כח מסירות הנפש | הרב אמנון יצחק

 "וְאֵין לָנוּ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֵם, אֶלָּא לִרְאוֹתָם בִּלְבָד, כְּדֵי לְהוֹדוֹת ולהלל לִשְמֶךָ הגדול". מידי שנה חוזר החיוב המוטל גם על העני להדליק נר, והמטרה להודות ולהלל, כי בקיום מצווה זו בימים האלו יש בכוחו של המדליק לעלות לדרגה של מודה ומהלל. כל מי שמדליק נרות חנוכה - זוכה לעלות למדרגה להיות מודה ומהלל. לראות בגילוי כבוד השם גם בתוך חשכת הגלות, לצערנו הרב אנחנו עדיין בגלות, אבל מי שמתבונן יכול לראות בגילוי כבוד השם גם בתוך חשכת הגלות. ההתבוננות בנס חנוכה, כמטרה של הודיה והלל, מחייבת להתבונן מקודם מה מהות הגזרות שקדמו לנס. היו גזרות מה היה מהותן? ולמה הגזרות האלה קדמו לנס? הגזרות הידועות "לשכחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך" על הגזרות של היוונים מעיר הגאון הצדיק רבי אברהם גרוז'ינסקי "בתורת אברהם" עמוד קכא' הערה חזקה, הוא אומר כך: "לגבי דורו של אחשוורוש, נחלקו חכמים מה היתה סיבת הגזרה. 

"רבי שמעון בר יוחאי אומר: "מפני שהשתחוו לצלם בימי נבוכאדנצר". {תשע שנים לפני כן השתחוו לצלם באה גזרה של המן ואחשוורוש}. 

תלמידיו אומרים: "מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע". 

אומנם על הדור הזה של בית שני לא נמצא בגמרא, לא החטא שלהם ולא התשובה שעשו, בגמרא עצמה לא מובא. מה היה החטא והתשובה שהם עשו. הגמרא ביומא ט' מובא: "שבמקדש שני היו עוסקים בתורה במצוות ובגמילות חסדים". ואם נאמר שהגזרה היתה בשביל אותו חטא שבגללו חרב הבית אחר כך היינו שנאת חינם- אם כן למה זכו לנצח את היוונים, ולחדש את עבודת המקדש? קושיה חזקה הוא שואל. לא ידוע לנו מה חטאו ולא ידוע לנו שעשו תשובה, הפוך למדנו שעסקו בתורה במצוות וגמילות חסדים, אז מה הסיבה? למה הגזרות "לשכחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך? אב"ח אומר: שהתרשלו בעבודת בית המקדש וכו', אבל בגמרא לא כתוב כלום. יתרה מזאת, אם נאמר שבגלל סיבה שחרב הבית שהוא חרב בגלל שנאת חינם, אז אם כן למה הם זכו לנצח את היוונים ולחדש את עבודת המקדש? הרי שנאת חינם עד עכשיו קיימת. בספרים כתבו: כשאדם הולך בדרך טובה ללא קושי בעבודה, אין מצבו דוחק אותו לפתח כוחות רדומים שבו. זאת אומרת: אדם מתנהג בדרך טובה, שומר תורה ומצוות, הכל טוב מאוד אין לו שום קושי בעבודה, הוא שמח בעבודת השם הכל מצוין. אבל זה מצב שלא דוחק אותו לפתח כוחות רדומים שבו, באדם יש כוחות גדולים שהם טמונים בו והוא לא יודע בכלל. לפיכך, מטילים עליו לפעמים ניסיונות הגורמים שיהיה חייב להיאבק בהם, בניסיונות הוא צריך להיאבק. ועל ידי זה הוא מפתח את הכוחות הרדומים שלא הכיר בעצמו, וכך מוציאים ממנו את המיטב עוד ועוד יותר דברים טובים שיש בו. לפעמים נדבקים לצדיקים רשעים, למה צריכים להידבק בהם רשעים? למה מפריעים להם בעבודה? הפוך! אלא מקפיצים אותם. זאת אומרת: הצדיק שהולך בדרך טובה אז הוא עובד את השם ברגיל, אבל אם באים הרשעים ומתריסים ועושים כך וכך - אז הוא מוציא מכוחותיו עוד ועוד ועוד, ומוכיח ומקדש שם שמים, ואז הקב"ה גורם להוציא כמו שלמשה רבנו היה דתן ואבירם לא עזבו אותו ממצרים כל הזמן ליוו אותו, עד שהוא הכניס אותם לאדמה. מכל מקום כל בן אדם צריך לדעת, שאם הוא הולך בדרך טובה והכל שפיר - אז הוא עלול לניסיונות שהניסיונות האלה יגרמו לו להוציא את הכוחות הרדומים שהוא לא הכיר בעצמו, אז עדיף שהוא יתעורר לבד, יחפש לו כל פעם מה להוסיף בעבודת השם כדי שלא יצטרך ייסורין. גם המצב של עם ישראל בימי בית שני היה ללא ניסיונות של חטא. ולכן כדי לפתח את כוחות מסירות הנפש שבהם, הטיל עליהם הקב"ה את עולה של מלכות יוון, שממנה השיגו את המצווה של מסירות נפש לשמים. כמו שפוסק הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ז' הלכה טז' אודות מלחמת הרשות שהתוכן שלה זה הוספת חלקים לארץ ישראל. הרמב"ם אומר שמותר לכבוש את העמים מסביב אין שום בעיה, מצווה, זה נקרא "מלחמת רשות" והתוכן שלה להוסיף חלקים לארץ ישראל, כל שכן להתגונן ולכבוש את מה שרצו לקחת ממך. עכשיו תכליתה, מה התכלית של "מלחמת הרשות"? ריבוי כבוד השם בארץ. 

והוא כותב כך {זה שיוצא למלחמה}: "ודע, שעל ייחוד השם הוא עושה מלחמה, מי שיוצא למלחמת רשות שידע שהוא יוצא על ייחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו, ולא ירא ולא יפחד, ולא יחשוב לא באשתו ולא בבנו, וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד! מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה". זאת אומרת: הוא יגמור את המלחמה בשלום לא יאונה לו כל רע, בתנאי - שלא יפחד, ישכח מאשתו ישכח מבניו , יתכוון במלחמה לקדש את השם יתברך {לא לעלות דרגה} לקדש את השם יתברך. אדם כזה מובטח שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, זאת אומרת הוא אפילו הוא לא יפצע. המתבונן ישתומם, כי למען מטרה זו לפתח את הכוח של מסירות נפש שהיה חסר להם-קיבלה הסיטרא אחרא שליטה עצומה כזו להעביר על הדת, להיכנס לבית המקדש, לטמא אותו, שליטא כזו שאילולא עמדו עשרת הצדיקים להילחם כנגדו - היה שותף חס ושלום כל ישראל בטומאתו. ואמנם עמדו עשרת הצדיקים יצאו להילחם נגד חיל מאומן של יוונים, ואם כי בדרך הטבע הרי יצאו למלחמה שהכישלון חזוי בה מראש! אבל הם קיימו את ההלכה שכתוב בהרמב"ם! "ולא ירא ולא יפחד אלא יסמוך על מקווה ישראל" על הקב"ה. ויצאו להילחם שמקלות וכיסאות שבורים בידיהם לנצח את היוונים! לא בכוח המקלות! אל בכח מסירות נפש. המלחמה הזאת הטביעה את הרושם שלה בעם ישראל, ו-2000 שנה אחרי אותו מעשה עדיין אנו מודים ומהללים לא רק על הנס של "בימים ההם" אלא גם על "בזמן הזה". ואכן בכל דור מתחדשות הזדמנויות של מלחמות שניצחונם תלוי רק בכח מסירות נפש. וסוד הצלחתם של כל אלה שהצליחו וגדלו - זה כח המסירות נפש כנגד יצר הרע שלהם. צריך מסירות נפש בכל דבר, לא במלחמה דוקא שלוקחים כיסאות או שלוקחים נשק, גם במלחמה רוחנית, נגד היצר הרע, נגד מחטיאי הרבים, נגד הפשרנים נגד המקלים, זה מלחמה. סוד הצלחתם של כל אלה שהצליחו וגדלו - הוא כוח מסירות נפש כנגד יצרם. פעמים, פעמים רבות, עומד אדם מול ניסיון שמחייב מסירות נפש, שאם יעמוד בו הוא מסכן את כל הפרנסה שלו, את כל הכבוד שלו, את כל המשרה שלו, את כל המעמד שלו! אבל מי שעמד בזמנים אלה בניסיון, כמו שכתוב אצל שבט לוי (דברים לג, ט): "וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע" או כמו שכותב הרמב"ם: "ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו", וקיבל על עצמו את כל ההפסדים שיבואו לו עקב עמידתו בניסיון - אדם זה הוא זוכה בסוף ורואה, כי סוף הכבוד לבוא, וכל הסכנה לא היתה אלא ניסיון כדי שיוכל להתעלות יותר. כמו מלחמה ביצר הפרטי כך המלחמה ביצר הכללי. כל אדם חייב להילחם ביצרו הפרטי אבל יש גם יצר הרע כללי. על כל אדם להתכונן למצב שיורו לו מן השמים לצאת למלחמת מצווה, והוא עם עוד 10 אנשים, לא יביטו על כלום, ויצאו להתקוטט ואז יובטח שינצחו. זאת אומרת: אל תסתכל על הכמות, גם 10 אנשים אמתיים יכולים לנצח מעצמה שלמה. החפץ חיים זכר צדיק לברכה אמר: "כשעלו הבולשוביקס ברוסיה, היו מחויבים לצאת ולהילחם כנגדם במקלות והיו מנצחים אותם". החפץ חיים הצטער מאוד! שבשעה שהבולשביקים עלו, "בולשוביקים" - זה שלטון הרוב. לבשיביקים - זה שלטון המיעוט. זו היתה דיקטטורה שהם שלטו והכתיבו לציבור את הקומוניזם וכו' וכו', בהתחלה היה לנין ואחר כך סטלין, בקיצור "בולשוביקס" היום זה שם גנאי של אלה שמונעים חירויות ולכ מיני דברים. אז כשהבולשוביקים עלו ברוסיה, היו מחוייבים!" אומר החפץ חיים: "לצאת ולהילחם כנגדם במקלות- והיו מנצחים אותם! ונטבחו מיליונים בגלל הבולשביקים, כל הצרות שהם גרמו וכל הכפירה שהם הפיצו לא היו קיימים בעולם, אם היו יוצאים כנגדם והורגים בהם בודדים, בודדים אם היו עושים בהם מהפכה!". ככה אומר החפץ חיים. בזמננו פשטה הנהגה של "רך לב" רך לבב, "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ - רַךְ הַלֵּבָב" ההיפך ממה שאומר הרמב"ם: שצריך לא לפחד לצאת למלחמה לשכוח אשתו ולשכוח בניו, "רַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ"  (דברים כ, ח) אבל פשטה הנהגה בדורנו של "רך הלבב" ואנחנו חייבים להשריש בדעתנו כי דרך התורה תנצח גם היום, כשם שנצחה אלפיים שנה, מי שנוהג על פי התורה ועומד בה בתקיפות - התורה מגינה עליו, מסככת בעדו, ולא מרפה ממנו. בימי חנוכה מגיע זמן, שהוא מסוגל בהתחזקות במסירות נפש "למלחמת הרשות" שהיא ריבוי כבוד שמים כמו שלמדנו. וזה לא מלחמת הרשות עכשיו לתפוס שטחים בסוריה בירדן או בלבנון, זה שטחים - מהחומר מהגשמיות מהחילוניות, "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה" (בראשית כח, יד). אז בימים האלה יש מסוגלות להתחזק במסירות נפש למלחמת רשות שהיא ריבוי כבוד השם. ממרן המשגיח זכר צדיק לברכה ממיר: "נשמע שיגיע זמן שנצטרך למסור את נפשנו על קדושת השם!", ככה הוא אמר. תקופה קצרה אחר דבריו - נפלו לדאבון הרבה על קידוש השם בשואה. הוא הקדים ואמר: "שבקרוב יגיע זמן שנצטרך למסור את הנפש על קידוש השם!", ואכן פרצה השואה לאחר מספר שנים ולדאבון נפלו הרבה על קידוש השם בשואה. מצב זה של מסירות נפש ימשך עד ביאת המשיח, ואנחנו חייבים להמשיך ולהתכונן לקראת זה ולא לפחד, לא לפחד! אלא להיות בטוחים שהקב"ה עוזר ויעזור לכל המייחלים לו, לפרנס בני תורה המקבלים עליהם עול תורה, ומשליכים מעצמם עול הפרנסה, כי כח מסירות נפש מנצח בכל הניסיונות. הגשמיות שבעולם חדרה היום לדאבון לב גם אצל בני תורה, היום בני תורה לצערנו הרב מגושמים הרבה יותר מדורות קודמים. הייתם נכנסים פעם לבתי מדרש ורואים איך חיו ואיך למדו באיזה תנאים, אתם ראיתם את הבית של הרב שטיינמן, ככה היה הבתים. שום שיפוצים, שום בטיח שום טפטים שום כלום זה הבעיה, אנחנו כבר דור על הפנים, אבל אלה שעוד חיו מלפני 100 שנה-הם המשיכו בדיוק והם הראו לנו בדיוק איך העולם היה נראה, היום העולם מגושם כבר, עולם התורה מגושם מאוד. ואנחנו עומדים ובוכים... אומרים בשם גדול אחד זה רב אלחונן ווסרמן זכר צדיק לברכה שהוא אמר על המשנה בסוטה פרק ט', טו "המשנה מגלה את כל הצרות שיהיו בעקבתא דמשיחא והיא מסיימת: "אין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים" זאת אומרת: כתוב שם הרבה דברים – "החוצפה ישגא, היוקר יאמיר, הגפן תיתן יבולה מחיר היין יהיה רב, בית ועד יהפך לזנות" וכו' וכו' וכו'. ובסוף מסיימת המשנה: "ועל מה יש לנו להישען? אין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים!", אז הוא אומר: "שגם זה אחד מהצרות של עקבתא דמשיחא. מה הצרה? במקום לצאת ולהילחם 

- אז יגידו: "אין לנו על מי להישען, אלא על אבינו שבשמים", 

במקום לקום ולעשות - מפילים את התיק על הקב"ה. הוא אומר: שגם זה מהקללות, ו'אין לנו על מי להישען, אלא על אבינו שבשמים', 

- 'מה אני יכול לעשות? מה אני יכול לעשות?' 

- מה זה מה אתה...... תקום! תעשה! תלחם! 

אחרי מכירת יוסף (בראשית לח, א) "וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו", פירש רש"י: "ללמד - שהורידוהו אחד מגדולתו שראו את צרת אביהם, 

אמרו: "אתה אמרת למוכרו, אילו אמרת להשיבו היינו שומעים לך!" למה אמרת לנו למכור אותו הייתה אומר להשיב אותו לאבינו ולא היה צרה לאבא שלנו ולא היה יושב 22 שנה ומתענה בוכה. אז הורידו אותו מגדולתו. 

ודוקא מפני שיהודה הציל אותו מן הבור, והיה לו למוכרו אז היה לו תביעה מאחיו - למה לא אמר להשיבו? נו מה היתה הסברא של יהודה ובאמת למה לא אמר להשיבו? הוא הלך לפי הכלל, "תפסת מרובה לא תפסת", אם אני אגיד להם שאשיב אותו הם לא יסכימו כי הם דנו אותו "בדין רודף" אז מה מבטלים את הדין? מחזירים אותו בחזרה? אז איזה מן דבר זה בשביל מה ישבו בדין? אז הוא אמר "תפסת מרובה לא תפסת, תפסת מעט - תפסת" אז אני אגיד: "טוב לפחות לא נהרוג אותו, רק נמכור אותו", ולכן לעשות הצלה פורתא מעט. מכל מקום נשארה עליו תביעה. כי כשעומדים בתקיפות - פועלים יותר ממה שחושבים שיפעלו! אם היה עושה כמו שצריך לעשות- אה! "בֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ השם" (תהליםם י, ג) נאמר עליו. מי שמברך אותו הוא מנאץ השם, את יהודה. למה? הוא בוצע הוא עשה חצי, חצי הצלה, רק למכור ולא להשיב. מכאן שלעתיד יתבעו אותנו מעט בני התורה שנותרו - מדוע לא תבענו יותר אצל עצמנו קודם כל? כי בכח מסירת נפש ניתן להתעלות למדרגות גבוהות יותר. מה אתה מסתפק במה שאתה? למה אתה לא שואף לעלות עוד ועוד ועוד? זה דבר אחד. כי בכח מסירת נפש ניתן להתעלות למדרגות גבוהות יותר ממה שאדם מדמה שיכול להגיע.  על ידי התחזקות גם במצבים של חלישות וחולי, היציאה למלחמה - מגיע לאדם שפע של סייעתא דשמיא, כשם שאנחנו נוכחים בסייעתא דשמיא בעצם זה שאנחנו זכינו לחזור בתשובה וללמוד תורה. מה זה? מאיזה מצב באנו? מגורנישט גורנישט! מאיפה באנו, איך פתאום קיבלנו כזאת סייעתא דשמיא? אז אם במצב שהיינו אפס! הצלחנו להתרומם קצת - אז אחרי שאנחנו כבר למעלה יותר מה הבעיה להמשיך ולהתרומם הלאה? ואם היינו פועלים אצל עצמנו, להיות סמל של בני תורה אמיתיים גם בין הרבים, והיינו סמל בעבודה בין אדם לחברו, וסמל בין אדם למקום, ובכל הזדמנות שמזדמנים לחבורה לא מתביישים דברי תוכחה-היינו פועלים הרבה יותר ממה שאנחנו סבורים לפעול. כמו שהחשמונאים פעלו בכוח מסירות נפש, הרבה יותר ממה שאפשר לעלות בדמיון שהיו יכולים לפעול, וכשם שפך השמן דלק הרבה יותר ממה שהיה נראה שהוא יכול לדלוק, אז לכן נס חנוכה צריך לפעול בנו כח לפעול בעבודה עצמית, וגם בעבודת הכלל, כדי להודות ולהלל לשמך הגדול. כל מה שאנחנו חייבים זה להודות ולהלל להשם הגדול. אז לכן צריך לדעת שסוד החנוכה זה מסירות נפש. במסירות נפש מעטים מול רבים, יכולים לפרק את הכל. מסירות נפש, מקלות כיסאות שבורים - אפשר לנצח מלחמה נגד יוון. זאת אומרת: זה לא המקלות זה לא הכיסאות השבורים, זה הרוח, אם יש לך רוח של מסירות נפש- מפה השם אומר אני מוביל אותך, אתה רק תראה שאתה מוסר את הנפש, ואני אתך עושה את כל מה שאני צריך לעשות, אל תדאג, אבל תצא! תצא החוצה תתחיל לפעול. אל תגיד שאתה מוגבל בכח, אין הגבלה בכח, פח של שמן יכול להדליק שמונה ימים בלי שום בעיה, קבוצה של אנשים קטנה מוסרת נפש - יכולה להפוך את כל העם ואת העולם כולו. אבל צריך את הכח של מסירות נפש. כשמדליקים את הנרות תזכרו, ולא רק לזכור- להחליט החלטות, מה עושים עכשיו, בשביל להתעלות באופן העצמי האישי, ומה עושים בשביל כלל ישראל. צריכים להתחבר בחבורה הקדושה, למסור נפש, להרבות כבוד שמים בעולם, "לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל" 

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".