הכנה לקראת ימי בין הזמנים

מכיון שדברנו עד כאן בענינים הנוגעים לתקופת ימי בין המצרים, מהראוי להתייחס אף לענינים הנוגעים לבין הזמנים הקרב ובא, כדי שנוכל להכין את עצמינו לקראת ימים אלו ולנצל אותם כראוי מבלי שיהיו לנו נפילות וכשלונות בעבודת הקודש שלנו.

הכנה לקראת ימי בין הזמנים

פתח דבר: 

מכיון שדברנו עד כאן בענינים הנוגעים לתקופת ימי בין המצרים, מהראוי להתייחס אף לענינים הנוגעים לבין הזמנים הקרב ובא, כדי שנוכל להכין את עצמינו לקראת ימים אלו ולנצל אותם כראוי מבלי שיהיו לנו נפילות וכשלונות בעבודת הקודש שלנו.

בין הזמנים - הזדמנות לעליה או סכנת אבדון?

ימי בין הזמנים מצד אחד הם הזדמנות נפלאה שבהם ניתן להתעלות ולגדול בתורה וביראת שמים, אבל מאידך גיסא הם מהווים סכנה עצומה לכל בן תורה שאינו מתכונן כראוי לימים אלו.

לכן עיקר ההכנה לימים אלו הוא כבר בסוף הזמן לפני שנכנסים לימי בין הזמנים, והדבר תלוי עד כמה אנו מתכננים את סדר היום ואת מקומות התפילה ושעות הלימוד שברצוננו ללמוד, ובגדר מה שכתוב במשלי (כד, ו): "בתחבולות תעשה לך מלחמה", ואז נוכל לנצל את ימי בין הזמנים ולהצליח בהם, והם ישמשו לנו כמדרגה לעלות בה, כדי שבזמן הבא נוכל להמשיך בעליה בתורה וביראת שמים ולא נצטרך ח"ו להתחיל שוב הכל מחדש.

וזו נקודה חשובה שראוי לשים לב אליה, דהיינו, שמי שלא יודע ומכיר ולא שם לב לימים אלו אזי הוא בסכנה שיאבד את כל קניניו ח"ו. מה שאין כן מי שמתבונן בענין זה ושומר את עצמו בענינים אלו הרי יוכל להשאר עם כל מה שהרויח בתוך הזמן ולא יאבד אותו בבין הזמנים.

והדבר דומה למי שמשתדל לעשות דיאטה להרזיה. כי מי שעובר תהליך זה יודע, כי לפעמים צריכים להשקיע חודשים רבים עד שמצליחים לאבד ולהוריד משקל, אבל כשעוברים שבועיים שלוש של הזנחה ושל אי שימת לב לסדר ולכמות האכילה, אז במשך תקופה קצרה זו יחזור למשקלו הראשון. ויש לדעת שכמו כן הוא בעניני רוחניות, שמי שלא מתבונן כראוי, לאן ילך, מה יעשה, והיכן יתפלל וכמה ילמד לכל הפחות, אז מובטח לו שכשיגיע הזמן החדש, הוא יהיה ריק לגמרי מכל מה שהרויח בעמל ויגיעה רבה בתוך הזמן, ולכן כדאי שכל אחד מאיתנו יתבונן ויתכונן לדבר זה, ויסיק את המסקנות הראויות לו, כל אחד לפי דרגתו כפי מה שהוא. 

הבחינה היא בימי בין הזמנים...

ימי בין הזמנים הם מבחן למי שבאמת מעותד להיות גדול בתורה, וכמו שהמשיל בזה משל הסבא מנובהרדוק זצ"ל ואמר, שכשרואים רכבת שנוסעת, עדיין לא יודעים ולא מבחינים מי נוסע בכח עצמו, מפני שכל הקרונות נגררים אחד אחרי השני ולכן על כל קרון אפשר לחשוב שהוא מוביל את כל שאר הקרונות. אולם לאחר שפירקו אותם וכל אחד עומד בנפרד, רק אז אפשר לראות שכולם לא זזים מכח עצמם, ורק הקטר הוא החזק ומכוחו כולם זזים. והנמשל בזה הוא, כי באמצע הזמן כולם לומדים וכולם מתפללים ואז נראה שכולם חזקים, כולם הולכים יחד, אבל המבחן האמיתי הוא בבין הזמנים, שכל אחד יושב לבד בביתו, שאז רואים מי החזק האמיתי ומי מתעלה מכח עצמו!

וראיתי בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב ס' תס"ד) שהביא את דברי הגמרא במסכת ברכות (דף טז.) שאומרת שדברי תורה נמשלו "כנחל", כמו שהנחל מעלה את האדם מטומאה לטהרה אף דברי תורה כן. וכתב לבאר על פי דברי הכסף משנה (בפ"ו הט"ז מאבות הטומאה) שכתב שטמא הטובל כשעולה מהמקוה נטהר, אבל לא כשגופו עדיין שרוי בתוך המים. והרמז לתורה הוא גם כן כך, שכשנמצאים בתוך ה"מים" של הזמן, לא מורגשת טהרתו, אבל כשיוצאים "לחוץ", דהיינו ימי בין הזמנים, אם לומד ומתנהג כדבעי אז זהו הסימן שהוא טהור!

כתינוק הבורח מבית הספר

התוספות במסכת שבת (דף קטז.) הביאו שהפסוק (במדבר י, לה): "ויהי בנסוע הארון" בא להפסיק בין שתי פורעניות, ומהי פורענות ראשונה "ויסעו מהר סיני דרך שלושת ימים כתינוק היוצא מבית הספר שבורח לו והולך לו". כך היו בורחים מהר סיני דרך שלושת ימים לפי שלמדו הרבה תורה בסיני.

ומבואר מדברי התוספות שהיה טענה נגד כלל ישראל על ש"ברחו" מהר סיני, מקום שלמדו בו תורה. לפי זה צריכים לשים לב שהיציאה מבין כותלי הישיבה והכולל לבין הזמנים לא תהיה בגדר של "תינוק הבורח מבית הספר".

איך צריכים לנוח

כולם מודים שלפעמים צריכים לנוח כדי להחליף ולאגור כוחות לקראת הזמן החדש, אבל השאלה היא "איך צריכים לנוח". ובכן התורה הקדושה מלמדת אותנו איך לנוח.

כתוב בפרשת ויחי (מט, יד-טו): "יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים, וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול". רואים מכאן כי המנוחה הראויה היא כמנוחת החמור שאין פורקים ממנו את המשא, אלא הוא נח כשהמשא עליו וזה "רובץ בין המשפתים". וכמו כן צריכים לדעת שהמנוחה של בני התורה "היששכר" צריכה להיות בצורה כזו, "עם כל המשא", דהיינו שלא מסירים מאיתם את ה"עול תורה" כדי לנוח.

איך נמדדת גדלות האדם?

דרך אגב ראיתי שמקשים סתירה בפסוק, כי בתחלת הפסוק כתוב וירא מנוחה "כי טוב", ולכן "ויט שכמו לסבול"? ולכאורה איך הדברים מסתדרים יחד? אם המנוחה היא טובה אם כן מדוע "ויט שכמו לסבול"? 

וראיתי שהחזון איש זצ"ל פירש בזה (אימרה זו מובאת בספר לקט אמרים ח"א וכתב שם ששמע שהחזו"א זצ"ל בשמעו אימרה זו קילסה מאד, ואח"כ חזר עליה בכמה הזדמנויות) שגדלות האדם נמדדת עד כמה היה האדם מוכן להקריב עבור הקב"ה. וזה שרואים פה ש"וירא מנוחה כי טוב", וכיון שזה דבר טוב הוא הקריב את זה להקב"ה ולכן "ויט שכמו לסבול עול תורה", ופירוש זה קלסו החזו"א זצ"ל, ובמשך חודשיים היה מוסר אימרה זו לכל מי שבא במחיצתו.

מה זה מנוחה ואיך משיגים אותה

ובעצם צריכים לברר "מה זה מנוחה" ואיך משיגים אותה, כי אנו לתומינו חושבים שמנוחה זהו להתפרק ולהעלים עין מכל החיובים שלנו, לשבת על הכסא נח באפס מעשה, לישן הרבה הרבה שעות ולבלות את כל היום בדברים בטלים. וצריכים לדעת שלא זה מה שיביא את האדם למנוחה כלל, ולא זה נקרא מנוחה, כי הרי גם אצל הקב"ה כביכול מצינו ענין זה של מנוחה, כמו שכתוב (שמות כ, יא): "וינח ביום השביעי", ואין לומר שנח כי היה צריך לנוח ח"ו. וגם העולם היה חסר מנוחה ולכן כתוב (עי' פרש"י בראשית ב, ב) "שבאה שבת באה מנוחה".

וצריכים לומר (עי' בספר שפתי חיים מידות ח"ב שמאריך הרבה בענין זה) שמנוחה זו "בריה" מיוחדת שברא הקב"ה, ואם כן הדבר לא קשור לשביתת מלאכתו וכדומה, כי יכול האדם להעביר את כל היום בבטלה, ולמרות כל זאת לא ישיג שום מנוחה, כי לא זו הדרך להשיג מנוחה. ומאידך גיסא יכול האדם להיות עסוק כל היום כולו ובלא שום רגע של מנוחה, ובכל זאת יחיה עם שלות נפש ומנוחת נפש גדולה. 

ונביא דוגמא לכך כגון למשל פוסק הדור הגאון רבי משה פינשטיין זצ"ל, והרי לא היה אדם יותר עמוס ועסוק כל היום וכל הלילה מהגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, כי הרי לא פסק הטלפון לצלצל בביתו יומם ולילה שהרי כל העולם היהודי היה צמא למוצא פיו ולהכרעתו בהלכה, וגם היה צריך למסור שיעורים, וכן היו לו סדרי לימוד לעצמו וגם כתב אלפי תשובות לשואלים הרבים שפנו אליו עם שאלותיהם, ובכל זאת היה שרוי תמיד עם מנוחת נפש שלימה! 

ולפי מה שאמרנו עד כה שאין משיגים מנוחת הנפש על ידי שביתה ממלאכה וכדומה, אם כן שומה עלינו לבאר איך מגיעים למנוחת הנפש.

על ידי מידת הבטחון משיגים מנוחת הנפש

רבינו בחיי זצ"ל בספרו חובות הלבבות (בהתחלת שער הבטחון) כותב: הבטחון בה' הוא הדבר הנחוץ ביותר מכל הדברים למי שעובד את השם, וזה מפני שעל ידי הבטחון בהקב"ה אפשר להשיג שלמות בתורה ועבודת ה' וגם אושר ושמחה בעולם הזה.

ובהמשך כותב שמי שבוטח בהקב"ה, יש לו מנוחת הנפש מהדאגות, ועל ידי זה יכול הוא להתמסר לעבודת השם. ועוד כתב שם שאי אפשר לו לאדם להשתחרר מדאגות, אלא אם כן הוא בוטח בה'. 

נמצא אם כן שעל ידי שמתבוננים שהכל תלוי ברצון ה' ובוטחים בו, בזה מסירין את כל הדאגות ומשיגים מנוחת הנפש.

ולפי זה ניתן להבין מדוע דוקא שבת היא יום מנוחה, וכמו שאומרים "באה שבת באה מנוחה", כי אין הכונה שזה יום בשבוע של מנוחה, וכגון להבדיל אלף אלפי הבדלות מהגויים, שביום ראשון מבלים כל היום כולו בלי לעשות מאומה, ובודאי שזה לא נקרא מנוחה, אלא הביאור הוא כי שבת זהו יום של אמונה, השבת מעידה על בריאת העולם על ידי הקב"ה, ואם כן ביום השבת זהו הזמן הראוי והמתאים ביותר להתבונן על מעשי הקב"ה, על אמונה, על השגחה פרטית, ועל ידי שמתחזקים בבטחון בהקב"ה מסירים מהלב את כל הדאגות וכך משיגים את המנוחה. ולכן יום השבת זהו "יום מנוחה", כי על ידו אפשר להשיג מנוחת הנפש.

ואם כן יוצא לנו שהמנוחה שנזכה לה זהו רק אם לא נתבטל כל היום בבין הזמנים ולהעביר את כל היום בטיולים וכדומה, אלא מלחשוב על הקב"ה, לחשוב על השגחה פרטית, להתחזק בבטחון בה' ולבקש מה' שיתן לנו מנוחת הנפש, וכמו שאנו מתפללים בתפלת מנחה של שבת "מנוחה שאתה הוא רוצה בה יכירו בניך וידעו כי מאיתך היא מנוחתם ועל מנוחתם יקדישו את שמך". 

הנהגה הראויה לבן תורה בימי בין הזמנים

יש בנושא של בין הזמנים שני ענינים שכדאי להשים לב אליהם:

א) הנהגה הראויה לבן תורה. (כולל המלבוש, התנהגות כללית, היכן ללכת, היכן להתפלל וכו').

ב) מה ללמוד, כמה ללמוד, ואיך ללמוד.

ונתחיל לדבר על ענין ההנהגה הראויה לבן תורה והמסתעף מזה.

הרמב"ם זצ"ל כותב (הלכות דעות פ"ה ה"א) וז"ל: כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהן משאר העם, כך צריך שיהיה ניכר במעשיו, במאכלו ובמשקהו ובבעילתו ובעשיית צרכיו ובדיבורו ובהלוכו ובמלבושו ובכלכול דבריו ובמשאו ובמתנו. ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר.

דברי הגאון רבי ישראל אליהו וויינטרויב זצ"ל

בספר עיני ישראל מהגאון רבי ישראל אליהו וויינטרויב זצ"ל (עמ' שסג) מבאר את עומק הענין של צורת בין הזמנים הראויה לבני תורה, ומביא איך היה צריך להיראות בין הזמנים, וכדאי לצטט קצת מדבריו שם וז"ל: הנה כל הגיוון והצורה של ה"בין הזמנים" של הבני תורה כהיום לבש צורה חדשה הנוגדת לצורת הבן תורה. עיסקת טיולי בין הזמנים אינה מקרה או פרט, זה גיוון ואופי! 

המושג "בין הזמנים" היה מקדמת דנא, גם בליטא ופולניא היה מושג זה, בחור שהתייגע בתורה ונחלש, ידעו כולם שצריך לנוח. נופש, אויר צח, ים, שהם טצדקי לחזור לכוחות הגוף, ואז משחזר לכוחותיו, חזר לישיבה. שום דבר לא השתנה אצלו כשיצא ושהה שבוע או שבועיים מחוץ לישיבה... מעולם! לא היה ציור כזה שבן תורה לא יהיה לו צורה וציור של בן תורה בשעת הנופש, שנראה כי התפרץ ונראה פרצוף אחר, שבשעה שהיה בישיבה לא היה לו בכלל שום שייכות לזה... היו אלו דברים פשוטים הן בהישיבות בחו"ל, וגם בארץ עד לא מזמן... 

היה מצב שהיינו הולכים ל"ועד הישיבות" בין תשעה באב לר"ח אלול, מי פחות ומי יותר, כדי לנוח. בנופש שם, היינו מתעסקים בתורה ללא עיון חמור כדי לחזור לכוחות, אבל היתה צורה מושלמת של בן תורה ממש. שניכר בכל מציאותו, כשהולך, כשרוחץ, כשאוכל, אלא שנמצא בד' אמות אחרים מהישיבה המאפשרים לחזור בגוף מחודש ומרוענן... 

מלבוש ה"בן תורה"

מרן הרב שך זצ"ל היה מקפיד מאוד שבחורי הישיבה ילכו ברחוב עם כובע וחליפה ואמר שהחיצוניות מעוררת הפנימיות כמבואר במסילת ישרים. ועל פי זה רצה להסביר את התופעה המוזרה שהרבה פעמים רואים שבבית המרחץ (מקוה), תמיד יש אנשים שצועקים בקולי קולות וכו', ועושים דברים שלא היו עושים ברחוב, והשאלה היא מדוע? מאי שנא תוך המרחץ או חוצה לו? 

והיה אומר שהענין הוא מפני שכשנמצאים במצב של "בלי בגדים", אז זה משפיע לפנימיות של האדם ומאבדים את הכבוד העצמי, ולכן צועקים כמו פרא אדם, מה שלא מסוגלים לעשות כשמלובשים כדבעי. ולכן היה דורש מהבחורים להקפיד על הלבוש. 

וכששאלוהו האם זה "אסור" ללכת בלי כובע וחליפה היה אומר: זה לא שאלה של מותר או אסור, זה שאלה של רצון ה' או לא!

אם אדם רוצה להיות "בן תורה", אז צריך להתלבש כמו בן תורה! 

המשגיח דלייקוואד הגאון רבי נתן ואכטפויגל זצ"ל סיפר מעשה נורא. 

בתקופת השואה היו פעמים רבות אשר הנאצים הרשעים ימ"ש רצו לדכא את רוחם של היהודים, ופעם אחת לקחו כמה מאות יהודים והרעיבו אותם כמה ימים, לאחר מכן הביאו אותם לשדה פתוח וזרקו להם כמה פרוסות לחם, הם רצו שהיהודים ירוצו ויחטפו ויכו זה את זה, אבל היהודים הבינו מה הנאצים ימ"ש רצו לעשות, והם לא זזו מהמקום ואף אחד לא חטף...

הנאצים ימ"ש לא נכנעו לזה, והשתדלו לעשות את הדבר עוד פעם, אבל הפעם הזו הם הפשיטו את בגדיהם מעליהם ורק לאחר מכן זרקו להם את פרוסות הלחם. ואז להפתעתם הם כן חטפו אחד מהשני ונפלו אחד על השני וכו'.

וביאר המשגיח זצ"ל את הענין, כי כשהאדם ערטילאי ללא בגדים על גופו אין לו שום כבוד, ואז מאבד את השליטה העצמית גם כן, ולכן חשוב מאוד להתלבש כמו בן תורה. והוסיף וסיים במשפט נוקב: אם אדם רוצה להיות "בן תורה", אז צריך להתלבש כמו בן תורה! 

כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם!

עוד הביא את דברי הגמרא במסכת יומא (דף עב:) שאומרת: אמר רבא: כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם! ודייק המשגיח זצ"ל שלכאורה היה צריך להיות כתוב להיפך שהחיצוניות תתאים עם הפנימיות, החוץ עם הפנים, ואם כן מה כונת הגמרא שאומרת שהתוכו דהיינו הפנים צ"ל כברו כהחוץ? 

אבל התירוץ הוא פשוט. שבזמן הגמרא החיצוניות תמיד היתה כמו שצריכה להיות, ולכן חז"ל דאגו רק שהפנימיות תהיה גם כן מתאימה לחיצוניות. אבל על החיצוניות אין כלל שאלה, כי תמיד היתה בסדר, ואם לאו, אינו תלמיד חכם!

זהירות בשמירת העינים

וכן צריכים זהירות גדולה בכל מה שנוגע לזהירות ב"שמירת העינים", כי מי שלא שומר את עצמו כדבעי, הרי בהסתכלות אחת של איסור, יכול לאבד כל מה שטרח להשיג במשך הזמן.

ורעיון יפה היה אומר אחד מגאוני ירושלים הגאון רבי זונדל קרויזר זצ"ל כשהיה מדבר עם בחורים על הזהירות הרבה בשמירת העינים, שזהו יסוד הראשון לקדושה, והיה מצטט פתגם חסידי על הפסוק (בראשית לח, כא): "איה הקדשה היא בעינים על הדרך", דהיינו "איה הקדשה?" - היכן מתחילה הקדושה היהודית? - "היא בעינים על הדרך"... 

בענין ראיות אסורות יש לדעת יסוד חשוב מאוד, והוא שאי אפשר להנצל מזה אלא אם כן מעסיקים את המחשבה בלימוד, ולהיות כל הזמן (לפחות כשנמצא ברחוב) שקועים בלימוד. 

וראיתי להמשגיח רבי גדליה איזמן זצ"ל שהביא ראיה נפלאה ליסוד זה בשם קדמון אחד זצ"ל שכתב, שהעבודה שהיתה לכהן הגדול בקודש הקדשים היתה עבודה גדולה מאוד, עד שחז"ל אמרו על זה שעבודתו בקודש הקדשים היתה מעבודות הקשות שבמקדש, והסיבה לכך שהקב"ה הטיל עליו עבודה כל כך גדולה וקשה היא, כדי שלא יזין את עיניו בקדושת השכינה שבקודש הקדשים! כי כל זמן שהאדם טרוד ושקוע במחשבתו אז אין לו שהות מלזון עיניו בדברים אחרים! 

וזהו גם טעם ההיתר שיש לכל מיני רופאים שבשעת הצורך מקילים להם בשעת העבודה לראות ולנגוע אפילו במקומות המכוסים וכו', כי אנו אומרים (עי' בכרו"פ יו"ד סי' קצה ס"ק ו' ובשו"ת שבט הלוי ח"ב סי' קמג) שכל זמן שהרופא עוסק באומנותו, אז מחשבתו טרודה בענין בו הוא מתעסק וממילא אין לו שהות וזמן ליזון עיניו בענינים אחרים!

ולכן אם רוצים אנו להציל את נפשינו, מוכרחים להתרגל להיות שקועים בלימוד ברחוב כדי שעל ידי השקיעות במחשבה ממילא לא יתפסו במוחנו כל מיני הסתכלויות אסורות.

וזה לימוד גדול שלומדים מהכהן גדול בעבודתו אשר בקודש הקדשים! נפלא!

למה היין בוגד בשליחותו?

וראיתי עוד דבר נפלא שהביא המשגיח רבי גדליה איזמן זצ"ל.

האלשיך הקדוש בפירושו על משלי (כג, לא) מבאר את החסרון שיש בשתיית יין: והוא מאמר החכם שנשאל, למה שנאת את היין? אמר, מפי שבגד בשליחותו. אני שלחתי אותו לבטן והוא עלה לראש! 

והוסיף על זה המשגיח זצ"ל ואמר, שכן הוא הדבר בנוגע לכל מיני קריאות לא טובות שהאדם קורא, או כל מיני ראיות שרואים דברים שאם לאו אסורים הם אבל לא ראויים גם כן. כי האדם הקורא דברים אלו או רואה דברים אלו הוא רוצה לשלוח אותם אל ה"בטן", כלומר "להנאה" גרידא, אך יש לדעת שהם בוגדים בשליחותם, ונכנסים גם ללב ולמוח, מגרים את היצרים ומשבשים את דעותיו של האדם!...

זהירות בענין "התפילות"

כמו כן יש להזהר בפרט בימי בין הזמנים בענין "התפילות". היכן להתפלל, באיזה מנין, באיזו שעה וכו'. יש להעדיף מנין קבוע של בני תורה. ואם מגיעים להתפלל במקום שמתקיימים הרבה מנינים אחד אחרי השני (שטיבלאך) ורואים שכבר מאוחר למנין אחד ומוקדם למנין השני, אז יש להעדיף לחכות למנין השני ובינתיים לומר פרקי תהילים או ללמוד דבר אחר וכו', ואין זה ראוי לרוץ ולדלג כדי "לחטוף" את המנין הראשון.

בחור המזלזל בזמן קריאת שמע מותר לומר עליו שאין לו יראת שמים!

כאן המקום להזכיר מה שראיתי מובא בספר "ויאמר הנני" (תולדות הגאון רבי אברהם גנחובסקי זצ"ל) ונעתיק מלשונו: באחד השיעורים הזכיר הגאון רבי אברהם גנחובסקי זצ"ל ואמר בהחלטיות: "בחור המזלזל בזמן קריאת שמע, לדעתי מותר לומר עליו בשידוכים שאין לו יראת שמים", ושוב חזר על המשפט. בין היושבים היה בחור שניסה להתווכח ולומר, כי יתכן שהבחור אנוס מחמת עייפות רבה ומדוע לפסוק עליו שאין לו יראת שמים, אבל הרב זצ"ל לא ויתר, שב על דבריו בתוקף "עדיין אני סבור שמותר לומר שאין לו יראת שמים על כל המשתמע מכך".

ומי כהגאון רבי אברהם זצ"ל שהיה משבח בשידוכים לשואלים אותו על הבחורים, ואף על אלו שלא הצטיינו כלל, ואילו בכגון דא יצא מכל הגדרים בחריפות לא אופיינית.

ודי לנו בהערה זו.

ענין "לימוד התורה" בבין הזמנים

לגבי הענין השני שזה כל מה שנוגע ללימוד בימי בין הזמנים, כדאי לציין כמה נקודות: מרן הרב שך זצ"ל היה אומר, "בבין הזמנים סוגרים את הגמרא וסוגרים את הראש גם כן"!

הסטייפלר זצ"ל: הכרתי הרבה אנשים שעלו והתעלו ונהיו גדולים משום ששקדו בבין הזמנים!

הסטייפלר זצ"ל היה אומר (מובא בכמה מקומות) שאנשים רבים שהוא הכיר נהיו גדולים בתורה משום שניצלו את ימי בין הזמנים לעלות ולהתעלות בתורה, והוא מחמת שתי דברים:

א) בבין הזמנים יש יותר סייעתא דשמיא שלא זוכים לה כל כך בזמן רגיל. 

ובעצם הדברים מבוארים בספר חסידים (אות ק"ה ורס"א) וז"ל: כל מצוה או לימוד תורה שאין לה דורשין ואין מי שיבקש אותה לקיימה, המצוה מצטערת מאד ע"ז וכו'. וכשבא אחד ועוסק בה, הרי זה "כמת מצוה" ושכרו גדול עד שנוטל שכר כנגד כולם.

והנה אם נצייר לעצמינו "מת מצוה", שאחרי שהתעסקו בו התברר שהיה אדם גדול בתורה, צדיק נסתר, קדוש וטהור, פועל ישועות וכו', בודאי שאם היה הולך לקברו אותו שהתעסק בקבורתו והיה מבקש את בקשתו מרבונו של עולם בזכות הנפטר, בודאי שהנפטר היה מליץ טוב עבורו. 

ואם כן הם הדברים, כ"ש וק"ו כשהתורה עצמה בזמן זה היא בגדר מת מצוה רח"ל, ועוד ש"תלמוד תורה כנגד כולם", ואם הוא יעסוק בתורה באותם זמנים שלא הרבה עוסקים בה, אז בודאי שהתורה תגן בעדו בכל עניניו, וכן יראה הצלחה בלימודו, וכמו שכתוב במסכת סנהדרין (דף צט:) "הוא עמל במקום זה ותורתו עומלת לו במקום אחר". ולכן זוכים לסייעתא דשמיא אחר כך חוץ מהרגיל, כי התורה עצמה מבקשת ומתחננת עבורו.

ודבר זה מבוסס על גמרא מפורשת במסכת קידושין (דף מט:) שהגמרא אומרת: "עשרה קבים חכמה ירדו לעולם ט' נטלה ארץ ישראל ואחד כל העולם כולו". והסביר זאת בספר שם משמואל (חנוכה) שהשפע היורד לעולם מתחלק בין אלו שרוצים לקבל אותו, ולכן בבין הזמנים ה"עשרה קבים" אלו של תורה, מתחלקים בין הרבה פחות אנשים ולכן מצליחים יותר בתורה ויראת שמים בימים אלו.

ב) בבין הזמנים אפשר ללמוד במקום שלבו חפץ - תרתי משמע, בין דברים שאי אפשר לו ללמוד באמצע הזמן או שאין לו זמן לעסוק בהם במשך הזמן וכן כי יכול ללמוד בכל בית מדרש שהוא ירצה, וזה דבר חשוב מאוד!

כמה זמן צריכים ללמוד בבין הזמנים

בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב ס' תס"ד) הביא ששאלו פעם את החזו"א זצ"ל כמה זמן יש ללמוד בבין הזמנים, וענה: "כמו בעל הבית". ושאלו כמה זה "כמו בעל הבית" ואמר שברמב"ם (הלכות ת"ת פ"א הי"ב) כתוב "בעל אומנות עוסק במלאכתו ג' שעות ביום ובתורה תשעה" וכשאמרו לו שאפילו בתוך הזמן לא לומדים ט' שעות השתומם למשמע הדברים...

ובמכתב שחתמו עליו גדולי ראשי הישיבות כתבו שלכל הפחות יש ללמוד ארבע שעות בבין הזמנים. ולמעשה הכל תלוי לפי המצב המקום והזמן, מי פחות ומי יותר, אבל חובה עלינו לדעת שצריך ללמוד בבין הזמנים.

פסק נורא מרבינו החזו"א זצ"ל

ולהמתיק את הדברים נביא את פסקו הנורא של החזון איש זצ"ל המובא בספר מעשה איש (חלק ב').

אחד שאל את החזו"א זצ"ל על שמציעים לו שתי הצעות א' להיות משגיח כשרות ברבנות הארץ, ועל ידי זה יוכל להכשיר את כל הארץ ולמנוע מיהודים לאכול מאכלות אסורות וטבל וערלה ולהפריש תרומות ומעשרות הנהוגות בארץ ישראל, וגם כי מצד טבעו הוא מוכשר לזה. וההצעה הב' היא שמציעים לו להיות מלמד דרדקי. 

החזו"א זצ"ל שאל אותו האם הוא חושב שאם יבחר בהצעה להיות מלמד יוכל להשפיע על שני בחורים שילמדו בבין הזמנים, וענה לו שחושב שכן. אז ענה לו החזו"א זצ"ל: "זה יותר חשוב ששני בחורים ילמדו בבן הזמנים מלהכשיר את כל ארץ ישראל"!

מעלה עצומה יש ללומד תורה בלילה...

לגבי לימוד תורה בלילה יש יסוד חשוב שצריכים לדעת. 

יש הרבה גמרות שמבואר מהם שלימוד התורה בלילה זה דבר חשוב מאוד ומעלה גדולה, וגם זה דבר הכרחי מאוד כדי להשיג כתרה של תורה, ונזכיר כמה מהם. 

איתא במסכת בבא בתרא (דף י.): "מאי אשבעה בהקיץ תמונתך? אמר רב נחמן בר יצחק: אלו תלמידי חכמים שמנדדין שינה מעיניהם בעולם הזה, והקב"ה משביען מזיו השכינה לעולם הבא".

ובמסכת עירובין (דף סה.) שנינו: "אמר רבי שמעון בן לקיש: לא איברי סיהרא אלא לגירסא". כלומר, שלא נברא הלילה אלא כדי ללמוד בה.

וכן במסכת מנחות (דף קי.) מובא: "שיר המעלות הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות - מאי בלילות? א"ר יוחנן: אלו ת"ח העוסקים בתורה בלילה, מעלה עליהן הכתוב כאילו עסוקים בעבודה". 

ובמסכת תמיד (דף לב:): "תנא רבי חייא: כל העוסק בתורה בלילה - שכינה כנגדו, שנאמר (איכה ב, יט): "קומי רוני בלילה לראש אשמרות שפכי כמים לבך נכח פני ה'".

והרמב"ם זצ"ל בהלכות ת"ת (פ"ג הי"ג) כתב (ומובא להלכה בשו"ע יו"ד סי' רמו סעיף כ"ג ובמשנ"ב סי' רלח ס"א) וז"ל: מי שרוצה לזכות בכתרה של תורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחת מהן בשינה באכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהם אלא בדברי חכמה ותלמוד תורה. 

ויש להבין מדוע כל כך מיוחד לימוד התורה בלילה, והאם ביום לא כל כך חשוב ללמוד?! 

לימוד תורה בלילה - "במצב של לילה"

וראיתי להגאון רבי מאיר שמחה זצ"ל במשך חכמה (פ' ויקרא ג, ב) שכתב שאין הכונה "לילה" לאפוקי יום, אלא הכונה "לילה" היא, "במצב של לילה" כלומר שלומד בעת אופל, לא לכבוד רק בסתר, בצנעא, בעת הדחק, לא על מנת להתכבד. ונראה לפי דבריו כי אף לימוד בבין הזמנים היא גם נכללת באותה בחינה, ועל לימוד כזה הפליגו חז"ל במעלתו.

התענוג והמנוחה של האדם היא לימוד התורה

אמנם ניתן להוסיף בזה ולהמתיק את הדברים על פי מה ששמעתי ממו"ר הגאון רבי ירוחם אלשין שליט"א לבאר בזה. 

במשך היום, כל אחד עוסק במה שמחוייב לעסוק לפי עניינו, כגון הרופא עובד במרפאה, וגם הקבלן בבנינים וכן הסוחר בסחורתו וכמו כן האברך לומד בישיבה, כל אחד במקום השייך לו, מקום "עבודתו". אבל בלילה זה זמן של מנוחה, של רוגע, אין שום התחייבות, אין חיובים, וכל אחד עושה מה ש"אוהב" לעשות בשעת הפנאי שלו, אחד הולך למסעדה השני יוצא לבלות עם חבריו, אחר יוצא לשאוף אוויר צח ברחובות העיר וכו', כל אחד עושה מה שמרגיע אותו ומה שאוהב לעשות. 

כן הדבר על אותם אנשים הלומדים בשעות היום אין עדיין ראיה שהם באמת דבוקים בתורה ואהבת תורה נטועה בתוכם, כי הרי כולם מתעסקים במשהו במשך היום, ולכן הבחינה היא בלימוד הלילה. ולכן מי שלומד תורה בלילה מראה בזה שהתורה זה "העונג והמנוחה" שלו, וזה שייך רק במי שיש בתוכו אהבת תורה גדולה. 

ואם כן מי שמתענג בלימוד התורה כל כך, ולימוד התורה חשוב אצלו כל כך, ולומד מתוך שמחה, וגם בלילות נזהר לא לאבד אותם בדברים בטלים אלא יושב ועוסק בתורה, הוא האיש הזוכה לכתרה של תורה. וזהו המכוון בדברי הגמרות שהזכרנו. 

וזו וודאי גם הבחינה של "לימוד בבין הזמנים" שאין "מחייב", אין "סדרי הישיבה" אין "מסגרת", ולכן מי שיושב ולומד אז, ומראה שזהו העונג שלו, זוכה לכל המעלות האלו!

קרדיט: מאמר זה מתוך הספר 'הראנו בבנינו' באדיבות הרב אברהם חנונו שליט"א מלייקווד - ישר כוחו! [מחבר הספרים: אל תדיחנו, חנוכה דיליה, פורים דיליה, מידות דיליה, מצוות דיליה, (שבת קודש), תורה דיליה, תפילה דיליה, תשובה דיליה ועוד...] לכתבה על הספר לחץ כאן.

לכתבה קודמת: החיוב לצפות לישועה [לחץ כאן] | ראשית נדע עד היכן מגיע החיוב לאדם לצפות לישועה, ומאידך גיסא להבין חומר הענין של מי שאינו מצפה לגאולה. ושעלינו להרגיל עצמינו לחיות במחשבה של צפיה לישועה. עוד נבאר מהי אופן קיומה ושלא נתייאש מהגאולה. ונדע מה האופן הנכון והראוי לצפות למשיח צדקנו, ונבאר שגם בדורינו יש מקום גדול למשיח לבוא דוקא בדור הזה!