טוען...

קניין ל"ח - מכריעו לכף זכות

 בית מדרש 'קהילות פז', בני ברק
 תאריך פרסום: 12.06.2014, שעה: 21:31

הורדת MP4 הורדת MP3


יד' סיון תשע"ד - קניין לח'- מכריע לכף זכות  - מח' קנייני התורה

 

ארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם: לח' מכריעו לכף זכות.

רש"י אומר: שדן את חברו לזכות,

המדרש שמואל אומר: כי אם לשום דבר יהיה דן את חברו הלומד עמו לכף חובה, תכף תתפרד החבילה. על כן אמר: ומכריעו לכף זכות, ואם יש לחברו איזו מידה מגונה ומכעיס אותו, דן אותו לכף זכות ואומר: לא היה בליבו רק טוב.

זאת אומרת: בשעה שאדם דן את חברו לכף חובה הוא גורם שתתפרד החבילה דהיינו: הוא וחברו יתפרדו, כי בדרך כלל האדם לא אוהב לקבל תוכחת ואז ממלא הוא יאמר: "מה, כך הוא אוחז ממני, הוא לא בודק ולא מברר והוא חושב שאני כזה וכזה?" וזה יגרום שתתפרד החבילה, על כן מכריעו לכף זכות. ואם יש לחברו איזו מידה מגונה ומכעיס אותו, דן אותו לכף זכות ואומר: "לא היה בליבו רק טוב": כלומר, זה לא יצא ממקור רע אלא ממקור טוב.

כל זה מדובר באדם ששומר תורה ומצוות, לא מדובר באדם שהוא מוחזק לרשע וכו'.

 

דרך חיים אומר: "שאם לא יהיה דבר מחברו שמגיע לכף חובה משתדל עם חברו להכריע אותו לכף זכות", כלומר: גם אם רואה שחברו עושה דבר מסוים שלפיו הוא מגיע לכף חובה, משתדל עם חברו להכריעו לכף זכות. כתוב: מי שמוחזק לאדם טוב ובסדר ששומר תורה ומצוות, גם אם יש % 1 לזכות ו-99 % לחובה במקרה המסוים הזה אנו צריכים לדונו לכף זכות, אפילו באחוזון, זה באדם שהוא תמיד בסדר אבל וקרה מקרה ש....

ואם זה הפוך באדם שהוא רשע לגמרי והוא מוחזק תמיד לרשע ומפורסם למעשיו: גם אם נראה דבר שב- 99% מורה שהמקרה הזה ממש בסדר, ויש אחוז אחד לתלות שהוא לא בסדר: תולים באחוז.

"כשרואה חברו נתקל בדבר הלכה: אינו מתכבד בקלונו אלא מתהפך בזכותו ליישב דעתו לתרץ להראות פניו לסברתו".

הוא אומר: כשאתה רואה שחברך נתקל בהלכה, נכשל, אל תתכבד בקלונו, או זהו סוף סוף ברוך השם אני יכול להגיד שגם הוא נכשל בהלכה, אלא להפך בזכותו ליישב דעתו: מה שהוא אמר יכול להיות שהוא נכשל בלשונו, באיזה שהוא מקום פספס משהו קטן אבל המרחק לא גדול לאמתה של תורה וכו', צריך לתרץ את דבריו ולהראות פנים לסברתו.

להעמיד את הסברתו תמיד צריך להשתדל לתרץ את דבריו שלא להתכבד בקלונו כמו שלמדנו בשיעורים האחרונים.

בכמה פעמים מוצאים שאדם חשוב אומר דבר שהוא לא כל כך.... לא לצחוק עליו. יש כאלה הרבה.

התפארת ישראל אומר: "שבהיות כף מאוזני הדעת של חברו נוטה פעם להרע ופעם להיטיב, יטריח להכריע מחשבותיו לטוב לצד זכות, כיוון שהוא נמצא במצב כזה יכריע לכף זכות". הוא רצה לומר שדן את חברו לכף זכות.

אלה ההגדרות עכשיו לפי זה נראה מה המעשים והעובדות;

 

העיר רבי יוסף חיים זוננפלד, התנא במסכת אבות מלמדנו "הוי דן את כל האדם לכף זכות": דוק שאמרו, אין לדון את אדם, את האיש שטעה ועשה את שלא היה ראוי לעשות.

לא כן הנידון על המעשה, על המעשה אין לדון לכף זכות, שכן שם אין הנידון על הגברא כי אם על המעשה כשלעצמו: הכשר או טרף המעשה, הטוב הוא אם רע? שם אין מקום לרחמים ולכף זכות וצריך לדונו כמות שהוא, כי שדעת תורה קובעת לחיוב או לשלילה, ואולם את האדם את עושה המעשה, יש אומנם לדון כל עוד אפשר לכף זכות.

 

אז רבי יוסף חיים זוננפלד מעיר לנו שכאומרים "הוי דן את כל האדם לכף זכות" זה את האדם לדון לכף זכות ולא את המעשה, זאת אומרת: אם הוא עשה מעשה שלא יעשה אז "המעשה הוא לא יעשה" על זה לא דנים בכלל. אבל מה הסיבה שהוא עשה את זה, מה גרם לו אם זה אונס, אם זה חלישות הדעת, אם זה שגגה, פה יש מקום לדון לפי הכללים לכף זכות אז צריך לדון- את האדם אבל, לא את המעשה.

וזו הבעיה שיש הרבה אנשים שנכשלים שאת המעשה הם מנסים להצדיק אז ממלא יוצדק האדם, זה לא נכון: המעשה לא יעשה, כי אדם זה אדם ועל האדם תחפש זכות, כי תלוי בנסיבות שגרמו לו אבל- על המעשה לא.

 

רבי שמחה זיסל נהג לומר בבדיחותא: מפני מה נברא שכלו של אדם עם קורטוב של עקמימות? כדי לדון את חברו לכף זכות יש לפעמים לעקם את השכל הישר.

אתה רואה טוב אתה רואה ברור, האדם עשה מעשה שלא יעשה, אבל בשביל זה הוא אומר בבדיחותא: למה בשכל של האדם יש עקמימות קצת? למה הוא נברא עם עקמימות לאיזה צורך השכל יכול להתעקם? הרי השכל הוא דבר ישר? "כי אלוקים עשה את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים", אז אם השכל ישר אז לכאורה היינו רואים הכל ישר, לא היה משתנה השכל של פלוני מאלמוני, כולם היו צריכים לראות אותו דבר.

אבל לכאורה יש מקום לשכל לעקמימות, ובשביל מה צריך שהשכל יהיה קצת עם עקמימות? בשביל לדון לכף זכות הוא אומר, בבדיחותא הוא אומר: כדי לדון לכף זכות כי לפעמים צריך לעקם את השכל הישר כדי לדון לכף זכות.

 

כתב רבי אלכסנדר זיסקינד בעל "יסוד שורש העבודה": "כשרואה את חברו עשה איזה מעשה או יצא מפיו איזה דיבור שלכאורה הוא נגד רצון הבורא יתברך הן המעשה והן הדיבור, יש לדונו תכף לכף זכות", זה מדובר שרואה בחברו, באדם ששומר תורה ומצוות,

ויחשוב מחשבתו בזו הלשון: "הרי מוכן ומזומן לקיים מצוות עשה, של "בצדק תשפוט עמיתך", ומתאמץ בהתאמצות גדול במחשבו למצוא לו איזה זכות מעשה ובדיבור ההוא, ואף שהיה טועה בדבר הזה במה שדן אותו לכף זכות עם כל זה עשה רצון הבורא יתברך שציווה על זה במצוות עשה, "בצדק תשפוט עמיתך", בוודאי עשה נחת רוח לפני ה' יתברך בקיום מצוות עשה זו, אך אם לא דן אותו לכף זכות ונתחזק בעניו בחזקת רשע: לא יתאמץ בשבילו לעשות לו איזה טובה בכל יכולתו ובעת הצטרכותו, ואז הוא עובר גם כן על מצוות עשה של: "ואהבת לרעך כמוך".

מזה שהוא לא ידון אותו: "בצדק תשפוט עמיתך", הוא גם יעבור על כמוך". כי הוא כבר מחזיק אותו בחזקת רשע הוא ירצה בקרבתו וכו', וממלא הוא יעבור: "ואהבת לרעך על "ואהבת". שוב פעם: זה לפי הכללים שאמרנו קודם שתלוי במי אנחנו מדברים.

דבר נוסף צריך לדעת: צריך גם להיזהר בשעה שאדם דן לכף זכות קודם כל: האם זה בליבו או בפרהסיא, או ללמד עליו זכות אצל הרבים וכו', זה דבר שצריך שיקול דעת גדול, כי אם הוא מלמד עליו דעת זכות ברבים, כמו אותם אלה שלמדו זכות על מחטאי הרבים זו עבירה שאין כדוגמתה.

 

היו רבנים שעלו לרדיו וידעו שזה איסור גמור של 'החטאת הרבים', וכתבו על זה כל גדולי ישראל, והם עמדו כאילו ללמד עליהם זכות, מה שייך ללמד זכות על מחטאי הרבים? ומה עוד בפרהסיא, כאילו אתה מוריד את כל הרבנים שהרבנים הם מחייבים את כולם, ולא מלמדים זכות, ולא השאירו מקום ללמד זכות, ואמרו שזה אסור, ואין להם חלק לעולם הבא, והוציאו אותם מהעולם הבא, ובא הצדיקון ועולה לרדיו ומלמד עליהם זכות, שהם 'משמחים', כאילו לא ידעו גדולי ישראל שהם משמחים, ושזה מצווה לשמח וכו' מה זה, זה ללמד זכות? זה להרשיע את גדולי ישראל! זה להלבין את פניהם ברבים! אתה לא יכול ללמד זכות על מישהו על חשבון זה שאתה גורם לאחר לצאת בצורה הכי גרועה שיכולה להיות.

אז גם אם אדם ירצה ללמד זכות צריך לשקול; איפה, מתי, איך, מה החשבון גם? אינך יכול ללמד זכות על זה ולפגוע בשני, אז צריך בזה הרבה חוכמה.

 

לכאורה מעיר רבי משה שווייפ, ישנה סתירה בין מעלת "ומכריעו לכף זכות" לבין מצוות "הוכיח תוכיח": כי אם מצווה אדם לדון את חברו לכף זכות, כיצד ועל מה יוכיחו? כאילו אם זה מצווה תמיד שצריך ללמד זכות על אדם, אז וודאי תקיים "הוכיח תוכיח את עמיתך", אם אתה מלמד עליו זכות, מה יש להוכיח?.

 

אז הוא אומר: "ולא היא: הן לא מתנקשות, ההנהגה כלפי השני חייבת אומנם להיות תקיפה, ברם, ההנהגה הפנימית חייבת להיות כולה של חסד".

 

הוא שאמרנו: כלפי חוץ צריך להיות תקיף על עצם המעשה, אבל הבחינה פנימית צריך להיות כולה חסד.

מי שמתהלך בעולם וקובע בנחרצות שלזה מגיע כך ולזה כך, עם פלוני צריך לנהוג זו ועם אחר בדרך אחרת, ללא כל גילוי חסד כלפי הזולת: הרי הוא מעמיד עצמו בסכנת נפשות, משום שכך ידונוהו בשמים גם כן.

"דווקא בקרב עובדי השם" מוסיף רבי משה שווייפ: "עלולה להתפתח מידת הדין ללא הרחמים אחת התקלות שיכולה לבוא מהתחזקות ושוב התחזקות המחויבת, היא שהופכים להיות קפדן כלפי מי שאינו עומד באותו מצב של התחזקות.

המתחזק מרגיש את המאמץ שהוא משקיע בעבודה, הוא חש את המאמץ במחשבתו בשעת התפילה, כתוצאה מכך הוא מביט על זה שעומד סמוך אליו שאינו מתפלל בדרך זו במבט של ביטול, מהלך מחשבה זה שגם בידי זה שאין בידו עוונות גלויים חסר לו רק את הנקיות בעבודה, עד עתה לא הזכירו זאת, אבל במחשבה זו: הוא מטיל עצמו בסכנה ומזכירים לו עוונותיו, עבודתו של אדם חייבת שתהיה בהנהגה שמעביר חטא, ההרגשה הפנימית חייבת להיות כולה חסד ובהנחה של: "והוי כל אדם לכף זכות" למדו מהפסוק: "בצדק תשפוט עמיתך" והרי זו מצווה עשה דאורייתא המראה יחס אל השני".

 

(הרב חוזר על הדברים להסבירם):

הרב משה שוייפ, אומר שלכאורה יש סתירה בין "הוכיח תוכיח" ל"בצדק תשפוט עמיתך", אז הוא אומר לא, אין שום סתירה, בהנהגה החיצונית כלפי השני חייבת אומנם להיות תקיפה, זאת אומרת: צריך להוכיח את האדם על מעשה לא טוב שעשה על פי התורה או מצווה דרבנן ששומר תורה ומצוות צריך להוכיחו.

אם זה חילל שבת בפרהסיה והלאה מומר וכו': אין מצווה להוכיחו אין דין ערבות ולא כלום, אם אתה רוצה מצד החסד להחזירו בתשובה: מצווה רבה, אבל לא מלמדים זכות עליו, אלא אם כן אנו יודעים שהוא תינוק שנשבה,

והרב אלישיב אמר: "שאין תינוק שנשבה בימינו".

שאלו אותו: "אבל החזון איש אמר בזמנו שיש תינוק שנשבה?"

אמר: "אני סובר לא כך". כלומר לפי מה שהוא רואה בדורנו אין תינוק שנשבה, כולם יודעים מה זה תורה מתווכים עליה רבים עליה ונכנסים נגד הדתיים והחרדים מבטלים כל דבר שרק אפשר וכו'.

 

עכשיו רוצים לחוקק חוק וחברי כנסת חתמו הם רוצים שיהיה נשואים אזרחיים, עכשיו מסלול מקביל לעוקף את נישואים על פי דת משה וישראל. שכל אדם יוכל להתחתן בחתונה אזרחית כמו הגויים כמו הנוצרים בדיוק אותו דבר.

בקיצור מנסים לערטל את היהדות מארץ ישראל כמו שאמרנו מהקמת קום המדינה כמו תמיד מאז ומתמיד היתה לעשות את היהודים מערביים, לכן אומרים שאנו מדינת המערב האחרונה שעדיין לא עשתה נישואים אזרחיים, אז אנחנו מדינת המערב הפרוע, זה מדינת היהודים זה מדינת המערב הפרוע וכיוון שכך גם אנחנו כמו הנוצרים בדיוק עם נשואים אזרחיים וזהו.

 

מכל מקום ההנהגה החיצונית כלפי השני חייבת להיות תקיפה, אבל ההנהגה הפנימית חייבת להיות כולה חסד, זאת אומרת: גם כשאתה רואה מישהו עושה משהו: צריך לרחם עליו מאיזה סיבות הוא עושה את זה, חוסר דעת, לא למד כראוי, הוא טרוד בכל מיני עניינים, אם יש מקום ללמד זכות: אז בפנימיות שלך לא בחיצוניות, כי בחיצוניות אתה מלמד עליו זכות אז אתה מוריד את התורה, כאילו אתה מצדיק את המעשים הלא טובים כנגד התורה אז מה נשאר? אם יעמוד אדם כזה, בפרט שהוא רב והוא ילמד זכות על אדם שעשה עבירה בפרהסיה על עבירה שעשה: אז מטיל על האנשים מצב שאומר: 'מה אני הולך להיות חסיד? אני משתדל ובסוף אומרים: מה אתה? זה בסדר מה שהוא עשה! מה בסדר? אז מה שאני עושה זה מיותר!' אז אתה מוריד את הבן אדם שבאמת עובד את השם, כי כך מחליש אדם שמשתדל לדקדק במצוות. אז צריך בזה זהירות.

 

שהברדיצ'וב רבה לימד זכות על ישראל, זה כלפי הקב"ה, זה כל מעשה שהוא ראה, הוא לא אמר לבן אדם אתה בסדר גמור שאתה מחלל את הכל, זה מצוין מה שאתה עושה, אתה צדיק, הוא לא אמר, הוא אמר לקב"ה: "רבונו של עולם, תראה איזה נקודה יפיפייה יש ביהודי, אפילו לא מקיים כלום אבל תראה נקודה זאת תראה כמה".

פעם הוא אמר לדוגמא על אחד שהוא גדול ממנו בדבר אחד: "הוא בחיים לא חשב מחשבות על תורה בשירותים", זאת אומרת: לפעמים תלמיד חכם יכול להיכשל, הוא נכנס והוא סוחב אתו את הגמרות כמו שאומרים, לנתק מגע זה קצת קשה למי שכל הזמן עוסק בתורה, אז הוא אומר: "אבל הוא אף פעם לא נכשל בזה", אבל זה כלפי שמיא, הוא לא אמר לו: "תמשיך ככה כל הכבוד אתה יותר גדול ממני" לא! זה רק להראות שאפשר למצוא בכל יהודי נקודה מסוימת שאפשר לשבח אותה, ללמד עליו איזה זכות כלפי שמיא שירחמו עליו, מסכן, אבל כלפי חוץ: הוא היה יכול להגיד ברבים דבר כזה? אז כולם היו קופצים על זה להיות כמוהו לא? – 'אם הברדיצ'וב רבי אומר שזו המעלה? אז מה אנחנו צריכים לשמור על כל המצוות? קדימה אפשר להתפשט'.

שאלה בקהל: אבל תינוק שנשבה תופס בחוץ לארץ?

הרב: זה לא קשור לתינוק שנשבה תופס בחוץ לארץ, הרמב"ם אומר: שתינוק שנשבה זה כמו אחד שנפל לבין השבאים בגיל שנה נגיד, {שבאים שבו אותו} והיה אצל הגויים כל הזמן ולא ידע מיהדות, אז מצווה להשיבו לאיתן התורה, זה הציור שמביא הרמב"ם על תינוק שנשבה. אבל אם שגדל בין היהודים וחי בין היהודים ורואה הליכותיהם ואת מנהגותיהם ויודע גם להתווכח עליהם, הוא יודע גם מה הם עושים וזה לא מוצא חן בעיניו ולמה ככה ולמה ככה בלי שאדם יברר, מה הוא יותר טוב ממי שחייב בשבע מצוות בני נח וגם אותו לא לימדו אותם והוא חייב בשבע מצוות בני נח? כל גוי באפריקה שחי בין השיחים שם חייב לדעת שבע מצוות בני נח, לא יודע הוא מתחייב, הוא לא יכול להגיד שאביו לא לימד אותו ולא כלום.

רבי אלחנן ווסרמן אומר: שזה מצוות שכליות אדם צריך להשיגם לבד, והרמב"ם אומר: שהוא יידע שהוא מחוייב בשבע מצוות בני נח ממתי שמשה רבינו נתן את התורה מהר סיני זאת אומרת: שעיקרן וייסודם הוא מן התורה אפילו שהם קדמו לפני, מרגע שנתנה התורה הוא גם צריך לדעת שזה מחוקק בתורה. ואם לא הוא לא מקיים את המצווה. אז מה נגיד על אדם שנמצא בתוכנו? ומה נגיד על ספרדי בכלל שגדל בבית ספרדי ויש לו רקע וכו', זה לא כמו היום שתגיד שאשכנזים ששלוש דורות כי הוריהם והורי הוריהם לא ידעו כלום, אבל אין דבר כזה, אין קיבוצניק היום שלא יודע מה זה תורה, מה עוד שקיבוצניקים הפוך, בקום המדינה היו לומדים תנ"ך, יותר מה שהחרדים היום לומדים תנ"ך, לא בכדי היו מחלקים בצבא תנ"ך, כל מי שהתגייס קיבל תנ"ך כל שמסיים תיכון תנ"ך, מסיים יסודי קיבל תנ"ך, זאת אומרת: תנ"ך היה מוחזק לא לקיים ללמוד, זה ספר הספרים שלנו וכו' וכו', אז מושגים וודאי שהיה, ויש כאלה שבאמת שלא יודעים כלום, שכשהוא רואה מישהו מניח תפילין הוא לא יודע מה הוא עושה, הוא לא ראה כזה דבר, הוא לא יצא מן הקיבוץ הוא לא יודע שום דבר. אבל הרב אלישיב אומר: שבימינו אין דבר כזה כבר תינוק שנשבה,

 

בכל אופן: מי שמתהלך בעולם וקובע בנחרצות: שלזה כך מגיע ולזה כך מגיע, עם פלוני צריך לנהוג זו ועם אחר בדרך אחרת ללא כל גילוי חסד כלפי הזולת: הרי הוא מעמיד עצמו בסכנת נפשות למה? כי אם אתה מחייב את כולם יחייבו אותך בדין למעלה גם כן, כי אתה תמיד מחייב אתה לא רואה צד זכות "אז דנים את האדם מידה כנגד מידה" אם אתה מחייב את כולם לא רואה שום צד זכות גם אותך יחייבו בשמים ללא צד זכות, אז מכניס את עצמו לסכנת נפשות,

מוסיף רבי משה שווייפ, דווקא בקרב עובדי ה' עלולה להתפתח מידת הדין ללא הרחמים, באחת מהתקלות שיכולה לבוא מהתחזקות: מהתחזקות המחויבת שאדם חייב להתחזק בעצמו כל הזמן, היא גורמת שהופכת אותו להיות קפדן כלפי מי שאינו עומד באותו מצב של התחזקות.

נגיד אדם שהחליט לעבוד על תפילה, לעמוד התפילה ולהתכוון בכל דבר וכו' והא מביט על השני ורואה שהוא אינו מקפיד כמוהו, רגע רגע, רק אתמול התחלת להתכוון לעשות את הפעולה זאת עד אז וויתרת לעצמך הכל היה בסדר נכון? ואתה התחלת להתחזק נאמר שבועיים בערך, ואתה מתחיל להסתכל על כולם מגבוה: איך הוא מתפלל? איזו תפילה זו? אתה גורם לעצמך עכשיו תקלה, המתחזק מרגיש שהוא מתאמץ משקיע בתפילה ובעבודת ה', והוא חש את המאמץ במחשבה בשעת התפילה, כתוצאה מכך הוא מביט על זה שסמוך אליו שאינו מתפלל בדרך זו ומביט עליו במבט של ביטול, מהלך מחשבה זה גם אצל מי שאין בידו בידו עוונות גלויים, חסר לו רק את הנקיות בעבודה, דהיינו: את הצדדים האלה שלהיות נקי כלפי אחרים, עד עתה לא הזכירו זאת, אבל במחשבה זאת, הוא מטיל עצמו את הסכנה ומזכירים לו את עוונותיו, ומה היה אתך עד לפני שבועיים איך אתה הייתה? אז עבודתו של אדם חייבת שתהיה בהנהגה שמעביר חטא, ההרגשה הפנימית חייבת להיות כולה חסד.

 

ההלכה "והוי כל אדם לכף זכות" למדו זאת מהפסוק: "בצדק תשפוט עמיתך" והרי זו מצווה דאורייתא המורה על יחס לשני.

יתכן שהיהודי השני באמת גם הוא רוצה להתחזק אבל יש לו דאגות יש לו בעיות מישהו חולה בבית הוא לא מרוכז, הוא גם רוצה להתחזק בתפילה, הוא אינו מצליח לתפוס ראש כל הזמן נכנסות לו מחשבות לא טובות, אז זה שכבר מתחזק ומסתכל עליו מלמעלה ומה יקרה חלילה שבעוד שבוע שגם לך יקרה משהו, שמישהו יהיה חולה בבית או אתה מודאג או שהבן בבית חולים, אתה בטוח שתעמוד באותה מדרגה שהגעת עכשיו? אולי אתה בעצמך תעמוד במקום שבו אתה לגלגלת עליו, אז אדם יידע: "לעולם אין חוסן", ואם אתה באמת דואג לחבר שלך אז קח אותו לשיחה, אחרי התפלה תיגש אליו: ראיתי איך התפללת חבל, שתי דקות מאמץ ואתה יכול לעבור על התפילה על הצד הטוב ביותר, למה אתה מתפלל ככה? יש לך איזה בעיות? תדבר, אם אתה רוצה לעזור לו באמת אל תסתכל עליו מגבוה, אל תשאיר אותו כמות שהוא העיקר שתגיד עליו כך וכך, גש אליו ותעזור לו.

 

אחד רואה שמישהו הולך ונופל, הולך ונופל, הולך ונופל, הולך ונופל, עומד בצד ואומר: 'תראה את זה לא יודע ללכת', אם אתה רואה כך: תיגש אליו תראה לו איך הולכים, תעזור לו תראה למה הוא נכשל? אולי הנעל שלו לא קשורה טוב, הוא הוא החליף את הנעליים, תבדוק מה קרה, למה הוא נופל מה הוא רוצה ליפול? אז מה אתה מלגלג עליו עומד מנגד ואומר: 'תראה הוא לא יודע ללכת'.

אדם לא שם לב, כי אדם רוצה לראות בעצמו יתרון על חברו, הוא שמח 'להתכבד בקלון חברו', אדרבא! אם חברו נופל, אתם שמים לב שטבע האדם שרואה מישהו נוסע במהירות ובום טרח נופל מחליק: כולם צוחקים 'ראית איזה קטע!' מה זה 'איזה קטע?' בן אדם כמעט מת, - בשבילו זה 'קטע', אנשים שמחים  בתקלה של חבר, אתם מאמינים כזה דבר? שאדם שמח בתקלה של חבר?.

מי זוכר את תפילתו של רבי נחוניה בן הקנה שאומרים אותה טרם הלימוד? תגיד בקול רם: "שלא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי" שמעתם?

רבי נחוניה בן הקנה תנא קדוש לפני שהוא נכנס לבית המקדש ומתפלל תפילה: "שלא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי" מי זה חברי? תנאים גדולים כמוהו, יושבים בבית במדרש והוא נכשל בדבר הלכה, הוא אומר: "ולא ישמחו בי חברי": הם עלולים לשמוח בתקלה שלי, אז מתפלל שהוא לא יכשל ובזה הוא מכשילם אותם שישמחו בו, ישמחו שהוא נכשל, "ולא יכשלו בדבר הלכה ואשמח בהם!", וגם אני מסוגל שאם הם יכשלו אני ישמח בהם בתקלתם, זה טבע של בן אדם, לא יאומן כי יסופר, וזה בתפילה!,

זו תפילה מיוחדת תפילת רבי נחוניה בן הקנה לפני שמתחילים את הלימוד.

אומרים בקהל: זה סדום,

הרב: זה סדום אתה אומר, זה סדום.

נו, תתבוננו, כה זה מתי אנשים מגחכים? מתי מבסוטים? מתי זה עושה להם את היום? כשיש להם לספר על מישהו שנכשל, ראית את ההוא איזה קטע? שלחתי לך בSMS תראה, איזה קטעים, זה טבע האדם, על זה צריך לעבוד.

לכן התורה מלמדת: "בצדק תשפוט עמיתך", מפה יוצא: "הוי דן את כל האדם לכף זכות".

 

את שורש ויסוד מעלת "ומכריעו לכף זכות", שזה אחד מהדברים שבהם נקנית התורה, בלי זה אי אפשר לקנות את התורה, מבאר רבי דוד קרנגלס: כשם שה' יתברך נתן לנו הרבה מצוות שבין אדם לחברו, שתכליתן לנטוע ולהשריש בליבנו מידות טובות: כחסד, רחמים, חמלה וחנינה, אהבה הבריות, וכל אלו נכללו בשם אחד: "לב טוב", מי שיש לו לב טוב יש לו את כל המעלות: חסד, רחמים, חמלה וחנינה, אהבה הבריות וכו', כן נתן לנו השם יתברך מצווה אחת, אחת ויחידה במינה, אחת שהיא ברום המעלה, שתכליתה לנטוע ולהשריש בשכלנו: חסד, רחמים, חמלה וחנינה, וכל אלו נכללו בשם אחד: שכל טוב, זאת אומרת: שהשכל הוא שכל של חסד ורחמים, השכל הוא השופט והדיין שדן ומכריע בכל דבר, וכשהשכל הוא טוב אינו דן במידת הדין הקשה, אינו דן "בהיקוב הדין את ההר" ובכל החריפות אלא בעין טובה, ומשתדל בכל כוחו למצוא איזה צד זכות להקל ולמתיק את הדין, ואם רק אפשר אפילו בדרך רחוקה ועל צד הדוחק לדון לכף זכות, יש לעשות זאת ולקיים בזה את מצוות: "בצדק תשפוט עמיתך".

 

וזו היא מצווה שאנו מחייבים להתרגל בזה, להדריך עצמנו להטות שכלנו לצד החסד, לבקש בכל הכוחות להצדיק חברנו, למצוא טענה וזכות שהוא זכאי לגמרי או לכל הפחות להקל עוולה מעליו, וכמו למשל אם בעל דין שוכר סנגור: הרי הסנגור ממציא כל מיני טענות ותחבולות להציל את בעל דין מדינו. כן?

אתה יודע שאתה לא בסדר כל כך ואתה לוקח עורך דין "תציל אותי", מה זה מה התפקיד של הסנגור? הוא ממציא כל מיני טצדקי וכל מיני נקודות וזוויות להסביר שלא היה כן היה ואם היה לא היה וכן הלאה, כך אתה צריך להיות סניגור על החבר, כך ממש צריכים להמציא טענות ולימודי זכות לדון חברנו לכף זכות.

טעם המצווה ומטרתה היא שיהיה לנו שכל טוב, שכל מלא חסד ורחמים, מלא חמלה וחנינה כשם שחוכמתו יתברך מלאה חסד ורחמים, בלי תערובות דין כלל כמבואר בספרים הקדושים.

 

לפי דבריו של רבי דוד קרנגלס: הקב"ה נטע בנו לב טוב למי שיש, וזה כולל את כל המעלות, כך גם שכל טוב: והשכל כיוון הוא דיין צריך שיהיה בו גם רחמים וחמלה וחנינה וחסד וכו', ולא ללכת בהיקוב הדין את ההר ובכל החריפות אלא כמובן במקום איפה שיש תקלה לרבים, באדם חס ושלום שנוהים אחריו שהולכים וטועים ומכשיל וכו', אז יש כללים במי כן ובמי לא, אבל בעיקרון צריך שהשכל יהיה סנגור ללמד על הצד השני במה שאפשר, ועד כמה יש להשתדל להכריע את הזולת לכף זכות.

הרב: יש לי קלטת "בצדק תשפוט עמיתך", כדאי לשמוע אותה אני גם מביא כמה מעשים נפלאים שם.

 

עד כמה יש להשתדל להכריע את הזולת לכף זכות נוכל ללמוד מהמעשה הבא: באחד מימי חול המועד ביקש רבי איסר זלמן מלצר מתלמידו בן משפחתו רבי דוד פינקל עט וקסט דיו, {באחד מימי חול המועד - לא כותבים בחול המועד} והוא ביקש: רבי דוד שהיה חביב עליו ביותר מפני כישרונותיו פקחותו ויראת השמים שבו הבין מיד, שאם ראש הישיבה מבקש לכתוב בחול המועד אין הדבר פשוט. אולם הואיל ורצה להבין את פשר הדבר, נזדעק ואמר: "חול המועד חול המועד!",  

- "לא שכחתי שהיום חול המועד אבל עלי לכתוב משהו אין בכך כלום במה שאני רוצה לכתוב, אבל צריך לכתוב",

מה פרוש "צריך לכתוב בחול המועד? וכי זה עניין של דבר האבד?" שאל רבי דוד ולא הרפה,

-         "רבי דוד היקר זה שום דבר זה באמת שום דבר, אבל עבורי זה עניין של פיקוח נפש!" ענה לתלמיד,

"פיקוח נפש?" נדהם רבי דוד,

-         "כן" השיב לו ראש הישיבה "אצלי זה בחינת פיקוח נפש, אבל כבר אמרתי לך אין בכך כלום זה שום דבר, אבל אצלי יש בעניין זה משום פיקוח נפש".

 

רבי דוד ידע שאצל רבי איסר זלמן מלצר כל מילה מדודה ושקולה, קם ממקומו והביא את העט והדיו, לקח ראש השיבה את העט וכתב מילים אחדות והכניס את הנייר לכיסו, ואמר לתלמידו: "כעת אפשר להמשיך ללמוד", נדהם רבי דוד הרי זה עתה אמר ראש הישיבה שעבורו יש בכתיבה הזו משום פיקוח נפש, ומיד לאחר כתיבת מילים אחדות הכניס את זה לכיסו, וממשיך ללמוד בניחותא, דבר זה נראה תמוה, איפה נעלם הפיקוח נפש על ידי זה שכתב כמה מילים והכניס לכיס?

הרגיש רבינו בתמיהה פנה אליו ואמר לו: "ידוע לך נכנסים בחול המועד מבקרים רבים לאחל לי חג שמח, והואיל ומספר האורחים הוא גדול עלולים לראות חסרון כלשהו אצל אחד המבקרים ובכן אמור לי אתה רבי דוד: יהודי מטריח את עצמו בא לביתי לאחל לי חג שמח, האם אני צריך לראות את חסרונותיו? מה אם כן עלי לעשות כדי שלא אחשוב על חסרונותיו של אדם אשר בא לביתי לברכני? על הפסוק במשלי ד' כה': "עיניך לנוכח יביטו ועפעפך יישירו נגדך", אומר בעל "הנתיבות": שכידוע בטבע בני אדם להכיר ולראות את חסרונותיו של הזולת ואת המעלות של עצמו. לכן, עיניך לנוכח יביטו: כאשר הנך רואה את החסרונות של זולתך העומד לפניך, אז מיד אומר שלמה המלך: "ועפעפך יישירו נגדך": עכשיו תתבונן כלפי עצמך מי אתה, מה אתה, תסתכל נגדך כלפי עצמך ותראה את חסרונותיך שלך, ואז תפסיק לראות את החסרונות של זולתך ואת מגרעתם.

את הפסוק הזה הוסיף ואמר כתבתי, והכנסתי לכיס, ומידי פעם אני מוציא את הפתק מתבונן בו וחושב על החסרונות שבי עצמי, בדרך כלל אני כותב את הפסוק הזה לפני החג, אולם הפעם נשמט הדבר מזיכרוני ולכן נאלצתי היום לכתוב בחול המועד כי אצלי זה ממש עניין של פיקוח נפש. שלא לראות את הבאים אלי עם חסרונות. "בצדק תשפוט עמיתך, ואם אתה רוצה לחפש חסרונות: חפש אותם אצל עצמך. לא בכדי אמרו חכמים: "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים".

 

ביום ששכב הסבא מסלובודקה על ערש דווי בירושלים: קרה מקרה שאחד התלמידים ששימש אותו טעה, ובמקום למזוג לו כף מים, מזג לו כף גדולה של ספירט נקי מבקבוק שעמד במקרה על השולחן, יאבאבאיי, על ערש דווי עוד לשתות ספירט רחמנא לצלן, הספירט כמעט החניק אותו, והביא לו מיד רופא, רק לאחר כמה זמן חזר לאיתנו, התלמיד הסתלק מיד מהמקום מרוב בושה וצער, הסבא הרגיש בהעדרו בתוך רגעיו הקשים ביותר, הוא על ערש דווי! ביקש שיקראו אותו, שבא אליו התלמיד למחרת קיבל אותו בצהלת פנים

ואמר: "הרי גרמת לי אמש שמחה כי בתחילה נבהלתי מאוד ולאחר שהוקל לי והבחנתי שאין בזה כלום שמחתי שמחה רבה! אז בזכותך שמחתי אתמול! למה ברחת?".

בקהל אומרים: הוא כמעט הרג אותו

הרב: כן, לא, כמעט הרגת אותי.

 

חתן בנו של רבי עקיבא איגר, שהיה אב בית דין קרניק: שלח פעם מכתב חידושי תורה בצרוף הערות שונות לרבי עקיבא איגר, ובין הדברים היה חידוש שלא הובן די צורכו, בתשובתו אליו כותב רבי עקיבא איגר: "אולם מה שכתב נרו יאיר דברים אלו נפלאו ממני, ולא אוכל להבינם, אולי יש בזה איזה מכוון כזה וכזה, בפרט שהסכימו עמו בעלי קרניים בעלי העיר, והמניעה ממני מקוצר המשיג", אני אני המשיג לא השגתי דברים, המניעה ממני שלא הבנתי שלא הבנתי "אבל אני סומך על זה שבעלי הקרניים חכמי העיר יסכימו עם כבודו, יאמין לי שישבתי כחצי שעה להתיישב איזה מכוון ולא מצאתי, והצטערתי מאוד בחושבי שעל ידי הטרדות דעתי מטפשת חס ושלום".

תולה הכל בעצמו, ההוא כתב דבר לא נהיר ולא מובן התכוון למשהו אבל לא יצא לו טוב והוא תולה את הכל בעצמו.

היינו למצוא איזה כוונה בדברי הנכד התיישב רבי עקיבא איגר כמחצית השעה ואחרי שעלתה לו בתוהו {חצי שעה הלכה בחינם}, לא דן את הנכד שהוא לא כתב לעניין ואין פה שום דבר, אלא את עצמו שדעתו נטפשה חלילה, ולזאת מביע את צערו שיואיל להעמידו על כוונת הדברים.

אז הוא לא מוותר עדיין על מה שהוא כתב אלא תנהיר לי את הדברים שוב פעם, תכתוב לי את המכוון שלך עוד פעם.

 

רבי ירוחם לייב פרלמן ממינסק התפרסם גם מיראתו התמימה בענוותנותו הגדולה, באהבתו את האמת, במיתותיו האצילות, ונקרה בו השפעתו המוסרית של רבי ישראל מסלנט: אחת העובדות תוכיח באחד מתשובותיו בספרו "אור גדול", הוא דן בעניין גט אחד שסידר רב ידוע ושהוא מצא בכתיבת השם חשש של פסול, אם לא רושמים את השם כראוי אז הגט פסול.

ורבי ירוחם רוגז מאוד על הרב הזה שהוא ראוי לגערה ולנזיפה על המכשולים האלה שיצאו מתחת ידו, ומביע צערו על המורים המורידים לעפר את כבוד התורה, וכך הוא כותב בספרו "אור גדול". באותו זמן הוא גם חושש לכבודו של אותו רב ונכנס בדוחקים שונים כדי למצוא עצות: היאך להכשיר את הגט ומלבד שלא לביישו, וכל דבריו באותה תשובה.

תכף ומיד היה בדעתי לשלוח הגט בחזרה, ולבל לסדרו, ולהצריך גט אחר. אולם נחמתי בזה שאולי תהיה שערורייה על כבוד תורתו, אולי תצמח מזה לו איזה רעותא, מיד נוגע דבר לכבודו ולחיותו, אשר זה נחשב כשעת הדחק כמבואר בשם רבי עקיבא איגר, על כן הוסכם אצלי לחפש אחרי צדדי היתר.

אתם שומעים מה מכריח אותו לחפש צדדי היתר?: הגט פסול, והוא מחפש צדדי היתר משום כבודו וחיותו של אותו רב שהוא אומר עליו שהוא ראוי לגערה ולנזיפה על המכשולים ומוריד את התורה לעפר. אבל משום כבודו וחיותו לבל תצמח לו רעותא מזה אם הוא יחזיר את הגט ויתפרסם הדבר, אז הוא רואה זאת כשעת הדחק כמבואר בשם רבי עקיבא איגר. ועל כן: "הוסכם אצלי לחפש אחרי צדדי היתר".

 

עובדה זו איננה זקוקה לפירושים ומוכיחה עד כמה התחשב רבי ירוחם לייב פרלמן בעלבון הזולת, אפילו בעניין החשש איסור כה חמור איסור אשת איש.

אם הגט פסול אז היא נשארה אשת איש, ואם מתחתנת השם ירחם יש ממזרים בדרך, אז זה דבר חמור ביותר, לכן צריך להגיד את הגערה כמות שהיא כנגד הגט, ועכשיו כלפי האיש הוא מחפש צדדי היתר.

ומעניין שרבי ירוחם עוד לא הסתפק בזה, ומחפש זכות לאותו רב לבקש סליחתו והוא גומר את המכתב בדברים אלה: "אומנם אדון אותו קצת לכף זכות, אולי מפני חולשתו כמו שכתב במכתבו לא היה אפשר לא לדקדק, וימחול על כבודו במה שכתבתי עליו קשה", מבקש את מחילתו, "כי מתוך שיחי וכעסי כתבתי תוכחת מגולה באהבה מסותרת, אוהב לאוהבי תורה ולומדיה". כך הוא חתם.

 

לכאורה אם היינו רוצים להגיד היינו אומרים ככה: בתחילה המכתב מה זה שאתה כותב שלא היה אפשר לדקדק מפני החולשה? מה פירוש: אם אתה מרגיש חלש ולא יכול לדקדק בכתיבת הגט אז אל תכתוב, מי חייב אותך לכתוב, לא! אולי לא היה מצוי מישהו שמה, או מישהו שכשר שיודע ויכול לעשות או אולי היחידי, לכאורה אם אדם אומר חולשה ויכול להיות שהוא לא מדקדק אז למה אתה נכנס בעובי הקורה, אז בכל אופן הוא מתחשב גם בטענה הזאת ואומר: "אומנם אדון אותו קצת לכף זכות אולי מפני חולשתו כמו שכתב במכתבו לא היה אפשר לו לדקדק וימחול על כבודו", עכשיו הוא מבקש על מחילת הכבוד במה שכתבתי עליו קשה, "כי מרוב שיחי וכעסי כתבתי תוכחת מגולה אבל באהבה מסותרת!",

כתוב: "נעתרות נשיקות שונא, ונאמנים פצעי אוהב", השונא מעתיר על האדם נשיקות, אתה בסדר, הוא בסדר! תעזוב אותו אתה צדיק אתה בסדר, אל תקשיב מה שהוא אומר לך אתה בסדר, זה שונא, הוא מעתיר עליך נשיקות אבל, נאמנים פצעי אוהב: אוהב אומר לך תוכחת מגולה כי הוא רוצה שתתקן ותבין את חומרת הדבר שעשית, לבל תשנה ותיתפש בעוון עוד פעם ועוד פעם, הוא לא רוצה שתיכשל, שזאת תהיה המכשלה האחרונה! אז כשכותבים לאדם כזה דבר: שראוי לגערה ולנזיפה על המכשולים האלה שיצאו תחת ידו, ומביע צער על המורים המורידים לעפר את כבוד התורה, אדם כזה כבר בחיים שלו לא יכתוב גט כשהוא מסתפק במשהו קטן ותמיד גם יתן לעוד אחד שניים שיבדקו את הגט שלו מהפחד שלא יאמרו עליו עוד דבר כזה, בכתובים.

זה נקרא אהבה מסותרת! לא רואים שזו אהבה זה נקרא כאילו לא אהבה, זה כאילו תוכחה ושנאה לפי שעשה את זה, לא, זו אהבה מסותרת למה? כי מלמעלה רואים שזה לא אהבה אבל מה שבאמת ממה שמוביל את המהלך זה האהבה המסותרת. והתוכחת היא תוכחת לשמה. והראיה?: שאחרי כל זה הוא מבקש את מחילת כבודו שימחל על כבודו ומתנצל שזה היה "מרוב שיחי וכעסי כתבתי תוכחת גדולה באהבה מסותרת", אלה הדברים שחייבים לעשות, מה לעשות? ואני דן אותך לכף זכות בכל אופן. הוא ניסה למצוא צדדי היתר מה היה עם הגט בסוף כנראה שהגט נשאר פסול, אבל ניסה למצוא צדדי היתר.

אבל נתבונן במעשה שלפנינו עד כמה ניתן להימנע מלהתכבד בקלון הזולת, להפך בזכותו ולתרץ את דבריו.

 

מעשה ובאו פעם אחת מן המלמדים באחד מן המשגיחים בישיבת "עץ חיים", ביחד עם קבוצת תלמידים בני שלוש עשרה לביתו של רבי איסר זלמן מלצר כדי שיערוך להם בחינם: ראש הישיבה שאל פירוש בתוספות, ואחד התלמידים השיב, הואיל ותשובת הילד לא היתה נכונה אמר לו: "אולי לכך הנך מתכוון בהסברך, והתחיל להסביר לתלמיד את התוספות כפי שצריך",

מה עונה לו הילד? "לא, לא לכך אני מתכוון", וחזר שוב על הפירוש הלא נכון שאמר קודם.

שמע רבי איסר זלמן את דבריו של הילד וניסה פעם נוספת להסביר לו את התוספות, הפעם בדרך שונה במקצת, על מנת שיוכל להבין ביתר קלות וחזר ושאל אותו: "אולי לכך התכוונת בהסבר שלך על התוספות?" כל זה ללא הועיל, הילד דבק בפירושו הראשון הבלתי נכון, במשך עשר דקות מנסה להסביר רבי איסר זלמן מלצר לילד את התוספות וכל זה מתוך סבלנות בדרכי נועם ובצורות שונות, ולאחר כל הסבר נוסף שאל את הילד: "אולי לזאת הנך מתכוון כפי שאמרתי כעת?"

והילד בשלו: "לא לכך התכוונתי אלא כמו שהסברתי בראשונה".

המלמד והמשגיח שבאו עם הילדים כבר איבדו את הסבלנות כלפי הילד, ואילו רבי איסר זלמן המשיך לנסות להסביר לו את פירוש דברי התוספות, לאחר שכל דבריו וניסיונותיו לבאר לילד את התוספות היו לריק, התנצל ראש הישיבה ואמר: "שעליו לצאת לדקות אחדות מן החדר".

יצא מן החדר אל הפרוזדור הגיף אחריו את הדלת, והחל ללכת לאורך הפרוזדור הלוך וחזור והחל לומר לעצמו: "כבוד הבריות הכוונה גם לילדים, כבוד הבריות הכוונה גם לילדים", ככה פיזם לעצמו מספר פעמים תוך התרגשות וחרדה, וחזר לאחר מכן לחדר והתיישב על מקומו מתוך רעננות מחודשת כאילו רק עתה נכנסו הילדים לביתו וכאילו רק עתה מתחיל לשוחח איתם.

חזר ופנה לאותו ילד ברכות נפלאה ואמר לו: "אמור נא לי בבקשה איך הנך מסביר את התוספות?" אתם שומעים? נו, לכמה אנשים יהיה סבלנות כזאת?

 

היה אחד כזה בהסטוריה, אבל הרבה יותר קראו לו רבי פרידא: רבי פרידא היה שונה לתלמידו 400 פעם כל משנה שהם למדו, זאת אומרת: כל פעם הוא היה צריך להסביר הסבר חדש את המשנה כל פעם במהלך אחר, למשל אמר לו: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר: "ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר", הבנת?"

אומר לו: "לא".

אמר לו: "כל ישראל, יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר: ועמך כולם צדיקים...הבנת?"

אמר לו: "לא",

אמר לו: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא! שנאמר…"

אמר לו: "לא הבנתי",

-         "כל, ישראל, יש, להם, חלק, לעולם הבא, כל זה: כולם, ישראל: זה ישראל, יש אתה מה זה יש- יש , יש להם חלק לעולם הבא יש עולם הבא ולכל אחד יש חלק שם, הבנת?"

"לא",

עכשיו הוא צריך להסביר ולפרק 400 פעם והוא גם יודע שכל פעם שהוא מתחיל שזה יהיה 400 פעם. ופעם קרה נכנס משהו באמצע וקרה לו לדבר מצווה, ורבי פרידא לא הפסיק המשיך ללמדו, רק ההוא עמד, אז סיימו את הארבע מאות אמר לו: "נו, הבנת?"

אמר לו: "לא",

אמר לו: "מה קרה הפעם הגענו ל-400?"

אומר לו: "מרגע שההוא נכנס כל פעם חשבתי עכשיו יקום רבי עכשיו יקום רבי, אז לא נתתי דעתי",

אז הוא התחיל אתו עוד ארבע מאות פעם, כי פחות 400 רצוף הוא לא יכול להבין, שמונה מאות פעם.

יצאה בת קול מן השמים ואמרה לו: "רבי פרידא, תבחר משני דברים: או שאתה זוכה לעוד ארבע מאות שנה, או שאתה וכל הדור שלך זוכים לחיי העולם הבא?"

אמר: "אני וכל הדור זוכים לחיי העולם הבא",

אמרו לו: "גם זה וגם זה והוסיפו לו 400 שנה וכל הדור שלו זכה לחיי העולם הבא".

איפה יש דבר כזה? ואנשים היום חסים על הזמן, שלום אין לו זמן להגיד, זה השקעה ולא מפסידים, אדם חושב: 'אני מאבד את החיים שלי את הזמן שלי, ואז אני נותן לשני, אני בונה אחרים ואני נפסד',

אומר הקב"ה: 'אין דבר כזה, יאריכו את ימיך אם צריך', ואם לא יתנו לך הבנה שמה שאחרים מבינים בכמה פעמים, אתה תבין מיד, אתה לא תפסיד לעולם. מזה שאתה מתמסר לזולת אתה לא תפסיד לעולם!

וכל הדור שלו זכה, מה? למה שהדור יזכה? מה עשה הדור בשביל זה? למה שהדור יזכה? אלא השפעתו של רבי פרידא היתה כזאת גדולה שהמתינות והסבלנות הושרשה כבר בכל הדור, כשאתה יודע שיש אחד כזה אתה כבר יודע שכל הדור רילקס, כולם כבר רגועים, כולם כבר מבינים, כולם כבר ראו דוגמה "מעשה רב", כל הדור הפך להיות כאלה שהם מסוגלים להשקיע בזולת.

 

כמו שכתוב בדורו של רבי יהודה בר אלעאי: שכל הדור נקרא כך, מה כולם היו בדיוק כמו רבי יהודה בר אלעאי וכו'?: השפעתו של אחד בדור יכולה להשפיע על כל הדור על מחשבתו והליכותיו.

 

בנות צלופחד זיכו את כל הנשים שלא ימותו בגזרת המרגלים, איך הן זיכו אותם?: מכיוון שהן כל הזמן דברו על חשיבות ארץ ישראל, ההשפעה שלהן שהם לא מוותרות והן רוצות נחלה בישראל, הן לא מוותרות! אנחנו גם רוצות לקבל נחלה בישראל! "נחלת אבינו!" אז כיוון שהן כל כך אהבו את ארץ ישראל ודברו על זה כל כך ולא וויתרו, אז כל הנשים למדו מהן, ממלא כשהמרגלים באו וסיפרו הנשים לא השתתפו בזה, וכך הן ניצלו כי הם רצו לעלות לארץ, אז רואים השפעה של יחיד על הכלל.

מרים הקטנטונת מוכיחה את אביה גדול הדור עמרם, אומרת לו: "גזרתך קשה משל פרעה!",

כן אז הוא עומד ומחזיר את אשתו, עמדו כולם והחזירו את נשיהם, מעשה של אחר משפיע על דור שלם!.

 

אם האדם האחד הוא בעל איכות, איכות כזאת שניכרת, כולם מדברים על זה ואם מדברים על זה, זה משפיע, וממלא מחקים לשבח את מעשיו ורוצים ללכת בדרכו וממלא הוא משפיע על הדור ומציל ומגן עליו.

רואים מפה כמה סבלנות צריך כלפי אלה שהם לכאורה אבודים, אין מה לעשות עם אנשים כאלה, אין דבר כזה אין מה לעשות עם אנשים כאלה, עם כל בן אדם יש מה לעשות.

 

רבי יחיאל מרדכי גורדון ראש ישיבת לומז'ה השמיע פעם בישיבה שיעור על 'מיגו': בתוך דבריו הביא את ההסבר המקובל במקום להסביר שהואיל והיתה לו ברירה לטעון טענה טובה יותר, ובכל זאת טען את הטענה החלשה יותר מאמינים לו.

מיגו זה מתוך שהוא היה יכול לטעון כך וכך, לא טען את הטענה הזאת, אלא טען טענה חלשה כזאת, היה יכול לצאת מן הדין אם היה טוען את הטענה ההיא, והוא לא טען את הטענה, אלא טען את הטענה הזאת מאמינים לו.

אחד הבחורים שאל: "הרי קיימא לן אין ברירה", הבחורים בקושי יכלו לעצור בעד צחוקם, ואילו רבי יחיאל מרדכי החל להסביר לשואל בשובה ונחת שקיימים שני סוגי ברירה:

סוג ברירה שמקרה שאני עושה מעשה ואומר: 'שאם יקרה כך הרי יחול המעשה, ואם יקרה כך לא יחול המעשה'.

עכשיו השאלה העומדת לפנינו היא: האם יכול להתברר למפרע שחל המעשה כך או כך בהתאם למה שקרה? וכאן אני אומר 'אין ברירה'.

אבל יש גם סוג ברירה אחר שנקרא 'מיגו': בו אני מאמין לו, היות והיתה לו ברירה לטעון טענה טובה יותר ובמקרה כזה אני כן מסתמך על ברירה.

כמה טוב לב טמון בתשובה הסבלנית של רבי יחיאל מיכל גורדון הפטיר רבי מאיר חדש בעת שסיפר זאת לפני תלמידיו.

התלמידים גיחכו והרב נטה להסביר בדיוק את ההפרשים בין אין ברירה לבין אין ברירה בפני שני מצבים משתנים.

אז צריך סבלנות כדי שאדם יתקן את התלמיד וצריך גם לב טוב, אם אין לב טוב: לא תהיה סבלנות. "אז כמה טוב לב טמון בתשובה הסבלנית של רבי מיכל יחיאל גורדון!" הפט

  •    שיתוף   

הכרת הטוב לרב שליט"א

  • 17.11 13:00

    שלום וברכה, ב"ה אני בעלת תשובה כבר 22 שנה, בזכות הרב זכינו להתחזק ולבנות בית של תורה!

  • 16.11 19:24

    בס"ד 18.05.2020 (שני, כד' אייר תש"פ) לכבוד הרב החסיד נזר הבראה שליט"א שמי: א. פ. אני מודה להשי"ת כל יום שזכינו אני ובני ביתי לחיות את הרב ולהלך לאורך! ו: 'ברוך שחלק מחכמתו ליראיו' ותודה רבה לך שאתה מחכים אותנו. אני מודה לך על האכפתיות ועל החסדים האין סופיים על החנות (קפז') המוצרים והתבלינים ועל הקהילה הקדושה שקיבצת סביבך. יה"ר שהשי"ת ישמור לנו עליך (אמן) כי אתה יותר מאב ומאם ותודה על המסירות נפש, זה שאתה מסלק מאיתנו את החושך בעמל רב ובאהבה רבה בלי לחשוב שניה על עצמך בכלל. הרבה זמן רציתי לכתוב לרב ולא יצא וב"ה שעכשיו הגיע לי הזכות להודות לרב. שאנחנו מרגישים שאתה כמו אברהם אבינו – ע"י שהיה בעל חסד, ויצחק אבינו – במידת הגבורה, ויעקב אבינו – במידת האמת הצרופה, ומשה רבינו רועה נאמן, ודוד המלך – נעים זמירות ישראל, ושלמה המלך בחכמתו, ופנחס במסירות נפש, ושמואל הנביא שמכתת רגלים כל יום, וכל התכונות הללו נמצאות ביחיד אחד ומיוחד לכבוד הדור המיוחד הזה! ועכשיו אתה לא רק הרועה הנאמן של ישראל אלא של כל האנושות כולה וכמו שאנחנו מצפים למשיח במהרה אנחנו מצפין ליום שיודו כולם הרב אמנון יצחק אמת ותורתו אמת והם (...) בדאים. אנחנו שמחים בשמחתך [וכואבים את כאבך בכל מה שעושים לרב, (בתאריך המכתב ב"ה נמסרה הרצאה: הבחירה בידים שלך, בני ברק 18.05.2020 shofar.tv/lectures/1320, וכן שיעור: כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו - חלק ב 18.05.2020 shofar.tv/lessons/12136) ומי יודע אם זה לא כפרה לכלל ישראל] אוהבים אותך אהבת נפש משפחת פ' באר שבע מבקשים ברכה: שאזכה ש... יהיה השמש בצמוד לכבוד הרב שליט"א כמו שיהושע בן נון שימש את משה רבינו ע"ה זיע"א.

  • 14.11 11:54

    'בעת הזכרת שבחי השי"ת שבברכת: 'אתה גיבור... סומך נופלים... ורופא חולים...' ניתן להשיג ישועה עוד יותר מבקשות מפורשות. מפני שבאמירת השבח אין המלאכים מקטרגים ולכן אם יצטרך להתפלל על רפואה יכון באמירת: 'רופא חולים' להמשיך רפואה ובורא עולם היודע תעלומות לב הנה הוא יעשה בקשתנו'. (ספר בני יששכר, הובא בספר לכתחילה, אמונה ובטחון עמוד קמה', ב"ה ניתן להשיג הספר לכתחילה 'אמונה ובטחון' במשרדי שופר). וכנראה זה אחד מהטעמים לסגולת ה: "עבדו" ("עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה" (תהלים ק, ב) שע"י שמשבח לבורא עולם אין מקטרגים, ומספיק כוונה למשוך ישועות... ישר כוחכם! (לסגולת השמחה shofar.tv/articles/15096).

  • 11.11 10:43

    ב"ה שיעור מאד יפה, חזק וברוך! הרצאה בבני ברק 20.10.2024 בוני המגדל - הקבלת פני רבו (shofar.tv/lectures/1636).

  • 11.11 10:43

    מחנה שועפט לפני שבועיים... זה בדיוק מזכיר את הדוגמא שהרב נתן על איציק במגדל השמירה (רח"ל): 'איציק במגדל השמירה טרגי קומי' (shofar.tv/faq/1609).

  • 06.11 18:11

    כבוד הרב שליט"א זה כל כך נכון הסרטון הזה: '🎞 צריך סיעתא דשמיא לתת תרומה למקום הגון' (shofar.tv/videos/7000) איך אנשים לא מבינים את זה?!

  • 03.11 14:23

    שלום כבוד הרב ב"ה בשבת האחרונה שכבוד הרב היה כאן (ראה כתבה: סיקור שבת בראשית במחיצת כבוד הרב אמנון יצחק שליט"א בני ברק shofar.tv/articles/15236) בעלי הלך לכבודו ביקש: 'ברכה' בעניין הדירות בירושלים וחובות. כבוד הרב בירך אותנו: 'שניוושע כבר יום למחרת!'. בצפייה חיכיתי לישועה, וב"ה בערב הזדמנה לנו הלוואה כדי לשלם את כל החובות שלנו עם היתר עסקה, רציתי לבקש: שכבוד הרב יברך אותנו שנצליח לשלם את הכל ונוכל לעבור לירושלים במהרה (אמן).

  • 03.11 10:22

    כבוד הרב ב"ה שיעור בוקר, מרגש ביותר 'בלי תפילה לא מקבלים חלק קיא' - שיעור 111 שיעור מספר 1, ב"ה כמות תורמי הנציב, אח"כ המעשיות, שאין רק צריך תפילה להשי"ת, גם אם לא נקבל, עצם זה שאנחנו פונים להשי"ת, ומצפים רק לו זה עניין גדול ולהבין: שרק בזכות תפילה מקבלים זה מודעות גדולה בזכות השיעורים שמשקיע בנו הרב כדי שנייחל לישועת השי"ת, והחלק בסוף שכולם שרים 'עבדו' ("עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה" (תהלים ק, ב) ושירי שבת והשאלה היפה של פרשת הנח בחלק שאלות תשובה שהצחיקה, גם מאוד קשה להיפרד מסדרת השיעורים אבל זכינו בזכותם להבין את הדבר הכי חשוב שבלי תפילה לא מקבלים כלום שבת שלום ומבורך✨.

  • 03.11 10:17

    שבוע טוב ומבורך כבוד הרב שליט"א זה כל כך נכון מה שכבוד הרב מסביר בשיעור זה. (עמידה בנסיונות shofar.tv/videos/15578) תודה רבה כבוד הרב שליט"א.

  • 31.10 19:09

    הרב אמנון יצחק שליט"א! יה"ר שהשי"ת יברך אותך ואת כל אשר לך (אמן) ברוך השם תודה לבורא עולם התשובה של הבדיקה של הילד יצא תקין בזכות הברכה של הרב ובזכות הסגולות שעשיתי אחד מהם זה ששרתי: 'עבדו' ("עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה" (תהלים ק, ב) כמו שהרב לימד אותנו ועוד כמה תפילות. תודה רבה רבה "אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" (דברים ד, לה). (לסגולת השמחה shofar.tv/articles/15096).

יוצרים קשר עם שופר

 משרדי שופר

 03-6777779

 דואר אלקטרוני

 [email protected]

 מספר פקס

 03-6740578

 שופר קול

 02-372-4787 | שידור חי:  073-337-6900

תגובות, ראיונות ופרסומים אחרונים בתקשורת

קליפים וסרטונים