שבועת שווא אחת דוחה מאה זכויות - חלק ו' | הרב אמנון יצחק שליט"א

(אין זה התמלול! אלא עיקרי הדברים ע"פ הספר 'אל תדחנו' (עמודים לח-מה) מאת הרב אברהם חנונו שליט"א מלייקווד - ישר כוחו! לכתבה על ספריו - לחץ כאן)

הנשבע לשוא ולשקר פוגם בתורתו ובתפלתו

בספר קול ששון קול ששון מהרה"ג ר' ששון מרדכי משה מעיר בגדד (שהספר קיבל הסכמה מהגר"ח פאלאג'י זצ"ל) כתב משל שעל ידו אפשר להבין שהנשבע לשוא ולשקר תורתו ועבודתו פסולות.

והוא: משל למלכים העושים אנדרטות שחקוק עליהן שם המלכים, וכן היו עושים כל המלכים הראשונים, כמו שכתוב גבי נבוכדנצר. אנדרטה היתה שמניחים אותה בשווקים וברחובות, כדי שבכל מקום שילכו בני האדם, יראו צורת המלכים ושמותם כדי שיהיו נרתעים ויראים ולא יעשו עולה, ורק כשיראו אותה הם משתחווים כמו כשרואים

את המלך בעצמו והנוהג בה מנהג בזיון אחת דתו להמית. כמו שנהג בזיון במלך עצמו.

וכן עשה נבוזראדן רב טבחים, וכמו שאמרו חז"ל על הפסוק "אם אדונים אני איה מוראי איה מוראי" שהוא היה עבד של נבוכדנאצר. וחקק נבוזראדן צורתו של נבוכדנצר אדונו במרכבתו, כדי שבכל רגע יראהו ויהיה נרתע מאימתו כאילו הוא עומד לפני אדונו.

ונחזור למשל הנזכר, שהמלך מרוב חנינותו על עבדיו קראם ומסר להם קשתות וחצים וכל כלי מלאכת הציידים לצוד צייד, וגם כן קשתות וחצים לירות על כל איש עוול ומשטין, ולמדם חכמת הקשתות והרמחים והמלחמות והתחילו לשבח את מלכם על שגדלתם ונשאם.

הלכו מקצת העבדים לטייל בשווקים וברחובות וראו את האנדרטא של המלך והשתחוו לנגדה, ושיבחו והודו ובירכו את המלך בקול גדול.

והנה אחד מהם לאחר שכרע על ברכיו והשתחוה כנגד האנדרטא של המלך, קם ממקומו והתחיל לירות חצים כנגד האנדרטא של המלך.

ובאמת המלך לא ניזוק כלום, אבל עשה בזיון במלך עצמו, שביזה את צורתו ושם המלך שחקוק עליה.

כשהביאו אותו לדין ולמשפט. התחיל לטעון שהרי הוא השתחוה כנגדה ושיבח והודה וכרע על ברכו, אבל התובע טען כנגדו, שכל תהלותיו היו כמי שמתלוצץ מכיון שהוא ביזה את צורת המלך, נגלה הדבר למפרע שכל מה ששיבח והשתחוה הכל היה מן השפה ולחוץ ואחת דתו למות, שאין פיו ולבו שוים, שאם הטוב שגמלו רבו שלימדו לירות חצים, בו ביזה את אדונו.

והנמשל: מלך מלכי המלכים הקב"ה שחינן אותנו את הלשון, ונתן לנו כח הדיבור והקול כדי שנשתמש בקולנו ובלשוננו לצוד ציד, דהיינו לעסוק בתורה ובמצות, שהיא הכנת הצידה לחיותנו לעולם הבא, ולהתפלל על נפשנו והכל ממנו יתברך, השם בלשוננו מלה לקנות עולמנו בזה, וגם כן הקשת שהוא הלשון שעל ידו אנו מכריתים וממיתים כל

צר ומשטין שהוא הכרתת הסטרא אחרא והקליפות על ידי לשוננו, בעסקנו בתורה ובתפילה הכל ע"י הלשון ולהודות לו ולברכו על רוב חסדו שהפליא לעשות עמנו.

ומה שאנו מודים לו ומשבחים אותו, אותה הודאה והשבח גם כן אינם מאתנו וממעשינו כי אם ממה שחננו, והם הלשון והקול והפה והאברים, הכל ממנו יתברך, ולא עשינו אנחנו מאתנו כלום אפי' אחד מאלף אלפי אלפים והוא מה שתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה "בנשמת כל חי" על כן אברים שפלגת בנו וכו'. דהיינו על כל החסדים והנפלאות שעשיתה עמנו ונתחייבנו הודאה לשמך הגדול, הלא גם ההודאות הם ממך, והוא האברים שפלגת בנו. ורוח ונשמה שנפחת באפינו וכו' הן הם יודו וכו' הכונה שהן הם בעצמם שהם שלך יודו ויברכו וישבחו, ולא עשינו אנחנו מצד חיובינו בהודאתך כלום. וענין האנדרטא של המלכים המוזכר לעיל, היא רמז לשמו הגדול יתברך לעד, שחייבים אנחנו בזוכרינו את שמו, להיות נרתעים באימה ופחד ורעדה, כמו שכתוב: "ומפני שמי נחת הוא נחת הוא", מרוב הבושה והפחד והאימה.

והרשע שהוא משתחוה לשמו יתברך, ומתפלל אליו ומודה ומשבח, ואח"כ תיכף קם ונשבע בשמו יתברך לשוא ולשקר נחשב שמבזה האנדרטא של המלך באותו הקשת והחרב שחננו ולימדו, ולכן יגדל הכאב על פעולתו ומעשיו שנשבע לשוא ולשקר, וניכר הוא במעשיו על ידי שנגע בכבודו יתברך חלילה בשבועתו לשוא ולשקר, שאין לו אימה בפחד ממנו, וכל שבחו והודאתו ותפלתו, הן מן השפה ולחוץ ואין בהן ממש. ונמצא שכל מעשיו ותורתו אינם עומדים לו למי שפרוץ בשבועות.

ולכן אמרה תורה "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא שמו לשוא" הכוונה שלא ידונו אותו לכף זכות, אף שכל היום יודה וישבח להשם יתברך, כיון שעל ידי חילול שמו יתברך, גילה דעתו שלא היו השבח והתפילה מתוך הלב.

ונראה לפרש הפסוק (מלאכי ב ה,ו) "ומפני שמי נחת הוא, תורת אמת תורת אמת היתה בפיהו, ועוולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור ובמישור ובמישור הלך אתי הלך אתי ." 

הכוונה: אם מפני שמי נחת הוא, שיזדעזע בזכרו את שמי מפני הפחד והרעדה, וכל שכן שלא ישבע לשוא ולשקר, כיון שניחת הוא משמי, אז ניכר וגילה דעתו שתורת אמת היתה בפיהו, שאינה מן השפה ולחוץ, ועוולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי, שכל שבחיו והליכתו עמי בלא עוול, והיו פיו ולבו שוים.

ובספר פלא יועץ פלא יועץ (ערך שבועה) כתב: ידוע מאמר רבותינו ז"ל שאמרו (שבועות לט.) שכל העולם כולו נזדעזע כשאמר הקב"ה "לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא אלקיך לשוא" ואפי' לשבע באמת בבית דין כשהוא מוכרח לשבע, שלדעת הרמב ם" (הלכות שבועות פי"א ה"א) הוא מתרי"ג מצות דכתיב (דברים ו-יג) "ובשמו תשבע" אבל אמרו רבותינו ז ל" "את ה' אלקיך תירא" שתהיה כאברהם ויוסף ואיוב שנאמר בהם ירא אלוקים. "ואותו תעבוד ואותו תעבוד" שתהיה כמשה עבד ה', "ובו תדבק ובו תדבק" אז "ובשמו תשבע ובשמו תשבע" אם יש לך כל המדות האלו, יש לך רשות לשבע בשמי ואם לאו אין לך רשות לישבע בשמי אפילו באמת.

ומזה נלמד כמה יש להם ליושבי כסאות למשפט למעבד כל טצדקי לסלק השבועה, ומי כהחכם היודע פשר דבר, וכל שכן שלא ימסור שבועה לכל אדם ולמי שהוא רץ אחר השבועה, ולא יאמר מה אכפת לי אם ישבע לשקר, הלעיטהו לרשע וימות, כי ידוע כי מחיובי הדינים לדון דין אמת לאמיתו לפי אומד הדעת, ומה גם שראוי לחוס על כבוד השם הנכבד והנורא ועל נפש אחינו הישראלי, שלא יאבד נפשו בהשבעו כאשר איננו ראוי לשבע.

והנה אשריהם ישראל אפילו ריקנים שבהם, יחרדו בנים כשנוגע להם שבועה בבית דין ובוזים כסף כדי שלא לשבע אפי' באמת, ברוכים הם לה', אבל מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה מלשבע כמה שבועות שוא, דהיינו ללא צורך, כמה פעמים ביום ברחובות קריה ואפילו במבואות המטונפים. השם הטוב יכפר בעד, כי לכל העם בשגגה שאין יודעים שכך הוא הזכרת השם בלשונות הגוים כגון לומר (גוד) בלשונות הגוים, הכל הוא כמו שם הוי-ה בלשון הקדש, דא ודא אחת היא בין לענין הזכרת השם בין לענין שבועה.

והאיש הירא את השם, לו בכח יגבר לגדור בעדו על ידי קנסות וכדומה, להניח הרגל הרע שהוא רגיל בשבועות בלשונות הגוים, כי רע ומר הוא. ולא זו בלבד לשבע בשם השם הוא דאסור, אלא אפילו לשבע על נפשו ועל חייו ללא צורך אסור, וכל שכן לשקר, שנפשו הוא חובל. 

ובאמת שהוא שטות ללא צורך, אם יאמינו יאמינו, ואם לא יאמינו לא יאמינו. מה אכפת ליה. וכך ענשו של הרגיל לשבע, שאין מאמינים לכל שבועותיו.

ובספרו יעלזו חסידים יעלזו חסידים (אות תי עד תל) הרחיב בענין וכתב בתוך דבריו: מי שרגיל לישבע בדבריו אסור לדבר עמו. ואם יצטרך לדבר, יוכיחנו על פניו ויודיענו חומר שבו, שכל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא. וכהנה כמה חומרות נאמרו על שבועת שוא, תסמר שערת אנוש, עד שכתב הרב אבן עזרא שאילו לא היה בישראל כי אם רק חטא זה היה כדאי להאריך הגלות רבות בשנים כהנה וכהנה, והן בעון פשתה המספחת לישבע בשם ה' בלשונות הגוים על כל דבור ודבור, ומי האיש אשר ירא את השם, וירא לנפשו ימשוך ידו מעשות כל רע ובפרט מרעה זו, כי רבה רעת האדם על חטא זו ולפי חומר שבו, יגדור בעדו בקנסיות לבל יעבור, והבא ליטהר מסייעין מסייעין אותו מסייעין אותו. 

וכתב בספר חסידים: יהודי אחד היה חייב שבועה לנכרי כדי להוציא ממון מידו, ואמר אשבע באמת ואוציא הכסף מידו בשבועת אמת ואתן חציו לצדקה, אמרו ליה החכמים, אפילו אם תתן כולו לצדקה ותוסיף עוד משלך לצדקה מוטב שלא תתן לצדקה ולא תשבע אפי' באמת כי כמה כרכים נחרבו עבור שבועת אמת. 

כתוב "נשבעתי ואקיימה ואקיימה ואקיימה לשמור משפטי צדקך משפטי צדקך" אבל בזמן הזה אין נשבעין שמא יעבור. ́ 

אפילו לשבע בשם שלו הוא חמור

רבנו מהר"ש פרימו זצ"ל כתב בשם המקובלים שאפילו מי שאומר "בחיי", שזה שבועה בחיי עצמו ואין הדבר נכון, נענש חלילה. וזהו שנאמר "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא שמו לשוא". "שמו" היינו אפילו את שם עצמו. ועל אחת כמה וכמה מי שנושא את שם השם לשוא ונשבע בו לשוא ולשקר, נורא הוא חלילה עונשו.

והנה החיד"א זצ"ל המליץ על זה מה שכתוב בגמ' (ברכות יח.) רשעים "בחייהם" קרויים מתים דהיינו בגלל "חייהם" שאומרים כל הזמן "בחיי" נענשים קשות. ́

הלכות שבועת שוא

והנה מי שלא לומד ההלכות, בקלות יכול לעבור על שבועת שוא מפני החוסר ידיעה שלו ולכן נביא כמה הלכות שכתובות בשו"ע יו"ד ס' רלז ומהם נוכל ללמוד מאיזה לשונות צריכים להזהר.

א) האומר אני נשבע שאעשה דבר פלוני או שלא אעשנו הרי זה שבועה ואע"פ שלא הזכיר לא שם ה' ולא כינוי.

ב) אין חילוק אם הוציא השבועה בלשון הקודש או בכל לשון אחרת, כגון באנגלית או ספרדית וכדומה. בכל אופן נחשב לשבועה.

ג) אם מזכיר את שם השם אפילו בלשון לעז כגון דיאו' או גאט אפילו שלא הזכיר בתחילת דבריו לשון שבועה ולא אמר אני נשבע וכדומה אלו לשונות אלא שאמר "האלקים שכך וכך היה וכך היה" או שאמר הרבונו של עולם שכך וכך עשיתי הרי זה שבועה.

ד) השביעו אחד, שאמר לו אני משביעך שתעשה דבר פלוני, או שלא תעשנו וענה אמן, או ענה לו בענין שנשמע ממנו שמקבל שבועתו כגון שאמר "הן" או קבלתי דבריך הוי כאילו נשבע בעצמו, ואפילו השביעו עובד כוכבים או קטן.

ה) האומר אהיה מקולל אם לא עשיתי, או תבוא עלי כך וכך אם עשיתי כך הרי זה שבועה, כי קללה או ארור נחשבת לשבועה ואעפ י" שלא הזכיר לא שם ולא כינוי.

ו) בשו"ת תשובות והנהגות ח א" (ס' תקכה) הביא שיש להזהר מלומר "באמת היה כן" כיון שהקב"ה נקרא אמת. וכמו שנאמר (ירמיה י) "ה' אלוקים אמת". ולכן זהו כדין שבועה. 

ז) האומר שהקב"ה עד, זהו שבועה וכן האומר ה' יודע האמת שאני מדבר נכון כל אלו לשונות שבועה.

ח) הכופל דבריו כגון שאמר "הן הן" הרי זה שבועה. 

ט) יש למחות באנשים שאומרים "בחיי" או "בחייך" כי יש פוסקים הסוברים שנחשב לשבועה.

כתב בספר ראשית חכמה (שער הקדושה פ' יד) "וז ל: ולפי שאין בני אדם בקיאים בחומר השבועה ובחומרתה הגדולה, ויבואו לסמות עיניהם ולשבע בשקר. על כן התקינו רבותינו, שבית דין שבכל זמן יודיעו לנשבע חומר השבועה ודינה בלשון שיבינהו, כדי לגלות אזנו, ואולי יירא ויסתלק מן השבועה. (ועיין בשו"ע חו"מ סימן פז' ס"כ).

ולכן מה טוב אם האדם יתרגל לומר על כל דבר ודבר בלי נדר, ובזה ינצל את עצמו הרבה פעמים ́ מעון החמור הזה של שבועות. שבועות.

תשובה לעוון השבועה...