הייתי שם במצרים - חלק ג - האדון ועבדיו | הרב אמנון יצחק שליט"א

נציב יום: איתמר בן רונית, ה' יתברך ישמור ויגן ויציל אותו מכל דבר רע ישוב מהרה מהמערכה בריא ושלם ללא פגע וללא נזק לחיים טובים ולשלום ויזכו הוא ואשתו לעוד בנים ובנות צדיקים יראים ותמימים אמן, אמן! 

הייתי שם במצרים - חלק ג - האדון ועבדיו;

המשטמה ליהודים פשתה בכל שְׂדרות העם המצרי, היהודי שהיה עד כה שם נרדף ל: 'איש מקודש ונערץ!' הגזע שנחשב כ: 'בניו של הא-לקים!' צאצאי יעקב הנשגב שהציל את מצרים - הפכו בעיניהם לעם נבזה ונרפשׂ.

ככל שהתערו היהודים בחיי המצרים וזנחו את אחיזתם בקדושה - חזר החוק הקבוע במהלך הנהגת העולם: 'המבדיל בין קודש לחול ובין ישראל לעמים'... 

שימו לב! 

כשיהודי עושה 'הבדלה' מהגוי - הגוי עושה עליו 'קידוש!'. אם היהודי עושה 'קידוש' ממנהגי הגויים - הגוי יעשה עליו 'הבדלה'... 

שמעתם? 

כשאנחנו נבדלים מן העמים - הם מקדשים אותנו! אנחנו מקדשים אותם? - הם עושים לנו הבדלה; מבדילים אותנו, מואסים בנו, שונאים אותנו! והם מתערערים בנו.

המשטמה הגיעה עד כדי תיעוב מוחלט! לראות אפילו דמות יהודית: "וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות א, יב) לא יכולים לראות אותם! 

לפיכך; חולקו שעות העבדות, במשך היום המאיר - הועסקו בשדות המרוחקים, שלא יראו אותם בכלל! ועם דמדומי היום - הובילו את היהודי המסכן לבית המצרי להשתמש בו למטלות פנים בתוך הבתים; לבקע עצים, ניקיון, בניה, שיפוצים, את זה עשו בחסות החשיכה עם אור קטן של נר ואז האדון היה מתפרקד על מחצלותיו וממטיר פקודות מבלי לראות את הדמות השנואה! עד כדי כך...!

לתוך אוירה רווית התנשאות יהירה ומשטמה לעם ישראל בכללותו, נולד עבדול קארים, בילדותו גודל כילד תפנוקים, מורגל שֶׁכֹּל דרישותיו מתמלאות כהרף עין! כשגדל פנה ללמוד לימודי מסתורין, ידיעותיו בתחום הקסם והכישוף - היו מעולות, במהירות טיפס בסולם הקידום, השתלם בלימודי 'אוב' הצטיין ביצירת קשר עם רוחות של מתים וקנה את התואר הנכסף: 'חרטום' ובזכות התואר הזה קראו לו עתה לבית פרעה... 

עיניו נעתקו ממדי השרד שלו לעבר השני של החדר, שם היה אָהֳלִיאָב בן אלימלך הראובני, ילד כבן שש (6)! דרוך לקיים רצון אדונו... הילד הצעיר הזה יהודי כמובן לְמוד סבל כאחד הזקנים!! מעיניו הטהורות נשקפו תום ונחישות תקיפה. 

התקיפות הזו גרמה לעבדול התקפות עצבים חריפות לא פעם! בוויכוחים בלתי פוסקים עם אָהֳלִיאָב שיחליף את שמו לשם מצרי מודרני. 

במקום 'רבינוביץ'' – רבין... במקום: פרצקי - יקראו לו פרס, במקום... תחליף בשם.. 

אָהֳלִיאָב סירב בתוקף! 'לא אדוני! יכול אתה לכנותני בכל כינוי בעולם אך שמי יִשאר 'אָהֳלִיאָב'...! לא אשנה גם את לבושי וגם לא את שְׂפת דיבורי עם בני עמי. יהודי אני ויהודי אשאר!' 

אחרי הצלפות פרגול שלא הועילו, פסק עבדול קארים להתווכח אתו, אף שהיה סונט בו כל הזמן על האמונה בא-לקים שהוא לא רואה אותו; 

- 'תהיה כמונו' אמר לו עבדול קארים: 'המדע התקדם בצעדי ענק! המלומדים גילו כבר את הכל, מדעני האצטגנינות חשפו גילויים מדהימים! השפעה על האקלים, על השמש, על הירח, מערכת הכוכבים ועל העובדים בפרט!'

- לא צריך כבר רובוטים... 

- 'תשתחווה לשמש שבראה אותך... תשתחווה ליאור שמפרנס אותך... תעבוד את הכבשׂ כי הוא מבחר המין האלהי, עד מתי תישאר מיושן בדעותיך? תנו לחיות לחיות... עמותות מצריות' 

וכך סיים עבדול קארים את נאומו הארוך שְׂבע רצון שהצליח להפגין ידיעות רחבות בשם 'המדע הנאור'. 

הגיחוכים של אָהֳלִיאָב על האמונה המטופשת של האדון שלו בכל מיני אלילים ועוד בפרט המשפט הקבוע: 'עוד יבוא יום! בעיניך תראה את הא-לקים הבלתי נראה א-לקי האמת!'. 

וזה היה מעלה את חמתו של עבדול קארים כל פעם מחדש. 

אבל כעת בבוקר יום חשוב זה שהוא מוזמן לבית המלך לא היתה דעתו נוחה לויכוחים. אָהֳלִיאָב הבחין במבטו התובעני של המצרי, ניגש אליו בצעדים מדודים, נזהר לא להתקרב יותר מידי כי הרגליים שלו ארוכות של עבדול קארים והוא כבר חש אותם כמה פעמים על גופו... הניח קערת מים ומגבת על השידה הסמוכה ורץ להביא את כד המים שעבדול קארים לוגם ממנו ארוכות כל בוקר, מצרים ארץ חמה היובש מורגש מאוד כבר בבוקר צריך לשתות כמות לא מבוטלת של מים. 

עבדול נכנס למדי החרטום שלו, בוחן בגאווה מתנשאת את אותות ההצטיינות המעטרות את הבגד, אָהֳלִיאָב חש ממנו סלידה! ראה בו ניגוד משווע להצטנעות של עם ישראל, אך לא היה לו פנאי להרבות בהרהורים צריך היה להזדרז להעיר את חברו בצלאל בטרם יכעס עליו עבדול קארים.

בצלאל היה בן גילו משבט דן, יתום מאב ואם, אמו נפטרה סמוך להיוולדו, המצרים גררו אותה לעבודה מפרכת מיד אחר הלידה והוטל עליה לעדור אדמה סלעית בין עצי בוסתן, חולשתה הקשתה עליה, הנוגשׂ האכזר הנחית עליה מכת אלה כבדה כי היא לא הזדרזה לפי טעמו... 

גם על אביו לא שפר הגורל, היה זה בעת שסחף על גבו סלע כבד למבנה ענק שבנו קבוצת העבדים לה השתייך, הנוגשׂ הסתכל בו בעין זדונית וציווה עליו: 'לרוץ עם הסלע!' והוא רץ ומעד והסלע מחץ אותו לקרקע - לקול צחקוקו המרושע של הנוגשׂ. 

ככה מתו ההורים שלו.

דודיו של בצלאל אמצו אותו וגידלו אותו בביתם אך רחוקים היו מחיי התורה, שאיפתם היתה נתונה: להצלחה חומרית בלבד! – 'חילונים'. בכל ליבם שאפו להידמות למצרים והתאמצו לזכות באהדתם. 

- חילונים שמאלנים... 

דודים אלה כמו יהודים רבים אחרים אִבדו לגמרי את אמונתם אבותיהם והתייאשו מן הגאולה. 

אהליאב ריחם עליו על בצלאל! חשש: שמא יגויס אף הוא כאביו לעבודות כפייה קשות וסופו יהיה מר כשני (2) הוריו. 

לכן הפציר בעבדול: 'קח אותו שיהיה עבד אישי!' באופן זה ההמונים המצריים ימנעו מלפגוע בו עקב חסינותו כ: 'עבד של חרטום...!' 

עבדול מינה אותו להיות הסייס האישי.

כעת רץ אָהֳלִיאָב להעיר את בצלאל שיספיק להכין את הסוס האביר של עבדול החפץ לרכב עליו לבית המלך. 

בצלאל התעורר בבעתה! ונרגע כשהרגיש את הליטוף של האוהב אָהֳלִיאָב: 'תזדרז! אני שומע כבר את האדון יורד מחדרו...' 

בצלאל אץ להכין את הסוס וחיש קל הסוס האביר היה מוכן לרכיבה. 

עבדול לא התמהמה, בזינוק קפץ על הסוס החסון, הזדקף על האוכף בגאווה ונעץ בשניהם מבט מרושע!

אָהֳלִיאָב שקלט את המשמעות של המבט - דידה מיד לאחוריו כשהוא גורר עמו את בצלאל, עבדול מצמץ בעיניו בחיוך ארסי מדושן עונג נועץ דורבנות נעליו להדהיר את הסוס לעבר שני (2) הילדים המבוהלים. אָהֳלִיאָב שציפה לזאת - בתנועה זריזה קפץ הצידה כשהוא לופת אתו את בצלאל. הסוס המשיך בדהרה ולא פגע בהם, אבל מכת השוט - הצליפה על פניו של בצלאל ושרטטה לו כתם אדום שזב ממנו דם...! 

בצלאל נפל על האדמה מתייפח מבכי: 'עד מתי?...!' זעקה חרישית: 'עד מתי נסבול כל כך מהרשעים האלה...! כבר מאתים (200) שנה אנחנו כאן בארץ האויב הזו, למעלה משמונים (80) שנה ממררים את חיינו... בכל מיני צורות נוראות ומשונות אחת מחברתה...! האם זה יִמשך כך לנצח?!' 

אָהֳלִיאָב כרך ידו על שכם בצלאל: 'לא אחי! אל תחשוב ככה, אתה יודע שיש לנו אב בשמים הנותן גמול לאוהביו ועונש רע למפירי מצוותיו. דע גם! שמעתי מאבי: 'שקיבל מאבותיו שקיבלו מיעקב אבינו: 'מובטחים אנו - שנצא מהגלות הזאת!'. ועוד קיבלתי מאבותַי, שקיבלו מאברהם אבינו: 'כשנצא מכאן - יעניש הקב"ה את המצרים בעונשים מרים! ואנחנו נצא מכאן "בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל!" (בראשית טו, יד).

בצלאל נבוך: 'אבל דודַי! המקורבים למעמד האצולה ולחרטומים... 

- לבית המשפט העליון...

אומרים: 'שאין סיכוי שנצא מכאן לעולם...!' 

הם גם אמרו: 'ששמעו מהמכשפים הגדולים: 'שאי אפשר לבטל את הכישוף המונע יציאת עבדים ממצרים...!' 

וגם החוזים בכוכבים אומרים: 'שמזלם של ישראל נחות כל כך - שלא תהיה להם תקומה עולמית!'. 

אָהֳלִיאָב נרעד לשמע דברי הכפירה! 

- 'לצערי! דודך לא קיבל חינוך יהודי, קרבתו הרבה למצרים וחוסר השתדלות בקניית ערכי היהדות - רופפו אמונתו עד הסוף! ונדבק בעובדי עבודה זרה של מצרים כאחרים שאמונתם התרופפה בעקבות כך. 

'אך דע נא, את אשר קיבלתי מאבי: 'סוף דבר נצא מכאן, דבר ה' יָקוּם לְעוֹלָם (ע"פ ישעיה מ, ח) ולא יעצרו אותנו לא כישוף ולא מזלות וכל האנשים שאינם מאמינים בגאולה - לא יצאו מכאן!'. 

בצלאל הזדעק: 'איך זה יתכן?! הרי הם רוב רובו של עם ישראל שהם לא מאמינים עכשיו!...' 

- 'אין הקב"ה מתפעל ממספרים! ידידי, גם כשהם מהווים שמונים אחוז (80%) מהעם...' 

- שאכן מתו אח"כ במכת חושך...' 

- 'כן-כן 'קשר רשעים - אינו קשר!'.

קול המולת ילדים צוהלים נשמע מאחוריהם, השנים הביטו בהם בהערצה מהולה בקנאה, קבוצת תלמידים מהתלמוד תורה של שבט לוי! מלווים ע"י הרב הנערץ, עושים דרכם מבית המדרש לבית של זקני השבט הולכים למבחן על המשניות, התהלכו בעליצות כשהפאות הארוכות מתנפנפות לרוח היום משננים זה עם זה את לימודם.

כשקרבו אל אָהֳלִיאָב ובצלאל, נתלחלחו עיני בני לוי בדמעות! היה להם צר לראות אחיהם נמצאים בשעבוד מצרים וברכו אותם לשלום בחום רב! הלבביות שרחשו כיתת ילדים זו אל שני הנערים, בלטה לעין כל, ניכר שקיבלו חינוך מעולה! כיאה לבני אברהם יצחק ויעקב, לא התנשאו על אחיהם המשועבדים ולא הרגישו כלפיהם שום עליונות למרות שהיו משוחררים מעול מצרים! 

- 'לו יכולתי אף אני ללמוד תורה כמותם!' לחש אָהֳלִיאָב בצער רב... 'כיצד זה שפרעה לא שעבד אותם?' תמה בצלאל.

אָהֳלִיאָב אמר לו: 'אבי סיפר לי: 'שעבוד מצרים החל בערמה של פרעה! הוא העמיד פני ידיד, ביקש מהיהודים: 'שיעשו עמו מחווה חד פעמית! יעזרו לו לבנות את הערים 'פתום ורעמסס'... כדי לעודד את היהודים לצאת לעבודה - הראה פרעה דוגמא אישית! ובכבדו ובעצמו נתן מגש זהב מלא טיט, כשראו היהודים כך, חפצו לתת נאמנות למלך יצאו אף הם לתרום חלקם בעבודה. 

ולא שעו לאזהרת הזקנים שאמרו להם: 'לא מבטלים תלמוד תורה בשביל כך!'. 

התוצאה היתה כמו תמיד: מי ששמע לעצת הזקנים – הרוויח! זה שבט לוי. ומי שחשב שהוא חכם - הפסיד, משועבד! 

לאחר התגייסות היהודים לעבודה - גזר פרעה: 'מעתה תעבדו כולכם בכפיַּה!' 

ורק שבט לוי ששמעו לאזהרת חכמי הדור: 'לא לבטל תורה!' יצאו נשְׂכרים ולא נכנסו בעול השעבוד. 

הנך רואה אותם משוחררים מכל עול! ממש כמו שאמרו חז"ל: 'כָּל הַמְּקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה, מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ עֹל מַלְכוּת' (אבות ג, ה).

- 'אך מה אשמים הצעירים? הם רק רצו להראות נאמנות והכרת טובה למלכם... מנין הם ידעו שכך יסתים הענין?' תמה בצלאל. 

- 'דע ידידי!' עונה לו אָהֳלִיאָב: 'לעולם! לעולם!! 'כל הנוטל עצה מן הזקנים - אינו נכשל!'. 

'בנין נערים – סתירה! סתירת זקנים – בנין!!' 

כשהצעירים מתלהבים ואומרים: 'כן! בואו נבנה בואו נבנה בואו נעשה בא נעשה' - בסוף יהיה סתירה הכל יתפרק. 

כשהזקנים אומרים: 'לסתור!' משהו לא לעשות - זה הבנין. וכל השומע לעצה של הזקנים זקני חכמי ישראל האמתיים - אינו נכשל. 

לפני כמה ימים אחד מראשי הישיבות אמר לבחורי הישיבות...

כי "הם" מצליחים ל"גייס" כל מיני שהם מתלהבים... 

אז הוא אמר להם: 'אל תשכחו! שאתם מחזיקים את העולם כולו!! לא לזוז מהספר: "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" (ירמיה לג, כה). 

מאתַיִם ועשר (210) שנה לא יכול לגעת בהם פרעה בשבט לוי! בגלל שהם שמעו בעצת הזקנים. וכל האחרים השתעבדו ורבים מתו מהשעבוד! מהעינויים, מהכל.

תזכרו: 'כל הנוטל עצה מן הזקנים - אינו נכשל!'.

מודה לכם שיהיה לכם 'שבת שלום!'.

- 'שבת שלום כבוד הרב!'

 הפרק הבא: 'התגלותו של משה רבינו!' אַהה... מתחיל המתח.

'רבי חנניא בן עקשיא אומר...'