיעור.

היא אומרת שאני מתעניינת מפי ומגיב.

העיקר, ברוך השם,

שלא זרקו אותי מכל המדרגות.

אז היא לא יכולה לקבל ממנו דיווח

איך היה השיעור ומה היה.

העיקר, לא זרקו אותי מהמדרגות.

זאת אומרת, הדברים היו נסבלים.

אז לכן לא שאלה אותו.

פעם סיפר מאן דהוא, כשנסע רבנו לחוץ לארץ,

הוא בכה כל הדרך.

בגלל הכבוד שעשו לו שם.

ואמרו שאשתו הרבנית התחננה לאנשים, תרחמו עליו.

אל תיתנו לו כבוד.

שמעתם דברים כאלה פעם?

פעם הזדמן

הרב קרביץ

לרב שטיינמן.

הוא זכה במשך שנים רבות להיות חתן בראשית

במניין של הגריש אלישיב,

זכר צדיק וברכה.

הרב אלישיב

היה חתן תורה והוא היה שנים אחריו חתן בראשית.

אז כשהוא הגיע לרב שטיינמן הוא אמר לא פעם

איזה חוכא ואטלולא זה להיות חתן בראשית ליד מרן הגריש

שהוא עולל חתן תורה ואני עולה אחריו חתן בראשית.

כאילו זה צחוק.

אני יכול לעלות. אבל הוא עלה, כן?

הוא שואל ומקשה ומתרץ והוא עלה.

אמר לו הרב שטיינמן

אתה חושב על עצמך שזה חוכא ואטלולא שאתה עולה.

דע לך כי כל אדם אחר שהיה מקבל חתן בראשית

ליד הרב אלישיב

היה גם כן חוכא ואטלולא.

כאילו אין מי שראוי שיעלה חתן בראשית אחריו.

אז ניסה

הרב קרביץ לענות

אבל אם ראש הישיבה יגיע לירושלים ויקבל חתן בראשית

זה כבר לא יהיה חוכא ואטלולא.

חזר

הרב שטיינמן על דבריו ואמר לא ולא.

אתה טועה.

אם אני אעמוד ליד הרב אלישיב זה יהיה אותו חוכא ואטלולא.

כששב הרב קרביץ לירושלים אז בהזדמנות

הראשונה שהייתה לו הוא סיפר

לרב אלישיב

את הדבורים

ומה ענה לו הרב אלישיב?

נכון

אם הרב שטיינמן יקבל חתן בראשית

זה יהיה חוכא ואטלולא

שאני אעמוד לפניו חתן טוירה.

כן, אני רואה שאתם מבינים ברוך השם.

עניו במלוכה

בורא עין ותרנותו של הרב

הוא דיבר על איזה הערה מסוימת שהוא,

הוא העיר בלכות חמץ בפסח

שכופה עליו כלי.

והוא אמר, כבר ראיתי שזה לא רק קושייה שלי אלא זה מופיע גם בספר פלוני מבני זמננו,

לא מהראשונים,

ששואל שאלה זו.

וזה הוא אומר אף על פי שהרב בעצמו יכול להיות

הסבא של זה שהעיר את ההערה.

אבל הוא אומר, נו, אני הערתי הערה, כתבתי בספר,

אבל ראיתי אחד מבני זמננו שכבר העיר את זה בספר.

יכול להיות שהוא העיר את ההערה אחרי שהוא ראה את מה שהרב שטיינמן כתב,

אבל הוא כבר לא מתפחל מההערה שלו, הוא אומר.

יש כבר מישהו שכתב גם כן.

כן. בספר קהילות יעקב, ששלח הסטייפלר, זה ספר של הסטייפלר, שהוא שלח לרב שטיינמן,

הייתה כתובה שם הקדשה של כמה שורות עם תארים מופלגים.

כמה הוא משבח אותו.

כשהרגיש שאנשים שבאים לבית

פתחו את הספר ומבחינים בזה גזר הרב את הדף עם הקדשה.

שלא יישאר.

ישיבת אורחות תורה שהרב עמד בראשה

הייתה זקוקה לבניין.

תורם אמריקאי הבטיח לתרום לצורך העניין

שלוש מיליון דולר,

בתנאי

שראש הישיבה יגיע לארצות הברית.

אם כבודו יגיע לארצות הברית,

אני שם שלוש מיליון דולר.

תמיד העשירים רוצים תמורה,

הם קונים את האנשים,

הם תורמים בקנייה, קונים את האנשים.

סיפרתי בעבר

שהיו כמה עשירים

שרצו לתרום לי 18,000,

1,36,000 דולר, לא 1,000, כן,

18,000 דולר ו-1,36,000 דולר.

והייתי בניו יורק, אמרו אבל בתנאי ש...

אני אגיע למשרד שלהם בסיטי.

לא הסכמתי.

למה? בשבילם זה כמו קמע.

אתה בא לביזנס, זה נותן ברכה לביזנס.

אמרתי, אני לא קמע.

ביי.

לא הלכתי.

אז כשאמרו את זאת לרב, שמישהו מוכן לתרום שלוש מיליון דולר בתנאי שהוא יבוא,

אז הוא אמר, אני לא יכול.

צריכים בניין,

תורמים שלוש מיליון.

מה זה לא יכול?

תיסע שתיים עשרה שעות, חזרה עשר שעות, שלוש מיליון, עבודה קצרה.

ושם אפשר לזכות את הרבים, לתדרשות והכול.

הוא אומר, אני לא יכול.

היו לי כאלה ביזיונות

בפעם הקודמת שהגעתי לשם?

הכבוד שחלקו לי גרם לי להיות כל כך מבוזה.

אני לא מסוגל לעבור את זה שוב.

באותו עניין נתבטא פעם

מה שאמרנו קודם, שהוא כבר אימץ את זה לעצמו,

מה שהוא שמע מהאדמו״ר.

איזה נס שהקדוש ברוך הוא ציווה להיות ענו.

תארו לכם שהאדם היה צריך להיות בעל גאווה.

הייתי שובר את הראש ולא מוצא על מה להיות בעל גאווה.

להיות ענב זה יותר קל.

כי אתה רואה שאתה מלא בחסרונות.

אבל איך אפשר להיות בעל גאווה?

על מה ולמה?

פעם נכנסו אליו בעניין של הסכם ציבורי מסוים שנעשה בהדרכתו.

וטענו שהיה ניתן

לעשות את זה בצורה אחרת, טובה יותר.

שאל אותם בניחותא האם ברור שהיה אפשר לעשות טוב יותר?

מישהו ענה כן, הדבר פשוט ובורור, פשוט ובורור.

אז במקום לגעור בו

ברוב ענווה,

אז הוא אמר לו, הוא לא הבין לאן הוא הוביל אותם בשאלות.

אז הוא אמר,

אם הדובור פשוט כל כך,

מדוע אין חויישב שגם אני יכולתי לחשוב על כוך?

אז זאת אומרת, הוא כבר חשב על כל האופציות ומכל האופציות.

הוא דווקא נתן את העצה להסכם הציבורי, מה שהוא נתן, אחרי שהוא חלקל

את כל האפשרויות.

והם באו לו עם משהו חדש, איש דבר פשוט ובורור,

שאפשר היה לעשות את ההסכם.

אז הוא שואל אותו, כן, זה עד כדי כך פשוט ובורור?

אז אם זה פשוט ובורור,

למה אתה חושב שאני לא יכולתי לחשוב על זה גם כן?

זה מראה שהם בעלי גאווה, אתה מבין?

שהם לא מעלים על דעתם שמישהו יחשוב על דובור פשוט ובורור מה שהם חשו.

זה רק הם יכולים לחשוב על דובור פשוט ובורור.

אבל אם זה פושט ובורור אז כל אחד יכול לחשוב.

אם זה היה איזה רעיון גאוני,

נו, אז אתה יכול להגיד, אולי הגוין לא קלט את זה, לא זכה, לא זכה.

אבל אם זה פשוט וורור וכל ילד יכול,

אז למה שאני, אתה חושב,

לא יכול לחשוב ולא ידעתי?

אז זה מראה את הגייבה שלהם, כן?

עומדים מול הרב

וחושבים שהם חשבו יותר טוב.

זה כמו אנשים, אתם מכירים את הסלנג הזה?

כשאחד אומר איזה משהו, הוא אומר, יש לי משהו יותר טוב.

יש לי משהו יותר טוב.

כאילו הוא מבטל את ההול, הוא לא אמר כלום,

יש לי משהו יותר טוב.

גייבה, גייבה, גייבה.

אבל זה נקרא עניו, עניו במלוכה.

עד כאן.

רבי חנניה ברגשי אומר, עושה הקודש ברוך זה קודש רואין לפי כוח, ארבונו תורו.