בני ברק - בני ברק - חובת הלימוד בקושי הפרנסה

ערב טוב, בעזרת ה' נעשה ונצליח וה' עלינו ברחמיו ירוויח. הערב יהיה לרפואת יקותיאל בן סלטנה ויוסף. רפואה שלמה. זהבה בת אסתר, אריכות ימים ושנות חיים. זיווג הגון וזרע בר קיימא לסיגלית בת זהבה. ואלה שצריך לברך בלחש, ברכתי. הערב גם לעילוי נשמת הוריי וחמי. מנוחתם עדן.

הנושא שאנחנו נדבר זה חובת הלימוד בקושי הפרנסה. כל עם ישראל עומד בזכות לימוד התורה, אבל יש קשיים בפרנסה. איך מסדרים את הדברים.

יש פרנסה או אין פרנסה, חייבים ללמוד. המשנה באבות אומרת בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת: "אוי להם לבריות מעלבונה של התורה". מדוע בחר התנא בשם "הר חורב"? להר ישנן חמישה שמות. כמבואר בגמרא. למה הר חורב? ויש עוד להבין: למה נקרא חורב? על שם מה? על כך עונה הגמרא: אמר רבי אבהו: הר סיני שמו. ולמה נקרא שמו הר חורב? משום שירדה חורבה לעובדי גלולים בזמן מתן תורה על שלא רצו לקבלה. אז נהיה להם חורבן מזה. לא רצו לקבל את התורה. אז כיוון שירדה חורבה לאומות העולם, נקרא הר חורב.ואם כן, כל שכן חס וחלילה כשאין ישראל מקבלים את מה שהם קיבלו על עצמם. לכן, בחר התנא במשנה לומר: שבכל יום ויום בת קול יוצאת דווקא מהר חורב ומכרזת: "אוי להם לבריות מעלבונה של התורה".

מוסיף הגאון רבי חיים מוולוז'ין, זצ"ל, ברח הדברים הנוקבים הללו: הנה בדורנו רוב ההמון פורשים מן התורה ע"י טענות של טרדת הפרנסה. אבל הלא זה הייתה גם טענת עובדי הגלולים בעת מתן תורה. למה הם לא קיבלו את התורה? הם אמרו שהתורה מתנגדת לפרנסתם. אלו מתפרנסים מרציחה ואלו מגניבה. ואם כן כשישראל ענו ואמרו פה אחד: "נעשה ונשמע", הלא קיבלו את התורה, אפילו אם היא תזיק להם בפרנסה. ואם כן, איך יעזבו המצווה יותר גדולה נגד כולם בשביל פרנסה? לכם קוראים להר "חורב". מדהים!

מה היא הטעות שבפרנסה? המשנה אומרת: עשרה ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש. אחד מהם: לא כיבו גשמים אש של עצי המערכה. עצי המערכה זה איפה שמקריבם את הקורבן. שמים מעל, הכל פתוח, אין תקרה, והגשמים ירדו ואף פעם לא כיבו את עצי המערכה. הגאון רבי חיים מוולוז'ין, זצ"ל, ב"רוח חיים", אומר: אם כי לא יפלה מה' שלא להמטיר גשם על מקום המקדש והמזבח, מכל מקום, לא שינהו את טבעו של עולם. אין בעיה להקב"ה לעשות שלא ירד גשם על שדה פלוני. ואם הוא רוצה לא ירד גשם אף פעם מעל בית המקדש. מה הבעיה? יש לו בעיה? אין לו בעיה. אבל לא שינה. ה' לא שנינה טבעו של עולם וירד גשם על בית המקדש וחדר פנימה. להראות לנו. למה זה אומר רבי חיים מוולוז'ין: שהאדם הקבוע בעבודה, עבודת ה', אל לו לשוב בשל הפרעות למיניהן. אל תיסוג בגלל בעיות כאלה ואחרות. כליו לעמוד על עומדו כמו האש במזבח. שהיא המשיכה ליקוד תמיד ואל כיבוה הגשמים. מה הכוונה פה? ממשיך ואומר: לקח נוקב: רוב העולם בזמננו טוען (בזמננו זה אז לפני 250 שנה) שאינו יכול לעסוק בתורה ובמצוות מחמת הדאגה ופרנסה והטרדות. כנגד זה בא בתנא ואומר: זו טעות גמורה. על האדם להיות בטוח בה', שהוא יוכל לעסוק בתורה. מה הראיה? לא כיבוה הגשמים אש של עצי המערכה.גשמים רומזים לפרנסה. דהיינו, שעל האדם לדאוג לכך שלא יהיה לו שום ביטול וכיבוי לעסק התורה הנקראת אש. "הלא כל דברי כאש נאום ה'". כמו שהגשמים לא כיבו את האש של המזבח בעצי המערכה, ככה הגשמים, זה הפרנסה, לא תכבה את אש התורה. כן, יורד גשם, יורד, אל תדאג, יורד. אבל לא יכבה. לא לכבות את האש. ומי שעושה את הנס שלם עושה לאלה ששומעים בקולו. שעם ישראל עשו את רצונו, היו עשרה ניסים במקדש. שעושים רצונו, הקב"ה לא משנה את הטבע אפילו. אבל הוא עושה ניסים עם הטבע.

עכשיו נשאלת השאלה: מה עדיף לכאורה רק תורה, רק דרך ארץ, עבודה או לשלב? כמו שאומרת המשנה: "יפה תורה עם דרך ארץ". אל הגאון רבי הלל אייבשיץ', זצ"ל, באו פעם להתדיין חותן וחתנו. החתן טען שהחותן הבטיח לפני החתונה עשר שנים מזונות. כדי שהוא יעסוק בתורה. ועכשיו הוא חזר בו מהבטחתו. והא דורש ממנו לשלוח את ידיו במסחר. מאידך, השיב החותן: אמת, נכון הדבר שהבטחתי לו. אבל משנה מפורשת היא: "יפה תורה עם דרך ארץ". שלא יהיה אדם רק יושב ולומד. שמע הגאון רבי הלל אייבשיץ' את הדברים, שמע את הטענות ופסק: החותן חייב לקיים את ההתחייבות לחתנו. עשר שנים תמימות חייב. מה עושים עם המשנה? יש משנה. יפה תורה עם דרך ארץ. על זה השיב הרב: מוטב שילמד החתן, ויקיים את כל התורה, חוץ ממשנה אחת. ממה שיקיים משנה אחת ויוותר על כל התורה. פסק הלכה.

צריך לדעת להוקיר את הזמן. הבעיה שלנו שאנחנו לא יודעים להוקיר את הזמן. זאת הבעיה. כאן זה מתחיל. ופה זה גם מסתיים.

אברך אחד סמוך לנישואיו שאל את הרבי מגור, רבי אברהם מרדכי אלתר, זצ"ל: "באיזה ספר מוסר כדאי לי לקבוע את לימודי?". הצביע הרבי על השעון שלו ואמר לו: "זה הגדול בספרי המוסר". כל רגע שהולך לאיבוד, אינו חוזר לעולם! אין לך ספר מוסר שעומד לידך ומתקתק כל הזמן. תיק תק, תיק תק... חייך קלים ונפסדים. תיק תק, תיק תק...איזה ספר מוסר! ועוד היה רגיל לומר בפיו: מה הטעם נהגו לתת לחתן שעון זהב? מה להרגיל אותו למותרות? למה? לרמוז לו שכל דקה ורגע שווים יותר מזהב. כל רגע. כל מילה שאתה אומר. תרי"ג מצוות. אתם יודעים איזה עשירים תצאו מפה היום? כל רגע, כל רגע תרי"גים, תרי"גים של מצוות.

בואו נראה הנשים נמצאות פה, והן צריכות לדעת מי זאת אישה חכמה שהיא יודעת לייקר את הזמן:

סיפר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א: חמותי הרבנית, אלישיב, עליה השלום, אמרה כמה פעמים לצאצאיה: שהקב"ה לא נשאר חייב לה במאומה. והשיב לה במנה אחת אפיים של נחת ואושר על מסירותה לתורתו של בעלה הגדול, זכרונו לחיי עולם הבא. קיבלתי הכל מחזרה ובמנה גדושה. ולא נשארו אצלי חובות. נהגה תמיד להתבטא בפני הנכדים והנינים והצאצאים וכל בני משפחה. אבל מה שצריך לספר כבר ביום הראשון לאחר הנישואים, ממש ביום שאחרי, שלחה הרבנית עליה השלום, את הרב אלישיב, (הוא עוד לא היה הרב אלישיב) שלחה את האברך הזה לבית המדרש, ואמרה לו: אתה מחויב לקיים את המצווה "ושימח את אשתו". והשמח את אשתו שלי יהיה אם תהיה שם. בבית המדרש. בין כתליו. לא בבית! בני המשפחה ממשיכים לספר: המעשה הזה חזר על עצמו. מה זה חזר על עצו? ביום פטירתה של הרבנית הצדקנית, כשהיא על ערס דווי, כבר לא היה בכוחה להוציא מילה מן הפה, רמזה בידיה לבעלה שבא לסעוד אותה בחוליה, לך לבית המדרש. לא זקוקה לך כאן! ומרן הגרי"ש, אלישיב, זכרונו לחיי עולם הבא, חזר לתלמודו, עד שהודיע לו א הבשורה המרה על פטירת אשתו. 

מהיום הראשון המשותף שלהם ניתווה הקשר על שורשי התורה הקדושה, עמלה ויגיעתה. הרבנית פתחה את שער הנישואין שלה בבית המדרש וגם סיימה אותו בבית המדרש. מה פלא שהקב"ה לא מותר חייב לה כעדותה. אתם יודעים לכמה צאצאים היא והרב זכו? למעלה מאלף! כולם הולכים בדרכי התורה. השקעה טובה, לא?

אבל מה עושים עם דוחק השעה? זה יפה, זה אנשים מיוחדים. מה עושים עם דוחק השעה? אברך בן תורה, פרנסתו דחוקה, ניגש לפני מספר שנים למרן הרב שך, זצ"ל, וסיפר לו על תוכנית שמתרקמת במוחו  לצאת לעבודה. אבל רק בשעות הלילה. כל היום ישב וילמד, בלילה יש לו עיסוק שיקבל משכורת נאה ומכובדת. ראש ישיבה יעץ לו: "אל תעשה כך". אבל האברך התעקש ועשה. לאחר כמה חודשים, חזר שוב אל ראש הישיבה וסיפר לו דברים כהווייתם: "אומנם הכנסותיי גדלו בהרבה, אך כשאני עשוה את המאזן החודשי שלי, עולה בידי נתון מדהים. כאש הייתי שקוע ראשי ורובי בתורה, בכל שעות היממה, נשאר לי יותר כסף בכיס. ואילו כיום שאני עובד ומשתכר היטב, אין בכיסי פרוטה לפורטה". החזיר לו מרן: "הדבר פשוט. לאברך השקוע בלימוד, שתורתו אומנותו, יש הנהגה מיוחדת בשמים. מתייחסים אליו אחרית בשמים. ואם הקב"ה הבטיח לפרנס את לומדי התורה ולשיא בעול כלכלתם, הרי שדרכים רבות יש לו כיצד להכיל את הברכה על המלגה המצומצמת שמקבל האברך בכולל. אבל משביקשת לצאת ממסגרת הלימוד ולהתחיל לעובד, ההנהגה כלפייך השתנתה. מתייחסים אלייך כל אדם עובד, שמתייגע לפרנסת ביתו. אם כן הרי ברור: כדי שיהיה סיפק בידך לכלכל את ביתך וילדיך, על פי סוג העבודה שלקחת לעצמך, זה לא מספיק כמה שעות בלילה, צריך להשקיע מאמצים הרבה יותר גדולים. כדי להגיע לסכום המתבקש". ועוד חזר ראש הישיבה כמה פעמים באותה הזדמנות על ההנהגה השמימית עם בני תורה המשפיעה ברכה והצלחה בכספי המלגה של הכולל. הנהגה זו שומרת על מכונת הכביסה שלא תתקלקל, על יתר המכשירים בבית שלא תארע בהם תקלה, סוככת על בני הבית מפני מחלות, כל זה לחסוך מאברך הוצאות מיותרות בטרדות. הכל מקופל בהנהגה שמימית. תלוי איך אתה מגדיר את עצמך. אברך, אברך, עובד או עובד וכו'. מטפלים בך בדיוק כמו שבחרת. לאן נכנסת, לאיזה משבצת, לפי זה תטופל. אבל לעומת זאת, יש הבוטחים על ה' שימלא את מחסורם.

יהודי צדיק, תלמיד חכם חיי בבזל, בשוויץ, מנצל כל רגע פנוי ללימוד תורה במסירות נפש. למרות שהיה מטופל במשפחה גדולה, בת 15 נפשות. מעולם לא היה ירא הירא היהודי הזה על הפרנסה, והשליך את יהבו על ה' אלוקיו, והמשיך ללמוד. יום אחד נפטר בבזל אדם עשיר מאוד, היו לו נכסים רבים. בהיותו ערירי השאיר צוואה שמבקש מבית המשפט להוריש את ביתו למשפחה מרובת הילדים הגדולה ביותר בבזל. פתחו את פנקסי העיר, ומצאו שמשפחת תלמיד חכם, היא הראויה לקבל א הבניין. וכך בבוקר בהיר מקבל היהודי בדואר הזמנה לבוא לקחת את המתנה היקרה הזאת. דירות כבר לא תחסרנה לכל הילדים. ואני זכיתי ללמוד עם חברותה כולל "חזון איש", בשם הרב דויץ', שאבא שלו זה היה הרב דויץ' הגדול בכולל "חזון איש", מראשי הכולל. שעליו אמרו הוא הכולל. וגם הוא 11 ילדים, אף פעם לא עסק בכלום, מהבוקר השכם הוא הראשון והוא האחרון שיור, שתיים בלילה, בערך, רק לישון בבית. הבית היה באותו בניין. גם את הארוחות היה אוכל למעלה. זה הבית שלו. היה יורד לחצר כאילו. לישון. ועולה בחזרה הביתה. וככה שנים על גבי שנים. ואתם יודעים אצל אשכנזים שמתחתנים נותנים דירות. מאיפה יביא? בקושי יש להם פת לחם? מה עושים? אז לא יהיה שידוכים. מה עושים? הוא מספר לי האברך שאמא שלו הייתה רוטנת מידי פעם, אבל אף פעם לא ביקשה מבעלה לצאת לעבוד. אף פעם. לרטון כן. והוא בשלו, לומד. לפני שצריכים להשיא את הראשון בתור, נפטר בן אדם בחוץ לארץ, והוריש לו את כל ממונו. עשרות מיליונים דולרים. איך זה קרה? בין התורמים שהיו מוזמנים מידי פעם לכולל לבחון ולראות ולתרום, היה אחד שהגיע מחוץ לארץ, ומסיירים איתו כמובן, אומרים לו מה העלויות וכל ההוצאות וכו', ובין הדברים הוא עובר בין גדולי הדור. הרב קנייבסקי יושב שמה, הרב שפירא זצ"ל, הרב קרליץ, יבדל לחיים ארוכים. והיה שם גם הרב דויץ'. הרב דויץ' ישב הראשון, עם הגב לכולם. שקוע בלימודו. לא מסתובב. התפעל מהכל, שאל מי זה? אמרו לו זה הכולל. סיפרו לו מי זה האיש. לא ניגש, לא לחץ את ידו, לא ראה את פניו, שום דבר! הלך הביתה, כתב צוואה, הכל לו! חיתן את כולם, הוציא את הספרים שלו. חביבי, לא חסר לו כלום עד יומו האחרון. נו, תגידו לי שאבא בשמים לא דואג לילדים הטובים? אין דבר כזה! אין דבר כזה! אבל יש כאלה שהם בוטחים על חיילם.

הגאון בעל מחנה חיים, זצ"ל, רבי חיים סופר זוסמן, מגאוני המפורסמים של יהדות הונגריה, היה רגיל לקרב יהודים אומללים שפגעה בהם יד ה' ולהכניס אותם לביתו. פעם אחת בעת דרשה שנשא אלפי יהודים, האיר פניו באופן מיוחד לאחד העניים שהיו בבית הכנסת. היה נראה זוועה. עני ואביון. והושיב אותו לידו בעת הדרשה. הדבר היה לפלא בעיניי הקהל הרב שהצטופף בבית הכנסת. כי למרות שהיה הגאון מורגל, כאמור, בדונגה, מעולם לא השיב עניים ליד כסאו בעת הדרשה. לאחר שסיים ניגשו אליו חשובי הקהל לשאול מה מהותו של העני הזה? למה זכה למידה מרובה של כבוד? סיפר להם המחנה חיים דברים כהוויתם: בבודפשט היה רופא יהודי מפורסם שרבים מתושבי העיר נזקקו לשירותיו ולטיפוליו. יום אחד סיפר הגאון: הגיע הרופא הזה לאבי ולאמי, ושאל אותם: "מה יצא מהילדים שלכם? כולם לומדים תורה יומם ולילה, איך יוכלו לפרנס את המשפחות?!". תשמעו מה ענו לו ההורים: אמרו לו: בתורה נאמר "ושננתם לבניך". כתוב גם: "וקשרתם לאות על ידך". כשם שאף אחד לא ישאל 'מה יצא מקשרתם לאות על ידך', כי יודע שזו מצווה שיש לעשות אותה גם בלי שיצא מכך שום הנאה גשמית, כך גם במצווה "ושננתם". מי אמר שצריך לצאת מזה מישהו אמר צריך לצאת מזה כסף? צריך משהו? צריך לקיים את המצוות אחת לאחת. כל מצווה ומצווה. "אתם יודעים מי זה העני שהושבתי לצידי בעת הדרשה?". אמר המחנה חיים, זה הבן של אותו רופא, שהגיע להורים שלי עם השאלה הזאת. הקב"ה הוכיח לו שחור על גבי לבן שהצדיק לא נעזב, ומזונותיו של מי שלומד תורה מובטחים לו, ודווקא אותו רופא שלכאורה התפרנס בשפע, והי באפשרותו להעביר ירושה גדולה לבניו, הנה צאצאיו עניים מרודים ומבקשים לחם על הפתחים.

ויש נשים שהן בוטחות על חוכמתן. כתוב: "חכמות נשים בנתה ביתה ואולת בידיה תהרסנו". הגאון רבי יוסף חיים, זצ"ל, בעל הבן אשי חי, נהג לספר את הסיפור הבא:

חכם אחד מן החכמים ביקשו לשדך לו בת. אבל האמא אמרה לבת לא , לא אתן אותך לחכם הזה. מהיכן הוא עתיד לפרנס אותך? מהניירות של הספרים שלו?! מהאותיות שהוא לומד?! הלכה וחיתנה אותה עם עשיר אחד. לאחר זמן התהפך הגלגל עליהם ואבד כספם וכל פרנסתם. הבת שלה עם העשיר נהיו אביונים. מה עשו? למדו מקצוע. לכרוך ספרים. והייתה האישה הזאת, הבת, לוקחת ספרים מהחכם הזה, שהיה אמור להיות בעלה, וכורכת אותם. ומתפרנסת ממלאכת ידיה בעסק הזה של הספרים של החכם הזה ובכריכתם. איזה גלגול גלגל עליהם הקב"ה. יש קצת הבדל בין הרבנית אלישיב לאישה הזאת. לכן אמרו "חכמות נשים בנתה ביתה ואולת בידיה תהרסנו".

אבל מי שהוא חסר ביטחון מפסיד הכל. אתם לא יודעים מה מפסיד מי שחסר ביטחון. לפעמים אדם מחפש לו דרכים והשתדלויות מרובות לקרב דבר שהוא נזקק לו. בפרט כאשר הוא נמצא במצוקה. הוא אינו יודע שהרקע להיגאלו מן הדוחק ומן המצוקות כבר הוכן לו בידי שמים בדרכים שונות. מה אתה חשוב שהקב"ה מחכה לך עד שתפתור את הבעיות שלך? הוא כבר סידר לך את הכל, מה יהיה איך יהיה, הכל, הכל! שום דבר אתה לא צריך אפילו לטרוח ,"אל בינתך על תישען", הכל מסודר. רק אל תפריע. מה עושה אדם באותה שעה. מבקש חשבונות רבים לעזור לעצמו, וכיוון שכך, אומרים בשמים: "יש פה חכם, חכם. הא, אם חכם אתה בעינייך, ייאלה, לך בכוחות עצמך ונראה מה יהיו חלומותייך".  

על זה סיפר הגאון רבי אליהו לופיאן זצ"ל, מעשה ששמע מהרב אליעזר שולביץ זצ"ל, מצעירי תלמידו של רבי ישראל מסלנטר, זצ"ל. הוא היה ראש ישיבת לומז'ה. פעם אחת נזקק, הרב אליעזר שולביץ משגיח בישיבה הגדולה. נזע אל החפץ חיים, ביקש ממנו שימליץ על אדם מתאים לכהונה במשרה רמה ומכובדת זו. ואכן החפץ חיים הפנה אותו מיד אל אחד שנמנה אז על הגאונים של אותה תקופה. אמר עליו שבחים רבים. יוצא מהפה של החפץ חיים שבחים על מישהו, אז תארו לכם מי היה האיש. וקבע החפץ חיים שבעל ספק הוא מתאים להיות משפיע רוחני בישיבה גדולה. ראש הישיבה קיבל את ההצעה, אך מאחר שהימים היו סמוכים לחג, דחה את נסיעתו אל המיועד להיות משגיח בישיבתו עד לאחר החג. כעבור ימים אחדים, קיבל ראש הישיבה מכתב מאת החפץ חיים, שהוא כותב בו שהוא חוזר בו מן ההמלצה שנתן על אותו פלוני. ומעתה הוא מייעץ לא לקחת אותו להיות משפיע בישיבה. מן המכתב ניכר היה שנכתב בחול המועד. אסור לכתוב בחול המועד, והחפץ חיים כתב בחול מועד. דבר שמעיד שהוא החשיב את הדבר לעניין האבד. עד כדי כך הייתה נחרצת החלטתו של חפץ חיים לחזור בו מהמלצתו. עם קבלת המכתב,  חזר הרב שולביץ ונסע שוב אל החפץ חיים לברר את פשר הדבר. ואז אמר לו החפץ חים: "לא מצאתי חס ושלום באותו האיש שום פסול. אלא שלפני כמה ימים הוא בא לפני והתאונן על המצב הגשמי שאין לו פרנסה. דבר זה מהוה עבורי סיבה לחזור בי מהמלצתי", אמר החץ חיים והוסיף: "אדם שמתאונן על מצבו הגשמי, אין בכוחו להיות משפיע בישיבה. איך תשפיע אם אתה בעצמך לא מאמין? אם אין לך ביטחון איך תשפיע על אחרים ביטחון?!

ומסיים הגאון הרב לופיאן, זצ"ל: הנה עבור האדם הגדול ההוא, שהחפץ חיים שיבח אותו מאוד, הכל כבר היה מוכן בשמים! הרי הוא לא ידע בכלל שה' עיתד אותו להיות המשגיח. הוא לא ידע. ה' כבר הכין את זה. בלי שהוא ידע. הוא לא שאל אותו. ה' כבר הכין. מצב מזהיר גם בגשמיות וגם ברוחניות. אילו היה מקבל את המשרה ההיא, בוודאי היה עולה ומתעלה, היה מזכה את הרבים, וזה לא מילתא זוטרתא. כמו שכתוב בחובת הלבבות מה מעלה של מזכה הרבים: שהעומד במעלה יותר גבוהה ממלאכי השרת.  ואילו היה מצדיק עליו את הדין. עוד ימים אחדים. ומטה שכמו לסבול את עול הפרנסה והדוחק, מה נהדר היה מצב. אבל מכיוון שפקעה סבלנותו והתאונן, איבד את הכל! מסיים הרב לופיאן: ונודע עוד כי במשך השנים הלך האיש ההוא בדרך לא דרך, ולעת זקנתו הטו את לבבו. ירד מן הדרך.

אתם רואים מה אדם בפזיזות שלו, לא שם לב. העולם לא הפקר, לא מחכים לך שתניע את העולם, העולם נע. תהיה לא תהיה, תשתדל לא תשתדל, יש גזרות טובות וגזרות רעות. אתה צריך רק לבחור שיגיעו אליך טובות ולא הרעות. אם תלך לפי המסלול שה' ביקש, אתה תעלה רק על הדברים הטובים. ויש חכם ששומע דבר אמת ומשתנה.

כשנפגש בפעם הראשונה הגאון רבי יצחק בלזר מפטרבורג, זצ"ל, עם הגאון רבי יוסף יוזל הורוביץ, זצ"ל, הסבא מנובהרדוק, הוא עוד לא היה כזה, עוד לא היה , הוא פגש אותו...שאל אותו רבי יצחק בלזר: "לאן נוסע מר?". השיב לו: "נוסע ללייפציג לרגל המסחר". הוא היה מתפרנס מזה באותה העת. שאל אותו: "ומה בדבר חובת תלמוד תורה?". "מטופל אני, אישה, שישה ילדים, ובכן, במה חיים? אם אני אפרנס אותם, במה חיים?". באותה נעימה ענה לו רבי יצחק בלזר: "ובמה מתים?". שתי מילים. ובמה מתים. דברי הגאון נכנסו וחלחלו בליבו של רבי יוסף יוזל. מאותה שעה ליבו נקף, וחרד, עד שלא מצא מנוח לנפשו. הניצוץ הזה שהדליק בו הגאון רבי יצחק בלזר יצא לשלהבת הפרישות והתמסר כל ימי חייו, וקיבלנו את הסבא מנובהרדוק. שבנה ישיבות והעמיד אלפים של תלמידים ועשרות של גדולי תורה. ואני החזרתי בתשובה, אני החזרתי בתשובה אלפים ורבבות מכח ספריו. והוא יודע את זה עכשיו שם. אבל הוא לא ידע את זה שהוא החליט את ההחלטה במה מתים. עם מה תבוא?  אתם שומעים? אבל יש אנשים שהיו עליהם גזרות רעב. מה עושים בגזרת נעל רעב? נכנעים או לא נכנעים?

מסופר על החפץ חיים: מצבו היה דחוק עד מאוד לאחר נישואיו. עד כדי כך שהוא ואשתו אכלו שיירי מאפה. מה זה שיירי מאפה? אשתו הייתה הולכת למאפייה וכל הלחם שנשאר ואף אחד לא לוקח או בגלל השוא בצק, לא נאפה טוב או שהוא נחרך ונשרף והוא שחור, את זה היא הייתה קונה במעות קטנים. בתשלומים. יום אחד היא חזרה הביתה בוכה. "למה את בוכה?". האופה לא מוכן לתת לנו יותר בהקפה. אם אין מזומן, אין לחם. גם לא שיירים. לכן לא יכולתי להביא אפילו פרוסת לחם הביתה. דפק החפץ חיים על השולחן, ואמר בקול גערה: "אתה יצר הרע לא תנצח אותי ולא תבטל אותי מלימוד התורה". חזר ללמוד. רעב. ככה גודלים. ככה גודלים! ויש מי שלא מבין על מה אדם משקיע, ושוקע.

הגאון מווילנא לא היה מסוגל להבין במסירותו המוחלטת ללימוד התורה, צריך לקרוא מי היה הגאון, זה ספר שלם, עבה, זה לא יאומן כי יסופר! קראתי לבן שלי אליהו בגללו. הייתי בדיוק שקוע בספר, עליו, על קורות חייו והכל, פתאום הודיעו לי שנולד לך בן. אמרתי אליהו. נקווה שזה עוד יהיה. מכל מקום, במסירותו המוחלטת ללימוד התורה, לא יכול היה הגר"א להבין כיצד יכול אדם לבטל מזמנו. כידוע היה ישן רק חצי שעה ארבע פעמים ביממה, שש שעות פחות חצי שעה. זאת אומרת, לומד חמש וחצי, ישן חצי. וכן הלאה. ככה קבוע. פעם הוא היה בעיר שעבר ומשום מה הוא ישן עוד חמש דקות כשהוא חזר מאותה העיר, הוא ישן 25 דקות. להחזיר שלא חס ושלום. שעתיים ביממה. בהזדמנות אחת הביע את דעתו הביע את דעתו באוזני אחד מבני משפחתו, כשהלה היו לו תכשיטים של כסף וזהב מהודרים, ניתנו לו כדורון דרשה בשעת הנישואין. ונגנבו תוך שבעת ימי המשתה. החתן הצטער ביותר. לא גילה את הדבר כדי לא לעווית את שמחת הנישואין. אך מיד לאחר מלאות ימי המשתה, החל לחפש את הגנב. מכיוון שהיו בידו הוכחות שהגנב נמלט לווילנה ומכר שם את שללו, יצא אליה. לחפש אחר תכשיטיו שנגנבו. שבא לווילנא נכנס את בית דודו, הגאון מווילנא וסיפר לו על מטרת הביקור שלו. ואז הביע הגר"א את תמיהתו: לא יאומן1 במשפחתנו יימצא אדם שיבטל זמנו מלימוד התורה בשביל בקשת אבדת ממון? איבד את כל התכשיטים. מה? אז יהיה לך כמה תכשיטים, נו, תשמור עליהם, תישא אותם, תענוג אותם. נו.מה? מה? ומה עם הזמן שהלך? מה יכלתי להשיג בזה? חיי נצח. בני משפחתי מאבדים זמן בשביל ממון? הוא לא מסוגל להבין. יש לכם סבא או דוד כזה?

ויש חכם טיפש, סח בא למקור ברוך, פעם ביקש סוחר עשיר למצוא נוחם בכך שהוא אינו עוסק בתורה, אלא מקדיש שעותיו להרבות בסחורה. שמעתם? חכם טיפש. אתם מכירים כזה אדם? פעם ביקש סוחר עשיר למצוא נוחם, הוא מבין שיש לו בעיה, הוא לא לומד תורה כל כך, אם בכלל. אבל הוא רוצה למצוא נחמה. על זה שהוא לא עוסק בתורה, אלא מקדיש שעותיו להרבות בסחורה. ומצא לכך סמך בדברי החכמים זכרונם לברכה. מה אם חכמים אומרים דברים אני לא אלך על פי מה שאומרים חכמים? מה אמרו? גמרא בחולין צ"ב: ליב רחמא אתקליה עליה דאלמלא עליה לא יתקיימא עתליה". מה זה אומר? צריך לבקש רחמים, האשכולות צריכים לבקש רחמים על העלים. שאלמלא העלים, לא מתקיימים האשכולות. דהיינו, אשכולות הענבים צריכים לבקש רחמים על העלים שמכסים אותם, כי לולא הם לא יתקיימו האשכולות. כי העלים הם מכסה ומגן להם מן הגשמים, ומן השרב ומכל פגע רע. והנה חכמים זכרונם לברכה דורשים. מי זה האשכולות? תלמידי חכמים. מי זה העלים? בעלי בתים? נמצאנו למדים שחכמים צריכים להתפלל על בעלי בתים שמפרנסים אותם. אז רואים שצריכים אלו  לאלו. ואי אפשר לזה בלא זה. ושניהם כאחד טובים. זה אשר בצל החוכמה, וזה אשר בצל הכסף. נו, יש לו אסמכתא טובה או לא טובה. השיבו לו כך: נכון, העלים מגנים על האשכולות שיוכלו לגדול בבטחה ולא יאונה להם כל רע. אבל לעת הבציר, ינשרו העלים לכל עבר וברגליים ירמסו. ואילו את האשכולות ילקטו. ואחרי כך יעלום על שולחן מלכים. אז מה יותר טוב להיות עלה או אשכול?

טוב, אחרי שלמדנו כמה דברים כאלה, עכשיו כל אחד יכול להזדהות עם מי שרוצה מכל המעשים והדוגמאות ויחליט לאן פניו מועדות? אבל יש כאלה שכבר מרגישים שהם הגיעו למיצוי. הם כבא אברכים חשובים, הם רוצים להיות רב עיר. לא רב שכונה. עכשיו יש מינויים שממנה בעל הגלימה, רבני ערים. אז אני עכשיו רוצה להודיע מה מעלתם ומה הפסדם. בואו נראה כמה דוגמאות שיסבירו לנו באמת איך צריך להתייחס לאנשים כאלה שהם מחפשים את השררה בשביל כבוד וממון:

בספר "המאורות הגדולים", בחלק ליקוטים אות ע"ח מובא: שאל פעם הרב מרדכי גולדברג, זכרונו לברכה, רב מישיבת בית יוסף, את החפץ חיים, זכרונו לחיי עולם הבא: "הציעו לי משרת רבנות בעיר אחת ואני מתלבט אם לקבל או לא. כי הדבר כרוך בעזיבת המשרה בישיבה". ענה לו החפץ חיים: "אל תעזוב את הישיבה ואל תחליף אותה במשרת רבנות. כי מרובה פי כמה תועלת הנובעת מישיבה, אפילו אם היא קטנה. כי בישיבה מתפתחים ומתגדלים במשך עשר שנים תלמידים למאות, ובעזרת ה' יתברך זוכים ורואים פרי הילולים. מה שאין כן ברבנות". כמה תלמידים אתה מכירים שיש לכל רב עיר? איזה פירות היא תגדל הרבנות? הלא זה מאין דבר העומד ואינו עושה פירות. ויש לציין שרבים מנושאי עול הרבנות שבמחוזם ישנו מקום תורה והם מלמדים בו תורה לתלמידם, אף הם כמובן יהיו בכלל הזוכים ורואים פרי הילולים. אז אם הם יעשו, ישנו מקום ויהפכו אותו למקום תורה, נו, זה כן. אבל אם לא, לא.

אבל החפץ חיים ידוע שאמר שפעם אחת בא אסיר שגזרו עליו 15 שנה בסביר, לרב שלו בטענה: "בגללך אני הולך לסביר". אמר לו: "בגללי? מה אני עשיתי? אומר לו: "אם היית מוכיח אותי על הגנבות שלי, לא הייתי גונב. אבל אתה שתקת. ידעת, כולם ישעו ולא אמרת לי מילה, לא הוכחת אותי, תפסו אותי ואני הולך לסביר. זה בגללך". החפץ חיים זצ"ל, היה אומר: ככה יתבעו כל רב. בפרט שהוא קיבל משרה או שררה מחייבת. אם הוא לא הוכיח את בני עירו, בני מקומו וכו', כל העבירות שלהם בצווארו. שנאמר: "ואשימם בראשכם ואשמם בראשהם". כל האשמה על הראש שלהם. אז מה אנשים רצים? שהראש שלהם ימלא בעבירות? שאחר כך יתלו אותם?

הרבצת תורה לעומת משרת רבנות. בשבוע של שבת נחמו בשבת תרי"ג, כחודש ימים לפני שרבי יוסף דוב סולובייצ'יק נתמנה למשנה ראש ישיבה בוולוז'ין, לפני שהוא התמנה קיבל מכתב רבנות מקהילת טלז. ולפי המוסכם היה צריך לעשות את הימים הנוראים בשנת תרי"ד, בטלז וגם לדרוש בשבת תשובה. שנודע לו דבר התמנותו בישיבת וולוז'ין, בינתיים הוא חתם הסכם עם טלז. שהוא יהיה רב. ואחר כך הוא קיבל התמנות לישיבת וולוז'ין. החזיר את כתב הרבנות. חוזר בו. בצירוף בירור הלכה. שהיות והוא חוזר מהסכמתו לרבנות של טלז, לא מחמת כיסא רבנות יותר מכובד, לא מהכנסה יותר גדולה, אלא אך ורק מפני שניתנה לו ההזדמנות להרביץ תורה, שהיא משאת נפשו מאז ומתמיד. הרי משום תורה דרבים רשאי הוא להתחרט על ההסכם בינהם. ברור הלכה. אף על פי כן, הזמינה אותה קהילת טלז לדין תורה. בטענה לפנים משורת הדין כי יאות לגברא רבא כמותו. זאת אומרת, אדם כמובן המעלה לך הוא לא יכול ללכת על פי הדין ולהינצל את הדין, הוא צריך ללכת לפנים משורת הדין. יש דין כזה. ודבר שני, מכח משפרע. מי שמפר את מה שהוא התחייב יש עליו קללת מי שפרע. הוא יפרע ממנו. אולם בעל בית הלוי, זכה בדינו. הבית דין פסק שהוא צודק. כי במקום של תורה דרבים, אין טענה לפנים משורת הדין, וגם אין מי שפרע בלא כלום. זאת אומרת, נפסק להלכה שתורת דרבים עדיף מרבנות ואפשר לחזר בו! כתוב "שנא את הרבנות". מפורש במשנה.

אתם מכירים את הסטייפלר, שמעתם עליו. בשנת תפר"ו, בעת שלמד מרן הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי, אבא של חיים, בעלת קהילות יעקב, ישיבת נובהרדוק בביאליסטוק, הציע לו הגייבד דאלטש, מחבר שו"ת משיב שלום, שהיה מגדולי הפוסקים דאז, שידוך את ביתו היחידה של אחד הרבנים באותה תקופה. תשובתו של הסטייפלר,זצ"ל, להצעה זו, כפי שהיא מצוטטת באיגרת, חושפת בפנינו טפח מהלך רוחו הטהורה בשאיפת גדלותו בתורה כבר בגיל צעיר. האיגרת מובאת בספר "פניני רבנו הקהילת יעקב", בחלק ב', עמוד י"ח, וזה לשונה מהאמצע: הנה על דבר הנכבדות שהצעתי לפניו להתקשר בשידוכין עם בת הרב הגאון המיוחס פלוני אלמוני שליט"א, אשר באמת בזה כיוונתי אושר והצלחת שני הצדדים שכבוד תורתו ימצא מנוחה על התורה ועבודת רבנות בבית הרב הנזכר, אשר לו בת יחידה, צנועה ומשכלת, ונוצר תאנה כבתא דמר ניהו רב ותנא דחזייל למר ודברי רבי במניינה, יוכל פריה, פרי קודש, הילולים בכבוד אכסניה של תורה, ויעמוד במקום גדולים וגם הרב שליט"א דרחים ומוקיר רבנן להבא לחתנה כבתא דמר, שזהו כל חפצו גם טוב ואליו הוא נושא את נפשו. אבל כבודו, כאילו הרב, הסטייפלר החזיר לו תשובה למשדך, אבל מר ניהו השיב לי דברים קשים כגידים, למאס עניין זה ולקיים "ושנא את הרבנות" וכתב אוי לדור ששופט את שופטיו ואשמם בראשיהם! וכאלה, וכאלה. וסוף דבר שבשום אופן אינו מסכים להיות רב ומורה הוראה, ורק להיות ראש ישיבה כל חשקו וזוהי תקוותו. זה הסטייפלר. הוא היה ענק בתורה. שאלו אותו: למה הוא לא פוסק? אומר: "בשביל לפסוק צריך סכין אחריפה". צריך סכין חד בדיוק. שינוי קטן בהבנת המציאות, המקרה והכל, הדין משתנה. לא חתכת כראוי, חתכת מישהו. תכף נראה עד כמה הדברים לא יאומן כי יספור! והאנשים אצים רצים. "אני", "אני", "אני", "קח אותי".

בספר "לענווים יתן חן", מסופר על הגאון רבי עקיבא איגר, זצ"ל: כל ימי חייו שנאה נפשו את הכבוד שבאה עליו עקב רבנותו. לאחר נישואיו, ישב לו על התורה ועבודת ה' בעיר ליסה, באין דאגת פרנסה. על התקופה הזו הוא כותב: אם היו מציעים לו אז משרת רבנות, בוז היה בז להם, וכצחוק היה בעיניו. והנה, פרצה שרפה בעיר שכילתה את כל רכושו. לא הייתה לו איפה ברירה אחרת, כי אם לפנות לרבנות. כי לא רצה ליפול מעמסה על חמיו. ורק בהכרח כלכלת משפחתו נאנס וקיבל עול זה של הרבנות. אך בכל זאת, הוא חיפש תמיד דרכים איך להיפטר ממנה, ולמצוא כמה נדיבים שיחזקו בו ובמשפחתו. ואז יוכל לשבת על התורה באין הפרעות ולהרביץ תורה ברבים. מדהימים דבריו הסוערים, הבוקעים מעמקי ליבו הטהור, שמציר ומתחנן לידידיו שיעזרו לו להיפטר מהרבנות. וכך היו דבריו: "אטור דרך למצוא מנוח, לפרוק עול הרבנות וליישב כאחד ההמונים באשר ידוע לכם, כי מאסתי בה הרבה. אתה ה' ידעת, מלבד אימת הוראה...", הפחד מלהורות, "מלבד אימת הוראה לחסל דעת כמוני...", אומר הגאון רבי עקיבא איגר, גאון הגאונים! "בכל עת כאילו גיהנום פתוחה תחתיי. והכרח להציע בפני הרבים ענייני פלפול אשר לא ימלא את שמחת לבב. לפעמיים קשה בעיניי עניין הפרנסה, להטיל עול על הציבור על לא דבר, בלי יגע כפיים. ולקחת מיחידים אשר אולי קצתם נותנים מחמת הבושה, בלי רצון נפשם. באמונה...", הוא כותב. "כי רוב תפילותיי בימים הקדושים להוציאני ממסגר אסיר זה, ואנוכי לא מצאתי מרגוע לנפשי כלל. גם זוגתי הצדקת, נשמתה עדן, הסכימה עימה בדבר הזה. הוסכם בינינו: אם יזכנו ה' ונגדל בנינו להשיאם, אזי נשב במנוחה, בפת חרבה ומים לחץ, ולעבוד את ה'". זאת אומרת, אם אני אצליח להשיא את הבנים, גמרתי, מוכן לחזור להיות עני מרוד, עם בקושי לאכול. "ולדעתי...", תקשיבו טוב! לא תאמינו מה הוא כותב! "ולדעתי, בוחר אני יותר להיות שמש בבית הכנסת או שומר לילה להתפרנס מיגע כף וללמוד רוב היום. ולא להיות מוטל על הציבור באחריות של להיות פוסק לרבים". עוד הוא כותב: מעודי שנאתי הרבנות. והייתי  בורח כמטחי הקשת מלהתנסות על בני אדם. כל מגמתי לעזוב הרבנות. ומוצא אני לפני מר ממוות את עניין הרבנות. מה יוצדק אנוש, כי אשב בראש להינשא על כל בני האדם כקטון כגדול יחידו, ולהכות את כולם באמרי פיו. קורא אני על זה את הפסוק: 'מסיע אבנים יעצב בהם בוקע עצים יסכן בם'. תבעתי במצולות הרבנות אשר אין לאבן נגף אשר לי הם לאבן נגף לגופי ונשמתי. אמרתי יעבור על האימה, אעשה גם אנוכי לבית, לעבוד ה' כאשר עם לבבי, וה' יודע צערי ומיעוט חלבי ודמי בכל יום. קצתי בחיי מפני הרבנות". תקשיבו טוב מה הוא אומר, משפט... נראה שמישהו יעזוב את הרבנות בגלל המשפט הזה: "אחי היושב ברבנות עבד ה' יקרא?". "אחי היושב ברבנות עבד ה' יקרא" .רבים חללים הפילו הרבנות וההתנשאות. זולת הגדולים, אנשי ה' יודעים בנפשם שלא ייתנו אותם לחטוא. רעיונותיי לא ישקטו מלחשוב מחשבות להימלט מזה". ומסיים מכתבו הנרגש והסוער: "אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזקני להוציא מחשבתי לפועל, מעלה אני עליו כאילו קיים נפש מישראל". מי שיעזור לי לצאת מהברוך הזה. 

הגאון רבי יחיאל מיכל רבינוביץ', זצ"ל, מחבר ספר "אפיק כים", נמנה עם גדולי רבני ליטא בתקופתו של הגאון רבי אלחנן וסרמן, זצ"ל, היה יד ימינו בהחזרת ישיבת ברנוביץ' המפורסמת. הספר "אפיק כים" התקבל יפה בעולם הישיבות ומחולק לשניים: יש חלק ראשון שחובר קודם מלחמת העולם, החלק השני חובר שלושים שנה לאחר המלחמה. לדעת המחבר עצמו: חלקו השני של ספרו נופל באיכותו מזה של הראשון. וזאת כידוע בניגוד למקובל. שהרי קיימא לן בשבת קנ"ב: תלמדי חכמים כל זמן שהם מזקנים חוכמה מתוספת בהם". אז איך זה שהספר השני שיצא אחרי 30 שנה שהזקין, פחות מן הראשון? פשר הדבר אליבא דמחבר נעוץ בקבלת עול הרבנות. והרי דבריו המעלפים בהקדמה לספרו "אפיק כים" חלק ב'. הוא כותב: "והלוואי שספרי זה, השני, יזכה לשם כראשון וחלקו לא יגרע". והוא כותב עוד: "ואלייך המעיין היקר, אשים דברתי בזה, אם באמת בעיונך בספרי היטב תמצא בו איזה משגע לפי דעתך בסברה או בבקיאות, אחרי שתחזור כמובן על כל צדדי הזכות, אל תתמה לחפץ 'איך זה קרה?', אל תתפלא לאמר: 'מה זה היה למחבר הלז, כי שינה טעמו ונימוקו? ולא ככוחו אז בחלק הראשון, כוחו עתה בחלק השני, ומדוע זה נגרע חיילו לאורייתא?". והוא מתרץ: "כי אומנם לא קיימים הראשונים הימים האלה. ומה רב ההבדל בינהם ומה גדלה תמורה במצבי ובמעמדי. הן עבורו מאז ועד עתה זמן זמנים הרבה. עם המון חליפות ותמורות בעולם. ובמלחמה העולמית אשר עשתה שמות בארץ ובמדינות, בכלל ופרט, גבוהים הושפלו, שפלים הוגבהו, עליונים למטה, תחתונים למעלה, נגעה גם בי לרעה מאוד. ונאבד כל הוני הגדול, ונפלתי מאיגרא רמה לבארה עמיקתא עד שנאנסתי לקבל עליי עול זרים. עול הרבנות. ותודה לאל שלא שמעתי לעצת היצר ומיאנתי לקבל הכתבים שהביאו לי מקהילות גדולות ונכבדות, ובחרתי ברע במיעוטו". מקום קטן, שהעול יהיה קטן. "ותחת אשר בעת סידורי את ספרי הראשון, ישבתי שלוו ושקט ויכולתי להעמיק עיון שעות רצופות באין שום מפריע, וללון בעומקה של הלכה ולברר כל דבר כיד ה' הטובה עליי. נקרה לי כעת, בעת סידור ספרי זה, כי במשך שעה אחת הפסיקונו כמה פעמים, ולא נתנו לשקול כל דבר במאוזני השכל. ועליו נאמר ' השת, השתה עבדא', עבדות נתתי לכם לשעבר בן חורין".

עוד עדות: בחול המועד פסח תשי"ג, ביקור של חג ערכו רבי שלמה זלמן אוירבך ורבי בצלאל ז'ולטי, אצל רבי ישראל זלמן מלצר, זכרונם לחיי עולם הבא, והוא סיפר להם (רבי ישראל זלמן מלצר): "כאשר הגיעה לביתי משלחת של בעלי בתים בסולצק וביקשו ממנו שאסכים לכהן כרבה של העיר במקומו של הרידב"ז שהתפטר מן הרבנות, הסתכלתי עליהם בהשתוממות ואמרתי להם: 'על מה אתם מדברים איתי? מה לי ולרבנות? לי אין כל שייכות לכך. ואפילו יורה דעה לא למדתי כפי שצריך רב לדעת'. אם תום שיחתנו עזבו בעלי הבתים את ביתי, שתשובתי הנחרצת היא שאני לא מוכן לקבל עליי עול רבנות. אולם למעשה...",תקשיבו טוב!  אמת לאמיתה מה שהוא מספר, חברי המשלחת אומנם יצאו מן הבית, אבל הבעל דבר...", אתם מכירים אותו? יצר הרע.".. אבל הבעל דוור נשאר והתחיל לדבר אליי. באמת מדוע לא? רבנות סלוצק. מקום בו כיהנו הגדולים, הגאונים, רבי יוסף פיימר מבחרי תלמידו של רבי חיים מוולוז'ין, רבי יוסף דב סולובייצ'יק , בעל בית הלוי, וכן רבי יעקב דוד וילובסקי, והרדב"ז, מפרשו הנודע של הירושלמי. כל אלה כיהנו בסולצק. השבתי לו ליצר הרע על בעל דבר: 'תגיד מה אתה רוצה ממני? אין לי שייכות לכך! מי לי ולרבנות?'. אבל הוא לא מרפה ממני". הוא מספר את כל זה כעדות. "הוא מקים אותי מכיסאי..." תקשיבו! "מוליך אותי לארון ועוזר לי להוציא את השולחן ערוך יורה דעה, הוא נושא עבורי את הספר! ואני מתיישב ליד השולחן ומתחיל לעלעל בו. בודק אם אני בקיא ביורה דעה או לא בקיא. והנה הנשואים מוכרים לי. דומה שזה אינו כל כך נורא. את הגמרא שנוגעת לעניינים אלה למדתי, את הרא"ש והר"ן למדתי. כן, הנושאים מוכרים לי. גם הש"ך והט"ז נראים מוכרים לי. ומיד הבעל דבר אומר לי: 'נו, אינך רואה שזה לא נורא כלל, אין לך מה לפחד! העניינים כולם נוכרים לך'. ואני חוזר ומשיב לו :'תגיד מה אתה רוצה ממי? הרי לא כבר אמרתי לך אין לי כל שייכות לרבנות'. סגרתי את השולחן ערוך וישבתי ללמוד סוגיה שאני עוסק בה בישיבה. צריך להכין שיעור למחר. בעל דבר לא מרפה. מידי פעם הוא מזכיר לי 'הרבנות של סלוצק. מן הראוי שתתחיל, תתחיל לעיין מידי פעם בשולחן ערוך'. ואני שמעתי בקולו. סידרתי לעצמי קביעות ללמוד הלכות טרפות, שחיטה, בשר וחלב, תערובות. לומד יורה דעה. עד כדי כך הצליח הבעל דבר בהטרדותיו שהתחתי לחשוב: נדמה לי שנהגתי שלא כהוגן בעת שיחתי עם חברי המשלחת. מפני מה כה מיהרתי להשיב להם בשלילה ובצורה פסקנית כל כך. מן הראוי היה לענות להם שעליי לשקול בדבר. למה לדחות אותם מיד. והוא, בעל דבר, לא מרפה. ממשיך להופיע לפניי תדיר ומזכיר לי. 'רבנות סלוצק'. אני משיב לו: עזוב אותי! תרפה ממני! אין לי שייכות לזה! בסוף השיג הבעל דבר את שלו..". עבר זמן, חברי המשלחת לא וויתרו, חזרו אליו עוד פעם. "אבל הפעם אני לא דיברתי איתם. הבעל דבר בעצמו דיבר איתם!". לאחר שסיפר זאת, אמר רבנו: "אצלי התקיים הפסוק במלואו...", תקשיבו מה הוא אומר, דבר איום ונורא! "כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה'. 'רבים חללים הפילה' נאמר על תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה. הוא לא הגיע לדרגה שהוא יודע את הכל בשביל להורות, ולמרות זאת הוא מורה. אז הוא מכשיל את הרבים. עליו נאמר: "כי רבים חללים הפילה". הרבנות הפילה רבים חללים כאלה. ששולפים תשובות. מה הוא יגיד שהוא רב שלא יודע?! צריך לענות. אז הוא עונה. "ועצומים כל הרוגיה", זה נאמר על תלמיד שכן הגיע להוראה ואינו מורה. אבל אחד שכן יודע ולא מורה, גם הוא מכשיל את הרבים. הוא משאיר אותם בטעותם. אז הוא אומר שהתקיים בו הפסוק הזה במלואו. תקשיבו מה הוא אומר: "בהיותי תלמיד שלא הגיע להוראה, כיהנתי כמורה הוראה, וכאשר הגעתי לדרגה של מי שהגיע להוראה, הפסקתי להיות מורה הוראה", כי הוא עזב את הרבנות. ומשאמר זאת זלגו עיניו דמעות. תראו מה כוחו של בעל הדבר. לקחת אדם ענק כזה ולעשות בו כחפץ.

מה גרם לחפץ חיים להסתלק מהרבנות? אנחנו כבר מסיימים, אבל אחרי שנסיים אנחנו רק נתחיל לעיין בדברים ולהחליט. 

בספר החפץ חיים, חייו ופועלו, בחלק ג', בעמודים תתשע"ח והלאה, מסופר: הרב רבי אהרון הכהן, חותנו הבכור של החפץ חיים, בהיותו אברך סמוך על שולחן חותנו, נחל פעם אכזבה בהשתדלותו להשיג מזרת רבנות בעיר מסוימת. רצה להשיג את המשרה ונחל אכזבה. לא בחרו בו. הצטער על כך רבי אהרון ביותר והסיח את ליבו לפני חותנו. החפץ חיים דיבר על ליבו והצביע לפניו על כובד העול וגודל האחריות שברנות. עד שאין זה כדאי להצטער ולהתמרמר בשל אי קבלת משרת רבנות. אבל דעתו של רבי אהרון טרם נחה בזאת. משעברו הימים והחפץ חיים הכיר בחתנו שהצער עוד לא פג, הציע לפניו: "אספר לך מאורע שאירע בתקופה הקצרה שבה כיהנתי כרב בעיירה ראדין. וזה גם המעשה שגרם לי לעזוב את הרבנות. זה אחד מהגורמים שגרם לי לעזוב את הרבנות. אבל אני אספר לך את המעשה בתנאי שאתה מבטיח לי נאמנה שלא תספר זאת לשום איש כל עוד שאני חי". רבי אהרון הבטיח. והחפץ חיים סיפר לו את המאורע כדלקמן: "באותו פרק שהייתי רב, אחד הקצבים...", זה מתאים בדיוק לכל הבעיות של הכשרות שאנחנו מדברים עליהם. "אחד הקצבים נתפס במכירת בשר טרפה. כמובן, הועבר מיד מחזקתו". היום אנשים מוכרים נבלות וטרפות והכל, אף אחד לא מועבר. הפוך. מקבל עוד משרה. "אבל אז הוא הועבר מיד מחזקתו. הלה בא לפניי...", לפני החפץ חיים שהיה אז הרב של ראדין, "והביע את החרטה על המעשה והבטיח בכל הבטחות שבעולם שלא ישוב על כסלה, ובדמעות עיניים התחנן שאחזיר אותו להכשרו. מאחר שנוכחתי שהלה מתכוון ברצינות ומאידך היה נתון במצוקה וילדים היו תלויים בו, שיתפתי מידת רחמים לדין, והחזרתי אותו לכשרות. ועל החטא קנסתי אותו. מה הקנס? לנדב לבית המדרש פוד של נרות...". זאת אומרת, ארבעים ליטרא של נרות. כמו שהיום תשלם חודש את החשמל בבית מדרש קהילות פז. "הקצב לא העריך ימים לאחר אותו מעשה. כעבור זמן קצר הלך לעולמו וכל מה שאירע עימו ירד מן הפרק...". זאת אומרת, כל התניה וכל מה שנאמר הכל ירד מן הפרק. "והנה באחד הימים ואני לומד כדרכי בעזרת נשים של יד בית הכנסת, נפלה עליי תרדמה ובחלומי, והנה שלושה אנשי צורה מופיעים לנגד עיני והגדול שביניהם פונה אליי בשאלה: 'רבי ישראל מאיר, הלא תזכור את המאורע באותו קצב שקנסתו לנדב לצדקה פוד של נרות, אמור נא איפא? לשם מה התכוונת בקנס הזה? האם רק בתור עונש, למען יזהר להבא וכן לטובת הציבור, למען ישמעו וייראו? או גם למען תהיה לנענש כפרה על עוונו?'. נדהמתי מאוד, עד שלא מצאתי מילים בפי. ברם, ראש המדברים הרגיעני ואמר שימתינו לי עד שתשוב דעתי אליי. נתתי לב להיזכר באותו עניין ולבסוף השיבותי: שעד כמה שהנני זוכר, הטלתי עליו את הקנס לשם עונש ולא לשם כפרה. האורחים הודו לי על תשובתי ונפטרו ממני. שהתעוררתי מתרדמתי, ראשי היה כבד עליי ועשתונותיי נבוכים מבלי למצוא מרגוע לנפשי. חזרתי לתלמודי ושוב נפלה עליי תרדמה. והפעם הופיע לפניי הקצב. כולו רצוץ ומדוכדך. ובקול בוכים החל טוען כנגדי: 'אוי! רבי, ראה מה עוללתי לי לתשובתך לבית דין של מעלה. שעמדתי בגין והקטרוג טבע לדון אותי בגיהנום בעוון האכלת טרפות, טענתי שכבר נתכפרתי בקנס של הנרות, שאתה, רבי, הטלת עליי. טען לעומתי הקטגור שהקנס לא בא לשם כפרה, אלא לשם עונש. הוחלט לשאול את פיך על כוונתך, ומאחר שהתשובה הייתה שלא התכוונת לשם כפרה, יהיה עליי עתה לעבור ייסורי גהנום קשים, כדי להיצרף ולהזדכך מאותו עוון. אוי לי! אוי לי!'". זה היה מעשה וזה היה גזר דינו של הקצב.  "מכיוון שעול הרבנות בכללו היה למרות רוחי...", אומר החפץ חיים לחתנו, "הרי לאחר מעשה זה כשהקצותי משנתי, גמלה אצלי החלטה: להסתלק מן הרבנות. הלא תראה איפה רבי אהרון, יקירי? מה גדולה ונוראה היא האחריות הכרוכה ברבנות". סיים החפץ חיים את שיחתו. ואנשים קופצים. קופצים. קופצים. לא מבינים את גדול האחריות ומה העונש שיקבלו.

לסיום: כולם מכירים את בעל נתיבות המשפט, רבי יעקב מליסה, והוא כותב ככה:

צוואת רבי יעקב מליסה, ככה הוא ביקש שיכתבו על המצבה: "על המצבה לא יכתבו 'רב' ולא 'גאון', כי אולי חטאתי במה שקיבלתי עליי להיות רב. כי לא הייתי ראוי לזה. ולמה שיזכר חטאתי על המצבה בכל עת?!". שמעתם? והיום, כולם קופצים להיות רב או ערב רב.

 

 

שאלה:

שואל: ערב טוב, כבוד הרב.

הרב: ערב בטוב.

שואל: ערב טוב לכל הקהל הקדוש. אני רוצה לבקש מהרב סליחה על כך שהוצאתי דיבה על הרב ועל הארגון. ואני מתחרט על כך.

הרב: מתי זה היה?

שואל: לפני הרבה זמן.

הרב: כמה הרבה זמן?

שואל: בסביבות... יותר משנה.

הרב: אוי ואוי! זה חמור מאוד! והיינו חברים בתקופה ההיא, לא?

שואל: אז כנראה יותר משנה וחצי, שנתיים.

הרב: זה לא עוזר, עדיין היינו חברים. אנחנו לפחות שלוש שנים. אתה מנצל אותי טוב. איך יכול להיות שעשית לי כזה דבר? מה? נחום, מה קרה לך? בעל דבר עבד עלייך? מה אתה מתכוון לעשות בתיקון לדבר?

שואל: מה שהרב יגיד.

הרב: אני אגיד אחר כך, אבל מה אתה מתכוון? אתה רוצה לחשוב בינתיים? 

שואל: בינתיים הרב ידבר על גוג ומגוג?

הרב: אני אדבר גם על גו ומגוג.

שואל: טוב.

הרב: תחשוב.

שואל: תודה רבה.

 

שאלה:

שואל: הרב, אני שמח להיות כל פעם פה. יש לי שאלה  הרב דיבר לפני כמה חודשים על כמה אסור אפילו להתכתב עם רשע. הרב הזכיר את זה בהרצאות. כל שכן לא להיות שכן שלו, לא לדבר איתו. עכשיו, לאור הבעיה של נבלות וטרפות, איזה ספר הלכה אנחנו יכולים לסמוך עליו שאנחנו יכולים ללמוד אותו? כי אז מה אנחנו שומעים את השיעורים של הרב אביטן, אבל אם אנחנו רוצים להסתכל בספרים, איפה אנחנו יכולים?

הרב: יש לך שולחן ערוך, יש לך משנה ברורה, יש לך "בן איש חי", יש לך הרבה ספרים. מה זה הלכות? מאיפה אנחנו לומדים? מיונקים מהמקור.

שואל: בסדר, הרב. "אור לציון" זה גם בסדר?

הרב: בוודאי!

שואל: זאת אומרת, אלה שמוסמכים. הרב כל הזמן הרי שאפילו עבר הבחירות וזה, ועדיין אנשים ממשיכים לדבר על הרב...

הרב: מה אתם עוד זוכרים את זה?

שואל: לא, אנחנו מה אכפת לנו, אנחנו היינו עם הרב כל הזמן, אנחנו מוחים במי שמדבר על הרב.

הרב: עוד מעט לפיד יהיה ראש הממשלה.

שואל: מוחים. אנחנו לא אוכלים נבלות וטרפות. אנחנו עם הרב כל הזמן. עכשיו, ואנשים ממשיכים וממשיכים ולא מפסיקים עם הדברים האלה.\

הרב: ברוך ה!

שואל: הם לא לומדים...

הרב: דואגים להעביר לי את הזכויות.

שואל: אז בדיוק בגלל זה אני כל הזמן שאני פה אני מבקש מהרב ברכה, וכל הזמן שמלכלכים עליו, מעבירים לו עוד זכויות, אז הברכה היא של הרב היא הרבה יותר גדולה.

הרב: נכון!

שואל: אז אני מבקש שוב פעם שהרב יברך אותי, שאהיה הרבה יותר גדול.

הרב: ה' יזכה אותך לעלות בתורה וביראת שמים תמיד.

שואל: תודה רבה הרב!

 

שאלה:

שואל: אני רציתי להגיד לך משהו בהרצאה.

הרב: כן? משהו בהרצאה. אתה רוצה להגיד קטע מההרצאה.

שואל: כן.

הרב: אה! אתה רוצה להגיד בעל פה קטע מההרצאה שלי?

שואל: כן.

הרב: יאללה! בבקשה.

שואל: "אם משמיעים לתינוק שרי עגבים זה משפיע על הנפש שלו והוא יהיה מקולקל".

הרב: יפה מאוד! אשרייך!

שואל: ואני רציתי שתברך אותי שאני אזכור טוב, טוב את המשניות.

הרב: בשביל שתקבל מאה שקלים, נכון?

שואל: לא!

הרב: בסדר, אני אברך אותך. אפרים בן יצחק, ה' יזכה אותך ללמוד את כל המשניות בעל פה...

שואל: אמן!

הרב: ושתזכור אותם.

שואל: אמן!

הרב: תהיה בריא!

שואל: אמן!

 

שאלה:

שואלת: רציתי לשאול אם זה העיקר בעיה בכשרות כבר שלושים ארבעים שנה, אז למה אף אחד לא דיבר?

הרב: אני אגיד לכם מה הבעיה. בעיות בכשרות תמיד היו לא מהיום, מאז שהתחילה השחיטה בכלל. החת"ם סופר, זצ"ל, אמר שיצר הרע כבר לא צריך להחטיא כל אדם ואדם בנפרד, הוא פשוט מאוד מחטיא שלושה ואיתם את כל ישראל: את השוחטים, את החזנים ואת הסופרים. מה הפירוש? אם השוחטים לא שוחטים כראוי, אם זה מבחינת הסכינים, הבדיקות, המהירות והכל, אני לא אתחיל לפרט מחדש כלפעם הכל, יש דיסק שחילקו לכם בחינם, אם זו מבחינה זאת, אז הוא תפס את כולם. שכולם מטומטמים. כי זה מטמטם את הלב, והבן אדם נהיה מטומטם. אין לו חיבור לקדושה, הוא לא שואף לקדושה, לא למצוות, לא לכלום. הוא לא מבין למה הוא מרגיש ריחוק. הוא מבין שכלית שזה הדבר הכי טוב שיש, אבל הוא לא נדבק. הוא לא נדבק. למה הוא לא נדבק? יש אוטם על הלב. יש טמטום. ממילא הוא משיג את שלו. שתיים: חזנים. אם הם לא ראויים להיות חזנים, מי שאוכל נבלות וטרפות הוא לא ראוי להיות חזן, ממילא הם לא מוציאים את הציבור, וגם אם הוא אינו ראוי מסיבות אחרות שכתובות בסימן נ"ג, ממילא החזנים האלה לא מעבירים את התפילה של הקהל למעלה. אז ממלא, שוב פעם עם ישראל מפסיד, כי אם נתקבלו תפילותינו, ניוושע בהרבה עניינים. ושהשלישי זה הסופרים. כל אחד יש לו מזוזה, יש לו תפילין, ספר תורה שקוראים בו. אם הסופרים לא כשרים, לא ראויים או שכותבים על קלף שהוא לא כראוי או שהם בעצמם לא ראויים בעיבוד ובכתיבה בגלל שהם אוכלי נבלות וטרפות, ואפילו ספק אוכלי נבלות וטרפות, אז לא יוצאים ידי חובה בכל המצוות האלה. אז ממילא אין הגנה בבית, כי אין מזוזות. ואין תפילין קרקפתא דלא מניח תפילין. בקריאת התורה זה כאילו קורא בחומש. ממילא תפס את שלושת אלה, אומר החת"ם סופר לפני מאות שנים, כבר אז ויש עוד לפניו, זה היה תמיד. אבל אז עוד זה היה בשחיטות קטנות בודדות. שכל אמא הייתה הולכת לשוחט, מביאה לו שתי עופות, שלוש עופות. והו שוחט לה במקום. וזה הכל. לא היה תעשייתי. לא היה. אז גם לא היה מה לעבור. כאילו מה הבעיה? לוקחים לאט, כמה זמן זה לוקח? ושלום! קחי את השלוש עופות, הולכים הביתה. היום שוחטים מיליון וחצי ביום! איך אפשר לעמוד בכל הקריטריונים של ההלכה? אחרת לא יהיה סחורה. ובשר? בכלל לא יכול לצאת רק כעשרה אחוז, במקרה הכי נדיר 20 אחוז שיוכל לצאת. בכלל בקר כמו שצריך. אני מדבר מצד הבהמה, שהיא חלק לא מדבר עוד על השחיטה שיכולה לפסול עוד ולהקטין את האחוזים.

דוגמה: פעם אחרונה היינו משלושים וחמש בקר, עגלים, עגלים קטנים כאילו, לא יצא כלום! אבל בד"צ אחר לקח 15 מהשלושים החמש. אין לו בעיה. כי צריכים להעביר לציבור, הסופרים מחכים! מה יגיד להם? אין היום? לא יצא? פעם קודמת 135 שחטנו, יצא שלוש. עובדים שעות, ממתינים, בודקים, בודקים, כלום! ואחרים 40 אחוז, 60 אחוז. בלי שום בעיה. תלוי כמה צריך, כמה הזמינו. ככה יוצא. אז זה בעיה חמורה. עכשיו, אני לא נודע לי הדבר הזה של הסכינים, רק לפני שנתיים בערך. ואז נכנסתי לעובי הקורה ובדקתי את הדברים, והבאתי רבנים והשמעתי לציבור והכל. וראיינתי והקלטתי ובדקתי ובחנתי והייתי ונוכחתי, וזה המצב. אז פרסמתי. ואז כל החזקות שהיו חזקת כשרות של כאלה שלא ידענו עליהם, בחזקה זה טוב, כל זמן שאתה לא יודע, ירדה החזקה. אני אכלתי בעצמי במשך 15 שנה רק לנדא. זה הייתה השגחה הכי מפורסמת, הכי טובה. ומה לעשות שהיום אי אפשר לסמוך, כי אנחנו יודעים דברים שאי אשפר לסמוך כבר. והנה אנחנו בעצמנו מנסים ומשתדלים וגם לא מצליחים. לא תמיד מצליחים. מה לעושת? לכן הבאנו טופו. טופו, סויה. שזה במקום הבשר, בריא יותר וזול יותר, ונגיש יותר ואפשר לשמור אותו שנתיים בלי קירור. מתי שרוצים שמים. ואם בן אדם רוצה ללכת לטיול או לאיזה שום מקום, אפילו בישיבות, אלה שלא אוכלים בכלל,, אלה שלא אוכלים בישיבה, יכולים לשים מנה של עצמם, יכולים לאכול את זה קר או דקה בתוך מיקרו, או בתוך מים חמים ארבע דקות. יש לך ארוחה מוכנה. בטעם שווארמה, סושי, מקסיקני. יש גם קציצות בשר עכשיו. בטעם קציצות בשר. יש בשתי קילו, יש ב-170 גרם. יש כל מיני. יש כל מיני. זה בלית ברירה. אנחנו אוכלים בעיקר דגים, שזה גם בריא, זה גם טוב. לפעמים זה יותר זול. תלוי איזה דג. ולא צריכים להיות על סיר הבשר. לא חייבים! אין? אין! אבל לא אוכלים בכל מחיר! והשמעתי שהרב קנייבסקי אמר אפילו לאישה יולדת אחרי חודש שלא יקרה לה כלום אם היא לא תאכל וגם הילדים שלה לא יאכלו, לא יקרה שום דבר. לא קורה שום דבר. יש כאלה שהם צמחוניים מרצון, אז מה הן לא יולדות? אין להם ילדים? הילדים שלהן מתים? לא! הכל בסדר. רק מה יש תאווה. אנשים רוצים לאכול בשר תאווה. בסדר, אם יש והוא כשר, כדאי, אולי. אבל אם לא, אין מה לעשות. מה נעשה? הבנת? תודה!

שואלת: תודה הרב. איפה השחיטה הקטנה? אני יותר משנה אני לא אוכלת.

הרב: את יכולה להירשם פה בקהילות פז, ויודיעו לך מתי שיש שחיטה. אם ירצה ה', אז תבואי ותקחי כמה שתרצי, כמה שתוכלי.

שואל: אני יכולה לספר סיפור אישי שבאמת אני מכירה אישה אחת שהיא סיפרה שקנתה של הרב מחפוד, פתחה את זה, ראתה שאין חתך בשוק, ולתומה, אמרה לעצמה מה אני.. אין לשוק חתך, מן השמים בעלה, בשביר שנייה, באקראי, נכנס למטבח, והוא שומע אותה אומרת אין חתך, מסתכל אומר, זה טרפה. התקשרו אל הרב מחפוד, אמרו אל תשמשו בזה. באתי אחר כך לשאול אותה שאלה על זה, אמרה שקרה לה עוד פעם.

הרב: כן, זה לא ק זה, גם אם ימצאו חתך, אני אגלה לך סוד, שיש כשרות של בד"צ ספרדי מפורסמים מאוד, שהם חותכים, אבל לא בודקים. חותכים, חותכים חופשי. יש להם סכין יפני חדש והם חותכים, חותכים, חותכים וחותכים ולא בודקים. אני אומר לך עדות, יש פה לפחות שבעה אנשים שנוכחים בדברים האלה שאנחנו שולחים אותם, ואנחנו יודעים איפה הם עושים את זה. הם עושים במקום שאנחנו עושים. והם גם לוקחים את הלולים הדפוקים. שיש לולים, לפעמיים יוצאים לולים פגומים. שאחוז צומת הגידים הוא גדול מאוד, דהיינו, הרבה טרפות, יורד לפעמיים 30, 40 אחוז, הם לוקחים את זה. זה יום שלהם. מתי שזה זה, זה עולה להם זול והם מוכרים לכולם את כל הגשפט הזה. ספרדית מפורסמת. כמה יש ספרדים כאלה מפורסמת?

שואלת: יש משחטה שאני חמש, שש שנים הלכתי ולקחתי עוף חי, שחטתי, ובעצמי הכשרתי בבית. יש מקום כזה, שאני אמשיך עם זה? אני אעשה...

הרב: לא! לא! אל תסמכי על שום דבר.

 

שאלה:

שואלת: בבקשה, אני רוצה.. מעשר צריך לתת גם אם בן אדם נניח מקבל דמי אבטלה?

הרב: מכל דבר שאדם מקבל, מהנטו, הוא נותן עשירית. הכי טוב, זה חומד. אבל הוא לא כבעל ביטחון, עשירית.

שואלת: אוקי. אז מכל הכנסה, לא משנה.

הרב: הכנסה. כן.

שואלת: לא משנה שיש לו משכנתא, לא משנה כלום, זה לא מעניין כלום.

הרב: קודם כל ההכנסה.

שואלת: אוקי. אז בסדר. אם ההכנסה מאה שקל, ושי לו משכנתא 50 שקלים, זה לא מעניין, הרב אומר נכנס 100 שקלים, לתת מזה...

הרב: גם עני המתפרנס מן הצדקה נותן מעשר. קיבל עשרה שקלים, שייתן שקל.

שואלת: תודה רבה.

הרב: תהיה בריאה.

 

שאלה:

הרב: נחזור אלייך נחום? יש לך רעיון? בקשה, בוא נשמע.

שואל: הרב זוכר בהרצאה ביד בנימין ביקשתי מהרב סליחה על כך וגם בעוד הרצאה...

הרב: על אותו מקרה או שכבר נתחדשו עוד דברים?

שואל: על אותו מקרה. אבל היה פה.. מה זה היה פה... יש פה בחור צדקי בקהילה, והוא לא דיבר איתי הרבה זמן, כי אני סיפרתי לו את הדיבה. לפני ראש השנה של השנה הזאת, הוא בא אליי והוכיח אותי על זה. אמר לי שאני צריך לעשות על זה תשובה, ולבקש מהרב סליחה ומאנשי הארגון. והאמנתי לו.

הרב: נו, אז מה העצה שלך?

שואל: אז חשבתי, בעזרת ה' שאני אלמד את הלכות לשון הרע..

הרב: תודה.

שואל: ואני אשתדל להוכיח את אלה שמספרים לשון הרב או מוציאים דיבה...

הרב: זה לא מספיק. לא, לא. תחשוב על משהו יותר קציני. זה אתה חייב בלי קשר. גם אם לא דיברת על אף אחד. תחשוב.

שאלה:

שואלת: ערב טוב, כבוד הרב. הרב באמת דיבר על כל הנושא של פרנסה ולימוד תורה, אז איך באמת אפשר לגרום לבעל ילך וילמד? כמה שאני מדברת ומדרבנת זה...

הרב: תראי, אם בעלך לא לומד בכלל, תהיה לך בעיה. כי בשביל שאישה תקום בתחיית המתים, צריך שבעלה ילמד. שילדיה ילמדו, שהיא תשלח אותם ללמוד. כי במה הנשים זוכות לקום בתחיית המתים? כל מי שקם בתחיית המתים זה בזכות התורה. ואם אין לו לימוד תורה, אז הוא לא קם. אז תגידי לו שירחם עלייך. מה זה את מכינה לו אוכל, מכבסת, מבשלת,עושה הכל, ובסוף את תישארי למטה? את רוצה לקום גם, למה כולם יקומו ואת לא? ודבר נוסף, זה החיוב שלו. צריך להסביר לו את הדברים. יש קלטות שאפשר להשמיע לו. ואם את רוצה, תביאי אותו לפה, אני אשכנע אותו.

שואלת: הוא נמצא פה.

הרב: איפה הוא פה? איפה הבחור?

שואלת: אליהו. אליהו.

הרב: אליהו, אליהו, איפה אתה? אתה לא לומד?

שואל: ?????

הרב: נו, תגיד לה מה אתה לא לומד.

שואל: ?????

הרב: אז למה אתה לומד במקומות שאסור ללמוד שמה?

שואל: כי אני לא ידעתי שאסור ללמוד.

הרב: אבל הנה אתה ידע עכשיו. אז איפה אתה תלמד מעכשיו?

שואל: ?????

הרב: אז מאיפה תלמד עכשיו?

שואל: ????

הרב: אז כמה זמן אתה תלמד?

שואל: ?????.

הרב: זה הכל? מספיק לך? למה? כמה שעות אתה עובד?

שואל: ?????

הרב: שמונה שעות. יש לך עוד 16. לפחות ארבע שעות אתה צריך ללמוד. לפחות.

שואל: ?????

הרב: לנסות. אז בוא נעשה ככה: איפה אתה גר? באלעד עדיין?

שואל: כן.

הרב: כן. ויש לך רכב?

שואל: כן.

הרב: ואתה עובד מסודר? נכון? ובאיזה שעה אתה עובד ועד איזה שעה קבוע?

שואל: משמונה עד חמש.

הרב: מאה אחוז. אז אתה תבוא לפה ותלמד פה ארבע שעות.

שואל: בסדר. אין לי בעיה. מקובל. השאלה מי יבוא ללמוד איתי.

הרב: יפה. הנה הגברת מברכת. ובעזרת ה' נמצא פה חברותא שתוכל ללמוד ולהתקדם ויהיה לכם שכר בעולם הזה ולעולם הבא.

שואל: טוב.

הרב: בהצלחה!

שואל: עכשיו עוד משהו:אם הרב יכול לחדד רק את העניין הזה... אם בן אדם עכשיו נקלע למקום, בבית כנסת של אוכלי נבלות וטרפות, מה הוא צריך.. על מה הוא צריך לענות, מה הוא לא יכול לענות, שהרב...

הרב: כבר אמרנו מספר פעמים. הוא לא יכול לענות על מה ששליח ציבור מברך, לא על הקדשי ולא על הברכות. הוא יכול לענות על קדושה, כי זה שלושה פסוקים והוא אומר שלושה פסוקים. ואם יש קדיש יתום, שאומר אותו אחר והוא לא מחלל שבת, הוא יכול לענות. אפשר אולי גם "מודים דרבנן" להגיד. אבל בלי האמן.

שואל: ומה עם ברכות ההפטרה וכל הספר תורה, כל זה, אפשר לענות?

הרב: כן. זה לא שליח ציבור.

שואל: טוב.

הרב: תהיה בריא.

שואל: תודה רבה.

הרב: אתה יכול להיות שליח ציבור במקום.

שואל: אני?

הרב: אם אתה שומר.

שואל: אני מנסה להיות, אבל לא הולך לי.

הרב: לא, אז תהיה למקום שאפשר שאתה תהיה. יש שטיבלחים באלעד, כנס לשטיבל, תפוס את הדוכן ותהיה אתה שליח ציבור.

שואל: נעשה את ההשתדלות.

הרב: למה שהוא יהיה? תהיה אתה.

שואל: טוב. נראה, אני אנסה.

הרב: בהצלחה.

 

שאלה:

שואל: מה הרב אומר על המקובלים? על מי אפשר לסמוך היום?

הרב: אין כאלה.

שואל: הרב בצרי, הרב הלל?

הרב: לא, לא, זה לא. מקובלים לא הולכים למקומות שיש זמרים פסולים..

שואל: אי אפשר לסמוך על הרב הלל?

הרב: הרב יעקב הלל הוא תלמיד חכם גדול, כן, אבל הוא מחזיק מעצמו מקובל במוזג שאתה מדבר "מקובלים".

שואל: ספרים שהוא כותב, הוא כותב את זה...

הרב: לא הבנת. אני מסביר עוד פעם: הוא כמו מקובל ליטאי כאילו. אתה יודע מה זה מקובל ליטאי? זה אחד שלא עושה מהקבלה קבלות. זהו. אז הוא למדן בקבלה, הוא יודע, אבל אתה מחפש את האופוריה סביב המילה "מקובל" וזה. אין להם שום מעלה יתרה ואפילו פחות משל אלה שלומדים גמרא בעיון. שום מעלה יותר, הרבה פחות.

שואל: הזוהר כותב שבזכות הזוהר יגאלו.

הרב: שמעת? זוהר אומר מה שאומר וזה נכון, אבל לא עליהם הוא אומר.

שואל: הם לומדים קבלה.

הרב: עוד פעם אני מסביר: שאלת?

שואל: כן.

הרב: הרמ"א אמר כבר בזמנו שאין מקובלי אמת בדורו. מה אתה רוצה שאני אעשה?

שואל: תודה רבה.

הרב: תהיה בריא.

 

שאלה:

שואלת: שאלה שלי: בן אדם שרוצה לכפר על כל מיני דברים, כאילו מסתכל על החיים שלו הוא רואה שהיו פעמים שהוא יכול היה להיות בן אדם יותר טוב והוא לא היה, והוא רוצה לכפר את הדברים האלה. כל מיני דבירם. יש גם דברים שהם בין אדם למקום וגם דברים שבין אדם לחברו. אם זה בן אדם לחברו או למשפחתו, אז נניח שהוא ביקש סליחה או שלא ביקש או שזה כבר לא רלוונטי לבקש, מה הוא יכול לעשות כדי לנקות את כל הדברים האלה.

הה: אז יש הלכות בזה. אם אדם חטא לחברו, צריך לפייס אותו ושייתפס באמת מכל הלב. אם הוא לא התפייס מכל הלב, זה לא מועיל. אם הוא חטא לחברו בממון, הוא צריך להשיב לו את הממון. אם זה בריבית, אם זה בגזלה, אם זה בהונאה, אם זה מכל דבר. צריך להשיב לו את הממון. כל זמן שהוא לא השיב לו את הממון, עדיין אין לו כפרה. וגם אחרי שהוא השיב לו את הממון, צריך שימחל לו באמת. מעבר לזה, הוא צריך לבקש מחילה מהקב"ה על עצם עבירת הגזל או הלוואה בריבית וכו'. אם זה בעבירות שבין אדם למקום, אז יש את הכללים. מתחרטים על העבר, מקבלים לעתיד, מתוודים וכו'. אבל זה מורכב מאוד. תיקחי ספר "שערי תשובה" של רבנו יונה, הוא מפרק את הכל, אחת לאחת. מהספר הזה תוכלי לדעת איך לעשות תשובה בכל מכל כל. על חסרון בעבודת ה', אם אדם הפסיד מצוות, לא עשה אותם, לא עבירות, הפסיד מצוות או דברים כאלה, מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל למנות. קצת בעיה. אבל אם תזכי את הרבים בדברים שאת חיסרת, אז תוכלי להשלים כביכול. זאת אומרת, את העבר לא תחזרי, אבל כנגד עבר החסר, תוכלי למלא על חשבון זה שאת הגורמת לאחרים לעשות. נגיד שהיית צריכה לעשות פעולות מסוימות ולא עשית, את אותן פעולות אם תעשי עכשיו בריבוי, אצל אחרים, אז ייחשב לך שכל שחיסרת יהיה. אפילו בעבירות. אם חיללת שבת בעבר והיום את כבר ברוך ה' לא מחללת, אז אם תלמדי אחרים שלא לחלל ותגרמי להם שלא יחללו, שבתות שהם ישמרו ייחשבו לך. זאת אומרת, כנגד הקלקול צריך להיות התיקון. ובריבוי. הרבה. להרבות. אוקי, מובן?

שואלת: מובן. ואם זה נגיד משהו שקשור באנשים...

הרב: שציערת אותם?

שואלת: כן.

הרב: נו, אז מה הבעיה? אפשר לפייס אותם.

שואלת: ואם אנשים לא...

הרב: לא חיים?

שואלת: לא, הם חיים אבל לא....

הרב: אפשר לשלוח מכתב, אפשר שליח.

שואלת: אבל אם הוא בן אדם לא בהכרה ממש, אי אפשר...

הרב: אם אין הכרה, אז אין הכרה. אז לוקחים ערה אנשים ואומרים: "אני פלוני, אלמוני, חטאתי לפלוני אלמוני וזה, ואני מבקש מחילה", וכו'.

שואלת: לא, אבל נגיד בן אדם, לצורך העניין ביקשתי מחילה, והוא אמר לי "מחול לך, מחול לך, מחול לך"...

הרב: והוא לא התכוון.

שואלת: לא, הוא התכוון, אבל מרגישה שזה לא מספיק לי.

הרב: תבקשי עוד, שלחי לו מתנה, תפייסי אותו בדרך כזאת או אחרת. תשמעי לאנשים שיגידו לו: "תשמע, היא עדיין מצטערת והכל, אתה חייב להרגיע אותה...", וכן הלאה. תפעילי בכל...

שואלת: אבל עד לאן ללכת לשם? לפעמיים זה יכול אפילו..

הרב: לא צריכים ללכת עד אליו. אמרתי אפשר לשלוח...

שואלת: לא. עד כמה רחוק ללכת? איך אני אדע...

הרב: עד כמה שאת מרגישה. כל זמן שאת מרגישה.

שואלת: עד כמה שאני מרגישה, אני יכולה לא.. כאילו כל הזמן להיות במצב הזה וזה...

הרב: נכון. מה אני אשם?

שואלת: אבל יכול להיות שהוא כבר ממזמן... איך אני אדע שהוא כאילו...

הרב: את אומרת שהוא..

שואלת: אולי זה עניין שלי? אולי זה בכלל לא עניין שלו, אולי זה הדמיונות שלי.

הרב: נכון.

שואלת: הוא כבר אמר לי מחול לך.

הרב: אבל מסכים. אם יש דמיונות כאלה, את צריכה להיפטר מהם. איך תתפטרי?

שואלת: אז איך אני אתפטר מהם?

הרב: בזה שאת תמשיכי עד שתרגישי שזה מספיק. די. די! הגזמתי כברץ ביקשתי ממנו יותר מידי. די. די! די! די! תראי, חכמים גדולים מגמרא מובאים הרבה מקרים, מעשים שהם עשו טעות קטנה עד שהושחרו שינהם מרוב תעניות. שאדם לא אוכל סידן, לא אוכל, אז השיניים נהיות שוחרות. יש כאלה שכל ימי חייהם לא הפסיקו להתענות בגלל מקרה אחד שהם עשו טעות.

שואלת: זה מה שה' רוצה? זה מה שהוא רוצה?

הרב: כן. שאדם יהיה נקי. כן. כל זמן שאת לא מרגישה נקייה, שאת לא נקייה. כן, אז את תהיי נקייה.

שואלת: במי זה תלוי? באדם או בה'? זה תלוי באדם.                                                                    

הרב: באדם. הוא מרגיש. אם הוא מרגיש שהוא עדיין לא מיצה את הכל....

שואלת: כן, זה יכול להיות מצב של שיגעון או משהו.

הרב: שיגעון כן. עד היום האחרון. אחרי היום האחרון את יכולה להירגע זה נגמר. מה לעשות?

שואלת: אבל מה שאתה אומר זה לחזור ולחזור על אותו...

הרב: לא הבנתי. אם את רוצה, את יכולה להגיד כך: "אני זורקת הכל, לא מעניין אותי כלום", זה יחזור אלייך. כי אם הדמיון פועל, הוא חוזר.

שואלת: כן, אבל אם הבן אדם הוא מבין שאם הוא שופט את עצמו לכף חובה, אז הוא יכול להמשיך ולבקש סליחה ולהשתגע. אבל אם הוא ישפוט את עצמו לכף זכות ויסלח לעצמו לא שהוא עשה, אחרי שכבר בן אדם סלח לו, יסלח לעצמו, אז זהו, זה מחול לו. אי אפשר להיכנס לזה ולהשתגע לזה. זה...

הרב: את אומרת דברים שיש בהם טעם, אבל אם הם לא מוכרחים. כי אם זה היה מספיק, אז אין טעם להמשיך לסחוב את זה, אבל הדמיון סוחב. ואם זה לא היה מספיק ובאמת מה שאת מרגישה באמת זה עדיין לאט היה מספיק? כי הקב"ה אומר: ,סלחתי כדברייך". מה פירוש? אחד אומר: "סליחה", כמו נחום, "אמרתי לשון הרע, הוצאתי דיבה עלייך ועל שופר, אתה יודע מה? אני אלמד לשון הרע, על כל לשון הרע"... תודה רבה לך, מה אתה עושה לי בז משהו? מה עשית? אז יכול להיות שהוא מרגיש בזה על הכיפאק ובזה לצאת ידי חובה. העיקר להתפטר מהעניין. להתפטר שהוא לא יהיה עליי ושלום. זה נקרא סליחה? אז סלחתי כדברייך. כמו שלא התכוונת 100 אחוז, גם אני לא 100 אחוז. זאת אומרת, זה תלוי עד כמה האדם מרגיש. אחד שם לבנה על הגג, ובאה רוח והפילה את זה על העגלה של תינוק והוא נהרג. בן יחיד להוריו. זהו. הם לא יכולים להוליד יותר, הם מבוגרים. אז הוא יורד למטה, "אוי, סליחה, נפל", "אוי, סליחה". נו? הוא החזיר את הילד? הבליחה הזאת תספיק? נראה לך?

שואלת: ברור שלא.

הרב: ברור שלא. אז זה תלוי עד כמה הוא מבין מה הוא עשה ומה גרם.

שואלת: אבל זה גם דבר שיכול לגרום לשנאה כלפיי. אם אני מבקשת, סתם דוגמה, מבן אדם שוב סליחה וסליחה, הוא כבר ישנא אותי ממש. אני גורמת לו...

הרב: אני ביקשתי ממך עד כדי כך? לא. אמרתי שלחי מכתב, שלחי בן אדם, בת אדם, לא משנה, שיגידו לו, יודיעו לו "תדע לך למרות שסלחת, וטוב שסלחת, יש לה עדיין במצפון נקיפות". ואם הוא יגיד לך "די! נמאס לי! לא רוצה לשמע, אל תשלחי מכתבים, את תשלחי אנשים...", אז תהיי בטוחה שהוא סלח. חאלס! חאלס. עכשיו את יכולה להשתחרר. ואם לא תרצי להשתחרר, תמשיכי. בסדר? אני מבין שזה מעשה ספציפי, כן?

שאלה:

שואלת: יש לי שאלה שהרבה זמן זה...

הרב: עומד על ליבי.

שואלת: מאוד. יש לי ילד שגר איתי,הוא היה גר עם החברה, אח"כ הוא בא לגור איתי. הוא בן 33. שבעלי חלה והלך לבית חולים, אז הוא כל הזמן... מאבא שלו הוא לא היה מחלל שבת, אבל שבעלי הלך לבית חולים, והוא כבר חודש וחצי, והוא מחלל שבת ואני כל הזמן רבה איתו. ואני לא יכולה לסלק אותו. קשה לי. הוא מחלל שבת ואני נורא כועסת. לא יודעת מה לעושת. דיברתי איתו יפה, צעקתי עליו, מה לא עשיתי. שום דבר לא עוזר. אומר לי "ייאלה, ייאלה! את והשבת שלך! ייאלה עם השטויות! אני מדליק דוד מים.. אל תראי, אני.. אל תראי.. אני עושה... אל תראי". אני רואה, מה זה אל תראי? וזה... הוא עושה לי עצבים! ואני לא.. לסלק אותו אני לא יכולה. מה אני אעשה? זה.. ואני מאוד אוהבת אותו, אבל קשה לי לסלק ילד מהבית.

הרב: הוא לא אוהב אותך אבל, וגם לא אוהב את הקב"ה.

שואלת: זה כן.

הרב: אז תשמעי לי: תסלקי אותו. לא להשאיר אחד כזה בבית. אסור.

שואלת: אבל הוא אוהב אותה.

הרב: אז מה אוהב אותה! אז מה אם הוא אוהב אותה! את יודעת מה זה לחלל שבת?

שואלת: אנחנו כל שבת רבים בגלל...

הרב: לא צריך לריב בכלל. אז גם את מחללת שבת. למה? את מתעצבנת, "ולא תבערו אש בכל מושבתכם ביום השבת", והשבת נהיית יום חול, ואתם רבים כל הזמן ואין שבת. לא לך ולא לו. הוא מבסוט ואת עצובה. וגם אסור להיות עצוב בשבת. אז מה העניין.

שואלת: זה רק שבעלי חלה והלך לבית חולים. ככה...

הרב: תגידי לו ראשון, שני, שלישי, רביעי, חמישי, שישי, אני מוכנה, יום שישי תעוף, מוצ"ש תחזור אם תרצה. אני אוהבת אותך ביי.

שואלת: גם בחדר שלו שהוא מדליק את הפלאפון.

הרב: מה זה משנה? מה זה משנה? בתוך הבית שלך אל תתני שיחללו שבת. אחד בחדר שלו רוצח את החברים. בחדר שלו, הוא לא מפריע. עם משתיק קול הוא רוצח אותם. מה זה? רצח זה פחות מחילול שבת. רצח זה פחות מחילול שבת!

שואלת:ואם בן אדם חולה בבית חולים...

הרב: נו?

שואלת: וכל השבוע לא ביקרת אותו והוא מגיע יום שישי, אתה בצער לכל השבוע, והוא.. אם אתה לא תגיע אליו לאכול, הוא לא יאכל...

הרב: שלא יאכל. אסור לחלל שבת

שואלת: אתה לא תיסע אליו...

הרב: אין דבר כזה 'לא יאכל', יש שמה אחים ואחיות, מה זה?

שואלת: הוא לא אוכל.

הרב: לא צריך. לא יקרה לו כלום. אם הוא יעמוד למות יתנו לו אינפוזיה.

שואלת: אז למה אומרים...

הרב: ולמה את כל השבוע לא הולכת? חיכית ליום שישי בשביל לנסוע?

שואלת: לא. אז למה אומרים "פיקוח נפש דוחה שבת"?

הרב: זה לא פיקוח נפש. פיקוח נפש זה שאת תלכי בכל השבוע. זה פיקוח נפש. אם את הולכת בשבת זה "פיקוח נפש".

שואלת: אפשר כבוד הרב, ברכה לפרנסה לי ולבעלי.

הרב: כן. תזכו לפרנסה וזרע חי וקיים.

 

הרב: נחום, אתה חושב?

נתת לו רעיון? מה הרעיון? תן לאפרים, יש לו רעיון לנחום. מה הרעיון?

אפרים:  אני אמרתי לו שיש לי רעיון בשבילו: לצום.

הרב: כמה לצום?

אפרים: כמה שיחליט.

הרב: ואם הוא ירצה שעה לצום אז מה?

אפרים: 24 שעות.

הרב: 24 שעות זה מספיק?

אפרים: כן.

הרב: אתה אם היו מדברים עלייך לשון הרע, ועל המשפחה שלך, אתה היית מוחל בצום של 24 שעות?

אפרים: כל היום.

הרב: מה כל היום?

אפרים: כל היום.

הרב: מה כל היום?

אפרים: מהבוקר עד הערב.

הרב: ברור. אבל אני שואל אותך זה יספיק? אתה יודע מה זה לשון הרע? לשון הרע זה יותר גרוע משפיכות דמים, עבודה זרה וגילוי עריות.

אפרים: מה זה שפיכות דמים?

הרב: שרוצחים בן אדם. הוא מת. אתה יודע מה זה? כל הרוצחים היו קונים ממך את העצה בקלות. היו אומרים: "אני ארצח בן אדם, אצום 24 שעות ושלום". טוב, הצעתך נדחתה.

 

שאלה:

שואל: כבוד הרב, רציתי לשאול: אדם שבעבר עבדתי איתו והוא בראש השנה, לפני שנתיים, שלוש שנים ואני מאמין שאולי גם השנה זה היה, האחרון, הוא גר ברמת גן לידי, ואחותו שמגדירה את עצמה כדתייה, הזמינה אותו אליה לראש השנה לסעודת יום ראש השנה בירושלים.

הרב: בנסיעה?

שואל: מן הסתם בנסיעה, הוא גר ברמת גן.

הרב:והיא דתייה.

שואל: כן.

הרב: כן?

שואל: עכשיו הוא אומר שיש פסק הלכה שכן מותר לו, כי אחרת הוא לא ישמור את הסעודות של ראש השנה והכל...

הרב: ברור. פסק הלכה של הרבניות מהכותל. אלה עם התפילין באף.

שואל: עכשיו, האם מותר לי עדיין להמשיך איתו את העסקים או שעדיף שלא?

הרב: סתם להיות בעסקים, אם הוא לא שותף, אין בעיה. אבל אם הוא שותף...

שואל: זה שותף. זה חצי חצי בעסקים.

הרב: שותף שמחלל שבת ויום הכיפורים וראש הנשה ולא משנה ממועדי ישראל, לא ראוי להתחבר אליו. אל תתחבר לרשע.

שואל: אוקי. תודה רבה. אפשר ברכה? לאמא.

הרב: מה שמה? דתייה?

שואל: אמא שלי חרדית, היא כרגע נמצאת בבית חולים.

הרב: שמה?

שואל: פנינה בת דינה.

הרב: פנינה בת דינה, רפואה שלמה והחלמה מהירה.

שואל: אמן. עכשיו, היא פשוט בגלל שיש לה בעיה שרוצים.. יכולים להיות.. מתלבטים בין לעשות לה צנתור ברגל או לכרות לה שתי אצבעות בגלל זה.

הרב:כן?

שואל: היא רוצה לשמוע את הברכה שאתה מברך אותה. אז...

הרב: בירכתי. זה מוקלט בשידור חוזר. תשמיע לה.

שואל: אוקי.

הרב: תהיה בריא.

שואל: עכשיו, יש לי חבר כרגע שגם ביום שני הוא נעצר. אני לא יודע את שם ההורים שלו. הוא נעצר ביום שני בערב, מאז, מיום שני ועד היום, הקשר איתו מנותק. הוא נמצא בפתח תקווה במרתפי השב"כ. על חשד לארגון פעילות אסורה. שזה בכלל לא קשור אליו. אם אפשר.. קוראים לו ניסים לו והוא בן למשפחה חרדית. אבא שלו הוא רב של בית כנסת, וסבא שלו של שכונה שלמה.

הרב: זה הם. ומה הוא?

שואל: הוא נשר טיפה, והתחיל לחזור לישיבה.

הרב: טיפה נשר.

שואל: נשר...

הרב: כמו עלה בשלכת.. כן?

שואל: מה זאת אומרת נשר? התחיל ללכת למשחקי כדורגל ועכשיו הוא פשוט חזר לישיבה.

הרב: כן? ולמה עורך דין לא מנסה  ל...

שואל: לא נותנים לו פגישה עם עורך דין. איתמר בן גביר, זה העורך דין שלו.

הרב: כן?

שואל: וכרגע הם במפגש עם העורך דין. אז אם אפשר ברכה בשבילו שיזכה לשחרור מהיר.

הרב: והעורך דין יממן את הרכה אחר כך?

שואל: העורך דין מייצג אותו בחינם.

הרב: יופי! אז גם אני בחינם. מה השם?

שואל: ניסים לוי.

הרב: בן?

שואל: אני לא יודע את שם ההורים שלו.

הרב: גם אני לא.

הרב:: אתה יודע כמה יש ניסים לוי? בסוף יצא משיהו אחר.

שואל: מן הסתם הוא היחיד שמה מהפעילים בארגונים הימיניים.

הרב: אבא שלו אתה יודע מה שמו?

שואל: לא יודע.

הרב: גם לא.

שואל: אני יכול לברר לך בזה הרגע.

הרב: יופי! אז תן לו בינתיים לזה מאחורה...

 

שאלה:

שואל: ערב טוב.

הרב: כן...

שואל: נכון, ה' הוא רחמן.

הרב: אם אתה אומר "נכון", אז מה אתה רוצה שאני אגיד? לא נכון?

שואל: ודאי, כן. ישתבח שמו. רואים את זה יום יום, את ההנהגה. אבל בספרים שלומדים את עומק הדין..

הרב: כן? עומק הדין זה לא הקב"ה. זה אתה.

שואל: כן. אבל בעולם הבא, לומדים מבראשית חוכמה, ספר ראשית חוכמה: בן אדם מפחד למות מרוב..

הרב: נכון. לא כדאי למות. אני אומר לך מפורש.

שואל: אז זה לא תלוי באדם, אבל עדיין איך זה מסתדר?

הרב: מסתדר פשוט. יש משפט וכל סטייה מהדין והמשפט, צריך להתנקות, צריך לתקן. מה זה איך זה מסתדר? פשוט. מי שבא בית עקום, צריך להרוס אותו. אין ברירה.

שואל: הרב, העולם הזה מלא ניסיונות, האדם יכול ליפול בקלות.

הרב: יש שיר כזה. כן..

שואל: אדם יכול ליפול בקלות, וגדולים נפלו.

הרב: נכון. אז מה אתה רוצה עכשיו? שתקבל פטור?

שואל:לא! לא! חס ושלום!

הרב: אז מה?

שואל: פשוט עומק הדין הוא כזה עמוק...

הרב: נכון.

שואל: איך אדם יכול לצאת מזה?

הרב: יכול. אם הוא ירצה באמת, אז הוא יצא. וה' יעזור.

שואל: אין מציאות. תנאים, גדולים...

הרב: אם אתה החלטת שאין מציאות, בסדר. אז אין מציאות.

שואל: אני לא החלטתי, פשוט לפי..

הרב: אז אם אתה שואל, אני עונה. אתה רוצה להקשיב?

שואל: כן.

הרב אם בן אדם רציני, הוא יעשה הכל לתקן את עצמו שיצא מתוקן מן העולם הזה. ויש את הדרכים הכתובות בספרים איך עושים את זה. ואם קראת "ראשית חוכמה", יש שמה את כל העצות איך לצאת מפה נקי. אז לכן, היות שאדם לא רוצה להתמסר לתיקונו, והוא רוצה לחיות את חייו בלא מפריע, ממילא הוא מוותר על התיקון של עצמו, ואז הוא מתבכיין "אי אפשר". כי אין פנאי, אין לו זמן, אין לו רצון. ולכן הוא נופל. זהו! אז זה תלוי בו. הבנת?

שואל: אפשר ברכה?

הרב: אחר כך.

שואל: חזרה בתשובה.

הרב: אחר כך.

מה השם שלו? יוסי לוי בן?

שואל: ??????

הרב: נו, אתה רואה? כנראה שאיתמר בן גביר עשה את עבודתו.  

שאלה:

שואל: באתי לשיעור של הרב במיוחד לשאול שאלה לגבי אחי. שאני עוסק בו הרבה זמן. שאלתי כמה רבנים, לא מצאנו תשובה. מפני כבוד אחי אני מעדיף לא להגיד עכשיו, אולי אם אפשר לשאול את הרב...

הרב: אין בעיה.

 

מי שירצה יש פה ספר של הרב עמנואל טולדנו שליט"א, נקרא "עוטה אור". מומלץ מאוד בענייני אמונה. מי שירצה יוכל להשיג אותו בעשרים שקלים, פה בסוף בנו נמצא כאן. זכות גדולה וגם עזרה לתלמיד חכם.

 

שאלה:

שואל: הרב יקבל שאני אארגן הרצאה לבקש סליחה מהרב בהרצאה, וגם אצום 40 יום.

הרב: עכשיו התחלת לדבר! הרצאה וארבעים יום, אם אתה עושה, מחול לך, מחול לך,

מחול לך!

שואל: תודה רבה!

הרב: תהיה בריא, נחום.

שואל: תאמין לי הרב, אני רוצה לבכות,אבל אני רואה אותך אי אפשר שלא לשמוח.

הרב: חבל שאתה לא בוכה! חבל! זה ממרק גדול מאוד, מאוד. כי זה בא מפנימיות. בכי בא מפנימיות וזה ממרק גדול מאוד. אבל לא חשוב. אתה יכול לעשות את זה בפני ולא בפני הקהל. גם בבית. כשחושבים באמת, למה לעשות רע לאדם שהטיב כל כך, בפרט לך. שנים עזרת י לך בכל מה שרצית. שאלת, בררת, אמרת, חקרת, עניתי לך. מה שיכולתי. אבל בסדר, יש לך עוד זמן. תהיה בריא, נחום.

שואל: אמן! גם הרב. אושר ועושר.

 

 

שאלה

הרב: מוריס?

שואל: ערב טוב, כבוד הרב.

הרב: ערב טוב, מה נשמע?

שואל: ברוך ה'. מה שלום כבודו.

הרב: כבודו מלא עולם.

שואל: ה' ישמור לנו עלייך, אמן! תמשיך להגדיל תורה ולהאדירה.

הרב: אמן! 

שואל: אני תורם בעזרת ה', בלי נדר, 1000 שקלים למאה ספרים.

הרב: אשרייך! אשרייך לחיי עולם הבא.

שואל: ועוד איזה משהו קטן: בקשר ליהושע.

הרב: מוריס תבוא לבקר.

שואל: אני אבוא, התגעגעתי אלייך. התגעגעתי

הרב: טוב, מותק. אני מחכה.

שואל: רגע. עוד משהו  קטן.

הרב: בבקשה.

שואל: בקשר ליהושע, על מה שהוא אמר.

הרב: כן?

שואל: עצה קטנה.

הרב: מי זה יהושע?

שואל: הילד היה ככה נחמד, אבל אני אומר...

ההv: אפרים. לא יהושע. אפרים קוראים לו.

שואל: אה אפרים. אז אני מציע לו שיקבל על עצמו יותר הוא לא מדבר לשון הרע. זה דבר ראשון. דבר שני...

הרב: אה, אתה מדבר על נחום. כן?

שואל: על נחום. על נחום.

הרב: כן...

שואל: קודם כל, שיקבל על עצמו שהוא לא מדבר יותר לשון הרע בכלל.

הרב: אוקי.

שואל: דבר שני, שיקבל על עצמו כל יום שלוש שעות לימוד תורה בתענית דיבור, במשך שלוש חודשים.

הרב: יפה. כן?

שואל: השאלה אם הוא יוכל לעמוד בזה. ושדבר שלישית תמחל לו. עצם העובדה שהוא בא ליד כל הקהל וביקש סליחה. מגיעה לו את הסליחה הזאת.

הרב: מוריס, אז שחייגת, כבר סגרנו את העניין.

שואל: אה, סגרתם?

הרב: כן.

שואל: אז סגרתם, סגרתם. הכל בסדר.

הרב: מוריס, זה עלה לו יותר זול. רק ארבעים יום תענית ועוד הרצאה.

שואל: אה! אוקי! ברוך ה'! בסדר גמור.

הרב: תהיה בריא. מחכה לך. ביי.

שואל: ביי, כל טוב.