מהי קניית הדעת? | הרב אמנון יצחק

נציב יום, אליעזר בן צביה רפואה שלימה מהרה.

קהל: אמן.

הרב: "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם" (שמות כט מו)

שכל טוב נקנה על ידי חוכמה בינה ודעת. מה זה חוכמה? מה שלומדים מאחרים זה חוכמה, מה שלא ידעת ולמדת מאחרים או מספרים זה נקרא חוכמה. בינה, זה מה שהוא מתבונן בעצמו, זאת אומרת מבין דבר מתוך דבר מתוך התבוננות. בדעת, ישנן שתי קצוות; הראשון – זה תוצאת החוכמה והבינה, אחרי שאתה חכם, החכמת למדת משהו מאחרים או למדת משהו מהספרים, ואחרי הבינה שהבנת והתבוננת בדברים והשגת אותם בכוח עצמך, אז תוצאה של חוכמה ובינה זה דעת, שעכשיו יש לך דעת, עכשיו אתה יודע את הדברים, יש לך דעת. 

אז כשרואה בעיניו או שומע באוזניו מאחרים, או שמתחדש לו דבר מעצמו כמו שאמרנו על ידי בינה, הרי הוא קונה דעת בידיעה, אבל הידיעה הזו היא רפויה אצלו כיוון שאינה חושית, זאת אומרת דבר שהוא נקנה תוך כדי לימוד או על ידי התבוננות והבנה, זה לא חושי, רק לאחר התבוננות עמוקה ומסודרת ואחרי זמן רב, מתיישבת הידיעה בליבו וקונה לה שביתה ונהיית ידיעה חושית ומושרשת. זאת אומרת בתחילת הדברים, הדברים האלה הם רפויים עדיין בידו, כי זה לא כמו ראיה חושית, אבל אם הוא יתבונן ויעמיק בהתבוננות של הדברים שהוא למד, שמע וכו' או הבין, רק אחרי התבוננות עמוקה ומסודרת ואחרי זמן רב, מתיישבת הידיעה בליבו וקונה לה שביתה ואז היא נהיית ידיעה חושית ומושרשת, זה כבר אי אפשר יהיה לעקור ממנו, כאילו זה הופך להיות הדעת שלו, ידיעה ברורה, אין על זה יותר מחלוקת, אין פקפוק, הכל מאה אחוז (100%). 

ויש ללמוד מהתורה: עד היכן מגיע כוח ההתבוננות. אמרנו שבשביל שאדם יזכה שיהיה לו דעת בידיעה ברורה, חושית, צריך התבוננות עמוקה ומסודרת אמרנו, אז איפה נלמד מה זה התבוננות עמוקה? עד היכן מגיע כוח ההתבוננות? לומדים מהתורה: מעשיית המשכן, שמה עשו את המשכן כדי להשרות את השכינה ונאמר שם "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם" 

שמעתם? עוד פעם, "וְשָׁכַנְתִּי", הם עושים משכן כן? מתי עושים משכן, אחרי שיצאו ממצרים נכון? "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם" מה כתוב פה, אתם שמים לב משהו? מה? קודם הם לא ידעו כאילו, מה כתוב, רק אחרי שיהיה משכן "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם" המוני בית ישראל שעבדו בפרך עבודת עבד, בחומר ובלבנים "וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים" (שמות ב כג) 

ושלח להם את משה בחירו לפדות אותם, כתוב במפורש "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד לא) כתוב מפורש שהעם מאמין שה' פקד אותם! ואחר כך היכה לעיניהם את המצרים בעשר מכות, עד שגם המצרים הודו: ש"אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא" (שמות ח טו) זאת אומרת שאם המצרים מודים שזה אֶצְבַּע אֱלֹהִים - בוודאי היהודים, כי המוכים מודים כל שכן הניצולים, כל מכה היתה במצרים ולא ביהודים, אז וודאי שהם יודעים שיד ה' זאת, ונכבד "בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ" (שמות יד ד) בים סוף - על ידי שהקב"ה טיבע אותם בים סוף, אז נכבד ה' בעיני כולם,

וכתוב: "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה'" אפילו המצרים הטובעים ידעו שאני ה', אז מכל שכן ישראל שהם 'מאמינים בני מאמינים' והם נשואים על כנפי נשרים, הם הם שהורו באצבע ואמרו "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" (שמות טו ב) בשירת הים ועדיין היתה חסרה להם ידיעה: 'שה' הוציאם מארץ מצרים'?! שהרי ה' יתברך הגיד להם שוב במפורש: "עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי ה' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות טז ו) עוד פעם. ונראה: שאף ידיעה חדשה זו לא השתרשה דיה, למה? שכן במעמד הר סיני נגלה ה' בענן כבודו! ויצא "קוֹל ה' בַּכֹּחַ קוֹל ה' בֶּהָדָר" (תהלים כט ד) 

ושמעו כולם מפי הגבורה, "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ ב) אין ידיעה נעלה מזו שאין אחריה פקפוק! איך אפשר עוד לפקפק? אתה שומע את אלוקים עצמו אומר "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ" אתה יודע מי הוציא אותך? כל מה שהיה וראית עד עכשיו כל המכות וכל ה.. מי זה? זה אני! הנה אני מדבר אתך, עכשיו זה לא קול של אדם, זה קוֹל ה' בַּכֹּחַ קוֹל ה' בֶּהָדָר! והרי בטרם הגאולה נאמר למשה רבינו: "וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שמות ג יב) היינו; שכולם יגיעו למעמד נבואה וישמעו באוזניהם מפי הגבורה בנבואה חושית כל כך! 

עד שהם ביקשו בעצמם: "וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת" (שמות כ טו) אז מה הם יודעים, מי מדבר איתם? אלוקים! והם מפחדים שימשיך לדבר איתם כי הם ימותו הם לא יכולים לשמוע את הקול האדיר הזה, והנה לאחר מעמד הר סיני נצטוו לעשות את המשכן, מדוע? "וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" מה, ועד עכשיו לא ידעו כלום מזה? הרי למדנו עכשיו כמה פעמים שהם ידעו, שמה תאמר: שיש כאן הבנה אחרת, אולי פה "וְיָדְעוּ" זה משהו אחור לא מסוג הידיעה הקודמת? "אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם" היינו; ידיעה שהשראת השכינה היא תכלית יציאת מצרים! 

אז זאת אומרת פה הידיעה מהי? "לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם" שכל תכלית יציאת מצרים זה בשביל שאני אשכון בתוכם, אבל הרי אף זאת כבר ידעו מכבר שהרי בארבע לשונות של הגאולה נאמר: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם ... וְהִצַּלְתִּי ... וְגָאַלְתִּי ... לָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים" (שמות ו ו-ז), הרי שגם את זה הם ידעו! אלא וודאי מוכח מכאן: שאין גבול וקץ לביסוס הידיעה! וככל שהיא יותר חושית, הרי היא מושרשת יותר, כשרואים את ענן ה', שכינה שורה מעל אוהל מועד – בחוש! בחוש, זה לא כמו הידיעה קודם בלי חוש, בידיעה אבל לא בחוש, אומנם ראית מכות, אבל אתה לא רואה את השכינה בחוש, עכשיו אתה רואה את השכינה בחוש! 

ידיעה אחת היא: שהקב"ה הוציאנו ממצרים להיות לנו לאלוקים, וידיעה אחרת: כאשר אנחנו רואים את השראת השכינה בתוכנו בגילוי ובפרסום ובכבוד שאין כמותו בעולם, בעשרה ניסים תדירים ועמוד אש וענן ובערפלי טוהר, וקול מדבר מבין הכרובים ובקורבנות העולים לריח ניחוח! זה שתי ידיעות; ידיעה שה' הוציא אותך ממצרים, ששמעת אותו במעמד הר סיני - הכל טוב ויפה, אבל זה לא כמו הידיעה שאתה רואה בחוש את השכינה נגלית, שה' מדבר מתוך הכרובים וכן הלאה, זה כבר ידיעה אחרת, ידיעה חושית! 

גם היום, בגלות המרה שאנחנו מצויים בהסתר פנים כבר אלפיים שנה! עלינו לדעת: שכל מקום שגלו - שכינה עמהם, "שכינתא היכא שריה? בכנישתא דשף ויתיב בנהרדעא" (מגילה כט א) איפה שורה שכינה? בבית כנסת של שף ויתיב בבל, ומשם היא הלכה וישבה בנהרדעא. בגלות אדום, היתה השכינה שרויה בישיבות של בבל, וכשחרבו מרכזי התורה נבנו בצרפת ובספרד וגלתה שכינה עמהם ל'ארבע אמות של הלכה שיש להקב"ה בעולמו!' בישיבות בצרפת בעלי התוספות שם ובספרד, 

וכיום שאנו בגלות בארצנו הקדושה - תיבנה ותיכונן מהרה! איפה השכינה נמצאת? בישיבה! "אֹהֵב ה' שערים המצוינים בהלכה מִכֹּל מִשְׁכְּנוֹת יַעֲקֹב" (תהלים פז ב), ו"עשרה שעוסקים בתורה שכינה עמהם", יש פה כולל! לומדים פה יותר מעשרה, השכינה נמצאת פה, מישהו שנכנס מזהה את השכינה? חושב שיש שכינה, חושב שהוא לומד מול השכינה? - מה חסר לו? ידיעה חושית! יש לו ידיעה, 

אם תשאל אותו: "יש שכינה או אין שכינה?" 

יגיד לך: "יש שכינה!", 

- "אתה חי את זה, מרגיש את זה? לא!" 

אז רואים: שידיעה, דעת, דעת זה לא מספיק ידיעה, צריך התבוננות יסודית ועמוקה, שישתרש בך הרבה-הרבה זמן, וזה לוקח לפעמים שנים! עד שהיא קונה שביתה ונהיית ידיעה חושית ומושרשת, ואז כשאתה נמצא במקום שאתה יודע שיש שכינה, אתה לא מתנהג ולא מדבר ולא עושה שטויות במקום שיש שכינה. אבל מהפרשה שלנו אנחנו למדים: שככל שנעמיק להתבונן בזה בראיה חושית, כך תיקנה הידיעה בנפשנו, ואין ערך והשוואה בין ידיעה מושכלת שאדם משיג בשכלו, להרגשה מוחשית. על כן עלינו להתנהג בישיבה, בבית כנסת בכבוד ובמורא גדול כמו בבית המקדש!

אבל צריך להשריש את הידיעה בליבנו, ואשרי מי שמשכיל ומבין ומרגיש זאת, כמה יש כאלה? בגלל שאנשים לא חיים בהתבוננות, כך קונים דעת! דעת, 

כשאומרים לך: "שצריך לשאול דעת תורה!", צריך לשאול דעת תורה, פירושו של דבר שהתורה כבר קנויה בליבו של החכם וזה הפך להיות אצלו דעת, שזה דעת תורה, זה לא איזה הבנה, איזה ספק, איזה משהו, זה 'דעת תורה!', זה מושרש זה יסודי, זה אחרי ההתבוננות, אחרי העמקה היסודית וזה הפך להיות דעת תורה. ר' חיים קנייבסקי - יש לו דעת תורה! הוא כל כולו תורה, אצלו הכל כבר מושרש, ברור לו, הוא חותך בבשר החי, "מותר", "אסור", "לא", "כן", דעת תורה. לא... מגמגם, מה זה מגמגם? גם וגם, אפשר להגיד גם ככה, אפשר להגיד גם ככה, אפשר ככה... מגמגם, מגמגם. 

לא מגמגם, יודע ישר להגיד, חותך בסכין חריף. זה נקרא לקנות דעת בכל דבר, צריך מעבר לחוכמה, מעבר לבינה, צריך דעת, הדעת זה השלמות אחרי החוכמה והבינה, צריך שיהיה לאדם דעת. כשאנחנו רואים אחד שמתנהג משהו לא... 

אומרים: "אתה חסר דעת! מה קרה לך? אתה חסר דעת", 

לא מבינים אפילו מה מדברים, אבל זה כבר הורגלו, מלשונות נכונים הורגלו, אבל לא יודעים אפילו על מה זה מדבר, מה... 'חסר דעת', זה לא שהוא לגמרי פסיכי ואין לו שכל ואין לו כלום, מספיק שהוא חכם גדול, והוא מבין גדול אבל אין לו דעה נחרצת. לדוגמא: אדם שלמד שאסור מאכלות אסורות, ואפילו למד את המדרש שאומר: "שהקב"ה היה מספיק לו להוציא את עם ישראל ממצרים רק בשביל שלא יאכלו נבלות, שקצים ורמשים!" והוא יודע את הכל, 

הוא יכול להגיד לך: "כן למדתי מסכת חולין, אני יודע זה..." 

רק כשהוא מגיע לצלחת העוף רומז לו: "תאכל אותי, תאכל אותי, תאכל אותי..." 

ואיפה הדעת? איפה הדעת, יש לך חוכמה! למדת את הכל, אתה מבין שזה גם אסור, אז למה אין לך דעת להגיע למסקנה ולראות בחוש שאתה אוכל חזיר!! למה? לא יאומן כי יסופר! לא יאומן כי יסופר, אז עכשיו אני רוצה להראות משהו, אם אפשר לבוא לקדם את המצלמה, לעשות לי 'זום', שאני אוכל להראות לאנשים מה זה נקרא - ה' ירחם! מה זה נקרא בדיקת תבלינים, שלא בודקים תבלינים מה יש בפנים, אז אם אפשר, אז אנחנו נראה את זה עכשיו ונראה מי חסר דעת ומי בר דעת, אנחנו מזהירים כל הזמן מהדברים האלה - ואנשים לא שומעים, אז עכשיו נראה בפפריקה אדומה, מה יש בפנים במקומות מסוימים ושמה טוחנים הכל, ולא יאומן כי יסופר! יש בפנים עכברים, לא עכבר או שנים, עשרות, מאות ואת הכל בסוף טוחנים, אז בואו נראה, רואים? אני אלחץ עוד פעם, רואים? בתאבון.

"ר' חנניה בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר: ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".