רבי יוסף זונדל נפרד מוואלזין | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום,

שלום לסרי,

יזכה בעזרת השם נברך לשקוד על אוהלי התורה,

לעלות בתור אווירת שמיים,

לפרנס משפחתו בכבוד,

וימציא לו כל חסרונו ברוחניות וגשמיות עם כל בני המשפחה, אמן.

אמן.

פרידה מוולוז'ין,

אחרי שנים של עמל ללא הפסקה,

שנים של בנייה רוחנית וקרבת השם,

שנים בהן זכה לקבל מתורת הגאון ומתורת תלמידו הגדול, ראש הישיבה רבי חיים מוולוז'ין,

החליט רבי יוסף זונדל לחזור לביתו בסלנט.

נהוג היה בוולוז'ין בשעה שהיו נפרדים מרבי חיים,

ראש הישיבה,

הייתה זו שעת רצון.

בשעה זו היה מכוון כל אחד ומייעץ לו מה יעשה בעתידו,

ולהיכן צריך שיצעד בהמשך דרכו.

בשעת הפרידה הזו היה מעין בחינה תאספו ואגיד עליכם את אשר יקרא אתכם מאחרית הימים.

רבי חיים מוולוז'ין נתבע דרך לכל אחד כפי כוחותיו וכישרונותיו.

לזה המליץ להמשיך ללמוד להיות רב בישראל,

ולאחר שראה שנחת עדו ברבנות

נתן כיוון וצידה לדרך אחרת.

לעיתים הראה שרבי חיים היה אומר בפרידה מילים סתומות ולא מובנות,

ורק בהמשך הדרך ראה תלמיד כי רבי חיים בעיני הבדולח שלא ראה את העתיד

לכרות לו והקדים עצה לו.

סיפר רבי מאיר פיימר

כי בעת שאביו רבי יוסף

של ימים היה רבה של סלוצק,

למד בישיבת וולוז'ין

אז היה שם בחור עילוי

שרבי יוסף

העיד עליו שאינו בעל כישרון ומוצלח יותר ממנו.

וכשבאו להיפרד מריבם

בטרם עוזבם את הישיבה,

דיבר רבי חיים עם רבי יוסף

אודות ענייני רבנות,

בעוד שעם העילוי השני דיבר בלכות דרך ארץ ובמילה דה עלמא.

והדבר חרב מאוד לאותו בחור

על כך שרבי חיים מתייחס אליו

כאל מי שעתידו כבעל בית שיעסוק בחיי שעה.

גם לחבריו של הבחור

הייתה התייחסות הזאת של רבי חיים לעילוי הזה הייתה תמוהה.

אבל לא עברו שנים אחדות.

בסופו של העילוי שיצא לעסוק במסחר

ואז הודה כי רבי חיים הצליח לראות כבר אז את אשר יהיה בעתיד.

כמו גם הכרתו כי רבי יוסף יהיה ברבנות,

ובסוף הוא הפך להיות רבה של סלוצק.

מקרה נוסף, אירע עם בחור ששקד על תלמודו

ורכש בקיאות ראויה לשמה.

יום אחד

החלו מחשבות מטרידות אותו באשר לעתידו,

מניין התפרנס?

החליט הבחור לעזוב את הישיבה ולצאת למסחר.

לא היה לו נעים לומר זאת לרבי חיים,

לכן בא אליו ואמר כי החליט ללכת הביתה ללמוד שם

בהשקט ובטחה.

רק שאלתו,

מה כדאי שיהיה לו סדר הלימוד?

רבי חיים ברוחב דעתו

חדר לנפשו וידע את עתידו.

רבי חיים החל לדבר עימו על דרכי המסחר וחוקיו,

על כללי משא ומתן של סוחרים וכיוצא בזה.

הבחור התפלא,

שאל אותו, הלו ביקשתי מהרב הכוונה מה ללמוד כשאני בא הביתה,

לא הכוונה בענייני עסקים.

ענה לו רבי חיים,

אני השבתי לך לפי האמת.

מדוע אתה מבקש לפתע ללמוד תורה דווקא בבית אביך?

אין זה אלא שמבקש אתה לצאת למסחר.

לכן הדרכתיך בדרך בה אתה עומד ללכת.

סך רבי מרדכי מלצר מווילנה,

כי בהיותו אברך צעיר נסע לוולוז'ין

לקבל תורה מרבי חיים,

ושהה בישיבתו במשך חצי שנה.

כאשר בא ל...

לקבל ברכתו, פנה אליו רבי חיים ואמר לו,

אל תתפלא על מנהגי לטרוח להשיב לכל בחור בישיבה ולענות לכל שואל כעניינו,

אף אם לא היה זה מהמובחרים שבישיבה.

לכל אחד עניתי כפי שכלו.

על זה נאמר, ומתלמידיי,

יותר מכולם.

רבי מרדכי לא הבין בשעת מעשה מדוע רבי חיים מספר לו על הנהגתו בישיבה.

אבל לימים כשכיהן כראש ישיבה את רבי מיילס,

ותיאר להם את רשמי הפרידה מהישיבה,

הביע את פעלותו עמוקה מאמירתו של רבי חיים,

והמשיך רבי מרדכי ואמר, רבי,

רבי חיים ראה בעיניו

שבעתיד יהיה ראש ישיבה,

ולפיכך המריץ אותי לקיים מאמר חכמים זיכרונם לברכה, ולא הקפדן מלמד.

לכן הוא סיפר לו רבי חיים על ההנהגה שלו, שהוא עונה לכולם וזה וזה.

הוא לא הבין מה הקשר.

כשהוא נהיה ראש ישיבה הוא הבין בדיוק למה הוא כיוון אותו.

רבי יוסף פיימר סיפר לבנו כי בבואו להיפרד מריבו,

טרם עוזבות הישיבה, מסר לו ריבו פרקים אחדים בלקות רבנות,

והדריך אותו באופני הנהגה רצויים לאיש על העדה.

היה מי שסיפר שקודם, של לאכול לשלום,

אמר לו רבי חיים שאלה חמורה במסכת חולין,

ואחר כך תירץ לו אותה מיניהו וכמין חומר.

רבי יוסף לא הבין לשם מה שוחח עמו על הסוגיה במסכת חולין,

בשעה שהוא בא להיפרד ממנו.

מימים

כשהוזקקה קהילת סלוצק לרב

נפגשו עמו כל חשובי העיר לפגישת היכרות,

ובאמתחתם הייתה שאלה למבחן,

שאלה שהתחבטו בה כל למדני סלוצק

והחליטו שמי שיצליח לפצח קושייה זו יתקבל כרב.

ומה הופתע רבי יוסף גלות כי השאלה המדוברת

זו השאלה אותה אמר לו רבי חיים

טרם פרידתו את וולושין.

בנו רבי מאיר סיפר ששמע מהאביב רבי יוסף

שלמד בישיבת הגאון רבי חיים וכשנסע הביתה בלקיחת ברכת הפרידה התווה לכל אחד את דרכיו בחיים

ואיך להתנהג להבא.

וגם על בנו ממלא מקומו רבי יצחק

סופרו דברים דומים

שנפרד

פעם מתלמידו

אמר לו דע בני כי כל סיפוריי הם כללים בחוכמת והנהגת העולם

ויועילו לך בימים יבואו.

אז גם בנו הלך בדרכו.

לתלמיד אחד אמר רבי חיים בעת פרידתם

כשלומדים עם תלמידים אפילו אינם מעולים

ניתן להתעלות בלימוד

ובשעת מעשה לא הבין התלמיד לשם מה אומר לו רבי חיים את הדברים.

כאמור זמן קצר כשקיבל משרת רבנות

חלק מהתפקיד היה ללמוד עם תלמידים שהיו חלשים בלימוד

ואז הבין

שרבי חיים הכין אותו לעתיד לבוא.

על תלמיד אחר רבי אליהו רגולר

מסופר קודם שנתמנה לרב העיירה שת'

שב לוולוז'ין לקבל מרבי חיים הדרכה ברבנות.

רבי חיים שוחח עמו ארוכות בענייני הנהגה

בהוראה ובשעת פרידה נתן בידו קונטרס קטן

ואמר לו כדאי שתעיין בדפים האלו.

רב צריך לדעת זאת.

כך סיים רבי חיים את דבריו.

כשיצא לדרך,

בדק מה זה הקונטרס הקטן

וראה שאיננו אלא לוח שנה פשוט.

התפלל לחשיבות המרובה שייחס רבי חיים

ללוח השנה הזה.

בשבת הראשונה שכיהן בחירו הייתה שבת מברכין,

לבואות לבית הכנסת, ניגשו אליו, שאלו אותו, רבי,

מתי חל המולד?

ובזכות הלוח ידע לענות על השאלה שלרבנים רבים

גרמה אי דעתה תחילת סילוקם מתפקידם.

עכשיו תשמעו דבר מדהים.

בספר אבי הישיבות, עמוד 304,

יש שמועה שרבי חיים עצמו

איבד את רבנותו בעיירה וילקומיר בגלל שאחד מהמתנגדים שלו שאל אותו על זמן המולד,

ומשלא ידע להשיב מצא אותו האדם טוענה והצליח להצית אש מחלוקת נגדו עד שעזב את הרבנות בוילקומיר,

ומאז נהג להמליץ בפני תלמידיו שישננו היטב את הלוח

כדי לא ליתן פתחון פה לעמי הארץ.

נו, אז כשרבי יוסף זונדל,

התלמיד הקרוב והאהוב הגיע לרבי החיים להיפרד,

כנאוג היה זה זמן שרבי החיים הגדול היה מתווה דרך

לחיים לתלמיד,

ואכן, בפרידה שוחח עמו רבי חיים על עניין לימוד המוסר.

כששאל אותו רבי יוסף זונדל

באיזה ספר מוסר כדאי לו לעסוק?

ענה לו רבי חיים

כל ספרי המוסר טוב ללמוד,

אך ספר מסילת ישרים הוא יהיה מנהלך.

זאת אומרת, אתה במיוחד

צריך את הספר מסילת ישרים.

רבי חיים

בהעמדתו את המסילת ישרים כספר

שעל רבי יוסף זונדל להעמיד בראש מעייניו,

ממשיך גם בזה את דרכו של הגאון,

שהרי הוא היה תלמידו המובאג, רבי חיים בולוג'ין,

שהגאון הערכתו לספר מסילת ישרים הייתה נדירה ומופלאה.

כשיצא ספר מסילת ישרים בדפוס והביאוהו לגאון,

אמר, אור גדול ירד לעולם.

אמנם אפשר להשיגו בשלושים

קופיאקות,

אבל אני לא אקנה אותו בזול, רק אתן עבורו רנדל זהב שלם,

כי הנבונים ידעו לשלם

בכסף מלא לאיש המוציא לאור ספרים נחוצים ומועילים כאלה.

הרב אליעזר מנחם מן שך, זכר צדיק וברכה,

סיפר

כי שמע שהגאון מבילנא אמר

שאילו הרמחל,

רבי משה חיים נוצתו, זכר צדיק וברכה, מחבר ספר מסילת ישרים,

היה חי,

היה הולך אליו 50 מיל ברגל,

50 קילומטר,

כדי לשמוע דברי מוסר

מבעל מסילת הישרים.

ועוד הוסיף הרב שחבא אמר

חישבו בעצמכם,

הגאון, זכר צדיק וברכה,

ראה עצמו זקוק לשמוע מוסר.

הגאון עם קדושתו,

רוממות השגתו

וגדלותו חש שזקוק למוסר,

ולא היה מחכה שהרמחל היה מזדמן לווילנה

אלא היה הולך לקראתו 50 מיל וברגל.

בזמנם לא היו כבישים סלולים

אלא שבילי עפר מכוסי שלג.

הגאון היה מוכן לקול ובלבד לשמוע מוסר.

בכר.

ולא עוד,

הלוא הגאון ייקר כל כך

כל רגע של לימוד.

כשאחותו באה לבקר אותו אחר יובל שנים,

דרש בשלומה ושב מייד ללימוד.

אמר לה, ניפגש בעולם הבא.

בעולם הזה צריך להספיק ללמוד.

וכאן היה מוכן הגאון

לעזוב את חדרו וללכת ברגל,

50 קילומטר לשמוע מוסר.

זה דברי

הרב שך ללמדנו

כמה זקוק כל אדם למוסר. ואם הגאון

מוכן ללכת 50 קילומטר לשמוע מוסר?

ואמר שרוב הספרים

הספר יותר גדול מן המחבר.

אבל בזה הוא מכיר

שהמחבר היה הרבה פעמים יותר גדול מן הספר.

אתם שומעים מה מדברים?

הגאון מווילנה אומר שכשאדם כותב ספר, בדרך כלל הספר יותר גדול ממנו.

כי מה שהוא כותב זה לא הוא.

הוא כותב מה צריך, מה... אבל זה לא המדרגה שלו.

הספר יותר גדול ממנו.

פה,

בספר מצינת ישרים שמביא אותך למדרגות של תחיית המתים, רוח הקודש, הכול,

אומר שהמחבר יותר גדול מהספר כמה פעמים.

מי שלמד פעם ספר מדרגת האדם יכול להבין

שהסטייפלר העיד על הסבא מנובהרדוק,

שכתב את הספר מדרגת האדם,

שהוא קיים כל מה שכתוב בספר.

ומי שקורא את הספר זה מבהיל,

מה ההשגות,

מה הדרישות שם.

פה אומר הגאון שהוא יודע שהמחבר יותר גדול כמה פעמים מהספר עצמו.

ההערכה של הגאון לרמחל הייתה נשגבת.

כאשר זכה לראות פירושי האדירות ללוצתי,

סגר את חלונות הבית

והדליק נרות

וקבע יום טוב לזה

מרוב שמחתו,

וסיפרו שלבש בגדי יום טוב לכבוד הספר ולשמחתו.

אתם שומעים מה זה הערכה?

ביטוי מופלג נוסף המבטא את הערכתו של הגאון מבינה לרמחל,

ובא

מאחיינו של

הרב מעמיציסלב,

שהיה גדול בנגלה ונסתר,

והוא כתב

רבנו הגדול והנורא רבי אליהו הגאון, זכר צדק וברכה,

אמר עליו, על הרמחל,

שהוא ידע את הנמשל של כתבי הארי, זיכרונו לברכה,

שכן הגאון גרס שכל כתבי הארי,

זיכרונו לברכה,

הם בבחינת משל,

ורק מתי מספר מחכמי ישראל היטיבו להבין גם הנמשל מדבריו.

באותו מכתב מוסיף הכותב לבטא את הדרגה של הבנת הנמשל

בכתבי הארי, זיכרונו לברכה,

ואומר

שהיה זמן

שהגאון מוילנה סבר שגם רבי חיים ויטל

זיכרונו לחיי עולמיים בה, תלמידו המובהק

של הארי הקדוש שהעביר לו את כל תורתו, תורת הסוד,

היה זמן שהגאון חשב שהוא לא הבין את עומק כוונת הארי, זיכרונו לברכה.

על הרמחל לא הייתה לו שאלה,

על תלמידו המובהק של הארי

הייתה לו שאלה.

אחר כך ראה במקום אחר,

יש אומרים שזה בספרא דצניעותא,

שם הניכר שרבנו חיים ויטל ידע על נמשל,

אלא שהסתיר אותו מאוד.

אתם שומעים? לא היה לו פקפוק על הרמחל,

ועל המארחו היה לו פקפוק,

עד שזה יושב.

ועוד התבטא הגאון,

אילו היה רמחל חי, הייתי הולך אליו ברגל להקביל את פניו.

בעוד מסופר

כי הגאון הוצרף פעם לצאת לרחובה של עיר,

כדי שיהיה בטוח שישוב שלם

ולא ייפגע בפגם כלשהו,

התיישב ללמוד פרק ראשון

במסילת ישרים 14 פעמים,

שער הזהירות.

שמעתי מפי הגאון הגדול, רבי אליעזר גורדון,

זיכרונו לחיי העולם הבא,

שהוא היה אב בית דין ורמדי ישיבת טלז במדינת ליטא,

קבלה איש מפי איש,

שהגאון אמר,

אור גדול ירד לעולם.

ולמד אותו בעל פה את ספר מסילת ישרים 101 פעמים.

הגאון למד את המסילת ישרים 101 פעמים.

ואמירה נוספת מהגאון על המסילת ישרים,

הוא אמר ככה, כי עד פרק יא,

עד שער ענקיות,

נכתב ברוח הקודש,

ואין אף מילה מיותרת.

הרב שך, זיכרונו לחיי העולם הבא, הסביר

למה רק עד פרק יא.

הגאון מווילנא סובר

שעד יא אין בו אות מיותרת.

למה רק עד שם?

הוא אומר, כי שם יש לגאון גרסה אחרת,

בברייתא של רבי פנחס בן יאיר,

שהיא שונה מגרסת המסילת ישרים.

אבל עד שמה אין מילה מיותרת, והכול ברוח הקודש.

אז זאת אומרת, אם הוא אומר שעד שמה זה ברוח הקודש,

הרי מה מלמד ספר מסילת ישרים? להגיע לרוח הקודש.

אז מעיד הגאון מווילנא

שהיה לו רוח הקודש לרמח״ל.

ולא רק שהיה לו,

אלא שהוא אמר שהיה לו פי כמה יותר מהספר.

ובאמת,

בגיל 18-20 היו באים לרמח״ל מגידים מן העולם העליון ללמד אותו תורה.

וכשהדברים יצאו החוצה,

יצאו נגדו הרבה מגדולי העולם

ודיברו עליו דברים איומים ונוראים.

יותר ממה שש״ס אומרים עליהם.

מלחמה שלמה בכל העולם הייתה.

לא לקבל את הספרים שלו,

לפגוע בספרים שלו,

דברים איומים ונוראים.

ולא עזר אפילו שהרב שלו, רבי ישעיה בסן,

היה מלמד עליו זכות ואומר, אני מכיר אותו, מעיד עליו והכול וכו' וכו' וכו',

ואין לו שום קשר לדברים ובלבולים, מה שאתם מדברים.

לא עזר שום דבר, נלחמו בו.

מי יודע מי יצא נגדו?

אף אחד.

מי נשאר?

מי לומד את הספרים של אלה שיצאו נגדו? כלום.

מי לא למד מסילת ישרים?

מי לא למד דעת תבונות?

דרך השם וכו'.

אבל ככה זה בעולם.

דברים ידועים.

אז רואים שרבי חיים מוולוז'ין

אמר

לרבי יוסף זונדל,

אתה תתנהל על פי המסילת ישרים.

אתם שומעים דבר כזה?

מי יצא, אתם יודעים, מרבי יוסף זונדל?

רבי ישראל סלנטר.

רבי ישראל סלנטר,

תקשיבו משהו שאני הולך לספר לכם מבהיל.

רבי יוסף זונדל

היה בחתונה של רבי ישראל סלנטר.

רבי ישראל סלנטר התחתן בגיל 14. ורבי יוסף זונדל

היה צדיק נסתר, מסתיר את עצמו.

לא ידעו, הוא היה כמו עגלון, כמו סוחר פשוט.

יהודי פשוט, אף אחד לא זיהה שזה אדם ענק.

בחתונה הבחין בו רבי ישראל.

שאל את אבא שלו, אבא, מי זה היהודי הזה שמה שעומד בזה?

אז הוא אמר לו, זה זונדל הסוחר.

אז הוא אמר לו, אבא,

זה לא סוחר,

זה אדם גדול.

למה אתה אומר? הוא אומר, אני מסתכל עליו.

אני רואה שכל ההנהגות שלו, כל מה שהוא עושה על פי ההלכה בדקדוק זה לפי הרמב״ם, חוץ משני דברים שהוא עושה לפי הרעב״ד.

זה בגיל 14 היה רבי ישראל, בגיל 14.

הוא הבחין בו,

והוא הפך להיות התלמיד שלו,

ושתה ממנו,

וכל תורת המוסר שאנחנו מדברים, והעזרנו מיליון יהודים בתשובה,

זה מתורתו של רבי ישראל ותלמידיו,

כל הסבות.

ומי הרבה שלו? רבי יוסף זונדל, זה שאנחנו מדברים עליו.

אתם שומעים מה מדברים?

בנוסף לכך אמר לו רבי חיים לרבי יוסף זונדל,

כי עליו לשמור על שני תמידים כהלכתם.

בתחילת השולחן ערוך,

נפתח השולחן ערוך בפסוק, שיוויתי אדוני לנגדי תמיד.

זה תשמור תמיד, שיוויתי ה' נגדי תמיד.

עד הסוף,

שמסיים בטוב לב, משתה תמיד.

שני תמידים תזכור.

שיוויתי ה' נגדי תמיד, ומשתה לב,

בטוב לב, משתה תמיד.

רבי חיים ידע שהתלמיד שלו,

רבי יוסף זונדל, הוא עובד השם בצדקות מופלאה,

והוא עלול לא להקפיד על הבריאות

ועל צורכי הגוף.

לכן ביקש אותו להקפיד וציווה אותו על צורכי הגוף,

ואמר לו, טוב לב,

משתה תמיד.

דברי הפרידה של רבי חיים,

שתמיד היו התוויית דרך לחיים,

וכמו מעין נבואה קטנה לעתיד לבוא,

ביטאו את הלך רוחו של רבי חיים ביחס לתלמיד הקרוב, רבי יוסף זונדל.

הוא כיוון אותו להמשיך בעבודת השם,

שם ראה את ייעודו,

ושם ראה שיגיע לשלמותו.

בנוסף לכך ציווה רבי חיים על לימוד המוסר,

ודחף את רבי זונדל לעבודת השם

במסירות נפש,

כשחלק בלתי נפרד ממנה זה לימוד המוסר ועבודת המידות.

שעות הוא היה לומד, רבי יוסף זונדל,

מוסר,

התבודדות, חשבון נפש.

למה? כי הוא למד מהרמחל,

שאדם חייב לחיות בהתבוננות,

וכל ההפסד של האדם בחייו, שהוא חי בלי התבוננות.

יש אנשים אפילו מתפללים,

תפילה,

שליחי ציבור, בלי התבוננות.

מה הם קוראים?

ומה כתוב?

ואומרים גרסא דיאנקותא, בלי להסתכל אפילו מה כתוב.

וטועים בלשון וכולי וכולי,

וזה חוזר על עצמו בלי סוף.

אנשים לא חיים בהתבוננות אפילו. מה שהם לומדים, מה שהם קוראים, מה שהם מבינים, שום דבר.

הכל עובר מלמעלה, הכל זה,

כמו טקסטים.

חכם עדיף מן נביא.

אולי אפשר לומר שרבי חיים ראה את העתיד בגדר חכם עדיף מן נביא.

הוא ראה ברבי יוסף זונדל כוחות נשגבים של עבודת השם.

כוחות שדרכם יוכל לא רק להשלים עצמו להגעה לשלמות,

אלא יזכה להיות אבן יסוד

לעולם שלם,

אשר חלק בלתי נפרד ממנו יהיה עבודת המוסר.

רבי חיים ראה ברבי יוסף זונדל כוחות

שבסופו של דבר יצילו בעתיד את עולם הישיבות.

כל עולם הישיבות התחיל מישיבת וולוז'ין של רבי חיים

וההמשך

על ידי

רבי ישראל ותלמידיו.

ואכן לא עברו יותר מכמה עשרות שנים בכל עולם התורה שצמח מכוח

ישיבת וולוז'ין.

צעד לאור עבודת השם

שהביאו רבי ישראל מסלן ותלמידיו

ששורשם ברבי יוסף זונדל

וניתן לומר כי אבן הפינה לעולם הישיבות במתכונתו הנוכחית

הונחה בזמן הפרידה של רבי יוסף זונדל מוולוז'ין.

ומילות הפרידה של רבי חיים

היוו את אבן היסוד לעולם הישיבות העצום

שפרח בעקבותיה של שיבת וולוז'ין.

אמנם רבי יוסף זונדל עזב את וולוז'ין,

אך למעשה המשיך לחיות את וולוז'ין

ואת אשר קיבל שם כל ימיו.

את תורת הגרע

וריבו רבי חיים

והם היו דרכו כל ימיו.

גם אחרי שעזר

היה מגיע מדי פעם לריבו רבי חיים להתייעץ,

לשאוב מתורתו.

הקשר הנפשי בין הרב לתלמיד המשיך והיה לקשר נצחי.

ומספרים

גם לאחר פטירתו של רבי חיים

היה נגלה לתלמידו בכל עת ומאורע יוצאים מגדר הרגיל.

היה בא אליו.

זאת אומרת,

הקשר נמשך

גם לאחר הפטירה.

למרות כל מה שקיבל מריבו רבי חיים,

שפתח בפניו את מחיין תורתו והעמיד אותו על רגליו בתורה ועבודת השם,

כששאלו אותו האם הוא תלמיד של רבי חיים,

היה עונה חלילה וחס,

אינני תלמידו,

רק זכיתי לראותו.

מסופר כשהיה רבי יוסף זונדל ניגש לקחת את השופר

ביד בראש השנה,

הייתה נופלת עליו כזאת אימה ופחד,

שפניו היו משתנים לגמרי בלי היכר.

כששאלו אותו לפשר הדבר, הוא אמר,

אצל רבי,

רבי חיים מוולוז'ין,

כל יום בשנה,

כשלקח לידו טלית ותפילין, נשתנו לגמרי פניו.

אצלי זה רק בראש השנה.

לכן הוא אמר, הוא לא תלמיד שלו,

הוא רק זכה לראות אותו, להכיר אותו.

במקום אחר כתב בזה הלשון.

מי הוא אשר יוכל להיקרא בשם תלמיד תלמידיו,

להבין ולהשיג אפילו חלק אחד מנועם דברי קודשו וכוונתו?

את הכיתוב הזה היה כתוב בכתיבת יד על תכריך

כתבים של באורי רבי חיים על פרקי אבות.

הוא כתב את הדברים האלה שאמרתי,

מי הוא אשר יוכל להיקרא בשם תלמיד תלמידיו ולהבין ולהשיג אפילו חלק

אחד מנועם דברי קודשו וכוונתו?

כדי שחלילה לא יסברו שאפשר לסמוך על דברים כאלו,

כאילו יצאו מפיו של רבי חיים.

לכן,

מדגיש שהדברים נכתבו כפי הבנת הבחורים ששמעו.

אלה שלקטו את כל מה שאמר רבי חיים,

אז הוא הזהיר,

שלא תחשבו שזה מה שהוא אמר,

אלא בוודאי מה שאנשים מופלגי הישיבה כתבו כאן,

אינו אלא כטיפה מן הים,

חלק אחד מאלף מתכלית כוונת אדוננו מורנו ורבנו הגאון נטרי,

לא, נשמתו עדל.

שם גם הובא כתב יד

שנכתב על גבי העתק דרשות רבי החיים, וגם שם הוא כתב,

וכתב לזיכרון כפי השגתו בשעה שאמר לפני הציבור.

זאת אומרת, מי שכתב פה את כתב היד הזה מתוך דבריו של רבי חיים, שהוא שמע,

שלא יבינו שזה הדברים שהוא אמר, אלא

זה כתב, התלמיד הזה שכתב את זה,

לזיכרון כפי השגתו בשעה שאמר לפני הציבור רבי חיים את הדברים.

שנים מאוחר יותר, כשהתגורר בסלנט,

כששמע על פטירתו של רבי רבי חיים,

החליט רבי יוסף זונדל ללכת להסתופף בצלו של רבי עקיבא איגר שבפוזנא.

רבי יוסף זונדל צעד רגלי יחד עם רעו רבי משה היינמן

עד הגיעם לפוזנא.

הם שהו שם שישה שבועות

על מנת לשאוב מתורתו וצדקותו.

כעבור שישה שבועות פנה אליהם הרב הגאון

רבי עקיבא אינגר ואמר להם, מה לכם ללמוד אצלי בזמן

שיש אצלכם את הגאון רבי צבי הרשל סלנטר?

זה רבי צבי ברוידא.

ובעקבות כך עזבו את פוזנא והלכו להסתופף בצלו של רבי צבי ברוידא, הבא של סלנט.

למרות גדלותו בתורה

והתעלותו המופלאה,

לא חדל רבי יוסף זונדל

להיות מבקש,

מבקש השם.

הוא שאף להתעלות להתקרב לעוד גדולי ישראל.

שאיפותיו לא ידעו שובעה.

רבי שמחה זיזל מקלם,

שהיה תלמיד של רבי ישראל מסלנט שמע,

ממנו,

שריבו של רבי ישראל, רבי יוסף זונדל,

נסע פעם להסתופף בצלו של גאון מגאוני התקופה.

אך כעבור זמן קצר,

כשראה שאותו גאון לא מדקדק כל כך בהלכה למעשה,

עזב אותו וחזר לביתו.

כך חזר רבי יוסף זונדל לעיירה סלנט ונשא אישה,

החליט שלא יקבל על עצמו שום משרה רבנית או תפקיד תורני,

למרות שאלה שהכירו אותו מתקופת לימודיו בישיבה וידעות גדלותו,

ניסו להציע לו כהונות רבנות ותפקידים תורניים, אך הוא סירב.

רבי יוסף זונדל ביקש לחוות את השם מתוך הסתר,

בלתי לשם לבדו.

נחזור רגע להבין מה היה היחס בינו לבין רבי עקיבא איגר.

ההערכה הגדולה בין רבי חיימה וולוז'ין, רבי עקיבא איגר,

הייתה הדדית, הדדית, הערכה גדולה.

במכתב לרבי שלמה איגר,

כותב רבי חיים,

ולמעשה לא צריך מר לדידי,

למה אתה פונה אליי?

כי מי גדול יותר ממר אביב החסיד?

יש לך אבא חסיד גדול.

מי יותר גדול לנו ממנו?

ולי,

מה יקר סברת מר אביב הגאון,

כאחד הראשונים המשמשים במרום.

כך החזיק רבי חיים וולוז'ין מדרגתו וגדלותו של רבי עקיבא איגר.

מאידך

הרב הגאון הרב עקיבא איגר במכתב על רבי חיים

מוולוז'ין כתב

הגאון מופת הדור.

הערכה מיוחדת זו לרבי עקיבא איגר נמשכה בדורות הבאים

גם לנכדו של רבי חיים מוולוז'ין, הנציב.

וכך כותב בנו במכתבו

הנני מעיד בעדות נאמנה

שהגאון רבי עקיבא איגר, זיכרונו לחיי העולם הבא, מרום וקדוש היה בעיני אבי הגאון

עד למאוד.

ובכל עת שהזכירו הנציב היה מרתע כולי גופי

מגודל קדושת תורתו וצדקתו.

והיה מורגל בפיו שכל המעיין בספר תשובות רבי עקיבא איגר

בעין חודרת

לא רק גדולות ונפלאות ימצא שם מעומק שכלו הבהיר

כי אם גם יראת השם טהורה וענווה יתרה ימצא בכל שורה ושורה.

ואין לך ספר מוסר גדול ממנו.

כה היו דבריו תמיד.

ותיבה ממש אחת

מלשון רבי עקיבא איגר, זיכרונו לברכה,

היה מכריע בעיניו

כמה וכמה דפים מפלפולי ספרים אחרים.

ורבי עקיבא,

ודעת רבי עקיבא איגר בהוראה להלכה,

אם להקל,

אם להחמיר,

היה מכריע אצל כמה פוסקים.

קיצורו של דבר,

היה נחשב מלאך השם צבאות בעיניו של

הנציב.

והרב שך, זכר צד הברכה, סיפר

כי כשהגיע שו״ת,

רבי עקיבא איגר, ידיו של רבי חיים מוולוז'ין,

התבטא ואמר,

תשובות

מעין אלו גם אני יכול לכתוב.

אבל לערוך תשובות כאלו על אתר,

מיד,

לקבל את השאלה ותכף לכתוב את התשובה,

זה איני יכול.

את האתמול הגיעני שאלתו,

זה אני לא יכול לכתוב.

הוא עונה תשובות,

הרב עקיבא איגר.

אתמול הגיעני שאלתו,

ומיד הוא משיב לו.

מה הוא משיב לו? זה לא כן ולא.

זה שו״ת, רבי עקיבא איגר.

זה עם כל המקורות והכל ככה בשלוף.

אז רבי חיים אומר, לכתוב ככה אני יכול.

אבל לא בקצב הזה של אתמול הגיעני שאלתו והוא כבר עונה.

זה קומפיוטר.

דבר נדיר.

הענווה שרבי עקיבא איגר הייתה מופלאה.

כל פעם שהוא השיג על דברי חכם

מחכמי דורו,

לא היה כותב ואינו נכון לפרש כן.

לא כמו משפחת יוסף שמזלזלים בכולם.

אפילו שהוא השיג על דברי חכם מחכמי דורו,

לא היה כותב ואינו נכון לפרש כן.

רק כמעורר, כמעורר בעלמא.

פעם כשהוא הגיע לוורשה,

תקשיבו טוב, לא יאומן, זה לכבוד שבת, זה יהיה לכם שבת קודש עכשיו.

כשהגיע לוורשה,

יצאו לקבל אותו כל בני העיר,

והוא תמה

האם יצאו לקראתו בגלל שהוא אדם כפוף.

זאת אומרת, הוא היה כבר זקן, בוגר, אז הוא היה כפוף.

הוא שאל, וכי אין עוד כפופים בוורשה?

כאילו, מה יצאו? מה, בגלל שאני כפוף,

אז יצאו?

כי הוא לא ראה בעצמו שום מעלה, רק

הייתה לו זקנה כבר.

אז הוא היה כפוף, אז הוא אומר, מה, יוצאים בשביל כפוף? מה, חסר פה כפופים שצריכים לצאת לקראתי?

כשהגיע פעם אחת לעיר עם בעל נתיבות המשפט,

ומההערצה של התושבים בעיר

התירו את הסוסים,

ומשכו בעצמם את הכרכרה?

מה פתאום שהסוסים יזכו לסחוב

את רבי עקיבא איגר ואת בעל נתיבות המשפט?

התירו את הסוסים,

והם הובילו את העגלה.

ירד רבי עקיבא איגר והצטרף למושכים,

כי היה בטוח שהכול לכבוד בעל נתיבות המשפט.