טוען...

קניין ל"ט - מעמידו על האמת - חלק א'

הורדת MP4 הורדת MP3

 בית מדרש 'קהילות פז', בני ברק
 תאריך פרסום: 15.06.2014, שעה: 08:04


יז' סיון תשע"ד - קניין לט'- מעמידו על האמת – חלק א'  - מח' קנייני התורה

 

בארבעים ושמונה דברים שבהם נקנית התורה

 

רש"י אומר: רודף אמת ושלום על הכל,

"ומעמידו על האמת" פירוש נוסף אומר רש"י: על בוריו של הלכה, זה להעמידו על האמת

 

מדרש שמואל אומר: זאת צריך שיעשה, שלא יהיה שמח שיכשל חברו בדבר הלכה, אלא אדרבא הוא לעולם מעמידו על האמת, ועושה עמו באופן שיידע הדבר לאמיתו.

יש אדם שהוא מבסוט שהוא טועה והוא לא מתקן אותו כי ככה יש לו יתרון עליו, תמיד הוא יוכל להגיד: הוא לא יודע שום דבר תראה מה הוא עושה.

אבל לא, מעמידו על האמת זה אדרבא: זה לעולם מעמידו על האמת, ועושה עמו באופן שיידע הדבר לאמיתו, ויתפטר מהכישלון והטעות והשגה.

 

זאת אומרת: חפץ בטובתו של חברו להעמידו על האמת, אדם כזה יזכה לקניינה של התורה, מה התורה באה לתקן את כולם, מה אתה רוצה להשאיר את כל האנשים בקלקולם? איך אתה תזכה לקניין התורה? אתה עושה הפך התורה, התורה רוצה שכולם יידעו את האמת אז מעמידו על האמת", זה אחד הדברים שקונים את התורה.

 

ו'דרך חיים' אומר: ועוד יותר מזה שמשתדל עם חברו להביאו אל האמת, לא רק אם הוא נכשל ומעיר לו ומעמידו על האמת, אתה גם דואג להביאו אל האמת דהיינו: גם עוזר לו להביאו אל האמת.

 

ה'לחם שמים' אומר: שאל יעלים האמת מחברו אם טעה בבירור, או לא ירד לסוף דעתו, ואמר לו אבו דשמואל: "השתבשת", וכמו שמצאנו הרבה בתלמוד: כי אין להניח את הטעות והשיבוש בתורת אמת חלילה, צריך להעיר לו שלא להגיד דברים משובשים ולא נכון, ולכן לפעמים מביישין את התלמיד בדברים קשים ומרים, למה עושים זאת?: כדי שייעשה בהם רושם, שיתנו דעתם לעיין יפה ולחדד את שיכלם, לא העיקר להגיד: "כן כן הבנתי", מה 'הבנתי?' תגיד בדיוק תחזור על הדברים.

צריך לפעמים לבייש את התלמידים בדברים קשים ומרים, כדי שייעשה בהם רושם, ובפרט אם רואים אדם שחוזר על עצמו.

 

יש אנשים רבים המשקרים בלימוד, ומה זה משקרים בלימוד: הוא לא בודק עד הסוף, הוא לא דק היטב ולברר את הכל ולהעמיד דבר על בוריו, אלא בסדר אני יודע הבנתי! כן הבנתי, ואם הוא מתבלבל "לא נורא ססס-סליחה התבלבלתי", מה זה 'סליחה התבלבלתי?' אתה יכול לעשות כך גם להלכה? אתה יכול גם לאחרים שישאלו אותך גם כן להלכה ככה, ואז מה קרה? אתה מפיץ טעויות ושקרים?

אז כשרואים אחד כזה שלא נוחת להלכה כמו שצריך, אז לפעמים צריך לביישו גם בדברים קשים וגם מרים כדי שיעשה בו רושם, ויתן את הדעת לעיין יפה ולחדד את השכל.

והרי אפילו רבי, רבינו הקדוש היה ידוע בהפלגתו בענווה ציווה לבנו: זרוק מרה בתלמידים!."כתובות" קג', להכות מרה בתלמידים "להכות גערה במבין מהכות כסיל מאה".

ולפעמים מצערים אותם קודם שישיבו להם על שאלותיהם, כדי לזרז אותם, להעמידם על האמת ויושר כדי שישימו ליבם לדקדק הרבה ולטרוח בשכלם, מה פירוש ולפעמים מצערים אותם קודם שישיבו להם על שאלותיהם?: מקשים להם קושיות, סותרים להם את הדברים, אומרים להם ככה ואומרים להם ככה, "נו אז תגיד כבר את התשובה", אומר "לא! תחפש". ושוב: אם נגיד כך אז למה אתה אומר כך, ואם תגיד כך אז למה לא כך? והילד, הנער, בחור ישיבה האברך, מתחבט, ולפעמים מצערים אותם קודם שישיבו להם על שאלותיהם, כדי לזרזם לחפש, לא לתת להם תשובה "אינסטנט", מה בסוף מה ההלכה. מה בסוף מה ההלכה? אלא להעמידם על האמת ויושר כדי שישימו ליבם לדקדק הרבה ולטרוח בשכלם. {כל אלה שיטות ודרכים 'להעמידו על האמת'}.

 

 

ה'תפארת ישראל' אומר: שיביא לו בענייניו ראיות מוכיחות עד שיעמידו נכון על נקודת האמת. כיצד מעמידו על האמת? מביא ראיות שמוכיחות שיש בהם הוכחה עד שיעמידו על האמת.

זאת אומרת: אדם צריך להוכיח את עצמו: בראיות, בהוכחות, במקורות, בשורשי הדברים כדי שיידע שהוא עומד על דבר על בוריו.

לא לקחת ליקוטי הלכות ומזה לפסוק וכו' וכו', זה טוב לאדם שאינו יודע כלום ומשהוא שיידע, אבל ללמוד צריך ללמוד, וללמוד צריך לדעת איך ללמוד ולהתחיל מהיסוד.

 

וכעת לעובדות ולמעשים

 

מורגלא בפומיה דרבי אלחנן ווסרמן הי"ד: כאשר בא תלמיד בפני רבי וקושייתו בפיו וקושיה שאין בה ממש, אם אומר לו הרב שיש פנים לתרץ את קושייתו ולא מגלה האמת שאין בקושיה הזו מאומה, הרי זה מעקל ומשבש מאוזני שכלו של התלמיד.

ולכאורה זה סותר את מה שלמדנו בשיעורים הקודמים, שהיה אומר לו: "או! זה מה שהתכוונת נכון? יפה מאוד",

ואומר לו: "לא! מה שהתכוונתי - התכוונתי למשהו אחר",

-         אז אולי ככה התכוונת?

שם מדובר: כשאדם רוצה להעמיד את התלמיד ואם הוא לא יעמיד אותו באופן כזה: הוא יפגע ויחלש ולא יהיה לו אחר כך חשק ללמוד, ויגיד 'אני לא מבין כלום ואין לי צ'אנס, וכל מה שאני לומד בסוף סותרים ואומרים שאני לא מבין כלום'.

אבל פה כשכתוב: כשבא תלמיד בפני רבי וקושייתו בפיו וקושיה שאין בה ממש, אם אומר לו הרב שיש פנים לתרץ את קושייתו ולא מגלה האמת שאין בקושיה הזו מאומה, הרי זה מעקל ומשבש את מאוזני שכלו של התלמיד, כי למעשה היה צריך היה להעמידו על האמת שאין פה אפילו ריח של קושייה וכך: כשהקשה התלמיד קושייה כראוי , אבל הרב מקטין מחשיבותה או להפך כשהוא מרחיק מערכה הרי שוב הוא מרחיקו מדרך הישר והאמת.

אז לפי רבי אלחנן ווסרמן הי"ד: צריך להעמיד את התלמיד על בוריו, ואם באמת הוא ראוי להערכה, להעריך. לא להמעיט בחשיבות של הקושיה אדרבא: לתת לה את התואר האמתי שלה, ואם חלילה זה הפוך: איך חלילה לעשות ממנה כאילו יש פה מקום לקושיה, כשאין בא כלום אלא להגיד לו שאין כאן שום דבר.

אבל שוב: זה תלוי בתלמיד, זה תלוי ברב שהוא מכיר את התלמיד ויודע איך לנהוג בכל אחד, המטרה בסוף היא: "להעמידו על האמת".

 

 

בהספדו של רבי ראובן ברוזובסקי על רבי שלמה היימן ראש ישיבת "רמיילס" בוילנא: ולימים לישיבת "תורה ודעת" בארצות הברית ועמד בדבריו על מעלת האמת שתורת האמת היתה בתלמודו, וכה אמר: "היו לו מאזניים במוחו לשקול כל סברה וסברה לא רק לידע אם היא נכונה או לא, אלא לכוון כמה משקלו של הסברה בישרות בעמקות ולאמיתה של תורה".

היה יודע גם להגיד: מה משקל של הסברה בישרות ובעמקות ולאמיתה של תורה.

ומוסיף רבי ראובן גרוזובסקי שזה מתאים מאוד ממה ששמעתי שביאר רבינו את הלשונות המפליאות של הראב"ד והשגותיו על הרמב"ם באופן זה.

משל: לרב הנושא ונותן לתלמידו בתלמוד תורה, והקשה התלמיד קושיא שאין בה ממש, והרב משיב: שיש לתרץ את קושיתו, אבל אין בה ממש, אבל לא אמר לתלמיד שאין לו כלום, הרי זה מעקל מאזני שכלו של התלמיד ואינו מעמידו על האמת שאין כאן אפילו ריח קושיא.

וכן להיפוך: אם העיר דבר טוב והרב מקטין או מגדיל את הקושיה יותר מידי: גם בזה הוא מרחיקו מדרך יושר השכל, אלא צריך למדוד ולשקול כמה גדולה הקושיה, ולמדוד איכות בהירות הדברים, ובזה מיישב דעתו ושכלו ומקרבו לאמת.

והנה הראב"ד כתב השגותיו של הרמב"ם כרב הלומד עם תלמידיו, ולכן לא היה מספיק לומר שאינו מסכים עם הרמב"ם, אלא בא ללמדנו להעמידנו על האמת מה הוא השגתו לאמיתו, מה ההשגה שלו לאמיתה של תורה כלפי הרמב"ם, ובעל כורחו היה צריך לבאר עד היכן אין שיטת הרמב"ם מכוונת לדעתו,

ולכן, השגה כשהוא אומר על הרמב"ם "לא נהיר" היא אחרת לגמרי מהשגה בלשון "זה שיבוש!" ואם אחד מבין למה אינו נראה שיטת הרמב"ם לראב"ד אבל אינו עומד על זה כל כך שיתאים לזה השגה אותו הביטוי שהתבטא הראב"ד הרי אינו עומד על עומק השגתו של הראב"ד.

אם הוא מבין שיש פה קושיה אבל, אינו מבין כמה היא קשה או היא חלשה או שיש פה מקום לבאר יותר, או שהרמב"ם לא ביאר מספיק ועלולים לטעות, או כל מיני דברים כאלה, אז הוא לא נחת להבין את השגתו של הראב"ד לאמיתה, ואינו מבין את עומק ההשגה, הוא צריך להתיחס ללשונות האלה בכדי להבין עד כמה לדעת הראב"ד רחוק הרמב"ם מההערכה שלו לפי האמת לפי דעתו של הראב"ד, וממלא אינו עומד על דעת הראב"ד, שזו אחרת לגמרי.

וכן יש להבין במקומות שהראב"ד משיג בלשון: "לא נהיר לא בהיר לא צהיר לו" היה מקצר בלשונו וכותב רק "לא בהיר ולא נהיר", לא היה מלמדינו כראוי מה הוא השגתו וכמה רחוקה דעת הרמב"ם מדעתו.

לכן היה מודד ושוקל הראב"ד לומר: לשון המתאים ללמדנו איכות השגתו בדקדוק.

וכן היה אומר רבינו בנוגע ללשונות של רבי עקיבא איגר, בקושיותיו שפעם מסיים "וצריך עיון", שפעם מסיים "וצריך עיון גדול", פעם ומסיים ומציין "צריך אני לרב בזה", פעם הוא אומר "והשם יאיר עיני", שלשונות אלה הם מחלקי הקושיה וצריך לעיין בזה בדקדוק.

והשם יאיר עיני של הגאון רבי עקיבא איגר: אינו תפילה של הגאון רבי עקיבא איגר לבד, אלא מבאר לנו בזה כמה גדלה לו הקושיה שהיא מהסוג שצריך להשם תפילה! שיאיר את עיניו בזה.

זאת אומרת: עם עומק שכלו הוא לא יכול להגיע לזה, הוא צריך שה' יסייע לו ויאיר את עניו, וכן לשון: "צריך אני לרב בזה", מבאר בזה איכות קושייתו שהיא מהסוג שצריך הוא לרב לפרק לו את הקושיה, ואם אחד מבין שקושיית רבי עקיבא איגר צריך עיון אבל אינו עומד שגדלה התמיה בכך כל כך שצריך לרב בזה ולהארת עיניים: הרי אינו מבין קושייתו של הגרעה לאמיתו.

 

זאת אומרת: אם אחד מבין שצריך רבי עקיבא עיון אבל אינו עומד שגדלה התמיה כל כך שצריך לרב בזה או להארת עיניים, אינו מבין את קושייתו ולאמיתו, כמו שאמרנו: גם קושיא שצריך עיון זה שונה מהיכן שמניח את הדברים וצריך עיון גדול, והדברים הם מתוקים, מתוקים, מתוקים, מתוקים.

 

 

גם מחידושיו של רבינו רבי שלמה היימן לפני תלמידיו, היה לכל דבר חידוש ערך מיוחד: כמו, "זהו הביאור", פעמים היה אומר: זהו הביאור, ופעמים היה אומר: "וזה אפשר לומר", ופעמים: "אולי זה יש לומר", ופעמים היה אומר "וזה פשוט" וכדומה.

כל החילוקים האלה באים להגדיר עד כמה הקושיה קושיא ועד כמה התירוץ תרוץ: האם התירוץ חלק, ברור, פשוט, אפשר לומר ככה ואפשר לומר אחרת, ולאו דווקא זה אפשר להגיד עוד דבר, זה לא הדבר הבלעדי, זה לא התירוץ היחיד, וזה אולי יש לומר כלומר זה לא מוכרח לגמרי, וכו'.

כל הלשונות האלה הם מסוג הלשונות שהוא אמר שכשאומרים לתלמיד על קושייתו שאין בה ממש, שיש מקום לזה וזה, מעקלים ומשבשים את התלמיד, אלא צריך לומר לו ברור: יש פה מה להגיד או אין פה מה להגיד. ואם יש חשיבות לקושיה- להגיד כמה היא חשובה, אם לא, לא להחשיב יותר ממה שהיא, כי אתה משבש את הבן אדם, ואם אין כלום: אז להגיד לו כך, כמובן לא להשאיר אותו במצב: שאין לו שום סיכוי ושהוא לא מבין שום דבר, באופן שהוא מבין שיתקבל אצל התלמיד, אבל להעמידו על האמת. זאת הנקודה.

 

 

בגמרא מסופר שלוי שאל את רבינו הקדוש שאלה והשיבו רבי: "אתה דומה כמי שאין לך מח בקדקודך", פשששש. שמעתם? רבינו הקדוש היה עניו גדול, והוא אומר לו "אתה דומה כמי שאין לך מח בקדקוד", והגמרא דנה: מדוע השאלה אכן איננה שאלה?

"יש להבין" הקשה רבי שמואל בירנבוים ראש ישיבת מיר ארצות הברית, אביו של הרב בירנבוים

{הרב: שזכיתי להיות חברותא אתו, במשך תקופה ברוך השם}

מדוע השיב רבי כך? "אין לך מוח", מה זה הדבר הזה? וכי שמענו פעם שעונים כך לתלמיד שמקשה קושיא? והרי הגמרא דנה בעצמה בצדדי שאלה זו, שהעלה לוי.

ואפשר לומר שהחיוב של הרב הוא ללמד את התלמיד, והחוב של הרב אינו מצטמצם בלימוד התלמיד דרך בקיאות, אלא גם ללמדו דרכי הבנה, שיהיה מבין בלימוד, על כן אם התלמיד שואל קושיה שבאמת אינה קושיה: אם הרב יענה לו שהקושיה נכונה ויש עליה תרוץ אין זה החינוך הנכון.

אלא מוטל על הרב לברר לתלמיד שקושיה זו מעיקרה לטה, אין פה קושיא בכלל, כדי שהתלמיד יהיה בעל הבנה ויבין מה לא נכון לשאול, ומעתה כיוון שרבי סבר שאין זו קושיה בכלל, הוא צריך ללמד את התלמיד שאין פה קושיה. אבל לא זו בלבד אלא שקושיה כזו יאה למי שאין לו מח! להמחיש לו עד כמה אין פה קושיא! הוא אמר לו: דומה כמי שאין לך מח בקדקודך, או אז יתעמק התלמיד ויבין שההבנה הנכונה היא כך ולא כך, והליבה דהבנה נכונה קושיה כזו כמוה בלי מח כלל.

גם אנחנו אומרים לאנשים בדרך כלל: "מה! אין לך שכל?"

אומרים בקהל: זה לא דרך להגיד כך

הרב: אז טוב, זה תלמיד ורב ורוצה להעמידו, וחובתו של הרב לטפל בתלמיד ולהדריכו, זה חובה אם הוא לא יעשה את זה כמו שצריך ויעמיד אותו על האמת אז הוא ישתבש.

היה לי רב פעם יהודי יקר צדיק תלמיד חכם גדול,

הוא היה אומר: "קרבהו ואל תרחיקהו"

אבל חכמים אומרים: "תהא שמאל דוחה ויד ימין מקרבת" זאת אומרת: צריך ללכת כל הזמן באיזון לא לגמרי תמיד ככה לקרב, והיו אנשים עולים לספר תורה להפטרה ואחרי זה הולכים לכדור רגל בשבת נוסעים והכל, לפי הדין אי אפשר להעלות אחד כזה לספר תורה,

והייתי אומר לו: "אבל כבוד הרב האדם הזה הולך לכדור רגל אחר כך" וכו'

והיה אומר: "קרבהו ואל תרחיקהו".

אף אחד מאלה לא חזר בתשובה, הקירוב הזה לא גרף רק הרחיק את הרבים והפסיד לרבים וגרם שיעלו אנשים שלא ראויים וכו' וכו'.

נכון שכולם אהבו את הרב וכו' אבל אחד מהם לא חזר בתשובה, וכשאני כבר חזרתי בתשובה וכך וכך: אז הייתי מוכיח אותם וברוך השם את כל אלה החזרתי בתשובה. את כל אלה וחלקם היו משפחה שלי.

אבל מה אם אתה לא מעמיד את הבן אדם ואומר לו בדיוק מה הולך להפסיד, מה דינו, מה יקרה לו, מה יהיה אתו וכו', אז החשש הוא בסוף לא יבוא לבהכ"נ וזה נכון אבל אל תיתן לו לעלות, תכבד אותו במשהו שאין בו בעיה, אל תיתן מה שאי אפשר לתת, ודבר שני: צריך מידי פעם לתת זריקה ולהגיד כך וכך וכך.

 

אתמול ישבו פה אנשים מסוימים ואמרתי שהקב"ה רואה וכו' וכיוונתי לגבי אחד שישיב פה ואמרתי שיש מצלמות ומצלמים ויש אנשים שחושבים שלא מצלמים אותם שהם רואים מה שאסור לראות ושהם חושבים שהכל בסדר, ולא שיגיעו לשמים וכו' אפשר להביא להם דיסק לחתונה ולהראות להם מה הם בשעה שחשבו שלא רואים וכו' וכך רמזתי לבן אדם, ואף אחד לא ידע מי זה ומה זה, אבל איך אני ישמיע לו את זה כי אם אני יגיד לו את זה - הוא לא יבוא יותר לעולם, אבל כך בהבלעה, האדם יודע שכבר יודעים בדיוק, ומי שעשה מה שלא צריך לעשות הוא מבין שמכוונים אליו, לא מסתכלים על האדם כמובן, האדם קולט! ועכשיו יש לו אפשרות לשפר את עצמו אם הוא רוצה ואם לא זה תלוי, אבל לפחות זה כבר יהווה לו איום; יודעים איפה אתה אוחז ואיפה אתה נמצא, כל האצטלה שאתה נראה וכו' וכו' היא חשופה, אז דע לך שזה לא רק אנחנו יודעים אלא גם השם ודאי יודע נו, זה יהיה פדיחה גדולה מאוד,

אז אם רק נקרב נקרב ונגיד: "שעמך כולם צדיקים" כמו שיש שיטות כאלה, "ועמך כולם צדיקים": ימשיכו לחלל שם שמים ברבים והכל, והרבנים יהיו כל הכיפאק והחברה יהיו סבבה וזהו והם ילכו לגיהינום.

אז רואים שרבי העניו אומר לתלמיד: "אתה דומה כמי שאין לך מח בקדקודך", במתכוון שלא לו אין מח : יש כאלה שאין להם אבל עליך אני מתפלא! מה קרה לך?.

 

מסופר שרבי אברהם יהודה פרבשטיין ראש ישיבת חברון: פגש פעם את אחד מתלמידיו שעזב את כותלי בית המדרש, ופנה לרעות בשדות זרים, שאל אותו בדאגנותו: "במה עוסק אתה עתה?"

אז הוא ענה בחשיבות: "אני כותב סדרת ספרים על ההלכה לדורותיה",

חזר ושאל אותו במורת רוח: "וכי מאי משמע הלכה לדורותיה?"

ענה לו הלה: "אני כותב ספרים על הנשמה של ההלכה, מאז ומעולם על הנשמה של ההלכה מאז כל הדורות",

ענה לו ראש הישיבה בחריפות: "אכן לכמה וכמה ספרים תזדקק בכתיבתך על נשמה נשמת ההלכה, מבואר במדרש שקין לפני שהרג את הבל אחיו לא ידע היכן נמצאת הנשמה שלו, על כן היכה אותו מכות מוות בכל חלקי גופו עד שפצע את מוחו ונשמתו פרחה ממנו.

אתה גם כן עם הספרים שלך רוצה לכתוב על הנשמה של ההלכה עד אז אתה תפרק אותה תהרוג אותה לחלוטין, {אחד שפרש כותב על הנשמה של ההלכה} עד שתסיים את הספרים - כבר לא יישאר להלכה שום נשמה הכל יהיה בסדר"… איייי.

 

 

"תמיהני עליך שאתה שואל שאלה כזו" האיר פעם רבי איסר זלמן מלצר לאחד מתלמידיו שהצטיין בכישרונו, בשעת שיעור שנתן בביתו לקבוצת תלמידים: "תמיהני עליך שאתה שואל שאלה כזו", משפט כזה מפיו של רבי איסר זלמן נחשב לנזיפה חמורה!

לאחר השיעור ניסה רבי ברוך שמואל וורנר, שהשתתף גם הוא באותו ועד להמליץ טוב על אותו תלמיד,

שמע ראש הישיבה את דברי הסנגור והשיב: "עם בעל כשרון יש צורך במשנה זהירות", מי שהוא בעל כישרון צריך משנה זהירות, למה הדבר דומה: לאדם שיש ברשותו סוס טוב שרץ מהר, הרוכב על סוס זה חייב לדעת כיצד להיזהר ולהישמר כאשר יש סוס שמהיר עוד יותר מן הקודם, על הרוכב להוסיף זהירות לזהירותו, אם לא ייזהר כפי שצריך הרי הוא נמצא בסכנה מרובה, סוס כזה יש לדעת כיצד לרסן ולכוון, כאשר הסוס המהיר סוטה מן המסלול בו צריך היה לרוץ, הרי במהירות רבה הוא מתרחק מן הדרך הנבונה מספר רב של קילומטרים.

אדם שהוא בעל כישרון הוא מפליג מאוד במוחו, ואם הוא סטה מן הדרך במחשבה: אווה לאן הוא יכול להגיע אז צריך לעצור אותו מהר, כי על סוס מהיר מה שנקרא.

צעיר בעל כישרון שסוטה מהדרך הנכונה, סטייתו מסוכנת הרבה יותר מאשר טעות של אדם רגיל, במהירות רבה הוא מתרחק מן הדרך הנכונה תוך זמן קצר, הרחיק לכת בטעותו וקשה להשיגו וקשה להחזירו למסלול הנכון, פעמים רבות כבר לא מצליחים לכוונו מחדש לדרך הרצויה.

ברור אם כן, שעל בעל הכישרון יש להשגיח בשבע עיניים על מנת שלא יסטה בדרך הנכונה, כי יש לו כישרון והוא יכול להתפלפל להתעקם וליישב, יסתור ויבנה ויעשה הכל על בסיס שקר, אז כבר בהתחלה צריך לעצור אותו לפני שיתקדם הלאה ויכול להיות בגלל שהוא בעל כישרון יכול להיות שאנשים לא ירגישו אפילו איפה הוא טעה, איפה היתה הנקודה הראשונית שממנה הוא סטה מן האמת.

"לכן, זאת הסיבה" סיים רבי איסר זלמן את דבריו:" שלעיתים אני מעיר בחריפות יתר לאלה שנראים בעיניך כתלמידים הטובים". למה אמר לו בעיניך כתלמידים הטובים.

כי אנשים חושבים שכל בעל כישרון הוא תלמיד טוב, ולא היא, לפעמים שפיצים אמר הרב: נשברים מהר.

מי שהוא עילוי, שפיץ מה שקוראים נשבר מהר. לכן צריך זהירות יתרה.

{טייס שטס במהירות: כל שבריר שניה הוא גורלי, כי ההתקדמות שלו פשששש. זה לא כאדם שפסע כמה פסיעות אפשר לחזור צ'יק צ'אק}.

 

 

המעשה שלפנינו יעיד על גודל תבונתו ורוחב ליבו של רבי חיים מוולוז'ין שבחוכמה ובפקחות השכיל להעמיד על האמת את אחד מגדולי ישראל שטעה בדבר הלכה: לפני רבי חיים מוולוז'ין התייצבו לדין שתי קהילות מכובדות שבישראל: "קהילת נובהרדוק" "וקהילת מיר" עמדו לדין לפניו. עמדו לפניו רבני הקהילות רבי דוד מנובהרדוק בעל"גליא מסכת", ורבי יוסף דוד ממיר הידוע בכינויו רבי יודל מיר, וטענו כל אחד את טענות קהילתו, זה טוען בראיות מש"ס ופוסקים, וזה טוען ומסתייע בהוכחות מש"ס ופוסקים.

שמע רבי חיים מוולוז'ין את טענות הצדדים, נשא ונתן בראיותיהן, וסוף דבר חרץ את הדין לזכות קהילת מיר ולחובת קהילת נובהרדוק.

רבי דוד מנובהרדוק שהיה גאון וצדיק מפורסם מגדולי המשיבים בדורו, נודע גם כן תקיף מאוד בדעתו ובהכרעתו, וכיוון שהכריע רבי חיים מוולוז'ין לחובתו: קיבל עליו את הדין, אבל עם זאת עדיין החזיק בדעתו כי בירור ההלכה מוכיח את צדקת קהילתו, מאותה שעה נותרה טינה כבושה בליבו כלפי פסק דינו של רבי חיים.

אתם שומעים: מדובר בצדיק ובגאון, מפורסם מגדולי המשיבים בדורו, מידות זה מידות וכשהם מתעוררות, הוא קיבל את הדין, כתבו שטר בוררין חתמו, חייבים לקבל את הדין אבל, החזיק בדעתו שהוא צודק ורבי חיים לא פסק כדין ונותרה לו טינה כבושה בליבו.

 

מנהג היה בימים ההם שמידי שנה בשנה גדולי ישראל רבני הקהילה מתקבצים ובאים אל היריד הגדול בזלווה ודנים בבעיות השעה ובשאלות הזמן: רבה של נובהרדוק נמנע במשך שנים להופיע ביריד, עד ששנה אחת ערב פתיחת היריד הזמינו אחד מנגידי הקהילה רבי יוסף קאבק לבוא עמו לזלווה וזה על חשבונו.

בבואם אל היריד ראה רבי דוד כי כל הרבנים מתכנסים ועולים אל אכסניית הרב מוולוז'ין להקביל את פני גדול הדור בברכת שלום, והצטרף אף הוא אליהם, פששששש. עם הטינה הכבושה - הצטרף.

רבי חיים קיבל אותו בסבר פנים יפות ובכבוד רב, ותוך כדי שיחה הציע לו הצעה: "באו אצלי שני בעלי דין ובקשו ממני לדון בעניינם, שמא יסכים מר ואמסור דין זה לידו? דרך אגב יוכל כבודו להרוויח גם את המתן שכרו בצידו, משלמים על הדין".

שידלו רבי חיים למען הצעתו ונענה רבי דוד על ההצעה וזימן את הניצים להתדיין אצלו באכסנייתו, למחר שב לרבי חיים והחזיק לו טובה על שהמציא לו משפט זה לדון בו, גם את העשרה האדומים שזה סכום כסף, דמי הפסק מבעלי הדין לא שכח להזכיר מתוך כך שכאשר במצבו הכלכלי הדחוק אכן אלה היו בעלי משמעות עבורו.

ביני לביני שאלו רבי חיים כדרך אגב: "מה היה טיבו של דין תורה זה?"

ושטח רבי דוד בפניו את תמצית מהלך הדיון "וכך וכך טענו הצדדים וכך וכך דנתי לפניהם ופסקתי".

 

"יפה דנתם!" הגיב רבי חיים בסיפוק "דין אמת פסקתם!" ואחר קם ממקומו ותוך שהוא מהלך בחדר אחת הנה ואחה הנה, פנה שוב לרבי דוד ואמר כך: "יאמר לי מר, ידידי, כלום דין זה אינו דומה לאותו דין תורה שדנתם אתם ורבה של מיר לפני? האם פסק דין שיצאה מתחת ידכם אינו ממש כאותה הכרעה שהכרעתי אז לטובת רבה של מיר וקהילתו?" פשששש.

רבי דוד ניטר ממקומו בבהלה ואחר כך הרהר מעט וענה: אכן כך הדבר", - עשה לו תרגיל אה, סידר לו שני בעלי דין אה? "היום פסקתם כמוני" המשיך רבי חיים, "ואילו אז כבודו התנגד להכרעתי, אין זאת אלא כי אז הייתם נוגעים בדבר והתאמצתם לטעון עבור קהילתכם בראיות ובסברות, אבל עתה הגעתם גם אתם לאותה מסקנה שהעליתי אז בדיני".

רבה של נובהרדוק נפעם מדבריו והודה לו על שהעמידו על האמת ועל הדין ונפרד ממנו בחמימות מיוחדת, ביציאתו הפעם הלך רבי דוד שלם בליבו ונפשו נרגש ונסער לנוכח גדלותו של רבי חיים כדיין המוציא לאור דין אמת לאמיתו ומשפטו משפט צדק.

הרב: אייייי איזה גאונות

שאלה: אם כבוד הרב חושב שזה היה מתוכנן

הרב: לא! כתוב פה שהוא סידר את הדין, אבל אני מבין שהוא סידר את הדין, להעמיד שני אנשים שיטענו בעיות זהות למה שהיה בכדי לביים, כי בהתחלה מה אמרנו?:

"המעשה שלפנינו יעיד על גודל תבונתו ורוחב ליבו של רבי חיים מוולוז'ין שבחוכמה ובפקחות השכיל להעמיד על האמת את אחד מגדולי ישראל שטעה בדבר הלכה"

איך הוא השכיל, אם זה הדין שהוא בכלל לא ידע מה יהיה, אז מה הוא השכיל? כשהוא אמר לו את הטענה זה לא צריך להשכיל וזה לא פיקחות וזה לא כלום, הוא אמר לו: "הנה עובדה שאתה עשית בדיוק כך וכך!",

שאלה: אז זה לא היה אמתי

הרב: כן אפשר להעמיד דין כזה, הוא פותר שתי בעיות

שאלה: אז הוא נותן גם כסף

הוא רוצה לתת לו תמיכה מה הבעיה? הוא נותן לו כמה אדומים בשביל ליישב את דעתו בשביל שלא יהיה טינה וקפידה סתם, ושלא יכשל חס ושלום בדברים שהוא מהרהר עליו דברים שאינם נכונים לא שווה?

(האדם לא משוכנע)

והרב אומר: אין בעיה , אבל אומר לו אני מבין שהכל מתוכנן. כך צריך לעשות, אבל זה חוכמה גדולה.

 

 

די מצויה היא התופעה שמצויה בין שני לומדים, שאחד מבטל את שאלת חברו ולפעמים השואל בא לידי בושה: {איך שהוא ביטל לו את השאלה - הוא הביא אותו לידי בושה}.

העמדת הזולת על האמת תוך כדי נקיטת אמצעי זהירות שלא לביישו, זה ממידותיו הנפלאות של רבי נפתלי אמסטרדם גם אם הוריד שאלה של מישהו הוא השתדל לא לבייש אותו בזה, וכך מסופר עליו: בימי שיבתו בקובנה היה בוחר רבי נפתלי אמסטרדם בחור מבני הישיבה בעיקר ליום השבת, ולומד אתו בחברותא ספרי אחרונים, מנהג זה שמר גם בהיותו בירושלים וקבע לו תלמיד חכם מיוחד שהיה לומד אתו בשבת, ומעניינים התנאים שהיה מתנה עם חבר זה: שלא ישמש אותו בשום אופן, ואף לא יסדר את הספרים שהם השתמשו בהם, שלא יקום מפניו, שאם הוא רבי נפתלי אמסטרדם התעכב באיזה עניין בגלל תפיסתו הקשה {הוא מודיע לו; 'יש לי תפיסה קשה!'}, לא יתבטל החבר מתורה ויעיין בינתיים מספר שהיה מכין לו.

זאת אומרת: כרגע הוא מתעכב לחשוב ליישב את הדבר, שיעיין בספר שהכין לו מראש, ושהחבר ילך אתו לבית הכנסת למנחה ובחזרה, ויעמוד על ידו כל הזמן כדי שיוכל לדבר אתו בדברי תורה.

כשהבחור היה מקשה קושיא רבי נפתלי לא היה משיב מיד, כי היה עושה את עצמו כאילו קשה לו הדבר וחוזר על העניין כמה פעמים, עד שהיה מסביר את הדבר ואז הקושיא היתה מתרצת מאליה, כאשר הבחור היה טועה, לא היה מעמידו מיד על טעותו כדי לא לביישו, אלא היה חוזר על העניין לאט לאט כאילו הוא קשה הבנה, עד שהבחור היה עומד בעצמו על משגהו, לרוב היה מתייחס לחבר זה לחברותא הזה כאילו היה ריבו, ועושה עצמו נכנע מפניו. ככה הוא בנה אנשים. - אה?

מי יכול לעשות ככה? לא ביטול זמן, אתה יכול לקנות תורה ולהספיק, כל פעם לוקח אדם ובונה אותו כך ועושה לו הצגה שאתה לא מבין וקשי הבנה, בתנאים; 'ואל תכבד אותי' - ועושה לו תנאים, נותן לו חשיבות, איייי איך השם אוהב את הדברים האלה, ישתבח הבורא.

 

 

מעשה בבין תורה, תלמיד באחד הישיבות בארצות הברית שניגש לרבי ישראל זאב גוסטמן ר"ם בישיבת "נצח ישראל" המיילס וילנא ירושלים ובעל "הקונטרס שיעורים", והקשה לו קושיה במסכת קידושין: במהלך הרצאת הדברים הפסיק אותו רבי ישראל זאב ואמר לו: "סלח לי איני זוכר את הגמרא, תביא בבקשה גמרא ונלמד ביחד את הסוגיה, ואחר כך תרצה את קושייתך". הביא הבחור מסכת קידושין והתחילו ללמוד, בדרך ההסברה המיוחדת שלו הסביר רבי זאב גוסטמן לבחור את פשט דברי הגמרא את רש"י והתוספות, משכילה דבריו ביקש מהבחור שישאל את מה שקשה לו, ענה לו הבחור:" עכשיו אין לי קושיה, הכל מתורץ והדברים שמחים ומאירים".

הוא לא למד נכון - נהיתה לו קשיה, אז הוא לא אמר לו 'שהקושיה היא לא כלום', אמר לו: "אני כרגע לא מונח בגמרא הזו תביא את הגמרא בא נלמד אותה ואחר כך תשאל את הקושיה", בינתיים לימד אותו והוריד לו את הקושיה הראה לו בדיוק איך לומדים, ואז כבר לא היתה שום קושיה - כי הכל מתורץ.

 

או אז נכנס לבית המדרש רבי פרץ יגל תלמיד חכם גדול אבל הוא היה שבור בליבו על אובדן משפחתו בשואה, ניגש לרבי ישראל זאב התעניין בגמרא הנלמדת, כמובן רבי ישראל זאב השיב "קידושין",

אמר "אני מכיר את כל מסכת קידושין בעל פה" ענה לו רבי פרץ,

-         "גם אני יודע" החזיק אחריו רבי זאב גוסטמן, "עד כי תבוא אלי באמצע הלילה ותעירני משנתי ותשאלני דבר מה על מסכת "קידושין" אענה לך מיד מבלי שאצטרך להתעורר ולחשוב עליו קודם",

מה שומע הבחור עכשיו? קודם הוא אמר 'אני לא מבין את הגמרא תביא את הגמרא נלמד אותה' עכשיו קידושין, עכשיו כשנכנס פרץ יגל מה הוא אומר? 'תעיר אותי באמצע השינה אני יודע את כל הגמרא וכו'',

ענה הרב יגל: "אם כן הבה ונבחן שנינו אחד את השני: אתה תבחר דף אחד בעל פה ואני ימשיך בשני וכן הלאה".

השיב רבי ישראל זאב: "זה אינו קונץ לומר את הגמרא ואחר כך את התוספות, אלא נאמר רק את התוספות בעל פה בלי הגמרא, אני יאמר תוספות אחד ואתה את השני וכן הלאה", וכך היה ובנוסף לכך בתוך הדברים שאלו אחד את השני מהרשב"א מה'נתיבות', ה'משנה למלך', וכל המשיכו עד שהגיע זמן תפילת ערבית עד כאן.

 

ועתה צא וראה: לבחור ששאל אותו - אמר שהוא לא זוכר ועליו להסתכל בגמרא, ואילו לרב יגל הראה את כוחו, כי לכל אחד היה צורך בתשובה שקיבל.

שאלה: למה רק התוספות ובלי הגמרא?

הרב: כי על רצף הדף יש את העניינים שאתה יכול לזכו,ר דבר מזכיר דבר, אבל לזכור את התוספות שאומר לך הדיבור המתחיל כך וכך ואחר כך הדיבור המתחיל כך וכך ולזכור על מה נאמר - זה יותר קשה! ממה שיש רצף.

חוץ מז,ה את הגמרות רוב תלמידי חכמים הגאונים לומדים אותם בעל פה, הם לועסים וחוזרים עליהם מאות פעמים, לא עשרות מאות, והולכים בדרך ומשננים את זה, כי בלי שתדע את הבסיס אין לך על מה לחשוב, ואחר כך לזכור את הרש"י והתוספות כמובן שזוכרים אבל זה לא כמו הגמרא.

אצלו אין דבר כזה אצלו רש"י התוספות הכל, כל העמוד מצולם.

 

כששאלו את הגאון מוילנא 'אם ידע את הגמרא', אמרו מה זה יודע את הגמרא? אמר כל מקום שתשאל אותו - הוא ידע לקרוא לך הפוך.

אתה יודע בעל פה "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה" תגיד את הפסוק הראשון הפוך, עכשיו תגיד את כל הגמרא הפוך, אני יגיד לך עכשיו עמוד כך וכך תתחיל מלמטה ותגיד את הגמרא ותקרא הפוך, זה מצולם היה להם, מרוב שהיו להם 'אותיות מחכימות' זה היה מצולם אצלם, כמו חי לפניו,"וכל העם רואים את הקולות", כמו חי!.

 

 

פעמים שאדם מחשיב עצמו ומתנשא הרבה מעבר למדרגתו האמתית לצורך כך הוא נאחז בקרנות המזבח כדי להצדיק את חוסר ידיעתו וידיעותיו העקומות ובו בזמן מבטל הוא במחי יד ופה דעות ישרות ונכונות, תופעה כזאת ארעה בסלנט: בחושיו החדים גילה רבי יוסף זונדל מסלנט את שורש הבעיה ואף מצא לה פתרון מקורי מאוד ועל כך בסיפור הדברים שלפנינו.

 

אז אמרנו שיש אנשים שאין להם מדרגה אמתית אבל הם מחשיבים את עצמם ומתנשאים הרבה מעבר למדרגה האמתית שלהם כן? {מנופחים כאלה} וכשתופשים אותם או שיש להם ידיעות עקומות: הם נאחזים בקרנות המזבח להצדיק מה קרה פה מה? מה? וכו', אבל מצד שני ובו בזמן הם מבטלים בפה ובמחיית יד דעות ישרות ונכונות, ותופעה כזאת ארעה בסלנט ורבי יוסף זונדל גילה את שורש הבעיה, ומצא פתרון מקורי מאוד ועל כך בסיפור הדברים שלפנינו:

בימי מגוריו של רבי זונדל מסלנט נקלע לבין חבורת לומדים ידועה שמסביב לרבי צבי ברוידא, שהיה אדם אחד גדול שהיה בקי בשני התלמודים ובעל שכל חד מאוד, אבל בהיותו בעל מח עקום ומפולפל לא ירד לעומק הפשט ולא הבין צורתא דשמעתתא: לא יודע אפילו צורה של הלכה.

 

אתם שומעים מה מדברים?: אדם גדול אחד, שהיה בקיא בשני תלמודים, ובעל שכל חד מאוד, אבל בעל מח עקום ומפולפל: עם העקום הוא מפלפל ומסבך את כולם, ולא ירד לעומק הפשט ולא הבין צורתא דשמעתתא.

רבי צבי ברוידא התאמץ להדריכו בדרך הישרה, לפתוח לפניו שערי בינה, אבל הוא לא קיבל מרות משום איש ועמד על דעתו העקומה.

רבי צבי הצטער עליו מאוד, בהכירו את כישרונותיו הפדגוגים של רבי זונדל פנה לעצתו.

כלומר: רבי צבי ברוידא שהאדם הגדול הזה אחד מתלמידיו, כי ידע שיש לו כישרונות חינוכיים, פנה אליו לעצתו: מה אני עושה עם זה?

רבי זונדל יעץ לשלוח אל החכם הלז לבחינה את הילד העילוי הנפלא רבי אלינק'ה מקרטינגה, רבי אליהו לוינזון, שלמד אז מסלנט אצל רבי ישראל, {הוא למד אצל רבי ישראל מסלנט}, והיה ילד, עילוי נפלא, רבי אליהו לוינזון.

 

הן כל חסרונו של הבקי אמר רבי זונדל {הוא היה בקי בשני תלמודים אבל לא היה מעיין טוב}, הוא היה סיני ולא עוקר הרים, אמר רבי זונדל: מה חסרונו של הבקי? הוא אהבת הניצוח, ואחרי אשר כל הגאונים המה כקליפת שוב בעיניו, למה? כי הוא בקיא הוא אמר לך ברררררר בום בום בום, ו- מלאכת הניצוח חביבה עליו, והגאונים: אלה שיודעים לדון לעומקה של הלכה כמו שצריך: המה כקליפת השום בעיניו. על כן לא יראה ולא יבין את שכל זולתו ומתמיה עליהם וכו' וכו' היו מקרים כאלה בהיסטוריה הרחוקה והקרובה.

 

אולם כשיתייצב לעומתו ילד נעים והתווכח עמו אז לא תהיה לו קנאה ותאוות ניצחון, מה החוכמה לנצח ילד קטן?! בדרך כלל משבחים ילד קטן כשהוא אומר דברי טעם נכון? והעילוי הקטן הוא ימצא נתיבות לאט לאט לחדור אל תוך לבב הבקי, ולהורות לו בינה איך הוא חסר לב ואין בו תבונה. אה! רעיון גדול גדול.

תחבולה זאת קלעה אל המטרה, ובמשך ימים אחדים שהתנהל הוויכוח ביניהם: הכיר הבקי בקוצר דעתו, ובסברותיו ומשובשות והמסולפות, עד כי נפל ליבו, ובא רבי צבי ברוידא והתוודה לפניו שהוא נעור מחוכמה! וכי הוא מגשש בים התלמוד כעיוור באפלה!.

רבי צבי מסר אותו להדרכתו של רבי ישראל, ובמשך הזמן התיישרה הבנתו וגדל לאחד מגדולי הדור המפורסמים.

הרב: שמעת כבוד הרב, אתה מבין מה אני אומר, נכון?

אז לא לחשוב שכל מי שבקי בש"ס ויודע את הכל: זה אומר שהוא בעל סברה ישרה, ושהוא עמקן ולמדן, ושהוא יכול לפלפל במקום שצריך, מה לעשות?

שאלה:לא שומעים

הרב: נבון, בפרט אם הוא אומר פששששששש. שהגמרא אומרת בעמוד פררררררררר

אה! קיז' ושמה אומרת הגמרא כמו שאמרנו כן.

 

 

סיפר רבי משה מרדכי שולזינגר: זכיתי פעם לראות את מרן הרב מגרי"ז הרב מר"ן מבריסק יושב ביום שבת קודש טרם זמן התפילה בחדר שהיו מתפללים בו: ובחדר שממול ישב יהודי ואמר תהילים,"ויזכור להם בריתו וינחם ברוב חסדיו", והבחין הבריסק בטעות, קם והלך לחדר השני נעמד בפתחו ואמר: "וינחם כרוב חסדיו", אומר התהלים לא תפס באותו רגע את התיקון חזר הגרי"ז ואמר: "וינחם כרוב חסדיו", הפעם הבין אומר התהילים את כוונתו חזר על הפסוק בצורה נכונה ושב הגרי"ז למקומו.

זה נקרא מעמידו על האמת.

 

אתה רואה שמישהו טועה - אל תניח אותו על טעותו, תעמיד אותו על האמת למה שימשיך כל הזמן על הטעיות. למה להגיד כל הזמן 'לאומתם' במקום "לעומתם"? למה, אם אפשר לתקן צריך להגיד צריך לשים לב, מאותו מסמנים בסידור: לעומתם! וזהו. ויותר לא חוזרים על הטעות לעולם.

 

מספרים שהסבא מקלם פעם עבר ליד בית שנשמע בו כל נגינה, וביודעו את הניגון הזה הרגיש שהמנגן לא כיוון לאמיתו: לא לפי המנגינה האורגינלית, שמעתם?

רבי שמחה זיסל דופק על דלתו של המנגן ומעיר לו השגיאה, מה הנימוק במעשה זה שהוא עושה? אותה דעה נזכרת שלו שראה בכל טעות סטייה מן האמת, ויש בזה משום: "לימדו לשונם דבר שקר".

 

אם יש טעות צריך לתקן אם לא אתה מלמד את האנשים לדבר שקר. אפילו בנגינה אם הוא מזייף, לא מנגן כראוי הוא רואה בזה: "לימדו לשונם דבר שקר". שחובה על כל אחד למנוע כמה שאפשר אנשים מטעויות. בכל תחום! מעמידו על האמת.

 

הזדמן לו פעם לבקר חולה אחד, החולה היה גונח מר! מרוב כאב שהרעיד את הנוכחים, רבי שמחה זיסל העיר: "שאולי הוא מפריז באנחותיו יותר ממידת הכאב ויש בזה משום שקר", ואומנם החולה הודה לו ומיד השתתק ולא הוציא עוד אנחה מליבו.

אתם שומעים: למי יש אומץ להגיד לאדם; 'תקשיב! אתה לא חושב שאתה מגזים קצת עם הצעקות?'

הרי בשביל זה מתו אנשים במבול, איזה אנשים מתו? כתוב,"אלו רבים על אלו": אלו רבים על אלו בחימוס דברים ואלו רבים על אלו בחימוס ממון, כתוב: "כי מלאה הארץ חמס", אז יש חומסים ויש נחמסים, ועל החומסים מגיע שיהיה מבול, הנחמסים מה אשמים שחמסו אותם? אז אומר המדרש: אלו רבים על אלו בחימוס דברים ואלו בחימוס ממון, ישנו חמס של דברים: יש ילד קטן בבית בחדר ואחיו הגדול משחק איתו והאח הגדול צבט אותו, ואז האח הקטן צעק: "אההההה!!אי! אי! הוא הרג אותי! הוא הרג אותי!". פשששש.

ההורים נכנסו והיכו את האח הגדול בלי לשאול בלי לברר, בסוף הוא יצא הקטן ועשה: "הי! ראית…" וצחק עליו, כי אין לו כח להחזיר לגדול, ולכן צעק יותר ודאג שההורים יבואו ונתנו לו הרבה יותר מזה.

 

מה היה בדור המבול? אלה שנחמסו צעקו הרבה יותר ממה שחמסו אותם, זה נקרא גם חמס, ועל זה הם מתו במבול גם כן. יש חימוס דברים גם.

אז אדם שמוציא אנחות ושובר לאנשים את הלבבות והכל חרטה יותר מכשיעור: לכן אומר הסבא מקלם, שכנראה שהבחור מפריז כאן יותר ממידת הכאב, ויש מזה משום שקר, ואז החולה מיד הודה לו והשתתק ולא הוציא עוד אנחה מליבו.

כי אנשים לפעמים רוצים אי אי אי צומי, רוצים שישבו לידם שיפנקו אותם, שלא יעזבו אותם שלא ילכו הביתה, והם מנפחים את העניינים יותר מכשיעור, אז הוא אומר שזה שקר.

ואם רבי שמחה זיסל הקפיד כל כך בדקדוקי האמת בדברים שאין להם ערך כשלעצמם: על אחת כמה וכמה שנפשו סלדה בתארים המופרזים ובשבחים המוגזמים.

 

 

פעמים שההקפדה על קוצו של יו"ד בהלכה מביאה לפגיעה בכבוד הבריות, אומנת נפלאה היתה לרבי שלמה זלמן אויירבך זצ"ל, שגם יקוים הדקדוק ההלכתי וגם לא יפגע איש מכך. ועל כך תעיד העובדה הבאה: אחד מתלמידיו הזמין אותו לסידור קידושין, לפני החופה כשנודע לו מי הם העדים, הסתפק רבי שלמה זלמן לגבי כשרותו של אחד העדים, מה עושים? מחד חייבים העדים להיות כשרים מעל גדרי ההלכה, ומאידך כבר הזמינו את האדם להיות עד, והלה יעלה וייטלו ממנו את הכיבוד הזה, מה עושים?

כאן באה לביטוי ענוותו ופקחותו כרוכות זו בזו.

הוא ניגש אל העד ואמר לו בחיוך: "כבודו יהיה מסדר קידושין ואני אהיה עד", הלה ניסה לסרב ולומר שאינו ראוי, אך רבי שלמה זלמן עמד על כך שאותו אדם יהיה מכובד בסידור הקידושין עד שהלה התרצה.

להיות 'מסדר קידושין' - אין בעיה! אבל צריך שלא יהיה פסול. אז זו היתה העצה! אתם שומעים דבר כזה?

 

הרב: לעומת זאת אתמול שמעתי שיש תלמיד חכם שכתב ספר על אחד הרבנים בדרום, שנחשב אצל כמה אנשים שיש לו כולל עם אלפי תלמידים, שכתב כתובה עם שתיים עשרה טעויות, ולזוג שבע שנים ללא ילדים.

עכשיו הוא הלך לתלמיד חכם שכתב ספר על כתובות, "דיני כתובה". ואמר לו שיבדוק לו את הכתובה, בדק לו את הכתובה ומצא בה שתיים עשרה טעויות, הכתובה לא כשרה, אז אמר לו: "לך אצל אותו רב ותגיד לו שיתקן את השתיים עשרה טעיות האלה ובעזרת השם תיפקד".

הלך לרב

יוצרים קשר עם שופר

 משרדי שופר

 03-6777779

 WhatsApp

 050-6500-666

 דואר אלקטרוני

 main@shofar.tv

 מספר פקס

 03-6740578






תגובות, ראיונות ופרסומים אחרונים בתקשורת