מחלוקת קרח ואשתו - חלק ד' | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום לרפואה שלמה מהרה לילד רפאל בן הילה,

אמן.

מחלוקת קורח ואשתו,

חלק רביעי.

וידבר אדוני אל משה לאמור,

דבר אל בני ישראל וקח מאיתם מטה,

מטה לבית אב,

מאת כל נשיאיהם לבית אבותם,

שנים עשר מטות,

איש את שמו תכתוב על מטהו ואת שם אהרון תכתוב על מטה לוי.

כי מטה אחד לראש בית אבותם.

כשראה הקדוש ברוך הוא שהעם עדיין עומד במריו,

שהיו מתלוננים ורוטנים ואומרים זה שמתו חמישים ומאתיים אנשים,

לא מפני שחלקו על הכהונה,

אלא מפני שהקטירו כתורת זרה,

כמו שמתו נדב ואביהו,

אף על פי שהיו כהנים והאשימו

את משה ואהרון, אתם עמיתם את עם השם.

אכן אמר הקדוש ברוך הוא משה,

אם אתה רוצה להינצל מפיותיהם,

שלא יחלקו עוד על הכהונה ולא על הלוויה,

קח מאיתם מטה מטה לבית אב.

על כל מטה תכתוב שמו של כל נשיא שבט,

ועל מטהו של שבט לוי תכתוב השם אהרון,

שאף על פי שיש בשבטו כהנים ולוויים,

בכל זאת נקראים שבט אחד, כמו שאומר רש״י במקום,

ודי במטה אחד לשבט לוי. אפילו ששבט לוי נחלק לכהנים ולוויים, אבל זה שבט אחד.

והיא נחתם באוהל מועד, את כל המטות האלה,

והיא נחתם באוהל מועד, לפני העדות אשר יוועד לכם שמה.

והיה האיש אשר אבחר בו,

מטהו יפרח

והשיקוטי מעליי את תלונות בני ישראל אשר הם מלינים עליכם.

ככה נשכך את התלונות

שיש עליכם את בני ישראל.

עכשיו תיקח עץ,

עץ שלם,

תחלוק אותו לשנים עשר חלקים.

למה?

שלא יאמרו, מקלו של אהרון היה רענן.

הרי עומד להיות המטה שלו, של אהרון, שיפרח להראות שהוא-הוא נבחר.

אז אם אתה תביא מקלות בודדים,

יגידו את שלא שם את הרענן, לכן הוא הצמיח.

שלהם היה יבש, לא הצמיח.

תיקח גזע אחד,

תחלוק אותו לשתים עשרה חלקים,

שלא יהיה טענת רענן.

ומקלו של אהרון

תשים בתוך מקלותם באמצע.

למה באמצע?

שלא יאמרו שהיה קרוב לאהרון, לכן הוא פרח.

הוא פרח שקדים

ראויים לאכילה.

העץ היבש הזה,

יוצאים מחר בבוקר פרחים,

ושקדים שהם ראויים לאכילה.

בן לילה.

וכן עשה משה,

לקח עץ וחילק כל שניים עשר מטות,

שלא יאמרו מקלו של אהרון היה רענן,

ולכן הוציא ציץ וזיהה נס גדול.

עץ יבש, פרח בן לילה, והוציא פרחים ועלים ופירות.

ואחרי שראה העם את הנס הזה,

לקח כל נשיא את מקלו ששמו היה כתוב עליו,

והודו סוף סוף שהכהונה שייכת לאהרון והעבודה ללוויים.

ושוב, לא היה להם פתחון פה, סגר השם את הכול.

עכשיו נסכם מה היה פה.

הניסים שנעשו במקלו של אהרון.

שני ניסים נעשו במקלו של אהרון. נס אחד,

ששקד פרח

והנץ שני פרחים.

האחד נשר,

שכן דרך הטבע שאחרי שצומח הפרי נושר הפרח.

והפרח השני נשאר לעולם, בין בקיץ,

בין בחורף.

הנס השני,

שהוציא המטה שני מיני שקדים,

מתוקים ומרים.

המתוקים היו בצד ימני של המקל, המרים היו בצד שמאל.

שישראל היו עושים רצונו של מקום,

אלה שבצד הימני פורחים ורעננים.

וכשלא היו עושים רצונו של מקום,

היו פורחים אלה שבצד השמאלי.

ואלה שבצד הימני נעשים מרים.

מה הרמז של שלושת המינים שהוציא המקל?

מה הוא הוציא המקל?

ויוצא פרח,

זה דבר ראשון.

ויצץ ציץ,

זה השני.

והשלישי, ויגמול שקדים.

ויוצא פרח,

רמז לבניו של אהרון,

שיהיו פרחי כהונה.

שייצא מהאהרון פרחי כהונה, לכן יצא פרח, פרחים.

ויצץ ציץ לרמוז,

שהאהרון ילבש את הציץ של הקודש,

שהוא אחד מבגדי הקודש.

ויגמול שקדים,

שני רמזים.

שכן השקד מוציא פירות לפני כל שאר האילונות.

הוא מקדים בפירותיו לפני כל האילנות.

לכן הוא נקרא בלשון הקודש, שקדים,

שהוא שוקד וקודם.

כמו שנאמר, כי שוקד אני על דברי לעשותו.

ככה גם הקדוש ברוך הוא ישקוד לשלם עונש

למי שיעורר על הכהונה,

יבוא לערער.

כפי שמצינו בעוזיהו המלך,

שביקש לעבוד עבודת הקטורת במקום הכהן,

וברגע זה נקם ממנו הקדוש ברוך הוא וזרחה לו צרעת במצחו.

שכן הכתוב אומר, והצרעת זרחה במצחו.

דברי הימים ב' כו'.

הרמז השני,

כשם שהשקד מר בתחילתו והמרירות רומזת למידת הדין,

כמו שרמז הנביא למידת הדין שעתידה לפגוע בבית המקדש, הוא יחרב על ידי חץ השקד, ככה נרמז.

כמו שנאמר בירמיה פרק א',

מקל שקד אני רואה.

זאת אומרת שהשם שוקד על דברו להעניש את עם ישראל.

אף מידת הדין מתוחה נגד זה שיבוא לעורר על הכהונה.

עכשיו יש לשאול,

אחרי שראו ישראל את הפורענויות שבאו על דתן ואבירם,

והניסים שנעשו על שדרשו את הכהונה,

דתן ואבירם נאבדו מן העולם ופצתה ארץ את פי הלבון העם.

שהיה נס גדול ביותר,

וכל עדת כורח נבלעה.

וגם הם ראו שנשרפו 50 ו-200 האנשים,

שכולם היו אנשים חשובים וגדולים,

ובכל זאת עמדו במרים.

למה נצטווה משה לשים המטות?

ולמה יאמינו בנס הזה יותר מניסים אחרים?

אם לא האמינו בקודמים זה לא השפיע עליהם, ועמדו במרים.

אז מי אמר שבנס הזה של המטות,

אם כן יאמינו ונגמר.

אלא יתבר על פי מה שאמרנו בשיעורים הקודמים, א', ב', ג'.

כתבנו,

אומר המעם לועז, שהיו ארבעה עוררים על הכהונה.

אחד זה היה קורח,

שתיים דתן ואבירם,

שלוש זה הלוויים, ארבע זה הבכורות. כתוב ויקח קורח. למה ויקח קורח? ויקחו.

לא, אם כל אחד דאג לעצמו ויקח קורח,

לא הייתה מחלוקת בנפרד על משה.

ולכן כתוב, מחלוקת קורח ועדתו. היה צריך להגיד, מחלוקת קורח ומשה.

מי חלק על מי? קורח על משה.

מה זה קורח ועדתו? הם בעצמם נחלקו בינם לבין עצמם.

כל אחד היה אינטרסנט לעניין שלו, לכן קורח היה לבד,

נתן ואבירם לבד, הלוויים לבד והבכורות לבד.

הבכורות תבעו את הכהונה לעצמם,

כי אמרו, הרי לפני העגל הם היו מקריבי הקורבנות.

כמו שנאמר, וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות.

והנערים האלה היו בכורות.

ואמרנו שבגלל העגל שהם חטאו, נלקחה מהם,

הכהונה והועברה למי?

לשבט לוי.

ולכן הם ביקשו להחזיר להם את זה.

וחשדו במשה שמלבו המציא את הדבר להוציא את הכהונה מהם ולמסור אותה ללוי, מפני שהם השבט שלו.

כל הזמן האשימו את משה רבנו שהכל הוא עושה אינטרסנט,

אינטרסנט.

ולא היה על פי ציווי השם.

בעלויים אמרו, מאחר שהם זרע לוי,

אז למה לא היו כולם כהנים כמו אהרן ובניו?

אנחנו גם לוי.

והיו חושדים במשה שעל דעת עצמו נתן את הכהונה לאחיו.

ודתן ואבירם

תבעו את הבכורה.

למה?

הם היו מזרע ראובן,

וראובן היה הבכור של השבטים.

אם כן, מגיעה להם הבכורה.

וחשדו במשה שבהיות יהושע התלמיד שלו משבט יוסף,

לכן הוא הוציא את הבכורה מראובן,

ונתן ליוסף, הכול הוא סידל לתלמידים שלו, למשפחה שלו, הכול הזמן דואג לעצמו.

ואף על פי שהמסירה של הבכורה ליוסף בכלל לא נעשתה על ידי משה.

מי מסר לו את הבכורה?

יעקב אבינו.

כתוב, ובחללו יצועי אביו ניתנה בכורתו ליוסף.

ראובן בלבל את יצועי האביו, ולכן נלקחה ממנו וניתנה ליוסף. אם כן, איזו תביעה הייתה כלפי משה?

אבל אם אפשר להאשים את משה, מה הבעיה?

אבל הם תבעו ממשה. למה אתה לא מתקן את הדבר ומחזיר את הבכורה לבני ראובן?

מספיק כל אותו זמן שראובן נזוף,

והוא צריך לחזור עכשיו למעלתו.

זו הטענה שלהם.

וקורח טבע את הכהונה בגלל שתי סיבות.

מפני שהיה נביא

והוא רצה להיות כהן גדול כמו אהרון.

ועוד הוא גם היה בכור.

כי כתוב, הוא אומר, ובני יצהר, קורח ונפק, וזכרי אז הוא היה גם בכור.

אלה היו ארבעת החולקים על משה, ולכל אחד טעם שלו,

באינטרס שלו.

עכשיו, כשנודע שדתן ואבירם נאבדו,

אז האמינו שהתביעה שלהם על יסוד זכותו של ראובן אין בה ממש.

זה שבאתם ואמרתם שאתם חולקים בגלל שראובן הבכור, והוא נתן כאילו ליהושע, שהוא משבט יוסף,

כשהם נאבדו מן העולם, ראו שהם לא צודקים.

כשראו ש-50 ו-200 אנשים נשרפו,

שחלק מהם היו לווים וחלק מהם בכורות,

אז כבר האמינו שגם התביעה של הלווים והבכורות אין בה ממש. גם הטענה הזאת נפלה לבפנים.

וכשראו שגם כורח נספה,

ידעו שגם דרישתו להיות כהן גדול מפני שהוא לוי ובכור גם בה אין ממש.

אבל נשאר להם מכל מקום תרעומת בלב.

מה?

אמרו, אמנם אין הבכורות ראויות להיות כהנים, בסדר,

אבל לכל הפחות ראוי להם לעבוד עבודת הלוויים.

בזה שנשרפו מפני שמשה אמר להם להקטיר קטורת, הרי הם האשימו אותו שהוא בכוונה אמר להם לעשות קטורת וקטורת ולא אמר להם של קודש ואז זה היה כאילו של חול והם נשרפו.

הוא אומר, וזו עבודת הכהנים.

אבל אם עשו עבודת הלוויים לא היו ניזוקים. למה לא נתת להם עבודה של לוויים? למה נתת להם עבודה של כהנים להקטיר קטורת וככה גרמת שהם ימותו?

אז הם יכולים לפחות להיות לוויים?

לכן אמרו להם, אתם המיתם את עם השם.

על כן ציווה הקדוש ברוך הוא משה בגלל זה,

בגלל הסניף הקטן של התרעומת הזה על עניין המקלות,

שייקח שניהם עשר מטות,

יכתוב עליהם את שמות הנשיאים,

ועל מטה שבט לוי יכתוב שמו של אהרון.

ואז כשמטהו של אהרון יפרח ויציץ ציץ,

ושאר המקלות לא יפריחו יבשים,

התברר לעין כל ששאר השבטים

אינם ראויים להיות לוויים.

שאם היה דבר, סימן,

שאינם ראויים להיות כהנים,

לזה לא היו צריכים לסימן, שהרי נשרפו חמישי ומאתיים האנשים. לא דובר על זה שהם תובעים את הכהונה,

כי אלה שרצו להיות כהנים מתו.

בזה שפרח מטה אהרון,

נתברר שרק שבטו ישמשו בלוויה והם יהיו לוויים ולא אחר.

זה מה שאמר פרח מטה אהרון לבית לוי.

להסיר את הטענה שלפחות לוויים הם יכולים להיות.

כלומר, בזה שפרח מטה אהרון,

נתברר

שרק בני שבט לוי ראויים לעבודת על ביים ולא אחרים. בזה תמו כל ה...

ויאמר אדוני אל משה השב את מטה אהרון לפני העדות למשמרת לאות לבני מרי ותחל תלונתם מעליי ולא ימותו.

ויעש משה כאשר ציווה אדוני אותו כן עשה.

עכשיו אמר הקדוש ברוך הוא משה, קח את המקל כמו שהוא עם הפרחים,

תניח באוהל מועד לפני אהרון הקודש.

ככה יישאר תמיד עם הפרחים והשקדים בקיץ ובחורף ולעולם לא יחמשו.

וכשיראו האנשים את הפלא הזה,

לא יהיה עוד אחד שיעורר ויערער על הכהונה.

וזה ישמש סימן גם לשועה וגם לדורות.

כך עשה משה, לקח את המקל,

שם למשמרת באוהל מועד.

וכשנכנסו ישראל לארץ ובנו את בית המקדש,

זה אחרי 480 שנה,

נתנו את הארון בבית קודש הקודשים יחד עם המקל של הארון. עד עכשיו הוא פורח ומציץ.

אותו דבר.

ודעו עוד,

כבר על הדרך, שבבית המקדש היו עוד דברים.

צלוחית המן

למשמרת

מהמן לקחו צלוחית ומילאו מהמן,

שיהיה עדות שירד במדבר,

שאז סיוול לו הקדוש ברוך הוא למשה מלא צמצם זמן להניח למשמרת כדי שיראו את הדורות, וירמיה הנביא,

שלא עבדו את השם, הוציא להם את המן, להראות להם,

אתם לא סומכים ובוטחים בשם, הנה מה הכיל את אבותיכם במדבר.

והטעם, כדי להודיע לכל, שכל מי שעוסק בתורה מזמין לו הקדוש ברוך הוא מזונותיו ופרנסתו הטובה כמו המן.

ומזונותיהם של תלמידי חכמים בכל דור שמורים לפני הקדוש ברוך הוא,

ונותן בליבם של עשירים את הרעיון לפרנסם ולתמוך בהם,

שיוכלו לעסוק בתורה, ועל ידי זה הם זוכים לעולם הבא,

אלה שמפרנסים גם.

ועוד היה שם שמן המשחה,

הוא שמן הסמנים

שעשה משה במדבר למשוח את הכוהנים הגדולים,

וכלי המשכן, גם השמן הזה, שמן המשחה,

נשתמר.

וכן היו שם בגדי הכוהן הגדול, משומרים גם,

כי כוהן גדול שהיה מסיים את העבודה ביום הכיפורים, היה מניח וגונזים את זה לשנה הבאה, עושים לו בגדים חדשים.

הוא לא לובש את הבגדים של שנה שעברה.

כל אותם הדברים היו שם בקודש הקדשים על יד אהרון.

לפני שנחרב בית המקדש הראשון,

נגנזו כל אותם הדברים במקום מחווה מתחת לקודש הקודשים.

בשעה שבנה שלמה את בית המקדש,

הוא צפה בנבואה שהוא עתיד לחרב,

בנה מחווה ששם יגנזו כל הדברים הללו,

וכשבא יאשיהו המלך,

שבזמנו חרב הבית,

ראה שהגיע הזמן שהתקיימו הנבואות הרעות ששמעה מפי הנביאים,

וכן ראה סימנים רעים בוודי הארון, לארון הבדים, מוטות שנושאים את הארון.

בזמן שלמה המלך נעשה בהם נס גדול שהבדים נתערכו

והיו בולטים מחוץ לפרוכת.

והיה וילון שלפני קודש הקודשים,

הם נראים כשני דדי אישה,

כמו שאומר הכתוב במלאכים א' פרק ח',

ויאריכו הבדים ויראו ראשי הבדים מן הקודש אל פני הדביר.

והם,

בימי יאשיהו המלך, הוא ראה שהבדים נתקצרו

וחזרו פנימה.

וזה היה לו סימן שקרב הזמן שיחרב בית המקדש.

וראה עוד סימן רע,

בשעה שנכנס חלקיהו הכהן לעבוד עבודתו בבית המקדש,

מצא ספר התורה שכתב משה רבנו,

ספר הברית,

שהיה על יד ארון הקודש, בתוך קודש הקודשים,

מצא אותו בחוץ,

באמצע האחד.

מהסימנים האלה שראה יאשיהו,

הבין שבית המקדש עתיד לאחריו וכולם ילכו לבבל.

אמר, אין זה כבוד לאהרון שילך בשבי ויפול בידי האויב.

עמד, גנז אותו עם כל הדברים שמנינו ושם אותם במחווה, וזה נשאר עד היום הזה.

ובעזרת השם, כשיבוא מלך המשיח, יתגלו כל הדברים האלה.

ויאמרו בני ישראל למשה לאמור,

הן גבענו,

אבדנו,

כולנו אבדנו,

כל הקרב הקרב אל משכן השם ימות.

האם תמנו לגבוה?

אחרי שהם ראו ניסיון המטות,

האמינו וידעו בבירוש השבט שבחר בו הקדוש ברוך הוא שבט הלוי,

הם יעשו את העבודה המיוחדת להם.

הוא בחר בארון ובניו שהם יהיו כהנים לעשות עבודת הקורבנות, והבינו בדעתם

שזה שנאבד קורח וכל עדתו מפני שעסקו בעבודה קדושה שלא הייתה שייכת להם.

לכן אמר עכשיו למשה,

לכן הם אמרו עכשיו למשה,

הן גבענו,

עבדנו,

כולנו עבדנו.

רוצים לומר די לנו באותם המון האנשים שנספו,

שלושה מיני דין נעשו בהם,

הן גבענו בשרפה,

נשרפו חמישים ומאותיים איש,

אלה נקראו השרופים.

עבדנו על ידי בליעה, אלה נקראו הבלועים, שפצתה ארץ את פיה ובלחה הרבה אנשים.

כולנו עבדנו במגפה,

אלה שמתו במגפה, 14,700 שנפלו.

ועכשיו אנחנו רואים שכולנו נובד.

כל אחד אינו יודע,

עלול להתקרב למקום הקדוש הזה ולעשות שם עבודה וימות.

זאת אומרת, באו על מועד,

יש מקום שאתה יכול להיכנס, ובמקום אתה לא נכנס,

אז זר הקרב יומת.

ואם אתה לא יודע את התחום ואתה עלול להיכנס בטעות יותר ממה שצריך, על המקום אתה מת.

אז עבדנו כולנו.

לפיכך יש לעשות שמירה,

שלא יבוא אדם ויתקרב למקום הקדוש הזה.

מאחר שיש רשות לכולנו להתקרב במקום זה, בחצר אוהל מועד,

שם יתקרב אדם מעט יותר לפנים ויתחייב איתה.

לכן יש לעשות תקנה שלא ייכנס אחד יותר בפנים.

לכן מצווה עכשיו הפסוק,

ויאמר אדוני לאהרון, אתה ובנך ובית אביך איתך,

תשאו את עוון המקדש,

ואתה ובניך איתך תשאו את עוון כהונתכם.

זאת אומרת, אתם צריכים לעשות תיקון לעם ישראל,

שלא ייכנס זר לתוך אוהל מועד ולא ייגע בשום דבר קדוש.

ואני מטיל עליכם את האחריות בדבר הזה.