האדם לא מכיר את עצמו | ר' משה כהן

- - - לא מוגה! - - - 

כתוב בפרשה

ויהי העם כמתאוננים

רע באוזני השם

וישמע השם וייחר אפו

וטיב ארבם אש השם ותאכל בקצה המחנה.

אז עם ישראל במדבר

הם התאוננו

ורש״י מפרש

מה הלשון התאוננו?

אין מתאוננים אלא לשון עלילה

מבקשים עלילה

האיך לפרוש מאחורי המקום

אז רש״י מסביר שהכוונה

שכאן הכוונה ללשון עלילה

כשמבקשים עלילה

איך לפרוש מאחורי המקום

הכוונה מאחורי הקב' ברוך הוא

בספר דעת תורה בספר חוכמת המצפון

הוא מפרש ככה

הוא מביא את רש״י

אין מתאוננים אלא לשון עלילה מבקשים עלילה

האיך לפרוש מאחורי המקום

אגיד לכם בזה דבר שכדאי לזכור אותו לעולם

ראו איך שהתורה מלמדת לאדם

להכיר את עצמו

התורה מגדת על כלל ישראל,

דור מקבלי התורה

כי מבקשים מהם לפרוש מאחורי המקום

אז התורה מגדת לעם ישראל כולו במדבר

שהם מבקשים לפרוש מאחורי המקום

ועוד דבר

כי מבקשים עלילות

נורא ממש לשמוע על ביקורת כזאת

שעם ישראל במדבר

הם רוצים לפרוש מאחורי המקום

הם מבקשים עלילות

אז מה זה עלילות?

לו היה מישהו שמבקר אותנו כמו אלה

האם אנחנו סובלים

להאמין בכזאת?

אז קודם כל

על כלל הביקורת שהתורה נותנת גם על זה שפרשו מאחורי המקום

שרוצים

לפרוש מאחורי המקום

וגם זה שהם מבקשים עלילות

אם מישהו היה מבקר אותנו כמו אלה

האם אנחנו סובלים להאמין בכזאת?

חס מלהזכיר

ודאי כי איננו רוצים חלילה להיפרד מהקדוש ברוך הוא

ודאי

שאנחנו נחשוב על עצמנו שאנחנו רוצים לפרוש מאחורי המקום?

בוודאי שלא. מה, להיפרד מהקדוש ברוך הוא?

בוודאי שלא.

וכאן אומרים כזאת על דור דעה,

דור מקבלי התורה.

התורה אומרת את כל זה על דור דעה, דור מקבלי התורה,

שמה?

כי עומדים ברצון לפרוש מאחורי המקום.

התורה אומרת

שהם רוצים לפרוש מאחורי המקום,

כמו שרש״ד פירש,

ויהי ענקא מטעוננים,

שהכוונה שהם רוצים לפרוש מאחורי המקום והם מבקשים עלילה.

ועוד זאת, כי מבקשים עלילה.

הלא תדעו, כי לשון עלילה

אין הכוונה בזה אשר בודדים איזה דבר שקר.

ולמשל,

אם היה לי לשלוח כסף למישהו ולא שלחתי,

ואני מתרץ עצמי לפניו כי נאבד ממני הכסף

ולא היה בידי לשלחם.

אז קודם כל מביאים משל

של שקר, זה לא עלילה,

שמא

אם היה לי לשלוח כסף

ממישהו

ולא שלחתי.

וכשהוא רוצה לתרץ את עצמו הוא אומר שהכסף נאבד לו.

אז זה שקר, זה לא נקרא עלילה.

ואומנם כי שקר בפי

מפני שבאמת עדיין הכסף מונחים תחת ידי.

אז הכסף נמצא תחת ידו

אז הוא שיקר שזה נאבד ממנו.

אז הוא שיקר.

הנה זה נקרא טענת שקר.

אבל זו לא עלילה.

שקר זה לא היה. שקר

זה דבר לא נכון.

שהוא שיקר שזה נאבד ממנו וזה תחת ידו.

כי הרי סוף כל סוף

זה דבר שאפשר להיות כן.

שנאבדו ממני הכסף.

זה דבר שיכול לקרות שנאבד הכסף.

אז הוא שיקר שנאבד וזה לא היה.

זה נמצא עוד תחת ידו.

ואפשר לך להאמין בכזאת.

אלא שלמעשה הנה שיקרתי בדבריי. אז שקר זה דבר שיכול לקרות.

והוא רק משקר,

דבר שלא קרה,

אבל שהוא יכול לקרות,

זה לא דבר שהוא רחוק מהמציאות.

אבל אני מגיד, כי עלה בעצמו בא באמצע הלילה במחתרת

ובמזוין וחטף ממני את הכספים.

הנה, טענה כזאת כבר נקראת שבדיתי ממש עלילה ובלבול על חברי ורעי.

אז אם הייתי טוען טענה כזאת שהוא בעצמו,

אותו אחד שאני חייב לו את הכסף,

הוא בא במחתרת וגנב לי את הכסף,

ועוד הוא בא במזוין.

אז אחד כזה שאומר כזאת טענה, הוא לא שיקר,

הוא כבר עשה עלילה בדד, דבר שלא יכול לקרות בעיקרו,

דבר שרחוק מהמציאות,

והוא בודד מלבו על חברו.

זה נקרא עלילה, דבר ש... בלבול,

דבר שלא יכול להיות כל כך.

לא שקר שיכול לקרות.

כי הלא בזה אנוכי מאשים את פלוני בדברי אהבה היא רחוקים מן המציאות.

כי הלא ידוע הוא לאיש נאמן ולא גזלן.

אז מה, הוא, אני חייב לו כסף, הלוויתי לו כסף.

אני חייב לו, הוא בא להחזיר לו, בסוף לא החזרתי לו, והכסף נשאר אצלי,

לא נאבד.

ואני מאשים אותו שהוא אדם אמין,

שהוא בעצם בא במחתרת,

והוא לקח את הכסף, ועוד הוא רוצה עכשיו לבקש את הכסף ממני עוד פעם.

והוא לקח את הכסף.

אז זה ודאי

שזה עלילה.

וגם למה היא עושה כזאת?

ומה ירוויח בזה?

אחרי שבין כך ובין כך הייתי מוכן לשלוח לו כספים.

הרי אני בא לשלם לו.

הגיע זמן הפירעון, אני בא לשלם לו,

ואני מביא לו.

בסוף לא הבאתי לו.

כי הוא לקח.

אבל אם הוא לא היה לוקח, הייתם מביאים לו.

וזה כמו שהגויים בודים ואומרים כי היהודים הורגים את התינוקות למען הלפות מצות בדמם.

אז זה כמו עלילות של הגויים,

שזה נקרא עלילות בגלל שזה דבר שרחוק מן המציאות, שניקח

דם שלהם, להרוג את התינוקות, לקחת את הדם

בשביל להפות את המצות בדמם.

עלילה שאין בה כל ממש כולה שקר.

זה גם כולה רחוקה מן המציאות.

והנה,

כי עלילות כאלה רחוקים בתכלית מן המציאות.

אמר זאת הכתוב על אנשים צדיקים בתכלית,

כי ביקשו עלילות.

אז כאן מדובר על דור דעה, דור מקבלי התורה,

אנשים צדיקים.

שמה? שהכתוב מעיד עליהם

שהם ביקשו עלילות.

על מי ביקשו העלילות?

על הקדוש ברוך הוא.

ולמה?

למען לפרוש מן המקום.

נורא מאוד התיאור בזה.

שמה?

שבשביל לפרוש מן המקום, כשרוצים להיפרד כביכול אחד סולומי מהקדוש ברוך הוא,

אז הם מבקשים על... לתורה מעידה שהם מבקשים עלילות.

ועלילות זה לא סתם שקר שקרוב למציאות, שיכול לקרות.

אלא זה שקר

שבודה מליבו, דבר שרחוק מן המציאות,

כמו שהסברנו.

ולהלן ברשי

רע באוזני ה'

מה שאמרנו, ויהי העם כמתוענים רע באוזני ה', מה זה רע באוזני ה'?

שמתכוונים שתבוא באוזניו ויקנית,

זו טוענה שהיא רעה באוזני ה'

שמתכוונים שתבוא באוזניו ויקנית.

שמה הם טוענים?

אמרו

אוי לנו כמה לבטנו בדרך הזו

כמה לבטנו,

שפתי החכמים מסביר שזה כמה טרחנו,

כמה טרחנו בדרך הזאת.

שלושה ימים שלא נחנו מעינוי הדרך.

אז הם בסך הכול אמרו

שהם טרחו בדרך, שהם כל כך טרחו בדרך.

ניקח לנו לציור הנוסע מאמריקה לכאן

במשך זמן של חמשת או שמונת ימים.

זה בזמנם.

כן, לא בזמננו.

והכל לתכלית לימוד התורה,

כי נפשו חשקה בה.

אז הוא טורח,

הולך חמישה ימים, שמונת ימים.

והנה, בבואו לכאן

הוא אומר לרעיו וחבריו, אוי לי, כמה לבדתי בדרך.

כמה טרחתי בדרך.

האם נתפסנו אנחנו כמתאונן אחרי הישיבה?

האם אותו אחד הוא נתפס?

היום אנחנו נגיד את זה, אנחנו נתפס

שאנחנו מתאוננים אחרי הישיבה, מבקשים עלילה לברוח מהישיבה?

כי בסך הכול אמרנו שטרחנו בדרך?

הלא רק את טרחתו ועינויו הוא מסיח לזולתו.

הוא מפיק את צערו מהטרחה של הדרך. לא, מהישיבה? הוא שמח לבוא לישיבה.

אבל המציאות של טרחה בדרך ועינוי, והוא הסיח לזולתו.

ומה בכך?

כאן הרי היו להם ודאי טרחות ועינויים במדבר,

פי אלף פעמים.

ככה יותר מאשר טרחת נסיעה מאמריקה לכאן.

אז כמו הטרחה של המשל שהבאנו,

זה כלום לעומת במדבר, ללכת עם שלם במדבר.

לוודא שזה טרחה ועינוי יותר גדול, פי אלף פעמים.

ואם כן, סך הכול הסיחו

את צערם בטרחה.

והנה,

תפסם הכתוב על ביטויים של אוי לנו כי לבטנו בדרך,

כי מבקשים עלילה לפרוש מאחורי המקום.

את מה?

אז תמוה מאוד מה כתוב לנו פה.

כשהתורה

תופסת את עם ישראל

בזה שהם אמרו אוי לנו כי לבטנו בדרך,

סך הכול הסיחו את צערם בטרחה מהדרך.

שזה אומר שהם מבקשים עלילה לפרוש מאחורי המקום ברוך הוא.

שעלילה זה יותר משקר, כמו שאמרנו.

הוא אשר הגענו לראות ביקורת התורה

על אדם,

כי נורא מאוד.

אז רואים כאן בתורה

כמה ביקורת התורה חזקה על האדם.

ונתאר עצמנו,

אומנם בציור.

אם ניתן לי ללקוט מקופסה של כמלוא בית, כסף וזהב,

וימים שלמים ורבים בלי הפסק אני צובר ואוסף כסף וזהב, יהלומים ומרגליות

לאין שיעור,

אז יש לו ימים שלמים לאסוף.

ודאי כי לא אעף ולא אגע ולא אפסוק אף רגע מללקוט וללקוט.

ויודעי הרווחים הרבים והאושר שיהיה לי מליקוט המרגליות.

אני יודע את עצמי

ויודע אנוכי כי אוהב כסף ואני.

אולי אתם נחמדים לא כל כך אוהבים המון

ואתם מביטים וטמאים על ציורי,

אבל אני אוהב כסף,

אוהב ממון, אוהב יהלומים ומרגליות.

ואם יהיו לי ימים רבים לאסוף

מבית מלא כסף וזהב,

לא ייעף ולא ייגע,

לא יפסיק.

למה? כי אני יודע את הרווחים שיהיה לי.

ואם אפילו יאריך, ליקוט הכספים זמן יותר גדול.

הלוא גם כן לא יכאיב לי כלל,

אם אפילו לא אפשוט מעלי בגדיי ולא אשכב ללשון ימים ולילות.

אפילו שיהיה רצוף רצוף ככה עם אותם בגדים.

אם אני יודע את הרווחים שיהיו לי רבים כל כך,

בוודאי שאני לא אתעייף ולא אצטער.

והאם יתואר במציאות כי אשב ואתאונן ואבקיע על רוע מצבי אשר אני עובד עבודת פרך?

האם יכול לתאר כזאת מציאות

שאני כל כך אוהב את הכסף ואת הממון ואני עם אותם בגדים לא מפסיק יום ולילה,

ממשיך וממשיך?

בוודאי שלא יהיה ציור כזה שאני אשב ואתאונן ואצטער על הטרחה ועל הצער.

בוודאי שלא.

כי אם ככה אתה עושה לך,

אם אומנם אתה מתלבט ומתייאגע ממלאכה זו,

אם אתה מרגיש שאתה טורח יותר מדי ואתה מצטער מזה,

סימן ודאי הוא או כי הקופסה אינה של זהב ומרגליות

או כי חסר דעה אתה.

אז אדם בעל דעה ומולו הקופסה של זהב ומרגליות,

אז בוודאי שהוא לא מרגיש טרחה וצער ומתאונן על זה.

ואם הוא מתאונן ומצטער,

אז סימן או של הקופסה או של זהב ומרגליות

או שהוא חסר דעה.

אז ודאי

שמי שככה מצטער,

זה סימן כמו שאמרנו,

שהוא לא מרגיש שזה זהב ומרגליות.

התורה מבקרת את כלל ישראל

ונבחנו במילים ספורות אלו

באומרם אוי לנו כמה לבדנו בדרך,

שזה כמה טרחנו.

שמה זה סימן?

זה סימן כי לא אותי קראת, כי יגעת בי.

בצבירת היהלומים ומרגליות אין מתייגעים.

אם אפילו עושים כל מלאכות הכי כבדות,

ואם אומנם

מתייגעים אתם,

סימן הוא ודאי כי אין אתם איתי,

אומר הקבוש ברוך הוא.

אם אתם מתייגעים

ואתם מרגישים צער ומתאוננים,

בוודאי זה סימן שאתם לא איתי,

אלא מבקשים לפרוש ממני.

מקניטים אתם אותי

למען שאפרד מכם ואניח אתכם.

אתם רוצים לפרוש מאחורי הקב' ברוך הוא.

אתם מביאים את המתאוננים מהטרחה.

בוודאי שזה אומר שאתם לא מרגישים שזה זהב יהלומים.

אז אם כן, אם אתם מתאוננים,

אתם מבקשים לפרוש ממני.

נורא מבהיל ללמוד מן התורה ביקורת חריפה כזו על אדם.

אז מה רואים?

כמה הביקורת על האדם,

כמה מתגלה ממעשהו ומדיבורו,

מה באמת הוא מחפש.

ואפילו שהיו במדבר, דור דעה, דור מקבלי התורה,

בזה שהם אמרו, רואה לנו כי לבטנו בדרך,

שזה נראה כביכול דיבור מטבע האדם להשיח את שערו,

אבל לא.

אדם שבאמת מבין שיש לפניו זהב יהלומים והוא אוסף, הוא לא יהיה גאה אף פעם.

הוא לא יתעייף אף פעם.

אילו לא באתם לכאן, כי אם להתלמד

איך להכיר ולדע את עצמכם, דייכם.

יחידי סגולה הם יודעים את עצמם.

אז פה אנחנו מכירים את עצמנו לדעת

כמה האדם חושב שכביכול הוא אומר דברים טבעיים, דברים פשוטים,

שמה, הוא מסיח את שערו?

אבל לא.

האדם עצמו צריך להכיר את עצמו,

שבדברים הפשוטים שכביכול הוא מתנהג ומדבר,

מתגלה באמת מה הוא מחפש.

מתגלה שהוא בכלל עוזב את ה... שהוא רוצה לעזוב את השם.

מתגלה שבכלל הוא לא מחפש את השם.

הוא רוצה לפרוש מהקבוש ברוך הוא עד כדי שהוא בודה מליבו עלילה.

לא רק שהוא משקר, הוא עלילה שגם לא רחוקה מן המציאות.

אשריכם במה שאתם מתלמדים כאן,

כי מי שאין מכיר את עצמו אינו בכלל אדם,

כי אומרו

אדם ביקר

ולא יבין נמשל כבהמות נדמו.

והרדאק מפרש

שהאדם ביקר

לנשמתו העיקרה,

והוא לא מבין בעולם הזה את גדולתו,

ואז הוא נמשל כמו בהמות נדמו.

הוא משקיע ומתחבר לעולם הזה,

ולא לתכלית של העולם הבא.

אז אדם צריך, לא כמו בהמה, אדם צריך לדעת את תכליתו,

ויכול להיות שממעשה פשוט שלו

מתגלה שהוא בכלל רוצה לעזוב את השם,

או אפילו עלילה

ייתן לה שם.

למה? כי הוא רוצה לפרוש מהקבוש ברוך הוא, וכביכול הוא משתמש בדברים פשוטים שהוא בסך הכול טרח,

והוא בצער מהטרחה, לא מהדברים הפנימיים שבאמת הוא רוצה לעזוב את השם.