רבי אלעזר המודעי אומר המחלל את הקדשים | הרב אמנון יצחק שליט"א

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום אלימלך בן גלית אסתר רפואה שלמה ברמח איבריו ושסה גידיו יקום ממיטת חוליו בריא ושלם מהרה אמן.

כן.

בשיעור הקודם,

רבי דוסא בן הורקינוס,

אמרתי בטעות שאת המשנה אמר בסוף, רבי חנינה בן דוסא.

בין דוסא לדוסא החלפנו,

אבל זה גם נכון מה שאמרנו.

בוודאי שרבי חנינה בן דוסא הקפיד על כל הדברים שאמר

דוסא בן הורקינוס,

אבל הייתה טעות בלשון.

רבי אלעזר המודעי

אומר המחלל את הקדשים,

את הקודשים,

והמבזה את המועדות,

והמלבין פני חברו ברבים,

והמפר בריתו של אברהם אבינו,

והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה,

אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים,

אין לו חלק לעולם הבא.

רש״י,

המחלל את הקודשים,

המביא קודשי המזבח לידי פיגול,

ונוטר,

וטמא,

או המועל,

ונהנה בין בקודשי מזבח,

בין בקודשי בדק הבית,

אין לו חלק לעולם הבא.

למה? נבין אחר כך.

והמבזה את המועדות,

ימים של חול.

המועל עושה בהן מלאכה.

או נוהג בהן מנהג של חול באכילה ושתייה.

גם זה נאמר, אין לו חלק לעולם הבא.

זאת אומרת, אם עושים בהן בימות החול שהן במועד,

בחול המועד.

זאת אומרת, אם הוא מבזה את המועדות עצמם ועושה אותם ימים של חול,

ועושה בהם מלאכה, או המועדות, שזה חול המועד,

ועושה מלאכה שאסור לעשות,

או נוהג בהן מנהג של חול באכילה ושתייה, זאת אומרת, אוכל רגיל, ולא מכבד את המועד,

אין לו חלק לעולם הבא.

והמלבין פני חברו ברבים,

דהיינו המתבייש,

פניו מאדימות תחילה,

ואחר כך מתלבנות.

בהתחלה עולה לו כל אדם לראש,

ואחר כך מסתלק ומלבין.

נהיה כמו מת, כמו החבר מת.

כשהנפש יש לה שתי תנועות, אחת לחוץ ואחת לפנים.

וכשמביישים את האדם,

בתחילה,

הרוח מתנועע לצד חוץ כמי שמתמלא חימה ופניו מאדימות.

וכשאינו מוצא טענה כיצד להסיר את הבושה, את הבושת ההוא מעל פניו,

הוא דואג בקרבו, ונכנס הרוח לצד פניו מפני הצער,

ופניו מתחרכמים ומתלבנים.

זהו שאמרו בבבא מציאה נח,

בעניים ההלבנה.

דאזיל סומכה ואתה חיברה.

זה בעניים,

בעיניים,

לא ברור כאן כל כך.

דאזיל סומכה, דא הולך האודם,

ובא הלובן.

אולי זו טעות פה בלשון, צריך לראות במשנה.

תביאו משנה,

נראה מה כתוב שם.

ומפר בריתו של אברהם אבינו,

דהיינו, שלא מל.

או שמל,

וחוסך עורלתו לכסות המילה כדי שלא ייראה שהוא מהול.

נפתח.

פרק ג', משנה ט'-ווא.

ומגלה פנים בתורה,

שמראה פנים ופירושים בתורה שלא כהלכה.

כגון המתרגם,

ומזרעך לא תיתן להעביר למולך.

ומזרעך לא תיתן לעברה לארמיותה.

ואין זה פשוטו של המקרא.

ובכלל זה הדורש דרשות של דופי.

כל אלה הם חלק לעולם הבא.

פירוש אחר, מגלה פנים בתורה,

זה שמעיז פנים לעבור על דברי תורה מעבירות הללו

ביד רמה.

ואין לו בושת פנים.

אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים,

ולא חזר בתשובה מאחת העבירות הללו שבידו.

זאת אומרת, גם אם יש בידו תורה ומעשים טובים, והוא לא חזר בתשובה מאחת העבירות הללו, והן נשארו בידו,

אף על פי שבאו עליו ייסורים ומת בייסורים,

אין לו חלק לעולם הבא.

מנה לצלן זה חמור מאוד מאוד מאוד.

אבל אם חזר בתשובה קודם מותו,

אין לך דבר שעומד בפני התשובה.

בעניין.

זהו.

יש פה טעות בדפוס. זה לא בעיניים ולא בעוניין ולא הלבנה. זה בעניין ההלבנה.

רש״י הקדים בפירוש דברי המשנה שרבי אלעזר המודעי דרש את הפסוק

במדבר ט״ו ל״א

כי דבר השם בזה ואת מצוותו עפר

יכרת תכרת.

שיש בזה שתי כריתות,

אחת בעולם הזה ואחת בעולם הבא.

יכרת בעולם הזה, תכרת לעולם הבא.

והעונש הזה עולה על כל הנכללים

בכלל כי דבר השם בזה רחמנא לצלן.

בכל אחד מאלה יש פה כי דבר השם בזה.

ובאמת כל הדברים שנאמרו במשנתנו נכללים בזה כמו שנבאר בעזרת השם.

רבנו יונה ורבנו עובדיה מברטנורה פירשו

מי שמפגל את הקודשים

או שמטמא אותם בידיים

וכן המניח אותם עד שנעשו נותר.

זאת אומרת, לא אוכל אותם בשעה שעדיין מותר.

שכל אלו הם בקודשי המזבח

או המועל בקודשים.

זאת אומרת, מישהו שנהנה מהם וזה אסור.

בין אם זה שייך בקודשי מזבח

ובין אם זה בקודשי בדק הבית.

כל אלה,

נאמר עליהם, אין לו חלק לעולם הבא, אם לא עשה תשובה.

במין לדאבות הוסיף,

שנכלל בזה גם המבזה תרומות ומעשרות,

וכן המחלל כלי שרת להנות בהם, שזה איסור,

וכן המחלל את התורה וכל כתבי הקודש.

כל אלה נכללים במבזה ומחלל את הקודשים.

במדרש שמואל

ביאר שכוונת התנא כשאומר קודשים

הוא על תלמידי חכמים שנקראים קודש,

כמאמר חכמים זיכרונם לברכה במדרש משנה פרק ט'

קדושים אלו בעלי תלמוד,

והמבזה אותם נקרא מחלל את הקודשים.

ובילקוט מעם לועז כתב שכיוון שהתלמיד חכם

הווה בחינת שבת קודש,

נמצא שהמבזה הוא,

הרי הוא כמחלל שבתות וימים טובים.

שהרי מעלת התלמידי החכמים גדולה עד מאוד,

וחשיבותם

יתרה הרבה על פני שאר בני האדם.

ויש על האדם לכבדם

וללבוש בגדים נעים

בעת שבא לשחרר פניהם,

כשם שלובש בשבתות ובימים טובים.

זאת אומרת, מי שבא בפני תלמיד חכם,

לא יכול להיכנס אצלו בבגדים פשוטים או בגדי עבודה וכו',

צריך ללבוש בגדים.

נעים לכבד אותם

בעת שבא לשחרר פניהם,

כמו לבוש של שבתות וימים טובים.

בעניין זה שמעתי כי דרכו של הגאון הצדיק,

רבי יונתן שטייף, זכר צדיק וברכה,

בעת שהיה משוחח בטלפון

עם הגאון הצדיק,

רבי משה פיינשטיין, זכר צדיק וברכה,

היה חובש כובע לראשו

והיה עומד על עומדו

משום כבוד התורה של הגאון רבי משה

כשהוא מדבר איתו בטלפון.

הרי שנהג בו כבוד זה אפילו לא בפניו.

רבי משה לא ראה את גינוני הכבוד,

אבל הוא עשה זאת משום כבודו.

הרי בן שושן פירש שמדובר באדם המחלל את כבוד התלמידי החכמים,

באומרו,

הלא אינני מכירו זה ימים רבים,

ובכל משך השנים

היה כאחד מכל החבורה.

ולמה זה הפך פתאום את עורו ונעשה לתלמיד חכם

לאיש יכר ערך,

שכל סובביו יכבדו וירוממו,

ודברים אלה הם כחילול הקודש,

כי יש על האדם הלזה לדע,

כי התלמיד חכם שקנה חוכמתו ברוב עמל ויגיעה,

ודאי יש לכבדו ולנשאו,

וזה חלק מכבוד התורה.

אני מכיר את הדבר הזה מעצמי, שיש כאלה שהכירו אותי בילדות,

הם לא יכולים לקרוא לי

בשם אחר חוץ מאמנון,

לא יכולים.

זה, אני מכיר אותו, שהיינו ילדים.

בשבילו זה נשארנו ילדים, וצריך להישאר ככה. אי אפשר להשתנות, אסור להשתנות.

הם לא מסוגלים להגיד משהו אחר.

ואילו רבנו אחידה,

זכר צדיק קדוש לברכה,

אותו תגן עלינו, אמן,

יש פעמים שהתלמיד חכם עצמו נחשב כמחלל את הקודש

בכך שאינו מכיר בערך עצמו,

אלא הוא חושב בדעתו,

הן אינני יודע מהיכן באתי

ומה היו מעשיי עד עתה,

ולכן אינני אלא אדם פשוט וערכי שפל עד מאוד.

אכן, צריך אדם לדעת כי אין לו להחזיק את עצמו כקטן שבערכים,

אלא יזכור דברי אלשיך הקדוש.

מצוות קדושים תהיו נאמרה לכל אחד ואחד מבני ישראל.

הרי שכל איש ישראל

יכול להתעלות על ידי עבודתו ממדרגה למדרגה,

עד שיגיע למעלה נשגבה זו של הקדושה,

ולכן אם זכה להשיג השגות

בעבודת השם ובעסק התורה,

עליו להכיר בכך,

כי זה יגרום לו להמשיך להתעלות,

אלא שלא ייחס את השגתו לעצמו,

אלא לבורא יתברך שסייע לו לבוא לכל זה.

אז זאת אומרת, אדם לא יחלל את עצמו יותר מדי,

יכול להיות שיהיה בזה גם הפסדים לו עצמו בהתקדמות,

וגם מצד אנשים אחרים שיזלזלו בו, בתורתו, בחוכמתו וכו'.

צריך ליישב את זה עם משה רבנו,

שאמר שכל אחד מהשוק יותר טוב ממנו וכו',

וליישב את זה עם עוד כמה מקרים.

מכל מקום לאנשים שצריכים את זה,

אז זה ייחשב אצלם כחילול הקודש,

כיוון שזה עלול למנוע מהם. אם זה מונע מהם, אז זה בעיה.

אם זה לא מונע מהם, כמו משה רבנו, שהוא התעלה והתעלה והתעלה, זה לא הפריע לו, הפוך, זה העלה אותו עוד יותר,

אז זה כבר

בחינה אחרת לגמרי.

בעניין זה מן הראוי להבין את המעשה שהיה מספר

הגיא בדפונוביש,

הגריש קיינמן, זכר צדיק לברכה,

בימי נעוריו

הוא התגורר בעיר כולה.

עברו שנותיו בהתמדה ובהגיעת התורה,

וכבר זכה להגיע לאורה,

וקיבלו אותו בני עיר אחת בפולין לרב.

כעבור תקופה,

פנה משם לכהן כרב בעיר אחרת,

ופעל שם גדולות ונצורות.

ברבות הימים

נתוודע לו שכס הרבנות

בעיר מולדתו כולה נתפנה,

והם תרים אחריו שיוכלו למנותו אלוף לראשה.

שלח איגרת לוועד הקהילה,

ושאל אם רוצים לקבל אותו כרב בעירה.

וכתב, אם הם מרוצים בדבר,

מוכנו לשבות אצלם לניסיון,

יבחנו ויראו מקרוב

אם נושא חן בעיניהם.

בני הקהילה שלחו לו איגרת

שאינם חפצים בכך.

הוא חשב שהם טועים,

וחשבו שמדובר באדם אחר.

ולכן, דחו את בקשתו.

שלח איגרת נוספת,

וכתב שם

שהוא זה שהתגורר בעירם.

מכתבו זה לא זכה למענה,

והבין שהם לא רוצים אותו רב.

כעבור שנים מספר,

כשהוא מכהן פאר בעיר פונוביץ',

ראה באחת השבתות בין המתפללים בבית המדרש

אחד מאנשי העיר כולה,

שהיה חבר בוועד הקהילה.

במוצאי שבת,

כשנפרדו, שאל הרב

למה לא אהבו לקבל אותו לכהונת רבנות בעיריו.

אמר לו האיש, כולנו זוכרים את הרב בעודו ילד קטן,

איך היה משתובב כדרך הילדים,

משחק במשחק הג'ולות,

יושב על גבי הקרקע,

ושהיה רץ ברחובות קריה אנה ואנה.

וכיוון שראינו אותו עוסק במעשי נערות בילדותו,

לא היינו מסוגלים לעלות על דעתנו שיעתרנו בכתר מלכות הרבנות,

והוא

יאלפנו בינה ויורנו דעה.

הרב הודה לו על דבריו,

נפרד ממנו לשלום.

שנים רבות לאחר מכן

היה נוהג לספר את הדבר ומפטיר אחר כך.

מה טוב שלא נולדתי בפונוביץ'?

משום שאז לא היו מקבלים אותי לרב העיר בגלל משחקיי בילדות.

קשה לאנשים לעכל שבן אדם שראו אותו פעם משחק

יכול להיות רב גדול,

הרב קיינמן, שהקים את פונוביץ',

ובזכותו אלפי רבנים גדולים

שעתירו ישיבות

וקהילות בכל העולם יצאו ממנו מהשובב.

לא יאומן כי יסופר כמה אנשים קשה להם,

קשה להם לעכל שמישהו שהיה פעם ככה, יהיה ככה.

אז מה יגידו על רבי עקיבא,

שהיה בור ועם הארץ עד גיל 40?

ומה יגידו על רבי אליעזר בן אורקינוס,

שעד גיל 28 לא ידע ברכת המזון?

מה?

ככה זה אנשים, לא יאומן כי יסופר.

מהמעשה הזה יש לנו ללמוד מוסר השכל,

שכן הוא גם כן אצל האדם עצמו.

כיוון שהוא זוכר את עצמו שהיה נער,

ולמול עיניו ניצבים הדברים שעשה בילדותו,

הוא סבור גם כן שהוא לא יכול להתעלות בתורה ובעבודת השם,

ולכן הוא מוותר ולא משתוקק

להשיג בעבודת השם.

אבל יש לו לדעת,

כל בר ישראל יכול בן רגע לזכות

לגדלות נפלאה.

קדושים תהיו,

ממלכת כהנים וגוי קדוש,

עם סגולה, בנים אתם לשם.

על כן יאזור כגבר חלציו,

יעמול ויתייגע,

עד שיזכה לכתר תורה ועבודת השם

לעשות נחת רוח לאביו שבשמיים.

יש מעשה נפלא.

בסוף הספר כור ההיתוך

והאדם שבתוכנית דיבור הגיע לרקיעים,

כדאי שתקראו אותו שם.

זה המחלל את הקודשים.

ובזה את המועדות

כתב רבנו יונה,

כי התנא סמך

את שני הדברים,

המחלל את הקודשים

והמבזה את המועדות,

לפי ששניהם נקראים קדושים.

לגבי הקודשים כתוב קודש קודשים,

ולגבי המועדות כתוב

אלה מועדי אדוני אשר תקראו אותם מקראי קודש.

והמחללם

אין לו חלק לעולם הבא,

משום שחילל קודשי השם.

על כן אמרו חכמים, זיכרונם לברכה, מכות כג,

כל המחלל את המועדות

כאילו עובד עבודה זרה,

שנאמר

אלוהי מסכה

לא תעשה לך,

וסמוך לו את חג המצות תשמור.

אם כן,

לכן סמך

התנא את שניהם אחד לשני,

כיוון ששניהם נחשבו קודשים.

התנא דקדק מלשון

המבזה את המועדות,

ולא המחלל את המועדות.

כי לא מדובר מחילול יום טוב ממש,

שהרי זה לא צריך לומר.

כי ודאי המחלל יום טוב,

הרי הוא כמחלל שבת, רחמנא לצלן.

אלא דברי המשנה עולים

על חול המועד.

ואמר כי העושה מלאכה

בחולו של המועד,

באופנים שלא אותרו על פי תורה,

הרי הוא מבזה את המועד.

כי אומר, אין ימי חול המועד קדושים כל כך.

כי עין זה פירש גם רש״י,

שהמשנה מדברת על אדם המחלל את חול המועד

בעשיית מלאכה, או נוהג בהם מנהג חול

ואכילה ושתייה,

וסבור שבהיות שאין ימי חול המועד חמורים כל כך,

כמו שבת ויום טוב,

אין צריך לשומרם ולכבדם כראוי,

והרי זה נכלל בכי דבר השם בזה, חס ושלום.

בילקוט מעם לא עז באר,

את חומר המבזה את המועדות,

משום שהמועדים

הם אות על ההנהגה הניסית וההשגחה הפרטית

שמשגיח עלינו הקדוש ברוך הוא,

כגון חג הפסח,

שהוא לזכר הנס הגדול שעשה עימנו הקדוש ברוך הוא ביציאת מצרים,

ולזאת נתן לנו הקדוש ברוך הוא את המועדות

שבהם לא נעשה מלאכה,

כדי שיהיה ליבנו פנוי

להרהר ביסודות האמונה,

ונכיר בכך

כי הקדוש ברוך הוא מנהיג את עולמו.

אמנם

אדם המבזה את המועדות ולא מתעמק במחשבות אמונת השם,

הרי זה כמי שאינו מאמין באמונה,

והוא נחשב כעובד עבודה זרה,

ועל כן אין לו חלק בעולם הבא.

אז כמו שאמרנו, יש מפרשים את זה על המועדות עצמם,

ויש על כל המועדות.

מכל מקום זה המבזה.

דהיינו, מקל

ראשו בהם ועושה מלאכות האסורות,

או לא אוכל ומכבד, יש אומרים שלא מכבד

בבגדי שבת את המועד, צריך ללכת בחול המועד

בבגדי שבת,

ולא בבגדי חול.

והמבזה את המועדות,

עד כדי כך חמור מאוד.

המלבין פני חברו ברבים.

בעיר רבנו יונה,

ישנן שלוש עבירות חמורות

ייהרג ולא יעבור,

עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

והתולדה של עוון שפיכות דמים,

היא המלבין פני חברו ברבים.

כיוון שדם האדם מסתלק מפניו מחמת הבושת,

ועל כן אמרו חכמים זיכרונם לברכה,

באבא מציע נח,

כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים,

ואין לו חלק לעולם הבא.

וכן אמרו נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש,

ואל ילבין פני חברו ברבים.

מאיפה לומדים?

מתמר,

בראשית ל״כ.

היא מוצאת

והיא שלחה אל חמיה לאמור,

ולא גילתה דבר בפירוש כדי שלא לביישום ברבים.

אז רואים שהמלבין פני חברו,

זה אביזריו לשפיכות דמים.

בביאור מהות הלבנת הפנים כתב במדרש שמואל,

על פי מה שאמרו בגמרא שם,

בעת שמביישין את האדם,

אזיל סומכה ואתה חיברה.

והיינו שבתחילה מאדימות פניו,

ואחר כך מתלבנות.

סיבת הדבר שהבושה גורמת לו כעין יציאת נשמה.

הנשמה חפצה לצאת מן הגוף,

וכל אדם שבגוף בא אל הפנים,

והן מאדימות.

אחר כך, כשחוזר אדם אל מקומו,

מלבינים הפנים כי האדם מת.

שתכף בזמן צאת נפשו של אדם,

מלבינות הפנים.

הדבר הזה הוא

מפני שעוד הם השורה על פני האדם הוא מן הנפש.

ככתוב כי האדם הוא בנפש,

ועל כן בזמן יציאת נפשו

נעשים הפנים לבנות

ומזה הטעם המבזה חברו ברבים,

שפניו מתלבנות,

הרי כאילו שפך את דמו.

פירש בזה את מאמר הכתוב,

שופך דם האדם באדם,

דמו יישפך.

מהיינו מי שמלבין את פני חברו ושופך דם האדם באדם עצמו.

כלומר, מחמת הבושה

בא אדם נגד פניו והן מאדימות.

דמו יישפך על ידי הקדוש ברוך הוא כעונש על מעשיהו.

כמו שאמר התנא כאן,

המלבין כחברו ברבים,

אין לו חלק לעולם הבא.

והעונש הזה בא לו במידה כנגד מידה.

כשם שהוא סילק דם חברו,

שהדם הוא חיות הגוף,

כן יינטל ממנו חיות הנשמה שהוא העולם הבא,

ששם מקבלת הנשמה

את שכרה צפונו על מעשיה בעולם הזה,

שהרי ללא שכר העולם הבא נחשבת הנשמה כמתה, רחמנא ליצלן.

אז שוב פעם, העונש בא מידה כנגד מידה.

הוא סילק את דם חברו,

את החיות של הגוף.

ככה יתלו ממנו

היות הנשמה

בעולם הבא.

כי שמה היא מקבלת את שכרה

על המעשים בעולם הזה,

ובלא קבלת שכר,

נחשבת כמתה.

בילקוד מעם לועז,

וער באופן נוסף,

הבושה מחלישה את לב האדם.

כדי לחזק את הלב,

מתכנסים הדמים שבכל הגוף אל הלב,

וכיוון שחסר דם בפניו,

הם מלבינות.

עוד כתב

בילקוט

מעם לועז,

גודל חומרת עוון הלבנת פנים,

המבזה את חברו,

מראה שאינו מאמין בקדושת האדם

שנברא בצלם אלוהים.

ועל כן אינו מחשיבו וכבדו כראוי,

אלא מבזה ומשפילו.

וסיבת הדבר שהעונש על עוון זה הוא שאין לו חלק לעולם הבא,

מפני שכשם שאהבת הבריות היא יסוד כל התורה,

כמו שאמר הלל הזקן, לגר,

שבא להתגייר

על מנת שילמדהו את כל התורה על רגל אחת,

מיידא עלך סניה,

לחברך לא תעבד,

ואנדך פירושה היא זיל גמור,

כך גם הזלזול בכבוד הבריות

שקול כנגד כל עבירות שבתורה.

ועל כן אדם הנזהר

בכבוד הבריות אשריו, ושאינו נזהר

ומלבין פניהם אינו זוכה לעולם הבא.

זאת אומרת, כל התורה על רגל אחת זה מה ששנוא לחברך, אל תעשה.

מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך.

אז זה כל התורה.

מה ההפך?

אם אתה עושה לו מה ששנוא עליך ואתה מבזה אותו,

זה שקול כנגד כל עבירות שבתורה.

ולכן אינו זוכה לעולם הבא.

במעשה נורא,

שהיה עם הגאון הצדיק

רבי יהושע ליב דיסקין, זכר צדיק וברכה,

בעת זקנותו,

לא היה בקו הבריאות.

ומחמת שהיה מיעוט סוכר בדמו,

היה מוכרח לשתות משקה שיש בתוכו סוכר.

בשעה שהיה מרצה את שיעורו לפני התלמידים,

היה משמש, מגיש לפניו תמיד,

תה עם סוכר

לצורך בריאות גופו.

פעם בעת שמסר שיעור,

שמעו את הרבנית זועקת.

נכנסו לשאול מה קרה.

אמרה שהיא רואה שהצלוחית עם המלח

עומדת במקום שצריך להניח את הסוכר,

ועל כן היא חוששת,

אולי השמש טעה והכניס לו כפיות גדושות של מלח במקום סוכר,

וזה עלול לגרום סכנת חיים לרב.

התלמידים הרגיעו אותה, אמרו מסתמה, לא יכול להיות,

כי הם ראו שהוא שתה את השתייה ולא היה שום שינוי בפניו,

אלא ודאי שהשתייה ממותקת כמו בכל יום.

אבל אחר כך ביררו התלמידים ונכון לדעת שהרבנית צדקה,

הוא שתה את התה מלוח.

שאלו אותו איך הוא שתה מלוח,

בזמן של פיקוח נפש.

אמר להם, אמרו חכמים זיכרונם לברכה, בבא מציע הנט,

נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש,

ואל ילבין פני חברו ברבים.

זאת אומרת,

על אדם למסור נפש ולא לגרום להלבנת פנים.

מכיוון שיראתי שיבוא השמש לידי ביזיון,

אם יוודא שהוא עשה כזאת,

החלטתי שעדיף לי לשתות את המשקיעה

גם בסכנת נפשות,

ושלא יתבייש השמש.

ובאמת מצינו דבר זה במפורש בספר פני יהושע,

שכתב כי אפילו שאמרו חכמים זיכרונם לברכה,

שהמאבד עצמו לדעת,

אין לו חלק לעולם הבא,

עם כל זה,

כאשר עומדים בפני אדם שתי פעולות,

או להלבין את פני חברו ברבים,

או לאבד עצמו לדעת,

עליו לבחור

אפשרות אחת מביניהם.

מהי?

לאבד עצמו לדעת ולא להלבין פני חברו.

ומזה ילמד האדם

כמה חמור עוון הלבנת פני חברו

וינוס כאדם הבורח מן האש.

לא יאומן כי יסופר.

ואמרתי לכם שיש מי שמקללים קול אדם שלא הולך בדרכם ולא שומע להם, רחמנא לצלן,

וכתוב, כל מי שמקלל חינם, הקללות באות עליו.

ולא חשים,

אפילו ששמעו את ההרצאה שלי על שנאה,

ועל קללות,

ועל ויתור,

ועוד.

אבל כשהמידות פגומות והאדם סובל

מגאוות יתר,

השם מרחם, מאבד עצמו לדעת,

ואין לו חלק לעולם הבא.

במקום הפוך,

שלא להלבין.

הנה, יש לנו שתי ברירות.

לא יאומן כי יסופר.

בעניין מה שאמרה המשנה,

על המלבין פני חברו ברבים, שאין לו חלק לעולם הבא.

כתב הרב חידה,

זכר צדיק וקדוש לברכה,

זכותו תגן עלינו, אמן.

כי אין מסתבר

שלא יקבל שכרו בכלל,

אלא שמשמיים ייתנו לו כל שכרו בעודו בעולם הזה,

ובכך לא יוותר לו מאומה לעולם הבא.

ככתוב,

ומשלם לשונאיו אל פניו להעבידו.

הקדוש ברוך הוא משלם לרשעים שכר על מצוות

שעשו בעולם הזה,

כדי שלא יקבלו שכר לעולם הבא.

אז לאבד הוא מאבד,

אבל שכר הוא מקבל.

איפה? בעולם הזה.

עוד כתב אחידה,

ייתכן ששכר המצוות שעשם, ויש,

יעבור לאחרים,

דהיינו לאדם שנתבזה על ידו.

ובעניין זה הביא בילקוט מעם לא עז מעשה,

שהיה עם חכם אחד

שעשה כל ימיו בתורה ובעשיית מצוות.

פעם אחת

הלבין פני אדם וביזהו ברבים,

ודיבר עליו לשון הרע

לעיני כל הנוכחים במקום.

לימים,

מת החכם הזה,

וכאשר בא דינו לפני בית דין של מעלה,

החלו למנות לפניו את החטאים שעשה במשך ימי חייו.

ביניהם מנעו גם עבירות חמורות עד מאוד.

והוא היה מצעק במר ליבו

שהדברים לא נכונים.

לא נכונים.

מעולם לא עשה דברים אלה והדומים להם.

בבית דין לא השגיחו בדבריו,

ודנו אותו לגיהינום.

כשהגיעה עיתו של האיש המתבייש

להסתלק מן העולם, המתבייש, זה שהוא ביזה אותו,

העמיתו אותו גם כן לפני בית דין של מעלה,

וכשראה איזה מעשים טובים הניחה על כף המאזניים במצוות רבות,

בזכויות גדולות,

התפלא מאוד ואמר,

בכל ימי חיי לא קיימתי מצוות אלה. איך אתם מחשיבים לי אותם בחשבון?

על אף דבריו

נידון לגן עדן בזכות המצוות האלה.

אמר החכם על אז,

הנה צדיק השם בכל דרכיו

וחסיד בכל מעשיו.

כי אמרו חכמים זיכרונם רכה

על המלבין פני חברו

שאוליך האודם ובא לובל.

והרמז בזה,

כי העוונות המכונות

אודם

אדומות הולכות מן המתבייש למבייש.

והמצוות,

שהן הלובן,

באות מן המבייש למתבייש.

ועל זה אמר שלמה המלך בקהלת ב' כא'.

יש אדם שעמלו בחוכמה ובדעת ובכישרון,

ולאדם שלא עמל בו

ייתננו חלקו.

והיינו שכל המצוות שעשה ילכו לאדם אחר שלא עמל ולא יגע בהם כלל.

אז זאת אומרת, ההוא עבד כל ימי חייו ועשה מצוות,

ופעם אחת הלבין פני חברו,

הפסיד את כל זכויותיו אצלו, ולקח את כל עוונותיו אליו.

לא יאומן כי יסופר.

כמובן, אם הוא היה מספיק לעשות תשובה ומפייס אותו,

אז היה חוזר בחזרה, כמו שאני מחזיר לפעמים לשסניקים,

את מה שהעבירו לי.

עסק גדול מאוד, כן? אני לא חייב.

הם פוחדים הרי, למה הם מבקשים סליחה? לא בגלל שזה ח... לא ראיתי מישהו שיתחרט באמת,

אבל הם פוחדים שהם יישארו בלי כלום.

אז הם באים לבקש מחילה, לא מחילה ממש. כאילו, תחזיר לי בחזרה את מה שלקחת לי.

כבוד קדושת האדמו״ר,

בעל אמרי חיים מוויז'ניץ,

זכר צדיק לברכה היה אומר,

כי דברי המשנה אלו מעבירים רעד וחלחלה בבשרו.

כיוון שלפי זה ייתכן שיחיה אדם שמונים ותשעים שנה,

וכל ימיו יהיו חטיבה אחת של עבודת הבורא בעסק התורה וקיום המצוות,

ומעט לפני הסתלקותו מן העולם

ילבין פניו של אדם מישראל,

ועל ידי זה ילכו לטמיון

כל מעשיו הטובים

שבאו בעמל וגיעה רבה,

כי יילקחו ממנו ויינתנו למי שנתבזה על ידו

פחד, פחדים, רעד וחלחלה.

עוד,

המפר בריתו של אברהם אבינו.

רשי אומר,

אדם שאינו חפץ למול את עצמו,

זאת אומרת, לא מלאו אותו הוריו,

והגיע לגיל שהוא חייב,

והוא לא רוצה למול את עצמו.

ורבנו יונה כתב

שבזה נכלל גם המושך בעורלתו לכסות את העטרה,

ועל ידי זה נראה כערל,

ועושה זאת בכדי להכעיס את בוראו

ולהבזות את המצווה הגדולה הזאת.

כך כתוב שהיה גם ביוצאי מצרים, שהיו מושכים עורלתם.

ובפרט שנמצאים בין הגויים ולא רוצה להראות שיהודי,

עושים ככה.

וכן הלאה.

יש קיבוצניקים שהם לא מלאים בכוונה,

הם אומרים זה משהו קניבלי, זה משהו...

אין להם חלק לעולם הבא.

גם ככה לא היה להם.

אבל כתוב שאברהם אבינו, כל מי שמגיע ועשה ברית, הוא

מכניסו לגן עדן.

אלה גם אברהם אבינו לא יכול לעזור להם.

במדרש שמואל, באר טעם הדבר,

למה אין לו חלק לעולם הבא?

על פי הגמרא בעירובין יט.

נשבע הקדוש ברוך הוא לאברהם, שכל בר ישראל הנימול

לא ירד לגיהינום.

ואברהם יושב

על פתחו של גיהינום,

ואינו מניח שאדם מהול ייכנס לענש שם.

עד כאן הגמרא.

והשמיענו הטענה,

כי כשם שהאדם המהול אינו נכנס לגיהינום,

כך גם מי שנשאר בעורלתו ומפר את בריתו של אברהם אבינו,

עליו השלום.

לא יהיה לו חלק לעולם הבא, ולא ייכנס לגן עדן.

אפילו אם יהיו בידיו

תורה ומעשים טובים.

עוד כתב במדרש שמואל,

שלא כל אדם שאינו נימול לא יהיה לו חלק לעולם הבא,

שהרי מי שמתו אחיו מחמת מילה, אסור למולו.

נגיד,

אחד אסור לו,

ברית מילה, מת.

עוד אחד עשו לו ברית מילה, מת.

האח השלישי לא צריך למול,

כי זו סכנה שהנימולים במשפחה הזאת מתים מהמילה.

ואדם כזה,

אם יעסוק בתורה ובמעשים טובים,

ודאי שלא ייגרע חלקו ויקבל שכרו בעולם הבא.

ופיכך דקדק התנה ואמר, המפר בריתו של אברהם אבינו.

מי שמפר ברית להכעיס

ואינו נימול בכוונת תחילה,

זה לא יהיה לו חלק לעולם הבא. אבל מי שאנוס בדבר,

כן יזכה לעולם הבא.

בילקוט מעם לא עץ,

באר חומר עוון של המפר בריתו של אברהם אבינו,

שעונשו רב ועצום.

לפי שמצוות המילה לבד

לבד מכך שהיא מצווה יקרה וחשובה עד מאוד,

הרי היא אות ברית קודש שחתומה בבשרנו.

על ידה אנחנו מעידים

שהשם יתברך

אל חיו חלקנו,

ואנחנו מבני ההיכל של המלך הקדוש,

והשם יתברך הוא שופטנו ומחוקקנו.

כמו שנשמע מדברי החכמים, זיכרונם לברכה,

שאמרו,

אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם,

אם מקבלים בניך את המילה,

הרי מקבלים אלוהותי.

נמצא מזה כי המפר ברית קודש

פורק מעל צוואריו

עול מלכות שמיים,

ומואס בעבודתו של הקדוש ברוך הוא.

וכיוון שהפרת הברית נוגעת ליסוד האמונה

בקבלת עול מלכות שמיים,

אמורה היא עד מאוד ועונשה רב.

בריתו של אברהם אבינו,

במעם לועז דקדק,

למה העריך אתנא ואמר בריתו של אברהם אבינו?

די שיאמר המפר ברית.

הוא ביאר שהמפר ברית

בא להפר את ייחוד האומה הישראלית,

שבניה הם צאצאי אברהם אבינו עליו השלום ונקראים על שמו.

וכמו שמצינו בכתובים,

שאמר יהושע לעם ישראל לפני הסתלקותו,

בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם.

טרח אבי אברהם ואבי נחור.

ויקח את אביכם את אברהם.

ראינו שלפני אברהם

היה טרח נקרא אבינו,

שכך כוונת הפסוק.

יישבו אבותיכם מעולם, טרח אבי אברהם.

ראינו שמתחילה יתרח אבינו.

אחר כך כתוב, ואקח את אברהם אביכם,

עכשיו הוא נהיה אביכם.

משעה שבחר הקדוש ברוך הוא באברהם,

נעשה אברהם אבינו,

ומאז נחשב הוא אבי אומתנו.

ומעתה,

אתה שפיר, מה שנקט אתנא,

המפר בריתו של אברהם אבינו,

ומזה טעם האדם המפר ברית בכוונת תחילה להתנתק מעם ישראל,

עונשו שלא יהיה לו חלק לעולם הבא.

והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה.

פרש רבנו יונה,

שמדובר על האדם המעיז פנים,

כלפי קונו,

ועובר עבירות בפרהסיה.

וכן המעיז פנים כלפי לומדי התורה.

אך רשי פירש,

שזהו העושה כמעשה מנשה המלך,

שהיה דורש דרשות של דופי.

אז רבנו יונה אומר,

מי שמעיז פנים כלפי הבורא,

ועובר עבירות בפרהסיה,

זה מגלה פנים בתורה שלא כהלכה.

וגם מי שמעיז את פניו,

כלפי לומדי תורה.

ורשי אומר,

שזה דורש דרשות של דופי כמנשה.

במדרש שמואל פירש,

שהוא האדם המפרש פירושים בתורה,

שעל ידם יוצא הדין לא כהלכה.

לא כמו שפסקו חכמי המשנה והגמרא.

ועל כן אין לו חלק

לעולם הבא.

אבל אם אמר פירוש בדברי התורה הקדושה בדרך דרוש,

שאין יוצא מפירושו שום נפקותא לדינה,

מותר לפרש כן,

אף שפירוש זהו בשונה מדברי חכמי התלמוד.

כמו שכתב אור החיים הקדוש,

כיוון שיש שבעים פנים לתורה,

יכול אדם לפרש באיזה אופן שירצה,

ובלבד שלא יצאו מדבריו עניינים נוגדים להלכה פסוקה.

וכבר מצינו גם המוראים

שפרשו את המקראות לא כתנאים שקדמו להם,

והוא משום ששבעים פנים לתורה.

פירוש נוסף במדרש שמואל בשם רבי מנחם לבית מאיר.

אדם המכחיש את חלק הנגלה מן המצווה

ואומר שלא הייתה כוונת הבורא לדברים כפישטן.

אלא על דבר אחר,

כגון באיסור אכילת בשר חזיר.

הוא אומר שאין כוונת התורה שלא יאכל אדם חזיר ממש,

כיוון שאין באכילתו שום איסור,

אלא רק הוא משל אל הדבר שייזהר האדם שלא יהיו מידותיו מגונות ומלוכלכות.

אדם כזה

הוא המלוכלך, המגלה פנים,

בתורה שלא כהלכה.

אבל אם הוא מודה שיש איסור אכילה,

ונותן טעם לדבר

שלא יהיה דומה לחזיר,

ומזה ילמדו לתקן את המידות,

אין בזה שום חסרון.

כמו שאמר שלמה המלך,

נזם זהב באב חזיר

אישה יפה ושרד טעם.

למה נזם זהב באב חזיר? מה יש בזה?

כי החזיר דוחף את האף שלו בזבל בכל מקום.

אז מה שווה הנזם זהב?

הנזם בא לקשט אותו.

אחרי שהוא כבר מקושט,

הוא הולך דוחף את האף שלו בזבל,

מפשפש בכל מקום.

מה נשאר מה זהב?

זבל.

ככה אישה שהיא יפה ושרד טעם.

השם נתן לה יופי,

אבל השם מרחם.

לא רוצה להביא דוגמאות.

יש שמות בפוליטיקה שמתאימים לזה.

אף על פי

שיש בידו תורה ומעשים טובים,

כתב אספורנו,

כי מי שעושה מן הדברים האלה,

בלי שום ספק שאינו מכוון במעשיו לעשות רצון קונו.

הלל את הקודשים, מבזה את המועדות,

מפר בריתו של אברהם אבינו, מלביא פני חברו ברבים וכל אלה.

כל מי שעושה את הדברים האלה, בלי שום ספק,

אינו מכוון במעשים האלה לעשות רצון קונו.

אז כל התורה שלו

וכל המעשים שלו מן השפה ולחוץ.

ככה בדיוק.

כל מי שיכול לקלל כל אדם שלא מסכים איתו,

אין בעשיו לשם שמיים, וכל התורה זה רק בשביל גייבה,

כמה שיותר גייבה, עני ואפסי עוד, ואין בלעדי ואין זולתי.

ולכן לא יצילו אותו מן העונש.

כתב רבנו יונה,

שהעונש הזה הוא רק למי שלא עשה תשובה

ומת בעודו עושה כל אלה.

אבל מי שזכה לשוב בתשובה על חטאיו

ופייס את מי שצריך,

ודאי יזכה לחיי העולם הבא,

כי אין דבר העומד בפני התשובה.

אז אחרי שיעור כזה צריך לרוץ מהר ולראות אם עשינו דברים כאלה ולחזור בהם,

כי אם יעשו תשובה,

לא יפסידו עולם הבא.

במדרש שמואל כתב

שהדבר הזה מדויק

בלשון המשנה שנכתבה בלשון הווה,

ולא אמרה מי שחילל את המועדות,

אלא אומרת המשנה המחלל, המבזה,

המלבין.

מדובר באדם שעדיין מחזיק ברשעתו,

ועדיין

מחלל ומבזה,

לכן אין לו חלק לעולם הבא.

אבל אם הוא חוזר בתשובה,

מתקבל לתשובתו

וזוכה לעולם הבא,

מאחר שאין דבר העומד בפני התשובה.

בעניין מלבין פני חברו,

מעשה עם הסבא מנוורדו,

זכר צדיק וקדוש לברכה,

זכותו תגן עלינו, אמן,

שסיפרו לפניו על תלמיד ישיבה שהלבין פני חברו ברבים.

כאשר הוכיחו אותו על כך מדברי ריבותינו,

שאין לו חלק לעולם הבא,

אמר, אני מוכן ומזומן להפסיד כל חלקי בעולם הבא,

ובלבד שידעו מהותו של אדם זה,

וידעו שצריכים להתרחק ממנו.

ענה הסבא ואמר,

אין מתחילה יש לבדוק ולברר

אם היה המלבין הזה מסכים לאבד מעט מן העולם הזה שלו

עבור מטרה נעלית לפרסם מהותו של חברו בין סובביו.

ואם יתברר לנו

שאם היה צריך, לדוגמה, להוציא ממעותיו עבור כן,

לא היה נותן מעות,

אז ניווכח לדע

שהוא לא עומד בדרגה של מסירות נפש המוכן לאבד חלקו לעולם הבא,

אלא הגורם לדבר

הוא שבעיניו אין כל כך חשיבות לעולם הבא,

ולכן הוא מסכים לוותר עליו.

סבא מנוורדוק אומר דברים גדולים.

נגיד,

לוותר על העולם הבא אתה מוכן כי אתה חייב לפרסם מהותו של האדם הזה,

שלא ייכשלו בו בני אדם, כל הכבוד לך.

אם היו אומרים לך שבשביל לפרסם את מהותו

צריך לשלם 100,000 שקל או דולר,

אתה תהיה מוכן לשלם 100,000 דולר בשביל לפרסם את מהותו?

אם אתה לא תהיה מוכן,

סימן שאתה מעריך את הכסף שלך יותר מהעולם הבא שלך.

כי אם היה חשוב לך העולם הבא,

אז ודאי שהיית מוכן להפסיד 100,000.

מה זה 100,000? זה כסף שבא והולך,

ואתה תזכה לפרסם את מהותו של האדם הזה.

אבל כסף יותר חשוב לך מהעולם הבא, אתה לא מוכן לבזבז כסף בשביל זה.

לעשות

בעיתונים פרסומים, לעשות במודעות רחוב, לעשות, לעשות, לעשות, בשביל לפרסם.

מפרסמים את החנפים מפני חילול השם,

תפסת אחת שחובה ומצווה לפרסם.

נו,

אתה מוכן לשלם?

לא, להוציא כסף על זה, לא.

לדבר זה לא עולה כסף.

אבל גם עולם הבא לא נחשב אצלך כלום.

כי את זה אתה מוכן להפסיד, וממון אתה לא מוכן להפסיד.

אז רואים שזה לא אדם צדיק שדואג באמת שלא ייכשלו אנשים ולא יטעו,

אלא זה פשוט מאוד.

מישהו שלא מעריך את חיי העולם הבא בכלל, אין לו השגה בזה.

טוב, אנחנו סיימנו.

מקווה שהדברים נקלטים,

ומי שצריך לשמוע, שומע, ומי שצריך לשנות, לשנות,

ומי שצריך לחזור בתשובה, יחזור,

ולא לאבד את העולם הבא, כי הוא חשוב מאוד, הוא נצחי.

שאדם יעבוד ויעבוד ויעבוד, ובסוף יעביר את הכול למי שהוא לא אוהב, שהוא שונא ומקלל,

וואי, וואי, וואי, איזה עונש הכי גדול.

גם

לעבוד, לעבוד, לעבוד, בסוף להפסיד את הכול, גם עולם הבא, וגם את הזכויות,

ואין לו חלק לעולם הבא,

לא משתלם.

כדאי להתאפק,

כדאי לשקול מילים, כדאי לחשוב,

בוודאי שלא לקלל.

השם מרחם,

יהודי שמקלל את הבנים של הקדוש ברוך הוא חינם, רק בגלל גאווה,

חמור ביותר.

מאוד מאוד חמור.

הרי אני מכוון לקיים מצוות חכמים.