"בפרשת נזיר רואים שני צדדים, צד של שבח שהוא נקרא קדוש, ויש עליו דינים של כהן גדול עבור פרישתו מן היין, אז הנזיר יש לו דינים של כהן גדול בגלל שהוא פרש מן היין, ולכן הוא נקרא קדוש. ויש צד של תביעה, שהוא נקרא חוטא ומביא קרבן על שציער עצמו מן היין, ושני הדברים סותרים זה את זה.

כבר הקשו התוס' על היושב בתענית שנקרא קדוש ונקרא חוטא, ותירצו, כי צד הקדושה יתרה על חסרון החטא. פירוש לדבריהם, כי אין התענית דרך של תורה, אלא עצה לשעה, אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו והתאוה מושלת על השכל, עצה טובה לו שיכניע את התאוה ע"י תענית. אך זוהי רק עצה בשעת הצורך, אבל אסור לעשות כך, דהיינו שאדם יהיה מצער את עצמו תמיד. מדובר בסתם אדם, הפירוש של התוס', אין התענית דרך של תורה, אלא עצה לשעה, אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו והתאוה מושלת על שכלו, עצה טובה לו שיכניע את התאוה ע"י התענית, שזה ההיפוך מן התאוה, מניעת התאוה. אך זוהי עצה לצורך שעה, לשעת הצורך, אבל אסור לעשות כך. 

אם הקב"ה ברא אותו בריאה משותפת, נשמה עם גוף, אסור לאדם לרחק אותם או אפילו למעט אחד מהם. כיון שאדם נברא נשמה עם גוף, אז אסור לאדם לרחק אותם, את אחד מן הצדדים, או למעט את אחד מהם, או את הגוף או את הנשמה, כשם שאסור לאדם להיות בהמה גוף בלי נשמה, כך אסור לו להיות מלאך - נשמה בלי גוף. אדם נברא וכך צריך להיות, אדם זה מורכב מגוף ונשמה. חייב אדם להחיות גופו יחד עם נשמתו, כמו שהכניס הקב"ה את אדם הראשון לגן עדן שהוא מקום המובחר לתענוגי עולם הזה, ומה שחסר לו עוד השלים לו מן השמים, מלאכים צולים לו בשר ומצננים לו את היין, ומטרתו לעבדה ולשמרה, לעבדה זה מצוות עשה, לשמרה זה מצוות לא תעשה, כי שניהם צריכים להיות בשווה, שלא יכנס אחד לתחום חברו. 

וכיון שחטא, שהתגברה התאוה על שכלו לפי ערכו הרם, הוזקק להגרש מגן עדן ולחיות בצער של ארבעים קללות כדי לתקן את החטא. כך דרך התיקון במידות, כמו שמובא בהרמב"ם בהלכות דעות פרק א' הלכה שלישית, שתי קצוות הרחוקות זו מזו אינה דרך טובה, ואין ראוי לו לאדם ללכת בהם, הדרך הישרה היא מידה בינונית, והיא הדעה שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שווה, ז"א קצה פה או קצה פה לא טוב, באמצע, מידה בינונית. בצד השווה לשני הקצוות. 

ובפרק שני הוא אומר, בני אדם שנפשותיהם חולות, אם היה רחוק לקצה האחד ירחיק עצמו לקצה השני, קודם הוא דיבר בסתם בן אדם שיהיה בממוצע, ואדם חולה בנפשו צריך להרחיק לקצה השני, לנהוג בו זמן רב עד שיחזור בו לדרך טובה היא מידה בינונית. ז"א אם בן אדם חולה, יש לו גאוה, הוא צריך להגיע לענוה, אבל ענוה זה מידה בינונית לכן הוא צריך לרדת לשפלות, וישהה בשפלות פרק זמן עד שיתמצע ויגיע לענווה, אבל אם הוא ירד לענווה רק אח"כ הוא יחזור לאמצע שבין ענוה לגאוה וזה לא טוב, צריך ללכת לקצה השני, דוגמא כן. 

עצה זו של הרמב"ם היא עצה של נזירות, עד שיגיע לדרך הממוצע, כמו שנזיר פורש עצמו מן היין שלא להתאוות ולא לאבד את השכל ע"י היין לכן הוא פורש ממנו, ובעקבות פרשת נזיר התחלנו למנוע אנשים מלעשן סיגרית, וברוך ה' יש כבר עשרות שהפסיקו לעשן, קיבלו על עצמם להפסיק לעשן, איך עבר עליך היום?

ש. פלא.

הרב: פלא, עם ברכות זה הולך יותר טוב. אבל סוף סוף פעם ראשונה אתה שובר את היצר ולא הוא אותך. 

אז אמרנו שהרמב"ם, עצה זו של הרמב"ם היא עצה של נזירות, עד שיגיע לדרך הממוצע, אבל כיון שאין זו דרך התורה, נקרא הנזיר חוטא, ומביא קרבן על זה. העצה של נזירות כדי להגיע לדרך הממוצע, כמו שאומר הרמב"ם, זה לא דרך התורה, אלא זה עצה איך להגיע לדרך התורה, להיות ממוצע, ולכן נקרא הנזיר חוטא ומביא קרבן על זה. 

אבל מהרמב"ם הזה יהיה לנו קשה מהרמב"ן פרשת קדושים. הרמב"ן בפרשת קדושים אומר כי תלמיד חכם צריך להיות פרוש תמיד מן היין, תמיד, תלמיד חכם צריך להיות פרוש תמיד מן היין ומן כל המותרות, וזוהי מצות עשה של קדושים תהיו. קדושים זה פרושים, לפרוש מכל הנאות העולם הזה והתאוות. ולדבריו של הרמב"ן זו דרך ולא עצה, זו הדרך וזה לא עצה. דרך של תלמידי חכמים היא מצות עשה של קדושים תהיו. ואם זהו ציווי של תורה אז איך נקרא הנזיר חוטא אם זה הדרך? 

המעיין בספורנו במדבר ו' ו', רואה כי גדר תלמיד חכם יש לנזיר, יש לנזיר גדר של תלמיד חכם. שהוא אומר על הזרת הטומאה לא יחלל עסקי קדושתו להתעסק בכבוד מתים, כאמרם ז"ל, המבלי אין קברים בטבריה שלחתיך לנציבין? מרדכי מועד קטן תתפ"ט בשם הירושלמי. הירושלמי הזה מספר על אחד ששלח את בנו מטבריה לנציבין ללמוד תורה, בסוף שמע שהוא עוסק בגמילות חסדים, ועל זה שלח לו לומר כי תורה גדולה מגמילות חסדים. ונזיר זה העוסק בקדושה ככהן גדול ותלמיד חכם, פטרתהו התורה מעניני חסד. ואיך הוא חוטא ומביא קרבן על נזירותו? 

נראה לומר כי נזיר ותלמיד חכם שני ענינים אלו, נזיר אינו תלמיד חכם רק לזמן של שלשים יום, ואח"כ הוא שותה יין כמקדם, והצער הזה הוא לו שהזיר עצמו מן היין, לכך הוא חוטא כי אסור לאדם לצער את עצמו. אבל תלמיד חכם שדרכו בכך תמיד יודע הוא את תורת ה' ומבין בה יותר משאר בני אדם, מכיר הוא את הציווי של קדושים תהיו שמחייב אותו להיות פרוש מהמון בני אדם, מכיר הוא גם כן את טבע האדם יותר משאר האנשים, יודע הוא כי דרך האדם להיות נוטה מטבעו לעניני העולם הזה, כמו שהכיר אדם הראשון וקרא עצמו בשם אדם, לא חכם, לא קדוש, אלא מפני שהוא נברא מן האדמה קרא לעצמו אדם, ואדם הראשון ראה את הגוף שלו, שהגוף שלו לא היה אלא נשמה, עד שטעו בו מלאכי השרת וביקשו לומר לפניו קדוש, והכיר בו את האדמה שלא מצא לו שם אחר זולתו. ולמרות שכל הגוף שלו היה בחינת נשמה, אצלנו זה בחינת נשמה, אבל הוא הכיר בתוך הנשמה הזאת שיש פה אדמה, שיש פה את האדם, זאת היתה חכמתו כי כיוון אל האמת בזה. 

אבל תלמיד חכם יודע מה שידע אדם הראשון, שלמרות שאתה יכול להיות נשמה, אבל יש בך את האדם, יש בך את העפר, את העפרוריות, את המשיכה אל התאוה. התלמיד חכם הזה יודע כי אין דרך יותר בטוחה לפניו אלא לרחק את המותרות האלו. הידיעה הזו היא הרגשה אצלו, זה הרגש, הוא מרגיש את הכיעור שבחלק הדיבור, כי לשון חכמים מרפא, לשון חכמים ברכה, ואין בחפצו להיות נבל אפילו שזה ברשות התורה. הוא מרגיש באצילות נפשו איך המון בני אדם מלכלכים עצמם באכילה גסה, ואין חפצו להיות בין סובאי יין וזוללי בשר למו. תלמיד חכם זה אין לו צער בהנהגת הפרישות, זה עונג לו ביתרון נפשו זה. יש לו יתרון בנפש משאר בני אדם שבשבילו זה עונג לא לאכול, עונג לא לקחת תאוות. והנהנה ומתענג בפרישותו אינו חוטא, כי הקרבן של נזיר הוא שציער עצמו מן היין, לכן הוא נקרא חוטא, כי זה רק עצה לשעה, והוא חוזר ליין אח"כ, אז בינתיים מה הוא היה? מצער עצמו, ומצער עצמו זה חוטא, ותלמיד חכם אינו מצער נפשו אלא מתענג ונהנה מדרכו זו. אז לכן זה החילוק בין תלמיד חכם לנזיר, וממילא אין מחלוקת בין הרמב"ן להרמב"ם, שהרמב"ם דיבר בסתם אדם שבשביל להגיע לדרך הממוצעת שהיא דרך התורה אז פעמים שהוא צריך ליטות לקצה השני כדי לאזן את עצמו, והרמב"ן דיבר קדושים תהיו - שזה מצות התורה שדרך התורה שאדם יהיה פרוש מכל התאוות והתלמיד חכם ודאי מבין את התורה מה היא אומרת, יודע את טבעו, יודע את המעלה של הפרישות, אז ממילא אצלו זה חסרון להיות בעל תאוה, זה החסרון. ממילא הוא פורש בצהלה ובשמחה, ואין לו צער, יש לו עונג מזה שהוא לא נצרך לכל ההבלים שהוא לא מעשן סיגריות ולא שותה וויסקי והוא לא כל הפוזות שלכל האנשים שכאילו בזה הם אנשים, יש לו שיבאס והוא שותה והוא זה והוא זה, יש כאלה יש להם אפילו שוקו חם ושוקו זה, ככה אנשים חיים עם תאוות, מתאוה לתאוה, אתה מבין, כל הצפי שלהם זה אתה מבין מה יהיה בקטע הבא, עוד שעה מה אוכלים, עוד שעה מה שותים, עוד שעה, ככה הם חיים מארוחה לארוחה. צא וראה בערי ישראל, אנשים יושבים במסעדות, אוכלים וזוללים כל היום כל הלילה כל הזה, רק אתה מבין תביא זה תביא זה, תביא תפריט תביא זה תביא זה, כל היום אתה מבין כאילו מה אתה חי בשביל לאכול, כאילו מה אתה חי כמו בהמה? אוכל זה רק מילוי דלק, מילוי דלק ונוסעים, שלום, כמה צריך, מה יש ענין להתעכב בתחנת דלק? מה הענין להתעכב בתחנת דלק? מילאת דלק - סע. לא, הם הולכים לתחנה למלא דלק, הם יושבים ממלאים דלק בסלסול כן, משוחחים בינתיים נפגשים אתה מבין מריחים את הדלק, זה אוקטן כזה זה אוקטן כזה, אתה מבין, זה נקרא אהבלה. יש אנשים אתה רואה אותם יום שישי מפנקים את האוטו וזה ואת המראות מסדרים את המראות וזה וטסססססס וינדולין וזה ועוד, מסדרים את הכל וזה וזה. זה כמו בדורות קודמים אם היית רואה אחד שוטף את החמור שלו ביום שישי לכבוד שבת וככה וזה, ולוקח את המבין את האזניים שלו מנקה ומכניס לו קיסמים לאוזן ומנקה לו את האזניים וזה ופה ושם, אתה מבין, זה ככה פינוקים שעושים משהו. נישט שייכל, אין לנו שום שכל, אתה מבין? נמשכים נגררים אחרי העולם הזה כאילו העיקר. תלמיד חכם מבזה את זה, צוחק מזה, רואה בזה שטויות והבלים אנשים משקיעים את חייהם בהבל וריק אשר לא יועיל, כולה דלק, סע סע, אפילו אתה נכנס לתחנה אתה מתעכב קצת מצפצף לך מאחורה פיפ פיפ נו תתקדם, תן לנו לנסוע, אתה מבין, ואלה הולכים למסעדות ממלאים דלק וממלאים ממלאים, נשפך להם כבר, נשפך, יעני הדלק נשפך, כבר הבטן שלו נשפכת והכל נשפך, והוא ממשיך עוד תביא עוד מנה צ'יפס עוד עוד עוד.

מכל מקום למדנו שיש חילוק בין תלמיד חכם לנזיר, והנזיר אמרנו זה מי שהתורה נתנה לו עצה איך להתגבר על יצרו ועל תאוותיו, להרחיק את עצמו לקצה לכן הוא נקרא חוטא, ויש נזיר שהוא נקרא קדוש זה תלמיד חכם, למה? כי אצלו זה קדושה ופרישות בגלל שהוא מבין שהל זה הבלים ומי צריך את התאוות האלו. עד פה זה ברור? אפשר לצאת לדרך ולנסות איך אנחנו, אנחנו נזירים של חוטא או נזירים של תלמיד חכם, שזה קדוש. כל אחד יבחן את עצמו יראה לפי מה שלמדנו לאן הוא שייך. 

בטח יש הרבה, ובכולם, כן צריך כן תלמד מסילת ישרים, תלמד מסילת ישרים הוא יסביר לך וגם חובת הלבבות יש לו פרקים מיוחדים, שער הפרישות שמה יסביר לך בדיוק איך פורשים, איך עושים מה זה נקרא פרישות ראויה מה לא לפי מה, לפי מה אתה וכן הלאה. בעזרת ה', צריך לעבוד על זה, אחרת זה בהמה, רק לא על ארבע, על שתיים.

ש. אני לומד את זה ולא מצליח ליישם

הרב: לא מצליח כי אין לך, כי אתה לבד אף אחד לא רואה אותך, אבל עכשיו עם הסיגריות אני אשמור עליך קצת וככה אפשר להתקדם מענין לענין. אבל אם תקח חברותא ותחליטו שניכם בוא שנינו מתגברים על כך וכך וקונסים את עצמכם שאם אתם עוברים על משהו יש קנס שאתם משלמים סכום שאין לכם ביכולת כל כך לשלם בנדר, זה יהיה המחסום, העצה, נדרים - סייג לפרישות, אתה רוצה לפרוש - נדרים זה הסייג הגדר בשביל שאתה תוכל לעמוד בפרישות. סתם נדרים זה לא טוב, אבל נדר לצורך פרישות כדי שאדם יוכל להתרחק מהתאוות ומהעבירות, זה מצויין. אז אם אתה עושה את זה עם חברותא, אחד מבקר את השני וכו' וכו'. הבנתם? 

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל....