מדוע נסתם פיה של האדמה? | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקורח

ואת כל הרכוש.

מיום שפתחה הארץ את פיה לבלוע דם הבל,

אינה אומרת שירה בפיה אלא בכנפיה,

שנאמר מכנף הארץ זמירות שמענו.

וקשה.

הלא כתוב ותפתח הארץ פיה ותבלע את קורח ועדתו,

לרעה פותחת ולא לטובה.

גמרא בסנהדרין ל״ו.

קול דמי אחיך צועקים אליי מן האדמה.

האדמה נענשה מהקדוש ברוך הוא

בשביל שקיבלה את דמו של הבל

ושוב אינה יכולה לפתוח את פיה.

כי צריכה הייתה שלא לקבל את דמו.

לא להשתיק את צעקת דם הנרצח המצווח

שהיה עונש מאת הקדוש ברוך הוא בשביל שקיבלה דמו של הבל,

שוב לא יפתח פיה.

עיון יעקב שם.

סומה היה על האדמה

לא לקבל את הדם,

אלא שדמו יהיה דווקא מגולה,

תוסס ורותח,

כדי להעלות את חרון אף של הדין,

כדי לעורר את הלבבות בגנות הרוצח ומעשה הרציחה.

והפה אשר העלים וכיסה על הדם,

הפה של האדמה,

אותו הפה אינו מסוגל לומר שירה,

כי שירה

היא מעין עולם הרחמים.

שירה

היא שפת מלאכי העליון.

שירה היא גאולת הנפש.

שירה היא הורדת השכינה מלמעלה למטה.

רציחה זה סילוק השכינה.

רוצח מטמא את הארץ.

ולא תטמאו את הארץ אשר אתם יושבים בה,

אשר אני שוכן בה.

ואומר הספרה,

על ידי שפיכות דמים השכינה מסתלקת.

בספר החינוך במצווה כפז,

קהילות פז,

בטעם שמצווה לכסות אדם אחר זביחת חיה או עוף,

עניין הבשר והעופות,

שנאמר, ושפך את דמו וכיסהו בעפר,

לפי שהנפש תלויה בדם.

ולכן ראוי לנו לכסות הנפש ולהסתירו מעין רועים

טרם נאכל הבשר.

כי גם בזה נקנה קצת אכזריות בנפשנו,

לאכול הבשר,

והנפש נשפך לפנינו.

עד כאן דבריו.

אם יהיה אדם מגולה

והוא צועק,

הנפש צועקת,

ואנו אדישים לזה,

ועוד אנו מרשים לעצמנו לאכול את הבשר,

והדם הוא מאותו בשר,

איך ינעם לנו?

ראינו שהכיסוי ואי-כיסוי

נובע מאותו הטעם האחד.

זאת אומרת,

מכסים כדי שהנפש לא תראה

בצער של אכילת הבשר שהיא שכנה בו.

דע השערורים,

הרעיבו אישה,

יזידית,

שלושה ימים,

רצחו את הבן שלה,

בישלו אותו,

ונתנו לה לאכול אותו.

אחרי שסיימה, אמרו, אכלת בן שלך.

עד כמה יכול להיות אדם אכזר?

ולרשע אמר אלוהים, מה לך לספר חוקיי?

בה תישא ורתיע לפיך.

הפה שנועד להיות כלי שרת.

הוא מוקדש לשבח, להלל ולקלס לעין עליון.

אם הוא מדבר בו רע על חברו,

אם הוא מלוכלך כמו הפה של קרייזי סטייקי

ונעשה כחרב מזיק וממית,

אין הוא ראוי לייעודו,

ואין הוא מתאים יותר לספר את חוקי השם.

אמר הקדוש ברוך הוא אל דואג,

רשע,

מה לך לספר חוקיי?

כשאתה מגיע לפרשת רוצחים ולפרשת לשון הרע,

מספרי לשון הרע,

מה תהא דורש?

בה תישא ורתיע לפיך,

פה דובר נבלה.

אתה תגיד דברי תורה?

כל אלה שהם מלכלכים את הפה שלהם,

כל אלה שלא מוכיחים,

כל אלה שלא מגנים את הרשעים,

ועוד יותר הפוך,

מגנים את הצדיקים.

אסור לשמוע דברי תורה מפיהם, הם כמו דואג.

רשע,

מה לך לספר חוקיי?

כשאתה מגיע לפרשת רוצחים,

פרשה מספרי לשון הרע כמו דודי יוסף,

שאומר איזו דרשה,

איך אנשים מדברים לשון הרע, ואיך הם נוקמים באנשים, ופה,

ואחר כך רואים אותו, איך הוא מגדף ומחרף את אלי ישי, ואיך הוא זה, ופה ושם.

מה לך לספר חוקיי?

איך זה מסתדר?

אתה בעצמך עובר על התורה שאתה מדבר, איך אתה יכול לדבר דברי תורה?

אומר הקב' אני לא רוצה לשמוע.

ביאמר לרשע,

מה לך?

מה לך לספר חוקיי?

ותישא וריטיע לפיך.

כשאחיה יחזקאל אל נביא,

בבקעת דורה,

אחיית המתים,

פתח הרשע נבוכדנצר ואמר,

אטוהי כמה רברבין

ותמאוהי כמה תקיפין

מלכותי מלכות עלם

בשולטני לדר ודר,

אמר רבי יצחק,

יוצק זהב רותח לתוך פיו של אותו רשע שחיק תמיה,

שאלמלא לא בא מלאך וסותרו על פיו,

ביקש לגנות שירות ותשבחות שאמר דוד בספר תהילים.

זאת אומרת, השבח שהוא אמר

על הקדוש ברוך הוא יכול היה להאפיל

על ספר התהילים של דוד המלך.

אבל למה בא מלאך וסתר אותו על פיו ולא רצו לשמוע אותו?

כי פתא מהו מלוכלך שמצווה וגוזר על עבדיו

שיחריבו המקדש ולהגלות את עם ישראל

אין שירה וכילוסים שלא מקובלים,

ואין הם מסוגלים לעלות למרום.

כל מונעי התורה,

כל עוקרי התורה,

שום דבר מתפילותיהם מהתורה שלהם לא עולה למעלה, וזה חוזר עליהם בומרנג.

הקדוש ברוך הוא מואס בהם רשעים.

הפה שלכם, אתם משתמשים בו רק להרוס ולהחריב.

לכן היא סתם פיה של האדמה. למה היא כיסתה על דמו של הבל?

לא הייתה צריכה לקבל את הדם, שימשיך לתסוס ולבעבע כשיהיה אחרון אף דין למעלה,

כדי לנקום במי שראוי.

אז בהזדמנות זאת אני אראה לכם עד כמה הדברים מגיעים.

היו שני נביאים

שנקראו זכריה.

יש הנביא זכריה שמופיע בכתובים

בתרי עשר,

שנים עשר הנביאים שמופיעים בתנ״ך.

הוא לא נרגם באבנים.

יש נביא שני, שנקרא זכריה בן יהוידע הכהן,

הכתוב בדברי הימים ב',

כד',

כ',

ועליו כתוב כך

ורוח אלוהים לבשה את זכריה בן יהוידע הכהן

ויעמוד מעל העם

ויאמר להם

כה אמר האלוהים

למה אתם עוברים את מצוות אדוני

ולא תצליחו

כי עזבתם את אדוני

ויעזוב אתכם

ויקשרו עליו

וירגמוהו אבן

במצוות המלך בחצר בית אדוני.

ולא זכר יואש המלך

החסד אשר עשה יהוידע אביו של זכריה זה הנביא

ולא זכר יואש המלך החסד אשר עשה יהוידע אביו עמו

כי הוא הטמין אותו והציל אותו בקודש הקודשים

ויהרוג את בנו

את מי יהיה את זכריה?

וכמותו אמר

איך שהוא מת

בקסיסתו

אמר זכריה

ירא אדוני וידרוש

מסר את דינם לשמיים

ואכן

שנה אחר כך

השם דרש את דמו

ליום השנה בדיוק באותו יום

עלה חיל ארם על ירושלים,

הרג והשחית

כמבואר בכתובים

חלפו שנים ארוכות

ולבוזראדן

שרה טבחין

רב קטוליה המרצח הראשי

נכנס לעזרה והבחין בדמו של זכריה הנביא שתוסס ורותח

אותו אדם

עמד על סלע

ורתח במשך כמאה שנה

מעת הריגתו

של זכריה הנביא

עד חורבן הבית.

נבוזראדן

שאל מי היי

ונאלצו לספר לו שזהו דמו של זכריה הנביא

שהיה מוכיח אותם במילי דשמיא וקמו עליו והרגוהו.

נבוזראדן רצה להפסיק את רתיחת הדם

ולרצות את הנרצח

ושחט עליו

את זקני העם הסנהדרין

ומשלא פסק מרתיחתו

הרג עליו בחורים

ובתולות

ותינוקות של בית רבן

עד שגם הוא עצמו יזדעזע משפיכת הדם

והתחנן כביכול

שאדם כבר יפסיק

מרתיחתו

ורק אז נח דמו.

כמה הוא רוצח? שלוש מיליון

פלוס

ואז נרעש בכפליים

כי הורש בסוף, הוא נרגע,

התגייר ושב בתשובה.

אתם שומעים איך הקדוש ברוך הוא

לא נתן

שהדם הזה יפסיק לצוס עד שמידת הדין גבתה את כל החוב.

אתם שומעים כמה?

נביא שהוכיח את העם לטובתם

ולא קיבלו את התוכחת.

תראו מה עונשם. וממי התחיל?

מהסנהדרין, מהגדולים.

טוב, עד כאן זה המעשה בגיטין,

דף נון זן.

ועכשיו אני אומר לכם מספרי הגלגולים.

מה ידוע לגבי גלגולו

של זה שהיה ראשון לזרוק את האבן

על זכריה הנביא.

כתוב וירגמו אותו האבן.

אצל הליטאים מפורסם הסיפור על הנובהרדוקר דיבוק.

הדיבוק מנובהרדוק.

היה זה בחור יהודי מנובהרדוק

שנכנסה בו רוח.

זה אצל הליטאים.

אצל החסידים ידוע גם על דיבוק

שתחילת דרכו הייתה בנובהרדוק

והובא לביתו של תלמיד הגאון רבי חיים מוולוז'ין.

לאחר מכן עבר לאזור אחר

שם הובא אל המגיד מקוזניץ'.

זכותו יגן עלינו, אמן.

אז כפי עדות איש מפי איש

מגדולי הליטאים

כמצוטט בספר הצדיק רבי שלמה

אותו בחור היה פוסע מרחובה של חיר,

פוגש אנשים

והיה פורט לפניהם את עוונותיהם.

הוא ניגש ליהודי ואומר לו בשמחה

אני אוהב אותך.

ומיד התחיל לפרט חטאיו

שעשה בימי חייו.

היהודי היה מתמוסס מבושה על פרסום העשה בכל וברחובה של חיר לפני רבים

ומיד היה מהרהר בתשובה.

ואז הרוח

היה הופך את הטון והסגנון

ואומר לו אני שונא אותך.

ואז היה עלה מגביה את רגליו ונס ממנו.

הרוח לא היה נוח לה שעושים תשובה.

הוא היה קורא לו אחי אני אוהב אותך.

מתי שהוא היה רשע?

כשהוא רוצה לחזור בתשובה והוא צדיק

אז הוא נהפך עליו.

אתם מכירים הרבה רוחות רעות כאלה.

כשאחד חוזר, מחזיר בתשובה, שונאים אותו.

ואחד שהוא רשע אומרים אחי אוהב אותך, חולה עליך.

כן,

זה רוח רעה.

לפעמים,

עוד לפני שהיה אומר אני שונא אותך,

היה מנסה בדרך אחרת.

היה פונה אליו כאילו בתחנון,

אחי היקר,

למה לך להרהר הרהורי תשובה?

מה אתה צריך לעסוק בכך?

אך מי שהיה ממשיך להרהר בתשובה,

נפרד ממנו במנוסה.

סיבת הדבר היא

מפני שרוח טומאה ליפפה אותו.

שכידוע,

התאוות והשאיפות לא נפרדות מן האדם גם לאחר פרידת הנשמה מהגוף.

הנשמה נפרדת רק מהגוף,

אבל היא לא נפרדת מהרצונות

והתאוות שלה,

כי הן חלק הנפש הנשארים בה.

ייסורי העונשים,

אולי הם מפרידים אותם מהנפש בסופו של תהליך.

ואותו אירוח גילה ואמר

כי הוא הראשון

שזרק את האבן על זכריה הנביא.

יותר מאלפיים שנה.

הוא נע ונד,

ואין לו אפשרות להיכנס לגיהינום ולהזדקח שם

מעבירותיו.

ומשום כך

נכנס בגופו של הבחור כדי למצוא מנוח ומרגוע לזמן קצר.

דבר פלא נוסף נמסר,

שהדיבוק לא סבל להימצא בסביבת תלמידי חכמים.

כשפגש רשע, חיבק אותו וגיפף אותו,

נשק אותו שוב ושוב.

אבל כשנקלע לדלת המוט של צדיק,

לא יכול להביט.

ברח, קילל וגידף.

אנחנו מדברים על הבחור מנוורדוק, שנכנסה בו הרוח הרעה, כן, של אותו אחד שהיה מגולגל,

שהוא מי שזרק את האבן על זכריה הנביא הראשון.

רבי יוסף שלמה קהנמן,

זכר צדיק וברכה, הרב מפונוביץ',

נכנס בשבת אחת לחדר האוכל בישיבת פונוביץ'

והבחין

כי מספר שולחנות לא מכוסים במפה.

הרב פנה לקבוצת בחורים ואמר להם, בחורים יקרים, שמעונה.

מקובל אצלי מדורי-דורות הקודמים

אודות הדיבוק מנווהרדוק

שבאחת השבתות

הכניסו בכוח את אותו בחור שהיה בו הרוח אל ביתו של הגאון רבי חיים מוולוז'ין.

הבחור נבהל

והתהלך אנה ואנה בבית כמי שהאחזות טירוף.

הוא פשוט לא מצא לעצמו מקום אחיזה מפאת קדושת הבית והשבת,

והוא רץ סחור סחור

עד שמצא פינה קטנה באחד משולחנות הבית.

שם המפה התקפלה והשולחן היה מגולה.

מיד התכופף,

קיפץ,

חיבק ונשק את אותו מקום גלוי שבשולחן,

כי רק שם הייתה אחיזה לחיצונים.

זה מעשה שהיה עם הרב מפונוביץ' שלימת התלמידים,

שמקובל אצלו מה היה בביתו של רבי חיים מוולוז'ין.

אתם שומעים?

גם בדבר כזה נאחזים חיצונים.

ידוע שהרב אל נקווה

היה שר

קבלת שבת והכול ושירים על השולחן,

והיו מלאכים יורדים מן השמיים לשמוע אותו.

ושבת אחת

הם פרחו והלכו.

מה התברר?

נתגלה השרוול שלו קצת,

אז הם ברחו.

לא חולצה קצרה, חס ושלום.

שרוול ארוך,

עד הסוף,

אבל נתגלה קצת, בשעה שהוא שר,

הם ברחו.

שומעים? צניעות בגבר,

גם בזה יש לדקדק.

פעם,

כשאיימו על הדיבוק

שאם הוא לא יצא, ייקחו אותו אל הגרא מווילנה,

הוא השיב, אני לא מפחד ממנו,

כי להגרא אין עסק עמנו,

כמו שכתוב בהקדמה של הגרא לספרה דצניעותא.

וכך סיפר החפץ חיים לתלמידו רבי שלמה בלוך.

עוד שאלו אותו,

האם ידוע לו מי הם הל״ו צדיקים שבדור?

הדיבוק מנה שמות רבים

לא ידועים,

ביניהם גם את הגאון מווילנה.

אלא את הגאון הוא לא מנה בין הראשונים.

שאלו אותו,

הגאון לא הראשון?

או לפחות מהשלושה הראשונים?

והשיב להם לא,

מפני שהוא הרי קצת מפורסם.

הרי חלק ממעלותיו מפורסמות.

בספר שומר אמונים מוזכר

פעם ראשונה שייכותו של המגיד מקוזניץ' אל אותו רוח.

וזה לשונו שם.

פעם אחת הביאו לרבנו מקוזניץ' איש אחד

כדי לתקן את הנפש שנכנס בו כדיבוק.

שאלו המגיד

מי הוא היה בגלגול הקודם ובאיזה זמן?

והשיב כי יותר מאלפיים שנה שהוא בצער וייסורים,

וכי הוא היה הראשון שזרק אבן על זכריה הנביא,

ומאז אין לו מנוחה,

והולך מדחי לדחי.

וברחמי השם,

נתקן

על ידי הקדוש מקוזניץ'.

איך הוא עבר מנווארדוק לקוזניץ',

או שמא זה היה איש אחר,

שאחר כך נכנסה בו אותו רוח של זורק האבן,

קשה לדעת בבירור,

אבל מה שנספר עכשיו אולי יועיל לבירור הדברים.

סיפר רבי יעקב אידלשטיין,

זיכרונו לחיי העולם הבא,

רבה של רמת השרון,

שאלתי את רבי אליהו לופיאן,

זכר צדיק וברכה, מה עלה בסופו של אותו בחור שהסתובב רוח בקרבו?

הוא השיב כפי מה שידוע לו.

דבר הדיבוק התפרסם

עד שרבים באו לשומעו ולקבל פחד ויראת שמיים.

ללמוד עד כמה קשים משפטי שמיים על כל דבר חטא.

עד שהדבר הועבר

החלונות הגבוהים של השלטונות

אנשי הממשל חשדו כי מכשף מסתובב לו בין היהודים והגויים.

מבחינה חוקית אסור כל מעשה כישוף והעוסק בו מסתכן

בגזר דין מוות

ובכך נכנס אותו בחור לכלל פיקוח נפש והוחלט כי יש להצילו

לא רק בגלל הרוח שבקרבו

אלא אף מדין הצלת נפשות.

על כן הבריחו אותו מחוץ לגבולות המדינה למקום שהחוקים בו שונים.

כך עזב

את נובהרדוק

וילנה וולוג'ין.

לאור זאת,

שמאז אכן זכה והגיעה לקרבת יהודים אחרים שהם

גררו אותו על המגיד מקוזניץ'.

בסופו של דבר הגיע שם אל תיקונו

כפי שמובא בשומר אמונים.

רבי משה הולצברג,

ראש ישיבת קרלין סטולין,

גילה פעם כי פרטי התיקון של המגיד מקוזניץ'

עברו לאוזנו איש מפי איש.

וניאות לספר זאת לרבי יעקב אידלשטיין,

זיכרונו לחיי העולם הבא,

וכה סיפר.

בתחילה מגיד ניסה להוציא את הרוח מגוף הבחור

על ידי שמות וייחודים.

כאשר לחש באוזנו ייחודין

בשמות הקדושים,

גיחך הרוח וצחק בקולי קולות,

ואמר, אתם חושבים להפחיד אותי בדברים אלו?

את כל הייחודים הללו ידעתי עוד בהיותי ילד,

לפני כנסי למצוות.

הלוא אני מתקופת בית ראשון.

הלוא אני זרקתי את האבן הראשונה על זכריה הנביא,

ואז גאה בבכי ואמר, אל תפחידוני.

שאל אותו המגיד, אז מה הדרך שנוכל לתקן את נשמתך?

ישיב הרוח ואמר,

מאז מותי ועד היום,

לא היה תלמיד חכם שלימד עליי זכות.

אם יהיה מי שילמד עליי זכות,

יציל את נשמתי,

שאבוא למנוחתי.

הדיבוק הדגיש שחייבים ללמד עליו סנגוריה בפה מלא.

המגיד חשב ומצא לו זכות,

אך הודיע לו שיעשה זאת בתנאי

שיראה לו את דרגתו,

דהיינו את מהות רוחו, נפש ונשמה מתקופת בית המקדש.

הרוח הסכים

אך לא כאן בבית ובעיר פנימה.

בשדה מחוץ לעיר אראה לך אם תוציאני למנוחה.

המגיד הקדוש נתעטף ויצא מהעיר.

ואמר בפיו, לימוד זכות על מעשהו הנפשע,

ואחר כך נראה לפניו עמוד אש מהארץ עד לרקיעה,

ומה שעוד ראה כמובן לא סיפר.

ומה היה לימוד הזכות?

גם זה סיפר

רבי משה הולצברג, זכר צדיק לברכה.

הוא מצא לו סברה הלכתית,

שעל פיה היה לו מקום לטעות ולחשוב שמותר לו לרגום את הנביא באבן.

הוא חשב

כי היות נבואה לרעה מאת השם יתברך יכולה להשתנות

כל זמן שהנביא אינו אומרה בפיו,

היה לו לנביא לכבוש נבואתו ולא לא אומרה,

ולנסות להציל בכך את עם ישראל.

והגם שהכובש נבואתו חייב מיתה,

מכל מקום היה לו לנביא למסור נפשו בעד הצלת כלל ישראל,

כי אין יונה הנביא שרצה לברוח ולא להגיד נבואה לגויים,

כי הם קלי תשובה ולא לקטרג על ישראל.

ומשום כן חשב עליה שמותר לרגום את הנביא באבן.

ואף על פי שדברים אלה מופרכים הם,

מכל מקום היה בהם די לימוד זכות עבור אותה נשמה טועה.

מובא בחומש המגידים, פרשת ויקד.

עוד סיפר הגאון רבי אליהו לופיאן, זכר צדיק לברכה,

שביום שנפטר הגאון מווילנה

השמיע רוח צעקות שמלאכים לוחצים בו,

ושהרבה מלאכים ירדו לקבל את פני הגאון מווילנה.

ומזה ידעו אנשינו בהרדוג שהגאון נפטר לבית עולמו בווילנה.

מזה הם ידעו.

וידוע היה שאנשים פחדו מאוד להיכנס לבית שבו היה הרוח,

מחשש שלא יגלה את רשעותם.

כן סיפר רבי אליהו,

כי אותו רוח סיפר על עצמו שהוא מתגלגל מאז תקופת הנביאים,

שהוא היה הראשון שזרק אבן על זכריה הנביא,

ואותו הרוח היה תלמיד חכם גדול,

שכן כמה אנשים תלמידי חכמים דיברו איתו בלימוד.

לבדוק את הגלגול, מה הרמה שלו, אז דיברו איתו בלימוד. אמרו שהוא תלמיד חכם גדול מאוד.

תשמעו דבר מדהים.

פעם אחת קרה שהכניסו לבית שבו היה הרוח שני ספרי זוהר בתוך עטיפה.

ספר אחד נתפס בדפוס סלוויטה

שם חיר

והשני נתפס בדפוס שחיללו בו שבת.

כאשר הכניסו את הזוהר מדפוס סלוויטה

התחילה רוח מיד לרעוד וביקש שיוציאו אותו מחמת שקדושתו מפריעה לו.

אבל כאשר הכניסו לו את הספר שהודפס במקום שבו מחללים שבת היה הרוח רגוע ולא הגיב כלום.

אמר על זה רבי אליהו זכר צדיק לברכה.

הרי אין לנו שני ספרים זהים בתוכנם ובצורתם

אלא שאחד הוכן בקדושה

ואילו לשני חסרה ההכנה הזאת.

לכאורה נדמה שאין כל הבדל ביניהם

עד שבא המעשה הזה ומלמד אותנו שאכן הבדל גדול ביניהם.

עולם הנצח עמוד 207, בילקוט לקח טוב שמות.

לכן תראו שיש ספרים, ספרי קודש כתוב

לא נתפס בשבת או נייר שאין בו חילול שבת

שיש שמקפידים מאוד על זה.

מפה תבינו שלא רק אם זה כך אלא אם זה נכתב על ידי מין ואפיקוירס או כופר

או רשע אסור להחזיק את הספרים בבית.

יש את הזוהר

של פיסברג

התכלת עם פס אדום

אתם יודעים מה זה?

זה צריך לזרוק אותו מהבית. כך פסקו בדץ העדה החרדית, הבית הדין שלהם,

והרב כדורי והרב עמדיה יוסף

הם לא אמרו לזרוק, הם אמרו לשרוף.

אז זאת אומרת אלה ספרים שאסור להחזיק אותם

או הכומר שמפיץ את הזוהר

גם כן,

כיוון שהוא עוקר את התורה שבעל פה, שלא צריך בדור הזה ללמוד משנה וצריך ללמוד רק זוהר, כי בזה יגאלו כמו שהוא מבלבל,

אז לכן אסור להכניס את הספרים האלה הביתה ומי שיש לו צריך להוציאם.

שמעתי מהרב לבקובסקי

בערב רבי יואל כהנא,

בערב אלישבץ,

שכבוד קדושת

האדמו״ר

רבי מנחם מנדל

אמר לפני חמש שנים בשיחה שמצא כתוב בספרים פולניים

שפעם אחת טרח החוזה מלובלין מאוד לכוון כוונות קדושות בתפילתו ולא עלתה בידו.

באותה שעה ראה והנה אדם עומד לפניו ומתלוצץ בו

ואומר אותן הכוונות שאתה משתדל לכוון עכשיו,

כשהייתי בחיים חיותי אפילו ילדים קטנים ידעו לכוון בהם.

ושאל אותו החוזה מי אתה?

השיב, אני האיש הראשון שזרק אבן על זכריה הנביא.

ולמה עשית כך?

השיב, לפי שהיה לו למסור נפשו למיטה בידי שמיים ולעבור על איסור הכובש נבואתו,

כי גזרה רעה כל זמן שאינה נאמרת בפה אינה קשה כל כך.

כשהשלים

האדמו״ר את הסיפור,

שאל מדוע באמת לא כבש נבואתו כדי להמתיק את הדינים,

ותירץ שהנביא בשעה שמתנבא אין לו שליטה מה לדבר ומה לא לדבר,

כי אין מה שפרש רשי בבלעם,

ששם רסן בפיו ובעל כורחו דיבר.

עד כאן המעשה.

וזה לשון ספר תפארת שלמה בשער התפילה, דף יג.

מביא את המעשה באופן קצת שונה.

כאשר ידענו כן המעשה מפי אדוננו מורנו ורבינו הרב הקדוש המגן מקוזנית, שסיפר על דברי הרוח הדיבוק

באחד שבא לפני הרב רבי יהודה חסיד

משדלובצה

והרב הנאל היה מתכוון בשמות הקדושים לגרש אותו מנפש האדם ההוא.

אז שחק עליו הרוח ואמר כי בימיו הילדים הקטנים

היו יודעים מכוונות כאלה.

ושהוא היה הראשון שהרים ידו בזכריה הנביא בעת הריגתו בבית המקדש,

ומאז יותר מאלפיים שנה

הוא נדחה מכף אל כף

ולא ינוח ולא ישקוט אף בגיהינום.

זה המקבילה לסיפור הקודם.

ובספר נוצר חסד על מסכת אבות, פרק ד', משנה ה',

אומר שסיפר מרן האלוקי הריבש,

זכר צדיק וברכה, שבערי אשכנז

היה צדיק אחד שאמר קודם פטירתו שימות במיתה משונה על ידי רוצחים.

וכבר היה מאה פעמים בעולם הזה,

ובכל פעם נהרג.

ושהוא היה בזמן המקדש ראש סנהדרין,

חריף וחכם,

ולמד בסלאם המוות של התורה.

והוא היה הראשון שהכה הלחי והפנים של זכריה הנביא.

ואמר לו,

אתה עם הארץ מתנבא בנביאות?

זו הייתה הטענה של אותו אחד שהכה את

הנביא זכריה.

ועל ידו נפלו עליו עמי הארץ רשעים גמורים והרגו אותו. זאת אומרת, הוא היה הראשון שהתחיל וממנו נוספו עוד

והרגו את זכריה.

בצבא הצדיק האשכנזי,

שיכתבו על מצבתו,

פה נטמן מי שהרג זכריה הנביא.

ואמר שכבר הוא מתוקן.

זה בזמן הריבש.

600 שנה, 650 שנה.

ונראה לעניות דעתו של הכותב,

לתרוויהו הבו,

מרא מר חדאו, מרא מר חדא ולא פליגא.

כמו שאנחנו אומרים בגית תנבה, בעניין פלגש בגבעאי אין שם.

עוד מעשה?

אברך אחד,

בנו של גביר מופלג שהקדיש כל עיתותיו רק לתורה,

שוקד היה על דלתות התורה יומם בלילה,

נו ימיש מתוך האוהל,

סגור ומסוגר בתוך ביתו.

ביום מן הימים

ביקר הקיסר בעיר קרקע,

בתהום כל העיר לקראתו.

ואברך זה כדרכו בקודש, לא מש מתוך אהולה של תורה.

והמשיך לשקוד על לימודו.

רק כאשר רכב המלך

ברחוב העיר,

הציץ מחרקי חלונו לברך,

אשר חלק מכבודו לבשר ודם.

והנה באותו זמן

נפלה אבן מכיוון ביתו של האברך

על סוסו של המלך.

מייד עטו השוטרים על ביתו לראות מי העז לפגוע בחייו של הקיסר,

ולא מצאו בכל הבניין, רק את האברך.

כמובן שהוא טען שידו לא הייתה במעל,

אך ללא עיל,

והמלך גזר עליו פסק דין מוות.

כל יהודי העיר

לא נתנו שינה לעיניהם,

כי הכירו מקרוב,

ידעו בו שהוא צדיק,

ומה לו ולמעל הזה.

שגירו מכתבים לשרי המלוכה,

עשו ככל יכולתם,

ובשמוע המלך דברי אנשי עירו,

החליט לשאול את פי הרב

של העיר,

וכפי שהורה כן יעשה.

הקיסר מכבד את הרב של העיר, כמו פה היום.

להפתעת הכל,

קבע הרב

שהדין אמת והוא חייב מיתה.

ופסק הדין בוצע.

לאחר פסק הדין

התאבלו העם

והחלו לרנן על הפסק של הרב.

ביקש הרב

להביא את מיתתו של ההרוג אל בית הכנסת.

כאשר עמדו נושאי המיתה ליד בית הכנסת,

ניגש הרב אל המת

ויקרא בקול גדול

מצווה אני עליך

בגזירת התורה קום ועמוד ויוודע לעם סיבת מיתתך למען לא ירננו כל העם

בהשיקות המעלי תלונות בני ישראל.

להנה לתדהמת הכל

ישב המת במיתתו לעיני כל הרועים ואמר

אנוכי

נשמת פלוני

שזרק את האבן הראשונה על זכריה הנביא

ולכן שולחתי לעולם השפל הזה כבר חמש עשרה פעמים

כדי לתקן את אשר עיוותתי

ובגלגול זה תיקנתי הכל

ונשארה נשמתי זכה ונקייה

לכן חשב הרמב״ם חשבות לבלתי יידח ממנו נידח

ותידחה שנית

כאשר אקלקל מעשיי חס ושלום

ואת זה צפה ברוח הקודש

וציווה את כל זאת למען אביאני אל מקומי בשלום בגן העדה.

וכל העם

שמעו את הקול מדבר

ויחדלו מלהתרחם על הרב

כי ידעו

כי רוח אדוני דיברו בו ומילתו על לשונו

מופיע בליקוטי אמרי אבות על אבות

בשם עשה חיה.

רבי יצחק אייזיק מקמרנה

מספר בשם הבעל שם טוב

שבערי אשכנז

היה צדיק

שאמר קודם פטירתו שימות במיטה משונה על ידי רוצחים.

הוא ביאר שכבר היה מגולגל כאן מהעולם הזה מאה פעמים

ובכל פעם נהרג.

היה זה עונש על כך

שבגלגולו הראשון בזמן בית המקדש

היה ראש סנהדרין חריף וחכם

ולמד תורה שלא לשמה

שהיא מבחינת סם המוות

והוא היה הראשון שהיכה בלחיו של זכריה הנביא

בעת שהוכיח את העם

ואמר לו אתה עם הארץ ואתה מתנבא

ובעקבותיו הוסיפו עמי הארץ ורשעים שהיו שם להכותו עד ששפכו דמו

ודבר זה גרם

להרג של מיליונים על ידי נבוזר אדם רב טבחים

אותו צדיק שסיפר זאת לפני מותו

נתן בזה תוכחת מוסר

כמה יש לו לאדם להיזהר מלימוד תורה שלא לשמה

שהוא שם המוות

מאחר מותו ציווה שיכתבו על מצבתו

פה נקבר מי שהרג את זכריה הנביא

זה מופיע בספר הבעל שם טוב ובני היכלו עמוד רמ״ג

רבנו

שבת פעם בעיירה אחת ובאו הרבה אנשים מכל הגלילות לשבות במחיצת קודשו

וכידוע שבכל מקום שרבנו בא

עשו עבורו במיוחד סטנדר חדש

בכמה שעות קודם כניסת השבת

שאל רבנו האם יש כאן אצלכם אחד שיכול לעשות עבורי סטנדר?

עמד שם בצד נגר

בענה כן רבי אני יכול לעשות עבור הרבי סטנדר

אך רבנו לא התייחס אליו כי לא מצא חן בעיניו

אחר כך ניגש אליו איש זר

שלא מאנשי המקום

ואף אחד לא הכירו

לבוש בגדים קרועים ובלויים

עם שטריימל פרוע ואמר

רבי

אני יכול לעשות סטנדר

ואכן הוא מצא חן בעיני רבנו

האיש ניגש למלאכת הקודש, עבד בזריזות

ובעת תפילת מנחק כבר עמד הסטנדר בבית המדרש

במוצאי שבת קודש, כשכל הקהל

באו להיפרד מרבנו,

בא ביניהם גם האיש הנזכר

והתחיל לדחוף בכוח רב

עד שהגיע אל רבנו

ולחש כמה מילים באוזניו.

אחר כך ביקש מהגבאי

שיצא מהחדר,

אך הוא מיען

ופנה לצאת רק לאחר שרבנו בעצמו ביקש ממנו שיצא לכמה דקות מהחדר,

דבר שהיה לפלא בעיניו כי מיום היותו משמש בקודש אף פעם לא ציווה לו רבנו לצאת.

וחשב בליבו,

אולי רוצה האיש הזה להתוודות על חטאיו ולקבל דרך תשובה,

והוא לא רוצה שאנשים אחרים ישמעו.

וכך התעכב אצל רבנו כשעתיים.

האנשים שעמדו בחוץ רגזו וביקשו בתחנונים מהגבאי

שייכנס וימסור לרבנו שכל הקהל מחכה להיפרד.

אולם הגבאי מי אין?

חזקה עליי הוראת רבנו, אסור לי להפריע לו.

סוף כל סוף יצא האיש מחדר רבנו והקהל נשם לרווחה.

כעבור שעה

חזר האיש הנזכר,

וכמעשהו בראשונה ככמעשהו בשנייה

התחיל לדחוף בכוח,

וכעבור כמה דקות

עמד כבר אכן ניכנס אל רבנו.

אולם כמה אנשים חסמו בעדו ולא נתנו לו להיכנס,

והגבאי בא לעזרתם,

ולקח את השטריימל שלו,

וזרק אותו לעבר דלת הכניסה של הבית.

בלית ברירה,

היה צריך לעזוב את המקום לחפש את השטריימל שלו,

אולם הוא לא איבד את עשתונותיו.

כאשר מצא את השטריימל,

התחיל לדחוף בדחיפות נוראות, בכוחות לא אנושיים,

עד שהגיע לחדרו של רבנו,

נכנס אליו ודיבר עמו כמה דקות,

ויצא החוצה.

וכך עשה מספר פעמים,

וכל הקהל משתאה,

מה יש לרבנו עם האיש הזה?

כאשר חזר רבנו לביתו,

סיפר שהיו אצלו בשבת קודש אנשים חשובים מאוד,

וביניהם היה גם אחד מהלמ״ו צדיקים נסתרים,

והוא עשה לי סטנדר,

וגם דיברתי עימו ביחידות

שעות אחדות.

בפעם הראשונה שבא אליי אמר לי שהוא מהלמ״ו צדיקים נסתרים,

לא האמנתי לו,

אמרתי לו שייתן לי סימן.

נתן לי סימן שיש לו רוח הקודש.

אמרתי לו אין זה סימן כי יכול להיות שיש לך רוח הקודש,

אבל אינו מוכרח להיות שאכן אתה מהלמ״ו צדיקים נסתרים.

אמר לי אני יכול להגיד עוד דבר,

שכאשר התפלל רבנו בשבת קודש באו אל התפילה מעולם העליון זקניו הרבנים הקדושים,

רבי יצחק מקליש,

מארב הקדוש רבי אהרון לייק מפרמישלן,

ועוד כמה,

חוץ מאביו הרב הקדוש רבי ברצי,

שהוא לא בא.

אמרתי לו מזה גם כן אינני יודע שכבודו

הוא מהלמ״ו צדיקים נסתרים.

אחר כך אמר לי

יודע אני דבר שאף בריאה בעולם אינו יודע חוץ מרבנו ואני.

וכאשר אמר לי את הדבר,

והוא לא פירט מה הוא אמר לו,

אמרתי לו, עכשיו אני יודע שכבודו הוא מל״ו צדיקים נסתרים.

אחר כך שאלתי אותו,

מה הוא רוצה ומדוע בא אליי?

ואמר לי

שיש חמור שעומד במקום הסמוך לכאן,

באשר בו מגולגל האיש שזרק אבן על זכריה הנביא,

והגיע הזמן שנשמתו תתוקן.

על כן באתי לבקש מרבנו שייתן לו תיקון.

שאלתי אותו,

האם עליי בלבד מוטל לתת לו תיקון?

הרי יש עוד צדיקים שיכולים לתת תיקון.

וענה לי,

אף על פי כן אבקש מרבנו שייתן לו תיקון,

כי הוא נמצא בשכנות.

רבנו סיים ואמר, עד כאן אוכל לגלות

מה שדיברתי עימו.

יותר לא אוכל לגלות.

זה מופיע במאמר מרדכי.

כל זה לקוח מתוך הספר משנת הגלגולים.

הרבה תיקונים, הרבה גלגולים.

אפשר שפעם זה תיקון של נפש,

פעם זה תיקון של רוח, פעם תיקון של נשמה, ויש חלקים בזה, ויש עוד כל מיני.

בקיצור,

שום דבר,

שום דבר

לא נחסר,

לא נעדר.

על כל דבר יביא במשפט.

ולכן, צריך להיסער מאוד.

וראינו האדמה,

פעם אחת,

פעם אחת, פתחה את פיה וכיסתה את דמו של הבל. אמר לה הקב' ברוך הוא, לעולם אני לא רוצה לשמוע אותך יותר.

לכן, זמירות מכנף.

הארץ, שמענו,

ולא מפי האדמה.

אתם שומעים כזה דבר?

אספה, שמדבר נבלה,

שעוקר תורה,

שעושה דברים איומים,

שנותן הוראות לקרוע מודעות

ולבטל שיעורי תורה,

מה מחכה לו?

איזה גלגולים,

באיזה חמורים הוא ייכנס,

באיזה כלבים,

צעקנים ואחרים.

וואי, וואי, וואי, מה מחכה להם?

אומללים.

רבי חנניהו בן הגשי אומר,

עושה גודל ומרוזו גודל ישראל,

לפיקו חרבו לעולם תורו ומצוות,

שנעמור אדונו נעפש למען צדגו, יגדיל תורה ויעדיל.