המרחק בין דיבורים למעשים - מרחק שנות אור [מצחיק]
אני אספר לכם סיפור אחרון, אומר רבי גלינסקי. זה משהו מופת! הסיפור הזה זה מופת! תשמעו: באותם ימים שלא היו בהם ברזים, בחצר הייתה באר, ממנה היו שואבים. באישון לילה, בעיצומו של חורף, הגשמים הכו על התריסים המוגפים, הרוח הרעידה, הרעמים הרעימו, כולם מתחפרים מתחת לשמיכות. ופתאום שומעים את קולו של אבא: "אני צמא ילדים. מי יביא לי כוס מים". אין ברזים. צריך לצאת בגשם. להביא מהבאר. אה! כזו מצוה! כיבוד אב. החמורה שבחמורות שבמצוות, קורא לה התלמוד הירושלמי. והוא שוווה כבודו של האבא לכבדו של המקום. וזו מצווה חשובה מכדי לעשות אותה כלאחר יד. שומעים את הבן הבחור בעלטה: "שמעו אחיי, אבא צמא. מבקש לשתות. זו מצווה גדולה. נמכרנה לכל המרבה במחיר". אחד האחים אומר, מתחת לשמיכה: "עשרה שקלים. כוס מים לאבא". השני אומר : שניים עשר". השלישי אומר :"ארבעה עשר". הרביעי אומר: "עשרים". "מה אתכם?", התערב החמישי. "מצווה כזו חשובה! עשרים שקלים בלבד?!". בינתיים האבא צועק: "ילדים, אני צמא". "אבא, אנחנו מסדרים את העניין", אמר הבכור. "ובכן, כמה אתה מציע?". "חמישים", אומר הבן החמישי. נשמעו מלמולי הערכה. הבן הבכור פתח: "חמישים שקלים פעם ראשונה. חמישים שקלים פעם שנייה. יש מי מישהו שיוסיף? מישים פעם שלישית. זכה הנודר. זכית במצווה!". בישר לאחיו החמישי. "ישר כח!" כעת אני מכבד את המצווה הזו, את אבא". אז הוא מכבד את האבא שלו שיקום להביא מים מהבאר, וככה הוא זכה במצווה כפולה. הבנתם איך זה עובד? אני יורד תחילה! אני1 אני! אני! שמגיעים למעשה הכל חריט!
ככה אנחנו נראים. שבודקים אותנו איפה המילים? איפה הכוונות? איפה אפילו הבקשות בתפילה? ואיפה הקיום? מרחק שנות אור.