פרשת אחרי מות | הרב אמנון יצחק

בעזרת ה' נעשה ונצליח וה' עלינו ברחמיו ירויח 

תוכן ענינים;

חלק א (מאמר קפ)

עוד דבר:

חלק ב' (מאמר קעט) ועכשיו נעבור למה שאנחנו אומרים: "הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה"

חלק א (מאמר קפ)

בפרשת השבוע אחרי מות;

 "וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה" (ויקרא טז כא). 

הגמרא ב'יומא' אומרת: 'מיקירי ירושלים היו מלווים אותו מידי שנה עד סוכה הראשונה'. אותו איש עיתי שנשלח עם השעיר לעזאזל למדברה, היו מיקירי ירושלים, היו מלווים אותו מידי שנה עשר עד סוכה הראשונה, עשר סוכות הוקמו למוליך את השעיר לעזאזל, משמע שהסוכה הראשונה היתה במרחק אלפים אמה מירושלים זהו תחום שבת. 

ותמוה הדבר: הלא ניסיון גדול הוא שבני ירושלים, שיכלו לשאוב שפע של קדושה מהמעמד הנשגב של עבודת הכהן הגדול במקדש ביום הכפורים, ויתרו על המעמד הכי גדול, שאנחנו קוראים עליו ב"סדר עבודה" ביום הכיפורים. והסכימו לצאת מתחומי בית המקדש בעיצומו של יום הקדוש. בשביל מה? ללוות את האיש שלוקח את השעיר לעזאזל. אמנם כדי להנעים את דרכו של מוליך השעיר מחוץ לחומות ירושלים, כדי להיות לו לצוותא וכדי לשמח אדם שנפשו בחרה במצוה זו, כי המצוה להוליך את השעיר שנשלח לעזאזל, 'הכל כשרים להוליכו'. 

מן הדין: גם ישראלים כשרים להוליך ולא רק כהנים, אלא שקבעו שדוקא כהנים יוליכו, וכיון שכהן הוא המוליך, בחרו אלו מיקירי ירושלים במידת החסד להרחיב דעתו של הכהן המוליך את השעיר, שלא ילך לבד. הוא הולך לבד הוא עושה מצוה בזכות השעיר הזה מתכפר לכל עם ישראל! אבל כל עם ישראל נמצאים בבית המקדש והוא הולך בדרך לבד, אז היו יקירי ירושלים מלווים אותו להיות לו לצוותא ולשמח אותו כשהוא הולך בדרך, מידת חסד כדי להרחיב את דעתו של המוליך את השעיר. ולכן ראויים היו לשבח אלה שבאו להיות לו צוותא ולשמחו, אע"פ שבחר בעצמו את המצוה הזו, ולכן הם נקראו "יקירי ירושלים!". 

היום יש גם כן 'יקירי ירושלים', רק העיריה מחלקת לכל מיני קישקושים כאלה... יקירי ירושלים. 

אבל 'יקירי ירושלים' ויתרו גם הם על העונג וההתרוממות שהיו יכולים להשיג במקדש, ביום הגדול יום הכפרה יום שכולם כמלאכים! וכל זה רק כדי להנות אחרים. מוותרים על ההנאה הרוחנית, על העליה וההתרוממות בשביל להנות אחרים, ומתרחקים מירושלים והולכים במדבר, וכל זה בשביל להיות צוותא ולשמח יהודי שהולך לקיים מצווה. 

מכאן אנחנו יכולים להבין: מה המעלה שכתוב ש: 'אם הרב דומה למַלְאַךְ ה' צבקות - "תוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ". ואם אין הרב דומה למַלְאַךְ ה' צבקות – תוֹרָה אל יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ!'. אחד מן הפרושים ע"ז אומר: מה ההבדל בין אדם לבין מַלְאַךְ? המלאכים נקראים עֹמְדִים, "שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ" (ישעיה ו ב) עֹמְדִים, אבל עם ישראל הולכים במצוות, עולים! "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" (ויקרא כו ג) כל הזמן הולכים, זאת אומרת הולכים "מֵחַיִל אֶל חָיִל" (תהלים פד ח) אֶל חָיִל והולכים ועולים, אז הבחינה של אדם היא גבוהה יותר מהמלאך, כי מַלְאַךְ יש לו תפקיד אחד, שליחות אחת וזהו הוא עומד במקומו מה שנקרא. אם הרב דומה למלאך ה' צבקות - תוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ. יש אחד הוא לא פועל בשביל אחרים! למה? 

הוא אומר: 'אני צריך להתעלות כל הזמן, אם אני אתעסק עם אחרים - אני עומד! כי בשעה שאני יכול לעלות אני הולך ונותן שיעור לאחרים, ואני דואג שאחרים ידעו, ממילא זה על חשבון העליה הרוחנית שלי!...' 

כמו שאמר הרב וואזנר שליט"א על הבבא סאלי זצ"ל בהספד שלו: 'שאם הוא לא היה מקבל אנשים כמו שהוא קיבל ועזר לציבור –הוא היה מתעלה לאין ערוך עוד יותר ממה שהוא השיג בגדלותו!...' 

אז אם הרב דומה למלאך ה' צבקות שהוא מוכן לוותר אפילו על העליה הרוחנית שלו למען הכלל, תוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ. כי זה תורה שהוא אומר לשם שמים, זו תורה שהוא אומר בשביל שאחרים יזכו "אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמְךָ כי לְכָךְ נוֹצַרְתָּ" (אבות ב ח) לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה זכית? אז אַל תַּחֲזִיק את כל הטובה הזאת לְעַצְמְךָ ותמשיך ותלמד ורק אתה יהיה לך לְעַצְמְךָ. אלא לשם כָךְ נוֹצַרְתָּ! לחלוק את זה עם אחרים. אז אם הרב דומה למלאך ה' צבקות - שמוכן אפילו לעמוד מבחינת העליה הרוחנית שלו למען כלל ישראל -זה נקרא 'לשם שמים!'. והאדם הזה כמובן שעושה את זה ללא שום אינטרס נוסף; לא כבוד ולא כסף ולא קשקושים - תוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ. ואם לאו - אל יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ. 

זאת אומרת גם פה אנחנו רואים: ש'יקירי ירושלים' היו מוכנים לוותר על ההנאה הרוחנית והתרוממות הרוח שהיו יכולים להשיג, הרי כל ה'עליה לרגל' היתה בשביל לספוג קדושה! שכינה שורה עליהם - מעמד נשגב. זה היה נותן להם כח לכל השנה, ואדם מוותר על זה להיות צוותא עם מישהו אחר?! זה "יקירי ירושלים". מפה אנחנו למדים: כמה אדם צריך לוותר על ההנאות שלו, ואפילו על הנאה רוחנית ועליה רוחנית, רק כדי להקל על אחרים ולהנאותם ולגרום להם להיות לצוותא. 

עוד דבר: 

"וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא: וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". (במדבר ט ו). 

רש"י אומר: 'ראויה היתה פרשה זו להיאמר ע"י משה כשאר כל התורה כולה! אלא שזכו אלו שתאמר על ידיהן 'שמגלגלין זכות ע"י זכאי!' 

והענין תמוה: וכי יש בעל זכות יתירה גדולה מזו של משה רבנו ע"ה 'איש הא-לקים' רבן של כל הנביאים וכל ישראל? שעליו נאמר: "זָכָה וְזִכָּה אֶת הָרַבִּים, זְכוּת הָרַבִּים תָּלוּי בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל" (דברים לג כא) (אבות ה יח). מי עוד היה יותר זכאי ממנו? הרי התגלגלה כל הזכות יש יציאת מצרים על ידו ונתינת התורה, אז איך זה 'מגלגלין זכות ע"י זכאי' דוקא ע"י אותם אנשים שהיו טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם? 

אלא כנראה שיש ענין מיוחד של מסירת נפש שהצטיינו בזה אלה ה: טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, כי הם הראו והוכיחו התנדבות רבתי ומיוחדת! ולשם כך נחשב להם הדבר לזכות יתירה עד שתכתב ותאמר פרשה זו על ידם. לפי מאן דאמר אחד: 'הם טיפלו בארונו של יוסף', ולפי מאן דאמר אחר: 'הם נטמאו אחר שטיפלו בגופותיהם של נדב ואביהוא' וע"י שהתעסקו ב'מת מצוה' נגרם להם ההפסד כי היו טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, היה הפסד גדול של העדר היכולת להשתתף בחגיגת העם הגדולה והנשגבה! הם התעלו במידת המסירות - באופן נפלא! 

זה כמו אנשים חוגגים חגיגה ואדם הולך ומתעסק עם מתים בבית קברות, זה מסירות נפש גדולה! לוותר על הדבר הזה, הרי זה לא חגיגה שחוזרת כל יום... מוכנים היו לוותר על המעמד הנשגב בשביל המצוה של התעסקות במת. חגיגת הקרבת קרבן הפסח הלא היא היתה המעמד הכי גדול שהיה לבני ישראל מאז שיצאו ממצרים, זו היתה עת הדודים של התקרבות להשי"ת, הזדמנות נפלאה להיות כל ישראל יחדיו! להימצא בחבורת בני המשפחה הקרובים, ולשיר בקהל עם את שירת החירות מן השעבוד. 

והנה, עם כל זה, הם פעלו בנפשם לוותר על מנת לטפל ב'מת מצווה', מוכנים היו לוותר על הנאה עילאית ואף טבעית, בכדי לקיים מצוה שאין עליה הרבה קופצים, מצוה הכרוכה בלא מעט צער ואנינות הדעת, ובגללה צריך לוותר ולהפסיד את כל עונג החג למשך שבעה ימים! כדי שנוכל לקרב את הדבר אל החושים שלנו, ולהעריך את מלוא המשמעות, צריך אדם לעמוד ולחשוב: 'האם היה מוכן לוותר על שמחת חתונה של בנו, בכדי לבקר אצל עני חולה ומדוכא ביסורים ולשמשו ולסעדו? האם היה מוכן לוותר על הכל, על החוויה הבלתי נשכחת היחידה שלא תחזור כדי לעודד ולנחם ולהחיות עני נדכא?' 

האם אדם רגיל יכול להתרומם עד כדי כך על וויתור על שמחה מוצדקת! על הנאה שמגיעה לו מצד הדין ומצד היושר, ובמקום זה לנוע ולנוד לטובת מישהו בודד וגלמוד? 

היה אחד מגדולי ישראל שב'ליל פסח' אחד הוא לא הגיע הביתה, והוא הגיע חצי שעה לפני הזמן שהוא צריך לאכול את ה'אפיקומן', והיה צריך להספיק לעשות כל הסדר תוך חצי שעה בשביל להספיק לאכול לפני 'חצות'! 

בני המשפחה שאלו אותו לאחר מכן: 'איפה הוא התעכב?' 

אז הוא אמר: 'שהיתה אשה אלמנה שהתאלמנה אותה שנה, והיו לה שלושה ילדים רכים, והיא לא יכלה לעשות את הסדר לבד, והוא סידר לה מישהו שיוכל לעשות אתה את הסדר, והמישהו הזה לא הלך, ולא היתה ברירה והוא הלך לשם בשביל לסעד אותה, אשה אלמנה פסח ראשון בלי בעלה! היא ודאי נזכרת 'איך היה עושה', אז הוא עזב את הכל! את כל בני משפחתו הגדולה והמפוארה והשאיר אותם והלך לעשות אתה את הסדר!' - זה גדלות!! מי מוכן לעשות דברים כאלה? לוותר על הנאות שלו, על חיק המשפחה, ולנוד ולנוע בשביל כלל ישראל בשביל לזכותם. 

וזכורני מאורע מימי נעורי שנשאר חרות על לוח לבי! מאורע שהתרחש בשנים הראשונות שלאחר המהפיכה ברוסיה, כאשר נאלצו אז כל הישיבות לברוח, וכמובן שהיו צריכים למצוא דרכי עקיפין לבריחה ולגנוב את דעת ממשלת הזדון, במסירות נפש נסעו הנודדים דרך יערות ומדבריות, והסכנה היתה מצד שומרי הגבול משני הצדדים, אלה שבתחנת היציאה ברוסיה והשניה בכניסה למדינת לפולין. שבורים ורצוצים עיפים רעבים ומעונים מפחד, הגענו כמה מאות בני תורה ממדינות שונות אל המנוחה, ואזכרה ימים מקדם שתקופה זו היתה רוממה ונשגבה! רוח התורה והמוסר היו בשיא המדרגה, וכאשר הגיע חג הסוכות עלתה השמחה למדרגה עליונה ביותר, ובמיוחד אחרי שעברנו את כל הרדיפות של עריצי המשטר של מדינת רוסיה הכופרת, השמחה התפשטה בכל רחבי העיר, אלפים באו לראות ולהתענג בהשראת השמחה הזו. 

והנה באמצע החגיגה והשתפכות הנפש ניגש אלי אחד מראשי ההנהלה, ובקשני: 'לצאת לבקר את אחד שחלה פתאם, והלה היה אחד מגדולי בעלי תשובה שחזר לתלמודו! ונפל עלי הגורל לשמשו ולשרתו במשך כל יום חג שמיני עצרת', 

וזוכר אני: כי לפי מצבי וגילי אז ולפי התדבקותי בשמחת החג ובדיבוק חברים, היתה עלי המשימה הזו ממש ניסיון וקרבן גדול! מאורע זה צייר והמחיש לי ב'זעיר אנפין', את מושג הניסיון האמור בענין מצוות אלו של אותם טמאים שנטמאו ברצונם כדי להתעסק במצוה של 'מת מצוה', וכך הוא הדבר באלו שהיו "יקירי ירושלים" שעזבו בעצם יום הכיפורים את ירושלים, באמצע המעמד הגדול והנשגב של היום הקדוש! רק כדי להנעים לאדם המוליך את השעיר לעזאזל כדי שתהיה לו צוותא. 

('מעייני החיים'). 

מפה נבין: כל אדם שחושב: 'לשמח אחרים - כיצד להיות צוות להם, כיצד להנאות אותם? ואפילו על חשבונו! על חשבון ההנאה שלו, ואפילו הנאתו הרוחנית, ואפילו עליה רוחנית כמו בבית המקדש, - נקרא: "יקיר!" וזה מסירות נפש גדולה שיש עליה שכר גדול! כמובן, שלא כל אחד שרוצה להתבטל ממצוה חושב שיקראו לו "יקיר". אלא בשעה שיודעים שההפסד היה באמת גדול לו, בשמים ההערכה היא גדולה מאוד! כשהאדם עושה למען זולתו ואפילו על חשבונו הוא. 

יהי רצון שנזכה להיות מאלו - אמן כן יהיה רצון. 

כותב מאמר זה, הגאון הצדיק רבי חיים אפרים זייצ'יק זצוק"ל ראש ישיבת "אור חדש" ירושלים. 

חלק ב' (מאמר קעט) ועכשיו נעבור למה שאנחנו אומרים: "הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה" 

וכמו שאומר הנביא: "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה" (ישעיה א כו). 

"מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל" (תהלים קמז יט) - אלו המשפטים, לפי שאין מידותיו של הקב"ה כמידת בשר ודם; מידת בשר ודם מורה לאחרים לעשות - והוא אינו עושה! והקב"ה אינו כן, אלא כל מה שהוא עושה – הוא אומר לישראל: 'לעשות ולשמור'. 

מידת בשר ודם אומר לאחרים 'לעשות' - והוא בעצמו לא עושה! יש הרבה כאלה לצערנו, אבל הקב"ה אינו כן אלא כל מה שהוא עושה אומר לישראל: 'לעשות ולשמור'. 

המדרש מביא: 'מעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע, ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא שהלכו לרומי ודרשו שם', מה היתה הדרשה? 'אין דרכיו של הקב"ה כבשר ודם; בשר ודם גוזר גזירה - והוא אומר לאחרים: 'לעשות' והוא אינו עושה כלום! והקב"ה אינו כן' (כך מביא מדרש רבה משפטים). 

לשם מה מספרים לנו חז"ל: 'שהלכו לרומי ודרשו שם', לכאורה זה מיותר? וכי מה מענין אותנו איפה הם הלכו לדרוש? מענין אותנו הדרשה מה הם דרשו? משמע שחז"ל כיוונו בסיפור של המקום, לומר לנו את שם המקום - כוונה מיוחדת, לספר לנו את אופן הדרשה והמקום שלה שהוא ברומי, מקום שהחכמה והמעשה - הם אצלם כשני דברים נפרדים; חכמה – יש, מעשה - אין. שני דברים נפרדים. כמו אריסטו גדול חכמי יוון, כשהיה עושה עברה... 

שאלו אותו: 'איך זה אריסטו הפילוסוף הגדול עושה כן?' 

אמר להם: 'עכשיו אני לא אריסטו'; יש אריסטו - החכם הפילוסוף, ויש אריסטו – העבריין...! וזה לא 'סטירה' אצלהם. אין מעשיהם מתאימים לחכמתם, ולכן באו לשם בחבורה שלימה! לדרוש לפניהם את מה שחסר להם לחכמי רומי, לדרוש מהם את ההיפך, כי המעשים יהיו תואמים למאמריהם ולחכמתם. 

חכמי ישראל באו וגילו להם את חכמת ישראל, שחכמת ישראל היא חלק מנפשם, שהחכמה היא המהות שלהם, הם והחכמה חד הוא, ומי שהחכמה נפרדת ממנו הרי הוא כ'חמור נושא ספרים' אם תשים על חמור ספרים – הוא יהיה חכם?! הוא יהיה 'חמור נושא ספרים!' הוא לא יהיה 'חכם' (חובות הלבבות עבודת הא-לקים פרק ד) אדם שיש לו חכמה אבל הוא לא חי אותה?! הוא כמו 'חמור נושא ספרים'. אז איך הוא יכול ללמד לאחרים חכמה כשהוא בעצמו אינו נשלט על ידי אותה החכמה? וכמו שאמרו חז"ל: 'אם על עצמו אינו מזריח אורה - כיצד יזריח על אחרים?' (ילקוט שם), או כמו שאמרו: "קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים" כמו שאומר הפסוק: "הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ" (צפניה ב א). 

'הוא היה אומר' למה לא אומרים הוא אמר? למה אומרים במשנה ב'אבות' - הוא היה אומר? כי קודם כל 'הוא היה' ואח"כ 'אומר', אם הוא לא היה כזה הוא לא אמר, כי חכמים אומרים מה שהם בעצם. כל מי שחכמתו ממנו וחוצה - אינו שולט בחכמתו, הוא נפרד מחכמתו, ואינה עצם מעצמו 'הרי זה מדרכי האמורי'. והספורנו פרש: 'אמורי' בעל אמירה, שאומר הרבה - ואפילו מעט אינו עושה להיטיב, כמו שנאמר על הרשעים: 'צדיקים אומרים מעט - ועושים הרבה, ורשעים אומרים הרבה - ועושים מעט!' (ויחי מ"ח). זה נקרא אמורי, דברן, אומר אמירות ואינו עושה. ומי שאינו עושה כחכמתו, תוכחתו נופלת על הלבבות כאשר יפול הגשם על האבנים (מבחר פנינים), 

פעמים שואלים: 'פלוני מדבר! למה לא משפיע? כאילו הדברים שלו נופלים על אבנים! גשם נופל על אבנים - לא מצמיח כלום, גם אצלהם לא מצמיח כלום, למה?' 

- כי זה לא עצם מעצמותו, אם זה היה עצם מעצמותו - זה היה משפיע! כי 'דברים היוצאים מן הלב' לא מהשכל ולא מן הפה 'חודרים אל הלב!' כי לב מרגיש לב. 

והאדם מרגיש: אם האדם שאומר לו מדבר אתו אמיתי או לא. 

'אִם אֵין יִרְאָה, אֵין חָכְמָה' (אבות ג יז) - ביאר החסיד ר' יוסף יעבץ זלה"ה (פרקי אבות פרק ג): 'כי יש חכם גדול בחכמה - ואינו חכם, ויש שאינו יודע אפילו אות אחת - והוא חכם גדול! מי 'שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת' מי 'שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת' (אבות ג ט) אומר החכם ר' יוסף יעבץ: כי יש חכם גדול בחכמה - אין ספק, ואינו חכם. איך יכול להיות חכם אדם שיודע דברים ולא עושה? זה חכם?! אדם יודע שאסור לנסוע באדום - ונוסע באדום. אסור להסתבך עם השלטונות - ומסתבך איתם. אסור לעשות עברות - והוא עושה עברות, זה חכם?! הוא יודע את הכל, את כל החוקים הוא יודע, הכל הוא למד - לא עושה. זה חכם?! 

ויש שאינו יודע אפילו אות אחת - והוא חכם גדול! הוא בעצמו לא יכול אפילו ללמוד, אבל כל מה שהוא יודע - הוא עושה. כמו שאמרנו: 'חיב אדם לומר: 'מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב?' וכי אדם יכול להגיע למעשי יצחק ויעקב?! אלא אברהם יצחק ויעקב עשו כל מה שידעו! כל מה שהשיגו בשכלם הגדול - עשו! 'מתי יגיעו מעשי' שכל מה שאני יודע אני אעשה! שאגיע שכל מה שאני יודע אני אעשה - אז מעשי יהיו דומים למעשי אבותי, כמו שהם עשו את כל מה שידעו, גם אני עושה את כל מה שאני יודע. 

אומר הרמב"ם: 'שעיר המשתלח לפי שהוא כפרה על ישראל, כהן גדול מתוודה עליו על לשון כל ישראל, שנאמר: "וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹשנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא טז כא) וכן על הפר היה מתודה על בני ביתו ועל הכהנים, שהווידוי יכול להיות על כל ישראל ע"י שליח. בדרך כלל אנחנו אומרים ווידוי לבד, ופה הכהן הגדול אומר וידוי 'בשם כל ישראל', אז הוידוי יכול להיות על כל ישראל ע"י שליח. והנה אנחנו רואים: שיכול להתודות ע"י שליח, שמשה רבנו ע"ה היה שליח של כל ישראל! (הלכות תשובה א' ב'). 

ובספר "מנחת חינוך" מקשה ואומר: 'אם כן יהיה מזה הרמב"ם קשה על המהרי"ט שסובר: 'דאינו יכול האדם להקדיש ע"י שליח, דהוי מילי, ומילי לא מימסרי לשליח'. כיוון שמילים לא נמסרים לשליח, ולפי הרמב"ם חזינן: אנחנו רואים, דיכול לעשות שליח על מילים, ע"י דברים! אז איך זה מסתדר? (עי"ש מצוה שסד). 

ואולי יש לחלק: שאינה דומה שליחות להקדיש לשליחות של ווידוי; בשליחות להקדיש אין לשליח שום שייכות עם השליחות ועם המשלח, אין לו שום קשר לענין, הוא עושה את פעולת המשלח בלא קשר לעצמו, השליח אינו מקדיש דבר משלו ולא כלום, אלא הוא רק כפקיד שמבצע את מעשה המשלח, המשלח אינו מוסר לו כלום רק מילים: 'תקדיש', ואנו אומרים: 'שאין מלים נמסרות לשליח'. 

אבל בשליחות של ווידוי, כגון; הכהן הגדול שהוא שלוחם של כל ישראל! הרי גם הכהן עצמו שייך לענין ומחויב בו להתוודות, הוא מחויב עצמו בווידוי, הוא שליח של אותו ענין עצמו שהוא עוסק בו ומחויב בו. הוא עצמו עומד בתפילה! הוא נאנח ונאנק בווידוי, בוכה ומתחרט, מתרגש ומתעורר בתשובה ובפה ובלב, והרי הוא עומד באמצע הווידוי, והוא ממשיך גם ווידוי לאחרים גם לכל ישראל. זאת אומרת הוא עובר 'מענין לענין באותו ענין'. 

והאבן עזרא ז"ל אומר: 'בפר החטאת נאמר: "וְכַפֵּר בַּעַדְךָ" ואח"כ: "וַעֲשֵׂה אֶת קָרְבַּן הָעָם וְכַפֵּר בַּעֲדָם" (ויקרא ט ז) אז קודם כל מכפר על עצמו ואח"כ הוא מכפר בעד העם, כי לא יוכל אדם לכפר על אחד, עד היותו טהור מכל חטא!' (שמיני ט יז). אם כן כיון שהוא מחויב בדבר, ועומד באותו ענין עצמו, יכול הוא להיות שליח, כי הוא רק ממשיך את ענין הווידוי, ומשלים אותו דבר שהוא עושה מטעם המשלח וזה נקרא 'ווידוי אריכתא' וידוי ארוך. השליח והמשלח חד הוא, כי גם השליח וגם המשלח, שזה העם וכן הכהן הגדול – שווים באותו הרגע לווידוי, אין הפסק בין ווידוי העם לווידוי הכהן הגדול, הווידוי של שניהם עולה בקנה אחד, והם מתערבים ברגע אחד זה בזה ומתאחדים ביחד ועולים למעלה כווידוי אחד! 

('ואני תפלה'). 

שליח ציבור כזה, המנהיג והשופט שמצווה לאחרים - והוא נמנה עמהם, בביצוע אותו הדבר שהוא מצווה על האחרים, הוא מקיים על עצמו את מה שחוכמתו הורתה, הוא 'שופט צדק', ויכול להורות לאחרים. 

פעם אמרתי לעובדים ב'שופר' אלה שמטפלים ב'הוראות קבע': 'יש לך הוראת קבע? אם לא - איך אתה משכנע אחרים: 'למלא הוראה שזה משתלם!' אם אתה בעצמך לא עושה?!' 

לא נשאר אחד שלא עשה הוראת קבע, איך אתה יכול להגיד לאחרים: 'זה טוב!' אם אתה בעצמך לא מאמין בזה?! 

אלא אדם שאומר לי: 'תן לי צדקה', גם הוא צריך ליתן צדקה, לא רק לגבות מאחרים, גם הוא בעצמו צריך לתת צדקה. זאת אומרת אדם צריך לדעת: שרק שליח ציבור כזה המנהיג והשופט שמצווה לאחרים, והוא נמנה עמהם על אותו דבר שהוא מצווה על האחרים - הוא מקיים על עצמו מה שחכמתו הורתה הוא שופט צדק ויכול להורות לאחרים. 

ועל אלו השופטים אנחנו מבקשים מהשי"ת: "הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה" כפי שמובטח לנו ע"י הנביא: "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה" לכן הלכו חכמי ישראל לרומי מקום שנפרדת חוכמתם ממעשיהם, ודרשו את הדרשה: 'שהקב"ה - לא כמו בשר ודם! בשר ודם מורה לאחרים ואינו עושה, ואילו הקב"ה אינו עושה כן; אלא מה שהוא עושה מורה לנו לעשות'. 

יהי רצון, שנהיה חכמים ושופטי צדק לעצמנו ולאחרים - אמן.