קנין ל"ט - "מעמידו על האמת"

קנין זה 'מעמידו על האמת' פירש"י: 'שרודף אמת ושלום על הכל' דהיינו; שהאדם ידקדק בעצמו ש: 'איש אמת' יקרא בפי כל ודרכיו והנהגותיו יהיו מכוונים ע"פ מידת האמת. ונבאר מדוע הנהגה זו מובילה להשגת התורה, תוך כדי כך נתבונן במעשי הגדולים אנשי האמת זצ"ל לדורותיהם כיצד הקפידו בכל כוחם לדבוק במידה נשגבה זו!

קנין ל"ט

"מעמידו על האמת"

פתח דבר:

קנין זה של "מעמידו על האמת" פירשו המפרשים בשני אופנים: 

רש"י זצ"ל פירש על אתר: "שרודף אמת ושלום על הכל". ביאור דבריו - על האדם לדקדק בעצמו ש"איש אמת" יקרא בפי כל, וכל דרכיו והנהגותיו יהיו מכוונים על פי מידת האמת. בדברינו להלן נבאר מדוע הנהגה זו מובילה את האדם להשגת התורה, תוך כדי כך נתבונן במעשי הגדולים אנשי האמת זצ"ל לדורותיהם כיצד הקפידו בכל כוחם לדבוק במידה נשגבה זו, ואיזו סלידה הם חשו מכל מה שהיה בו סרך של ריחוק מן האמת והיושר. 

פירוש נוסף פירשו הראשונים ז"ל: "מעמידו" היינו את חבירו או תלמידו, שכאשר יודע שסרים הם מדרך האמת בלימודם, חובה להעמידו על טעותו, בכדי שדברי תורתם יהיו ישרים ונכוחים. 

נרחיב את הדיבור בשני ענינים אלו בעזהי"ת.

למה נסמך "מכריעו לכף זכות" ל"מעמידו על האמת"

ונקדים בראשית המאמר דבר נחמד שכתב בספר בני חיל עם מעט תוספת נופך מדילן:

יש לעמוד ולדרוש סימוכין, מדוע בא הקנין של "מעמידו על האמת" בסמוך לקנין "מכריעו לכף זכות", ומן הסתם דברים בגו. 

והנה בקנין של מכריעו לכף זכות הבאנו לעיל את החובה הרובצת על האדם לדון לכף זכות כל אדם, והארכנו בגודל התועלת של הנהגה זו בכדי לזכות להשגה בתורה. הזכרנו בין הדברים גם מה דמטו משמיה דהסבא מקלם זצ"ל, ששאל הרי אין לך שום בריה או מציאות בעולם שלא נבראו לאיזה צורך ותכלית, ואם כן לשם מה קיימת התכונה של "שכל עקום" לכאורה אך למותר הוא.

ותירץ הסבא זצ"ל: "שכל עקום" נברא בכדי שיעשו בו שימוש בכל עת שצריך לדון את הזולת לכף זכות! כי פעמים שצריכים לעקם את השכל כדי למצוא צד זכות במעשים אשר מצד היושר יש לדונם לחובה. 

לדון לכף זכות - רק על דרך האמת

ולפי זה יש להמשיך באותו הקו ולומר שהתנא בא להגביל ולסייג, במה דברים אמורים שניתן לעקם את השכל על מנת לדון לכף זכות זהו דווקא בתנאי ש"מעמידו על האמת", כלומר: אפשר לעקם המחשבה כל עוד שהדבר יכול להיות אמיתי, אך אם מדובר בהנחה שקרית מיסודה אין לדון בכהאי גוונא לכף זכות.

באותו ענין מסופר שם איך שהיה לו דין ודברים עם יהודי "ציוני" שדיבר בשבח המדינה וכו'. לעומתו הדגיש הרה"ג בעל הבני חיל שליט"א את המצב הקשה בארצנו מבחינה רוחנית, הוא הצביע בדבריו על המכוניות הנוסעות חופשי ובריש גלי ורומסות את קדושת השבת באין מפריע, ואילו טרם קום המדינה לא היו חילולי השבת באופן כל כך בולט.

היהודי הציוני השיב לעומתו בנימת תוכחה: "מדוע אתם החרדים נוהגים להטיל דופי ביהודים טובים", הרה"ג בעל הבני חיל שליט"א לא התרגש למשמע הדברים ושוב חזר על תפיסתו שמצב הרוחניות בארץ ירוד מאד.

אותו יהודי ציוני ענה: "אני דן אותם לכף זכות כמאמר המשנה"!

כשנשאל הלה איזה זכות יש ללמד על כל כך הרבה מכוניות הנהוגות בידי יהודים מעמנו בעיצומה של יום השבת? תשובתו הייתה: "בכל פעם שחולפת לידי מכונית אני מניח בלבי שהיא מונהגת בידי ערבים ואין יהודים מחללי שבת כלל"!

וכל בר דעת אשר מעט שכל בקדקודו שואל את עצמו האם לזאת ייקרא "דן את חבירו לכף זכות"?! אם היה דן אותם כ"תינוקות שנשבו" ניחא, אבל לומר שאין אלו יהודים מחללי שבת כי אין להטיל דופי בכל היהודים, ברור הוא שאין בדברים כל טעם וריח ואין זה המכוון ב"הוי דן את כל האדם לכף זכות" משום שאין לדון אלא כשיש שני צדדים למטבע אף שצד אחד הוא רחוק, אך כשהדברים ברורים ונהירים יש לפקוח את העיניים ולראות את המציאות נכוחה.

ועוד, כי מי שידון אותם כ"תינוקות שנשבו" עוד ידאג ויתפלל עליהם שיחזרו למוטב, ואם יתאפשר לו גם יוכיח אותם וישתדל להחזיר אותם אל דרך המוטב.

אולם מי שיוצא מתוך הנחה מוטעית שכל הנוסע בשבת אינו יהודי, הרי מחללי השבת לעולם ישארו בטעותם...

אין לדון רשע לכף זכות

וראה מה שכתב הרמב"ם זצ"ל בפירוש המשניות על מסכת אבות (פ"א מ"ו): "וכן כשהיה רשע ויתפרסמו מעשיו ואחר כן ראינוהו שעושה מעשה שכל ראיותיו מורות שהוא טוב ויש בו צד אפשרות רחוק לרע, ראוי להישמר ממנו ושלא תאמין בו שהוא טוב, אחר שיש בו אפשרות לרע. ועל זה נאמר (משלי כו, כה): "כי יחנן קולו אל תאמין בו כי שבע תועבות בלבו".

הרי לפנינו שאין לעצום עיניים כעיוור שאינו רואה ולדון כל מעשה לכף זכות, אלא יש להפעיל שיקול דעת כי הכל תלוי באדם ובמעשה ובנסיבות.

הרב מבריסק זצ"ל: "לעולם איני חושד יותר מהצריך"!

ויש בנותן ענין להביא בזה (עיין בספר "במחיצתם" ח"א) את הנהגתו ודבריו של רבינו הגרי"ז מבריסק זצ"ל.

מרן זצ"ל היה ידוע בגישתו הביקורתית. פעמים רבות, כאשר בא לפניו דבר שעל פני השטח נראה היה כי מדובר בענין טוב ומועיל, בכל זאת היה מרן זצ"ל פוסל את הדבר.

אירע שיהודי שבמשך השנים סבור היה בלבו שמרן זצ"ל מגזים בחשדנותו, נכנס למרן זצ"ל לבקש מחילה, לאחר שהתברר לו שמרן זצ"ל עם ראייתו הצופיה למרחוק צדק והחשדות אכן התאמתו... אמר לו הגרי"ז זצ"ל: "דע לך כי עדיין לא אירע אפילו פעם אחת שחשדותי לא התאמתו, כי לעולם אינני חושד יותר מן השיעור המחויב על פי דין"!

מי מכיר בחסרונותיה של הגינה?

פעם הוסיף הרב מבריסק זצ"ל ואמר: אין להגיע למסקנה מכך שאני מלא בביקורת, שאיני מכיר ויודע את המעלות של כל דבר, אדרבה כל מעלה וחיסרון, לכל אחד מהם יש את מקומו במידתיות הראויה. 

והסביר את הדבר במשל: גינת נוי הייתה בעיר, אנשים רבים הגיעו אליה ממרחקים כדי ליהנות ממחמדיה ולטייל בה להנאתם, כל המבקרים בה מילאו את פיהם הלל על מעלותיה הנפלאות של הגינה, שיבחו הם את יופי פרחיה ואת שלל צבעיה המרהיבים. 

אולם אחד ויחיד היה, אשר תמיד ידע להצביע על חסרונותיה של הגינה, הנה כאן פרח שנבל, ראו נא עץ שהתייבש, או דשא שלא כוסח כראוי וכו'. 

משערים אתם לעצמכם מי היה האיש - הגנן שטיפל בגינה, מפני שהוא מתוקף תפקידו אינו מטייל בגינה בכדי ליהנות מקסמיה, אלא מסמכותו לטפל בצמחים, לדאוג לשלימותם בכדי שיוכלו כל המטיילים להפיק ממנה הנאה שלימה. דווקא לכן מבטו שונה בתכלית, אף שיודע הוא את מעלותיה של הגינה, אך בהיותו אחראי על שלימותה הוא שם את לבו גם אל חסרונותיה, וכך יוכל לתקן את הדרוש...

ומעתה ברור היטב ששני הקנינים של "מכריעו לכף זכות" ו"מעמידו על האמת" הם שני צדדים של אותו המטבע ובהכרח יצעדו בצוותא, ולכן נסמכו בדברי התנא במשנתנו. 

כי מצד אחד, עלינו להשתדל לדון לכף זכות, אבל יש לערב בשיקול הדעת של הדיון את הבחינה של "מעמידו על האמת", כי למרות שיש ציווי של "הוי דן את כל האדם לכף זכות", אין להזניח בצד את החיוב של "הוכח תוכיח את עמיתך". ותמיד כשיראה האדם את חבירו עושה מעשה שבמבט שטחי אינו הגון, ישתמש בשיקול דעתו עם שני כלים שלובים אלו. 

זהו תורף סמיכותם של שני הקנינים בדברי התנא של משנתנו!

"מידת האמת היא מיסודי הנפש"

ועתה נבאר בעיקר הענין מה המעלה המיוחדת של "איש אמת" וכמו שפירש רש"י זצ"ל "שרודף אמת על הכל", ומדוע תכונה זו כה נצרכת להשגת כתרה של תורה. נפתח במקורות מדברי רבותינו ז"ל:

כתב רבינו יונה זצ"ל בשערי תשובה (ש"ג, קפד): "מי שמתעה את חבירו לאמר כי עשה עמו טובה או דיבר טוב עליו, ולא עשה. אמרו רבותינו זכרונם לברכה (חולין דף צד.): אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת נכרי. והנה החטא הזה חמור אצל חכמי ישראל יותר מגזל הנכרי, יען וביען כי שפת שקר אשמה רבה, ונתחייבנו על גדרי האמת, כי הוא מיסודי הנפש". 

קוב"ה אורייתא וישראל - ומדת האמת

ומצינו בכמה מקומות בחז"ל שהקב"ה מידתו מידת אמת, הנה אמרו במסכת שבת (דף נה:) "חותמו של הקב"ה אמת". ובברכת ההפטרה אנו אומרים "הא-ל הנאמן האומר ועושה המדבר ומקיים שכל דבריו אמת וצדק".

וגם על התורה הקדושה אנו אומרים שהיא "תורת אמת" וכך מברך העולה לתורה "אשר נתן לנו את תורתו תורת אמת". ועיין בגמרא במסכת ברכות (דף ה:): "אמת - זו תורה, שנאמר (משלי כג, כג): אמת קנה ואל תמכור". 

והרי ידועה דרכו של המהר"ל זצ"ל בכמה מקומות שהתורה היא בחינת ה"טוב" ולכן אינה הולכת אלא אל הטוב, כמו כן יש לנו לומר לגבי מידת האמת, שהרי התורה היא תורת אמת ולכן היא לא תשכון במי שאינו איש אמת.

ועוד שהרי "קוב"ה ישראל ואורייתא חד הוא", וכולם בהכרח נמשכים אל מידת האמת, וזוהי תמצית השלימות של האיש הישראלי. 

וכן איתא בגמרא במסכת סוטה (דף מב.): "אמר רבי ירמיה בר אבא: ארבע כיתות אין מקבלות פני שכינה" ועיי"ש שאחת מהם היא "כת שקרים" וכמו שנאמר (משלי יב, כב) "תועבת ה' שפתי שקר". 

והטעם לכך הוא פשוט כי הרי חותמו של הקב"ה אמת, ואם כן מי שאינו דבוק ב"אמת" פשוט וברור שלא יוכל לזכות לכתרה של תורה. ונמצא אם כן אפוא שמלבד שהמצוה של "והלכת בדרכיו" מחייבת אותנו לדבוק במידת האמת, עוד מוטלת עלינו החובה לילך בדרך האמת כדי שנוכל לזכות לכתרה של תורה.

הסוד להצלחה ולאריכות ימים - מידת האמת

וכבר התבטא מרן החזון איש זצ"ל שהרוצה לעבור את כל ניסיונות העולם הזה בהצלחה ידבק ולא יזוז כמלוא נימה ממידת האמת!

וידוע ששאלו פעם את הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל מהו הסוד של אריכות ימיו, והשיב: "מהרגע בו עמדתי על דעתי לא הוצאתי מפי דבר שקר"!

והמדקדק במעשי הגדולים בכל הדורות יבוא עד מהרה לידי ההכרה שהיו המה "אנשי אמת" ללא פשרות.

ביאור הנהגת יעקב אבינו ע"ה עם הפצלות בשקתות המים

ומה נאה ומה יאה להביא את פירושו הנפלא של ה"אור זרוע" זצ"ל, הובאו דבריו בספר העמק דבר להנצי"ב זצ"ל (בראשית ל, מא): הנה כתיב במיכה (ז, כ) "תתן אמת ליעקב", משמעות אמירה זו שיעקב אבינו ע"ה היה אות וסמל לאיש אמת. ואם ישאל השואל, אם כן כיצד מצינו בפרשת ויצא שהאריכה תורה על התחבולה שעשה יעקב אבינו ע"ה על ידי הפצלות בשקתות המים, הכיצד יעשה מעשה כזה איש האמת? 

הרבה ביאורים נאמרו על שאלה זו, אך כדאי להזכיר את פירושו הנפלא של האור זרוע זצ"ל, וז"ל:

"כי לא כן כאשר דמינו, אשר פצל בשל לבן והפקיע ממונו ממנו, אלא איש תם חסידות למדנו, מה' ומישראל לנקותנו, ומן הכיעור ומן הדומה להרחיקנו, שלא להיחשד. 

כי אומר אני: כי יעקב אבינו ידע שלבן רמאי ובעל תחבולות היה, וחשב איך יעשה שלא יחשוד אותו לבן ויעליל עליו להוציא שכר טרחו מידו, והתנה עם לבן שכל שה נקוד וטלוא בכשבים וטלוא ונקוד בעזים אשר יולד בעדר לבן יהיה שכרו של יעקב, וגם אשר כבר נולד נקוד וטלוא בכשבים וטלוא ונקוד בעזים יהיה שכרו ויטול מיד, ככתוב: "אעבור בכל צאנך היום הסר משם כל שה נקוד וטלוא וגו' וענתה בי צדקתי וגו'", כלומר: יודע אני שהבורא ישלח ברכה בחלקי, שמא תאמר כי גנבתי מחלקך, זה התנאי יהיה בינינו, כל אשר איננו נקוד וטלוא גנוב הוא אתי ושלך הוא, ועלי לשלם לך פי שנים, ככתוב: "שנים ישלם". 

ויאמר לבן יהי כדברך, נדמה לו דבר מועט וקבל על עצמו, ויסר ביום ההוא את התישים העקודים והטלואים ואת כל העזים הנקודות והטלואות ויתנם ליעקב ביד ראובן ושמעון בניו, וישם דרך שלושת ימים בין עדרו של יעקב הרועים בניו ובין עדרו של לבן הרועה יעקב, שלא יאמר לבן שבאו מעדרו. 

ויקח לו יעקב מקל לבנה לח ולוז וערמון ויפצל וגו' ויצג את המקלות אשר פצל וגו', ברהטים בשקתות המים של עדר יעקב הרועים ראובן ושמעון בניו, ויחמו הצאן של יעקב אל המקלות ותלדנה הצאן עקודים נקודים וטלואים, והכשבים נקודים וטלואים הנולדים בצאן לבן, הפריד יעקב לבד כי זהו שכרו כאשר התנה עמו, וישת לו עדרים לבד ולא שתם על צאן לבן שלא יאמר לבן בעבור שרואים עקודים ונקודים יולדים כמותם, ובהעטיף הצאן היינו המכוסים של לבן שכולם שחורים או כולם לבנים והם של לבן, לא ישים, שלא להפקיע ממונו של לבן, והיה העטופים ללבן והקשורים ליעקב, ולא יכל לבן לחשוד את יעקב כי עמד באמונתו וענתה בו צדקתו, כן נראה בעיני". עכ"ל.

הרי לנו לפי פירושו הנפלא של האור זרוע זצ"ל שהפשט במעשה של יעקב אבינו ע"ה היה, לא כמו שמקובל לחשוב שיעקב אבינו ע"ה שם את המקלות בשקתות המים של לבן, ועל ידי "ערמה" זו גרם שיוולדו נקודים וטלואים וממילא שייכים לו, אלא ההיפך הוא הנכון יעקב אבינו ע"ה מתוך דבקותו באמת לא רצה שלבן יחשוד אותו אם יוולדו לו בצאנו כבשים לבנים, ולבן יטעון שגנובים הם אצלו, ולכן שם המקלות בשקתות המים של עצמו! ובזה הציל עצמו מכל חשש וחשד... הפלא ופלא!

והרי מעשה אבות סימן לבנים, וכבר איתא בתנא דבי אליהו (רבא פרשה כג): "לפיכך יהיו אומרים כל אחד ואחד, מתי יגיעו מעשי למעשה אברהם יצחק ויעקב, שלא קנו העולם הזה והעולם הבא אלא בשביל מעשיהם הטובים".

וכמה יש לנו להתבונן בדרכי הגדולים ובהנהגותיהם היאך הקפידו לעולם לצעוד בנתיב האמת בלא לסור ימין ושמאל. 

ננקוב בדברינו בכמה דוגמאות:

מהנהגותיו של הרב מבריסק זצ"ל

אירע פעם שהופיע במעונו של הגאון רבי חיים עוזר זצ"ל אדם שקבל בפניו כי הרב מבריסק זצ"ל סירב לבקשתו להתקבל אצלו ולא היה מעוניין לראות את פניו... 

לשמע הדברים השיב רבי חיים עוזר זצ"ל ואמר: "נשארה עדיין בעולם פינה אחת שכולה אמת, גם עליה הינך מתלונן?... הרב מבריסק, הוא כל כולו אמת צרופה, איך אתה מעיז לבוא בטרוניא נגדו"?!

בסגנון דומה סח מרן החזון איש זצ"ל על הרב מבריסק זצ"ל: "זהו המקום היחיד בעולם שכולו אמת"!

בכדי להמחיש עד כמה היה דבק במידת האמת, נספר שלוש עובדות על מרן הרב מבריסק זצ"ל, מהן נוכל לקבל מושג מהו איש אמת.

אינני מהמחמירים אך לרמות עצמי איני יכול...

היה זה באחד הימים של פרוס חג הסוכות, אחד מתלמידיו נכנס לחדרו, והנה מבחין הוא שהרב זצ"ל יושב סמוך לשלחן שעל גבו נערמו שלוש חבילות של הדסים, והוא עובר ובודק במתינות את בדי ההדסים אחד אחד, תוך כדי שהוא נעזר בזכוכית מגדלת על מנת לבחון את מידת השילוש של כל הדס.

אט אט הותרו כל קשרי החבילות, הדס אחר הדס הועלה בכור הבחינה והוסט הצידה, מצטרף אל עוד רבים שלא נמצאו כשרים ומהודרים למצוה תחת העין הבוחנת והקפדנית של הרב זצ"ל. לאחר שעה ארוכה נוכח לראות כי לא נמצא אפילו הדס אחד שהניח את דעתו.

אותו תלמיד ידע אל נכון כי אם הובאו לעיונו של הרב מבריסק הדסים, לבטח עברו הם קודם לכן מיון קפדני בידי אנשי ביתו ונמצאו ראויים להיבדק על ידו. ההין בנפשו ותמה באוזני הרב זצ"ל, הכיצד יתכן שמתוך כמות כה גדולה לא הצליח למצוא ולו הדס בודד מהודר בכשרותו? 

השיבו מרן הרב מבריסק זצ"ל במילים נוקבות: "ראה נא, אינני מן המחמירים, אולם תכונה אחת טבועה עמוק בנפשי - לרמות עצמי איני יכול"!

די במעשה זה להבין עד היכן הגיעה מידת האמת שלו!

גודל זהירותו מעוון גניבת דעת

עוד מסופר: הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל הגיע לבקר את הרב זצ"ל, כשהסתיים הביקור ביקש הרב זצ"ל לקיים בנפשו מצות לויה לאורח הנכבד. הוא יצא עמו בצוותא אל מחוץ לבית. 

הגר"י אברמסקי זצ"ל הפציר בו בכל העת: "הרב אינו צריך לטרוח כל כך ללוותיני, ילך נא וישוב לביתו", אך הרב זצ"ל לא שעה לבקשה והמשיך בדרכו, אדהכי והכי המשיכו שניהם בשיח של דברי תורה. והנה, בשלב מסויים כאשר שוב חזר רבי יחזקאל זצ"ל על הבקשה לבל יטריח עצמו ללוותו, אמר לו מרן הרב מבריסק זצ"ל: "אליבא דאמת יותר מעד מקום זה לא חשבתי ללוותכם". ובכך נפרדו לשלום זה מזה. 

לאחר מכן הסביר מרן זצ"ל את הנהגתו: "אם לא הייתי אומר לו זאת היה בכך משום איסור גניבת דעת, משום שהרב אברמסקי מן הסתם יעלה על דעתו שעלתה בי המחשבה להתלוות אליו עוד כמה צעדים, ומשום שכיבדתי את בקשתו שלא אטרח, סבתי על עקבותי ושבתי לביתי. כדי למונעו מלחשוב כך הדגשתי בפניו שמלכתחילה לא עלתה על דעתי להמשיך יותר מעד אותו מקום"...

"איני רוצה להיות דובר שקרים"!

ועיין בספר שיח זקנים (ח"ז) שהובאה שם אפיזודה שסיפר הרה"ג רבי משה מינצבערג שליט"א: "כשהגעתי לגיל בר מצוה הלכתי עם זקני הרה"צ רבי עמרם בלוי זצ"ל ועם אבי ז"ל להתברך אצל הגאון הרב מבריסק זצ"ל. שאל הגאון זצ"ל את אבי אם יש באמתחתי פלפול לדרשת בר מצוה, ענה אבי: "כן". פנה אלי הגרי"ז זצ"ל ואמר: איני מרגיש בטוב, אבל קצת מה"תורה" שלך אשמע. 

פתחתי בדברי השאגת אריה, הוא הקשיב ושאלני על דברי קושיא אחת, עניתי לו, והוא המשיך לשמוע. כעבור זמן מה, תחב את שתי אצבעותיו לשתי אזניו, ואמר: איני רוצה להיות בגדר דובר שקרים, הלא אמרתי שאיני מרגיש בטוב ואשמע רק מעט מן הדרשה, והנה תיכף אתה משלים את דבריך, על כן איני רוצה לשמוע עד תום"...

הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל - "שקר שנאתי ואתעבה"

אישיות תורנית נוספת ממנה יכולים אנו ללמוד בינה מהי מידת האמת היא דמותו הנשגבה של ראש ישיבת לייקוואוד הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל. 

הוה מרגליה תדיר בפומיה: "שקר שנאתי ואתעבה", והיה מקיים בנפשו מדה זו ונזהר היה בה בכל דרכיו שלא יהיה מעורב בהם שום צל או סרך שקר.

אירע פעם שבעיצומה של סעודת "דינר" שנערך לטובת הישיבה ומוסדותיה, והשתתפו בה נדיבים רבים, קם הגאון רבי אהרן זצ"ל ממקומו והכריז במיקרופון לאוזני כולם: "רבותי, חוששני מגניבת דעת! הישיבה בלייקוואוד מסתבר מאד שתצמיח בין השאר גם רבנים גדולים, וראשי ישיבות, אבל להוי ידוע לכל מאן דבעי למידע שאין זו המטרה, כי תכלית הקמת הישיבה היא רק בכדי שלבחורים המסתופפים בין קורותיה, יתאפשר להם ללמוד תורה לשמה"!

למשמע עובדה זו, יחשוב לעצמו הקורא הצעיר "קל מאד לומר זאת, הרי תורה לשמה היא אכן מטרה חשובה מאד", אך צריך להבין שבאותם זמנים הערך של לימוד התורה לא היה כל כך פופולרי בין נדיבי עם, ואמירתו גלוית הלב של הגאון רבי אהרן זצ"ל עלולה היתה לגרום הפסד גדול להכנסותיה של הישיבה.

למרות זאת לא עמד בפניו של רבי אהרן זצ"ל שום דבר המסוגל לדחות את הכנות והאמת הצרופה, כי כל כולו מושרש היה במידת האמת.

"ישיבה בונים רק על יסודות של אמת"!

ידוע שהבנין הראשון של "בית מדרש גבוה" בעיר לייקוואוד שכן בבית קטן עם חצר. בכניסה לחצר נטועים היו מספר עצים משני צדי השער. 

כאשר הזמינו פרנסי הישיבה בבית הדפוס המקומי פנקסי קבלות לתורמים, הגרפיקאי שילב בכל קבלה תמונה זעירה של בנין הישיבה בתוך הבית הקטן, אך בעוד שבמציאות צמחו שלושה עצים מצד אחד של הכניסה ושנים בלבד בצד השני, ערך הגרפיקאי קלות את התמונה כך שנראו שלושה עצים מכל צד, ובכך שיווה לתמונה חזות סימטרית יותר.

משראה רבינו זצ"ל את הקבלות פסל אותן מיד, וכך אמר: "ישיבה בונים רק על יסודות של אמת, חלילה לערב במעשינו אפילו משהו שקר"...

כי רבי אהרן זצ"ל היה איש האמת ונזהר בכל כוחו מכל נדנוד של שקר. 

כזה ראה וקדש!

מידת האמת של הגאון רבי יעקב קמנצקי זצ"ל

מגדלור מאיר היה הגאון רבי יעקב קמנצקי זצ"ל בהליכותיו, בפרט בנושא של מידת האמת, הוא ברח מכל סרך של שקר במעשיו.

בספר שיצא לזכרו מסופר שרבי יעקב זצ"ל התקשה לנוח במשך שעות היום, אחת הסיבות לכך נעוצה הייתה בחששו ויראתו מפני כל אבק של דבר שקר. 

נסביר: אירע פעם שבמשך תקופה קצרה נהג להפעיל במשיבון של הטלפון שהיה ברשותו, "שרות הודעות אוטומטי", היה זה בין השעות שלוש לחמש אחר הצהריים, כל מי שהתקשר באותן שעות שהיו שעות המנוחה של רבי יעקב זצ"ל שמע הודעה מוקלטת שיכול הינו לשוב ולהתקשר אחר השעה חמש. אולם, לאחר זמן קצר חדל להעביר את הטלפון למצב של משיבון מפני שלטענתו כל מתקשר הבין מההודעה כאילו אפשר אז להשיגו, ולא תמיד אכן נשאר בביתו לאחר השעה חמש, וניתן היה לפרש את ההצעה להתקשר שוב בשעה זו כשקר.

רבי יעקב זצ"ל ברוב עדינות נפשו הרגיש שאף פעולה פשוטה זו של הורדת אפרכסת הטלפון ממקומה כרוכה באבק שקר, שהרי בכך גורמים לאנשים לחשוב כאילו מישהו משוחח כעת בטלפון, וכתוצאה מכך הם ממשיכים להתקשר...

"אני לא מצטער - אבל אינני מבין את שאלתך"...

נביא עוד דוגמא לאישיות של אמת כדי שנוכל לחזק את המושג אצלנו.

מאנשי דקשוט היה הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל. עד היכן הגיע דקדוקו ודיוקו של רבינו זצ"ל בכל תיבה ותיבה בטרם הוציאה מפיו ניתן ללמוד מהעובדה הבאה:

אחד מתלמידיו הקשה בפניו קושיא בלימוד, כשרבינו זצ"ל הסכית לדברים, ראה שאין כאן מקום לשאלה כלל, ואמר לו: "אני מצטער"... אך תוך כדי דיבור, תיקן עצמו רבינו זצ"ל, ואמר: "סליחה, אני לא מצטער אבל אינני מבין את שאלתך".

רבינו זצ"ל לא רצה שיתקבל הרושם, שכביכול הוא מצטער על אי-הבנת ה"קושיא", שהרי לפי האמת לא חש צער בלבו, ואף שמטבע לשון זו הפכה למקובלת ושגורה בפי הרבים, תיקן מיד וגילה דעתו: "אינני מצטער".

"לא הגעתי לעיר כדי להשתתף בשמחתכם"

כמו כן מסופר, שפעם הגיע להשתתף בשמחת נישואין שהתקיימה מחוץ לירושלים. והנה, עם היכנסו לאולם, ניגש רבינו זצ"ל היישר אל המחותן שהיה ראש ישיבה חשוב, וגילה את אוזנו: "עלי להודיע את האמת, לא הגעתי לעירכם בכדי להשתתף בשמחתכם, אלא להשתתף בשמחה אחרת".

כשהנוכחים ראו כן תמהו מה ראה על ככה, אמר להם רבינו זצ"ל: הלא גמרא ערוכה היא במסכת חולין דף צד: במעשה דמר זוטרא בריה דרב נחמן עם רבא ורב ספרא. והדברים נפלאים!

הדבוק באמת אינו מסוגל לשמוע סברא שאינה אמת לאמיתה

אך יש עוד בענין זה דגש נוסף הקשור להשגת התורה, והוא: מי שאינו דבוק בדעתו רק באמת לאמיתה אלא מתערבים אצלו גם מחשבות שאינן אמת בטוהרה, הדבר עלול לגרום לו מחמת כח ההרגל שגם בלימודו לא יקפיד על דרך האמת. 

וידוע בשער בת רבים על מרן הרב מבריסק זצ"ל שהיה מקפיד מאוד שלא לשמוע שום סברא או חידוש בדבר תורה שאינו אמת, והיה גוער במי שהיה משמיע באזניו דברים שאינם לאמיתה של תורה באמרו שכל סברא שאינה אמיתית החודרת לראש עלולה לעוות את המחשבה בדברי תורה שלא תהיה לאמיתה של תורה.

אם חבירו טועה - יעמידו על האמת

הענין השני בקנין זה הוא, שעל האדם להשתדל להעמיד את חבירו על האמת, דהיינו, אם רואה שחבירו טועה באיזה דבר בלימודו אל יאמר לעצמו מה זה עניני, וכך ישאיר את חבירו בטעותו. אלא יעמידהו על האמת. ומי שהאמת היא בראש מעייניו זוכה הוא להצלחה בלימוד, כי כשתורת אמת נר לרגליו הקב"ה מצליח דרכו.

והדברים מפורשים במסכת שבת (דף סג.): "אמר רבי ירמיה אמר רבי אלעזר: שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה הקב"ה מצליח להם. ולא עוד אלא שעולין לגדולה". ושואלת הגמרא: "יכול אפילו שלא לשמה? ת"ל "על דבר אמת". ופירש המהרש"א זצ"ל, שכל מה ששנינו שהקב"ה מצליח להם היינו דוקא כאשר האחד מעמיד את חבירו על האמת, שיהיה הפלפול והחידוד על מנת לברר וללבן דברי תורה לאמיתה.

כי מי שאוהב בכל נפשו את התורה, אין אצלו חילוק כלל אם מדובר בלימוד הפרטי שלו או של חבירו, תמיד ישים אל לבו ומגמתו תהיה שהתורה הקדושה תישאר בטוהרה. 

והוי יודע שמצויה רעה חולה בקרב בני אדם שכאשר מבחין הוא בטעות אצל חבירו הנחשב לגדול ותלמיד חכם ממנו שמח הוא בלבבו ומתנחם הוא בעובדה "הנה יש בי מעלה שאין לפלוני", אך מי שהתברך במעלה של "מעמידו על האמת" משתדל הוא ולא חס על רצונו וכבודו בכדי שתצא האמת לרבים. ולעתים התועלת בזה היא דווקא עבורו, כי יתברר לו שחבירו הוא זה שצדק אליבא דאמת וכך נמצא על ידי מידה זו שרווחא שמעתתא עבור שניהם.

המעמיד את חבירו על האמת אות הוא שיש בו "אהבת התורה"!

ויש להוסיף בעומק הדברים: כאשר אדם שם אל לבו שחבירו לא הבין את הדברים על בוריים והוא טורח על מנת להעמידו על טעותו, בכך הוא מפרסם את מידת אהבת התורה הנסוכה בו. ויתירה מזאת אם חבירו מתעקש ועומד על דבריו ולא רוצה לקבל את הביקורת, הרי ביכולתו להשאירו בטעותו באומרו בלבבו: שלום עלי נפשי, מה אכפת לי שחברי טועה בפירוש הסוגיא. אבל מי שאוהב בכל לבו את התורה אינו יכול לסבול כאשר בן ישראל מפרש לעצמו דברי תורה שלא על דרך האמת. 

וכיון שבא לכלל אהבת התורה זה סעד והבטחה שיזכה לסייעתא דשמיא מיוחדת, ועל ידי זה יצליח בלימודו.

גודל הדקדוק של הרב מבריסק זצ"ל

בספר פניני רבינו הגרי"ז סיפר הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל שבדידיה הוה עובדא: זכיתי פעם לראות את מרן הרב מבריסק זצ"ל ביום שבת קודש, ישב הוא בחדר טרם הגיע זמן התפילה, ובחדר אל מול פניו ישב יהודי ומלמל לעצמו פרקי תהלים, תוך כדי כך יצאו מפיו של אותו יהודי, המילים: "ויזכור להם בריתו וינחם ברוב חסדיו". 

מרן הגרי"ז זצ"ל באוזניו הרגישות קלט את הטעות, הוא לא היסס לרגע אלא קם ממקומו, פסע אל עבר החדר ונעמד בפתחו, ואמר: "וינחם כרוב חסדיו". אותו יהודי לא תפס עדיין במה דברים אמורים. הגרי"ז זצ"ל חזר שוב: "וינחם כרוב חסדיו". הפעם הוא ירד לעומק כוונתו, קרא שוב את הפסוק בצורה מתוקנת, רק אז שב הגרי"ז זצ"ל למקומו.

כה חשוב היה לו להעמיד את הדברים על אמיתותם!

מדרך החנופה - לא לתקן את טעות חבירו

פעמים קורה שאדם אינו שש להעמיד את חבירו על טעותו משום שמצפה הוא לקבל ממנו טובת הנאה כלשהיא, או שברצונו להחניף לו, לכן עושה עצמו כאילו מסכים הוא לסברתו או לדבר תורה שבפיו למרות שהוא יודע בתוך תוכו שדבריו סרים מדרך האמת. 

אבל ראוי להזכיר מה שכתב בספר כנסת ישראל (אות רל"ח): "שלא יהיה האדם מכת החנפים ח"ו להראות לו פנים של שקר לסברתו, להחניפו ולהאשירו במבוכתו וטעותו, אלא ישתדל להעמיד אותו על אמיתת הדברים, ויפרוס לו כל ספקותיו ולברר לו טעותו על פניו".

וכעין זה ראה במדרש (שוח"ט א, טז): "הדור הוא תלמיד חכם בשעה שהוא מקבץ את החברים, ולא להחניפם אלא על דבר אמת"!

"זרוק מרה בתלמידים"!

מענין לענין באותו הענין דע מה שפירש היעב"ץ זצ"ל בלחם שמים, שתוכן הקנין של "מעמידו על האמת" הוא: "שלא יעלים האמת מחבירו אם טעה בבירור, וכמו שאמר אבוה דשמואל "אשתבשת", וכמו שמצינו הרבה בתלמוד. כי אין ראוי להניח הטעות והשיבוש בתורת אמת חלילה. ולכן לפעמים מביישין את התלמידים בדברים קשים ומרים, כדי שיעשו בהן רושם שיתנו דעתם לעיין יפה ולחדד שכלם. והרי אפילו רבי הידוע בהפלגת הענוה כמו שאמרו במסכת סוטה (דף מט:): "משמת רבי בטלה הענוה" אמר: כמדומני שאין מח בקדקדו. וכן צוה לבנו: זרוק מרה בתלמידים! ולפעמים מצערים אותם קודם שישיבו להם על שאלותיהם כדי לזרזם".

והמתבונן בדרכי הנהגתם של גדולי הדורות יבחין שזו היתה דרכם בחינוך תלמידיהם, וכמו שכתב היעב"ץ זצ"ל: "זרוק מרה בתלמידים"!

על הרב להעריך את תלמידו כפי מה שהוא

הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל הוה מרגלא בפומיה: כאשר בא תלמיד לפני רבו וקושייתו בפיו, והקושיא אין בה ממש, אם רבו בתשובתו מתייחס אל קושייתו רק מראה לו פנים לתרצה, ואין הוא מגלה את האמת באוזניו שאין בקושיא זו מאומה, הרי זה מעקל ומשבש את מאזני שכלו של התלמיד, כי צריך היה להעמידו על האמת שאין פה אפילו ריח של קושיא. הוא הדין כאשר מקשה התלמיד קושיא במקומה ורבו מקטין מערכה, או להיפך, שמגזים בערכה, הרי שוב הרחיקו משכל הישר ומן האמת.

זהו ההסבר לתופעה הנצפית לפעמים אצל גדולי ראשי הישיבות שמתבטאים הם קשות כלפי התלמידים שלא שאלו שאלה כהוגן, מפני שמרגישים הם שנקרתה לפניהם ההזדמנות להעמיד את התלמידים על אמיתה של תורה, ואין ללמוד מכך ח"ו שזוהי צורת הביטוי הראויה תמיד, אלא שכך נקנית תורה על ידי "מעמידו על האמת". 

יתר על כן: ככל שהתלמיד בעל כישרון ולמדן גדול יותר, כך גוברת האחריות המוטלת על הרב להעמידו על האמת, למרות שלעיתים יש צורך ומקום להעיר לו בחריפות!

הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל - "תמהני עליך שאתה שואל שאלה כזו"

הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל ידוע היה כבעל מדות מופלא שמעולם לא פגע באיש, מה גדול היה הפלא שפעם תוך כדי שמסר הגאון זצ"ל את שיעורו בביתו פנה ואמר לאחד מתלמידיו מהמצוינים שבחבורה: "תמהני עליך שאתה שואל שאלה כזו".

משפט כזה מפיו של רבי איסר זלמן זצ"ל היה נחשב לנזיפה חמורה. לאחר השיעור ניסו השומעים להמליץ טוב בעד אותו תלמיד. שמע רבי איסר זלמן זצ"ל את דברי הסנגוריה והשיב: "עם בעלי כשרון יש צורך במשנה זהירות". 

למה הדבר דומה? לאדם שברשותו סוס מרוץ המסוגל לרוץ במהירות גבוהה, כל בר דעת יבין כי אדם הרוכב על סוס זה חייב הוא להיות מיומן וזהיר עד מאד ברכיבתו, וככל שהסוס מהיר יותר, על הרוכב להוסיף משנה זהירות, וזאת מפני שכשסוס מהיר סוטה מן הדרך הרי תוך זמן קצר הוא מתרחק ממסלול הרכיבה מרחקים עצומים.

באותה מידה: כאשר צעיר בעל כשרון סר מן הדרך הנכונה, סטייתו מסוכנת עשרת מונים מאדם מן השורה. כי כהרף עין מסוגל הוא להרחיק לכת בטעותו, ואזי במקרה הטוב מסובך האתגר להשיגו ולהחזירו לנתיב הנכון, ובמקרים אחרים אבדה האפשרות לכוונו מחדש לדרך הרצויה. 

ברור אם כן אפוא, שיש להשגיח בשבע עיניים על "בעל כשרון" על מנת שלא יסטה מן הדרך הנכונה.

זאת הסיבה, סיים רבי איסר זלמן זצ"ל את דבריו, שלעיתים מעיר אני בחריפות יתר דווקא לתלמידי המצוינים.

ניתן להכיר זאת בחוש מסביבנו שפעמים רבות אותם אלו שהתברכו במוחות גדולים נושרים הם מן הדרך הנכונה בקלות יתר מבעלי הכישרונות הממוצעים...

הערה נפלאה מהמשגיח רבי מתתיהו סלומון שליט"א

לסיום ראיתי לנכון להביא הערה נפלאה מפיו של המשגיח רבי מתתיהו סלומון שליט"א.

לכשמתבוננים היטב במ"ח קניני התורה מבחינים שכולם המה מידות ותכונות שיש להאדם להשלים עצמו בהם, כגון: "בשמיעת האוזן" "באימה" "ביראה" "בענוה" וכיו"ב. ואילו הקנין הנוכחי עוסק בדאגת האדם דווקא לשלימות חבירו, וכלשון המשנה: "מעמידו על האמת", וטעמא בעי, מאי שנא?

והנראה בזה: שגם קנין זה של "מעמידו על האמת" נובע משלמות הנהגתו של האדם בעניני בין אדם לחבירו, כי אם מתבוננים בסדר הקנינים נראה שהסדר הוא כן: "נושא בעול עם חבירו" - "מכריעו לכף זכות", ואז "מעמידו על האמת". כי מדובר כאן ברצף אחד, מפני שהשלמות של נשיאה בעול עם חבירו הוא לדונו לכף זכות ולהעמידו על האמת כאשר נצרך הדבר.

ועיין בספר הקדוש תומר דבורה (מידת "לשארית נחלתו") שכתב: "וראוי שירצה בכשרות חבירו ולא ידבר בגנותו כלל, ולא ירצה בו כדרך שאין הקב"ה רוצה בגנותנו ולא בצערנו מטעם הקורבה, אף הוא לא ירצה בגנות חבירו ולא בצערו ולא בקלקולו, וירע לו ממנו כאילו הוא ממש היה שרוי באותו צער או באותה טובה", עכ"ל.

הרי לנו שמכך שהוא מעמיד אותו על האמת, מראה בזה שדאגתו נתונה גם על אחרים. 

ועל ידי זה שטובת האחר עומדת מול עיניו משלים הוא את מעמדו כחלק מן הכלל של האומה הישראלית. וזה סגולה גדולה לזכות לסייעתא דשמיא, כי הקב"ה מסייע בידו לזכות לקנין תורה מפני שתורתו היא תורת הכלל. 

ובכלל זה: המסייע את חבירו שתהא תורתו תורת אמת, הקב"ה מסייע לו גם כן, ועל ידי זה ישיג קנין התורה.

 - - - 

לצפיה בשיעור מהרב שליט"א: קניין ל"ט - מעמידו על האמת - חלק א' 15.06.2014 (מתוך ב' חלקים).

לכתבה: ריכוז 26 קניני התורה מהספר הנפלא 'תורה דיליה' [חלק א] - לחץ כאן.

למאמר הקודם: קנין ל"ח "מכריעו לכף זכות" [לחץ כאן] א. מה התועלת ב"הוי דן את כל האדם לכף זכות"? ב. ידוע שמעלה גדולה היא, מדוע הנהגה זו מהדברים שהתורה נקנית בהם? ג. וגם בבית דין של מעלה לעתים דנים את האדם לזכות, והשאלה: מה שייך בדיני שמים לדון לזכות? ד. שאלה יסודית: האם לדון כל אדם לזכות אינו גורם להשפעה שלילית בנפשו?... ומעשיות מגדולי ישראל!

לצפיה בסדרת שיעורים מכבוד הרב שליט"א על מח' קניני התורה - לחץ כאן.