רבי דוסא בן הרכינס אומר שינה של שחרית | הרב אמנון יצחק שליט"א

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום בלחש.

אמן.

ריבידו סא בן אורקינוס

אומר שינה של השחרית

ביין של הצהריים,

בשיחת הילדים,

בישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ,

מוציאין את האדם מן העולם.

רש״י,

שינה של השחרית

שהולך וישן עד שעונת קריאת שמע עוברת.

זאת אומרת, אדם

מעריך בשינה

עד

שמגיעה עונת קריאת שמע ועוברת,

מפסיד קריאת שמע בזמנה.

זה מוציא את האדם מן העולם.

ויין של הצהריים

מושך ליבו של אדם,

דכתיב בקהלת בית, למשוך ביין את בשרי,

ומביא אותו לידי שכרות.

אנשים שבשעות הצהריים

שותים יין,

גם זה מוציא אותם מן העולם.

בשיחת הילדים.

מבטלת את האבות מלעסוק בתורה.

גם זה מוציא אותם מן העולם.

בישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ,

שמתכנסים ומדברים בדברים בטלים.

כל אלה

מוציאים את האדם מן העולם.

רבנו עובדיה מברטנורה,

זכר צדיק וקדוש לברכה,

אותו תגן עלינו, אמן,

פירש

שמדובר באדם שמעריך בשינה עד אחר שעברה עונת קריאת שמע,

ועל ידי זה מבטל מצווה גדולה זו

של אמירת שמע בזמנה.

להרמב״ם זה דווקא לכתחילה

לפני הנץ בשש שמונה דקות.

ורבנו יונה פירש,

שמחמת

שנתו מבטל תפילה בזמנה.

אז זאת אומרת, יותר מזה, לא רק שמה,

אלא תפילה שהיא יותר מאוחרת קצת.

ובסיבת הדבר,

שהשינה הזו מוציאה את האדם מן העולם

בער במדרש שמואל,

כי על ידי זה מרגיל אדם עצמו במידת העצלות,

על ידי שיתעצל,

ימעיט במלאכת פרנסתו,

וכשלא ילודד צורכו

ויחסר לחמו,

ילסתם את הבריות,

וכאשר יתפסו אנשי השלטון,

יהרגוהו,

ובכך יצא מן העולם ולא עתו.

אז זאת אומרת,

בעצם כל הדוגמאות שיש לנו פה

הן של עצלות.

שינה בבוקר יין,

ברור שאם הוא מתמסטל ושותה,

זה לא בשביל שיהיה זריז במלאכתו, כי אחר כך הוא רק מתנדנד.

בשיחת הילדים זה במקום לעשות חיובים שיש עליו,

אז הוא מדבר עם ילדים שלו ומשחק איתם וזה וזה.

וגם בא לבית הכנסת ויושב עם עמי ארצות ומדברים על האבדה במקום החיובים שמוטל על האדם,

סופו שיוציא אותו מן העולם.

ומילקוד מעם לא אוחז הוסיף

כי שינת השחרית מולידה בנפש האדם מידת העצלות

ומרחיקה את מידת הזריזות,

בעצלות מולידה קלקולים רבים לגופו ולנפשו.

ופרשו בדרך צחות

את הכתוב בתהילים קט,

עת לעשות לה'

הפרו תורתך.

כשאדם אומר תדיר,

עת לעשות לה'

אין צורך להזדרז ביותר למהר בענייני עבודת השם.

כיוון שעדיין יש עת, יש זמן,

מוקדם עכשיו,

יש עדיין זמן.

זה גורם להפרו תורתך.

עת לעשות לה' יש עוד זמן לעשות לה' על הבוקר כבר זה, חכה לאט לאט.

ואז

סופו הפרו תורתך.

והם הביאו מעשה בשני בני אדם

שהיו נשכרים למלאכה אצל אדם אחד.

אחד מהם היה דרכו להשכים בזריזות,

והיה הולך לבית הכנסת,

מתפלל במתינות,

בכוונה בגמר התפילה, לומד סדר, חוק לישראל,

שב הביתה,

אוכל פת שחרית, מברך לפניה, אחריה, כראוי,

מזדרז,

פונה לעסוק במלאכה,

וכיוון שהיה עושה הכול בזריזות נפלאה,

סיים כל המוטל עליו שעתיים קודם הזמן שהיה צריך לסיימה.

ולכן נשארו לו מדי יום,

שעתיים תמימות,

שהיה מתעסק בהן בעוד עסק,

והשתכר במלאכה זו סכום ניכר.

חברו,

לקוי מאוד במידת העצלות,

לא עמד ממיטתו רק אחר שעתיים מזריחת השמש,

מתפלל במהירות גדולה,

כיוון שנותר לו זמן מועט,

מיד רץ לבית המלאכה,

לא לאחר יותר מדי,

וכדי להשלים העבודה,

הוכרח להישאר עד שעות הלילה המאוחרות,

כיוון שגם את העבודה עשה בעצלות.

הרי שעצלותו גרמה לו

הפסד בענייני הנפש,

כתפילתו במרוצה, ולא בכוונה כראוי,

ולא הספיק ללמוד

כמו חברו,

וגם סכום המעות שהשתכר

פחות מחברו, זריז ונזכר.

עוד כתב ילקוט מעם לועז,

מה מאוד צריך אדם להתרחק מן העצלות,

שהיא מידה מגונעת מאוד?

עליה אמר שלמה המלך עליו השלום בחוכמתו,

במשלי כד,

על שדה איש עצל עברתי,

והנה הלכו לו כמשונים,

וגדר אבניו נהרסה.

ראינו שהשדה,

שאין עובדין בה כראוי

לחרוש ולזרוע וכדומה,

לא זו בלבד שאינה מוציאה פירות טובים,

אלא מגדלת דברים רעים

ומעלה קוצים ודרדרים.

ואפילו אם בתחילה

זרעה חיטים

וצמיחה תבואה,

אם אינו מוסיף להשתדל בה

לעובדה ולשומרה,

אז הוא מפסיד הכול מפני שגדר השדה נופלת ונהרסת,

ומחמת עצלותו נמנע מלתקן.

הרי גם המעט

שראוי לצמוח

מחמת עמלו הולך לריק.

כיוון שאין גדר לשדה,

נוטלים הכול לתבואתו.

כך היא דרך העצלנים,

אינם חוששים להפסדם,

בורחים מן העמל,

בנוהים אחר השינה,

ומפני זה עתידים לרד מנכסיהם.

בעניין זה מרומז בתיבת עצל,

שמה יהיה סופו?

אני צריך לבריות.

עצל,

אני צריך לבריות.

זה הסוף של העצל.

עוד כתב בספר מילי דאבות,

אם אדם נעור משינתו בבוקר השכם

ודעתו ללכת לבית הכנסת להתפלל.

הרי כל מהלך היום זוכה שתעלה לימוד התורה ועבודת השם שלו בנקל.

אך אם יישאר שרוח על מיטתו

בגין עצלותו,

כאשר יקום ויפנה לעבודת השם,

תהיה לו בקושי.

על כן יש לאדם להזדרז לקום

לעבודת הבורא,

ובזה תתעלה עבודתו למאוד.

ואם עוד יזכה גם ללמוד תורה בעת השכמתו,

מריו שכרו.

נו, אז יהודים שפה קמים שלוש בלילה,

שתיים וחצי,

ולומדים, ומתפללים,

ושומעים שיעור,

מסועדים, וחוזרים ללמוד.

וואי, וואי, וואי, מה גודל שכרם?

אם מישהו עוד זוכה קצת ללמוד תורה מעת השכמתו רב שכרו,

אז מה אלה שכל עניינם לימוד התורה והמצוות?

בעניין זה

נמצא דבר חידוש

במדרש שמואל בשם החסיד יעבץ,

כי אין שעה רצויה בכל היום

להבין כל נעלם

זלולת עת השחר.

בעת השחר

יכול אדם להבין כל נעלם.

נמצא מזה כי כשילמד תורה בעת ההשכמה,

יזכה להבין גם את דברי התורה העמוקים והנעלמים.

זה אומר החסיד יעבץ.

ובמדרש שמואל

מדבר עוד בעניין המגרעת בריבוי השינה,

חוץ ממה שגורם לו הפסד לנפשו

לבטל מצוות קריאת שמע ותפילה ולאחרת זמנם,

גם גופו ייחלש מכך,

כי הרופאים אומרים כי רוב השינה מרבה החום הטבעי שבגוף

וגורם לו חולי רחמנה לצלן.

בספר ערוך השולחן, אורח חיים,

סימן רלאלף

דייק

ממה שנקט התנא שינה של שחרית,

ולא כלל עימו גם שינת הצהריים,

שאין חיסרון בדבר אם זקוק אדם לישן גם בצהריים.

וכתב שכן ראינו גם לגדולי עולם

שהיו ישנים גם ביום, שעה או שתיים,

מחמת שהוצרכו לפי חולשתם והנהגתם.

וכן כתב גם במשנה ברורה,

סימן ד', סעיף קטן ל״ו,

בשם מחצית השקל,

שעניין השינה ביום תלוי

לפי מה שהוא אדם

ולפי הנצרך לו לעבודת השם יתברך.

וכפי שכתב המחבר, מרן, בשולחן ערוך,

סימן רלאלף, סעיף א',

שאם אי אפשר לו ללמוד בלא שינת הצהריים,

יישן.

ובלבד שלא יאריך בהרבה.

אז לכן נקט התנא דווקא

שינה של שחרית.

ויין של צהריים,

כתב הרב עובדיה מברטנורה,

כי היין מושך לבנו של אדם.

ככתוב בכהלת בית ג',

למשוך ביין את בשרי.

והוא מביא האדם לידי שכרות.

פירוש דבריו,

שאף אם בכוונתו יהיה לשתות רק מעט מן היין,

וסבור שאין בכך חיסרון ופגם,

המעט הזה ימשכנו

ויגררנו

לשתות הרבה מן היין,

ויבוא לשכרות מגונה.

בסיבתה,

כתב רבנו יונה,

יהיה ביטול תורה,

ויביא אותו לידי עבירה.

במדרש שמואל כתב

שהתנא דייק מיין של צהריים

ולא כל יין,

כי הנה אמרו בירושלמי פסחים.

שיין שבתוך הסעודה

אינו משקר.

ועל כן, עד עת הצהריים, שהוא עדיין זמן סעודה,

אין שתיית היין מזיקו,

ורק בזמן הצהריים, שהוא אחר עבור ארבע שעות,

כלומר עבר עת הסעודה,

ודאי הוא משקר,

וראוי לאדם להימנע ממנו.

כתב עוד,

חוץ ממה שהיין מזיק

לחלק הרוחני באדם,

יש בו גם היזק לגוף האדם,

כיוון שהוא מכהה עיני האדם

ומקרר את חומו הטבעי ומרפא את עצביו,

וגם

גורם לאדם שיפסיד את ממונו

כיוון

שיוציא אותו על היין.

כשיכלה ממונו

וירצה לשתות יין כהרגלו,

יגנוב ויגזול ממון מן הבריות,

בסופו להירג על ידי המלכות כעונש על כך.

יש משפחות מסכנים שיש להם בן או שניים,

שהם שיכורים.

כל הזמן יין,

לוקחים כסף מהאימא בכוח,

לא מצליחים, עושים כל מיני גנבות וכו',

כי הם נרקומנים ליין, הם לא יכולים.

לא יכולים, זהו.

מכורים ליין.

והסוף שלהם השם מרחם.

וילקוט מעם לועז הוסיף

ברעת ריבוי היין,

כי הוא גורם לבלבול הדעת

ולנזק באיברים הפנימיים של האדם.

הכבד הולך,

אין מה לעשות אחר כך.

הכרתי כמה אנשים כאלה מסכנים שמתו ממש מהשתייה.

הלך להם הכבד לגמרי.

וגם,

שהשכרות תפריענו

מלעסוק במלאכתו,

ועל ידי זה ייגרע מפרנסתו.

הרי לנו כמה רעות גורם לאדם ריבוי יין, ועוד

דברים

שהם בבחינת ולא תטורו, שהמשך ידוע.

בדבר זה נוכחתי לראות בעצמי,

כותב המחבר, בעת שלמדתי בילדותי בישיבת בית משה,

היה בכיתתנו מורה ללימודי חול פיזיקה.

היה אומר תמיד

שהוא מצטיין.

היה בלימודים הגבוהים

ובקי בחוכמות רבות.

בתחילה לא היו נראים דבריו אמיתיים,

כי אם כן, מפני מה הוא צריך לעסוק לפרנסה כמורה לילדים?

למה לא עוסק בפרנסה מכובדת יותר, המכניסה ממון רב?

כעבור זמן ראינו כי דבריו צודקים.

הוא באמת בעל כישרון עצום

בידיעות רבות,

ועדיין הפליאה בעינה.

מה גם היה שניכר עליו ועל מלבושיו שאינו בעל אמצעים.

רבתה התמיהה בליבנו,

למה אדם חכם כזה סובל מחיסרון של ממון?

באמצע שנת הלימודים

פסק פתאום מלבוא.

שאלנו את המנהל

לפשר הדבר,

התברר להם שהיה שותה לשוכרה,

ולכן העבירו אותו ממשרתו.

אז ברור למה לא יכול לעבוד בדברים גבוהים,

שותה לשוכרה.

ועכשיו גילו גם בבית ספר של הילדים

שהוא שותה לשוכרה, והעבירו אותו ממשרה.

צא ולמד גודל גנות השכרות מאדם זה,

שהיה ביכולתו למצוא משרה מכובדת

ולהרוויח על ידיו ממון רב ולהתפרנס בכבוד,

ואיבד הכול מחמת השכרות.

דוגמה חיה למאמר המשנה,

כי היין מוציא את האדם מן העולם.

בשיחת הילדים

כתב רבנו עובדיה מברטנורה,

שיחת הילדים מבטלת את אבותם מלעסוק בתורה.

על פי מה שכתב רבנו יונה,

השעשוע שמשתעשעים עם ילדים

מושכת ליבות בני אדם

על ידי אהבתם את הנערים,

זה גורם להם להתבטל מתורתם.

בהסבר הדבר,

מפני מה בשיחת הילדים קיים חן מיוחד

שמושכת ליבות בני אדם אחריו?

מובא בספרים,

הילדים שעדיין אין דעתם בשלה כל הצורך,

אין להם נגיעות או חשבונות עצמיים במעשיהם,

והם טהורים מכל שיא גוף גם.

וזוהו סיבת החן הנסוך במהותם,

והכוח שיש להם למשוך את האנשים לשמוע את פטפוטי דבריהם,

אפילו אם הם דברים שאינם מובנים כל הצורך.

התמימות

שיש בילדים מושכת,

הרגילים לאנשים שהם תחמנים,

ופה יש לך משהו תמים.

וגם להתבונן בהם בשעה שהם משתעשעים במשחקי הילדות שלהם,

ולראות איך הם מחדשים כל מיני

מיני סחוק.

מושך את המבוגרים,

להתבונן גם בהתפתחות שלהם,

בכיוון שלהם,

כמה יש להם דעת, כמה לא.

כתב החסיד,

היעבץ,

זכר צדיק לברכה,

אותו תגן עלינו, אמן.

בוודאי שאין פירוש הדבר שיחה עם הילדים ממש,

שהרי השיחה איתם זה שטות גמורה,

ואין חשש שיימשך אדם אחריה לפתח איתו שיחה עם הילד בלי סוף.

אלא פירוש הדבר,

שיחה בטלה ופטפוטי דברים של מה בכך,

שזה כעין השיחה ששחים הילדים אשר אין בהם חפץ.

אז זאת אומרת, לא שיחה ממש,

אלא פטפוטים כאלה.

אתם יודעים,

אמרתי לכם פעם שאבא השאיר צוואה לבן שלו

שהוא יכול לרשת את ממונו רק אחרי שהוא השתגע.

ואז הוא לא הבין איך אבא יכול לבקש ממני להשתגע ואחר כך לקבל. משוגע, מה יעשה עם הכסף?

אז הוא הלך לרב, שאל אותו, מה הכוונה של אבא שלי?

הוא אמר לו, כשיוולד לך ילד,

ואז תהיה כמו משוגע, תגיד לו,

תעשה לו כל מיני פרצופים, כל מיני קולות, ותהיה כמו משוגע,

אז תקבל.

זה מה שהוא תקבל.

כי עין זה פירש במדרש שמואל,

שכל דיבור שאדם מדבר יוצא הבל מפיו, והוא עולה עד לרקיע,

ועושה רושם בשמיים העליונים לפי הדיבור שדיבר, אם לטוב, אם לרע, חס ושלום.

ודבר זה נרמז בפסוק

לא יחל דברו

ככל היוצא מפיו יעשה.

והיינו לא יחל דברו,

כלומר שלא ידבר דברי חולין,

אלא דברי קדושה,

מפני שככל היוצא מפיו,

היינו שהדיבורים שמוצאים מפיו

עושים מעשה ומותירים רושם בשמיים.

לכן הזהיר התנא את האדם

לבל יחל דברו,

לדבר שיחת ילדים

שהיא שיחה ראויה לילדים.

כי השיחה הזאת מוציאה את האדם מן העולם.

אל תיקח את הדברים הקדושים שיכולים לצאת מהפה שלך,

ותדבר שיחת ילדים שיראו.

שיחה זאת יכולה להוציא אדם מן העולם, כי היא

פוגמת בעליונים.

אני לא יודע אם הרב חיים קנייבסקי פעם שיחק עם ילדים באופן זה שהרגיל עם כולם,

או הרב שך,

או סטייפלר,

לא בטוח.

ביאור נוסף

לסבר את האוזן,

משל למלך היושב על כיסא כבודו.

לפתע

באו לאוזנו קולות דיבורים מעבר לכותל,

בהטוטו אוזנו להקשיב,

שמע שניים מאנשיו מדברים.

אחד משבח את המלך

ברעהו מחרפו ומגדפו.

ודאי שיחרע פה מאוד

על זה שגינהו וזה שדיבר עליו טובות,

יטיב לו.

הדבר הזה ממש אצל הקדוש ברוך הוא,

ששומע במעון קדשו דיבורי בני אדם,

והם עושים רושם גדול לטוב או למוטב, חס ושלום.

יש אנשים

שכל מי שלא שומע עליהם, הם מקללים אותו.

בחרפות גדולות

לא יאומן כי יסופר.

ולא יודעים שכל המקלל מקולל,

ומקללך האור,

ובשמיים מקללים אותו.

אבל,

יש אנשים כאלה, כנראה שיתבררו בהמשך.

במדרש שמואל

כתב ביאור נוסף בדברי התנא,

כי האדם מחויב לחנך את בניו במצוות

ולהדריכם בדרך ישרה.

ובין הדברים מוטל עליו למונעם מנסיכה בטלה וניבול פה.

אמנם אם אינו מחנכם,

ומשאירם כפי נטייתם

לשוח בשיחת הילדים,

שהוא הדיבור בדברים בטלים ודברים אסורים,

הנה כיוון שמעל בתפקידו,

ולא חינך אותם,

הרי השיחה האסורה עתידה להוציאו מן העולם כעונש,

שלא חינך בניו כראוי,

ולא יסירם במקל וברצועה,

כדי שישנו את דיבורם לטובה.

אחד מן הדברים שאמר הגאון

שצריך להכות ילדים,

הוא אמר כשלא אומרים אמת.

ופה כתוב

שבמדרש שמואל אומר שמוטל על ההורים לחנך את הילדים,

שלא לשוח שיחת ילדים, דברים בטלים,

דברים אסורים.

ואם ההורים מועלים בזה,

אז הם עתידים

לצאת מן העולם

על זה שלא חינכו את הילדים,

ופיהם משוחרר,

ואומרים ככל העולה על דעתם.

זאת אומרת, חובת החינוך מוטלת על ההורים.

אז אם ההורה שומע שיש משנה כזאת,

הוא צריך להיזהר ולהזהיר.

ביילקוט מעם לא עז,

בארץ סיבת העונש.

כיוון ששיחת ילדים

הן דיבורי שחוק וליצנות,

וכידוע בעוון ליצנות,

באים איסורים על האדם.

אל תתלוצצו,

והן יחזקו מוסריכם.

זאת אומרת, כשאדם מתלוצץ,

יתחזקו היסורים שיבואו עליו.

נכון הוא ללצים שפטים.

מי שהוא לץ,

אי אפשר לדבר איתו ביראת שמיים.

זה לא מדבר אליו. הליצן הוא מחליק

את דברי התוכחה, כמו מגן משוח בשמן,

ולא יכולים לפגוע בו דברי מוסר.

אז אין פתרון.

רק נכון הוא ללצים שפטים,

מכות

מן השמיים.

אז לכן,

זו סיבת העונש, שמי שמתחבר לשיחת ילדים, שיש שחוק וליצנות,

זה מוציא את האדם מן העולם.

בישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ,

רבנו עובדיה מברטנורא פירש,

שכוונת התנא למקום שעמי הארץ מתכנסים שם,

ומדברים דברים בטלים.

וביזוי תלמידי החכמים,

כך כותב מעם לועז.

ובמדרש שמואל כתב,

שנכלל בזה גם דברי ליצנות,

ובזה ירבו אויביו

הן האנשים אשר יתלוצץ עליהם,

ויכולים להרוג אותו בסוף ויוצא מן העולם.

ועוד כתב במדרש שמואל,

על ידי הדברים הבטלים האלה,

מתבטל אדם מלימוד התורה שהיא עץ החיים,

והפורש מן התורה כפורש מן החיים,

ונתחבר אדם זהה למוות.

ולכן, דיבורים אלו מוציאים אדם מן העולם.

בילקוט מעם לא עזבי.

יש מפרשים שמדובר בבתי כנסיות ממש,

בדרכם של עמי הארץ לדבר שם דברים בטלים.

בעוון דברים בטלים בבית הכנסת גדול למאוד.

מובא בזוהר הקדוש, עשה שיחה בטלה בבית הכנסת.

הרי הוא מבזה את השכינה, ואין לו חלק באלוהי ישראל.

באבו דה רבי נתן

הסמיך לדברי המשנה האלו

מעשה ברבי עקיבא,

שהיה יושב ודורש ושונה לתלמידיו.

נזכר מה שעשה בילדותו,

שהיה יושב עם עמי הארץ,

ואמר, מודה אני לפניך,

אדוני אלוהי,

ששמת חלקי

מיושבי בית המדרש,

ולא שמת חלקי

מיושבי בתי כנסיות של עמי הארץ.

ככה אמר רבי עקיבא על עברו.

ומה זה מוציאין את האדם מן העולם?

בסיבת הדבר,

כתב רבנו יונה,

כיוון שאדם נברא אך ורק

בכדי לעסוק בתורה,

שהיא מאריכה את ימיו ושנותיו,

כמו שראינו שכל גדולי ישראל שנפטרו בעת

האחרונה כולם הגיעו לסביבות 100. ואם עושי דברים המבטלים אותו מן התורה,

למה לא חיים?

כל החיים ניתנו בשביל ללמוד תורה. אתה לא רוצה?

אז מקצרים את הימים.

אז לכן ראוי לתורדו מן העולם חס ושלום, כי הוא הבל וימיו הבל.

ולאחר שעשה כן זמן ארוך,

ולא עזב את דרכו הרעה, למה יוסיפו לו חיים?

הוא דומה לעבד שקיבל מן המלך 100 דינר כסף,

הלך העבד, השליחם לים.

עזר וביקש מהמלך עוד,

ודאי שלא ייתן לו.

כך אדם שאינו עוסק בתורה,

מחלט זמנו יקר לריק,

ודאי שלא ראוי להעניק לו עוד חיים,

כיוון שהוא בעצמו זלזל בהם.

בספורנו כתב

שהדברים האלה מאבדים את זמן האדם,

ולא שירגיש כי הזמן קלה ונפסד,

ומונעים אותו מלהשיג חיי העולם הבא,

וגם חיי העולם הזה, שהם חיי שעה.

אכן,

מהרי בן שושן פרש,

ואלו הדברים גורמים לאדם לצאת מן השייכות לזה העולם

ולבריות הדרות בו,

כי זה גורם לו שלא יהיה מעורב עם האנשים הסובבים אותו,

כמו שמבאר והולך.

הנה האדם המשקים משינתו בעת הבוקר,

באים לידיעתו כל המאורעות שאירעו בלילה,

ויכול להתנהג בזה כפי המצטרך,

כגון אם שמע

מי חלה והולך לבקרו

ולדאוג לצרכיו,

או מתברר שפלוני מת

וילך לקיים מצוות לוויה,

ואם ישמע אותו קטטה שפרצה,

ישתדל במעשיו להשכין שלום ביניהם.

אבל אם הוא רגיל בשינה של שחרית,

לא ידע את כל אלה.

בסיבה זו יהיה מוזר לאחיו,

ויחשב כאיש נוכרי לבני עמו,

כי אין לו שייכות עימאים כלל.

קם מאוחר,

מתפלל כבר שלא במניין,

רץ לעבודה,

לא יודע מה קורה סביבם,

טרוט כל הזמן להספיק, להספיק, להספיק, הכל מהעצלות.

אז הוא לא מחובר לבריות, שואלים אותו, למה לא הייתה?

אה, לא ידעתי.

למה לא ידעת?

מתי ישנתי?

למה לא שתיתי?

למה שיחקתי עם הילדים?

למה?

הייתי עסוק עם עמי ארצות.

אז הבן אדם הזה לא קשור לסביבה.

בדומה לזה,

מי שדרכו ביין של צהריים ושותה לשוכרה,

לא יכול לעסוק בישובו של עולם,

לא יכול לשלוח ידו במשא ומתן,

לא יכול לצאת בין האנשים.

כי הוא טעה את השפעת היין.

ובכך נעשה כאילו הוא לא בעולם,

ואין לו עסק עם הבריות.

ומה שמנה תנא שיחת הילדים,

כי שיחתם מבלבלת דעת האדם,

ולא מתערב עם בני הדעת, אוהב יותר את הילדים,

מאשר אנשים עם דעת.

וכן הנוהג בישיבת

בתי כנסיות של עמי הארץ,

ומתרועע איתם,

הרי הוא מובדל מישובו של עולם.

מה יש לך ללמוד ולהבין מעמי הארץ?

רק שטויות והבלים.

איך תהיה מחובר לעולם?

רבנו משה אל שקר

פירש את הדברים

המנויים במשנה,

שהם כנגד תקופות שונות במהלך חיי אדם.

כנגד שנות הילדות

אמר שינה של השחרית.

נתכוון לומר לאדם,

אל תעביר את הזמן ההוא בשינה,

דהיינו לבטל אותו לריא, כאילו אתה לא קיים.

כל זמן הנערות

הוא לא נמצא בעולם, כאילו בשינה.

אלא יתגבר על יצרו,

ויתעורן משינת איוולתו.

כי אז הוא אומר, אני עוד נער, מה יש לי לקחת אחים ברצינות? תן לי להשתובב עכשיו, זה הזמן.

כנגד זמן העמידה,

שהוא כבר מתבגר ועומד בכוחו בתוקפו,

אומר התנא, אהההההההההההה, יין של צהריים,

אל תרגיש תחושת שכרות מהצלחות,

ממה שעלה להצליח בידך בממון או בכבוד.

אלא תזכור שהכל בא מאת השם יתברך,

מחמת רחמם וחסדיו.

ואל תהיה שיכור מההצלחות.

זה יין של הצהריים.

כנגד זמן הירידה,

כשמגיע העת שבה אדם לזקנה ושיבה,

אמר בישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ,

בזמן ההוא מטבע האדם לחפוץ להתעסק בדברים של מה בכך, שאין בהם טרחה לגוף,

לשעבודים.

לכן טוב לו לשבת אספות עמי הארץ, בטח הוא כבר חכם גדול.

במשך השנים אז יש לו מה לחלוק מעברו,

מניסיונו, מקשקושיו.

ואז הוא אוהב את עמי הארץ, כי הוא מעליהם מרגיש.

אז הוא יכול שמה להתבלט.

ויש לאדם להתגבר על נטייתו הטבעית ולהיזהר מן הבטלה.

אלא יוסיף אומץ למלות את זמנו בתורה ועבודת השם יתברך.

תראו את הזקנים החילונים,

מה הם עושים בסוף?

או סופרים אוטובוסים על הטפסל בשדרה,

או שמשחקים שש בש,

או משחקים רמי בבתים, ככה קובעים כולם רמי,

או יש כאלה,

יש להם טיפה שכל, גם שחמט,

שחמט, יואו, עשה לו מאט.

אוו, איך הוא מבסוט, יא, בבית.

אך אם לא יתנהג האדם באלו שלושת הזמנים

לעשות כפי שנתבהר לכל עת הדבר המיוחד אליו,

אלא עוד יזלזל בזמן שנתן לו האלוקים,

ויפקיר אותו לבלי לעשות מהם רצונו יתברך,

אומרים לו בשמיים,

מוציאים אותו מן העולם,

אנחנו רואים שאין לך כבר מה לעשות.

לא הבאנו אותך לשחק שש בש,

רמי,

קלפים,

בוקר,

וכל זה.

יאללה, מאט.

ביי.

דהיינו,

אפילו אם יחיה שנותיו,

הרי לא נחשב לו כחי,

כי הכל הלך לריק,

ורשעים קרויים בחייהם מתים.

במדרש שמואל

הוסיף על דבריו,

הנה בימי ילדותו של האדם,

אפילו אם אינו מתנהג כראוי,

הרי הוא נמשל לאדם

הישן על מיטתו.

אפשר להעיר אותו בקל,

על ידי שקוראים בשמו.

וכן הוא האדם הזה.

אם יוכיחו אותו מעט,

יתעורר לשוב אל הדרך הישרה.

וזה נרמז בשינה של שחרית,

שזה כבר ממש תנומה בעלמא, זה כבר עומד להתעורר.

זה לא שינה עמוקה, זה כבר שינה של שחרית, הסוף.

אפשר להעיר אותו בקל.

אמנם, אם נמשך אדם אחר יצרו, והוא כבר סר מן הדרך

זמן רב, כבר עד עת הצהריים,

עד שנות העמידה, הוא כבר

ישן במסטול.

הנה הוא נמשל לאדם ששתה לשוכרה,

גם אם יכו אותו מכות נמרצות,

לא יתעורר,

מפני שהשחרות גורמת שלא ירגיש מאומה.

הם נופלים ברחוב, מתגוללים בשלוליות, ולא מרגישים שום דבר.

ולזאת ידמה האדם שהעריך בשינתו עד שהגיע לשנות העמידה,

ואז גבר עליו יצרו הרע,

ואפילו אם יוכיחו אותו הרבה,

לא יועיל הדבר להחזירו בתשובה.

אז רואים מה גודל הנס,

שאנשים יכולים לחזור בתשובה גם בתקופות האלה ולאחריהן. זה נס גדול.

כי על פי הטבע כבר יצר הרע התמקם שם

ובנה ביצורים,

ולא נותן לחדירות להיכנס.

כי בן אדם, די.

הוא אומר לך, אם היית בא פעם מוקדם יותר, עוד היית יכול לדבר איתי, היום אני כבר גמור, אני לא...

שמעתי כמה אנשים שאמרו לי, זה כבר מאוחר,

אין טעה, מה אני אספיק כבר, מה אני אספיק?

מסבירים להם תשובה, אפילו אם מת חמש דקות אחרי זה, זה מועיל.

יצר הרע לא נותן להם לשמוע, לא נותן להם להבין.

הרי שהוא השתרש בהם והפך להיות הם.

הם כבר לא מדברים, הוא לא נותן להם לדבר.

לפני שהם רוצים לדבר, הוא כבר מדבר.

הוא עונה.

הם לא יכולים לדבר אפילו.

אתה מדבר על מייצר הרע.

כן.

מרן החתם סופר,

זכר צדיק וקדוש לברכה,

זכותו תגן עלינו, אמן.

ורשת דברי המשנה בדרך תוכחת מוסר.

כי הנה אדם

שהעביר ימי ילדותו ושחרותו בשינה,

כלומר שהיה כי ישן,

ולא עסק אפילו בתאוות ממשיות

הקשורות לענייני העולם הזה,

אלא רק בדברי הבל וקטנות הדעת,

ואחר כך הגיע לימי עלומיו הנקראים צהריים,

גם לא השכיל לעסוק בתורה ולקנותה.

אלא היה עסוק ברדיפת היין,

שהכוונה זה חמדת העולם הזה ותאוותיו.

ובעבור תקופה זו נשא אישה,

ואז הוא טרוד עד צוואר בשיחת הילדים,

לגדל את הצאצאים

להשיאם לבן זוג,

וגם אז לא מצא פנאי להגות בתורה ולהשתעשע באמריה.

אחר שהעביר כל אלו השנים רחוק ממבועי התורה,

אפילו אם יזכה לחיות שנים רבות בעושר וכבוד,

וייתן אל ליבו לשוב

אל השם

ולשב בביתו יומם ולילה,

לא יעלה בידו לעסוק בתורה,

אלא יתנהג בישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ.

הוא יושב כעם הארץ בבית הכנסת,

לומר תפילות כל היום,

אבל לאכול מעץ החיים,

עסק התורה לא יהיה ביכולתו כלל,

אפילו אם יחפוץ בכל ליבו,

מאחר שלא היה לו קשר לתורה במשך כל ימי חייו.

וזה יגרום לו לצאת מן העולם בסוף ימי חייו ריק

לגמרי מדברי תורה.

פשששש, איזה מסלול.

אומר החתם סופר שהתנא אומר לנו את המסלול של אלה

שלא התחילו נכון.

זה גורר דבר אחר דבר עד שיצא מן העולם ריק.

בפירוש אבות דרבי אליעזר

כתב שהמשנה נתכוונה לרמז

שאדם צריך לשעבד גופו,

נפשו, מעודו,

לעבודת השם יתברך.

והדבר הזה מתבטא בעניינים האלו.

אם מפסיק האדם את שינתו

וקם כארי

לעבודת בוראו

בעת השחר,

בשעה שהשינה ערבה מאוד על האדם,

הרי שהוא משעבד את גופו לבורא.

ואם מפסיק

מהגיעה כפיו באמצע היום להתפלל מנחה,

ואינו חושש לחסרון כיס,

הרי בזה שעבד את ממונו

לקיים רצון בוראו.

ואם גם בעת שובו ממלאכה,

בעת הערב, כאשר נפשו עייפה,

הוא מרגיש צורך לנוח ממלאכתו,

וגם לשוחח עם בני ביתו וילדיו שלא נפגש עימם כל היום.

ועם כל זה, הוא מתגבר על רצונו

ומקיים מצוות בוראו לקרוא קריאת שמע ולהתפלל תפילת ערבית.

נמצא ששעבד בכך את נפשו

לעבודת השם יתברך.

אכן, אם בעת הבוקר

יבחר בשינה של שחרית,

ובאמצע היום

יימשך ליין של צהריים,

ובערבית

יפנה לבבו לשיחת הילדים,

לא שעיבד את כוחות גופו ונפשו וממונו לעבודת השם יתברך,

ועל כן זה יוציא אותו מן העולם.

עוד מהלך.

כמה דברים

טמונים

בדברי התנאה, וזה רק מעט.

יש עוד

אלפי

מבטים

בתוך המילים המעטות האלה

שאמר רבי חנינא בן דוסא.

אז מפה שהוא היה זריז,

לא נמשך אחרי תאוות, הרי הספיק לו קו

ערובים מערב שבת לערב שבת,

לא שיחת הילדים,

ולא בתי כנסיות של חמי ארצות,

ולכן זכה להיות

צדיק יסוד עולם,

וכל העולם ניזון בזכותו.

אז הוא אומר, מה צריך להיזהר בשביל לא לצאת מן העולם?

ואמרנו, מה שהוא אמר הוא קיים.

אז זהו, צריכים ללמוד.

המשך יבוא.