חיזוקים לעלות בעבודת השם - חלק נה - משיח בן דוד | הרב אמנון יצחק

נציב יום: רפואה שלמה לסוניה בת זילפה, ולכל החתנים והכלות ויוצאי חלציהם של נטלה בת סוניה יחזרו בתשובה שלמה במהרה, והיא לוקחת על עצמה הרצאה באור יהודה, השם יזכה אותה מהרה, ויזכה אותה לבית חדש מהרה אמן.

משיח בן דוד: ידוע כי המשיח שיגיע במהרה בימינו יהיה צאצא ישיר של דוד המלך, משיח בן דוד. והנה מאוד יש להתפלא, מדוע יהיה המשחי דוקא מיוצאי חלציו של דוד, ולא מצאצאיו של משה רבנו למשל? הלוא על משה העידה התורה שלא קם כמותו בנבואה, והוא אשר הוריד את התורה לעם ישראל, והוא שמסר את נפשו למענם. כמו שמובא במדרש "באיכה רבה" בפתיחתה, כשקראו לבוא לספוד על בית המקדש - פתח ואמר: "ריבונו של עולם, לא רואה נאמן הייתי על ישראל ארבעים (40) שנה, ורצתי לפניהם כסוס במדבר?

ואם כן כלום לא ראוי שיהיה המשיח מיוצאי חלציו?" את התשובה נוכל לגלות מתוך התבוננות מתולדות של דוד המלך עליו השלום. אנחנו נתבונן במהלך חייו של דוד המלך על פי תמונה המצטיירת מתוך מאמר חכמים זכרונם לברכה, ונביא את התיאור של הגאון הצדיק רבי לייב פרידמן זכר צדיק לברכה, תיאור שממנו ניתן ללמוד על דרך התעלותו של דוד המלך ולהתחזק בצורך ובכדאיות שבאה עם התמודדות עם קשיים. זה בהמשך למה שלמדנו עד עכשיו בחיזוקים לעבודת השם. וכך הוא כותב: "משיחת דוד למלך על ישראל היתה מאורע גדול ונפלא.

ולצייר זאת על פי עולה ממקורות חכמים זכרונם לברכה. השם אמר לשמואל: "מלא קרנך שמן, ולך אשלחך לבית ישי הלחמי כי ראיתי בבניו לי מלך". ואכן שמואל בא לבית לחם, ויחרדו זקני העיר לקראתו, אומר הרד"ק: "תמהו על בואו ופחדו אולי היה בעיר מי שחטא חטא גדול שיצטרך שמואל הנביא לבוא לעיר". שמואל מיהר להרגיע את זקני העיר, "ויאמר: "שלום!, לזבוח להשם באתי", ומיד הוא מורה להם, "התקדשו ובאתם אתי בזבח"

זקני העיר ודאי מיהרו לעשות כדבר שמואל, בחרו באולם גדול ומתאים למעמד הנשגב הזה, נכבדי העיר וגדוליה הוזמנו כמובן לאירוע, ואילו שמואל עצמו הלך להזמין את ישי ובניו. "ויקדש את ישי ובניו ויקרא להם לזבח". בשעה היעודה החלו כל הנכבדים להגיע, וביניהם אף משפחת ישי. ולפתע ויהי בבואם, וירא את אליאב ויאמר: "אך נגד השם משיחו". שמואל מתרשם ממראהו המכובד של אליאב, ובלבו הוא כבר משוכנע הנה ודאי זה הוא המלך אותו איווה השם.

באמת שהיה האח הבכור, היה ראוי למלכות אבל הוא הפסיד אותה בגלל שהוא כעסן, ומי שרוצה ללמוד עליו יקרא בפסוקים. אולם להפתעתו של שמואל, שומע את קול השם אשר מורה לו, "אל תביט אל מראהו ואל גבוה קומתו כי מאסתיהו, כי לא אשר יראה האדם, כי האדם יראי לעיניים והשם יראה ללבב". שמואל ממשיך מיד בניסיונות לאתר את משיח השם מבין בניו של ישי, ומורה לו להעביר את כל בניו לנגדו, אך ללא תוצאות. שמואל מסכם ואומר לישי: "לא בחר השם באלה", וכעת ניצבת תעלומה במלוא עוזה.

הקב"ה אמר לשמואל לבחור מלך מבני ישי, ואת כל בני ישי הוא פסל, אז כעת המפתח לפתרון התעלומה נמצא בידיו של ישי, לפיכך שואל אותו שמואל: "התמו הנערים"? וישי משיב: "תמו". שמואל לא מוותר ומשוכנע שהשם דיבר אליו, ולא יפול מדבריו מאומה. ואם הורה לו הקב"ה לבחור מלך מבני ישי - לבטח אחד מהם מתאים לתפקיד שבחר השם. לפיכך הוא פונה לישי ואומר לו: "הקב"ה "אומר לי "אשלחך ולך אל ישי בית" הלחמי ואתה אומר לי "תמו"?!

בשלב הזה נזכר ישי בבנו הקטן הרועה את צאנו בשדה, והשיב לשמואל: "עוד נשאר הקטון והוא רועה בצאן". עד עתה לא העלה ישי על דעתו לרגע להזכיר את בנו הקטן, שכן כה היה ברור לו כי לא בו בחר השם. אולם כעת משלא נמצא מוצא אחר מן הסבך, הוא החליט לשתף את שמואל במידע שמבחינתו היה חסר משמעות. אלא שלדעתו של שמואל לא היתה זהה לדעת ישי כלל וכלל, ומיד בשומעו את ישי פנה אליו והורה לו "שלחה וקחנו כי לא נסוב עד בואו פה"

לכאורה פליאה גדולה יש לנו להתפלא - מדוע לא שלח ישי לקרוא לדוד להצטרף אל אחיו בלכתם אל הזבח על פי הוראת שמואל? מלבד זאת יש לתמוה - מדוע כה היה פשוט לישי כי לא בחר השם בדוד? עד כדי כך שכששאל שמואל: "התמו הנערים?" ישי ענה לו: "תמו". כביכול הוא מכחיש את מציאותו של דוד. למצוא תשובה לתמיהות הללו צריך ללמוד קצת את התולדות של דוד בצעירותו. הנה כשנולד דוד הוא היה בזוי מאוד, במשך עשרים ושמונה (28) שנים חשבוהו כולם כפסול חס ושלום, ועל כן נתנהו בצאן.

"אמר רב חמא בר חנינה: "אתה מוצא אין לך אומנות בזויה יותר משל רועה, שכל ימיו הולך במקלו ובתרמילו". "שפתי כהן" כתב בפרשת "וישב": "למה נתנו את דוד בצאן? כדי שיבוא הארי ויהרגנו". {הם חשבו שהוא היה ממזר, עם המעשה של הפילגש שהחליפה עם האמא, עם אשתו של ישי והוא לא ידע, והוא חשב שהוא היה עם הפילגש, ובעצם הוא היה עם אשתו וכך נולד דוד. סיפרנו בהרצאות אחרות}. נמצא שבכל שנות ילדותו ובחרותו של דוד המלך, היה ישי יושב ומצפה – "מתי תגיעני הבשורה כי דוד נטרף על ידי אריה",

כביכול הקלון הזה של הבן שהוא חשב שהוא ממזר - יסתלק ממנו. ואכן המקום בו היה דוד רועה צאנו - היה מקום סכנה, וכפי שתיאר דוד עצמו את ההתמודדויות עמן הוא התמודד באותה תקופה שאמר: "גם את הארי גם את הדוב הכה עבדיך". כאשר סוף סוף דוד מגיע לבית הוריו, בסופו של יום עבודה מפרך, הוא לא היה מוצא בו מנוח, את ארוחותיו לא הנחו לו לאכול עם שאר בני הבית, הקצו לו שולחן בפינת הבית, שם היה אוכל סעודותיו. לימים מעיד דוד על אותן השנים "מוזר הייתי לאחיי ונוכרי לבני אימי", אמרו חכמים: "אל תקרי "מוזר" אלא ממזר".

אכן, בבית היה דוד שפל ובזוי, משוקץ ומתועב, אבל אצל הקב"ה - הוא היה אהוב, חביב, ונחמד. שכן מפלט מקשייו וייסורי נפשו - מצא דוד בחיקו של הקב"ה, הוא התרפק על השם ודבק בתורתו הקדושה, מרוב אהבתו את השם ודבקותו בו - היה מדיר שינה מעיניו ודובק בתורה בשקידה עצומה. מהסוס הוא למד שאפשר להתקיים ולחיות בשינה של שישים (60) נשימות, וכך נהג מיום שעמד על דעתו עד סוף ימיו. כדאיתא ב"ברכות" ג': "רבי זירא אמר: "עד חצות לילה היה מתנמנם כסוס, מכאן ואילך היה מתגבר כארי,

הוא שאמר: "עד חצות לילה היה עוסק בדברי תורה, מכאן ואילך בשירות ותשבחות". ועוד שם: "אמר רבי הושעיא, אמר רבי אחא: "הכא אמר דוד, מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה, ודאמר דוד, מעולם – משמע מיום שעמד דוד על דעתו". וכך התעלה דוד וגדל בתורה, עד שדל אוצר לשוננו מלהביע את מידת גדולתו של דוד בתורה. אולם מושג מה נוכל לקבל מתוך התבוננות חכמים זכרונם לברכה, מסכת סנהדרין צג': "ויען אחד מהנערים, {הכוונה לדואג} ויאמר: "ראיתי בן ישי בית הלחמי יודע נגן", שיודע לשאל, "גיבור" שיודע להשיב,

"איש מלחמה" - שיודע לישא וליתן במלחמת של התורה, "נבון דבר" - שמבין דבר מתוך דבר, "איש טהור" - שמראה פנים בהלכה, "והשם עמו" - שהלכה כמותו בכל מקום". הבא ניתן ללבנו היכן התעלה דוד כל כך, באיזה ישיבה הוא למד? הלא כתוב בתהילים ע"ח: "ויבחר בדוד עבדו ויקחהו ממכלאת צאן, מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו ובישראל נחלתו". דוד המלך לא ישב בבית המדרש והגא בנחת בתורה, במשך כל חייו, עד שבחר בו השם להנהיג את עם ישראל – הוא עסק ברעיית צאן. אז היכן איפה הגיע דוד לגדלותו העצומה?

על כורחנו צריכים אנו לומר, שאצל מכלאות הצאן, בעת עסקו בהשגחת הצאן ורעייתו - התעלה דוד בתורה עוד ועוד, בשקידה עצומה יומם ולילה, הדיר שינה מעיניו וניצל כל רגע כדי להגיע לעוד התעלות ועוד התעלות וכן הלאה. שמא תאמר: "לבטח מעל דוד במלאכתו, והזניח את רעיית הצאן בתוך הדבקות השם ובתורתו, אין זו האמת. שכן תראה מה אמר דוד לשאול בעת שביקש ממנו רשות ללחום עם גולית,

"רועה היה עבדך לאביו בצאן, בא הארי והדוב ונשא שא מהעדר, ויצאתי אחריו והכיתיו והצלתיו מפיו, ויקום עלי והחזקתי בזקנו, {של האריה} והכיתיו והמתיו, גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך". זאת אומרת: אל תסתכל עלי, אני נראה לך קטן ו... אני יכול על הגליית הזה. ואמרו חכמים זכרונם לברכה: כמה הוא הרג אתם יודעים? לא יודעים, ארבע (4) אריות ושלושה (3) דובים! הרג דוד באותו יום. בלי שום נשק יצא נגדם, ובמו ידיו "והחזקתי בזקנו"!

איך התייחס דוד אל אחיו שהיו שונאיו, במשך עשרים ושמונה (28) שנות עלבונות וכלימות? בודאי נאמר כי הוא השיב להם שנאה על שנאתם, ואף אם התגבר ולא הרע להם מעולם - בלבו הוא ודאי ציפה ליום בו יוכל ליטול מהם נקמתו, ככה אנחנו היינו חושבים. אולם מהתבוננות חכמים זכרונם לברכה נוכל ללמוד אין הדבר כך, חכמים מלמדים אותנו כי אליאב, אחיו הבכור של דוד, היה ראוי למלוך על ישראל, אלא שמאס בו השם מחמת הקפדה אחת (1), שהוא הקפיד על דוד איך הוא נטש את הצאן, וירד כאילו לראות מה קורה במחנה עם גולית.

ומכאן יש ללמוד, מכאן יש ללמוד, כי בלבו של דוד שנבחר לבסוף למלך על ישראל - לא היתה אפילו הקפדה אחת (1). כי אם היתה לו הקפדה היה נפסל כמו אליאב. הרי לנו דבר פלא - על אף כל הצרות והייסורין שסבל דוד בעטיו של היחס המשפיל של אחיו - הוא לא הקפיד מעולם ובלבו לא היתה טינה איש, וכל אותן שנים אפילו הקפדה אחת (1) הוא לא הקפיד. על ההתייחסות שלו למשמיצים ולמציקים, נוכל ללמוד גם מתגובתו על קללת שמעי בן גרא אשר אמר עליה: "השם אמר לו קלל את דוד".

שכן זו היתה דרכו כל חייו, וכך הוא התייחס לכל הצרות שבאו אליו "השם אמר לו קלל". הנה פרוסה לפנינו, דרך ההתעלות של שנים על גבי שנים, בהן דוד המלך יגע ועמל בכוחות על - אינושיים, אותם כוחות סייעו להכריע את הארי ואת הדוב, וניצל כל רגע להתעלות מעלה מעלה, עד שהגיע בסוף לדרגה הנוראה - והפך להיות "רגל במרכבה". ועתה אחרי שעמדו על נתיב ההתעלות של דוד המלך, נתיב שהיה רחוק מזרקורי התהילה כרחוק מזרח ממערב, ואף ביזיון רב מצדו, אפשר להבין מדוע לא ראה ישי אביו לנכון להזמינו אל הזבח עם שאר אחיו.

ומדוע לא העלה על דעתו אפילו לרגע שבו בחר השם. נחזור איפה לראשונות, ונתאר את ההשתלשלות של העניינים מאותו יום שנמשך דוד למלך על ישראל. הנה חשש פסול דוד נמשך עשרים ושמונה (28) שנים, עד אותו היום בו בא שמואל הנביא לבית לחם, כעת הזבח זבוח כבר, השולחן ערוך, הכל מתוקן לסעודה, ושאול ממתין, בנחרצות הוא מודיע לישי, "שלחה וקחנו כי לא נסנו עד בואו פה" ישי שהיה מופתע, קרא לאחד הנערים ופקד עליו - רוץ אל הצאן ואמרו אל דוד שיבוא הנה תכף, שמואל וכל הנאספים מחכים לו.

הנער רץ כחץ מקשת אל דוד, אחרי ריצה ארוכה הגיע עדיו מתנשף בכבדות לבשר לו את דבר השליחות. דוד לא ציפה להזמנה מעין זו, מסר לנער את מקלו ותרמילו, וביקש ממנו שישגיח על הצאן עד שיחזור. וסר אל ביתו להחליף את בגדיו, "כי אין לבוא לפני הנביא בלבוש שק". בינתיים בבית הועד ישבו כולם דרוכים ומצפים, בתחילה לא ידעו מה הסיבה לעיכוב, אט אט פשטה השמועה והציבור התחיל מתלחש, "אתם יודעים למי מחכים? - מחכים לרועה של ישי!"

והפלא כבש את כולם, בעיקר ישי ובניו שהיו עומדים ברטט ואימה, אמרו: "לא בא שמואל אלא לבזותנו ולהודיע לישראל שיש לנו בן פסול" ברור לכל כשנכנס דוד "הבזוי" רועה הצאן איש לא קם מפניו, אפילו שמואל עצמו נרתע מפניו כשהוא הבחין שהוא אדמוני ואמר: "אף זה שופך דמים כעשו". אולם אז קרא הקב"ה לשמואל ואמר לו: "משיחי עומד ואתה יושב? קום! משחהו כי הוא זה"! מיד כששמע שמואל כך, קם, ונשקו לדוד על ראשו, ואף שאר הנאספים כשראו זאת, קמו כולם לפניו ובראשם אביו ישי.

כעת לקח שמואל את קרן השמן, וימשח אותו בקרב אחיו, ופתאום נתמלא האולם כל תרועה ושמחה, "יחי המלך! יחי המלך"! בפנים שררה התרגשות רבתי, אז מבחוץ נשמע כל בכי רם, היתה ניצבת בת עדאל אם דוד, כשהיא הצטרפה אליו כשהוא בא אל הזבח על פי צו הנביא, וכל הכאב והצער, שנצטברו בה בעשרים ושמונה (28) שנות העלבונות והביזיונות שלה ושל בנה - מצאו עתה פורקן וזרם דמעות שפרץ מעיניה, דמעות וגיל. כעת סוף סוף נפתרה התעלומה, פוענח הסוד,

והנביא גילה כי דוד איננו בן פסול, אלא קדוש לאב קדוש! וקדוש בכל מיני קדושה וטהרה. היא פנתה אל בניה, האחים של דוד ואמרה: "אבן מאסו הבונים - הבנים" בן! בן! שמאסו אותו אחיו "היתה לראש פינה"! והבנים התנצלו והשיבו: "מאת השם היתה זאת היא נפלאת בעינינו", הדבר היה מכוסה מעינינו לא ידענו. ואכן משהגיע דוד, נפתחה הסעודה ברוב פאר וחגיגיות, דוד ישב בין שמואל ובין ישי. במדרש מבואר: "לא הסבו שני גדולי עולם ישי ושמואל עד שישב דוד ביניהם".

בסוף הסעודה ודאי כבדו את דוד לומר דברי תורה, ולברך "ברכת המזון", ולאחר ברכת המזון "ויקום שמואל וילך הרמה ודוד שב אל צאנו, אל מקלו ואל תרמילו". להתבונן במראה הזה, המתה האם, רגש האב, סערו האחים, כל העיר כמרקחה! רק אחד (1)נשאר שליו ורגוע - דוד עצמו - לא המה ולא רגש, לא התגאה ולא התפעל, הוא שב אל צאנו והחל מחלל בחליל ""שיר המעלות" חדש, "שיר המעלות לדוד השם, לא גבה לבי ולא רמו עיני, ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני".

להאזין לדברים של דוד המלך: "לא גבה לבי" - בשעה שמשכני שמואל למלך". והוא לא משיח לפני בשר ודם, אלא לפני הקב"ה שהוא חוקר לב ובוחן כליות. ובכנות גמורה הוא מכריז ואומר: "כשמשח אותי שמואל למלך, כשכל העם קראו "יחי המלך יחי המלך" - "לא גבה לבי" לא עברה בי אפילו מחשבה אחת קטנה של גבהות לב. וממשיך דוד תכף, "אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי", כמו יונק זה שיוצא ממעי אמו ואינו יודע גדולות. בכדי להתגבר על ארבע (4) אריות ושלושה (3) דובים ביום אחד צריך גבורה רבה.

אבל לשלוט על הלב - צריך גבורת על!. זו התמודדות קשה בהרבה, ודו שלט על לבו שכן צדיקים לבם ברשותם. עד כאן ראינו גבורתו של דוד עד שקיבל את המלוכה. נמשיך לעקוב אחר אורחותיו והפעם נתבונן איך התנהג בשעה שאיבד את המלוכה. בא וראה, אדם שנתמנה לאיזו גדולה והחזיק בה, כמה קשה לו להיפרד ממנה כשיאמרו לו רד! התנא האלוקי רבי יהושע בן פרחיה אמר: "בתחילה כל האומר לי: "עלה!" - אני כופתו ונותנו לפני הארי. עתה כל האומר לי: "רד!" - אני מטיל עליו קומקום של חמין".

זאת אומרת: בהתחלה הוא לא רצה סירב לשררה לרבנות, ואמר: "מי שיעיז לבקש ממני דבר כזה - אני כופת אותו ושם אותו לפני הארי, תניחו לי". אבל אחרי שהוא נתמנה – "עכשיו ימי שיגיד לי "לרדת!" - אני שופך עליו קומקום של חמין!". קומקום רותח. ואם כן הוא הדבר בגדולה בעלמא: סתם גדולה כל גדולה, על אחת כמה וכמה שהדברים אמורים בגדולה של מלכות, שהוא יהיה השורש של כל המלכים. ועל זה אמרו חכמים זכרונם לברכה: "בשעה שפוסקים גדולה לאדם, פוסקים לו ולזרעו אחריו עד סוף כל הדורות".

למה? שכן ישנו חשש שאם יאמרו למלך: "רד!" יתחמץ לבבו ולא יאבה ולא ישמע אפילו לנביא השם. אולם דוד היה שונה, כשהתמרד אבשלום בנו, והוכרח דוד לברוח מפניו ולצאת מירושלים - נאמר בשדוד עולה במעלה הזיתים, עולה ובוכה, בראש לא חפוי "והוא הולך יחף". בשעה זו נדמה היה לדוד כי המלוכה עוברת לידי לאבשלום, ומה הוא אומר? הוא אומר כך: "אם אמצא חן בעיני השם והשיבני והראני אותו ואת נווהו" זאת אומרת: שהוא יזכה לחזור לירושלים, ואם כה יאמר: "לא חפצתי בך" - הנני! יעשה לי כאשר טוב בעיניו!".

כאן מתגלה לנו דוד בהנהגה נוראת הוד, שאין חקר לגדולתה, הוא מוכן להחזיר את המלכות ברצון, אז על מה הוא בכה? לא על אובדן המלוכה, אלא אולי הקב"ה "לא חפצתי בך"? כי תאוות הצדיקים היא רק להפיק רצון מאת השם, ואם כה הוא רצון השם - הנני! יעשה לי כאשר טוב בעיניו. דוד מוכן לקבל עליו את רצון השם יהיה אשר יהיה, הוא עומד לפני קונו ומכריז בלי פקפוק, "הנני! הנני לאובדן המלוכה, הנני! לקללות וגידוף של שמעי בו גרה, הנני! לביזיונות ויריקות, הנני להשפלות, הנני שיאפרוני ויסקלוני באבנים, כי הרי מאת השם היתה זאת!"

אין לי רצון עצמי! יש לי רק מטרה אחת: "הנני לרצון השם" מה שיהיה הרצון - לא אכפת לי, כשאמר לי השם עלה - הנני. כשיאמר לי רד - הנני. הנני "למלכות" והנני "ללא חפצתי בך". וכפי שאמר שמואל על דוד: "ביקש השם לו איש כלבבו, ביקש - ומצא". "מצאתי דוד עבדי בשמן קודשי משחתיו". הטיב להגדיר זאת, איי איי איי יהודי שחווה על גופו ובשרו, את מוראות השואה הנוראה, בה נטבחו שישה מיליון (6,000,000) מאחינו עם ישראל, והמסופר בספר הנפלא: "התחיינה העצמות האלה":

"מיד עם פרוץ הגרמנים, יימח שמם, אל פולין, החלו לערוך סלקציות, ולהפריד את הזקנים הנשים והילדים מן הגברים המסוגלים לעבוד. את האחרונים שקמו בחלק מסוים של העיר שהוגדר גטו! כל הבניינים בגטו שמשו לקליטת היהודים, כולל מחסנים ורפתות. בתקופה הראשונה אחר הסלקציה בעיר לוסק, שוכן הרב החשוב החכם לייבל קוטנר זכר צדיק לברכה, לבית המשחטה המקומית שהיה בחלק הגטו. במקום בלתי סביר זה שוכנו מאות איש בצפיפות ודוחק, צחנה בית המטבחיים הקשתה על השהות במקום,

והדאגה לילדים שנלקחו ליעד בלתי ידוע כרסמה בלבבות, בתקופה הזו כבר שריו היה רבי לייבל ללא בני ביתו ושמונת (8) ילדיו וללא משפחת אביו וחמיו. במשחטה שהה רבי לייבל עם יהודי מבוגר, שנשואי הפנים שבעיר, תלמיד חכם ויראי שמים, ששימש כיושב ראש "אגודת ישראל" במקום. בגבור עליו מועקתו פנה לרבי לייבל שהיה אז צעיר לימים, וקוותו לשמוע מפיו דברי חיזוק בשעות הקשות האלה, הוא טינה את חששותיו ואמר במרירות: "לייבל, מה יהיה? מה ייעשה בנו?" היתה זו שאלת השאלות שנקרא בלב כולם, ואיש לא מצא לה מענה.

אלא שלרבי לייבל לא הציקה השאלה בלי לחשוב אפילו לרגע הוא השיב לאותו יהודי במילים אולו: "מה יהיה? יהיה כמו אצל דוד המלך" התשובה הבלתי מובנת הדהימה את השואל, אבל ההסבר לא אחר לבוא. "שוכב לו הנער דוד על העשב הלח והירוק", כך משיח רבי לייבל לאותו יהודי, "הנהר מפכה לצידו ומתפתל בינות לגבעות הירוקות, מצידיו כבשי עדרו, רועים בשלווה במרעה ההפקר. גועים בתמימות, הנער הרועה, מביט אל תכול השמים הפרוס מעליו, מאזין לציוצי הציפורים המרנינים את נפשו השלווה, נוטל בנחת את חליל הרועה מתרמילו,

ומשמיע מתוכו נגינה ערבה, המבטאת את תודתו לבורא עולם שעשה כל צורכו ולא חיסר בעולמו כלום. לפתע מן הרמה בא אצלו נביא השם, שמואל, יוצק שמן על ראשו, ומשחו למלך על ישראל. הנער יפי העיניים וטוב הרואי, נהיה ברגע אחד למלך, מאותו הרגע כבר אין לו היכן להניח את ראשו בלילות, הוא נרדף עד צווארו, על ידי המלך המודח שאול אשר מנסה להורגו, כל היום הוא עסוק בהמלטות, ממחבוא למחבוא, מערמה לאפלה לבלתי יתפסוהו. צר לו! ומר! חשכו ימיו התכולים, ומנוחת נפשו הייתה לסערת מלאת פחד.

מה היה עושה אדם מן השורה במצב כזה? היה עורך שיקול דעת פשוט, מעמיד את מצבו כמלך מול מצבו כרועה, ומחליט מיד - כי פניו מועדות חזרה אל הצאן, לכאורה היא על דוד לעלות הרמתה, לגשת אל שמואל הנביא, להחזיר לו את כתר המלכות, להתנצל ולומר לו - לא לכזאת מלכות ציפה. ויסביר כי שלוות הרועים המבורכת עדיפה ממלוכה שכזאת. אלא שדוד המלך אינו אדם מן השורה, יהודי הוא, כפוף להחלטותיו של מנהיג העולם.

הוא יודע כי שלוותו אינה שלו, אלא שאולה אצלו, ומשום כך הוא לא מתלונן, אף כאשר היא נטלת הימנו, ותחתיה הוא מקבל חיי צער ונדודים. הוא רק כופף את ראשו באומרו: "אם זה הוא רצונך ריבונו של עולם - הכה בי! עשה בי כרצונך!!" וכך הוא ממשיך לברוח ממערה למערה, ולשזור דברי תפילה ותהילה, שנחקקו לנצח בהווי תפילות העם היהודי". בזאת סיים רבי לייבל את דבריו ואמר: "שואלים אתם: "מה יהיה?" זה מה שהיה. שלוותנו לא היתה שלנו, הבית עם הילדים, העבודה, וחיי החברה

 - כל אלה שאולים היו אצלנו, ועתה נטלו מאתנו על ידי הבעלים, תפקידנו עתה בשלב הזה, לשהות כאן בצחנה של המשחטה בלוסק. אנו צריכים להתמקד במילוי התפקיד הזה בשלמות, ואת ההמשך כבר נראה, אנחנו צריכים לומר לבורא עולם: "ריבונו של עולם אם זה רצונך - הכה תכה"!! והדברים מרעידים, נתוודע ולגלות עד היכן מגיעה בהירותו ואמונתו של יהודי.

תהילות דוד: הגיגי רוחו ולבו הטהור של דוד המלך, נחרטו לנצח "בספר התהילים", ספר התהילים הינו ספר הדמעות, הספר אשר בין דפיו גנוזות תפילותיהם של יהודים מדורי דורות, בספר אשר ליווה את עם ישראל בכל התקופות, בספר הזה מצא כל יהודי באשר הוא ניחומים לנפשו, הוא אשר האיר לחשכת הצרות של עם ישראל מעולם. דוד המלך עליו השלום אמר מזמורי תהילים בשעת צרה כשהיה נודד במדבריות מפני הרדיפות. ובשעת שמחה כשזכה לימים של אורה ועל ידי כך להתקרבות השכינה.

גם בתולדות עם ישראל, היו ימים של חשכה וימים של אורה, ימים של רדיפות וימים של רדיפה, ובכל אותם הזמנים ליווה ספר התהילים את כנסת ישראל, אם כן דוד המלך עליו השלום, היה שליח ציבור האמתי של עם ישראל, באמונתו בתמימותו, בצדקתו בשברון לבו, בבקשתו את אור השם, ובכוח סבלו בתקוה ובאמונה בישועת השם. במזמוריו כתב היעב"ץ: "הוא שיתף את צרות ישראל עם צרותיו,

וכשביקש על עצמו - ביקש על כל האומה אשר הכיר מיגוונתיה ושמחותיה מתוך יגונותיו ושמחותיו שלו עצמו. וכשם שהוא נתייאש עקב צרותיו אלא היה בטוח שיתקיימו דברי שמואל הנביא שמשכו למלך, כך לא נתייאש עם ישראל בחשכת הגלות ובכל עת מצא ניחומים בדבריו של דוד המלך עליו השלום בספר התהילים שנכתב ברוח הקודש".

דוד המלך לעתיד לבוא: אל רבי יצחק מזליג מסוקולוב זכר צדיק לברכה, נכנס פעם עשיר אחד שירד מנכסיו, וטינה בפניו את צרותיו הרבות, וקשיי הפרנסה שאליהם נקלע עתה. "המצב כל כך קשה!" הוא אמר, "עד שאין לי מנוחה יומם ולילה, והבעיה הקשה ביותר היא: שאינני יכול להתפלל במצב כזה!". הביט רבי יצחק זליג בעשיר העני, רגע או שניים, ואז פתח ואמר: "הגמרא בסנהדרין צב' מספרת: ביקש נבוכדנצאר מלך בבל לומר שירה על כך שהוא הצליח לכבוד את ארץ ישראל, ולקח את כל כלי המקדש, אלא שבא גבריאל המלאך וסתר לו על פניו.

מסיימת שם הגמרא: אמר רבי יצחק: "יוצק זהב רותח לתוך פיו של אותו רשע שימלא בו ובא המלאך וסטרו על פיו, ביקש לגנות כל שירות ותשבחות שאמר דוד בספר תהילים!". והקשה האדמו"ר מקוצק זכר צדיק לברכה: "היתכן? הרי לכל אדם ישנה בחירה, מדוע נתלה האפשרות מנבוכדנצר האפשרות לומר שיר ושבחה לפני הקב"ה?", "אלא" הקוצק רבי אמר: "משמים אמרו לנבוכדנצר כך: "אתה נבוכדנצר מבקש לומר שירה בעוד הכתר על ראשך, וכי זו מעלה? הבא נשמע איך אתה שר אחרי שסטרו לך על הפה!".

וכן הוא הדבר אף בך!" - סיים רבי יצחק זליג את דבריו לאותו עשיר שירד מנכסיו. "את התפילות שהתפללת מתוך רחבת הדעת - כבר שמעו בשמים פעמים רבות. עכשיו רוצים לראות את התפילות שלך מתוך העוני". וכן הבין העשיר כי רק ניסיון הוא שמנסים אותו, ושב להתפלל כבשמחה כבעבר, ומקץ תקופה נפקד וחזר לעשירותו כבתחילה. על פי המעשה הזה נוכל להבין דברי הגמרא ב"פסחים" קי"ט: מספרת לעתיד לבוא, בסעודה שיעשה הקב"ה לצדיקים, יתכבד דוד המלך עליו השלום לברך,

שכן באותה סעודה שהיא תהיה הסמל של סוף הגלות ותחילת הגאולה, מי הכי ראוי לברך? אין כל ספק - דוד המלך, אשר ידע לסבול! ולשיר. הוא שיזכה לשמוח! ולשיר. מי שיודע לשיר בעת צרה - הוא יזכה לברך לקב"ה. כעת נוכל אף למצוא תשובה לשאלה, שהצבנו בתחילת הפרק הזה: מדוע נבחר דוד המלך להיות מלך המשיח יוצא מחלציו? כי אכן היו מנהיגים גדולים בעם ישראל, מנהיגים שמסרו את נפשם וגופם עבור בני ישראל, וכמו משה רבנו עליו השלום.

אולם דוד המלך – הוא זה שליווה את עם ישראל בעת גלותם, הוא שלימד אותם להתמודד עם כל משברי החיים ולעמוד בהם. הוא אשר לימד אותם לעבוד את השם ולשיר על כל הקשיים והניסיונות. לפיכך הוא המתאים יותר להיות ראש שלשלת הגאולה. כי מי שליווה את ישראל בעת גלותם - הוא אשר יאיר בפניהם את דרך גאולתם. כך יהיה גם עם משה רבנו, שהוא עם מיתי מדבר בתחיית המתים! והמשיח בן יוסף, והמשיח בן דוד אתו ויביאו אותם לארץ ישראל.

ובכן, כאשר הקשיים מתרבים, וגוברים עלינו, כאשר אנחנו חשים שאין מוצא - פונים אל ספר התהילים, מאזינים לרחשי לבו של דוד המלך, שופכים את הלב לפני השם, ואז לבטח זוכים בקרבת אלוקים. "כי קרוב השם לנשברי לב" מהיום נלך יד ביד עם דוד המלך, ובדרכו אשר הנחילנו, בזמנים הטובים ובזמנים הקשים, עד שנזכה לגאולה השלמה, עם דוד המלך, במהרה בימנו א מ ן".

כבוד הרב שר: "דוד מלך ישראל חי וקיים, דוד מלך ישראל חי וקיים, דוד מלך ישראל חי וקיים, דוד מלך ישראל חי וקיים, דוד מלך ישראל חי וקיים, וגם עם ישראל חי, חי וקיים.

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".