בעזרת השם נעשה ונצליח והשם עלינו ברחמיו ירויח הערב הזה הוא לרפואה שלמה מהרה מאוצר מתנות חינם לז'קי יצחק בן רוזה, שהמחלה תעבור ממוחו למוח של אסד נשיא סוריה. וגם לעילוי הורי וחמי מנוחתם עדן.

בבוקר דיברנו על משיח בן דוד ותולדותיו של דוד המלך, עכשיו אנחנו מסיימים את כל סידרת החיזוקים למעלה מחמישים (50) שיעורים בשיעור הזה האחרון, והפעם על דרכה של רות אל הנצח. אחר שסקרנו את תולדות חייה והפקנו לקחים נפלאים מן השיעור בבוקר, ולמדנו כי דוקא בזכות הקשיים העצומים שהתמודד דוד המלך הוא זכה למה שזכה. אולם דוד המלך לא היה יחיד, סבתא שלו רות המואביה אמא של המלכות, קנתה אף היא את מעלתה הנשגבה בדמים יקרים. כפי שנוכל לראות בנקל אם נתבונן מעט בתהליך הצמיחה הרוחנית שלה.

דרגה של לנצח לא היתה "סוגה בשושנים", היא נלחמה יום יום, שעה שעה, אבל לא נתייאשה, היא נלחמה במשך שנים רבות אך בסופו של תהליך זכתה להיות "אמה של המלכות". ולא לחינם תיקנו זכרונם לברכה לקרוא "מגילת רות" בחג מתן תורה, שכן הלקח יכולים אנו ללמוד מתולדות חייה של רות - היה והינו הבסיס מחויב המציאות לחיי תורה ומצוות. נתיב ההתגברות על כל הקשיים והמכשולים בדרך אל המטרה האמתית - הוא הנתיב היחיד המוביל לקבלה עול תורה. בלי מכשולים בלי קשיים - אין דבר כזה שאדם ישיג תורה. "יגעת ומצאת - האמן".

אז אם נתבונן במהלך חייה של רות, היא נולדה בבית מלכות מפואר, ביתו של מלך מואב, ומיומה הראשון היתה מוקפת בעושר ותענוגות מלכים. כל משאלה שעלתה על דל שפתיה - נתמלאה מיד על ידי עבדים ושפחות שכרכרו סביבה כל היום וכל הלילה. בקיצור היא נולדה כמו שאנו אומרים היום - "כפית של זהב". אם נבחן את המצב במשקפי העולם הזה - נוכל לומר בלי ספק שהיא היתה בשיא של האושר. אבל רות לא מתפעלת מזה, בעוד עורפה אחותה חוזרת למואב אל בית אביה, רות דבקה בחמותה בלי שום פשרות.

היא זונחת את בית אביה על כל העושר והתענוגות שהוא צופן עבורה, היא זונחת את כל עברה, והיא צועדת בעקבות חמותה "כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין" היא שולחת את כל פרטי הדינים ואת כל ההכבדות על כל המתגיירים, ואף על פי כן היא ממשיכה ואומרת: "עמך עמי ואלוקיך אלוקי". היא לא נשברת מהקשיים שנפלו בחלקה עם מות בעלה, היא לא נסוגה אחור בראותה את המצב הגשמי, היא נותרה אלמנה בודדה בלי משפחה משלה, והיא לא נבהלה מהקשיים הבאים לפתחה כשהיא יוצאת לגלות בלי שום בסיס כלכלי או אישי,

היא רק יודעת דבר אחד והיא מתמקדת: "עמך עמי ואלוקיך הוא אלוקי" יש לזכור לא הלכה לארץ ישראל עבור סיר הבשר, בשביל לחם ועבודה, לא היה מזומן לה דיור וסל קליטה מלא כל טוב. להיפך: היא זנחה את בית המלכות על מנת "לצאת אחרי הקוצרים וללקט שיבולים" כאחת העניות, בת מלכים. וכיצד עמדה רות בכל זאת? כיצד הצליחה להתגבר על כל המכשולים? התשובה היא אחת: ברגע שאדם מתבונן באור האמת, אז כל הקשיים מתגמדים, אין כל עצב בעולם, למי שמכיר את אור האמת. כאשר אדם יודע שהוא פוסע בדרך האמת,

הדרך אל העושר הגדול ביותר - כל המכשולים והתמודדויות נהפכים לחסרי משמעות. רות הגשימה בכל הווית את משנת החיים הסדורה היטב בחיבור של שלמה המלך החכם מכל אדם, שהיה נין שלה. בספר "קהלת" הוא אמר: "הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל, וסוף דבר הכל נשמע את האלוקים אם ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם". לאחר נדודים כה רבים, רות מגיעה לארץ ישראל עם חמותה, והנה לרות יש קרוב בארץ ישראל. לא סתם קרוב, אחד מגדולי הדור, ואחד משועי ארץ, ה... הגדול בועז שמו.

האם לא יכלה לפנות אליו לבקשת עזרה? מבארים זאת המפרשים, כי כל היא ההנהגה הראויה לצדיקים בעת צרה, שלא לפנות לעזרת הקרובים ולבקש מתנת בשר ודם. הצדיקים נושאים עיניהם כלפי מרום, ובוטחים רק בקוב"ה. לא פונים לאחרים. ורות עומדת בניסיון בכבוד, לא נרתעת מקשיי פרנסה כבדים, לא התפתתה לשים מבטחה בבשר ודם, היא זכרה רק דבר אחד: "ברוך הגבר אשר יבטח בהשם והיה השם מבטחו". היא שמה את מבטחה בהשם, ובהשם בלבד, בלי לפזול לצדדים, בלי לחפש מושיע אחר ממיודעיה או קרובי משפחתה.

אבל יש קושיה אחרת, גם על זה עמדו מפרשי המגילה: כיצד ראה בועז עצמו בעוני בת משפחתו, ששבה מן הגלות בלי בסיס של פרנסה - והוא לא עזר לה?. עשיר גדול גדול הדור, יש בידו לסדר כל מה שצריך. איך הוא מתעלם? בלי ספק שהוא סייע לרבים ולנצרכים, מלבד לקרובת משפחה זו. היתכן? אומנם הוא נתן לרות מספר שיבולים, ורמז לה רמזים שונים כמו שמבואר במדרשים, וגם בירך אותה מעומק לב, אבל בפועל - שום סיוע ממשי לא העניק לה.

ראה אותה איך הוא מתכופפת לאסוף מן העומרים, אוספת שיבולים, מלקטת מן השדה מה שנותר, ואף מילה! שום עזרה? שום סיוע. התשובה היא, תשובה חד משמעית ולקח בצדה: בועז רצה בכל לבו לסייע לרות וגם לנעמי, אבל מן השמים רמזו לו: "לא להתערב!", מדוע? כי כלפי שמיא גלוי וידוע - רות , לא תוכל להגיע ולגלות את כל הכוחות האצורים בקרבה אלא רק מתוך ייסורים והתמודדויות. זה מה שיוציא את כל הפוטנציאל שלה החוצה.

אילו לא היתה עוברת רות בנתיב הייסורים שהתנסתה בו, היא לא היתה יכולה להגיע לדרגה הנשגבה של "אם המלכות" המשיח יוצא מזרעה. הדרגה שלה הגיעה רק כשנצרפה ב"כור ההיתוך", לאחר שהיא עמדה בכל הניסיונות, התגברה על כל הקשיים, ויכלה להם. רות, הגיעה לעושר הגדול רק לאחר שצעדה בנתיב הייסורים המפותל. רק כך היא הצליחה להוציא מם הכח אל הפועל כוחות רבים שהיו אצורים בה,

ולכן רמזו משמים לבועז שלא יסייע לה בהתמודדויות, כי אילו היה עושה כן, בעצם היה מונע ממנה להגיע לפסגה שאליה הגיעה לבסוף. מה שאמרנו כעת מדוקדק בפסוקים במגילת רות. סימוכין לתירוץ זה, במגילה מתוארת שיחה בין בועז לרות במהלכה אומר לה בועז: "ברוכה את להשם, יתן השם את שכרך" לא אני, אף אחד!, "יתן השם את שכרך". זאת אומרת: השם הוא ישפיע עליך את אוצרותייך את כל המגיע לך, אבל לי אין רשות להתערב להקל עליך את הסבל, רק עמידה בגאון בכל הניסיונות, היא אשר תגדל ותרומם אותך מעלה מעלה.

וזה יסוד גדול שאנחנו צריכים לזכור, כשפוקדות אותנו צרות, חייבים להתחזק כנגדן, ולהתגבר ולהתמודד על הקשיים. מי שיעשה כן, יש לו סיכוי רב להגיע לדרגות גבוהות מאוד דוקא לאותו זמן. כי כל מטרת הקשיים והניסיונות - זה לרומם את האדם. להעלותו על נס, ולאפשר להוציא מהכוח אל הפועל את הכוחות הטמונים בו. אחד מהתירוצים שאומרים חכמים: למה היו צריכים לקום נגד משה רבנו דתן ואבירם עוד ממצרים? למה צריך את קורח ועדתו? מה, הוא לא היה בסדר שצריך לקום נגדו וכו' וכו'? מה הוא עשה שמגיע לו דבר כזה?

מסבירים: לא, הוא לא עשה שום דבר, אבל בשביל להוציא את הפוטנציאל ממנו - צריך שיהיו מתנגדים, כי כשיש מתנגדים אז אדם יכול להוציא את כוחותיו מהכוח לפועל. כמו שאדם הולך כל היום אז אין לו שום מאמץ מיוחד, אבל אם יהיה לו איזה התנגדות - שמה יראו עד כמה הוא מסוגל. אז זה העבודה של כולם, כולם צריכים לדעת שניסיון זה לרומם את הבן אדם, "נס להתנוסס", להתרומם. שאט הניסיונות של רות טרם נתמלאה, לאחר דרך חתחתים שהיא עברה, ואל נמצא לה גואל, נשא אותה בועז לאישה ומת למחורת.

שוב נותרה רות אלמנה, בודדה, חיי האלמנות לא קלים הם, ובפרט לאחר שרות הגיעה זה לא מכבר אל המנוחה ואל הנחלה, ובדיור אז כשסברה שתמו ימי הרעה, שוב קפץ עליה רוגזם של החיים. מלבד זאת בודאי לא חסרו מלעיזים, שידעו לחשב חשבונו של עולם, ולהסביר כי בועז חטא בנישואיו עם רות. יש אומרים שהוא היה בן 80 והיא בת 40, ויש אומרים שהוא היה בן 250. אז אמרו: שודאי היה פה חטא, וכנראה בגלל זה הוא מת יום אחרי ונשא עוונו... כך בעלי לשון הרע רגילים לנתח מצב לפי נטיות לבם. וזה נקרא "דעת קהל" כאילו.

ודעת הקהל לא היתה לצידה, גיורת, שרק עכשיו באה מקרוב, ומוכנה כאילו להתחתן מבוגר זקן כזה, זה משהו מתמיה כזה ודאי. אבל רוחו של מי שיודע את האמת - אינה נופלת ונשברת לעולם, איש אמיתי אי אפשר לכופף אותו, רות החזיקה מעמד צלחה גם את המשבר הזה, התמודדה עם הקשיים, התמודדה גם עם כל הניסיונות, לא שטה ליבה לגינונים והכפשות, עד שלבסוף זכתה ונחקק השם שלה בספר לדורי דורות, כ"אמה של המלכות!", והיתה זו מעין גושפנקא לטוהר נפשה, לחינת העיד סופה על ראשיתה.

בסוף ימיה נשמה רות אוויר פסגות, והיא גם ישבה ליד הכיסא של שלמה המלך, לשלמה המלך היה כיסא ענק, יותר גדול מכל הבית כנסת הזה, עם כל מיני טכניקות מיוחדות, עם כל מיני נשרים וכו', והיא היה לה כיסא, כיסא שכל מי שבא מכל העולם אל שלמה המלך - היא יושבת לידו, הסבתא שלו. זכתה לראות את דוד הנכד יושב על כיסא השם, וגם את הנין שלמה יושב עליו. בסופו של דבר לאחר מעשה, חלף הניסיון כלא היה, ורק הנפלאה שהיא רכשה בחייה - נותרה לה לעולמי עד. כולנו חייבים לה הכל, כל הגאולה תבוא בזכות רות המואביה.

עכשיו תארנו את נתיב הייסורים שעברה רות בדרכה אל האושר, עמדנו על ההישגים הנפלאים אליהם היא הגיעה בזכות כך, אבל התמונה לא תהיה שלמה אם לא נעקוב אחרי סופה, של הדרך המקבילה, הדרך שבחרה בה עורפה אחותה וגיסתה של רות. היא שמעה אל נעמי ושבה אל ארצה ולמולדתה, עורפה אכן זכתה וברכות חמותה התקיימו. היא נישאה למואבי עשיר, וראתה זרע מבורך, בנים ובני בנים, חכמים גיבורים חזקים מצליחנים, בעלי תפקידים בארמון המלוכה של הסבא.

מידי פעם היתה מבררת: מה עלה בגורלה של גיסתה?, ולבה נמחץ!, כאשר ראתה איך רות נישאה לאלמן זקן, ואין ילדיה ונכדיה לא מתקדמים בחיים, יושבים כל היום, לומדים בספרים בישיבה. לימים החליטה עורפה, "עלי לנסוע ולבקר את אחותי לעמוד בקרוב על מצבה". במחשבה למעשה, יצאה לדרך בכירכרה מלכותית, נערותיה ושיפחותיה סובבות אותה, ממלאות כל רצון ומשאלה העולה על דעתה, תכף כאשר עובר דבר על דל שפתיה.

משהגיעה אל ביתה של רות - הרחמים מילאו את לבה, הבחינה כמה היא גלמודה, והבחינה בבנה הקטן, ולא יכלה להתאפק, והציעה לאחותה: "רות! שובי לארמון המלוכה, ונחלוק את ירושת אבינו שווה בשווה!". למרבה ההפתעה, רות סירבה, מה היא אומרת לה? "טובה פת חרבה בישראל מכל טוב מואב" למראה פניה התמהות של ערפה, הוסיפה רות ואמרה: "אחותי היקרה!, אל נא תנסי להבין את אשר אמרתי, שכן מי שלא טעם מהטעם של חיי התורה - לא יבין זאת לעולם, קבלי את דבריי כפי שהם ואל תוסיפי להפציר בי עוד!".

לעורפה לא היה עוד מה להוסיף, היא נדה ברחמים לאחותה, ושבה על עקבותיה לארצה ולמולדתה. מאותו יום ואילך נותק הקשר בין שתי האחיות גיסות. רות נתקה כל קשר עם עברה, עורפה מצידה לא שבה לנסות ולסייע לה, אלא שלאחר עשרות שנים, הם נפגשו שוב בנסיבות מוזרות למדי. הפגישה התקיימה באצטדיון גדול, מאות אלפי איש מילאו את מושבי האצטדיון, וביניהם היו רות ועורפה. עורפה הגיעה עם כל הנכדים והנינים, חסונים, מוצלחים.

לעומתה הגיעה רות לבדה והתיישבה ליד אחותה. עורפה שואלת אותה: "היכן ילדייך?" ורות בלי להתבלבל השיבה לה בגאון: "נכדיי וניניי? כולם בישיבה!, חוץ מהנכד הזה", והצביעה על נער קטן ואדמוני, שנמצא בסמוך למגרש היאבקויות. ועורפה לא הביעה בקול את מחשבותיה, אך בלבה היא חשבה: "איזה מסכנה אחותי!, איזה משפחה עלובה!!". שיחת הנימוסין נקשרה בין שתי האחיות, לפתע הושלך הס! סס באצטדיון, ענק! חסון מימדים נכנס לאצטדיון, כולם קמו על רגליהם והחלו מריעים וקוראים קריאות הערצה ועידוד.

מי שרואה אותו קשה להאמין שיש מי שיעז להילחם מול הענק, שיכול לקרוע כדג כל יריב שהוא. עורפה אומרת לרות: "זה הבן שלי! קוראים לו "גולית!", אומלל! מי שיתייצב מולו". כך אומרת עורפה. להפתעתה לא גבול כשראתה לפתע, את הנער האדמוני הקטן, דוד, הבן של רות, בלי חרב בלי חנית, עומד ללא מורא מול הבן הענק, שכולו שיריון, ובידו חרב החנית וכידון. מקץ רגע היא זיהתה את הנער, "זה הנכד של רות, תזהירי אותו שלא ישתטה!" פונה אליה עורפה, "תגידי לו שלא יעז להתקרב לבן שלי הוא פשוט יקרע אותו כדג"!

רות לא מקבלת את העצה, עורפה מביטה בעיניים קמות המתרחש, ובלבה היא מציירת כבר את התרחיש שברור מכל - עוד רגע ישסע נכדה הענק את הבן של אחותה. אלא שהפתעה גדולה צפתה לה, עוד היא מדמיינת ומתבוננת במראה פניה של רות, וחושבת איזה מבט יהיה לה בפנים אחרי התבוסה של דוד. והנה שומעים כל מתנגן של נעים זמירות ישראל: "אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון?, ואנוכי בא אליך בשם השם צבאות!" לא עבר זמן רב, עד שגוליית הענק, שכב על פניו, כשאבן חדרה את מוחו דרך מצחו והכריעה אותו, ודוד ערף את ראשו.

משקלטה עורפה את הכישלון והאבדון, קרסה על מקומה מעולפת, מתוך דמדומי העילפון ורפיון החושים, ניתן היה לשמוע רק מספר מילים, "הנה נותרתי בלי כלום, בלי עולם הזה ובלי עולם הבא". זו היא התחושה של כל אדם שפוזל בקנאה לעבר יושבי קרנות, ולא משכיל לחוש באומללות וריקנות שאופפת אותם. כל מי שאינו משכיל להעריך את המתנה הגדולה שנתן לנו הקב"ה להיות בנים וצאצאים של אברהם יצחק ויעקב - ובנים של הקב"ה "בנים אתם להשם"

כל מי שאינו יודע להעריך את התורה הקדושה שניתנה לנו "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", סופו יגיע היום שיתגלה לו, שלא רק את העולם הבא הוא הפסיד, אלא גם את העולם הזה הוא לא הצליח להשיג. טוב אחרי שהצצנו בדברים, בואו נראה איפה השורש התחיל. השורש התחיל הרבה הרבה לפני כן, "ויאמר אברהם אל לוט: "אל נא תהי מריבה ביני ובינך, ובין רועי ובין רועיך, כי אנשים אחים אנחנו". לוט הלך אחרי אברהם, עזה את ארצו ומולדתו מרצונו להיות תלמיד נאמן לאברהם, ואברהם הסכים לקחת אותו עמו.

לוט השתתף עם אברהם בניסיון הראשון, "לך לך מארצך" לעזוב את בית אביו, ולכאורה הניסיון של לוט יותר גדול משל אברהם. אברהם היה נביא, והדביקות שלו בהשם היתה יותר מכל הנביאים שם, בודאי שיש לו לשמוע בקול השם שאומר "לך לך, לעזוב את בית אביו, וכל שכן שהקב"ה פירש לאברהם אבינו "לך לך" לטובתך להנאתך, עם כל הברכות המגיעות לו בקיום מצווה זו, הרי שזה מקטין את הניסיון, מי זה לא ילך אחר דבר השם להתברך בברכות גדולות כאלו?

אלא שאנו מבינים שאברהם אבינו לא הלך אחר השם בשביל אלו הברכות, עובד השם היה מאהבה!, "שלא על מנת לקבל פרס", וכמה שהפרס יותר גדול הניסיון יותר גדול, "לעבוד את השם שלא על מנת לקבל פרס". להתעלות על הרצון הנפשי, ולא להימשך אחר הפרס הגדול שלפניו. לוט, לא הגיע לשלמות הזו בעבודת השם, אבל המעלה הגדולה היתה בזה - שהוא השכיל להבין, ללכת אחרי אברהם בעזיבת בית אביו ארצו ומולדתו, ולהיות גר בארץ נוכריה.

ההצלחה של לוט בהליכה אחרי אברהם היתה שהוא זכה להשתלם, להיות שלם, וליצור בנפשו את שורש מלכות בית דוד!. מלוט - יצאה רות, ונאמר התורה: "וגם ללוט ההולך את אברהם היה צאן ובקר ואוהלים". במדרש כתוב: "רבי טוביה ברבי יצחק אמר: "שני אוהלים - וגם ללוט ההולך את אברהם היה צאן ובקר ואהלים, איזה אוהלים? אוהלים של רות המואביה, ונעמה העמונית", כי ממנו יצא מואב ועמון. "אמר רבי יצחק: "מצאתי דוד עבדי", היכן מצאתיו? בסדום!"

השלימות של דוד המלך היתה כפולה בו - בלוט, שלמות נפלאה עד אין חקר. גם לאחר שנפרד מאברהם ונתחבר עם סדום - לא ירד מגדלותו ולא איבד את שלמותו זאת. ובסדום מצא בו השם יתברך, בלוט, את דוד עבדו. אבל יש למצוא מה היא הסיבה שגרמה ללוט לעזוב את אברהם?. מתחילה מסר נפשו ללכת אחריו, ואחר כך היתה מריבה בין הרועים ואחר כך בינו לבין אברהם והוא נפרד ממנו. איך אפשר שתלמיד נאמן כמוהו יתרחק מרב כזה טוב? שכל העולם רוצים להידבק בו, ו... להתקרב אל הרעים שברעים, שכל העולם ברחו מהם?.

ויש עוד שאלה על הרב עצמו על אברהם: למה הרחיק את התלמיד ממנו? וכי בגלל שהיתה מריבה, צריך שיגיד לו "היפרד נא מעלי"? היה לו לצוות את הרועים "אל תריבו"! כל אחד ישמור את הרועים שלו אצלו ידריך אותם וזהו. אבל מי שמסתכל בהכרה בהירה, בביתו של אברהם אבינו, רואה שלא היתה מריבה בין הרועים פשוטים וגסים שמריבים בשביל הצאן והבקר. היה פה ריב של חכמים שמדקדקים במצוות על פי חוקי התורה, כמו שנאמר: "דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית"

שהרי ביתו של אברהם אבינו היה משכן ומקדש של השם יתברך, כולו עבודת השם והליכה בדרכיו, ואי אפשר לציין שהמריבה חומרית בענייני ממונות, כולם היו מלאים בכסף, כולם מבורכים! אז על מה רבים? על חלקת אדמה?! על מה רבו? אי אפשר לציין שהיתה שם מריבה חומרית בענייני ממונות, אלא מחלוקת בין חכמים, מה רצון השם? – הראם הוא רוצה את הדרך של לוט, או את הדרך של אברהם. מה טוב ומה רע? מה מותר מה אסור? מה שלמות ומה חסרון? כל אחד מתנהג בשיטתו. בהתאמצות ובשלמות למצוא חן בעיני השם יתברך.

חכמים זכרונם לברכה ביארו לנו את עניין המריבה הזו, שהיתה בתחילה בין הרועים ואחר כך גם בין אברהם עם לוט. "רבי ברכיה אומר: "בהמתו של אברהם היתה יוצאת זמומה", עם זמם בפה, בשביל שהיא תוכל במקומות שהתבואה הצמחים שייכים לאדם פרטי, שלא יהיה גזל. "בהמתו של לוט לא היתה יוצאת זמומה. היו אומרים רועי אברהם לרועי לוט: "תגידו! מותר הגזל?" והם אומרים רועי לוט: "הרי לא כך אמר הקב"ה "לזרעך אתן את הארץ הזאת"?

הקב"ה הבטיחו לאברהם את הארץ הזאת, "כל הארץ זה של אברהם, ואברהם אינו מוליד ולוט בן אחיו יורש! ואם כן אנחנו אוכלים משלנו. כל הארץ שלנו!". אמר להם הקב"ה: "כך אמרתי לו? "לזרעך נתתי"? כתוב "לזרעך אתן", מתי? כשיעקרו שבע (7) אומות מתוכה, אחרי כיבוש שיהיה בארץ ישראל, אחרי יהושע בן נון". והם פלפלו והתכוונו בהבנת הנבואה שנאמרה לאברהם, כמו שלומדים פרשה בתורה, רועי לוט הבינו שיש להם חלק בארץ,

וכדי לפרסם את השיטה שלהם ברבים - הם הוציאו את הבהמה דוקא לא זמומה, ושידעו כולם שמה שאוכלת הבהמה שלהם - אין בזה גזל אין בזה שום חשש. רועי אברהם הבינו שהנבואה היא רק הבטחה לעתיד, והיום אין להם חלק בארץ, עובדה שאברהם הוציא את הבהמות זמומות, וככה הגיעו למריבה, כמו שבית הלל ובית שמאי רבו, התווכחו במשא ומתן של הלכה, עד שזה הגיע גם לאברהם ולוט. כיוון שראה אברהם אבינו שלוט עומד על דעתו,

ולוט נותן לרועיו להוציא את הבהמות ללא זמם - נתברר אצלו שהתלמיד הזה יצא מרשותו, ואינו יכול עוד לכוף דעתו עליו. איך אמר הרב עובדיה זכרונו לחיי העולם הבא, "הוא לא ישמע לי הוא עצמאי", אם עצמאי גמרנו הוא לא ישמע לי. "וכל תלמיד שלא נכפף לרב שלו - אסור לדור במקום רבו!" כי יגרום שיבושים לעצמו ולרבו, וטוב שיתרחק מרבו ושישאר על מצבו, לא יעלה ולא ירד. אברהם אבינו במידת חסדו וענוותנותו, אמר ללוט "היפרד נא מעלי, אל נא תהי מריבה ביני ובינך, כי אנשים אחים אנחנו".

פרשו חכמים זכרונם לברכה: "שהיה קלסתר פניו של לוט דומה לאברהם", ואברהם הסביר לו את הטעם והנימוק, למה הוא אומר לו שיפרד ממנו? מפני, גדולתו של לוט, שקלסתר פניו דומה לו, שהוא גדול כמותו, צריך הוא להיות נשיא ורב לעצמו ולא להיות תלמיד אצלו. והעמיד אותו בניסיון על ידי שהוא אומר לו. מה שהיה צפוי זה שהוא יגיד: "לא! בשום אופן אני לא עוזב אותך", אבל לא עשה כן. היה צריך להכיר את האמת, הגם שהוא הכיר בנפשו שהוא עלה לרום המעלה, ויש שורשים של שלמות של מלכות בית דוד, שזה מגיע עד שמי מרום,

אבל חלילה לא להפריד את הענף מן האילן, ובשביל זה עליו להידבק באברהם. והיה צריך לומר לוט: "נשיא אלוקים אתה לי! וכל הפורש ממך - כפורש מן החיים" ואז לא תהיה יותר מריבה בין הרועים, אני אהיה תלמיד, אהיה נכפף לך, אבל הוא רצה להיות נשיא כבר בעצמו, מפני שהוא הרגיש שהוא גדול כמו אברהם. ואז מה קרה? "ויאהל על סדום" צפינה חשוכה, שאפילו אברהם אבינו לא הצליח להאיר שם, ורצה להראות את כוחו – "אני ילך לשם ואחזיר אותם למוטב!"

כמו שמשה רבנו הפציר ביתרו, שלא יעזוב אותם בדרך, ויהיה להם לעיניים ונתן לא כל מיני טצדקי והוא לא הסכים, הוא אמר: "אני הולך לגייר את כל האנשים במדיין", ואכן הוא הצליח, אבל הוא הפסיד את קירבת משה רבנו. שמה זה היה מסיבה אחרת. כי פה בארץ כולם יקבלו נחלות ולגרים אין נחלה, אז הוא אמר: "אני בסדר יש לי מקום שלי אני חוזר למקום". מכל מקום, רצה להראות לו כוחו, שהוא ילך לסדום ויחזיר אותם למוטב, ויתקרב להם, ויתחתן עם הטובים שבהם, והכניס אורחים בסתר במסירות נפש, כמו אברהם אבינו.

וכשבאו המלאכים להחריב את סדום - היה מלמד על אנשי המקום סנגוריה כל הלילה, שלא להחריב אותם, לא לשרוף את הערים, כי יש תקוה שהוא יחזיר אותם בתשובה. והנה כל התביעות שנאמרו על לוט, יש להבין שנאמרו על הפנימיות שלו, שהוא נתקלקל במידות שהוא רכש אותם אצל אברהם. וכיוון שהוא נפגם, נפגם "ברוח נמוכה ובנפש שפלה, שזה מתלמידי אברהם", לא היה יכול להיות עוד מתלמידי אברהם אבינו עליו השלום, לכן אמר לו: "היפרד נא מעלי".

אבל בעולם המעשה, היה לוט כמו כל תלמידי אברהם, דולה ומשקה תורת רבו בעולם, ואברהם אבינו מסר את נפשו עליו להצילו! כשנפל בשבי המלחמה, והחזיר אותו למקומו ולדירתו בסדום, מפני שגם לאברהם היתה השקפה לטובה שלוט יחזיר אותם בתשובה. אבל הרשעים הללו אחרי עשרים וארבע (24) שנים שישב לוט עימהם, שרפו באש את הבת שלו, שהיתה נשואה לאחד מגדולי סדום, בגלל שעשת חסד עם עני אחד ופרנסה אותו בסתר. לוט מרגיש שלמות, מרגיש שורשים של מלכות, ובאמת יוצאת ממנו רות המואביה, ונעמה העמונית.

אבל תראו זה פלא - רות, דבקה בנעמי, עורפה, הפנתה עורף. שתי המידות האלה היו בלוט. בהתחלה הוא דבק באברהם ולא עזב אותו, ובשלב מסוים, הוא פרש ונפרד ממנו ופינה עורף. מה היה סופו שהוא נשאר בלי כלום. שלושה (3) התפרסמו שהיו אצל אברהם. כל אחד עכשיו יסווג את עצמו לאחד מהשלושה. היה אצלו לוט שהרגיש שהוא כבר שלם, עזב את הרב, נפרד ממנו, והפסיד לעצמו עד עולם. היתה עוד אחת - קראו לה הגר, היא היתה שיפחה של שרה,

והיא ברחה מהגבירה, וניצטוותה על פי מלאך לשוב להיות תלמידה כבראשונה כאשר עשתה כדבר השם, הצליחה ונתקיימו כל הברכות שנאמרו לה. אז הגר רצתה לפרוש והחזירו אותה וחזרה להיות "שפחת שרי". והיה עוד אחד שלישי - קראו לו אליעזר, עבד אברהם, הוא היה כפוף לרבו כל הזמן והתפאר לפני כולם: "עבד אברהם אנוכי"! והוא זכה להיכנס חי לגן עדן, ועד היום הוא משמש את אדונו אברהם בגן עדן לנצח. הגמרא בבא בתרא נח' אומרת: "רבי בנאה, היה מציין מערתא", היה מציין את המערות איפה שהיו קוברים את הנפטרים,

ופעם אחת הוא הגיע למערה של אברהם אבינו, והוא מצא את אליעזר עבד אברהם שהוא עומד לפניו בשער. אם כן, בנו לפני הכרה, ברום ערכם של בני הבית של אברהם אבינו. עכשיו נותר לנו לומר: "מתי יגעו מעשיי למעשה אבותי, אברהם יצחק ויעקב?. ועוד דבר - כמה צריך הרב למסור נפשו בעד תלמידיו. ועוד דבר - כמה צריך התלמיד להיות כפוף לרב שלו. אפילו שהוא מרגיש בנפשו שהוא בתכלית השלמות - לא יעזוב את רבו. כמאמר רבי יהושע בן פרחיה: "עשה לך רב" וזה אומר - תמיד.

לסיום: הרגעים הכי נעלים שיש ליהודי בחיים זה בתחילת נעילה. שם אנחנו עומדים כמלאכים ומתחננים לפני יושב מרום. "פתח לנו שער בעת נעילת שער, כי פנה היום, היום פנה, שמש יבוא ויפנה, נבואה שעריך!" "יש תמיהה!" שואל הבעל "ברכת מרדכי": "אם שעת נעילת שער היא, אז באיזה זכות אנחנו מבקשים "פתח לנו שער"? בעת נעילת שער - פתח לנו שער, נועלים אתה אומר: "פתח?" עד עכשיו היה פתוח מה עשית?! ומה הטיב של הנימוק - "כי פנה יום"? וכי משום כך יפתחו לנו את השער? זה לא חוצפה והעזה?.

התשובה היא: קיימים שערים לאותו טרקלין רב מימדים, נהדר בקודש, במקום הנקרא "עד השם אלוקיך, שובה - עד השם אלוקיך!". שערים האלה סגורים הם וצריך לפותחם, ויש להם מפתחות, למפתחות שמתאימים למנעולים של השערים. יום הכיפורים זה השער ע-ד השם אלוקיך, כמו שאומר הכתוב: "לפני השם תטהרו", השער הזה פתוח רק ביום הכיפורים. ועכשיו בשעת הנעילה אלה הם הרגעים האחרונים של היום הקדוש, "כי פנה היום" השער עומד להינעל עד שנה הבאה, אבל יש מפתח מיוחד שיכול לפתוח, מפתח אחד ויחיד, מה הוא המפתח?

"נבואה שעריך". אנחנו מבקשים מתחננים לפני הקב"ה: "ריבונו של עולם, עד עתה היה השער פתוח, אבל, אבל, לא הספקנו להיכנס, כעת השער עומד להינעל, בדרך המקובלת כבר לא נוכל להגיע עדיך, אבל מצד שני - אנחנו לא יכולים להישאר בחוץ, אנחנו לא מסוגלים לוותר ולהישאר מאחורי השער, אין לנו ברירה אבינו שבשמים, עלינו לבוא אל השער, נבואה שעריך, נדפוק על הדלתות, להתפלל להפציר, להתחנן! המפתח היחיד שיכול לפצח את המנעול, לפתוח שערי שמים לרווחה,

גם בזמן שהם נעולים וחתומים - זה מפתח התפילה, ההפצרה, הרצון, הכמיהה, והשאיפה. כגודל ההפצרה - כך יעיל המפתח. וככבירות הרצון - ככה גודל השער. המפתח נמצא ביד של כל אחד מאתנו. באמצעות שאיפות ורצון, באמצעות תפילות ותחנונים, באמצעות האמון שאנחנו נאמין ביכולת ובכלים שקיבלנו משמים - נוכל לפלס את הדרך, בשבילי החיים, לעמוד בכל הניסיונות והקשיים, לפרוץ! את שערי השמים לרווחה, עד שנגיע אל השם אלוקיך. אמן.

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".