קנין ל"ח "מכריעו לכף זכות"

א. מה התועלת ב"הוי דן את כל האדם לכף זכות"? ב. ידוע שמעלה גדולה היא, מדוע הנהגה זו מהדברים שהתורה נקנית בהם? ג. וגם בבית דין של מעלה לעתים דנים את האדם לזכות, והשאלה: מה שייך בדיני שמים לדון לזכות? ד. שאלה יסודית: האם לדון כל אדם לזכות אינו גורם להשפעה שלילית בנפשו?... ומעשיות מגדולי ישראל!

קנין ל"ח "מכריעו לכף זכות"

פתח דבר:

כבר פירשו בקנין זה רוב המפרשים שענינו הוא לדון את השני לכף זכות.

במאמר הבא נדון ונברר במקחו של הקנין "מכריעו לכף זכות", נתמקד בנקודות הבאות הטעונות פירוש:

א. מהי אכן התועלת הנצרכת ב"הוי דן את כל האדם לכף זכות"?

ב. אף שידוע שמעלה גדולה היא לדון את חבירו לכף זכות, שומה עלינו לבאר מדוע הנהגה זו היא מן הדברים שהתורה נקנית בהם.

ג. להלן יובא מה שמצינו בחז"ל שגם בבית דין של מעלה לעתים דנים את האדם לכף זכות, ונשאלת השאלה מה שייך בדיני שמים לדון לכף זכות?

ד. נדון בשאלה יסודית: האם "הוי דן את כל האדם לכף זכות" אינו גורם להשפעה שלילית על נפשו של האדם, שכאשר הוא מבחין במעשה רע, הרי לכאורה חלף להוקיע ולהשמיץ בלבו את העושה הוא עוד מצדיקו? האם אין זה עומד בסתירה לכלל "הוכח תוכיח את עמיתך"?

ה. לסיום: נביא מעשים נבחרים מסיפור חייהם של גדולי הדורות אשר עמלו בנפשם לדון את הזולת לכף זכות.

התועלת ב"הוי דן את כל האדם לכף זכות"

פתח דבר: מלבד התועלת העצומה הנגרמת בעטיה של מדה זו שניצול האדם מכמה עבירות חמורות, כגון לשון הרע, רכילות, נקימה, נטירה וכיו"ב, עוד נכונו לו למתנהג במדה זו תועלות גדולות נוספות:

אמרו חז"ל במסכת שבת (דף קכז.): "אמר רב יהודה בר שילא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: ששה דברים אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא. ואלו הן: הכנסת אורחין, וביקור חולים, ועיון תפלה, והשכמת בית המדרש, והמגדל בניו לתלמוד תורה, והדן את חבירו לכף זכות".

עוד איתא שם בגמרא (שבת דף קכז:): "תנו רבנן: הדן חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות".

ומובא בהרבה ספרים על פי דברי הגמרא הללו, שההנהגה של "הדן לכף זכות" היא עצה נפלאה כיצד יצא אדם זכאי בדין בראש השנה!

קיום "ואהבת לרעך כמוך" תלוי ב"הוי דן"

ובספר יסוד ושורש העבודה קבע בפשטות שאי אפשר להגיע למדת אהבת ישראל ללא שירגיל קודם את עצמו לדון את חבירו לכף זכות.

וז"ל: "אך זה ברור ופשוט שאין אדם יכול לבא אל קיום מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך" על אמיתותה ועל תכליתה בשלימות ותמידיות, אם לא עמד על המדריגה של קיום מצות עשה זו ד"בצדק תשפוט עמיתך" עד תכליתה בשלימות ובתמידיות, כי המה תלויים ואחודים זה בזה. 

ולהבין זה הוא פשוט, דהיינו שרואה בחבירו שעשה איזה מעשה, או יצא מפיו איזה דיבור שלכאורה הוא נגד רצון הבורא יתברך, יש לדון אותו תיכף לכף זכות. ויחשוב במחשבתו בזה"ל: "הריני מוכן ומזומן לקיים מצות עשה של בצדק תשפוט עמיתך", ויתאמץ התאמצות גדול במחשבתו למצוא לו איזה זכות במעשה או בדיבור ההוא, ואז כשהוא צדיק בעיניו בודאי יתאמץ לו גם כן לעשות רצונו באיזה ענינים שיהיה ביכלתו ולקיים בזה מצות עשה של ואהבת וכו'.

אך אם לא דן אותו לכף זכות על המעשה או על הדיבור ההוא, ומוחזק בעיניו בחזקת רשע, בודאי מאז והלאה לא יתאמץ בשבילו לעשות לו איזה טובה בכל יכלתו בעת הצטרכותו אז עובר גם כן על מצות עשה של ואהבת וגו' כנ"ל".

(נ.ב. לסדרת שיעורים מפי הרב שליט"א 'היכל הזכות' כמצוות התורה: "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" ויקרא יט, טו - לחץ כאן)

כשדן לכף זכות ניצול מהשפעות רעות

בספר מתנת חיים (ח"ב עמ' שה) הביא דבריו הנפלאים של שו"ת מהרי"ל דיסקין (סוף חלק א'), ונביא את תמצית דבריו: מדה זו של "הוי דן את כל האדם לכף זכות" מקובל לחשוב שהיא ענין של אהבת רעים בלבד להביט על חבירו בעין טובה, אך באמת שמעלה זו היא בעיקר לתועלת האדם עצמו להגן עליו מהשפעות רעות.

בכוונת הדברים, נצטט עוד מלשונו הזהב: "כשיבוא אדם לעולם האמת מראים לפניו חשבון עוונותיו, ויתכן שיהיו יתרים על מה שנודע לו שעבר בזה העולם. וכאשר יתפלא על החשבון יאמרו לו בבית דין של מעלה שהעבירות היתירות באמת אחרים עשאום, שהושפעו ממנו בראותם אותו עובר על מצוות התורה, וגם עבירות אלו נזקפין על חשבונו בהיות הוא הגורם להן. ובשעה ההיא הוא יטעון לפני הדיינים "הרי אדם ההוא בראותו פעולתי שאינה הגונה היה לו לדון אותי לכף זכות, כי אז לא היה נראה בעיניו כמעשה רע ולא היה מושפע ממנו לרעה, ואם כן העבירה תשאר באשמתו ואין להאשימני בה". אמנם טענה זו רק תתקבל בבית דין של מעלה אם הטוען הזה הרגיל עצמו במידה זו של להיות דן לכף זכות. 

והוא עומק כוונת מאמר הנ"ל: "כשם שדנתני לזכות כך המקום ידינך לזכות", כי מי שהורגל במדה זו יעמוד לו לעתיד לבוא לזכות בדין שמים לפני המקום.

הרי לך בזה עצה נפלאה אשר קיומה מביאה את האדם לכמה מעלות טובות, שכל פעם שאדם רואה דבר מכוער או מעשה בלתי הגון, ישתדל להביט עליו בעין טובה ולמצוא לימוד זכות על הפועלים במעשה ההוא, ומתן שכרו בצדו ומיד, באשר ניצול על ידי זה מלהיות מושפע לרעה. ולפי האמת הרבה פעמים הוא כך כי מום שבך אתה רואה בחבירך, ורק מי שברצונו לראות רע בהיותו בעצמו רע, הוא באמת רואה רע ונופל ברעה יותר ויותר, עכ"ל.

"החושד בכשרים לוקה בגופו"

ומאידך גיסא בוא וראה עונשו של מי שאינו דן לכף זכות, שהרי הוא נכנס בגדר מה שמובא בגמרא במסכת שבת (דף צז.): "החושד בכשרים לוקה בגופו", וזה לשון הרמב"ם זצ"ל בהלכות תשובה (פ"ד ה"ד): "ומהן חמשה דברים העושה אותן אין חזקתו לשוב מהן, לפי שהם דברים קלים בעיני רוב האדם ונמצא חוטא והוא ידמה שאין זה חטא. ואלו הן וכו', והחושד כשרים, אומר בלבו שאינו חטא לפי שהוא אומר מה עשיתי לו וכי יש שם אלא חשד שמא עשה או לא עשה, והוא אינו יודע שזה עוון שמשים אדם כשר בדעתו כבעל עבירות". 

הטעם שהדן לכף זכות הוא מקנייני התורה

במושכל ראשון נראה שהדן לכף זכות הוא בעל מדות נאותות, ואפשר עוד שהדבר הוא חיוב גמור מצד מצות (ויקרא יט, טו) "בצדק תשפוט עמיתך", אבל קשה להבין מה ענינו לקנייני התורה המנויים במשנתנו?

המהר"ל זצ"ל בדרך חיים כותב לגבי מידות אלו של "נושא בעול עם חבירו" ו"מכריעו לכף זכות": "כשהאדם מתנהג בהם מראה שחפץ הוא "בטוב" כי בזה שמכריע את חבירו לזכות רוצה להביא אותו אל האמת והשלום. ודרך התלמידי חכמים להרבות שלום בעולם, וכמו שאמרו (סוף ברכות): "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם". ולא רק שלום אלא כל דבר טוב כמו הדעת והאמת, ואדם כזה ראוי אל התורה שהיא הטוב, וכדכתיב (משלי ד, ב) "כי לקח טוב נתתי לכם". וכאשר הוא מתנהג עם חבירו במידות אלו מורה כי הוא טוב בעצמו, וראוי לנחול התורה שהיא טוב. כי לעולם הדומה יבוא אל הדומה, ואם אינו טוב איך יירש דבר שהוא דבר טוב, הרי לך כי הטוב ראוי אל הטוב".

ביאור הדברים: כשהאדם דבק בפעולותיו בדיבורו ובמחשבתו לגרום טוב לחבירו, ולראות אך את הטוב שבו, נמצא שבכך מהותו נשלמת אל הטוב, וכביטוי המפורסם: "אחר הפעולות נמשכים הלבבות", ובכך ראוי הוא לזכות ולקבל את מקור הטוב, תורתנו הקדושה.

לדון לכף זכות - היסוד לכל מצוות שבין אדם לחבירו

עוד חזיתי בספר מתנת חיים, וזהו תוכן דבריו: ידוע כי החיוב לדון לכף זכות הוא מצות עשה מדאורייתא שנלמדת מהפסוק (ויקרא יט, טו): "בצדק תשפוט עמיתך". 

אבל בפרשה זו נצטווינו במצוות רבות וככל סדר המצוות הכתובות שם, ונראה מכך, שרוב רובן של המצוות שבין אדם לחבירו, קיומן תלוי בהיות האדם דן את חבירו לכף זכות. זאת משום שכאשר המבט של האדם אל עבר מעשיו של זולתו הוא לכף זכות, אין מקום לרכילות, שנאה, נקימה, נטירה ושאר מרעין בישין... וניתן אף לקיים כיאות את הכלל הגדול של "ואהבת לרעך כמוך". 

ממוצא הדברים אתה למד, שכשיקנה האדם בנפשו מדה נכונה זו, הרי כבר ימצא בקרבו את המפתח להנהגת יושר בינו לבין חבירו.

"הדן לכף זכות" - בכלל "הבאת שלום"

ומאור עינינו - רש"י זצ"ל, פירש במסכת שבת (דף קכז:): "דן את חבירו לכף זכות - הוא בכלל הבאת שלום, דמתוך שהוא מכריעו לזכות, ואמר: לא חטא לי בזאת, אנוס היה, או לטובה נתכוון - יש שלום ביניהן".

ובוודאי על ידי שהאדם חי בשלום וביושר עם כל הסובב אותו, ולא רוכש לו אויבים ושונאים, ישיג מנוחת הנפש וישוב הדעת. והרי ידוע שהדבר הכרחי ללימוד התורה כי "שמעתתא בעי צילותא".

"עשה לך רב וקנה לך חבר" - רק אצל ה"דן לכף זכות"

ובספר ברכת אברהם הביא עוד מהרוח חיים (פ"א מ"ו), שביאר מה שסמך שם התנא הוי דן את כל אדם לכף זכות ל"עשה לך רב וקנה לך חבר", וז"ל: "ואמר "עשה לך רב" אף כי אינו ראוי להיות לך רב, "וקנה לך חבר" להתייעץ עמו גם בעניני עבודת הבורא, כי אם חכם אתה בעיניך, היצר הרע יוכל לסמא עיניך ויישיר לך העקוב והרכסים, ולכן תתיעץ עם חביריך כי יצרך אינו קרוב לו כל כך להטעות. 

והוי דן וכו', ר"ל ובתנאי שתדון לכף זכות, כי בלתי זאת לא תכון חבורתך עמו כי יתראה בעיניך כי הרב או החבר אינם עושים כהוגן ויפול מריבה ביניכם לכן אומר: "והוי דן את כל אדם לכף זכות". 

והרי ידוע שהרב והחבר הם תקנה גדולה בכל ענייניו הרוחניים של האדם, הן בתורה, הן ביראת שמים, וכמו שכתב רבינו יונה זצ"ל באגרת התשובה (סוף דרוש א'). ובאם לא יאמץ לעצמו ההנהגה של "הוי דן", לא יוכל לעשות לו רב מדריך ולא יקנה לו חבר נאמן, כי כל מעשיהם ידמו לו כמעשי רשע, ויפסיד בנפשו מעלות טובות ויקרות. 

למדנו אפוא ש"מכריעו לכף זכות" הוא שורש גדול בדרכי קניית התורה.

מה שייך לדון לכף זכות, בבי"ד של מעלה?

והבאנו לעיל מדברי הגמרא במסכת שבת (דף קכז:) "תנו רבנן: הדן חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות". ויש לשאול קושיא עצומה, וכבר התקשו בה האחרונים, מה שייך בבית דין של מעלה לדון לכף זכות? התינח אצל בני אנוש מובנת ההוראה לדון לצד זכות שהרי אדם יראה לעינים ואינו מודע כלל למצפוני הלב, אבל לפניו יתברך שהכל גלוי וידוע והוא בוחן לבות וחוקר כליות מה שייך לומר "דנין אותו לזכות", הא ליכא כלל ספיקא כלפי שמיא?

ומצינו בדברי רבותינו ז"ל, שתירצו קושיא זו בכמה אופנים:

באותו המעשה ניתן למצוא צדדים שונים

הגאון רבי חיים פרידלנדר זצ"ל (שפתי חיים מועדים) כותב: אין הכוונה חלילה שאצל הקב"ה יש ספק כיצד ובאיזה אופן נעשה המעשה, כי הרי הכל גלוי וידוע לפניו, אלא שעל אותו מעשה כמו שהוא, ניתן להביט עליו באופנים שונים, כי אפשר לדונו בכל חומר הדין בלי ויתור כלל, ומאידך ניתן לדונו בשיתופה של מידת הרחמים. לדוגמא: כאשר חטא במזיד, ניתן למצוא בעומק לבו ודעתו, צדדים אשר לא היה החטא בלב שלם ואינו נחשב לזדון גמור, בחינה זו קרויה אצל הקב"ה שהוא דן לכף זכות.

נמצא שהאדם קובע במו ידיו לפי הנהגתו עם הזולת באיזה מבט הקב"ה ידון אותו, אם דן הוא אחרים תדיר לכף חובה ובחריפות יתר, ואינו מוותר כמלוא נימה על מה שעוללו לו, אזי גם אותו דנים בכל חומר הדין.

ע"י דיון לכף זכות ניתן לקבוע את מהות המעשה

בספר שיחות מוסר (מאמר ק"א) מבאר הגר"ח שמואלביץ זצ"ל, הנה כתוב (קהלת ז, כ): "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", ונראה שאין הפירוש שגם הצדיק חוטא ופועל רע, אלא שגם במעשים הטובים של הצדיק לא ימלט שלא יהיה בהם חסרון קל, דהיינו איזה פניה רעה בלבו, ולעתים יש גרעון במעשה עצמו, או תוספת אשר לא נרצה. ובכלל מצוה זו של "בצדק תשפוט עמיתך" נכלל גם החיוב לדון את אותו מעשה טוב שמעורב בו מעט רע, לכף זכות, דהיינו לייחס את עיקר המעשה לכוונה טובה.

ואופן זה של "הוי דן את כל האדם לכף זכות" אפילו אצל בני אדם אינו נובע מחוסר ידיעה, אלא אף במעשה ידוע. ולכן כיון שחס אדם על חבירו לדון את מעשיו שהיה מקום לתלותם ברע שבהם ולפרשם כמעשה פגום, מכל מקום הוא מייחס אותם אל הטוב, אזי גם המקום ב"ה כשיבוא לדון את מעשיו שלו, ידונם בזה האופן - לטובה. ועיין בספר שמירת הלשון (שער התבונה פרק ד) שכתב כעין פירוש זה.

"באין כל מעשיו ונפרטין לפניו"

וראיתי בספר בני חיל דבר נפלא, ואלו דבריו: 

הילקוט שמעוני (פרשת האזינו רמז תתקמב) מביא על הפסוק "ואין עול": "כשאדם נפטר מן העולם באין כל מעשיו ונפרטין לפניו ואומרים לו כך עשית ביום פלוני ואין אתה מאמין בדברים הללו, והוא אומר הן, והן אומרים לו חתום וחותם, שנאמר "וביד כל אדם יחתום".

דברי המדרש האלו הם לכאורה סוד כמוס וחידה נעלמה, כי איך יתכן שבעולם האמת, במקום שאין דריסת רגל לשקר, שעדיין יש פתחון פה לאדם לומר שהמעשים שעשה אינם שלו. 

ועוד קשה, לכאורה יש כאן סתירה מיניה וביה, כי בתחילה אמר "הן" כלומר שהוא מאמין שאין אלו המעשים שלו, ואחר כך כשאומרים לו לחתום אז חותם, וקשה, אם אכן לפי אמונתו לא היו אלה מעשיו מדוע הוא חותם? ועוד קשה, מה הלשון "באין כל מעשיו ונפרטין לפניו", מה מקום יש לפרט במעשה, הרי או שנעשה או שמא לא נעשה?

נבין את זה על פי מעשה שאירע עם הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל: הדבר היה באמצע הדרשה שנשא באחת מהבתי כנסיות, לפתע דפק בחוזקה בידו על הסטנדר וצעק: "דעו לכם שמתפללי "בית כנסת זה" יתנו את הדין בשמים על עוון חילול שבת וגילוח בתער"!!... 

תיכף ומיד הסביר את דבריו, וכה סיפר: הכרתי יהודי ב"מחנה יהודה" שהיתה בבעלותו מספרה ונהג הוא לגלח את לקוחותיו בתער, הלכנו אני וחברי לדבר על לבו בכדי להניעו מלעבור על איסור דאורייתא של גילוח בתער. אותו יהודי לא היה מהטיפוסים הקלים, אחר שביקרנו אצלו מספר פעמים הודיע לנו נחרצות, שאם נשוב וננדנד לו, לא די שיגלח בתער, הוא אף יפתח את המספרה בשבת!

אנו לא שמנו את לבנו לאיומיו, לא התייאשנו ודיברנו רבות אל הנקודה היהודית שעדיין פיעמה בתוך תוכו, עד שהמאמצים אכן נשאו פרי והוא קיבל על עצמו שלא לגלח בתער וגם לא לפתוח בשבת.

אחרי זמן מה נודע לנו שאותו יהודי חזר לסורו ושוב הוא מגלח בתער, ולא זו בלבד אלא שהמספרה פתוחה שבעה ימים בשבוע! 

לשמע הדבר פנינו אליו שוב ושאלנוהו מדוע חזר לדרכו הרעה? 

ואז הוא סיפר לנו דבר נורא: אותו יהודי לא נהג כמובן לבקר בבית הכנסת, אך לפני ימים מספר חל יום הזיכרון של אביו, ומפני שכיבד את זכרו שאל את מרעיו היכן קיים בית כנסת שיכול הוא לומר בו קדיש, שלחו אותו לבית הכנסת הזה...

עשה הוא כדבריהם ושם את צעדיו ל"בית הכנסת", כשנכנס קידם את פניו שלט גדול באותיות של קידוש לבנה: "אסור לדבר בשעת התפילה וקריאת התורה" בשולי השלט היה אף ציון מקום למקור האיסור בשולחן ערוך.

משבחן את סביבתו, הבחין מתחת לאותו שלט ביהודי שבעיצומה של התפילה פורט הוא דולרים לחבירו, ואף שוחח עמו על שער הדולר וכו', נענה אותו יהודי ואמר "כה הזדעזעתי שמיד נפלה החלטה בקרבי, הרי אתם הרבנים באים לדבר איתי פעם ועוד פעם שאפסיק מלגלח בתער כי הרי כתוב ב"שולחן ערוך" שאסור, תמהתי בלבי כיצד אתם באים להעיר לי כאשר בבית הכנסת שלכם אינכם מקפידים לשמור על מה שכתוב בשולחן ערוך?!...

לכן חזרתי למנהגי כמקדם לגלח בתער, ומעתה אל תעזו לדרוך אצלי שוב, אינני מעונין לשמוע מכם יותר"... עד כאן המעשה שהיה.

על פי זה נפתח לנו צוהר בדברי הילקוט: "באין כל מעשיו ונפרטין לפניו", כי כשמגיע דינו של אדם בבית דין של מעלה לא זו בלבד שיראו לו את מעשיו אלא אף יווכח לדעת לאלו השלכות מרחיקות לכת הם גרמו. לדוגמא: אותו יהודי שפרט דולרים באמצע התפילה, יופתע לגלות שמיוחסים לו עבירות של חילול שבת וגילוח בתער, וכשיטען "מעולם לא גילחתי בתער, ולא חיללתי שבת", יצביעו לפניו על אותו יהודי שחזר לסורו בגללו, וזה מה שנקרא שפורטים מעשיו, כלומר, פורשים בפני האדם את כל התוצאות שגרמו מעשיו.

ולכן אחר כך כשאומרים לו "חתום!" כי אלו הם פרי מעשיך, לא נותרה לו שוב ברירה אלא לחתום.

"כשם שדנתוני לכף זכות כך המקום ידינכם לזכות"!

ממוצא הדברים אתה למד את החשיבות המרובה של הדן את כל אדם לכף זכות, כי יתכן מקרה שאדם מגיע לעולם האמת ומראים לו עוונות אשר לא עשה מעודו, וכאשר יתפלא על כך שמייחסים אליו מעשים אלו, יאמרו לו: אלו מעשיו של פלוני שעשה אותם בגללך, ולכן נזקפים הם על חשבונך בהיותך הגורם להם! 

אמנם לדברי המהרי"ל דיסקין זצ"ל לא סוף דבר הוא כי מענה מוכן בפיו, הרי יטען לפני הבית דין של מעלה, אין העבירות שעשה פלוני תלויות בקולרי מפני שהיה לו לדון אותי לכף זכות ולא להיות מושפע לרעה ממעשי, ולכן האשמה היא על פלוני שלא לימד עלי זכות. אולם טענה זו תתקבל בתנאי אחד, שאותו אדם עצמו רגיל תמיד לדון לכף זכות. 

זה עומק כוונתם ז"ל: "כשם שדנתוני לכף זכות כך המקום ידינכם לזכות"!

גם כשהמעשה שלילי - אפשר שהכוונה זכה וטובה

הגמרא במסכת נדרים (דף סו:) מספרת על איש אחד מבבל שהיה נשוי לאשה מארץ ישראל ולא היו רגילים באותה שפה ולכן היה ביניהם חוסר תקשורת מוחלט, כשהוא ביקש ממנה שתבשל לו משהו קטן לאכול, ואמר לה "בשלי לי שתי עדשים" הוא התכוון שתבשל לו דבר מועט, ואשתו בשלה לו רק שתי עדשים כי כך הבינה לפי שפתה. 

למחרת, חשב לתומו שאם יבקש "שתי עדשים" היא תבשל לו דבר מועט, אז ביקש את אשתו שתבשל לו "גריוא" שזוהי כמות עצומה של אוכל, הוא לקח בחשבון שמכיוון שמדובר בטרחה גדולה, היא תבשל רק כדי סעודה. אבל היא הלכה ובשלה לו את כל הכמות למרות שלא היה בזה צורך. 

כשראה זאת הבעל כעס עליה וביקש שתביא לו "תרי בוציני" דהיינו שתי "אבטיחים", והיא הביאה לו שתי "נרות" כי כך הם נקראים בלשון ארמי. בכעסו פנה אליה ואמר לה שתשבור את הנרות "בבבא", כלומר בפתח, באותו הזמן עבר שם התנא הקדוש בבא בן בוטא, היא הלכה ושברה הנרות על ראשו! 

שאל אותה בבא בן בוטא, מדוע עשית כן? ענתה האשה: כך צווני בעלי! אמר לה בבא בן בוטא: "את עשית רצון בעליך, המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא".

תשובתה של האשה צריכה ביאור, וכי משום "שכך צווני בעלי", הותר לה להכות את התנא הקדוש? ראוי היה יותר שבבא בן בוטא ייסר אותה בדברים על התנהגותה, במקום זאת הוא עוד בירך אותה, מדוע?

ובהכרח נראה מזה שאפילו מעשה שעל פניו נראה כדבר שלילי לחלוטין כמו הכאת התנא הקדוש, כאשר בוחנים את הנסיבות ואת עומק הכוונה ומגלים אז שמדובר במטרה כנה לעשות "רצון בעלה", לא זו בלבד שהמעשה מתוקן הוא, אלא אף ראוי הוא לברכה. 

זאת ללמדך שאף מעשה שעל פניו הוא רע לחלוטין, על ידי שדנים את עושהו לכף זכות נחשב הוא למעשה מצוה!

מהי "שנאת חינם"?

וראיתי בספר זיו אבות שכתב לבאר את המושג "שנאת חנם" שבגינו בית המקדש השני נחרב כדאיתא בגמרא במסכת יומא (דף ט:) "אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות". 

ועל דרך הפשט קשה להבין מהי "שנאת חינם", הרי בדרך כלל כשהאחד שונא את רעהו אין הדבר נובע מ"חינם" ללא כל סיבה, אלא שבדרך כלל הוא שונא אותו משום שעשה משהו נגדו דבר רע, כגון שפגע בכבודו או בממונו, וכי לזה יקרא "שנאת חינם"?

אולם על פי הנתבאר אפשר לומר: למרות שיש לאדם סיבה די הגונה בשביל שיקפיד על חבירו, בכל זאת נחשב הדבר לשנאת חינם כי אם היה מתבונן ודן את פנימיות המעשה היה מוצא לצדד בו לכף זכות, ומעשה רעהו לא היה מתפרש אצלו כפעולה נגדו, וכדוגמת המעשה של בבא בן בוטא, ונמצא שהשנאה שנוטר לו היא אכן שנאת חינם!

החובה לדון לכף זכות - את האדם, ולא את המעשה

אבל מה דפש לן לבאר - אם אמת שכל מעשה באשר הוא חייבים לדונו לזכות, אם כן לא ירחק הדבר שנושפע לשלילה ממעשים רעים. לדוגמא: כאשר נתקלים באדם מדבר שיחת חולין באמצע התפילה, ובכל זאת דנים אותו לכף זכות, הרי בכך סכנה רבה רובצת לפתחנו שהאיסור החמור יוקל בעינינו, וייעשה נוח להיכשל בו.

אבל הסבר הענין הוא כפי שמובא בשם הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, וכך אמר: יש להבדיל ולעשות חלוקה ברורה, החובה לדון לכף זכות מתייחסת ל"גברא", שלגביו יש להעלות כל מיני צדדים וכל טצדקי דאפשר שעל פיהם נוכל להבין פשר מעשהו וכך לא נפסול אותו לגמרי. אבל כשנשים מבטנו אל המעשה עצמו - אין שום מקום לדונו לזכות ולרחמים, וכשמבחינים בפטפוט באמצע התפילה עלינו לחשוב שמדובר במעשה רע וחמור מאוד.

וראיתי שכן כתב גם בספר מכתב מאליהו (ח"ד מכתב י') דאף שאת האדם צריך לדון לכף זכות, מכל מקום את עצם המעשה צריך לבחון בעין הביקורת, ואם ימצא בו צד רע, צריך לברר לעצמו פחיתותו וגנותו ע"ש.

זו הדרך אשר נלך בה וכך לא תושפע נפשנו לרעה מדבר עוון!

"בצדק תשפוט עמיתך" מול "הוי דן"

וכתב בספר מערכי לב בענין זה, לכאורה ישנה סתירה בין מצות "בצדק תשפוט עמיתך" ממנה נלמד שיש לדון לכף זכות, לבין מצות "הוכח תוכיח את עמיתך", הגע בעצמך, אם לעולם כל מעשה שנתקל בו עליו לדונו לזכות אם כן התוכחה על מעשים רעים היכי משכחת לה? 

התירוץ הוא: אמנם בלבב פנימה אין לפסול שום אדם שאינו רשע, כי יש מקום לדונו לכף זכות, משום שההנהגה כלפי פנים האדם חייבת להיות כולה חסד, אך כלפי חוץ ינהג מולו ביד תקיפה, וייסר אותו בדברים על כי מרה פי ה'.

הוי דן את כל ה-אדם

וראיתי שמדקדקים בלשון המשנה באבות שאומרת "הוי דן את כל האדם לכף זכות", ולכאורה ראוי היה לומר "את כל אדם", מהו המכוון בכל "האדם"? 

אלא הביאור בזה הוא שכאשר באים לדון את המעשה, צריכים לסקור את "כל האדם" בשלימותו, מה מצבו האישי, איך הסביבה שלו, מה עובר על משפחתו וכיו"ב. רק כשמתקבלת תמונה שלימה וכללית על כל האדם, תהא סלולה הדרך לדונו לכף זכות.

ג' מעשים בענין "הוי דן את כל האדם לכף זכות" 

הגמרא במסכת שבת (דף קכז:) מביאה ג' מעשים הממחישים את הצורך לדון את חבירו בכל מצב לכף זכות, וז"ל המעשה הראשון:

"תנו רבנן: הדן חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות. ומעשה באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר אצל בעל הבית אחד בדרום שלש שנים. ערב יום הכפורים אמר לו: תן לי שכרי, ואלך ואזון את אשתי ובני. אמר לו: אין לי מעות. אמר לו: תן לי פירות. - אמר לו: אין לי. - תן לי קרקע. - אין לי. - תן לי בהמה. - אין לי. תן לי כרים וכסתות. - אין לי. הפשיל כליו לאחוריו, והלך לביתו בפחי נפש. 

לאחר הרגל נטל בעל הבית שכרו בידו, ועמו משוי שלשה חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים, והלך לו לביתו. אחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו. אמר לו: בשעה שאמרת לי תן לי שכרי ואמרתי אין לי מעות במה חשדתני? - אמרתי: שמא פרקמטיא בזול נזדמנה לך, ולקחת בהן. - ובשעה שאמרת לי תן לי בהמה ואמרתי אין לי בהמה במה חשדתני? - אמרתי: שמא מושכרת ביד אחרים. - בשעה שאמרת לי תן לי קרקע ואמרתי לך אין לי קרקע במה חשדתני? - אמרתי: שמא מוחכרת ביד אחרים היא. - ובשעה שאמרתי לך אין לי פירות במה חשדתני? - אמרתי שמא אינן מעושרות. - ובשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות במה חשדתני? - אמרתי: שמא הקדיש כל נכסיו לשמים. 

אמר לו: העבודה, כך היה! הדרתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה, וכשבאתי אצל חבירי בדרום התירו לי כל נדרי. ואתה, כשם שדנתני לזכות - המקום ידין אותך לזכות".

וז"ל המעשה השני: 

"תנו רבנן: מעשה בחסיד אחד שפדה ריבה אחת בת ישראל, ולמלון השכיבה תחת מרגלותיו, למחר ירד וטבל ושנה לתלמידיו. ואמר להם: בשעה שהשכבתיה תחת מרגלותי במה חשדתוני? - אמרנו: שמא יש בנו תלמיד שאינו בדוק לרבי. - בשעה שירדתי וטבלתי במה חשדתוני? - אמרנו: שמא מפני טורח הדרך אירע קרי לרבי. - אמר להם: העבודה, כך היה. ואתם, כשם שדנתוני לכף זכות - המקום ידין אתכם לכף זכות". 

וז"ל המעשה השלישי: 

"תנו רבנן: פעם אחת הוצרך דבר אחד לתלמידי חכמים אצל מטרוניתא אחת, שכל גדולי רומי מצויין אצלה. אמרו: מי ילך? - אמר להם רבי יהושע: אני אלך. הלך רבי יהושע ותלמידיו, כיון שהגיע לפתח ביתה חלץ תפיליו ברחוק ארבע אמות, ונכנס ונעל הדלת בפניהן. אחר שיצא ירד וטבל, ושנה לתלמידיו. ואמר להם בשעה שחלצתי תפילין במה חשדתוני? - אמרנו: כסבור רבי לא יכנסו דברי קדושה במקום טומאה. - בשעה שנעלתי במה חשדתוני? - אמרנו: שמא דבר מלכות יש בינו לבינה. - בשעה שירדתי וטבלתי במה חשדתוני? - אמרנו: שמא ניתזה צינורא מפיה על בגדיו של רבי. - אמר להם: העבודה, כך היה. ואתם, כשם שדנתוני לזכות - המקום ידין אתכם לזכות".

דרגה מעל דרגה ב-"דן את חבירו לכף זכות"

ויש להתבונן, מדוע מאריכה הגמרא בסיפור שלושת המעשים הללו, הרי רב הדמיון ביניהם? לשם מה האריכות המופלגת? 

התירוץ לשאלתנו מתבאר בחדושי אגדות למהר"ל זצ"ל (חלק ראשון עמ' סט - מסכת שבת) וז"ל:

"והביא ג' מעשים זה אחר זה שלא יאמר האדם דודאי יש לדון את האדם לכף זכות היינו בדבר שאין הנאה רבה לחוטא ולמה יחטא בדבר כמו זה, ולפיכך מעשה ראשון שאף שהיה בענין גזל שהאדם נהנה ודרך האדם לעבור, ומעשה השני בענין עריות שהאדם נהנה ממנו, וכן המעשה השלישי. ולא יאמר גם כן כאשר יכול לדון אותו לכף זכות בדרך קרוב, אבל אם אינו יכול לדון אותו לכף זכות רק בדרך רחוקה מאוד ויש לו לומר שאין לדון אותו לכף זכות, ולכך מביא ג' מעשים שכל אחד היו דנין אותו לכף זכות בדרך רחוקה מאוד אפילו הכי היו דנין אותו לכף זכות. והג' מעשים שהביא הוא חזקה לדון אותו לכף זכות בכל דבר.

ודע כי במעשה הראשון לא היה רק דבר אחד, דהיינו מה שאמר תמיד אין לו, ואין זה רק ענין אחד ובדבר אחד יש לדון לכף זכות מפני שאין צריך לדון אותו רק בדבר אחד לכף זכות, והמעשה השני צריך לדון אותו לכף זכות בשני דברים, דהיינו שהשכיבה מרגלותיו, וירד וטבל ושנה להם, ובמעשה הג' צריך לדון לכף זכות בשלשה דברים שנכנס למקום סתר הוא אחד, וחלץ תפילין הוא השני, וירד וטבל הוא הג' ואפילו הכי היו דנין אותו לכף זכות. ומעתה צריך לעולם לדון את האדם לכף זכות. ולפיכך סדר דברים אלו בחכמה וטעם". עכ"ל.

לשם מה נברא בעולם "שכל עקום"?

ומפי הסבא מקלם זצ"ל נמסר, ששאל הרי כל בריאה שישנה בעולם נבראה למטרה וצורך כל שהוא, לשם מה ולאיזה תכלית נברא ה"שכל העקום", הרי מדרכו לעוות כל דבר ישר? 

ענה הסבא זצ"ל: שכל עקום נברא כדי שיהא ביד אדם כלים לדון את הזולת לכף זכות! כי פעמים שצריכים לעקם את השכל כדי למצוא צד זכות רחוק, אשר אינו מתגלה בשימוש ב"שכל הישר"!

לקנות עציץ בעיצומה של לוויה?!...

לסיום נביא כמה עובדות מהם ניתן ללמוד שחייבים תמיד לדון לכף זכות, ואפילו בדרך רחוקה מאוד כלשון המהר"ל זצ"ל: 

הגאון רבי אריה לוין זצ"ל סיפר מעשה שאירע, הוא ציין שהדבר עורר בקרבו את הנחיצות לדון כל אדם בכל מעשה לכף זכות: 

השתתפתי במסע הלווייתו של רבי אליעזר ריבלין ז"ל שהיה מנקיי הדעת שבירושלים ושימש כגבאי צדקה וכמזכיר במושב זקנים. לאותו נפטר חשוב, היה ידיד וריע משכבר הימים רבי שמואל קוק ז"ל שמו, הם עבדו בצוותא במשך כשלושים שנה, כשבמשך כל חייהם היו הם נאהבים ונחמדים אחד לשני. 

בעיצומה של ההלוויה ראיתי לפתע שרבי שמואל ז"ל פורש משאר האנשים הרבים שליוו את חבירו המנוח בדרכו האחרונה לבית עולמו, ולא זאת בלבד, בזוית עיני אני קולט אותו נכנס לחנות פרחים ולאחר כמה דקות הוא יוצא עם עציץ פרחים גדול ביד.

חשבתי בלבי איך יכול להיות שרעו הקרוב של המנוח בחייו, לא יגמול עמו חסד של אמת כיאות, וכי לא מצא שעה מתאימה לקנות את העציץ אלא בעיצומו של מסע ההלוויה? 

אזרתי אומץ בנפשי כדי לא לעבור על "הוכח תוכיח", נגשתי אליו ואמרתי לו: "ילמדני ואדע גם אני, הלא שנים רבות היית ריע כאח למנוח, מדוע אם כן פרשת מהלווייתו כדי לקנות עציץ?".

הסביר לו אותו יהודי דברים כהווייתם: מזה שנים שאני מטפל במצורע הנמצא בבידוד מוחלט מן העולם, והוא מת אתמול. מטעמים מובנים, החליטו הרופאים שאינם יהודים לשרוף את כל בגדיו וחפציו, בכללם גם את זוג התפילין שהניח בימי חייו. מאוד הפצרתי בהם שלא ישרפו את התפילין. בסופו של דבר סוכם ביני לבינם שאם עד השעה שתים עשרה היום בצהריים אביא עמי עציץ גדול, הם יאותו לקבור בו את התפילין, לכן מוכרח הייתי לרוץ ולקנות את העציץ על מנת לשמור את התפילין מביזיון!

גם במעשה החמור ביותר ישנם צדדי זכות

מקובל בפי כל הסיפור על סנגורם של ישראל רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל: צום ט' באב היה אותו יום, בעוד הוא הולך ברחובה של עיר מבחין הוא ביהודי שהיה אוכל ושותה כרגיל, פנה אליו רבי לוי יצחק זצ"ל: "בני, בוודאי ששכחת שתשעה באב היום", לא רבינו! השיב היהודי, זוכר אני היטב את התאריך. 

שאלו שוב: אולי לא קרית ולא שנית ואינך יודע שבתשעה באב אסור לאכול? הוא ענה בנחרצות, יודע אני היטב את ההלכה. רבי לוי יצחק זצ"ל לא הרפה, אם כן כנראה חלוש אתה, והרופאים אסרו עליך להתענות, היהודי השיב בעזות: ח"ו בריא ושלם אני. 

נשא רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל עיניו למרום ואמר: רבונו של עולם: ראה עד היכן מגעת מדת האמת של היהודי, נוח לו לעשות את עצמו רשע, ובלבד שלא יוציא דבר שקר מפיו!...

לאיפה נעלמו הביצים?

פעמים שהדרך לדון לכף זכות מצריכה חשיבה מקורית במיוחד, יעיד על כך הסיפור הבא:

מוכר ביצים התגורר בירושלים של לפני כמאה שנים, בוקר אחד כשנכנס לחנותו הבחין שחסרים לו כשלושים ביצים. בתחילה לא שם אל לבו, אך משחזרה התופעה על עצמה מדי בוקר גרם לו הדבר עגמת נפש מרובה. בתחילה חשב בוודאי מדובר בגנב, אבל אחרי שבדק וראה שאין שום סימני פריצה בדלת, התגנב בלבו החשד שיד בעל החנות הסמוכה במעל. הלך מוכר הביצים לרבי שמואל סלנט זצ"ל והציע לפניו צרתו, הסכית רבי שמואל זצ"ל לדבריו. 

כשכילה לדבר יעץ לו רבי שמואל סלנט זצ"ל כדברים דלהלן: קח שלושים ביצים, בשל אותם במים עד שייהפכו לקשות, והנח אותם בראש ערימת הביצים... 

פליאתו של האיש גברה, מה אכפת לו לגנב אם הביצים קשות או רכות המה, חשב בלבו. אבל הוא עשה כדברי הרב ששמע שפקחותו הלך לפניו.

ויהי בהגיע הבוקר שפתח את חנותו, מה נבהל למראה עיניו, נחש גדול ואימתני היה מונח מת על גבי הקרקע. התברר שאותו נחש הוא "גנב הביצים", וכשבלע ביצים קשות נחנק ומת!

סיפור זה מאלפנו בינה, עד היכן יש לאמץ את המחשבה בכיוונים לא צפויים, בכדי לדון תמיד לכף זכות.

לימוד זכות על אדם שפל

נסיים עם מעשה שאירע עם הכהן הגדול מאחיו רבינו בעל החפץ חיים זצ"ל (ראה חפץ חיים החדש עה"ת פ' קדושים עמ' קיב):

בעת שהותו בוורשה צעד רבינו אל בית הכנסת המקומי, באמצע דרכו עצר אותו יהודי והוציא מכיסו שטר בן חמשה רובלים וביקש עודף, באומרו שחייב הוא לרבינו רובל עבור ספרים שרכש ממנו.

ענהו רבינו זצ"ל שאינו זכור חוב זה, ובאם רצונו בכל אופן להחזיר את החוב יפנה במטותא לחתנו, כי הוא זה המנהל כל עניני הוצאת ומכירת הספרים.

לשמע הדברים הודה הלה שאכן בדה את דבר החוב מלבו, וכל כוונתו היא להעניק לרבינו מתנה בת רובל.

הודה לו רבינו זצ"ל על המחווה, אך הבהיר שאינו נוהג לקבל מתנות...

אם כך, אמר, מבקש הוא לתרום רובל זה לישיבה.

לכך ניאות רבינו זצ"ל, והוציא את ארנקו מכיסו על מנת להחזיר לו עודף, הלה שלא היה אלא גנב ערמומי המתין לרגע זה, חטף את הארנק ונמלט עם כל תכולתו - ארבע מאות רובלים שהיו מיועדים לצורך הדפסת הספרים!

ביקשו הנוכחים לרדוף אחריו ולתפסו, אך רבינו זצ"ל הפציר בהם שלא יעשו כן. מי יודע האם אינו זקוק לכסף, אולי יש לו בת בוגרת להשיא וכיו"ב...

למדנו אפוא שאפילו גנב שפל, החפץ חיים זצ"ל ראה צורך לדונו לכף זכות! 

ונשימה הדבר אור לנתיבותינו להיזהר לדון תמיד לכף זכות, ובזה נזכה לעשות קנין בנפשנו ונזכה לעלות בתורה וביראת שמים.

 - - - 

לצפיה בשיעור מהרב שליט"א: קניין ל"ח - מכריעו לכף זכות 12.06.2014.

לכתבה: ריכוז 26 קניני התורה מהספר הנפלא 'תורה דיליה' [חלק א] - לחץ כאן.

למאמר הקודם: קנין ל"ז - "נושא בעול עם חבירו" [לחץ כאן] במאמר הבא נתבונן במעלתו של ה"נושא בעול עם חבירו", בגדרה ומהותה, מה הם הגורמים לזכות במידה זו, ומה הם מפסידיה. נביא גם מקורות מדברי חז"ל ומגדולי הדורות בחשיבותה של תכונה זו, וניווכח כי השלם בה זוכה לגדולה!

לצפיה בסדרת שיעורים מכבוד הרב שליט"א על מח' קניני התורה - לחץ כאן.