בני ברק - מצוות היראה וקידוש השם

ערב טוב, בעז"ה נעשה ונצליח וה' עלינו ברחמיו ירוויח.
הערב יהיה לחזרה בתשובה לכלל עם ישראל, להצלחת הרבנית אורה יצחק בת נעמי אשר היא סמל ומופת לנשות הקהילה בכלל ולנשות ישראל בפרט, המתנהגת כאשת חייל אמיתית, ה' יאריך ימיה בטוב ושנותיה בנעימים, ותזכה לנחת יהודית מכל יוצאי חלציה. הערב גם לעילוי נשמת יצחק בן אסתר, סוסו יוסף בן ניג'מה ומסעודה בת מרים ואיטו בת חנה ולעילוי נשמת הורי וחמי מנוחתם עדן.
אנחנו נלמד היום שתי מצוות, מצוה ראשונה, מצוות עשה לירא את ה'. שכרה של המצוה: מי שירא את ה' מאריך ימים, ככתוב יראת ה' תוסיף ימים, ופירשו במדרש שאין מלאך המוות שולט עליו. מי שירא שמים אין מלאך המוות שולט עליו. במדבר רבא גם מובא: אמר הקב"ה כל מי שהוא מתירא ממני אני מכבדו ואיני מכרית שמו מן העולם. ועוד אמרו שם: כל  מי שהוא ירא מהקב"ה סופו להיעשות מלך. והגמרא בברכות בדף ו' אומרת: אמר רבי חלבו אמר רב הונא, כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין. ואמר רבי אלעזר, אמר הקב"ה כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה, דהיינו, בשביל האדם הזה. רבי אבא בר-כהנא אמר: שקול כנגד כל העולם כולו. ירא שמים שקול כנגד כל העולם כולו. רבי שמעון בן עזאי אומר: כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה. ז"א כל העולם נברא כדי שיהיה לו צוותא, שלא יהיה בודד בעולם, אז כל העולם, מילארדים, חוץ מבילי הדבילי וביבי לא חביבי, כולם זה לצוות לו. ומי שהוא ירא שמים ניצול מכל מיני פורענויות, כמו שאמרו במדרש, הלוא דברים קל וחומר. ומה אם מי שנתירא לפי שעה ניצל מן הפורענות, המתירא כל ימיו על אחת כמה וכמה. ובתיקוני הזוהר: כל מאן דאית בה יראת ה' או כמו מראי מתניתין דלת לה חוסר. כל מי שיש בו יראת ה' קבעו בעלי המשנה שאין לו חוסר. זה שכתוב יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו. ורש"י במשלי כותב, הירא את ה' לא ייפקד בשום רע, ובמדרש אגדת בראשית, בשעה שישראל יראים מן המקום, אף האומות יראים מהם. כשאנחנו יראים מהקב"ה אומות העולם יראים מאתנו, ואם לא, הפוך. ובמכילתא אמרו: השכר של 'את ה' אלוקיך תירא' – 'וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה'. ז"א מי שירא ה', כשיגיע היום שנאמר בו 'הנה בא יום בוער כתנור וליהט כל עושה רשעה', אז כתוב ש'שמש צדקה תזרח להם ליראי ה'', והם יצאו ויבשו כעגלי מרבק. וכמה גדולה מעלת היראה כמו שאמרו בספר הבהיר: ויראת ה' זוהי שלמעלה והיא בכפו של הקב"ה וגם היא עוזו ואותו הכף נראית, היא נקראת כף זכות. ז"א יראת ה' היא תמיד למעלה, בכפו של הקב"ה והיא גם עוזו והיא נקראת 'כף זכות', משום שהוא מטה את העולם לכף זכות ביראתו. ומשם עצה יוצאה, ומשם בריאות יוצאת לעולם, ומשם רועה אבן ישראל. כל זה בזכות הירא שמיים. במדרש רבי בנאה אמר: אין לך בכל המידות גדולה מיראה, שאין הקב"ה חפץ אלא היראה. הלא הפסוק אומר 'כי מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלוקיך' ובמקומות הרבה אמרו חכמים ז"ל, שהיראה היא מפתח לתורה שעל ידה זוכה לתורה, כמאמרם בשמות רבה 'שכר היראה תורה' ועוד אמרו 'אם יש לך יראת חטא הכל שלך, שנאמר, והיה אמונת עיתך חוסן ישועות חכמה ודעת יראת ה' היא אוצרו'. ובמדרש בדברים רבא כתוב: כל המתירא מהקב"ה, ועל ידי זה עושה דברי תורה, מקיים את המצוות, כל החכמה וכל התורה בליבו, שנאמר: 'ראשית חכמה יראת ה'' והקב"ה מגלה לו סודות,  כדתנייא מסכת אצילות. אליהו בן יוסף פתח – כתוב: 'סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם'. מזה אנחנו לומדים שאין הקב"ה מגלה סודיו כי אם ליראיו, ובזוהר הקדוש כתוב: 'סוד ה' ליראיו', הסוד העליון של התורה, לא נתנו הקב"ה אלא לאותם שהם יראי חטא, ואותם שהם יראי חטא, התגלה להם הסוד העליון של התורה. ומהו הסוד העליון של התורה? זה אות ברית קודש, שנקרא סוד ה' ברית קודש. עד כאן הזוהר. וע"י יראת חטא מתקיימת בו התורה, כמו ששנינו באבות – כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת. ורש"י במשלי כתב: 'לפני חכמתך הקדם ליראה את יוצרך, והיא תיתן בליבך לעסוק בחכמה ובדעת', זה בפרק א' ז' במשלי. ואמרו באבות דרבי נתן, חכם וירא חטא הרי זה אומן, וכלי אומנותו בידו. צריך גם חכמה וגם יראת חטא, חכם בלי יראת חטא זה אומן בלי כלי אומנות. מה זה שווה? ירא חטא זה כלי אומנות ביד אבל אין חכמה. מה זה מועיל? אבל חכם וירא חטא זה אומן וכלי אומנותו בידו. יתר על כן מצינו שהשוו חז"ל את היראה לתורה, כמו שמובא בדרך ארץ רבא, שלושה שקולים זה כזה – חכמה, יראה, ענווה, ויש במדרש – גדולה יראה לפני הקב"ה יותר מכל חכמה ובינה שבהם ברא הקב"ה את העולם. ובגמרא בשבת המשילו את התורה כשער להיכנס ליראה. ובקהלת רבא כתוב, גדולה היא היראה ששמיים וארץ לא נבראו אלא בזכות היראה, ושני ספרים שכתב שלמה לא חתמן אלא ביראה, ז"א גם ספר משלי וגם קהלת. אני לא מציין לכם את המקורות כי זה ארוך, הרבה מאוד מקורות, אבל בספר 'שכר ועונש' יש את כל המקורות.
ואיתא בתנא דבי אליהו, שהירא את ה' זוכה לעולם הזה ולעולם הבא ולתורה, שנאמר 'טרף נתן ליראיו' ובזוהר קדוש אמרו 'טרף נתן ליראיו' אלו הם הצדיקים יראי הקב"ה, שכל מי שירא ממנו נקרא מאנשי בית המלך, ועליו כתוב: 'אשרי איש ירא את ה''. ורבי פנחס בן יאיר אמר שיראת חטא מביאה לידי חסידות, ומובא בזוהר הקדוש: כמה גדולה היראה לפני הקב"ה? שבכלל היראה ענווה ובכלל ענווה חסידות. נמצא שכל מי שיש בו יראת חטא ישנו בכולם, ומי שאינו ירא חטא אין בו לא ענווה ולא חסידות. ועל ידי היראה מגיע לכל המצוות, כמו שאמרו בתיקוני הזוהר, שביראת ה' בא אדם לקיים תרי"ג מצוות כחשבון 'ביראת'. ז"א אדם מגיע ע"י יראת ה' לקיים את תרי"ג המצוות שזה יוצא בגימטרייה 'ביראה', וע"י היראה פורש מהעבירות. כמו שנאמר: 'וביראת ה' סור מרע'. מי שיש לו יראת ה' הוא סר מרע. ופירש רש"י: שע"י היראה סר מהרע, וכן אמרו במדרש: 'גדולה יראה, שכל מי שהוא ירא מוחזק שאינו חוטא'. ז"א אם אתה יודע שבן אדם לפניך הוא ירא שמים באמת, אז יש חזקה עליו שהוא לא חוטא, שתחילת כל העבודות, עבודות ה', הוא ביראת שמים, שהיא הפתח לכל, וזה לשונם: 'עבדו את ה' ביראה', כך שנינו, שכל עבודה שרוצה בן אדם לעבוד לפני אדונו, בתחילה צריך יראה, לפחד ממנו, ובגלל יראת אדונו יימצא לבסוף שהוא עושה בשמחה את מצוות התורה. ועל זה כתוב: 'מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה'. רבי אלעזר אמר: 'עבדו את ה' ביראה', מי שרוצה לעשות עבודת אדונו, מאיזה מקום מתחיל ולאיזה מקום מכוון עבודתו ליחד שם אדונו? חזר ואמר 'ביראה', שביראה זוהי ההתחלה מלמטה למעלה. ע"י היראה מגיעים לאמונה, גם זה מובא בזוהר החדש, בוא וראה אם בן-אדם משתדל בתחילה במקום זה שנקרא 'יראת ה'' אז תורתו עומדת לעד. ומה הטעם, בגלל שייכנס מכאן לאמונה, מכאן הפתח לכל. ועוד אמרו בזוהר הקדוש: בוא וראה, כל בן אדם שמפחד מהקב"ה שורה עמו האמונה כמו שראוי, שהרי אותו בן אדם שלם בעבודת אדונו, ועיקר בריאת העולם היא כדי שיראו מלפניו, כמו שמובא בגמרא בשבת 'אמר רב יהודה, לא ברא הקב"ה את עולמו אלא כדי שיראו מלפניו', והסברנו את זה כבר בדרשות קודמות. ואמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר: אין לו לקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד. ובהקדמת הזוהר הקדוש אמרו: ועל המצווה הזו של יראה מתקיים כל העולם. והחפץ חיים בביאור הלכה כתב: שכל רגע שאדם חושב במצווה זו, מקיים מצוות עשה ואין קץ למתן שכרה.
מעשה, רבי סיימון ורבי אלעזר היו יושבים, חלף והלך לפניהם רבי יעקב בר-אחא, אמר אחד לחברו 'נעמוד מפניו שאדם ירא חטא הוא', אמר לו השני 'נעמוד מפניו מפני שאדם זה הוא בן תורה', אמר לו 'אמרתי לך אני שהוא אדם ירא חטא ואתה אומר לי שהוא בן תורה? ז"א יראת חטא זה למעלה ממעלת אדם שיש בו תורה. ומסיקה הגמרא שרבי אלעזר הוא זה שאמר ש'אדם ירא חטא הוא'. ואמר רבי יוחנן בשם רבי אלעזר 'אין לו לקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד', כי רבי אלעזר סובר שלקב"ה אין בעולמו אלא יראת שמים בלבד, ולכן הוא אמר 'נקום מפני אדם שיש בו יראת שמים'.
חובת הלבבות בשער אהבת ה' פרק ו' מביא מעשה שסיפר אחד החסידים: פעם כשהלך במדבר מצא ירא שמים שישן שם. כאשר שאל אותו כיצד הנך ישן במקום זה, האם אינך מפחד מהאריות, אז הוא ענה לו 'אני מתבייש מהאלוקים שיראה אותי מפחד ממישהו חוץ ממנו', אני ירא רק את ה', אני צריך לירא מהאריה? העונש למי שלא מקיים מצווה זו של יראת שמים – אין הקב"ה דן את הרשעים אלא כשאין יראתו עליהם, ז"א כשהם לא יראים ממנו אז הוא עונש אותם, כמו שמובא במדרש תהילים 'ומי שאינו ירא שמים הרי הוא בוזה את החכמה ואת המוסר, כמו שכתב רש"י במשלי, ואף אין חכמתו מתקיימת בו כמו שמבואר באבות. ועוד אמרו בהקדמת הזוהר הקדוש: מי שאינו מקיים מצוה זו, בודאי עובר על כל מצוות התורה ועל כן נענש מאוד, וזה לשונם 'מי שעובר על זה, על מצוות היראה, עובר על מצוות התורה, והעונש של מי שעובר על זה שרצועה זו הרעה מלקה אותו', ולא עוד אלא שעל ידו זה גורם שאין לו חלק לעולם הבא, כמו שאמרו בזוהר הקדוש 'מי שלא שורה בו יראת אדונו לא שורה עמו האמונה ואינו כדאי שיהיה לו חלק בעולם הבא'. הדברים פשוטים, אם אדם היתה לו אמונה, ודאי שהיה ירא את ה', כי כל טעות שהוא עושה ודאי יודע שהוא מתחייב, ואם יש לו אמונה, אז הוא יהיה ירא, ואם הוא לא ירא סימן שאין לו אמונה. כי איך יכול להיות שאדם ירא את ה' ויעשה עבירה? לא יכול להיות. אבל מי שאין לו אמונה זה כן יכול להיות. אז לכן, לא יהיה לו חלק לעולם הבא. כשאין ישראל יראים את ה', אומות העולם רודפים אותם, כמו שאמרו במדרש אגדת בראשית. כשאנו מניחים את יראתו, כשאנחנו עוזבים את יראת ה' אף האומות פושעין בהן, בישראל, ויש על זה פסוק. הפסוק בהושע ח' ג' אומר: 'זנח ישראל טוב, אוייב ירדפו' – אם אנחנו עוזבים את הקב"ה, שהוא טוב לכל, אז אוייבים רודפים אחרינו. וחכמים ז"ל החמירו הרבה במי שיש בו תורה ואין בו יראת שמים. אמר רבא: בשעה שמכניסים אדם לדין אומרים לו 'נשאת ונתת באמונה? קבעת עיתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? ציפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר?' נגיד שעל כל אלה הוא עונה 'כן! כן! כן! כן!' ובודקים באמת, הכל הוא עשה, הכל הוא קיים, הכל הוא יודע, אבל בסוף אומרים: ואפילו הכי, אפילו אם יש בך את כל המידות הטובות האלה, היא  יראת ה' היא אוצרו, אין, אם לאו לאו. אם כל זה נכנס, כל התורה שאנחנו שאלנו אותך והכל, נכנס בתוך אוצר שקוראים לו 'יראת שמים' היה לך יראת שמים לאחסן אתכל התורה ואת כל המצוות שעשית? אם היה לך – אז כן, אתה בעל המעלות האלה ומגיע לך כל השכר, ואם לא היה לך יראת שמים, למרות שהיה לך אתכל הידיעות ואת כל הזה והזה, לא, זה גורנישט מיד גורנישט.
משל לאדם שאמר לשלוחו 'העלה לי כור חיטין לעליה' הלך והעלה לו, אמר לו 'ערבת לי בהן קב חומטין? אמר לו 'לאו', אמר לו 'מוטב אם לא העלת'. ז"א אם אתה מעלה לי למעלה את החיטין כדי שהם לא ירקבו ולא תשב בהן התולעת, צריך לערב קב חומטין, זה חומר כזה שמשמר ולא נותן להתקלקל לתבואה, אבל אם הוא לא שם את זה ודאי שהיא תירקב, אז חבל שהעלת את הכל. אותו דבר אם כל התורה שלך מלא מלא חיטין, מלא מלא, אבל אין בה את הקב, אין בה את הכמות של היראת שמים שתשמר את כל התורה וקיום המצוות כמו שה' רוצה, אז חבל שהעלת, חבל שלמדת, אין לך שום דבר מזה, שום דבר מזה.
ובשמות רבא אמרו: כל מי שהוא יודע תורה ואין בידו יראת חטא, אין בידו כלום, למה? שקפליות של תורה ביראת חטא. ז"א הראש והכתר של התורה זה ביראת חטא. ובריש מסכת אצילות, אפילו אדם מישראל למד מקרא, משנה, תלמוד, אגדה, תוספתות, ואין בו יראה, לחינם צלל במים אדירים, וכל מה שטרח לחינם טרח. ובפרקי דרבי אליעזר אמר: אל תתירא מפני איש שוטר ומושל, אלא מפני אדם שאין בו יראת שמים'. איך אמר אברהם אבינו עליו השלום? 'רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי'. ועוד איתא במדרש 'כל שאין לו יראת שמים מוחזק לו שאינו מונע עצמו מן החטא', ז"א חזקה שהאדם הזה הוא עבריין – עובר עבירות בכלל מצוות יראת שמים. זה גם לא להזכיר שם שמיים לבטלה - מי שמזכיר שם שמיים לבטלה אין לו יראת שמים, כמו שכתב הרמב"ם מהגמרא: וכמה חמור עונש המזכיר שם שמיים לבטלה, כמו שאמרו בנדרים, במקום שהזכרת שם שמיים מצויה – עניות מצויה, ועניות זה כמו מיתה ממש. ועוד אמרו שם: אמר רב חנין אמר רב 'השומע הזכרת ה' מפי חברו צריך לנדותו, ואם לא נידהו, הוא עצמו יהיה בנידוי', ועוד במדרש 'כל מי שהוא נושא שיא של הקב"ה לשווא בנפשו הוא מכזב ועל נפשו הוא חוטא'. חמור מאוד הזכרת שם שמיים לשווא, לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשווא. כמה גדול העונש בעולם הבא, למי שלא מקיים מצוות יראת שמים, כמו שמובא בסנהדרין, ההוגה את ה' באותיותיו אין לו חלק לעולם הבא. אדם שיכול להגות שם שמיים באותיותיו, נגיד שהוא יודע, זה אומר שאין לו יראת שמיים בכלל, ואדם כזה אין לו חלק לעולם הבא. ובזוהר הקדוש אומר: מי שמזכיר ה' הקדוש בריקנות, הכוונה בבטלה, לא בברכה ולא בתפילה, כשנשמתו יוצאת ממנו, מזומנים להיפרע ממנו. דהיינו, מחכים מתי הוא יגיע, לפרוע לו פרעות ולנקום ממנו נקמות, ככתוב 'כי לא ינקה ה' את אשר יישא את שמו לשווא'.  מעשה בנדרים ז': אמר רבי אבא 'הייתי עומד לפני רב הונא ושמע אישה אחת שמזכירה שם שמיים לבטלה, בא עשה עליה שמטה, והתיר לה מיד בפניה', ולמדנו ממנו ששומע הזכרת ה' מפי חברו צריך לנדותו. אז עד כאן המצווה של יראת ה'.
מצווה חמישית זה מצוה לקדש את ה' ברבים – מה השכר? כתב הרמב"ם המקדש את ה' ברבים כדניאל או כמו חנניה מישאל ועזריה הוא נכלל בין הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתן, ועליהן נאמר 'כי עליך הורגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה', ועליהם נאמר 'איספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח', ובמדרש בתהילים אמרו שבזכות הרוגי מלכות ניצלים כל הנשארים בישראל, דהיינו, זכותם מגנה על כל ישראל, והם עולים כקורבן עולה לפני ה'. בכמה מקומות אמרו חכמים ז"ל שיש לקב"ה בגד שבו רשומים כל אותם שנהרגו על קידוש שמו, ולעתיד לבוא ילבש את אותו הבגד וינקום מן הגויים, וזה לשון מדרש תהילים ' רבי אבו בשם רבי אלעזר אומר: כל צדיק וצדיק שאומות העולם הורגין אותו, הקב"ה כותבו בפרפורמריה, בפרפופריה שלו. והקב"ה אומר לאומות העולם 'למה הרגתם את הצדיקים שלי כגון: רבי חנינה בן תירדיון וכל הנהרגים על קידוש שמי?' והן כופרין ואומרים 'לא הרגנו אותם', מיד מביא הקב"ה את הבגד שלו ודן אותם ונותן להם איפופסין, גזר דין. הרוגי מלכות שכרם גדול גבוה ורם ונישא מאוד, כמו שמובא בפסחים 'ושמעתי שהיו אומרים הרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתן', ובזוהר הקדוש מסופר שיום אחד נחלש רבי יוסי ונכנסו אצלו רבי אבא ורבי יהודה ורבי יצחק וראו אותו שנפל על פניו וישן, ישבו, וכשהתעורר ראו את פניו צוחקות, אמר לו רבי אבא 'האם ראית דבר חדש?' אמר לו 'ודאי, שעכשיו נפשי עלתה וראיתי את הכבוד של אלו שמסרו עצמם על קדושת אדונם, שהם נכנסים ב-13 נהרות של אפרסמון טהור והקב"ה בכבודו ובעצמו משתעשע בהם. הרוגי מלכות באים לחיי העולם הבא אעפ"י שלא התוודו, אדם צריך לפני מיתתו להתוודות ויש עניין ומצוה אם יודעים שהוא גוסס, הולך למות בבי"ח מצוה שיאמר וידוי. ואם לא, אפילו במצב שלא יכול כ"כ להשמיע את הוידוי באוזנו, ואיזה עניין גדול שיצא מפה עם וידוי שהוא מתחרט על כל המעשים, לפחות שיפטר מן העולם בתשובה. אבל הרוגי מלכות באים לחיי העולם הבא אעפ"י שלא התוודו, ז"א לקחו הגויים יהודים בגזרת מלכות והרגו אותם בגלל יהדותם, הם לא הספיקו להגיד וידוי, הרוגי מלכות באים לחיי העולם הבא, אעפ"י שלא התוודו כמו שאמרו במדרש קהלת, והרמב"ם כתב:  ואפילו רשע כירובעם בן נבט כשנהרג על קידוש ה' הוא בעולם הבא, ואין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן. ז"א אפילו אדם שיהיה רשע בדרגה הכי חמורה ביותר כמו ירובעם בן נבט שחטא והחטיא את ישראל, ואדם כזה נהרג על קידוש ה', אדם כזה, הוא זוכה לחיי העולם הבא ואין ברייה שיכולה לעמוד במחיצתו. לעתיד לבוא כמה יהיו בחשיבות עליונה, וזה לשון התנא דבי אליהו: לעתיד לבוא יאמר הקב"ה לצדיקים היושבים לפניו, אני הוא שנמסרתם למיטה עלי ואני הוא שנהרגתם עלי, לכן תהיו אתם כמוני, מה אני חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים כך אתם תהיו חיים וקיימים לעולם ולעולמי עולמים. ואותם שמוסרים נפשם על קדושת ה' אינם מרגישים ביסורים, אינם מרגישים ביסורים, כמו שכתב המהר"ם מרוטנבורג: כשאדם גומר בדעתו לקדש את ה', כל מה שעושים לו, הן סקילה, הן שריפה, הן קבורה בחיים, הן תלייה – אינו כואב ואינו עושה לו רעה כלל, ותדע שכך הוא, שאין לך אדם בעולם שאם היה נוגע אפילו באיבר קטן שבו אש שלא היה צועק צעקה גדולה, אין אחד כזה שלא יצעק ולא יכול לעכב את עצמו מלצעוק, ואנחנו רואים הרבה צדיקים מוסרים את עצמם לשרפת אש, להריגה ולתליה על קידוש ה' ואינם צועקים כלל, לא אבוי ולא אוי. ומי שמוסר את עצמו באמת לקדש את ה', הרבה פעמים נעשה נס, כמו שנעשה לחנניה מישאל ועזריה וגורם מיתה לשונאי ישראל, ובכוח מסירות נפש זאת – להחיות מתים. אדם כזה יכול להחיות מתים, כל זה מבואר בתורת כוהנים. והמוסר עצמו למיתה עבור ה', גם אם לבסוף הוא לא נהרג, כוחו עצום עד להפליא, שביכולתו לבטל כל גזרות קשות שבעולם. כמו שאמרו במדרש 'אם מסרת עצמך על המצוות, לקיים גזרת הקב"ה ולבטל גזרת בשר ודם, מה שכרך? בעת שיגזור הקב"ה להביא פורענויות לעולם, שהוא מלכו של עולם ושליט בכל, לעשות חפצו ואין מי שימחה בידו, אתה תעמוד ותבקש רחמים על הגזרה לבטלה, והקב"ה נושא לך פנים והוא מבטלה בזכותך, לפי שביטלת גזרת בשר ודם לקיים גזרתו של הקב"ה. ועוד אמרו במדרש: כל המוסר עצמו על כבוד שמיים למיתה נותנים לו חיים לעולם הזה וחיים רבים וארוכים לעולם הבא שאין להם סוף, ושכרו לעולם הבא כאותם שמסרו נפשם בפועל על קידוש ה', כמו שמסופר בספר חסידים, הרבה יהודים נהרגו בשעת הגזרה והרבה גמרו להיהרג וניצלו, וראה יהודי אחד, שמו רבי ישראל, בחלום, הרוג אחד שמו רבי שבתאי, אמר רבי שבתאי 'ההרוג כל אותם שגמרו בליבם להיהרג על קידוש ה' חלקם עימנו בגן-עדן'. ז"א בן אדם כבר הסכים בדעתו שהוא לא יוותר על שום מצווה ממצוות ה' שצריך למסור נפש, וזהו... הכין את עצמו. ובסוף הוא ניצל, ובמקום, של בדיוק.... אלה שנהרגו על קידוש ה' באותו מקום בגן-עדן.
מעשה ברבי אמנון ממגנצה שהיה גדול הדור ועשיר ומיוחס ויפה תואר ויפה מראה, והחלו השרים וההגמון לבקש ממנו שיתנצר ויהפך לדתם וימאן לשמוע להם. ויהי כדברם אליו יומיום ולא שמע להם. ויפצר בו ההגמון ויהי כהיום בהחזיקם עליו. ז"א התחזקו עליו יותר מידי בהפצרות 'ויאמר חפץ אני להיוועץ ולחשוב על הדבר עד שלושה ימים, וכדי לדחותם מעליו אמר כן. ויהי אך יצא יצא מאת פני ההגמון, שם הדבר לליבו על אשר ככה יצא מפיו לשון ספק, שהיה צריך שום עצה ומחשבה לכפור באלוקים חיים, ויבוא אל ביתו ולא אבה לאכול ולשתות ונחלה. ויבואו כל קרוביו ואהוביו לנחמו, וימאן להתנחם כי אמר ארד אל ניבי אבל שאולה על אשר דיברתי דברים כאלה, שאני מסתפק ולוקח שלושה ימים למחשבה. ויבך ויתעצב אל ליבו ויהי ביום שלישי בהיותו כואב ודואג וישלח ההגמון ויאמר 'לא אלך' ויוסף עוד הצר, שלא אחסרים רבים ונכבדים מהם וימאן ללכת אליו. ויאמר ההגמון 'מהרו את אמנון להביאו בעל כורחו' וימהרו ויביאו אותו, ויאמר לו 'מה זאת אמנון? למה לא באת אלי למועד אשר ייעצת לי להיוועץ ולהשיב לי דבר ולעשות את בקשתי?' ויען ויאמר אמנון, 'אני את משפטי אחרוץ', אני קובע עכשיו מה מגיע לי עונש, 'כי הלשון אשר דיברה ותכזב לך דינה לחותכה', כי חפץ היה רבי אמנון לקדש את ה' על אשר דיבר ככה. ויען ההגמון ויאמר 'לא כי הלשון, לא, לא אחתוך כי היטב דיברה, אלא רגליים אשר לא באו למועד אשר דיברת אלי אקצוץ ואת יתר הגוף אייסר'. ויצב הצורר ויקצצו את פרקי אצבעותיו בידיו וברגליו, ועל כל פרק ופרק היו שואלים לו 'התחפוץ עוד אמנון להיהפך לאמונתנו?' ויאמר 'לא', ויהי ככלותם לקצצם ציווה הרשע להשכיב את רבי אמנון במגן אחד, במיטה אחת, וכל פרקי אצבעותיו בצידו, וישלחהו לביתו. ולכן נקרא שמו רבי אמנון כי האמין באל חי וסבל על אמונתו יסורים קשים מאהבה, רק על הדבר שיצא מפיו. אחר הדברים האלו, קרב מועד והגיע ראש השנה, ביקש מקרוביו לשאת אותו לבית הכנסת עם כל פרקי אצבעותיו המלוחים כדי שלא יסריחו ולהשכיבו אל השליח ציבור. ויעשו כן. ויהי כאשר הגיע השליח ציבור לומר הקדושה וחיות אשר הנה, לפי הנוסח האשכנזי, אמר לו רבי אמנון 'המתן מעט ואקדש את ה' הגדול'. ויען בקול רם 'ובכן לך תעלה קדושה'. כלומר, שקידשתי שמך, על מלכותך וייחודך, ואח"כ אמר 'ונתנה תוקף קדושת היום' ואמר 'אמת כי אתה דיין ומוכיח' כל זה כדי להצדיק את הדין עליו, שיעלו לפניו אותן פרקי ידיים ורגליים וכן כל העניין. והזכיר 'בחותם יד כל אדם בו – ותפקוד נפש כל חי', שכך נגזר עליו בראש השנה. וכשגמר כל הסילוק נסתלק ונעלם מן העולם לעיני כל ואיננו כי לקח אותו האלוקים, ועליו נאמר 'מה רב טובך אשר צפנת ליראיך'. אחר הדברים והאמת אשר העלה רבי אמנון ונתבקש בישיבה של מעלה, ביום השלישי לטהרתו, נראה במראות הלילה דרבנא קלונימוס בן רבנא משולם בן רבנא קלונימוס בן רבנא משה בן רבנא קלונימוס, ולימד לו את הפיוט ההוא 'ונתנה תוקף קדושת היום', ויצב עליו לשלוח אותו בכל תפוצות הגולה, להיות לו עד וזיכרון. ויעש הגאון כן ולכן נתפזר הנוסח הזה בהמון סידורים בהרבה עדות.
אז זה גודל השכר של מי שמקדש שם שמיים, ומה העונש? מי שמצווה לקדש את ה' ולא קידש – עונשו נורא, כמו שכתב הרמב"ם, כל מי שנאמר בו 'יהרג ובל יעבור ועבר ולא נהרג, הרי זה מחלל את ה''. ואין בכל העבירות עבירה יותר חמורה מחילול ה', כמו שמבואר בגמרא ביומא דף פ"ו. עד כאן. תזכו למצוות.