מודיעין עילית - על מה חרב הבית? חוסר בושה ועזות פנים כמו השסניקים

- - - אין זה תמלול ההרצאה, אלא עיקר הדרשה בלבד! ע"פ הספר 'הראנו בבנינו' באדיבות הרב אברהם חנונו שליט"א - ישר כוחו! (לכתבה על ספריו - לחץ כאן)

תוכן ענינים: פתח דבר / מעשה שסיפר הגאון רבי אליהו לאפיאן זצ"ל / עז פנים לגיהנם... / עז פנים לגיהנם – בלי חילוקים... / מכל עבירה נברא מלאכך עם אותן תכונות של העבירה / גודל מעלת הבושה / שלושה סימנים יש באומה זו... ביישנים / תכלית מעמד הר סיני – מידת הבושה! / מהו החסרון של מי שאין לו מידת הבושה למרות שאינו עז פנים / בושה הוא להרגיש שלא יהיו סתירות בין ידיעותיו למעשיו / סיפורו של הגאון רבי יעקב גלינסקי זצ"ל / עוד ממעלות הבושה / מעשה עם הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל / דברי הרבנו יונה זצ"ל בשערי תשובה / העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עוונותיו / ביאור נפלא בדברי הגמרא במסכת שבת / אינה דומה כלל עבירה 'עם אנחה' לעבירה 'בלי אנחה'... / מה יעשה מי שבטבעו אינו ביישן?... / משל נפלא בענין זה / הנהגת הסבא מקלם זצ"ל בעת נסיון

סיבת החורבן - שלא היה להם בושת פנים

הקדם דבר:

הגמרא במסכת שבת (דף קיט:) אומרת: אמר עולא לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה!

מבאר בעץ יוסף על העין יעקב, על פי דברי החובות הלבבות שכתב שיש כמה מצוות שלא נתקיימו אלא בשביל הבושה, והוסיף שכ"ש שהבושה היא מניעה לשיעשו עבירות, ולכן כל זמן שהיה להם בושת פנים זה מזה לא נחרבה ירושלים, כי כמה עבירות נמנעו מלעשותם מפני הבושה וכמה מצוות נעשו מפני הבושה, אמנם משהסתלקה מהם בושת פנים, סרו מטוב ועשו רע, כי בסור הסיבה יסור המסובב. עכת"ד.

ולכן נראה להרחיב הדיבור על מידה זו והיפוכה, דהיינו מידת הבושה, והיפוכה מידת העזות פנים. כי הרי בגללם נחרב הבית ונסבב מזה הרבה צרות לכלל ישראל. 

ובעצם כשמתבוננים בענין זה רואים עד כמה שזה חשוב לאדם שיהיה לו בושת פנים, ומצד שני כמה חמור הוא הענין של מי שאין לו בושת פנים אלא שיש לו עזות פנים, שעל ידי זה מגיע לכל העבירות שבתורה ונמנע ממנו לעשות תשובה.

נתחיל לבאר את חומר הענין של "עזות פנים". 

מעשה שסיפר הגאון רבי אליהו לאפיאן זצ"ל

סיפר הגאון רבי אליהו לאפיאן זצ"ל: מנהל ישיבת ראדין, רבי צבי הירש לוינסון זצ"ל, חתן החפץ חיים זצ"ל, בא לחותנו וסיפר לו כי ישנו בישיבה בחור שסרח, ואמר לו הח"ח זצ"ל שאין להוציאו מהישיבה. וגם שבסוף עוד יהיה רב בישראל. (והפטיר הגר"א לאפיאן זצ"ל כי הוא הכיר את אותו הבחור, ואכן נעשה רב בחו"ל) לאחר כשבועיים באה אשה בעלת אכסניה שבה התאכסנו מספר בחורים מהישיבה, וסיפרה להח"ח זצ"ל כי אחד הבחורים התריס והתחצף כנגדה. 

לאחר בירור, ציווה החפץ חיים זצ"ל לחתנו שיסלק מיד את אותו בחור מהישיבה! 

שאלו חתנו רבי הירש זצ"ל: הרי לפני כמה ימים אמר רבינו בקשר לבחור שנכשל שיניחהו, ומאי נפקא מינה? 

השיב לו הח"ח זצ"ל: "אנא מתניתא ידענא". חז"ל אמרו באבות (פ"ה, מ"כ) "עז פנים לגיהנם" וצריך ביאור. ממה נפשך, אם אותו חצוף עבר עבירה ולא עשה תשובה, עם כן על כל עבירה יש גיהנם ולמה דוקא "עז פנים לגיהנם", ואם חזר בתשובה, הרי אין לך דבר שעומד בפני התשובה, וגם עז פנים בכלל? 

אלא הביאור הוא, אמר הח"ח זצ"ל, ודאי על כל העבירות אם שב בתשובה מוחלין לו, אך מי שהוא "עז פנים" חזקה עליו שלא יעשה תשובה! ולכן נחרץ משפטו ישר לגיהנם! ולכן פסקתי שאותו בחור שהתחצף יסלקוהו מהישיבה. 

ואכן כך היה בסופו של דבר, אותו בחור יצא לתרבות רעה...

עז פנים לגיהנם...

ועל דרך זו מסופר גם על הגאון מטשעבין זצ"ל שבהיותו עוד צעיר לימים כשהיה אברך, סירב להתעטר בכתר הרבנות מחמת שלא רצה ליהנות מכתרה של תורה, ולפרנסתו עסק במסחר. אבל נסיבות המצב הכלכלי הביאו לכך שהיה נאלץ לעזוב את מסחרו ועלה לכהן פאר כרב ואב"ד טשעבין. 

פעם אחת התבטא ואמר על עצמו, שמעולם לא הקפיד על אדם, חוץ מפעם אחת, אבל גם אז הקפיד רק מתוך חשש שמא תיפגע מרותו וכבוד הרבנות. ומעשה שהיה כך היה:

בתקופה הראשונה לכהונתו ברבנות, נפל סכסוך בין שנים מיהודי העיר, שאחד מהם נמנה עם חשובי הקהילה. הסכסוך הובא לפני הרב כמובן, ולאחר ששמע את שתי הצדדים, פסק לטובת היהודי הפשוט והנגיד יצא חייב. 

הנגיד, שהיה מתקיפי הקהל כעס וזעם, ובהזדמנות הראשונה שבא לבית הכנסת, פרץ בדברים גסים נגד הרב: איך זה שאדם ששלח עד לא מזמן ידו במסחר, בא לשפוט שפוט, ועוד פוסק נגדי?! 

עמד הגאון מטשעבין זצ"ל והאזין לכל הגידופין בלי אומר דבר, ורק לאחר שסיים הנגיד לכלות בו את זעמו – הפטיר לעומתו: "עז פנים לגיהנם"! מובטחני שימות בלי תשובה! 

כשמוע הנגיד את דברי הרב זצ"ל: "התחכם" ואמר: הלא ידוע שבעל הנועם אלימלך זצ"ל הבטיח שמי שיזכה לבוא על קברו בוודאי ימות בתשובה, ואם כן במוצש"ק אקח את העגלון שלי ואסע מיד לקברו של הצדיק, ובכך אתגבר גם על אזהרה זו שאמות בלי תשובה...

ואכן במוצש"ק יצא עם העגלון לכיוון קברו של בעל הנועם אלימלך זצ"ל, אבל מיד לאחר שיצאו מן העיר נפל הנגיד מן העגלה ומת! 

סיים הגאון מטשעבין זצ"ל את הסיפור, ובענוותנותו האופיינית תלה הכל בבעל הנועם אלימלך זצ"ל: הנה רואים אנו כיצד שומר בעל הנועם אלימלך זצ"ל על הבטחתו...

רואים מזה כמה חמור דינו של העז פנים שנמנע ממנו לחזור בתשובה. ונראה שזה לא מטעם "עונש", כי הרי יש עבירות יותר חמורות מזו, אלא זה מטעם "דרכו של עולם" כי מטבע העולם הוא, כי מי שהוא "עז פנים" מתחצף בפני כולם ולא מקבל מרות מאף אחד, וממילא לא יחזור בתשובה אף פעם...

עז פנים לגיהנם – בלי חילוקים...

וכדאי להביא מה שכותב החיי אדם זצ"ל בספרו בית אברהם (ס' כ"ג) על המשנה שאמרו "עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן" וז"ל: אינו מחלק אם הוא צדיק או רשע, ת"ח או עם הארץ, אלא דינו פסוק שיורד לגיהנם. האמנם כי ישנן עבירות חמורות מעזות אבל סימן לגיהנם אינם, אבל העז פנים סימן הוא לגיהנם ודינו ודאי פסוק.

וכעין זה כתב במדרש שמואל ואמר ש"העז פנים" אף אם תראהו רודף אחר המצוות, עם כל זה סופו יורש גיהנם. 

ואולי אפשר לומר ביאור בזה על פי דברי הגמרא במסכת תענית (דף ז:) שאומרת: אמר רב המנונא: כל אדם שיש לו עזות פנים "סוף" נכשל בעבירה. רב נחמן אמר "בידוע" שנכשל בעבירה. וע"ש עוד בדברי הגמרא דברים חמורים על מי שהוא עז פנים. אבל בכל אופן לפי זה אפשר להבין למה אפילו שאם הוא כעת עושה מצוות סופו יהיה בגיהנם, כי הרי לפי רב המנונא מי שהוא עז פנים "סוף נכשל בעבירה", ולכן לא יעזור לו שום דבר.

מכל עבירה נברא מלאך עם אותם תכונות של העבירה

עוד דרך להבין למה העז פנים דינו הוא לגיהנם, ביאר הגאון רבי חיים אפרים זייצ'יק זצ"ל (פרי הארץ א, רלח) ואמר, שהרי מכל עבירה נברא מלאך רע, וכוחו של המלאך הרע חזק כפי כוחה וכמידתה של העבירה. אם אדם עובר עבירה וליבו נוקפו והוא מתבייש ומתמלא חרטה על סכלותו, ומרכך ליבו, ומחליש עזותו ותקיפותו – אז גם המלאך הרע הנוצר מעבירה זו חלש הוא – וגם הקיטרוג חלש. 

אולם אם העבירה נעשית בעזות מצח וביד רמה, בהתלהבות, בחום וברגש, הריהו נידון באותה המידה, והמלאך שלו יהיה אלים ומקטרג בחרון אף חזק ביותר. ועל כן, עז פנים שעושה עבירתו בתקיפות, ביד רמה ובהתלהבות ובלי כל סימן של חרטה או נקיפת מצפון, עונשו עולה וחמור יותר מכל המידות הרעות – גיהנם!

וכל כך חמורים פני הדברים עד שזה מה שראה רבי צורך לבקש עליו בגמר תפילתו, וכמבואר בגמרא במסכת ברכות (דף טז:): רבי בתר צלותיה אמר הכי: יהי רצון מלפניך אאו"א שתצילנו מעזי פנים ומעזות פנים...

וכן קבעו חז"ל נוסח זה לאומרו בכל יום ויום בסוף ברכות השחר.

גודל מעלת מידת הבושה

ועתה נדבר על מעלותיה העצומות של "הבושה", עד שבספר ארחות צדיקים (שער ג') כתב עליה: "מידת הבושה היא גדר ומחיצת הברזל לפני כל העבירות"

וכן בספר מעלת המדות (מעלה י') האריך לבאר מעלותיה של מידת הבושה, ובין השאר כתב: דעו בני, כי מעלת מידת הבושה מעלה חשובה עד מאוד, שכל מי שיש לו בושת פנים ניצול מן החטאים והעוונות. גדולה היא מידת הבושת, שבעבורה יזכה האדם למעשים טובים, ולא עוד, אלא שזוכה לגן עדן!

ובעצם אינה רק "מעלה גדולה" להאדם, אלא שזה דבר הכרחי לתשובה. והרי רבינו יונה זצ"ל הביא בשערי תשובה בעיקרי התשובה (שער ראשון אות כא) ב"עיקר הששי" את הענין הזה של "בושה", ולכן מוכרח שיהיה לו לאדם את מידת הבושה כדי שיוכל להגיע אל מעלת התשובה! 

שלושה סימנים יש באומה זו ...ביישנים

וכן מבואר במסכת יבמות (דף עט.): שלושה סימנים יש באומה זו: רחמנים ו"ביישנים" וגומלי חסדים.

תכלית מעמד הר סיני – מידת הבושה!

ולא רק שזה "סימן" לכלל ישראל שהם ביישנים, אלא שכל "מעמד הר סיני" היה עבור זה, וכמו שכתוב בתורה (פ' יתרו כ, יז) שכלל ישראל אמרו למשה רבינו ע"ה שהוא ידבר אליהם ולא הקב"ה כדי שלא ימותו, ואז משה רבינו ע"ה ענה להם: "ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלוקים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו".

ומכאן דרשו חז"ל במכילתא וכן הוא במסכת נדרים (דף כ.) "בעבור תהיה יראתו על פניכם" זו בושה. "לבלתי תחטאו" מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא. 

וכתב על זה המשגיח רבי ירוחם ממיר זצ"ל (דעת תורה פ' יתרו) שהרי זה ידוע שיראת שמים הוא מהמדרגות הכי גדולות, תכלית כל התורה כולה, וכמו שאמר הכתוב (דברים י, יב) "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה", ועל זה אמרו חז"ל "שיראה" זו "בושה". 

ובפירוש הרא"ש (שם) כתוב: כי "משם ירשו את הבושת", ולכן ממשיכה הגמרא ואומרת: כל אדם המתבייש לא במהרה הוא חוטא. ומי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני!...

ולכאורה יש להבין למה מי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני? מה הקשר בין הדברים? 

אבל לפי מה שאמרנו מבואר היטב, כי הרי במעמד הר סיני הם ירשו את הבושת וכדברי רבינו הרא"ש זצ"ל, וזה היתה מטרת המעמד של קבלת התורה, וכמבואר בפסוק "כי בעבור לנסות אתכם בא האלוקים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו".

מהו החסרון של מי שאין לו מידת הבושה למרות שאינו עז פנים

ועדיין צריכים אנו להבין למה זה כל כך רע אם אין לאדם בושה? 

כי הרי לא מדברים על אדם שהוא "עז פנים", כי על עז פנים כבר ראינו שדינו הוא ישר לגיהנם, אבל מדברים על אחד שהוא לא עז פנים, אבל מצד שני גם לא ביישן. ולכאורה מה לא טוב בזה? 

וראיתי בזה ששני נביאים התנבאו בסגנון אחד.

בושה הוא להרגיש שלא יהיו סתירות בין ידיעותיו למעשיו

במכתב מאליהו (ח"ג עמ' 215) וכן בשפתי חיים (מועדים ח"א עמ' ריב) ביארו מהי שורש הבושה, והוא, שהבושה היא סימן שמצפונו תובע ממנו שאין לעשות מעשה כנגד רצון ה' יתברך. 

הבושה מייצרת הרגשה באדם שמעשיו צריכים להיות מתאימים לידיעותיו ולהכרותיו, וכשהאדם עושה דבר נגד רצון ה', אז מרגיש הוא שיש בו "סתירה" בין מעשיו לידיעותיו, וזה מה שמביא את האדם להתבייש מחטאיו. וככל שתגדל הרגשת הסתירה כך תגדל הבושה. אבל מי שאין לו בושה ואינו מתבייש ממעשיו, אז לא אכפת לו שמעשיו סותרים את השגותיו ואת ידיעותיו. 

זאת אומרת שהאדם שאין לו "בושה" לא אכפת לו כשיש סתירה במעשיו, וממילא מוכן הוא לעשות הכל ולעבור על כל העבירות שבתורה, כי הרי לא מרגיש שום סתירה בין הידיעה למעשה.

סיפורו של הגאון רבי יעקב גלינסקי זצ"ל

וראיתי שהמגיד רבי יעקב גלינסקי זצ"ל (והגדת פ' במדבר) הביא יסוד זה גם מהסבא מנובהרדוק זצ"ל (ע' מדרגת האדם מאמר נקודת האמת) והמחיש את זה בדרך האופיינית שלו על ידי סיפור. 

גוי אחד עבד עבודת יומו בפרך, והרויח כמה פרוטות להוציאם בבית המרזח כדי לשכוח את עמלו ויגיעו. 

יום אחד עבר ליד בית הכנסת ולא האמין למראה עיניו. שכנו הגוי יוצא מבית הכנסת זחוח ומאושר. "מה מעשיך בבית הכנסת", שאלו. אמר לו: היהודים בעלי צדקה, והם מפרנסים עניי נוכרים עם ענייהם מפני דרכי שלום. ובכמה סיבובים במנחה וערבית מרויח אני כפלים ממה שהרוחתי בעבודת השדה! שמע הגוי, והחליט לנסות. 

למחרת סבב בבית הכנסת, והפרוטות זרמו. אך שם לב, שליהודים נותנים יותר. הטה אוזן ושמעם ממלמלים "צדקה, צדקה". תרגל כל הלילה, ולמחרת אכן קיבל כפלים. 

אכן, שם לב שלפלוני נותנים כפל כפלים. ניגש אליו וחקר לסודו. ענהו: "גר צדק אני, וישראל מקרבים את הגרים!" כך?! למחרת סבב ומלמל: "תנו נדבה לגר צדק" וישראל נתבעים ונותנים. גדש כפיו במטבעות. 

אבל מה, שם לב שבצד יושב יהודי נכבד, מעיין בספר ומפעם לפעם קם ומסתובב - ולו נותנים שטרות לא מטבעות! לא התעצל, לא הביישן למד. ניגש ושאל לענינו. גילה לו: נכד הבעל שם טוב הקדוש אני ויהודים תומכים בצאצאי הצדיקים! כך?! למחרת סובב וחינן קולו: "יהודים, תנו נדבה לגר צדק, נכד הבעל שם טוב הקדוש... 

מה חסר כאן?! 

הרגשת הסתירה!

לכן כשמאבדים את הרגשת הסתירה אין עוד תקנה! 

כולנו יודעים שחייבים ללמוד תורה, והרי כתוב (יהושע א, ח) "והגית בו יומם ולילה" ותלמוד תורה כנגד כולם וכשם שת"ת כנגד כולם, כך עוון ביטול תורה הוא כנגד כולם וכמבואר בספרי (פ' עקב). וא"כ למה אנו מתבטלים? התירוץ הוא פשוט מאוד, כי חסר לנו "הרגשת הסתירה"!

עוד ממעלות הבושה

כבר הבאנו מהגמרא במסכת נדרים (דף כ.) שאומרת: "כל אדם המתבייש לא במהרה הוא חוטא". ובעצם זה אחד מסגולות הבושה, שמי שמתבייש לא חוטא. וכבר כתב הגר"א מוילנא זצ"ל (באמרי נועם ברכות דף כח:) שהאדם כל זמן שנמצא קודם עשיית העבירה יכול לפרוש ממנה על ידי יראת שמים, אבל כשהתחיל לעשות את העבירה אז אינו מניחה מיראת שמים, ורק מיראת אדם מניחה!

וזהו עומק כונת הגמרא במסכת ברכות (דף כח:) שכשבאו תלמידיו של רבי יוחנן בן זכאי להפרד ממנו טרם מותו, ביקשו שיברכם, אמר להם: "יהי רצון שיהיה מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם".

והרי אם מתבוננים במצבנו רואים איך שאנו מתביישים מאוד מבני אדם. ולמשל אדם שנופל ומחליק לתוך הבוץ, מיד כשנופל מסתכל הוא לצדדים לראות אם יש מישהו שראהו בנפילתו, ואם יש מי שראהו כשנפל, אז מתבייש יותר ומכאיב לו גם יותר.

מעשה עם הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל

ובנותן טעם להביא מה שמסופר שפעם אחת נכנס אדם חשוב אצל הגאון רבי ישראל מסלנט זצ"ל בלי הודעה מוקדמת. ודיברו על איזה ענין, עוד הם מדברים ורבי ישראל זצ"ל נאנח אנחה עמוקה. 

בני הבית לא ראו סיבה על מה נאנח רבי ישראל זצ"ל, ושאלו אותו אח"כ על דבר זה, ואמר להם שבאמצע שדיבר עם האורח החשוב הבחין שהשרוול שלו קרוע קצת, והרגיש קצת הרגשת בושה בפני האורח, וחשב לעצמו שאם הוא מתבייש מאדם שהוא בשר ודם מפני ששרוולו קצת קרוע, אם כן איך צריכים להתבייש מהבורא כל העולמים שהוא יודע כמה כתמים וכמה קרעים יש לנו בנפש. ועל דבר זה הוא נאנח!

דברי הרבינו יונה זצ"ל בשערי תשובה

וכדברים אלו כותב רבינו יונה זצ"ל בשערי תשובה (שער א' עיקר ו') וז"ל: והנה החוטא יבוש מאוד לעבור עבירות לפני בני אדם, ויכלם אם ירגישו ויכירו בעבירותיו, ואיך לא יבוש מן הבורא יתברך. ואין זה, כי אם לפי היות השם יתברך רחוק מכליותיו, על כן יבוש מן הנבראים ולא יבוש מן הבורא יתברך. עכ"ל.

ואם נצייר לעצמינו שאנו מוזמנים ללכת לבקר בבית אצל אדם חשוב מאוד, ורק לפני הכניסה לבית, בלי לשים לב, דורכים על לכלוך שהיה ברחוב ונכנסים כך לבית עם שני הנעליים מלאות לכלוך. וכך מטיילים על השטיחים היוקרתיים והיפים של בעל הבית וכו', ורק אחרי כמה דקות שהריח מתחיל להסריח, הבעל הבית מבחין בקילקול ומיד מרוב הוקרה וחיבה שיש לו כלפי השטיחים היוקרתיים שלו, הוא בכבודו ובעצמו מתחיל לנקות אותם במו ידיו! 

במקרה כזה כמה היינו מתביישים ממצב לא נעים זה... 

אבל צריכים לדעת שלא פחות מזה קורה איתנו כל יום! 

כי הרי מובא בספר תומר דבורה (פ"א, ג) על המידה של "ועובר על פשע" וז"ל: זו מידה גדולה, שהרי אין המחילה על ידי שליח, אלא על ידו ממש של הקב"ה. ומה היא הסליחה? שהוא רוחץ העוון. כדכתיב (ישעיהו ד, ד) "אם רחץ ה' את צואת בנות ציון" וכן כתוב (יחזקאל לו, כה) "וזרקתי עליכם מים טהורים". היינו "עובר על פשע" שולח מימי רחיצה ועובר ורוחץ הפשע.

והנה ממש כדמות זה צריך להיות האדם, שלא יאמר, וכי אני מתקן מה שפלוני חטא או השחית?! לא יאמר כך. שהרי האדם חוטא והקב"ה בעצמו, ולא על ידי שליח, מתקן את מעוותיו ורוחץ צואת עוונו. ומכאן יתבייש האדם לשוב לחטוא, שהרי המלך בעצמו רוחץ לכלוך בגדיו, עכ"ל. 

העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עוונותיו

יש עוד נקודה בענין זה שצריכים לדעת. 

הגמרא במסכת ברכות (דף יב:) אומרת: ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב: כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עוונותיו. 

והנה מפשטות לשון הגמרא שאמרה מוחלין לו "על כל עוונותיו" משמע, שעל ידי הבושה שמתבייש בעבירה אחת מוחלין לו על כל עוונותיו. וכן כתב הרי"ף זצ"ל בביאורו על העין יעקב, וביאר שם כי המתבייש בעבירה הוא סימן שנכנע מלפני יוצרו ובוש ונכלם מלפניו, ואין לך תשובה גדולה מזו, ולכן מוחלין לו על כל עוונותיו. אמנם יש ראשונים שחולקים על זה ואומרים שמוחלים לו רק על הדבר שהתבייש בו. (עי' חידושי המאירי ובריטב"א שם).

ביאור נפלא בדברי הגמרא במסכת שבת

אבל גם לפי שטתם יש לדעת דבר אחד, והיא ידיעה חשובה בענין זה.

הגמרא במסכת שבת (דף לב.) אומרת: ת"ר מי שחלה ונטה למות אומרים לו התודה שכן כל המומתין מתודין. עלה למטה ונפל (למשכב מפני חליו) יהי דומה בעיניו כמו שהעלוהו לגרדום לידון שכל העולה לגרדום לידון אם יש לו פרקליטין גדולים ניצול ואם לאו אינו ניצול. ואלו הן פרקליטין של אדם תשובה ומעשים טובים. ואפילו תשע מאות ותשעים ותשע מלמדים עליו חובה ואחד מלמד עליו זכות ניצול. ממשיכה הגמרא ואומרת: רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אפילו תשע מאות ותשעים ותשע באותו מלאך לחובה ואחד לזכות ניצול שנאמר (איוב לג, כג) "מליץ אחד מני אלף". 

ועיין שם בדברי המהרש"א זצ"ל שתמה על זה דאיך אפשר דבמעשה אחד יהיה תתקצ"ט פנים לחובה ואחד לזכות? וסיים: ויש ליישב. 

אמנם נראה שאפשר ליישב על פי דברי המהר"ל זצ"ל בנתיבות עולם (נתיב הבושה פ"ה) שציין את דברי הגמרא במסכת שבת (דף קיט:) שאומרת: אמר עולא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא היה להם בושת פנים זה מזה. וביאר המהר"ל זצ"ל: כאשר האדם עושה חטא ומתבייש מן אחר נקרא זה "שאין הכל חטא", אבל כאשר אין להם בושה, דבר זה נקרא ש"הכל" הוא בחטא ואז ראוי להיות חורבן גמור, אבל אילו היה להם בושה זה מזה לא היה כאן חורבן גמור עד שלא נשאר דבר, וזה מבואר.

אינו דומה כלל עבירה "עם אנחה" לעבירה "בלי אנחה"...

ולהבין דברי המהר"ל זצ"ל היטב יש להביא דברי הגאון רבי יצחק בלאזר זצ"ל שהביא אותם הגר"א לאפיאן זצ"ל (לב אליהו מערכות התשובה). כי מי שעובר עבירה ח"ו אבל מתחרט אח"כ ומתאנח, נכתב בשמים בפנקסו שעבר עבירה "עם אנחה" (וכ"ש עם בושה) והשני שעבר עבירה ולא נאנח, נכתב בפנקסו שעבר עבירה "ולא נאנח". ושמא תאמר שאין הבדל רב בין זה לזה? דע שהמרחק הוא כמרחק שמבין השמים לרום והארץ לעומק!...

ולפי דברים אלו יש ליישב קושית המהרש"א זצ"ל, כי הרי יכול להיות שבמעשה אחד יהיו תתקצ"ט לחובה וגם אותו מלאך, אבל בכל זאת יש צד לזכות באותו מעשה עבירה. והיינו מה שהתבייש מעצם עשיית העבירה עצמה! וזה שכתוב בגמרא שאם יש בכל זאת באותו מעשה צד אחד לזכות ניצול! 

זהו כוחה של בושה!

מה יעשה מי שבטבעו אינו ביישן?...

עד כאן ביארנו את גודל מעלת "הבושה" והצורך שיש בה, ומאידך גיסא ביארנו גם את חומרת הדבר של מי שהוא "עז פנים" שנמנע ממנו לעשות תשובה. אבל עדיין יש מקום לשואל לשאול, מה יעשה מי שנולד בטבע שאינו מתבייש, כי הרי בטבעו אינו ביישן. הרי ה"בושה" היא תכונה שנולדים עמה, ויש מי שלא נולד עם תכונת הביישנות. 

אבל האמת היא, שמידת הבושה היא מידה שכל אחד ואחד שעומל ועובד עליה יכול להשיגה, וכמבואר בדברי רבותינו ז"ל.

רבינו יונה זצ"ל כותב בשערי תשובה (שער א' סוף העיקר הששי) וז"ל: וישיג אדם מדרגת הבושה בהתבודד לחשב בגדולת השם וכמה רבה רעת הממרה את פיו, ובזכרו תמיד כי השם רואה מעשיו ובוחן כליותיו וצופה מחשבותיו.

כעין זה כתב גם בספר ארחות צדיקים (שער הבושה) וזת"ד: ועל כן ראוי לכל אדם להשתדל ולהתנהג במידה חשובה הזאת להתחכם לה עד שתהא קבועה בנפשו, ויגביר אותה על כל טבעיו, ותהיה בעיניו חשובה משאר מידותיו, כי בה יגיע אל רוב המעלות, וימנע מעבירות ומכל מידות מגונות.

...וישיג המדרגות של הבושה בהתבודדו לחשוב בגדולת השם ברוך הוא, ובזכרו תמיד הקב"ה שרואה מעשיו ובוחן כליותיו וצופה מחשבותיו.

מבואר מדבריהם ז"ל שהדרך להגיע למידת "הבושה" היא על ידי שיתרגל לחשוב על הקב"ה, על גדלותו ועל איך שהקב"ה משגיח עלינו וצופה ומביט על כל דרכינו. ומי שבאמת יצליח לקבוע בליבו הרגשה זו, בקל ישיג את מידת הבושה ולא יעבור על רצון ה' יתברך.

משל נפלא בענין זה

ולהבין היטב את הדברים, כדאי להביא מה ששמעתי ממו"ר הגאון רבי יעקב בן-נאים שליט"א שהביא משל על פי דברי האור החיים הקדוש, וזה המשל:

אדם אחד בעל עסקים גדול, רצה להעסיק אצלו אדם אחר, אבל לפני שהסכים לזה רצה לנסות אותו ולבחון אם באמת הוא אדם "ישר ונאמן", שלא יהיה חשוד על גניבות וכדומה. 

מה עשה? הכניס את אותו אדם בתוך משרד ופיזר שם כמה מאות שטרות של כסף בלי סדר כלל, ועשה זאת באופן שהדבר יראה כאלו נפלו שם, כדי שאם ירצה ההוא לקחת מתוך הערימה הגדולה כמה שטרות, אף אחד לא יוכל להבחין בכך עקב האי סדר ששרר במשרד. 

הבעל עסקים סגר את הדלת והודיע לו שהוא חוזר בעוד שעתיים, שלוש... 

בעל העסקים הלך והשאיר את הפועל שם לבדו. בראותו כל השטרות מפוזרים בלי סדר, התחיל לחשוב שאולי אם יקח כמה שטרות אף אחד לא יראה ולא יבחין, וכך התחילה מלחמה פנימית עם יצרו הרע. 

לאחר דין ודברים עם יצרו, החליט שכן "יקח" כמה שטרות, כי בין כה וכה אף אחד לא יראה אותו. 

לפתע לפני שהושיט את ידו, הבחין שדרך חור הדלת בעל העסקים מציץ מן החרכים עליו, ומיד בראותו שהבעל העסק מסתכל עליו, הנסיון שלו נעלם ונעשה כלא היה, וזה בגלל שיודע שמסתכלים עליו, ואם כן אין לו אפילו "צד רחוק" לגנוב. ע"כ המשל. 

והנמשל הוא פשוט מאוד, לפעמים יש לאדם נסיונות והוא מתלבט אם לעשות את הדבר או לא. אבל יש לו לדעת שאם הוא ידע וירגיש שהקב"ה מסתכל עליו, אז ממילא באופן טבעי הנסיונות יעלמו ממנו.

וזהו כוחה של בושה מהבורא יתברך. מי שמתבייש ממנו יתברך ברור הוא שלא יפול במלכודת היצר.

אמנם ראיתי בספר שפתי חיים (מידות בעבודת ה' ח"א דף תפג) שכותב שהחוש אינו עוזר לנו להרגיש את מציאות ה' והמצאותו ביננו, ורק ע"י התבוננות ושימת לב אפשר לקנות את ההכרה האמיתית הזו בלב האדם. 

הנהגת הסבא מקלם זצ"ל בעת נסיון

והביא מהנהגת הסבא מקלם זצ"ל שבכל עת נסיון או התלבטות באיזה צד לבחור, ואיזה צעד הוא הנכון לעשותו, היה מצייר לעצמו שהוא עומד לפני רבו הגרי"ס זצ"ל, הרואה אותו וקורא את מחשבותיו, את ההתלבטות שנמצא בה, ומה היה אומר לו לעשות, ציור מוחשי זה, בו יש לו השגה ושייכות, שמר עליו שלא יכשל ולא יטעה בדרכיו.

וציור זה קל לצייר בגלל שהחוש עוזר לו. ואולי על ידי שהאדם יתרגל כך לצייר שרבו או חבירו מסתכלים עליו, במשך הזמן כבר יוכל לצייר גם שהקב"ה מסתכל עליו, ועל ידי זה ישיג בושה בלבו. 

וכך יוכל להשיג את כל המעלות הטובות, ויוכל להתרחק מכל דבר שיש בו נדנוד עבירה.

ועל ידי זה נוכל לתקן החטא שגרם לחורבן הבית וממילא נזכה לראות בבנין הבית במהרה בימינו.

- - - שאלות ותשובות - - -