נציב יום: נועה בת טלי, שהבצקות תעלם מהעין, ויהיה לה בשרות טובות, ותשתחרר מבית החולים מהרה אמן ואמן. א מ ן!!

אתמול למדנו שיש ימי אהבה ויש ימי שנאה, עכשיו עלינו להתבונן ולהכיר מה הם הימים האלה. יש ימים: שאתה קם בבוקר עם חשק, וכפי שהתפלל רבי אלעזר ב"ברכות" טז': "שנשכים ונמצא ייחול לבבנו ליראה את שמך". אדם קם בבוקר ומייחל בלב ליראה את השם, מהבוקר כבר הוא קם ככה. הכל זורם, חברותא מצוינת, לומדים בריכוז, ערנות במיטבה, הכישרון מתמצה עד תום, השאיפות נשגבות היו, הכל מאיר פנים, חיים נפלאים "ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו". אלה ימי אהבה.

יש ימים אחרים: שאתה קם על צד שמאל, אין לך חשק לכלום, רוצה רק לישון, החברותא לא מגיע, הגמרא קשה, הראש לא קולט, אתה לא מצליח להתרכז ברוב עייפות, ותופסים אותך בדיוק שאתה יוצא להתאוורר, ומתחילים לאיים עליך, בקיצור ניסיונות משברים חיים קשים, ימי שנאה. שבועיים חושך שבועיים אור, זה לא בדיעבד זה לכתחילה לכך נוצרת.

והנה היצר הרע מה הוא אומר? "מה העבודה הזאת לך?, מה לך להילחם מלהתמודד עם כל הניסיונות, והקשיים והמשברים והמלחמות, עזוב עזוב אותך, תרפה, תפסיק להילחם, תנוח קצת! מה יש מה יש?"

אבל אתה חכם ובעל ניסיון, יודע כי עוד מעט עוד רגע קט וימים הקשים יחלפו, עוד התגברות קטנה עוד אחת - ומגיעים לימי האהבה. יותר מזה!, מה אתה חושב? איזה ימים הקב"ה אוהב יותר? ימי האהבה שאתה מצליח ללמוד בלא מפריעים וכולך שקוע רק בלימוד וביראת שמים? או שהוא אוהב אצלך את ימי השנאה, שבהם אתה מתמודד עם ניסיונות ומלחמות, וגם כשאתה מצליח לצאת כמנצח הניצחון חלקי, והאבדות שאתה סופג הינם כבידות משקל?

ובכן דע לך בבירור, בלי שמץ ספק ופקפוק, הקב"ה אוהב יותר את ימי החושך מאשר את ימי האור. נכון שבימי האור בימי העליה אתה צדיק אתה לומד התמדה תפילות, שפתיים יישק ממש, אבל אל תשכח זה לא כל כך חוכמה, זה קל אתה קרוב אתה באור. בימי ירידה לעומת זאת - זה אכן לא הולך, לא מצליח כל כך ללמוד, אתה לא כל כך צדיק, וגם לפעמים אתה נכשל נופל נפצע, אבל סוף סוף הלא גם אז אתה לא רשע,

אתה עדיין מקיים מה שאתה מצליח, אתה עדיין עושה כמיטב יכולתך, אתה מנסה משתדל, לפעמים מצליח להתגבר. כשקשה לך כשאתה בחושך, ואף על פי כן אתה מצליח להדליק את האור בנשמה, הרי שהאור הזה אור איכותי יותר, מעולה יותר, למצוא את האור בתוך החושך - זו, זו מעלה מיוחדת, למצוא את הקב"ה במעמקי החושך. כמו שאמר מיכה הנביא: "גם כי ישבתי בחושך השם אור לי", וחכמים זכרונם לברכה אמרו: "לפום צערא אגרא", לפי הצער משתלם השכר פי מאה!.

הרי שעיקר המעלה הוא דוקא בעת הצער והקושי. וכפי שהיה הבעל שם טוב הקדוש אומר: "שמהלך הדברים כך הוא: הקב"ה רוצה להראות לאדם את הדרך, לפיכך הוא מאיר לו מקרב אותו, אלו ימי אהבה, אבל הקב"ה רוצה שאתה תדע גם ללכת, אז בהתחלה הוא נותן לך את היד ומוליך אותך צעד אחר צעד, ואומר: "אתה רואה? - אתה מסוגל!", אבל זה לא חוכמה ללכת ככה כל כך החיים יד ביד עם הקב"ה.

גם אבא לא רוצה ללוות את הבן שלו כל הזמן מאז שהיה תינוק הוא לימד אותו ללכת, להחזיק לו את היד וכל החיים ללכת איתו. זאת אומרת עוזב הקב"ה את היד ממך, ומתרחק כביכול, ואז מתחילים ימי השנאה, ואז אתה צריך להתמודד לבד. אז זאת אומרת: הקב"ה מתנהג אתנו כך, עומד לצד, מתבונן בהצלחות ובכישלונות, ואומר: "נפלת? - קום! אם תרצה זה יעבור ותוכל להמשיך הלאה, "כי נפלתי קמתי, כי אשב בחושך השם אור לי, שבע יפול צדיק", צדיק נופל!! שבע יפול צדיק - וקם!

וכך אט אט לומד אדם ללכת בכוחות עצמו נהיה מיומן, יודע כבר ללכת, לאן ללכת, היכן להימנע, יודע לזהות סכנות להתמודד עמן. וכמו שאמרו חכמים גיטין מג': "אין אדם עומד על דברי תורה - אלא אם כן נכשל בהם" וזה נורא למתבונן, אין אדם עומד על דברי תורה בשום אופן, שום אדם אינו יכול לעמוד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן. רק על ידי הכישלונות, רק בימי החושך, בשעות האפלה בנתיב המהמורות המפותל, רק אז עומד אדם על דברי תורה.

נכון ככה היה רבי עקיבא מי שזוכר, מצא מת מצוה בדרך וטלטל אותו, והלך בשביל לקבור אותו, ובא אצל חכמים ושאל אותם, "אם הוא עשה כראוי?"

אמרו: "על כל צעד וצעד – התחייבת!".

אז זאת אומרת הוא נכשל ומזה הוא למד. בתחילה צריך האדם להתקדם צעד צעד בזהירות, אז אם ימשיך כך ולא יעצור, יתרגל ויוכל להתמודד עם המכשולים, וזה נקרא לעמוד על דברי תורה. אז צריך לזכור: כשקשה הכל חשוך מסביב, מרגיש בודד וחסר אונים, אין תמיכה כביכול. דע לך! הקב"ה לא עוזב אותך אפילו לרגע קט, גם בעומק האפלה הוא נמצא אותך, רק מה הוא מנסה אותך, כדי שתלמד זו היא המטרה.

אחרי תקופה ממושכת של הצלחה, יכול להיות שאתה נקלע למצב של רפיון וירידה, ואתה עלול לחשוב, סוף סוף שעברתי את הקשיים של ההתחלה, ונדמה כבר כי תאיר לי ההצלחה את פניה, שוב נכשלתי! שוב עלי להתמודד ולהילחם ולכבוש מטרות שכבר כבשתי אותם בעבר, דומה כאילו נפל מראש הסולם לתחתיתו. אם ככה היא צורת החשיבה של האדם, וכך הוא מתייחס לנפילה - אז השלב הבא שלו להרים ידיים, "אין לי כוח זהו". מתייאש.

חשוב לדעת שמחשבה זו טעות יסודה, גם אם אדם נופל תמיד יכול לקום, לנער את הבגדים כביכול ולהתחיל שוב. אם יעשה כן הוא לא מתחיל מהתחלה, הוא חוזר לנקודה ממנה נפל - כמו שאמרנו "שבע יפול צדיק וקם" המטרה של הנפילה לנסות את האדם, ומשעימד בניסיון חוזר למצבו משכבר, ואף למעלה ממנו, שכן ההתגברות והעמידה בניסיון מחשלים אותו ומוסיפים לו כוח. תסתכלו בכל מעשה אבות שהם סימן לבנים, מי לא עמד בניסיונות?

בניסיונות לא ברורים, לא מתאימים לסוג העבודה שלהם, יעקב אבינו כמה תלאות היו לו, אברהם אבינו כמה ניסיונות היו לו דברים קשים, מישהו ביקש מכם לעקוד את הצוואר שלכם? איזה ניסיונות כבר עוברים פה? קשקושים ביחס למה שעברו האבות, והם צדיקים גדולים רגלי המרכבה. אז רואים שחייבים לעבור, אז יש כאילו ירידות, יש רעב, לוקחים לו את האישה, עושים ככה ועושים ככה מזה? מה אדם צריך לחשוב?!

"אחרי כל מה שאני עושה, ומפרסם את האלוקים בעולם ועושה ועושה ועושה... בסוף צריך לבוא פרעה ואבימלך וכל החברה' האלה, לקחת האישה?!, לעשות... מה הולך פה מה הולך פה?!" - זהו זה העבודה! הקב"ה מנסה כן! עכשיו סיפור שימחיש לנו ככה את זה יפה.

ראובן חבריו נהגו לכנות אותו - רובי, היה מתכנת בכיר במקצועו, בוקר בוקר מתיישב הידיים מתרוצצות על גבי המקלדת כמעט בלתי נראות, הוא הזין נתונים על גבי נתונים, פקודות מפקודות שונות, והכל מופיע על הצג בצורות ארוכות ארוכות ארוכות, מי שהיה מתבונן מהצד לא היה מבין מה תכלית ההקלדה חסרת ההפוגה הזאת, אבל אם היה בעל מקצוע מתבונן מהצד ביצירה היה רואה שזה ממש דבר גדול.

רובי עסק שנה וחצי בכתיבת תוכנה מיוחדת בעלת פוטנציאל אדיר, שהיא תפשט עבור המשתמשים תהליכים שגוזלים זמן רב בדרך המקובלת, מלבד הפוטנציאל הגדול בתוכנה עבור המשתמשים, היה בה פוטנציאל כלכלי לרובי. והוא ציפה לזכות לרווחים נאים כשתצא התוכנה לשוק, רווחים שהיו אמורים לתגמל אותו על ההשקעה העצומה שהשקיע בכתיבת התוכנה. מאחר והתוכנה באה לענות על צורך קיים ונחוץ, לא היה לא ספק שהיא תימכר בקצב מרשים והרווחים שיבואו בעקבותיה יהיו בהתאם.

למען האמת, כתיבת התוכנה הושלמה זה מכבר, ולא נותר לרובי אלא לעבוד על הבאגים, יש פרצות לפעמים צריך לסתום אותם שלא יהיה מכשול ותתקע התוכנה או יהיה איזה שיבוש. ישב שעות על גבי שעות על יד המחשב, בדק כל שורה וכל אות, לילות שלמים בילה מול הצג, מתקן שגיאה כאן ועוד כאן להוציא דבר מתוקן, והוא ידע כבעל מקצוע טעות קטנה בכתיבת התוכנה - עלולה לגרום לנזקים משמעותיים ולפגיעה במכירות,

ולכאב ראש לא קטן, לך תתנצל ותסביר לכל אחד ותחזיר את כל התוכנות בשביל לתקן, סיפור סיפור. כך ישב לו רובי יום יום, לילה לילה, עד שהגיע לשגיאה האחרונה - והתוכנה מושלמת יוצאת לשוק, כמובן שהוא היה נרגש מאוד, שנה וחצי עבודה מאומצת והוא יראה בקרוב את שכר פעולתו. ניגש מיד לתקן את השגיאה האחרונה, ידיו רעדו מעט מהתרגשות, שבו להתרוצץ על פני המקלדת, ומקץ חצי שעה של עבודה - התרווח על הכיסא,

תחושת סיפוק המלאכה הושלמה. אחרי מספר רגעים שהתמסר הוא בתחושת הסיפוק הנהדרת קם להכין לו כוס קפה, כי יש לו עוד עבודה רבה בערב, הוא צריך לדבר עם החברה המשווקת של התוכנה, לקבוע פגישה עם נציג מטעמה, לשמור את העבודה על תקליטור, כדי שיוכל למסור אותו למחרת לנציג החברה המשווקת במידה ויגיעו לעמק השווה בקשר לתנאים הפיננסיים. בקיצור, הרב מבחינתו זה רק מתחיל, עכשיו המסע למכירת התוכנה.

ומה אתם חושבים שקרה? רובי! נטל את הקומקום החשמלי, מילא אותו במים, הכניס את התקע לשקע - פהההההה!!!!!!! עלטה כבדה כסתה את הבית, בדיקה קצרה על ידי ירימי גילתה שהפקק הראשי קפץ! כנראה בשביל קצר שנגרם על ידי הקומקום, משהרים רובי את הפקק! שב האור אל הבית. אבל מחשבה הבזיקה במוחו - ונפלה אפלה כבדה נגד עיניו, ידוע כי כיבוי מחשב באופן בלתי מבוקר עלול לגרום נזקים חמורים למחשב, וגם לתוכן המאחסן בו,

לפיכך היה לרובי יסוד סביר לחשוש שהקצר גרם לו את זה עתה, ועלול להוריד לו את כל העבודה לטמיון. שנה וחצי! רץ לחדר העבודה ניגש למחשב - באשר יגור בא לו. על הצג ריצדו תווים בלתי ברורים, מה שנקרא ג'יבריש, כאילו לועגים לו ושמחים לאיד, הוא מנסה לכבות את המחשב להדליק שוב אבל התוצאה נשארה בעינה. המחשב המשוכלל עם כל המידע היקר מפז שהיה --- על גביו - כעת לא היה מעל לערך לחתיכת פח! במגרש מכוניות נטוש.

רובי חש שעולמו חשך עליו, כל העבודה שתלה בה תקוות ציפיות הכל נמחה ברגע קט! ותקלה טכנית פשוטה מכל השעות שהשקיע בעבודה מאומצת לא נותר כעת מאומה. בתחושת חוסר אונים, התיישב על הכיסא נשען לאחור, חש רפיון ואוזלת יד שמציפים אותו ומאיימים להטביעו, כמעט נפל לתהומות הייאוש, אבל ברגע האחרון החליט לא להתייאש, לשוב לנסות בכל הכוחות לשאוב את החומר מהמחשב הפגוע. גייס את כל הידע שעמד לרשותו, והיה לו רב, אבל ללא הועיל.

ניסה להיזכר בכל טכניקה פשוטה לשחזר או מורכבת ששמע אי פעם, אבל ללא תוצאות. לפתע אורו עיניו, נזכר בדרך מקורית ששמע פעם מחבר, אולי תוכל להועיל לו במצבו הביש. הסתער על המחשב בכוחות מחודשים, כשתקוה מזרימה כוח ועוצמה בעורקיו, ואכן הפעם תקוותו לא היתה לשווא. מקץ שעתיים של עבודה כל החומר חזר להיות בידיו, שמור היטב על גבי תקליטור, מוכן להפעלה לשימוש ככל אשר יחפוץ. זה הסיפור! עם רובי!

והמסר ברור, כל נפילה אינה אלא ניסיון, אדם בסור שאיבד את כל הדרגות והמעלות שהשיג, ושכל עבודתו ויגיעתו ירדה לטמיון, אולם זה לא נכון. אי שם במעמקי הנפש, נחרטה כל השגה וכל עליה בציפורן ברזל, היא לא תימחק מהדאט'ה לעולם! על האדם מוטל רק למצוא את הדרך, להתגבר על העיכובים ועל המכשולים, להגיע לאותם מעמקים, ואז יוכל לשקם ולשחזר את ההשגות משכבר. הסכנה הגדולה! היא סכנת הייאוש, זה לא נותן לאדם תקוה.

אבל אם יתגבר האדם על הייאוש, ויתאזר בסבלנות ובכוח להמשיך-יפתחו בפניו שוב! כל השערים המובילים לדרך עליה בית אל.

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".