כח ההתחלה

כל אדם יודע שבכל ראשית והתחלה של תקופה חדשה או זמן חדש, מי שזה עתה התחתן, או בזמן ראשית השנה ובראש חודש, ואפילו בתחילת שבוע או יום, טמון כח נפלא! ומי שיכיר בזה וישכיל לנצל את הכוחות הטמונים ב"ראשית" - בודאי יצליח בכל ענייניו בכלל ובתורה ועבודה בפרט! ונבאר את החשיבות שיש לכל ה"התחלות"...!

כח ההתחלה

פתח דבר:

כל אדם יודע - שבכל ראשית והתחלה של תקופה חדשה או זמן חדש, מי שזה עתה התחתן, או בזמן ראשית השנה ובראש חודש, ואפילו בתחילתו של שבוע או יום - טמון כח נפלא, ומי שיכיר בזה וישכיל לנצל את הכוחות הטמונים ב"ראשית" - בודאי יצליח בכל ענייניו בכלל ובתורה ועבודה בפרט!

בדברינו להלן נבאר בעזרי"ת את החשיבות הגדולה שיש לכל ה"התחלות", נעמוד על הכוחות העצומים של כל התחלה והתחלה באשר היא. נציין דוגמאות מחייהם של גדולי ישראל בדורות עברו כיצד הם התייחסו לענין ה"ראשית", ובהתאם לכך נבחין בתוצאות הנפלאות השמורות למי שמנצל זאת כראוי.

"עיקר העיקרים הוא רק בהתחלות"

נפתח במשפט ממצה מאת מרן המשגיח דמיר הגאון רבי ירוחם זצ"ל שאמר: "עיקר העיקרים הוא רק בהתחלות, ובהם כל עבודת האדם"!

ההתחלה - כמו ידית של מזוודה

בעלי המוסר המשילו את ענין ה"התחלה" לידית של מזוודה - ככל שהידית חזקה יותר כך ניתן לשאת באמצעותה מטען גדול וכבד יותר... 

כך גם דרכה של התחלה - אם היא נעשית בתכנון מוקדם ובדעה והשכל - בכוחה לגרור אחריה את כל אשר יבוא אחריה שגם הוא יהיה בצלמה ובדמותה!

"החכם עיניו בראשו"...

נאמר בקהלת (ב, יד): "החכם עיניו בראשו". וכבר המליץ בענין זה הגאון הרב חיד"א זצ"ל בספרו לב דוד (פרק א') בשם הגאון רבי חיים ויטאל זצ"ל לבאר. 

שלמה המלך ע"ה רצה ללמד אותנו את ערך ה"התחלה", ולכן אמר "החכם עיניו בראשו", היינו - החכם שם את כל מגמתו ומרצו ב"ראשו" - בהתחלת עבודתו, שתהיה תחילת העבודה בטוב, וכיון שכן, הוא זוכה לסייעתא דשמיא ומצליח בכל דרכיו ללכת באור ה'.

"כל התחלות קשות" - בזמן ההתחלה יהיה קשה כברזל!

וכך פירש הרה"ק מזוואהלין זצ"ל על דרך צחות את מה דאיתא במכילתא (יתרו פרשה ב): "כל התחלות קשות" - היינו שבענייני התחלות צריך האדם להתחזק מאוד ולהיות קשה כברזל בכדי לנצל את זמן ההתחלה בכל כוחו, כי בזה תלוי ועומד הצלחת כל העבודה!

נפתח אפוא בנושא זה של חשיבות ה"התחלה", ונעמיד בצורה ברורה את היסוד הבא: כל הצלחת האדם תלויה באופן ההתחלה!

מדוע נקראו ישראל "ראשית"?

בוא וראה מה כתיב בפסוק הפותח את תורתנו הקדושה (בראשית א, א): "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ". רש"י זצ"ל מביא על אתר את דברי חז"ל במדרש רבה: "בשביל התורה שנקראת ראשית, ובשביל ישראל שנקראו ראשית". 

העיר המשגיח הגאון רבי גדליה אייזמן זצ"ל: למה בחרו חז"ל להגדיר את ישראל דוקא בלשון "ראשית", הרי ישראל קרויים גם בשמות רבים אחרים, כגון: "עם סגולה", "עם קדוש", "כלל ישראל", "כנסת ישראל" וכיוצא בזה. 

הוא מותיב והוא מפרק: הקב"ה ברא את העולם במטרה להיטיב עם בריותיו כי מדרך הטוב להיטיב וכמבואר בהקדמת ספר מסילת ישרים, ואם אכן נברא העולם בשביל ישראל הדבר מוכיח שכל הטוב שבעולם מיועד בעבורם. ולכן אמרו חז"ל שישראל נרמזו בבריאת העולם דוקא בכינוי "ראשית", כי הם - העם היחיד בעולם אשר יודע ומכיר את המעלה והתכונה המיוחדת של ה"ראשית" - "כח ההתחלה", שבאמצעות צינור זה ניתן לקבל את כל השפע מהקב"ה. 

ידיעה זו היא ההטבה הגדולה ביותר! ההכרה הברורה שכל הטוב הנשפע בעולם הוא באמצעות ה"ראשית".

בדברי חז"ל מצינו כמה וכמה ראיות ליסוד זה, ונזכיר ונפרש את חלקם בהם נראית בבירור החשיבות הכבירה של התחלה ראויה, ומאידך נקבל מושג על גודל ההפסד של אותם אלו אשר אינם מנצלים זאת כדבעי. 

"טוב אחרית דבר" - בזמן שהוא טוב מראשיתו!

הירושלמי במסכת חגיגה (פ"ב מ"א) מביא את דרשת רבי עקיבא על הפסוק בקהלת (ז, ח): "טוב אחרית דבר מראשיתו" - מתי ה"אחרית דבר" הוא טוב? בזמן שהוא טוב מראשיתו! ומפרש הפני משה זצ"ל שם: "שבתחילה הייתה מחשבתו לטובה ולשם שמים".

הירושלמי מביא שם על כך את המעשה שאירע בלידתו של אלישע בן אבויה, ביום מילתו קרא אביו לכל גדולי ירושלים והושיבם בבית אחד, ואת רבי אליעזר ורבי יהושע בבית אחר, וכשכולם היו אוכלים, שותים, שרים ורוקדים, רבי אליעזר ורבי יהושע ישבו ועסקו בתורה עד שירדה אש מן השמים והקיפה את כל הבית. אמר להם אבויה: האם באתם לשרוף את ביתי? אמרו לו: ח"ו אלא שהיינו עוסקים בתורה והיו הדברים שמחים כנתינתם מסיני, והיתה האש מלחכת אותם כלחיכתן בסיני, שהרי התורה לא ניתנה אלא באש כלשון הפסוק: "וההר בוער באש עד לב השמים". 

הירושלמי מביא שאבויה הגיב: אם כך כוחה של תורה, אם יתקיים לי בן זה, אני מפרישו לתורה. אומר על כך הירושלמי: כיון שכוונת אביו לא היתה לשם שמים - לא נתקיים בו, ויצא בנו לתרבות רעה!

הספרים הקדושים ביארו זאת: הדבר הנורא קרה מפני שבשעת ה"התחלה"! ה"ראשית"! לא היתה כוונתו לשם שמים, וכאשר ה"ראשית" אינה מתייצבת בדרך טובה, גם ה"אחרית" אינה מסתיימת בטוב חלילה!

זהו יסוד גדול אותו צריך לדעת ולשנן שוב ושוב עד שייבלע בקרבנו ובדמנו!

הגאון רבי גדליה אייזמן זצ"ל: "הכל תלוי בהתחלה"!

נזכיר את דברי הגמרא המפורסמת במסכת ברכות (דף ז.) העוסקת בבלעם הרשע שהיה יודע לכוון את השעה שהקב"ה כועס בה, ונביא את לשונה: 

"תניא: "וקל זועם בכל יום" (תהלים ז, יב), וכמה זעמו? רגע. וכמה רגע? אחד מחמשת רבוא ושמונת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה בשעה, וזו היא רגע ואין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה חוץ מבלעם הרשע דכתיב ביה (במדבר כד, טז): "ויודע דעת עליון". שואלת הגמרא: "השתא דעת בהמתו לא הוה ידע דעת עליון הוה ידע"? ומשני: "אלא מלמד שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקב"ה כועס בה". 

והקשו התוספות (ד"ה שאלמלי) מה יכול היה כבר בלעם לקלל ברגע כמימריה? ותירצו התוספות: "מאחר שהיה מתחיל קללתו באותה שעה היה מזיק אפילו לאחר כן"...

המשגיח הגאון רבי גדליה אייזמן זצ"ל היה מציין את דברי התוספות הללו באומרו: מכאן למדנו שהכל תלוי ב"התחלה"!

תלמוד גדול - כי הוא ה"התחלה" של המעשה!

איתא בגמרא במסכת קידושין (דף מ:): 

"וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאלה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול. נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה". 

ולכאורה צריך עיון, כיצד סובר רבי עקיבא שתלמוד גדול יותר מהמעשה מפני שהוא מביא לידי מעשה - קיום מצוות התורה, הרי כל הסיבה שהתלמוד גדול מפני שמביא לתכלית - המעשה, וכיצד ייחשב התלמוד שאינו אלא אמצעי כגדול יותר מן התכלית? 

ומפרש המהר"ל זצ"ל (בחידושי אגדות שם): "אבל רבי עקיבא סובר שהתלמוד גדול, מפני שמביא לידי מעשה, כי התלמוד הוא התחלה ובכח ההתחלה הוא הכל, וזה שאמר: "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", וידוע שכל הדברים אשר קודמים מעלתם יותר גדול, מפני שהוא סיבה לאחר, והרי הוא סיבה, והסבה יותר גדול מן המסובב". 

הוא אשר אמרנו הכל תלוי בהתחלה, כי הסיבה גדולה מן המסובב!

הכוונה המעכבת - "ברכת אבות"

יסוד זה מצינו גם בהלכות תפילה: מרן השו"ע זצ"ל פוסק (סימן ק"א ס"א) בזה"ל: "המתפלל צריך שיכוין בכל הברכות ואם אינו יכול לכוין בכולם לפחות יכוין באבות, ואם לא כיון באבות אף על פי שכיון בכל השאר - יחזור ויתפלל".

ויש להבין מדוע מי למרות שכיון בכל התפילה מלבד ברכת אבות אינו יוצא ידי חובתו, ולעומתו מי שהתפלל ברכת אבות בכוונה ובכל שאר הברכות לא כיון - יצא ידי חובתו.

ומצאתי בזה ביאור נפלא בדברי הגר"א זצ"ל בפירושו אבני אליהו (על ברכה ראשונה של תפילת שלוש רגלים), וכדאי להביא את לשונו כי כל דבריו שם הם כקילורין לעינים:

"מפני שכל התחלת דבר הוא יותר מהחצי והיא כוללת כל חלקיה, היא שקולה נגד כולה ונקרא ראש וראשון, לכן משה רבינו ע"ה היה הסרסור ליתן התורה לישראל תחילה על ידו - הוא שקול נגד ששים רבוא. וכן מצינו במצות מילה, היא ראשונה למצוות שבגוף שנאמרה לאברהם אבינו ע"ה - היא שקולה כנגד כל המצוות, ציצית היא ראשונה למצוות המעשיות שנרמז לאברהם אבינו ע"ה "אם מחוט ועד וכו'" - היא גם כן שקולה נגד כל המצוות, שבת היא ראשונה למצוות לא תעשה, ששמרו בני ישראל במצרים - היא שקולה נגד כל מצוות לא תעשה. לכן בברכה ראשונה של שמונה עשרה נזכר בה ח"י שבחים מפני שהיא שקולה נגד כל ח"י ברכות".

מבואר מדברי הגאון זצ"ל שזהו יסוד גדול ביהדות, ה"ראש" חשיבותו גדולה עד למאוד והוא שקול כנגד הכל, ולפיכך יש בברכת אבות שמונה עשרה שבחים מפני שהיא כוללת את כל התפילה בתוכה. 

וממילא מובן שמי שכיון בה יוצא ידי חובתו מפני שהיא שקולה כנגד כולה, ואם לא כיון בה נמצא שהתפילה כולה נאמרה ללא כוונה ואינו יוצא בה ידי חובתו גם אם כיון בכל שאר הברכות!

"הבא להורגך השכם להורגו" - בכח ההשכמה!

גם הדרך להתגבר ולנצח את היצר הרע היא באמצעות כח ה"התחלה".

הגמרא במסכת סנהדרין (דף עב.) קובעת: "הבא להורגך השכם להורגו". והספרים (עיין במדבר קדמות להגאון הרב חיד"א זצ"ל מערכה י') המליצו בזה על דרך המוסר:

"הבא להורגך" - הוא היצר הרע אשר תמיד תר אחר עצות ותחבולות כיצד להכשיל ולהרוג את האדם מבחינה רוחנית ואחר כך להורגו בפועל, וכמו שאמרו חז"ל במסכת בבא בתרא (דף טז.): "הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות", - "השכם להרגו" - הדרך היחידה לכלותו הוא באמצעות ה"השכמה", כלומר: אם תשכים בבוקר בפתחו של יום ותתחזק ותתגבר כארי - אזי בכח ה"התחלה" יכול אתה להורגו!

"הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב"!

על דרך זה פירש הגאון רבי חיים ויטאל זצ"ל בדרך נפלאה את הפסוק בתורה (בראשית ג, טו): "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב": 

הקב"ה אמר ל"נחש" שהוא כידוע היצר הרע, דע כי בכוחו של אדם לשלוט עליך ולכבוש אותך לגמרי אם רק יתחזק ב"ראש" - ב"התחלה" של העבודה בבחינת הוא ישופך ראש.

"אוזניים נכוות תחילה" - כי הם הפתח וההתחלה

ואכן הדברים אמורים גם לאידך גיסא - מי שאינו מנצל את ה"ראשית" וה"התחלה", גורם נזק וקלקול בכל מעשיו, על אף שלעתים הוא יבחין בכך רק כאשר כבר יהיה מאוחר מידי, וכפי שנוכיח להלן.

איתא בגמרא במסכת כתובות (דף ה:): "תנו רבנן: אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים מפני שהן נכוות תחילה לאיברים". 

מקשה המהר"ל זצ"ל (חידושי אגדות שם): מה בכך שהן נכוות תחילה, סוף סוף כל האברים נכווים בשלב מסוים, ומה כל כך חשוב סדר הדברים? ועוד: הרי הדברים אמורים כאשר ישנה שריפה בגוף, לא כאשר מתרחשת "שריפה נפשית"? 

מתרץ המהר"ל זצ"ל יסוד נפלא, וזה לשונו: "ודע כי ראינו בענין זה דבר נפלא בצורת האדם, כי האוזן של אדם תחילה לכל האברים והוא נחשב פתח לאדם, שהאדם הוא כמו בית והאוזן הוא פתח לאדם. וכל דבר שהיא פתח והתחלה, כאשר ההתחלה מקולקל ימשך עוד קלקול אחר זה. וכמו שאמרו: "אם שמוע תשמע - שומע מעט משמיעין אותו הרבה, שוכח מעט משכיחין אותו הרבה". וכל זה כי האוזן שהוא התחלה מוכן הוא להתחלת הקלקול לפי שהוא התחלה, וז"ש: שהאוזן נכוה תחלה לכל שאר איברים, ור"ל אף בדבר קטון כמו זה שהם דברים בטלים מקבל האוזן קלקול וגורם אחריו קלקול אחר, וכדכתיב: "והיה אם שכח תשכח", ולכך יהיה האדם נשמר שלא תהיה ההתחלה מקולקלת לשמוע דברים בטלים, שאם יקלקל התחלתו נמשך אחר זה קלקול עד שיבא לידי קלקול לגמרי"!

למדנו מדברי המהר"ל זצ"ל יסוד: אם ישנו קלקול ב"התחלה" - ב"פתח" - ב"ראשית" חלילה, כל הבא לאחר מכן נגרר אחריו, ונמצא שלבסוף כל הענין יהיה מקולקל, כי הכל תלוי ב"התחלה"!

העצה היחידה - לסגור את הישיבה! 

בוא וראה עד היכן הדברים מגיעים: היתה פעם ישיבה אשר מקימיה ומנהליה לא ראו בה הצלחה במאומה, וככל שניסו לעשות פעולות שונות על מנת לשפר ולתקן את המצב - היה זה ללא הועיל. 

לא נותרה להם ברירה עד שבאו לבקש עצה מהמשגיח הגאון רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל. המשגיח זצ"ל אשר שמע את השתלשלות העניינים, הביע על כך את דעתו: הדבר נובע מ"ראשית" לקויה, והתקנה היחידה עליה הורה בפניהם היתה - לסגור את שערי הישיבה ולפותחה מחדש! 

כי הכל תלוי באופייה של ההתחלה, ואם היא אינה נעשית כראוי - אין שום סיכוי להצליח!

קטן המתחיל לדבר אביו מלמדו תורה

זהו המקום להביא פירוש נפלא מאת הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ"ל המבוסס על מה שהתבאר.

כתוב בפרשת עקב (דברים יא, יט): "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם". ופירש רש"י זצ"ל: "משעה שהבן יודע לדבר למדהו תורה צוה לנו משה, שיהא זה לימוד דיבורו. מכאן אמרו, כשהתינוק מתחיל לדבר אביו משיח עמו בלשון הקודש ומלמדו תורה, ואם לא עשה כן - הרי הוא כאילו קוברו".

וצריכים להבין מדוע אמרו חז"ל ביטוי כה חריף - "כאילו קוברו", מה יקרה אילו אביו ידבר עמו בדברי תורה כאשר יגדל מעט, וכי לא מצינו בהיסטוריה תלמידי חכמים שהתחילו בשלב מאוחר יותר?

אלא ביאור הדברים הוא - אמר הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ"ל, חז"ל באו להשמיענו שהכל תלוי ב"התחלה", אם ידבר איתו אז בדברי תורה ויחנכו ביסוד היסודות - "לימוד התורה", בזה הוא מצמיח בו שורשים טובים, ואם הדיבור הראשוני שלו יהיה בדברים בטלים, הרי הוא כאילו קוברו, משום שהוא מניחו לצמוח עם שרשים מעוקלים ובכך הוא מסכן את כל עתידו בחיים, לכן נחשב "כאילו קוברו"!

נורא מאוד!

(במוסגר נוסיף: כמובן שהקב"ה יכול ברוב רחמיו וחסדיו לסייע לאדם לגדול בכל גיל ובכל מצב, אך לזה כבר זקוקים ל"סייעתא דשמיא" מיוחדת, אולם את עולמו ברא הקב"ה בדרך טבעית ש"הכל הולך כפי ההתחלה").

בחירת האדם - ב"ראשית"! 

ואיתא במשנה במסכת אבות (פ"ד מ"ב): "מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה", ולכאורה יש לשאול אם המצוות והעבירות באות בדרך "גרירה" - שזו גוררת את זו, אם כן היכן מקומה של הבחירה החופשית? 

המשגיח רבי נתן ואכטפויגל זצ"ל נהג להביא על כך את דברי הגאון רבי חיים מוולאז'ין זצ"ל ברוח חיים: 

מקומה של הבחירה היא ב"התחלה" - ב"ראשית", שם אדם יכול לבחור ולפעול, כי לאחר מכן יהא זה בגדר "מצוה גוררת מצוה" או "עבירה גוררת עבירה"...

תחילת ה"זמן" - "סוף מעשה במחשבה תחילה"

נעסוק עתה בסגולתה המיוחדת של ה"התחלה" בזמנים ועתים שונים:

כאשר מתחיל ה"זמן" - כל בן תורה ותופס ישיבה שואף בכל מאודו לנצל כל רגע בכדי לגדול בתורה וביראת שמים. והמציאות מוכיחה שהדברים תלויים באופן פתיחת הזמן - אם היא ב"רגל ימין" כך ימשך המצב גם באותה הדרך. 

וכאן המקום להדגיש: אין מדובר ב"חיזוק הטבעי" הקיים בדרך כלל ממש בפתיחתו של הזמן, אז כולם אומנם לומדים בשקידה רבה, אך עם התקדמות הימים - מכרסם לאיטו בקרב חלק מהלומדים הרפיון בלימוד. סיבת הדבר: לא היתה "התחלה" טובה! 

ומה אכן נחשב ל"התחלה" טובה של ה"זמן"? 

נכתוב את כלל הדברים, ואחר כך נעמיד לדוגמא כמה פרטים מעשיים. היסוד בזה הוא: "סוף מעשה במחשבה תחילה"! 

כלומר: כל בן תורה צריך לעשות "חושבים" בתחילתו של הזמן, מהי תוכנית הלימודים שלו למשך כל הזמן, ומה הם היעדים אשר הוא מציב לעצמו, היכן הוא שואף לראות את עצמו מבחינה לימודית בסופו של הזמן, מה ייחשב אצלו כ"הישג", ומה יקרא לחילופין "אי עמידה ביעד". 

כמובן שבזה נכלל שימת לב - אי אילו דברים זקוקים לתיקון ושיפור, האם כדאי לעשות "שינוי מקום" לאזור בו אין מפריעים, האם נדרש להחליף "חברותא", וכן לתת מחשבה ולטכס עצה - מה לעשות כאשר יבוא הניסיון כגון עייפות פיזית או נפשית, וכן מהי הדרך הנכונה להתנהג כאשר חברים באים לפטפט עמו באמצע לימודו וכדומה - על הכל הוא צריך לחשוב מראש, בבחינת "בתחבולות תעשה לך מלחמה". 

כל מי שהגה תוכנית מסודרת וירד לכל הפרטים - בסייעתא דשמיא ההצלחה מובטחת לו, ולזאת תיקרא "התחלה ברגל ימין"!

"בראש חודש אלול נתחיל ללמוד בבית המדרש"!

עתה נביא עובדה אשר תאלפנו בינה כיצד החשיבו הגדולים את ענין ה"התחלות" ובפרט את "התחלת הזמן":

הנהלת ישיבת מיר בארצה"ב החליטה שקיים צורך לשפץ את בית המדרש, והם פנו לראש הישיבה הגאון רבי שמואל בירנבוים זצ"ל לקבל את הסכמתו, ראש הישיבה זצ"ל הסכים, אך הוסיף בתנאי שה"שיפוצים" יתבצעו ב"בין הזמנים" בכדי לא להפריע ללימודי הישיבה. 

כנראה שלא עדכנו אותו על תוכנית ה"שיפוצים" על פרטיה, כי מה שקרה שכל בית המדרש נהרס מבפנים מתוך תוכנית לבנותו מחדש - דבר הלוקח חודשים מספר בדרך כלל. 

ראש הישיבה הגאון רבי שמואל בירנבוים זצ"ל ביקר בהיכל הישיבה ב"בין הזמנים" והוא נוכח לראות כי הכל הרוס, ברור היה אפוא כי העבודות יסתיימו לאחר מספר חודשים. למרות זאת אמר ראש הישיבה זצ"ל בהחלטיות: "בראש חודש אלול נתחיל ללמוד בבית המדרש, בלי להתחשב בשלב בו אוחזים בבניה"! 

גם כאשר אמרו לו שזה בלתי אפשרי, הוא חזר ואמר: לא אכפת לי! אני מתחיל ללמוד בבית המדרש בראש חודש אלול! 

מה שאירע בפועל: הבנאים עשו השתדלות גדולה והוסיפו אנשים רבים למעגל העבודה, הם עבדו יומם ולילה במשך כ"ד שעות ביממה בלי הפסק, הכל על מנת לאפשר את הכניסה להיכל המשופץ בראש חודש אלול! והמחזה גרם לקידוש ה' גדול. 

יש לשער כי ההקפדה הגדולה של ראש הישיבה זצ"ל להתחיל את ה"זמן" בבית המדרש היתה - כי הכל תלוי ב"ראשית" וב"התחלה"!

לרוץ - ההתחלה הטובה ביותר!

והדברים אינם אמורים רק בפתחו של זמן חדש, אלא לכל סדר וסדר של לימוד ישנה "התחלה"!

וכך מבאר המשגיח הגאון רבי ירוחם זצ"ל בספרו דעת תורה (פרשת דברים), וזה תוכן דבריו:

חז"ל אומרים במסכת אבות (פ"ד מ"ב): "הוי רץ למצוה קלה כבחמורה ובורח מן העבירה, שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה".

יש להקדים: התנא של משנתנו אינו בא לומר שלא יקטין את ערך המצוה באשר היא, שזה כבר שנינו קודם לכן (מס' אבות פ"ב מ"א) "הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות". 

כאן התנא בא ללמדנו את היסוד והעיקר של ה"התחלות", כי העיקר תלוי בהן, אם אדם רוצה לזכות במצוה, עליו לעשות לה "התחלה", ולכל מצוה ומצוה ישנן "התחלות" מיוחדות להן, ואינו דומה התחלת מצוה אחת לזו של מצוה אחרת.

ממשיך המשגיח רבי ירוחם זצ"ל, מה אומרת המשנה? "הוי רץ למצוה" - צריך "לרוץ"! זוהי התחלה כוללת לכל המצוות!

כאשר אדם רץ לישיבה ללמוד, לכאורה עדיין לא עשה מאומה, הוא עדיין לא למד, אבל חידש לנו התנא: "הוי רץ למצוה" - עשה התחלה ללימודך, כי התחלת הלימוד נגמרת בריצה שלך!

דברים נפלאים! כיצד נתחיל את ה"סדר" בצורה ראויה? נרוץ לישיבה או לכולל!

נפלא!

"שינה של שחרית" - מוציאה את האדם מן העולם!

על גודל הפסדו של מי שאינו מנצל את התחלת היום יש לציין את הנאמר במסכת אבות (פ"ג מ"ו): "שינה של שחרית מוציאה את האדם מן העולם". 

וראיתי בספר להעיר להורות ולהשכיל (ח"א עמ' קנו) שעמד על השאלה, מדוע הפליגו חז"ל בגנותה של שינת שחרית? וביאר שם: אין השינה מוציאה את האדם מן העולם, אלא יש כאן דגש ותוכחת מוסר - "שינה של שחרית"! כלומר: יום חדש מתחיל, יש לך הזדמנות להתחלה חדשה, ובמקום לעמוד על גודל העת אתה ישן ומפסיד במו ידיך את ה"ראשית" של היום, רוח שטות שכזו היא המוציאה את האדם מן העולם!

אסור להחמיץ את נקודת הראשית, אלא יש לאזור אומץ ולנצלה מיד ולא אחר זמנה, שמא יהיה כבר מאוחר מידי...

"יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו"

בנתיב דרכנו נוכל לבאר מספר נקודות:

השו"ע באו"ח פותח את דבריו בסעיף הראשון בזה"ל: "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו שיהא הוא מעורר השחר". ולכאורה יש להתפלא מדוע מרן המחבר זצ"ל בבואו לכתוב את ספר ההלכה הוא נוקט בלשון "מוסרית" - "יתגבר כארי", מה שלא מצינו בשאר מקומות.

ובהכרח צריך לומר: מכיון שהדברים נוגעים ל"התחלה" - ל"ראשית היום", מרן השו"ע זצ"ל שם על כך דגש מיוחד, ופותח בדברי מוסר והתעוררות - "יתגבר כארי".

כשישכים בבוקר - יקבל עליו מיד עול תורה!

בכתר ראש (אות ע"א) מובא בשם הגר"א מוילנא זצ"ל: "דבר מנוסה הוא - אם כשישכים האדם בבוקר יקבל עליו מיד עול תורה באמת ובלב תמים, אז יסורו ממנו הביטולים ובודאי יצליח ביום ההוא בתורה, וכפי תוקף ההסכמה והקבלה כך יעזרהו ה' בו ביום, וכן יסורו הטרדות ממנו". 

ההסבר בזה בפשטות הוא על דרך מה שאמרו חז"ל במסכת אבות (פ"ג מ"ה): "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ". אבל לפי מה שהתבאר אפשר להטעים בזה עוד: זוהי התוצאה של החיזוק ב"התחלה" של היום, אם ה"ראשית" הוא כדבעי - הכל נמשך אחריה בצורה ראויה, ואזי הצלחתו מובטחת!

אחרי זמן מה מצאתי (ושמחתי בלבי שכיוונתי לדברי גדולים) בספר לקט רשימות (ימים נוראים עמ' קכב) שהביא כן מהמשגיח הגאון רבי נתן וואכטפויגל זצ"ל, וכך אמר: 

האדם הוא בעלים רק על זמן ה"ראשית"! ולכן המשגיח זצ"ל היה מדריך את תלמידיו לקבל "קבלות" בעיקר בעת נקודת ה"ראשית". וכך ביאר שם את דברי הכתר ראש: אם אדם מקבל על עצמו עול תורה כשמתעורר בבוקר - יצליח כל היום וינצל מה"ביטולים" השונים. 

כי לאדם יש כח השפעה אך ורק בנקודת הראשית!

מדוע חל "ראש השנה" בתחילת השנה?

ובספר תשואות חן כתב שלכן נקבע "ראש השנה" בתחילתה של שנה, וז"ל שם: 

זהו הטעם לכך שהקב"ה קבע את יום הראשון של השנה שיהיה "ראש השנה", כי לכאורה מתאים היה לעשות את יום ה"דין וחשבון" בסופה של השנה ולא בתחילתה. אלא שהקב"ה שמדרכו להיטיב לבריותיו התחסד עמם שתחילתה של השנה תהיה בכל תוקף הקדושה, שהרי לקראת יום ראש השנה כולם חוזרים בתשובה ועוסקים בתפילה ובאמירת סליחות ובתורה ומצוות, ובכדי שהנהגה זו תתמשך על פני כל השנה כולה לכן נקבע היום הגדול והנורא - דוקא בתחילתה של השנה!

מוצאי שבת קודש - התחלת השבוע!

כך גם בנוגע לעת צאתה של השבת - אם השבוע מתחיל מתוך חיזוק, כל ימי השבוע יתמשכו בהצלחה גדולה.

וכפי שכתב בספר סדר היום בסדר מוצאי שבת (ד"ה ויש נוהגין), וז"ל: "ויקרא מעט תורה נביאים וכתובים, כי בהתחלת השבוע יפה לו להתחיל בשלושה אלה - תורה, נביאים, וכתובים, ומובטח לו שיצליח בלימודו כל השבוע, גם במעשה ידיו".

מבואר מדבריו: מוצאי שבת קודש הוא זמן מסוגל עד למאוד להצליח בתורה ובשאר ענייניו בכל ששת ימי המעשה, משום שהוא עומד בתחילתם. 

והמציאות מורה כי אנשים רבים אינם מבינים זאת, והם נוהגים לבזבז רגעים נעלים אלו על הא ועל דא. ועל כן התעוררתי בדברים הבאים להעלות את המודעות לחשיבות של עת קודש זו שהיא ה"התחלה" של כל ימות השבוע. 

התבוננות בסגולת הזמן של מוצאי שבת קודש

וכאן שמורה עמי הערה למעשה: 

חכמי הגוים אשר גם היו מודעים לכך, רצו לנצל את כח ה"ראשית" של השבוע, ועל כן קבעו את יום אידם ביום ראשון של השבוע בכדי שה"התחלה" תהיה שלהם. אך דבר אחד הם לא ידעו: אצלנו בני ישראל היום הולך אחר הלילה, והשבוע שלנו לא מתחיל ביום ראשון בבוקר, אלא מיד במוצאי שבת קודש. 

ולכן עלינו להיזהר לנצל את ליל מוצאי שבת קודש ללימוד ולדברים שבקדושה, ולא לעסוק בו ח"ו בכל מיני דברים בטלים.

ואכן בעיר התורה לייקוואוד, ברוך השם, מוצש"ק הוא זמן בו מרגישים היטב את ה"תחילה" של כל השבוע, יש לימוד, מתקיימים "ועדים", נאמרים "חבורות" - אין ספק כי השבוע מתחיל במוצאי שבת קודש! 

מתבאר מכל הנ"ל מהו הכח העצום של ההתחלה בכל דבר וענין, בעת של ה"התחלה" יש להתאמץ ביתר שאת וביתר עוז, ולהשקיע בה את עיקר הכח, ועלינו להקדיש מחשבה במה נוכל להתחזק בזמן נשגב שכזה ובגדר מה שאמרו: "בתחבולות תעשה לך מלחמה", וכך נוכל להצליח בכל דבר.

נתבונן נא כל אחד מאתנו בסגולת הזמן של מוצאי שבת קודש, ננצל אותו כמו שצריך, ולא נבזבז בו זמן יקר כל כך על דברים של מה בכך, ועל ידי זה נזכה בעזרתו יתברך לסייעתא דשמיא ולהצלחה בכל העניינים בכל ימי השבוע!

הגורם לתופעת ה"נשירה"

נביא דבר נורא בענין ההתחלות.

ראש ישיבת "שערי יושר" מתלמידי הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל הגאון רבי יוסף רוזנבלום שליט"א נשאל פעם בפורום ציבורי: מדוע קיימת היום תופעת ה"נשירה" - ילדים זכים וטהורים שיורדים מן הדרך בכמויות שלא נראו בדורות עברו רח"ל. 

לאחר שנשמעה השאלה, שקט שרר בחדר וכולם חיכו למוצא פיו של ראש הישיבה שליט"א. והוא ענה דבר מבהיל: הכל תלוי ב"התחלה", ב"ראש", והלוא התחלת הבנין של הבית היהודי הוא ב"חתונה", וכאשר שם נשמעים שירים של פריצות וכדומה רח"ל - זו אינה התחלה ברגל ימין, זאת הסיבה שבני הזוג אינם חיים אחר כך ב"שלום בית" ואינם מצליחים בחינוך הילדים, מכיון שהיה פגם ב"התחלה"!

וראיתי שהדברים מפורשים במשנתו של הכהן הגדול - בוא וראה מה שכתב החפץ חיים זצ"ל בספרו אהבת חסד (ח"ג פ"ו) וז"ל: "בעת שהחתונה מתנהג בדרך פריצות - בודאי שאין השכינה שורה שם, ובודאי שאין תכלית זיווג ביניהם יעלה יפה, ויהיה מריבות וקטטות ביניהם, וכן זרעם לא יהיה נכון לפני ה', ואיך יניחו דבר כזה"?!...

נורא ואיום!

"תני לי אלף ימי חסד"...

לעומת זאת בוא וראה מהי כוחה של "ראשית" טובה כפי שמסופר על פוסק הדור הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל: 

כאשר נשא את הרבנית ע"ה, עמדו לפתחם עיסוקים רבים, כגון מציאת מקום מגורים, קניית רהיטים וכו'. המנהג המקובל היה שבני הזוג עסקו בכך במשך ימי השבע ברכות, אך הגרי"ש זצ"ל פנה אל כלתו הרבנית ע"ה ואמר לה: הרי התקופה הראשונה בחיי הנישואין חשובה היא עד מאד, במהלכה יוצקים את יסודות הבית, ואף שיודע אני שיש עניינים הדורשים טיפול, אך מבקש אני ממך כי תעניקי לי "אלף ימי חסד" בהם אוכל ללמוד בשקידה ללא הפרעות בסידורים כל שהם, אחר כך אתפנה לטפל בכל מה שנדרש.

אשתו אשת חיל בת הגאון רבי אריה לוין זצ"ל הסכימה לבקשתו, וכך למד בהתמדה רבה. למותר לציין שגם לאחר שעברו ה"אלף ימים", לא נותרו לו כל סידורים, הכל הסתדר על הצד היותר טוב...

כאן לימד אותנו הגרי"ש זצ"ל דבר נורא! הוא עשה את ההיפך ממה שעושים אנשים רבים. בעוד שהם מנצלים את ימי ה"שבע ברכות" לסידורים ולקניות משותפות, וחושבים בליבם: "מיד אחר כך נתחיל ללמוד במרץ", הרי שמרן זצ"ל עשה בדיוק את ההיפך...

הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל ניצל את כח ה"התחלה", ולכן השיג את מה שהשיג!

מהיכן מתחילה ה"התחלה"?

כאן המקום להבהיר נקודה חשובה ביותר.

הן אמת שאנו בטוחים כי ה"התחלה" היא בזמן מסוים כפי שהבאנו כבר כמה דוגמאות, אך פעמים אין זה כך, אלא ה"התחלה" היא הרבה לפני מה שאנו חושבים, ונסביר את הדברים בעזרת השי"ת.

הגמרא במסכת בבא מציעא (דף פה:) מספרת על דו שיח שהתנהל בעת ויכוח בין רבי חנינא לרבי חייא: רבי חנינא אמר לרבי חייא: עמי אתה מתווכח? אם ח"ו תשתכח תורה מישראל אני מחזירה בפלפולי.

אמר לו רבי חייא: עמי אתה מתווכח? עשיתי שתורה לא תשתכח מישראל, מה היה רבי חייא עושה? זורע זרעוני פשתן וקולע מהם רשתות, וצד צבאים ומאכיל בשרם ליתומים, ומעורותיהם היה עושה קלף וכותב עליהם חמשה חומשי תורה, והולך לעיר שאין שם מלמדי תינוקות וקורא עם חמשה ילדים חמשה חומשי תורה. לכל אחד - חומש אחד, ולומד עם ששה ילדים ששה סדרי משנה, כל אחד - סדר אחד, ואמר להם לפני שהלך: עד שאשוב - למדו זה את זה חומש ומשניות, וכך עשה שלא תשתכח תורה מישראל. 

וזה שאמר רבי: "כמה גדולים מעשי חייא"!

ויש לשאול שאלה גדולה: לשם מה רבי חייא יגע וטרח כל כך - זרע, עשה רשתות, צד צבאים, עיבד הקלף, כתב מגילות וכו'. לכאורה כל הטרחות הללו הם שלא לצורך, וכי לא יכול היה להשיג ספרים כתובים כדי ללמד מתוכם את התינוקות חומש ומשנה?

אלא - יסוד גדול מונח כאן: רבי חייא לא הסתפק רק בלימוד התינוקות, אלא הוא רצה ליצור עבורם תנאים "שלא תשתכח תורה מישראל", והוא ידע שלכך יש צורך בליווי מתחילת התהליך, החל מזריעת הזרעונים עד גמר עשיית המגילות, שההתחלה תהיה מתוך כוונה טובה וטהורה לשם שמים, כי רק כך יוכל להשפיע על נפשם הרכה של ילדי ישראל. לא די בלימוד התורה אלא זקוקים הם ל"התחלה טובה" וה"התחלה" היא מראשיתו של התהליך, מיצירת הספרים - לא רק בעצם הלימוד!

דברים נוראים מהגר"א זצ"ל

וכדברים הללו בביאור דברי הגמרא הנ"ל מצאתי בספר משנת רבי אהרן (ח"א עמ' רי) שכתב בשם הגר"א זצ"ל: צריך שיהא נעשה הכל מתוך כוונה קדושה, אף הסיבות הקודמות והרחוקות מאוד כמו זריעת הפשתן למטרת ייצור רשתות לצידת בעלי החיים אשר מעורם יעשו את הקלף לספרי הלימוד. 

והוסיף שם דבר נורא בשם הגר"א זצ"ל: אם ייצרו את הגרזן לכריתת העצים עבור בנין בית הכנסת בכוונה לשם שמים, לא יתפללו בו בכוונה זרה!

הרי לנו כמה עמוק הוא ענין ה"ראשית", שכל שינוי שיעשה בו לטובה או חלילה להיפך, ולו במחשבה קלה בלבד, עשוי להיבחן בתולדותיו הרחוקים ממנו מרחק רב.

"ויטע אשל" - מדוע?

ועל דרך זה יש לבאר ענין תמוה.

כתוב בפרשת וירא (בראשית כא, לג): "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם". רש"י זצ"ל מביא על כך: "ויטע אשל": רב ושמואל, חד אמר: פרדס להביא ממנו פירות לאורחים בסעודה, וחד אמר: פונדק לאכסניא ובו כל מיני פירות".

שואל הגאון רבי חיים זייצ'יק זצ"ל: לשם מה נצרך אברהם אבינו ע"ה לנטוע פרדס, הלוא יכול היה לקנות פירות מוכנים ובכך לחסוך מעצמו יגיעה יתירה והוצאות רבות?

לפי דברינו ניתן לבאר על זו הדרך: אברהם אבינו ע"ה אבה לזרוע ולגדל את הפירות, בכדי שה"התחלה" של אותם פירות תהיה לשם שמים ובכך תהיה לו השפעה מכרעת יותר על מי שיאכלם. 

הרי ידוע שאברהם אבינו ע"ה הכניס אורחים והאכילם והשקם על מנת שיוכל להשפיע להם אמונה בהקב"ה, ואחר שאכלו ושתו היה אומר להם: "ברכו למי שאכלתם משלו, וכי סבורים אתם שמשלי אכלתם? משל מי שאמר והיה העולם אכלתם"!

אברהם אבינו ע"ה ידע שכדי להפיק תועלת מאותו אוכל שנתן בפי האורחים לא די בקנייתו, אלא הוא מוכרח לעסוק בו ב"התחלה טובה" כי הכל תלוי ב"ראשית"!

מדברי המשגיח הגאון רבי ירוחם זצ"ל

יסוד זה נמצא גם בדברי המשגיח הגאון רבי ירוחם זצ"ל בספרו דעת תורה (ויקרא עמ' רי), וז"ל: 

ועלינו לדעת, שענין "התחלה" אינה מתחלת רק עם תחילת המעשה של הדבר, עוד הרבה לפני המעשה בפועל, עוד אפילו לפני המחשבה של המעשה, יש ענין של נטיית הלב, נטיית הלב לטוב או למוטב היא ההתחלה באמת, ושם כבר נכלל כל האדם ופעולותיו, והיא תפילת שלמה המלך ע"ה (מלכים א' ח, נח): "להטות לבבנו אליו".

דבריו ברור מללו: ההתחלה אינה מתחלת ב"מעשה" אלא עוד הרבה טרם לכן!

הנחת אבן הפינה של "ישיבת וולאז'ין"

את ההצלחה ההיסטורית של "אם הישיבות" - ישיבת וולאז'ין המעטירה ניתן לייחס ל"כח ההתחלה"! 

וכך מסופר: בזמנו של הגאון רבי איצ'לה מוולאז'ין זצ"ל בנו של הגר"ח זצ"ל נורתה אבן פינה לבנין חדש עבור ישיבה מסוימת. מקימיה חגגו זאת בחגיגה מפוארת ברוב פאר והדר, והשמחה היתה רבה. 

לאחר שעבר זמן מה, בחור מאותה ישיבה עבר ללמוד בישיבת וולאז'ין, הגאון רבי איצ'לה זצ"ל התענין אצלו על כל פרטי המאורע של הקמת הישיבה, כשסיפר על השמחה הגדולה שנערכה ברוב טקס ותכונה, הגיב על כך הגרי"צ זצ"ל בדאגה: מי יודע אם יהיה קיום לישיבה... כשאבא זצ"ל הניח את אבן הפינה לישיבתנו היה כולו מלא חרדה בו ביום, ולא עוד אלא שבכה והזיל דמעות עד שלא הוצרכו הפועלים למים בכדי לגבל את החימר...

הרי לנו כיצד נראתה ה"התחלה" של ישיבת וולאז'ין, ולא היה זה בזמן שהבחורים כבר התיישבו ללמוד בה, אלא הרבה קודם לכן הגאון רבי חיים מוולאז'ין זצ"ל הזיל דמעות בהם ניתן היה לגבל את החימר...

חינוך הילדים - ממתי?... 

מעשה באשה שנולד לה בן ובאה לבקש מהגאון רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל שיתן לה הדרכה בענין חינוך הבנים. שאל אותה רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל, בן כמה הילד? השיבה האשה: בן שלוש חודשים. 

אמר לה הגאון זצ"ל בתמיהה רבתי: התינוק בן ג' חודשים ורק עכשיו באת לשאול עצות בחינוך?! היה לך לבוא כבר לפני ט' חודשים?!...

כנראה שזו היתה עומק כוונתו של הגאון רבי שמשון רפאל זצ"ל: ה"התחלה" של החינוך הוא מרגע יצירת העובר, עוד קודם שיבוא זמנו לחנכו בפועל אף שעדיין אינו בר חינוך...

התבאר אם כן בדברינו החשיבות והכח של ה"התחלה", וכן ההפסד הגדול של מי שאינו מנצל כראוי את ה"התחלה". 

מי יתן ושוכן מרומים יעזרנו לנצל כראוי את ה"התחלות" השונות, ובזה תהיה הצלחתנו מובטחת.

[קרדיט: מאמר זה הראשון מהספר שפורסם כאן לראשונה! ארחות דיליה, באדיבות הרב אברהם חנונו שליט"א מלייקווד - ישר כוחו! מחבר הספרים הנפלאים: אל תדיחנו, הראנו בבנינו, חנוכה דיליה, פורים דיליה, מידות דיליה, מצוות דיליה, (שבת קודש), תורה דיליה, תפילה דיליה, תשובה דיליה ועוד...].