על הנסים ועל הנפלאות - חנוכה חלק ב'

- - - עיקר הדרשה מהספר 'וישמחו בך ישראל' באדיבות הרב ישראל שלמה שליט"א - ישר כוחו! לכתבה על ספריו - לחץ כאן - - - ואח"כ התמלול אך לא מוגה - - -

הַיְּוָנִים גָּזְרוּ לְבַטֵּל אֶת דַּלְתוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל 

וְכֵן כָּתְבוּ חֲזַ"ל בְּ"מִדְרַשׁ מַעֲשֵׂה חֲנֻכָּה", שֶׁהַיְּוָנִים גָּזְרוּ עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יָשִׂימוּ מַנְעוּל אוֹ בְּרִיחַ בְּדַלְתוֹתֵיהֶם, וּמִי שֶׁיִּמְצְאוּ שֶׁשָּׂם בְּרִיחַ אוֹ מַסְגֵּר בְּדַלְתּוֹ - יִדָּקֵר בַּחֶרֶב, מִפְּנֵי שֶׁכָּל בַּיִת שֶׁאֵין לוֹ דֶּלֶת - אֵין לוֹ כָּבוֹד וְאֵין לוֹ צְנִיעוּת, וְכָל הָרוֹצֶה לְהִכָּנֵס בּוֹ - נִכְנָס בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה, וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִים יִשְׂרָאֵל לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת שָׁלֹשׁ שָׁנִים. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. 

וְעַיֵּן שָׁם בַּמִּדְרָשׁ שֶׁכָּתְבוּ חֲזַ"ל עוֹד כַּמָּה גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת שֶׁגָּזְרוּ הַיְּוָנִים עַל יִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁגָּרְמוּ לְבַטֵּל אֶת כָּל הַחֲתֻנּוֹת בְּעַם יִשְׂרָאֵל, וְזֹאת כְּדֵי לְבַטֵּל אֶת כָּל שִׂמְחוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְכָל כַּוָּנָתָם בְּכָל הַגְּזֵרוֹת הַקָּשׁוֹת שֶׁגָּזְרוּ עַל יִשְׂרָאֵל הָיְתָה כְּדֵי לְצַעֵר אֶת עַם יִשְׂרָאֵל וְלִשְׁבֹּר אֶת רוּחָם. 

וְאַף כָּאן אָנוּ רוֹאִים שֶׁהַיְּוָנִים רָצוּ לָקַחַת מֵעַם יִשְׂרָאֵל אֶת כָּל הַפְּרָטִיּוּת שֶׁלָּהֶם, כִּי שִׂמְחָתוֹ שֶׁל הָאָדָם הִיא כַּאֲשֶׁר הוּא שָׁרוּי בְּבֵיתוֹ בְּשַׁלְוָה וְיִשּׁוּב הַדַּעַת, וְזֹאת רַק מִפְּנֵי שֶׁהַיְּוָנִים נִסּוּ בְּכָל כֹּחָם לָקַחַת מֵעַם יִשְׂרָאֵל אֶת שִׂמְחָתָם הַגְּדוֹלָה וּלְהַפִּיל אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל לְעַצְבוּת, וְעַל יְדֵי כָּל הַגְּזֵרוֹת הָאֵלּוּ הֵם רָצוּ לְהַעֲכִיר אֶת רוּחָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְלִשְׁבֹּר אֶת לְבָבָם, וְזֹאת בִּכְדֵי לְהַפִּיל אוֹתָם לְעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה. 

כָּל הַגְּזֵרָה שֶׁל הַיְּוָנִים הָיְתָה כִּי לֹא שָׂמְחוּ בַּעֲבוֹדַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ

וְאָכֵן, כָּל שְׁלִיטָתָם שֶׁל הַיְּוָנִים עַל יִשְׂרָאֵל הָיְתָה מִפְּנֵי שֶׁעֲצָתָם וּמְזִמָּתָם הִצְלִיחָה, וְהֵם גָּרְמוּ בִּגְזֵרוֹתֵיהֶם שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֶת עֲבוֹדָתָם לְלֹא שִׂמְחָה וְחַיּוּת בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וְעַל יְדֵי כָּךְ הֵם קִבְּלוּ כֹּחַ לִגְזֹר עֲלֵיהֶם גְּזֵרוֹת נוֹסָפוֹת עַד שֶׁשָּׁלְטוּ עַל יִשְׂרָאֵל שִׁלְטוֹן לְלֹא מְצָרִים, וּבִטְּלוּ אֶת כָּל עֲבוֹדַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ.

כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הַבַּ"ח (או"ח סימן תר"ע), שֶׁהַטַּעַם שֶׁיְּמֵי חֲנֻכָּה נִקְבְּעוּ רַק לְהַלֵּל וְהוֹדָאָה וְלֹא נִקְבְּעוּ לְמִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה כְּמוֹ פּוּרִים, מִפְּנֵי שֶׁכָּל הַגְּזֵרָה עַל עַם יִשְׂרָאֵל בַּחֲנֻכָּה הָיְתָה בִּגְלַל שֶׁהַכֹּהֲנִים הִתְרַשְּׁלוּ בַּעֲבוֹדַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְלָכֵן נֶעֶנְשׁוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁבִּטְּלוּ מֵהֶם הַיְּוָנִים אֶת כָּל הָעֲבוֹדָה בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וְזֹאת עַל יְדֵי שֶׁגָּזְרוּ הַיְּוָנִים עַל בִּטּוּל הַקְרָבַת קָרְבַּן הַתָּמִיד, וְעַל יְדֵי שֶׁהַיְּוָנִים טִמְּאוּ אֶת כָּל הַשְּׁמָנִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וְעַל יְדֵי כָּךְ לֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לְהַדְלִיק אֶת נֵרוֹת הַמְּנוֹרָה בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ.

הַנֵּס שֶׁל חֲנֻכָּה הָיָה עַל יְדֵי שֶׁהַחַשְׁמוֹנָאִים הֶרְאוּ אֶת שִׂמְחָתָם בַּעֲבוֹדַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ

וּמִשּׁוּם כָּךְ כָּל הַנֵּס הַגָּדוֹל שֶׁל חֲנֻכָּה הָיָה עַל יְדֵי שֶׁהַכֹּהֲנִים תִּקְּנוּ זֹאת בְּכָךְ שֶׁמָּסְרוּ נַפְשָׁם עַל הָעֲבוֹדָה בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וְנִלְחֲמוּ מְעַטִּים נֶגֶד רַבִּים וְחַלָּשִׁים נֶגֶד גִּבּוֹרִים כְּדֵי לְהַחֲזִיר אֶת הָעֲבוֹדָה בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וּבְכָךְ הֶרְאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת חֲבִיבוּתָם הַגְּדוֹלָה לַעֲבוֹדַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. 

וְזֶה הַטַּעַם שֶׁכָּל הַנֵּס הַגָּדוֹל שֶׁל חֲנֻכָּה הָיָה עַל יְדֵי הַחַשְׁמוֹנָאִים הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר עוֹבְדִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, כִּי הֵם תִּקְּנוּ זֹאת בְּכָךְ שֶׁהֶרְאוּ אֶת חֲבִיבוּתָם הַגְּדוֹלָה וְשִׂמְחָתָם בָּעֲבוֹדָה.

וְלָכֵן כָּל הַנֵּס הָיָה בַּנֵּרוֹת שֶׁדָּלְקוּ שְׁמוֹנַת יָמִים, וְזֶה הַטַּעַם שֶׁקָּבְעוּ חֲכָמִים לְדוֹרוֹת עוֹלָם לְהַדְלִיק בַּחֲנֻכָּה נֵרוֹת שְׁמוֹנָה יָמִים, כְּדֵי לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיָמִים אֵלּוּ, שֶׁזֶּה עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב. עַד כָּאן דְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל הַבַּ"ח.

כָּל חֶטְאָם הָיָה שֶׁלֹא עָשׂוּ אֶת עֲבוֹדָתָם בְּשִׂמְחָה וְחַיּוּת 

וּבֵאֵר בַּעַל הַ"שֵּׁם מִשְּׁמוּאֵל" זיע"א (פרשת מקץ שנת תר"פ), שֶׁהַכֹּהֲנִים בְּאוֹתוֹ דּוֹר עָבְדוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ אֶת עֲבוֹדָתָם לְלֹא שׁוּם חִסָּרוֹן בְּעֶצֶם הָעֲבוֹדָה עַצְמָהּ, כִּי הֵם לֹא הֶחְסִירוּ בַּעֲבוֹדָתָם שׁוּם קָרְבָּן, כַּמְבֹאָר בַּמִּדְרָשִׁים, אֶלָּא שֶׁכָּל חֶטְאָם הָיָה בְּכָךְ שֶׁהֵם לֹא עָשׂוּ אֶת עֲבוֹדָתָם בְּשִׂמְחָה וְחַיּוּת אֶלָּא רַק כְּמִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה, כִּי עַל יְדֵי שֶׁהַיְּוָנִים הֶחְשִׁיכוּ אֶת לִבָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי גְּזֵרוֹתֵיהֶם, הֵם גָּרְמוּ שֶׁהַכֹּהֲנִים עָבְדוּ אֶת עֲבוֹדָתָם בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ בְּעַצְלוּת וּקְרִירוּת לְלֹא שִׂמְחָה וְחַיּוּת. 

וְזוֹ כַּוָּנַת דִּבְרֵי הַבַּ"ח בְּכָךְ שֶׁכָּתַב שֶׁכָּל חֶטְאָם שֶׁל הַכֹּהֲנִים הָיָה שֶׁהִתְרַשְּׁלוּ בַּעֲבוֹדַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, כִּי עִקַּר הַהִתְרַשְּׁלוּת הִנָּהּ לְקַיֵּם אֶת הַמִּצְווֹת לְלֹא שִׂמְחָה וְחַיּוּת פְּנִימִית, וְכַאֲשֶׁר גָּבְרוּ הַחַשְׁמוֹנָאִים עַל הַיְּוָנִים וְנִצְּחוּם, הֵם קִבְּלוּ עַל עַצְמָם לַעֲבֹד אֶת עֲבוֹדַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּהִתְלַהֲבוּת וּבְשִׂמְחָה יְתֵרָה.

מְהַדְּרִין מִן הַמְהַדְּרִין – לְהַרְאוֹת חֲבִיבוּתֵינוּ לַמִּצְווֹת 

וְזֶה הַטַּעַם שֶׁבַּחֲנֻכָּה אָנוּ מוֹצְאִים אֶת הַמִּצְוָה הַיְחִידָה שֶׁל הַדְלָקַת נֵרוֹת חֲנֻכָּה, אֲשֶׁר בָּהּ יֵשׁ מְהַדְּרִין, וּמְהַדְּרִין מִן הַמְהַדְּרִין, וְכָל יִשְׂרָאֵל מְהַדְּרִין בּוֹ לִהְיוֹת מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ בְּכָל יוֹם וָיוֹם בְּהַדְלָקַת הַנֵּרוֹת, וְאֵין יִשְׂרָאֵל מִסְתַּפְּקִים בְּהַדְלָקַת נֵר אֶחָד מֵעִקַּר הַדִּין, וְזֹאת מִשּׁוּם שֶׁבּוֹ אָנוּ מַרְאִים אֶת חֲבִיבוּתֵנוּ הַגְּדוֹלָה וְאֶת שִׂמְחָתֵנוּ הָעֲצוּמָה בְּקִיּוּם מִצְווֹת הַשֵּׁם, שֶׁזֶּה הַתִּקּוּן לְמַה שֶּׁהִתְרַשְּׁלוּ הַכֹּהֲנִים בָּעֲבוֹדָה בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וְזֶה עִקַּר הָעֲבוֹדָה בִּימֵי הַחֲנֻכָּה.

עִקַּר מִצְוַת הַדְלָקַת הַנֵּרוֹת הִיא - לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחַת הַנִּסִּים שֶׁהָיוּ בְּיָמִים אֵלּוּ

וּמִשּׁוּם כָּךְ צָרִיךְ לְהַדְלִיק אֶת נֵרוֹת חֲנֻכָּה מִתּוֹךְ חֲבִיבוּת מִצְוָה וְשִׂמְחָה מְיֻחֶדֶת, כִּי זֶה עִקַּר הַזִּכָּרוֹן לַנִּסִּים הַגְּדוֹלִים שֶׁאֵרְעוּ לָהֶם בְּיָמִים אֵלּוּ, בִּזְכוּת שֶׁהֶרְאוּ אֶת חִבָּתָם לְמִצְוַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. 

וְכֵן כָּתַב הַגָּאוֹן בַּעַל הַ"חַוּוֹת יָאִיר" זַצַ"ל בְּהַגָּהוֹת "מְקוֹר חַיִּים" עַל הַ"שֻּׁלְחָן עָרוּךְ" (או"ח סימן תרע"ב סעיף ב), שֶׁכָּל תַּקָּנַת הַדְלָקַת נֵר חֲנֻכָּה הִיא זֵכֶר לַשִּׂמְחָה שֶׁהָיְתָה בִּזְמַן הַנֵּס שֶׁל חֲנֻכָּה, שֶׁהָיוּ מַדְלִיקִים נֵרוֹת וּשְׂמֵחִים, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ:

"נִרְאֶה לִי דְּעִקַּר מִצְוָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה הַמַּדְלִיק אֵצֶל הַנִּרְאֶה חֲצִי שָׁעָה, לִרְאוֹת אוֹתָם וְלִשְׂמֹחַ בָּהֶם, כִּי הֵם גַּם כֵּן זֵכֶר לַשִּׂמְחָה שֶׁהָיוּ מַדְלִיקִין אַחַר הַנֵּס וְכוּ', וְלָכֵן הָרוֹאֶה גַּם כֵּן מְבָרֵךְ, וְלֹא סַגִּי שֶׁיַּדְלִיק וְיֵלֵךְ לוֹ לְמָקוֹם אַחֵר".

עַל יְדֵי הַהִסְתַּכְּלוּת עַל הַנֵּרוֹת זוֹכֶה לְשִׂמְחָה כָּל הַשָּׁנָה

וְלָכֵן סְגֻלָּתָם שֶׁל נֵרוֹת חֲנֻכָּה לְהַכְנִיס שִׂמְחָה לָאָדָם בְּכָל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ, כְּמוֹ שֶׁמְּסֻפָּר שֶׁפַּעַם אַחַת הִזְכִּירוּ לִפְנֵי בַּעַל "אוֹהֵב יִשְׂרָאֵל" מֵאַפְּטָא זיע"א אָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה שָׁקוּעַ בְּמָרָה שְׁחוֹרָה וְעַצְבוּת גְּדוֹלָה, וְהוֹרָה לוֹ הָרַהַ"ק מֵאַפְּטָא שֶׁיַּבִּיט וְיִסְתַּכֵּל בְּנֵרוֹת חֲנֻכָּה, וְאָכֵן אַחַר שֶׁעָשָׂה כָּךְ הוּא נֶהְפַּךְ לְאָדָם חָדָשׁ וְיָצָא מִכָּל עַצְבוּתוֹ וּמְרִירוּתוֹ וְהִתְהַפֵּךְ לְאָדָם שָׂמֵחַ.

נֵס פַּךְ הַשֶּׁמֶן - לְהַרְאוֹת חִבָּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל

וְעַל פִּי זֶה בֵּאֵר הֶחָכָם צְבִי (סימן פ"ז), מַדּוּעַ עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת נֵס פַּךְ הַשֶּׁמֶן שֶׁיִּדְלַק שְׁמוֹנָה יָמִים, הֲרֵי בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ יָכְלוּ יִשְׂרָאֵל לְהַדְלִיק אֲפִלּוּ בְּשֶׁמֶן טָמֵא, כִּי טֻמְאָה הֻתְּרָה בְּצִבּוּר.

אֶלָּא שֶׁהַטַּעַם לְכָךְ הוּא מִפְּנֵי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָצָה לְהַרְאוֹת אֶת חִבָּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לְפָנָיו, וְלָכֵן עָשָׂה לָהֶם אֶת נֵס פַּךְ הַשֶּׁמֶן שֶׁיַּסְפִּיק הַשֶּׁמֶן הַטָּהוֹר לִשְׁמוֹנַת יָמִים, כְּדֵי שֶׁיַּדְלִיקוּ אֶת נֵרוֹת הַמְּנוֹרָה בְּשֶׁמֶן טָהוֹר. 

כִּי עַל יְדֵי שֶׁהֶרְאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת שִׂמְחָתָם הַגְּדוֹלָה בַּמִּצְווֹת וְאֶת חֲבִיבוּתָם הַגְּדוֹלָה לַעֲבוֹדַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּכָךְ שֶׁנִּלְחֲמוּ בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ עִם הַיְּוָנִים לְהָשִׁיב אֶת הָעֲבוֹדָה לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, גָּרְמוּ שֶׁמִּצְווֹתֵיהֶם יִהְיוּ חֲבִיבוֹת בַּמָּרוֹם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַעֲשֶׂה לָהֶם נִסִּים וְנִפְלָאוֹת. 

עִקַּר שִׂמְחָתֵנוּ הִיא - עַל מַה שֶּׁהֶרְאָה לָנוּ הַשֵּׁם אֶת חֲבִיבוּתֵנוּ לְפָנָיו  

וְעַל פִּי זֶה אֶפְשָׁר לְתָרֵץ אֶת שְׁאֵלַת הַמְפָרְשִׁים שֶׁהִקְשׁוּ, מַדּוּעַ אָנוּ כֹּה מִתְפַּעֲלִים מִנֵּס הַשֶּׁמֶן שֶׁל חֲנֻכָּה אֲשֶׁר דָּלַק שְׁמוֹנָה יָמִים אַף עַל פִּי שֶׁהוּא הִסְפִּיק רַק לְיוֹם אֶחָד, וְלִכְאוֹרָה הֲרֵי גַּם לְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא אֵרַע נֵס דּוֹמֶה, שֶׁפַּעַם אֵרַע שֶׁבִּתּוֹ הֵכִינָה נֵרוֹת לִכְבוֹד שַׁבָּת מֵחֹמֶץ בִּמְקוֹם נֵרוֹת מִשֶּׁמֶן, וְנַעֲשָׂה לָהּ נֵס וְדָלְקוּ הַנֵּרוֹת מֵחֹמֶץ בְּמֶשֶׁךְ כָּל יוֹם הַשַּׁבָּת כֻּלּוֹ, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁיִּהְיֶה נֵס כָּזֶה בִּשְׁבִיל כָּל כְּלַל יִשְׂרָאֵל.

 אֶלָּא שֶׁעִקַּר שִׂמְחָתֵנוּ הִיא עַל מַה שֶּׁבְּנֵס פַּךְ הַשֶּׁמֶן שֶׁדָּלַק שְׁמוֹנָה יָמִים, הֶרְאָה לָנוּ הַשֵּׁם אֶת חֲבִיבוּתֵנוּ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא מַשְׁרֶה אֶת שְׁכִינָתוֹ עָלֵינוּ. 

מִנֵּס חֲנֻכָּה לוֹמְדִים כֵּיצַד לְהַחֲזִיק מַעֲמָד בְּכָל הַגָּלוּת  הָאֲרֻכָּה 

וְהִנֵּה נֵס חֲנֻכָּה הָיָה הַנֵּס הָאַחֲרוֹן שֶׁאֵרַע לְעַם יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי שֶׁהֵם יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל לַגָּלוּת הָאֲרֻכָּה, וְהוּא אֵרַע לְעַם יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר לֹא הָיָה כְּבָר רוּחַ הַקֹּדֶשׁ בְּעַם יִשְׂרָאֵל וְנֶעְלַם כָּל חָזוֹן, וְזֹאת מִכַּמָּה טְעָמִים:

א. כְּדֵי שֶׁנִּזְכֹּר בְּתֹקֶף יְמֵי גָּלוּתֵנוּ הַמָּרָה שֶׁתָּמִיד ה' יִתְבָּרַךְ לֹא יַעַזְבֵנוּ, וְהוּא תָּמִיד מַשְׁגִּיחַ עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, לְהֵיטִיב לוֹ בְּרוּחָנִיּוּת וּבְגַשְׁמִיּוּת.

ב. וְהִנֵּה כָּל הַנֵּס הָיָה עַל יְדֵי שֶׁשָּׂמְחוּ הַכֹּהֲנִים בִּמְעַט הַשֶּׁמֶן הַטָּהוֹר שֶׁמָּצְאוּ וְהִדְלִיקוּ אוֹתוֹ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, כִּי אִם הֵם הָיוּ מְזַלְזְלִים בִּמְעַט הַשֶּׁמֶן שֶׁמָּצְאוּ וְלֹא הָיוּ מַדְלִיקִין אוֹתוֹ, לֹא הָיוּ זוֹכִים לַנֵּס הַגָּדוֹל, וּמִכָּךְ לוֹמְדִים אָנוּ אֶת חֲשִׁיבוּתוֹ הָעֲצוּמָה שֶׁל כָּל מְעַט טוֹב שֶׁהָאָדָם זוֹכֶה אֵלָיו בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וְכַאֲשֶׁר הָאָדָם שָׂמֵחַ בָּזֶה וּמוֹדֶה לְהַשֵּׁם עַל מַה שֶּׁזִּכָּהוּ לְכָךְ, בְּרֹב רַחֲמָיו וַחֲסָדָיו, הַטּוֹב הַזֶּה גָּדֵל וְהוֹלֵךְ.

ג. כָּתַב הַ"חֲתַם סוֹפֵר" זיע"א, שֶׁבְּהַדְלָקַת נֵר חֲנֻכָּה מוֹדִים יִשְׂרָאֵל אַף עַל הַמִּלְחָמוֹת שֶׁהָיוּ אָז, כְּמוֹ שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים לוֹמַר "עַל הַנִּסִּים וְעַל הַנִּפְלָאוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת". וְהַטַּעַם שֶׁבַּחֲנֻכָּה מוֹדִים יִשְׂרָאֵל אַף עַל הַמִּלְחָמוֹת שֶׁהָיוּ שָׁם, מִפְּנֵי שֶׁבּוֹ הֵבִינוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁכָּל מַה שֶּׁהִתְרַחֵשׁ עִמָּם הוּא תָּמִיד רַק לְטוֹבָתָם, וְעַל הַכֹּל צָרִיךְ לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. 

יְמֵי חֲנֻכָּה הֵם יְמֵי שִׂמְחָה וְהַלֵּל 

כָּתַב הָרַמְבַּ"ם (הלכות חנוכה פ"ג ה"ג), שֶׁהִתְקִינוּ חֲכָמִים שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר לִקְבֹּעַ אֶת שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה לִימֵי שִׂמְחָה וְהַלֵּל, וְכֵן כָּתַב הַטַּ"ז (סימן תר"ע סק"ד) בְּשֵׁם הַמַּהַרְשַׁ"ל (ים של שלמה בבא קמא פרק ז) שֶׁיֵּשׁ חִיּוּב לִשְׂמֹחַ בַּחֲנֻכָּה.

וְכֵן כָּתְבוּ הַכָּלְבּוֹ (סימן מב), וְהָרֹא"שׁ (מו"ק פ"ג ה"ד), וּמָרְדְּכִי אָרֹךְ (הגהות אנשי שם על המרדכי פסחים פ"ד אות א). וְכָתַב הַלְּבוּשׁ (או"ח סימן תרע סעיף ג) שֶׁהַטַּעַם שֶׁאֵין מַסְפִּידִין בָּהֶם, כִּי אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה. 

וְכֵן כָּתַב בַּעַל "סֵדֶר הַיּוֹם" (לחנוכה): "יְמֵי חֲנֻכָּה הֵם יְמֵי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה שֶׁלֹּא לְהִתְעַנּוֹת בָּהֶם וְכוּ', וְאֵין לְהִתְעַצֵּב בָּהֶם כְּלָל, כִּי אִם לְהַרְאוֹת בָּהֶם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה עַל כָּל הַטּוֹב שֶׁעָשָׂה עִמָּנוּ אֱלֹקֵינוּ בְּיָמִים אֵלּוּ". 

יְמֵי חֲנֻכָּה - יְמֵי שִׂמְחָה וְהַלֵּל

וְהִקְשׁוּ הַמְפָרְשִׁים, מַדּוּעַ כָּתַב הָרַמְבַּ"ם שֶׁיְּמֵי חֲנֻכָּה הֵם יְמֵי הַלֵּל וְשִׂמְחָה, הֲרֵי בַּגְּמָרָא נֶאֱמַר שֶׁהֵם יְמֵי הַלֵּל וְהוֹדָאָה, וְלֹא כָּתְבוּ חֲזַ"ל שֶׁהֵם יְמֵי שִׂמְחָה? וְיֶשְׁנָם הַרְבֵּה תֵּרוּצִים בַּמְפָרְשִׁים עַל כָּךְ, וְאֶפְשָׁר לְתָרֵץ וּלְבָאֵר זֹאת בְּכַמָּה אֳפָנִים.

הַשְּׁכִינָה הִיא שִׂמְחָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל

הַטַּעַם הָרִאשׁוֹן לְכָךְ הוּא, מִפְּנֵי שֶׁעַל יְדֵי מִצְוַת נֵר חֲנֻכָּה נִמְשֶׁכֶת שִׂמְחָה גְּדוֹלָה לָאָדָם, וְזֹאת מִפְּנֵי שֶׁעַל יָדָהּ זוֹכִים כָּל יִשְׂרָאֵל לְהַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה, כַּמּוּבָא בַּסְּפָרִים שֶׁהַשְּׁכִינָה יוֹרֶדֶת בְּהַדְלָקַת נֵר חֲנֻכָּה לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, וּמִשּׁוּם כָּךְ יֵשׁ לְהַדְלִיק אֶת נֵרוֹת חֲנֻכָּה לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה, וְהִנֵּה הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה הִיא שִׂמְחָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְהִיא מְשַׂמַּחַת אֶת יִשְׂרָאֵל בְּבוֹאָהּ לִשְׁכֹּן עִמָּהֶם, וְלָכֵן זוֹכִים כָּל יִשְׂרָאֵל לְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה בִּימֵי הַחֲנֻכָּה.

אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה

טַעַם נוֹסָף לְרִבּוּי הַשִּׂמְחָה בִּימֵי הַחֲנֻכָּה הוּא, מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתְבוּ חֲזַ"ל (שבת ל), וְלָכֵן צָרִיךְ לְקַבֵּל אֶת הַשְּׁכִינָה הַבָּאָה לִשְׁכֹּן עִמָּנוּ בִּימֵי הַחֲנֻכָּה מִתּוֹךְ שִׂמְחָה וְטוּב לֵבָב, וּמִפְּנֵי כָּךְ תִּקְּנוּ חֲכָמִים לְהַרְבּוֹת בּוֹ בְּשִׂמְחָה.

בַּחֲנֻכָּה מִתְבָּרֵר לְכָל אֶחָד שֶׁהַכֹּל רַק לְטוֹבָתוֹ

טַעַם נוֹסָף לְכָךְ הוּא, מִפְּנֵי שֶׁעַל יְדֵי שֶׁמִּתְבּוֹנְנִים בַּנִּסִּים הַגְּדוֹלִים שֶׁאֵרְעוּ לְעַם יִשְׂרָאֵל בְּחַג הַחֲנֻכָּה, מְקַבְּלִים יִשְׂרָאֵל אֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁכָּל מַה שֶּׁעוֹבֵר עֲלֵיהֶם - הַכֹּל הוּא תָּמִיד רַק לְטוֹבָתָם, וְזֹאת עַל יְדֵי שֶׁרוֹאִים כֵּיצַד כָּל הַגְּזֵרוֹת הַקָּשׁוֹת אֲשֶׁר גָּזְרוּ הַיְּוָנִים עַל יִשְׂרָאֵל כְּדֵי לְבַטְּלָם מֵהַמִּצְווֹת הָיוּ רַק לְטוֹבָתָם, כִּי בַּסּוֹף עַל יְדֵי כָּךְ זָכוּ כָּל עַם יִשְׂרָאֵל לְחַג הַחֲנֻכָּה, אֲשֶׁר בּוֹ נִמְשָׁךְ לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל בְּכָל מֶשֶׁךְ שְׁנוֹת גָּלוּתָם הָאוֹר הַגָּנוּז לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁהוּא אוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ. 

נִצְחוֹן הַמִּלְחָמָה - בְּכֹחַ הַבִּטָּחוֹן בַּה'

טַעַם נוֹסָף לְכָךְ הוּא, מִפְּנֵי שֶׁכָּל הַנִּצָּחוֹן שֶׁל הַחַשְׁמוֹנָאִים בְּמִלְחַמְתָּם עִם הַיְּוָנִים הָיָה עַל יְדֵי כֹּחוֹ הַגָּדוֹל שֶׁל הַבִּטָּחוֹן בְּהַשֵּׁם, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הַתַּשְׁבֵּ"ץ, שֶׁהַחַשְׁמוֹנָאִים הָיוּ אוֹמְרִים בַּמִּלְחָמָה אֶת מִזְמוֹר "יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן"  (תהילים צא), שֶׁהוּא מִזְמוֹר הַבִּטָּחוֹן, וְעַל יְדֵי כָּךְ נִצְּחוּ אֶת הַיְּוָנִים בְּמִלְחַמְתָּם.

 וְלָכֵן אוֹר גָּדוֹל זֶה שֶׁל בִּטָּחוֹן בַּה' יִתְבָּרַךְ שֶׁיַּצִּילֵנוּ מִכָּל צָרוֹתֵינוּ וְיוֹשִׁיעֵנוּ מִיַּד כָּל אוֹיְבֵינוּ, בְּרַחֲמָיו הַגְּדוֹלִים וּבְרֹב חֲסָדָיו, מִתְחַדֵּשׁ וּמֵאִיר לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל בְּכָל שָׁנָה מֵחָדָשׁ בִּימֵי הַחֲנֻכָּה הַקְּדוֹשִׁים, וְעַל יָדוֹ זוֹכֶה הָאָדָם לִבְטֹחַ בְּהַשֵּׁם וְלִסְמֹךְ עַל רַחֲמָיו הַגְּדוֹלִים, שֶׁבְּוַדַּאי יוֹשִׁיעֵנוּ בְּכָל מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ לְהִוָּשַׁע, וּמִשּׁוּם כָּךְ יְמֵי חֲנֻכָּה הֵם יְמֵי שִׂמְחָה וְהַלֵּל, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ם.

בַּחֲנֻכָּה מִתְגַּלֵּית חֲבִיבוּתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל

בֵּאוּר נוֹסָף לְכָךְ אֶפְשָׁר לְבָאֵר עַל פִּי מַה שֶּׁכָּתַב בַּעַל הַ"פְּנֵי יְהוֹשֻׁעַ" (גליוני הש"ס שבת כ"א), שֶׁכָּל מַה שֶּׁעָשָׂה ה' אֶת הַנֵּס שֶׁל הַשֶּׁמֶן שֶׁיִּדְלֹק יוֹתֵר מִכְּדֵי מִדָּתוֹ שְׁמוֹנָה יָמִים, הָיָה כְּדֵי לְהוֹדִיעַ אֶת חִבָּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לְפָנָיו, כִּי הַנֵּרוֹת בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ הָיוּ עֵדוּת שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁהָיָה עֵדוּת בַּנֵּר הַמַּעֲרָבִי שֶׁלֹּא הָיָה כָּבֶה לְעוֹלָם, וּמִמֶּנּוּ הָיָה מַדְלִיק הַכֹּהֵן אֶת הַנֵּרוֹת וּבוֹ הָיָה מְסַיֵּם, וְעַל יָדוֹ יָדְעוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל. וְכָךְ גַּם כְּשֶׁחָנְכוּ הַכֹּהֲנִים אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, לְאַחַר שֶׁטִּמְּאוּ הַיְּוָנִים אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַרְאוֹת אֶת חִבָּתָם לְפָנָיו, שֶׁשְּׁכִינָתוֹ שְׁרוּיָה עִמָּהֶם.

וְזֵכֶר לַנֵּס הַזֶּה אָנוּ מַדְלִיקִים אֶת נֵרוֹת חֲנֻכָּה, וַחֲבִיבוּת גְּדוֹלָה זֹאת מִתְגַּלֶּה וּמִתְחַדֶּשֶׁת בְּכָל שָׁנָה מֵחָדָשׁ בִּימֵי הַחֲנֻכָּה, וְלָכֵן יָמִים אֵלּוּ הֵם יְמֵי שִׂמְחָה מְיֻחָדִים לְיִשְׂרָאֵל.

וְלָכֵן יֵשׁ לְהַדְלִיק אֶת נֵרוֹת הַחֲנֻכָּה מִתּוֹךְ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה וַחֲבִיבוּת מְיֻחֶדֶת, וּלְהַרְבּוֹת בּוֹ בְּשִׁירִים וּפִיּוּטִים בִּשְׁעַת הַדְלָקַת הַנֵּרוֹת, כִּי בִּשְׁעַת הַדְלָקַת נֵרוֹת חֲנֻכָּה מִתְגַּלֵּית מֵחָדָשׁ חֲבִיבוּתֵנוּ הַגְּדוֹלָה לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ. 

חֲנֻכַּת הַמִּשְׁכָּן, בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְהַמִּזְבֵּחַ

וּבֵאוּר נוֹסָף לְכָךְ הוּא עַל פִּי מַה שֶּׁכָּתְבוּ הָאַחֲרוֹנִים, שֶׁהַשִּׂמְחָה בְּחַג הַחֲנֻכָּה הִיא זֵכֶר לִשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים שֶׁאֵרְעוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה: 

א. חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁחִדְּשׁוּ אוֹתוֹ הַכֹּהֲנִים לְאַחַר שֶׁטִּמְּאוּהוּ הַיְּוָנִים. (מהרש"א שבת כ"א)

ב. חֲנֻכַּת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לְאַחַר שֶׁטִּמְּאוּ אוֹתוֹ הַיְּוָנִים וּפָרְצוּ בּוֹ י"ג פְּרָצוֹת. (מהר"ל נר מצוה ח"ב, שיבולי הלקט סימן קעד)

ג. כָּתַב הַיַּעְבֵּ"ץ (מור וקציעה סימן תרע) שֶׁחֲנֻכַּת הַמִּשְׁכָּן בַּמִּדְבָּר הָיְתָה בְּכ"ה כִּסְלֵו, שֶׁאָז סִיְּמוּ לִבְנוֹת אוֹתוֹ, וְנִכְנְסוּ בּוֹ בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בִּנְבוּאַת חַגַּי (ב יח), וְלָכֵן צָרִיךְ לְהַרְבּוֹת בּוֹ בְּשִׂמְחָה וּבִסְעוּדוֹת. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. וְכֵן כָּתַב הַלְּבוּשׁ.

וּמִפְּנֵי שֶׁשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ אֵרְעוּ בִּימֵי חֲנֻכָּה, לָכֵן יָמִים אֵלּוּ הֵם יְמֵי שִׂמְחָה וְהַלֵּל וְהוֹדָאָה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. 

 סְגֻלַּת נֵרוֹת חֲנֻכָּה – לִזְכּוֹת לְבָנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים 

הִנֵּה הַמִּצְוָה הַחֲשׁוּבָה בְּיוֹתֵר אֲשֶׁר אוֹתָהּ אָנוּ מְקַיְּמִים בַּחֲנֻכָּה הִיא מִצְוַת הַדְלָקַת נֵרוֹת חֲנֻכָּה, וְהַבְטָחוֹת גְּדוֹלוֹת נֶאֶמְרוּ בַּחֲזַ"ל עַל הַמְהַדְּרִים וּמְדַקְדְּקִים בְּמִצְוָה חֲשׁוּבָה זוֹ שֶׁל הַדְלָקַת נֵרוֹת חֲנֻכָּה, וּלְפִי גָּדְלָן שֶׁל הַהַבְטָחוֹת אֲשֶׁר חֲזַ"ל הִבְטִיחוּ עַל כָּךְ, אָנוּ מְבִינִים אֶת שֶׂגֶב רוֹמְמוּת חֲשִׁיבוּת מִצְוָה זוֹ בִּשְׁמֵי מְרוֹמִים. וְכָךְ מַבְטִיחִים חֲזַ"ל (שבת כ"ה): כָּל הַזָּהִיר בְּהַדְלָקַת נֵרוֹת חֲנֻכָּה, יִזְכֶּה לְבָנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים.

וְהַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (בראשית מ"ח) הוֹסִיף עַל כָּךְ, שֶׁבִּשְׂכַר זֹאת הוּא יִזְכֶּה לְבָנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וְיִרְאֵי ה' אֲשֶׁר יָפִיצוּ אֶת אוֹר הַתּוֹרָה וְהַיִּרְאָה וְיַרְבּוּ שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, וְזֹאת מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה - כְּשֵׁם שֶׁהוּא הֵאִיר אֶת בֵּיתוֹ בְּהַדְלָקַת נֵרוֹת חֲנֻכָּה, כָּךְ אַף הוּא יִזְכֶּה לְבָנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֲשֶׁר יָאִירוּ אֶת הָעוֹלָם בְּתוֹרָה וּבְיִרְאַת שָׁמַיִם.

מַהִי הַדֶּרֶךְ לִזְכּוֹת לְכָל הַהַבְטָחוֹת הַגְּדוֹלוֹת

וְהִנֵּה הִקְשׁוּ עַל כָּךְ הַמְפָרְשִׁים, וַהֲרֵי הַרְבֵּה אֲנָשִׁים זְהִירִים בְּהַדְלָקַת נֵרוֹת חֲנֻכָּה, וּמַדּוּעַ רֻבָּם אֵינָם זוֹכִים לְהַבְטָחַת חֲזַ"ל, לִזְכּוֹת לְבָנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֲשֶׁר מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, וּמְפִיצִים אֶת אוֹר הַתּוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם טְהוֹרָה?

בִּשְׁעַת הַדְלָקַת הַנֵּרוֹת מִתְגַּלֶּה הָאוֹר הַגָּנוּז

הַתֵּרוּץ לְכָךְ הוּא עַל פִּי דִּבְרֵי הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (בראשית דף מ"ח), שֶׁכָּתַב שֶׁהַדָּבָר הָעִקָּרִי וְהֶחָשׁוּב בְּיוֹתֵר שֶׁיֵּשׁ לְהַדֵּר בְּהַדְלָקַת נֵרוֹת שַׁבָּת, הוּא לְהַדְלִיק אֶת הַנֵּרוֹת מִתּוֹךְ שִׂמְחָה עֲצוּמָה. 

וְזֹאת מִפְּנֵי שֶׁבִּשְׁעַת הַדְלָקַת הַנֵּרוֹת שֶׁל שַׁבָּת מִתְגַּלֶּה הָאוֹר הַגָּנוּז, שֶׁזֶּה אוֹר הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה, וְלָכֵן רַק כַּאֲשֶׁר הָאָדָם מַדְלִיק אֶת הַנֵּרוֹת בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה, הוּא זוֹכֶה לְהַמְשִׁיךְ עַל עַצְמוֹ אֶת הָאוֹר הַגָּדוֹל שֶׁל הַשְּׁכִינָה הַמִּתְגַּלָּה בְּשָׁעָה זֹאת, כִּי אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה.

וְעַל יְדֵי שֶׁהָאָדָם מַדְלִיק אֶת הַנֵּרוֹת שֶׁל שַׁבָּת מִתּוֹךְ שִׂמְחָה, הוּא זוֹכֶה שֶׁהָאוֹר הֶעָצוּם שֶׁמִּתְגַּלֶּה בִּשְׁעַת הַדְלָקַת נֵרוֹת שַׁבָּת, שֶׁהוּא אוֹר הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה, שׁוֹרֶה עָלָיו, וּמִשּׁוּם כָּךְ עַל יְדֵי זֶה נִמְשָׁכוֹת עַל הָאָדָם כָּל הַבְּרָכוֹת וְהַהַשְׁפָּעוֹת.

וְכָךְ הוּא גַּם לְגַבֵּי נֵרוֹת חֲנֻכָּה, אֲשֶׁר בָּהֶם מִתְגַּלֶּה הָאוֹר הַגָּנוּז, שֶׁהוּא אוֹר הַשְּׁכִינָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ן (פרשת בהעלותך) שֶׁחֲשׁוּבָה הַדְלָקַת נֵרוֹת חֲנֻכָּה כְּמוֹ הַדְלָקַת הַמְּנוֹרָה שֶׁהָיָה מַדְלִיק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וְכֵן כָּתַב בַּעַל הַ"בְּנֵי יִשָּׂשכָר" (מאמרי חודש כסלו טבת מאמר ב) בְּשֵׁם בַּעַל הָרוֹקֵחַ. וְעוֹד, שֶׁהֶאָרַת חֲנֻכָּה הִיא מֵהָאוֹר הַגָּנוּז, וְלָכֵן עִקַּר הַהִדּוּר בְּהַדְלָקַת הַנֵּרוֹת הוּא לְהַדְלִיק אֶת הַנֵּרוֹת בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה, מִשּׁוּם שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה, וְרַק עַל יָדָהּ זוֹכֶה הָאָדָם לְאוֹר הַשְּׁכִינָה. 

וְכֵן כָּתַב בַּעַל הַמְּאִירִי (שבת כג), שֶׁהַהִדּוּר הֶחָשׁוּב בְּיוֹתֵר שֶׁיֵּשׁ לְהַדֵּר בְּהַדְלָקַת נֵרוֹת שַׁבָּת וְנֵרוֹת חֲנֻכָּה, הוּא לְהַדְלִיק אֶת הַנֵּרוֹת מִתּוֹךְ שִׂמְחָה וְטוּב לֵבָב, וְלָכֵן חֲזַ"ל הִבְטִיחוּ הַבְטָחָה גְּדוֹלָה זֹאת כַּאֲשֶׁר מַדְלִיקִים אֶת הַנֵּרוֹת "בְּחִבּוּב מִצְוָה וְהֶאָרָה מְפֻרְסֶמֶת", שֶׁפֵּרוּשׁוֹ הוּא - מִתּוֹךְ שִׂמְחָה רַבָּה וּבְהִתְעוֹרְרוּת גְּדוֹלָה. 

וּמְבָאֵר הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (בראשית מח), שֶׁהַטַּעַם לַבְּרָכוֹת הַגְּדוֹלוֹת שֶׁזּוֹכֶה הָאָדָם עַל יְדֵי הַדְלָקַת הַנֵּרוֹת הוּא, מִפְּנֵי שֶׁעַל יְדֵי שִׂמְחָתוֹ שֶׁל הָאָדָם בְּהַדְלָקַת נֵרוֹת שַׁבָּת הוּא זוֹכֶה לְאוֹר הַשְּׁכִינָה, וְעַל יְדֵי כָּךְ הוּא מַמְשִׁיךְ אֶת אוֹר הַשְּׁכִינָה שֶׁהִיא זוֹכֶה לוֹ עַל כָּל בָּנָיו, וְלָכֵן עַל יְדֵי זֶה נִמְשָׁךְ אוֹר הַתּוֹרָה וְהַיִּרְאָה לְכָל בָּנָיו, וְהוּא זוֹכֶה לְבָנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיָּאִירוּ אֶת כָּל הָעוֹלָם בְּתוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם וְיַרְבּוּ שָׁלוֹם בָּעוֹלָם.

כָּל הַהִדּוּרִים בְּנֵרוֹת חֲנֻכָּה - כְּדֵי שֶׁיַּדְלִיק אֶת הַנֵּרוֹת מִתּוֹךְ שִׂמְחָה

וְהִנֵּה הַטּוּר וְהַבַּ"ח (סימן רס"ג) תֵּרְצוּ, שֶׁהַבְטָחָה זוֹ שֶׁל חֲזַ"ל נֶאֶמְרָה רַק לְאֵלּוּ שֶׁמְּהַדְּרִים בְּהַדְלָקַת הַנֵּרוֹת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם נֵרוֹת יָפִים, וְכָל הַסְּגֻלּוֹת וְהַהַבְטָחוֹת הָרַבּוֹת שֶׁנֶּאֶמְרוּ בַּחֲזַ"ל לַמַּדְלִיקִים אֶת נֵרוֹת שַׁבָּת וְנֵרוֹת חֲנֻכָּה - נֶאֶמְרוּ דַּוְקָא לְמִי שֶׁזּוֹכֶה לְהַדֵּר בְּמִצְוָה זוֹ.

וְהַחִידָ"א בְּסִפְרוֹ "מַחֲזִיק בְּרָכָה" (סימן רס"ד אות ב) מְפָרֵשׁ, שֶׁהַהִדּוּר שֶׁצָּרִיךְ לְהַדֵּר בְּנֵרוֹת חֲנֻכָּה כְּדֵי לִזְכּוֹת לְהַבְטָחַת חֲזַ"ל לְבָנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, הוּא לְהַדְלִיק אֶת הַנֵּרוֹת בְּשֶׁמֶן זַיִת זַךְ.

וְהַמְהַדֵּר בְּמִצְוָה זוֹ שֶׁל הַדְלָקַת נֵרוֹת חֲנֻכָּה לְהַדְלִיקָם מִשֶּׁמֶן זַיִת, כֵּיוָן שֶׁהַנֵּרוֹת הַדּוֹלְקִים מִשֶּׁמֶן זַיִת טִבְעָם שֶׁהֵם מְפִיצִים וּמַרְבִּים אֶת הָאוֹרָה, לָכֵן מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה זוֹכֶה הוּא לְבָנִים שֶׁיָּפִיצוּ אֶת אוֹר הַתּוֹרָה בָּעוֹלָם.

וְאֶפְשָׁר לְבָאֵר, שֶׁכָּל הַהִדּוּרִים שֶׁכָּתְבוּ הַפּוֹסְקִים שֶׁיֵּשׁ לְהַדֵּר בְּנֵרוֹת חֲנֻכָּה - הֵן לְהַדְלִיקוֹ בַּחֲנֻכִּיָּה שֶׁל כֶּסֶף, וְהֵן הַהִדּוּר אֲשֶׁר כָּתְבוּ הַפּוֹסְקִים לְהַדֵּר לְהַדְלִיקָם בְּשֶׁמֶן זַיִת - עִקַּר כַּוָּנָתָם הִיא בִּכְדֵי לְשַׂמֵּחַ אֶת הָאָדָם בִּשְׁעַת הַהַדְלָקָה, כְּדֵי שֶׁיַּדְלִיק הָאָדָם אֶת הַנֵּרוֹת מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה. 

כִּי כָּל הַהִדּוּרִים הֲרֵי הֵם מְשַׂמְּחִים אֶת הַלֵּב, וְעַל יָדָם מַדְלִיק הָאָדָם אֶת הַנֵּרוֹת בְּשִׂמְחָה וְטוּב לֵבָב, מִפְּנֵי שֶׁהַהַדְלָקָה בַּחֲנֻכִּיָּה יָפָה וּמְפֹאֶרֶת מְשַׂמַּחַת אֶת לֵב הָרוֹאֶה אוֹתָהּ, וְכֵן הַהַדְלָקָה בְּשֶׁמֶן זַיִת מְשַׂמַּחַת אֶת הָאָדָם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא הַשֶּׁמֶן הַמְשֻׁבָּח בְּיוֹתֵר אֲשֶׁר דּוֹלֵק הֲכִי יָפֶה וּמֵפִיץ אֶת הָאוֹר הַזַּךְ בְּיוֹתֵר, וְכֵן מִפְּנֵי שֶׁהַשֶּׁמֶן זַיִת הֲרֵי הוּא מֵפִיץ רֵיחַ טוֹב וְנָעִים הַמְשַׂמֵּחַ אֶת הָאָדָם, וְלָכֵן עַל יָדוֹ מַדְלִיק הָאָדָם אֶת הַנֵּרוֹת בְּשִׂמְחָה וְחֶדְוָה רַבָּה, וְזֹאת בְּיָדְעוֹ שֶׁלֹּא יִהְיוּ בְּבֵיתוֹ כָּל מִינֵי שְׁמָנִים אֲשֶׁר יָפִיצוּ כָּל מִינֵי רֵיחוֹת לֹא נְעִימִים, אֲשֶׁר בִּזְמַנָּם הָיוּ מְצוּיִים שְׁמָנִים אֵלּוּ לָרֹב. 

וְיֵשׁ הַרְבֵּה שֶׁנּוֹהֲגִים לִלְבֹּשׁ בִּגְדֵי שַׁבָּת לִפְנֵי הַדְלָקַת נֵרוֹת חֲנֻכָּה, וּמַדְלִיקִים אֶת נֵרוֹת חֲנֻכָּה עִם בִּגְדֵי שַׁבָּת, וְזֹאת מִפְּנֵי שֶׁבִּגְדֵי שַׁבָּת הִנָּם מְשַׂמְּחִים אֶת הָאָדָם, וְעַל יָדָם זוֹכֶה הָאָדָם לְהַדְלִיק אֶת נֵרוֹת הַחֲנֻכָּה מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, אֲשֶׁר זֶה עִקַּר מִצְוַת הַדְלָקַת הַנֵּרוֹת.

כֵּיצַד זָכָה הָרַב לְבֵן שֶׁהֵאִיר אֶת עֵינֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל 

בְּסֵפֶר "אָהֳלֵי צַדִּיקִים" מוּבָא עַל כָּךְ סִפּוּר נִפְלָא: כַּאֲשֶׁר שָׁאֲלוּ אֶת הַגָּאוֹן רַבִּי אֵלִיָּהוּ חַיִּים מִבַּגְדַּד זַצַ"ל כֵּיצַד זָכָה לְבֵן גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ כָּזֶה שֶׁהֵאִיר אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּאוֹר תּוֹרָתוֹ, הֵשִׁיב לָהֶם הָרַב: לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת לֹא הָיָה מָצוּי שֶׁמֶן זַיִת כְּלָל בְּכָל הָעִיר בַּגְדַּד לְהַדְלָקַת נֵרוֹת שַׁבָּת וַחֲנֻכָּה, וְכֻלָּם הָיוּ מַדְלִיקִים בְּלֵית בְּרֵרָה בְּשֶׁמֶן שׂוּמְשׂוּם שֶׁאוֹרוֹ לֹא הָיָה דּוֹלֵק יָפֶה כְּמוֹ שֶׁמֶן זַיִת, אֲבָל לֹא הָיְתָה בְּרֵרָה, כִּי לֹא הָיָה מָצוּי שֶׁמֶן זַיִת כְּלָל וְגַם הוּא הָיָה יָקָר מְאֹד.

וַאֲנִי לֹא וִתַּרְתִּי, וְהִשַּׂגְתִּי שֶׁמֶן זַיִת זַךְ וְטָהוֹר מִכַּמָּה סוֹחֲרִים מֵהָעִיר דַּמֶּשֶׂק שֶׁבְּסוּרְיָה, וּלְאַחַר טֹרַח רַב מְאֹד הַשֶּׁמֶן הִגִּיעַ לְבַּגְדַּד כַּמָּה יָמִים לִפְנֵי חֲנֻכָּה, וְכֻלָּם שָׂמְחוּ מְאֹד שֶׁהַשָּׁנָה יִזְכּוּ לְהַדְלִיק אֶת נֵרוֹת הַחֲנֻכָּה מִשֶּׁמֶן זַיִת זַךְ.

וְלַמְרוֹת מְחִירוֹ הַיָּקָר שֶׁל הַשֶּׁמֶן זַיִת מָכַרְתִּי אוֹתוֹ בְּזוֹל לְכָל תּוֹשָׁבֵי הָעִיר, וְשָׂמַחְתִּי מְאֹד שֶׁבְּאוֹתָהּ שָׁנָה כָּל תּוֹשָׁבֵי בַּגְדַּד הִדְלִיקוּ אֶת נֵרוֹת הַשַּׁבָּת וְהַחֲנֻכָּה מִשֶּׁמֶן זַיִת זַךְ הַדּוֹלֵק בְּהִדּוּר רַב, וְהַשֶּׁמֶן זַיִת הִסְפִּיק לְעוֹד תְּקוּפָה אֲרֻכָּה.

וּמִיָּד לְאַחַר מִכֵּן זָכִיתִי לְהֻלֶּדֶת בְּנִי הַקָּדוֹשׁ הַמְכֻנֶּה הַ"בֶּן אִישׁ חַי" זַצַ"ל, אֲשֶׁר הֵאִיר אֶת עֵינֵי יִשְׂרָאֵל בַּתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, וְהִנְנִי יוֹדֵעַ שֶׁלְּכָל זֶה זָכִיתִי רַק בִּזְכוּת כָּךְ שֶׁזָּכִיתִי לְזַכּוֹת אֶת הָרַבִּים בְּהַדְלָקַת נֵרוֹת שַׁבָּת וַחֲנֻכָּה בְּהִדּוּר רַב וּבְשִׂמְחָה". 

שִׂמְחַת הַחֲנֻכָּה שֶׁהִצִּילָה מִמָּוֶת

מַעֲשֶׂה הָיָה בִּיהוּדִי יָקָר שֶׁהִתְגּוֹרֵר בְּהוּנְגַרְיָה בְּשֵׁם ר' יִצְחָק, אֲשֶׁר הָיָה יְהוּדִי תָּמִים וִישַׁר דֶּרֶךְ וְהִתְגּוֹרֵר בִּכְפָר קָטָן בִּגְבוּל הוּנְגַרְיָה. בְּיוֹם מִן הַיָּמִים הִתְעוֹרֵר לְשֵׁמַע תֻּפֵּי הַמִּלְחָמָה הָרוּסִיִּים, וְעַד מְהֵרָה הֵבִין כִּי גּוֹרָלוֹ נֶחֱרָץ: הַכְּפָר הַקָּטָן בּוֹ הוּא מִתְגּוֹרֵר נִכְבַּשׁ בִּידֵי הַשִּׁלְטוֹן הַקּוֹמוּנִיסְטִי. הוּא הֵיטִיב לְהָבִין אֶת הַמַּשְׁמָעוּת הַנִּגְזֶרֶת מֵהַכִּבּוּשׁ הַסּוֹבְיֶטִי שֶׁנִּכְפָּה עָלָיו, וְעַל אֲתַר קִבֵּל הַחְלָטָה: לְהִמָּלֵט עִם מִשְׁפַּחְתּוֹ מֵהַכְּפָר לְמֶרְכַּז אֵרוֹפָּה, מֵאֵימַת הַצּוֹרֵר הָרוּסִי.

הוּא בָּחַר בְּ'אִיוָאן הַמַּבְרִיחָן', שֶׁשְּׁמוֹ הַ'טּוֹב' הָלַךְ לְפָנָיו כְּמַבְרִיחַ גְּבוּלוֹת מִקְצוֹעִי. ר' יִצְחָק שִׁלֵּם לְאִיוָאן מִבְּעוֹד מוֹעֵד, וְהִמְתִּין לְהוֹדָעָה עַל לֵיל הַבְּרִיחָה. כְּשֶׁהִגִּיעַ לֵיל הַבְּרִיחָה נָקַשׁ אִיוָאן בְּדֶלֶת בֵּיתוֹ שֶׁל ר' יִצְחָק, וְאָמַר מִלָּה אַחַת: 'עַכְשָׁו!' – ר' יִצְחָק מִהֵר לֶאֱסֹף אֶת מִשְׁפַּחְתּוֹ וּמְעַט מִטַּלְטְלִין, וְהֵם הִצְטָרְפוּ לִקְבוּצָה גְּדוֹלָה לְמַדַּי הַצּוֹעֶדֶת אַחֲרֵי אִיוָאן לְאֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ.

לֹא קַלָּה הִיא הָיְתָה. הֵם טִפְּסוּ עַל הַר גָּבוֹהַּ כְּשֶׁהַחֹשֶׁךְ הֵחֵל לָרֶדֶת, וְשָׁבוּ וְהִדַּרְדְּרוּ בְּמוֹרָדוֹ בַּאֲפֵלָה עֲמֻקָּה. וְאָז הִמְשִׁיכוּ לִצְעֹד בֵּין קוֹצִים וְשִׂיחִים, בֵּין שָׂדוֹת עֲזוּבִים וּבֵין חֻרְבּוֹת נְטוּשׁוֹת. אִיוָאן הִדְרִיךְ אוֹתָם בְּיַד רָמָה, אוּלָם גָּזַר שְׁתֵּי גְּזֵרוֹת שֶׁאֵין לִסְטוֹת מֵהֶן: אֵין לְהַרְעִישׁ וְאַף לֹא לְדַבֵּר – וְלוּ מִלָּה אַחַת! וְכַמּוּבָן – אֵין לְהַדְלִיק שׁוּם אוֹר. 'הַשֶּׁטַח בּוֹ אָנוּ צוֹעֲדִים מֻקָּף מִכָּל עֵבֶר בְּחַיָּלִים רוּסִיִּים. עָלֵינוּ לְהִזָּהֵר לֹא לְעוֹרֵר אֶת תְּשׂוּמַת לִבָּם. זוֹ סַכָּנַת חַיִּים!'

הֵם צוֹעֲדִים כַּמָּה שָׁעוֹת, וְר' יִצְחָק נִזְכַּר שֶׁלֹּא הִדְלִיק נֵרוֹת חֲנֻכָּה. הוּא הֵחִישׁ אֶת צְעָדָיו, הִתְקָרֵב לְאִיוָאן הַצּוֹעֵד בָּרֹאשׁ, וְאָז לָחַשׁ לוֹ: 'אֲנִי רוֹצֶה לְהַדְלִיק כַּמָּה נֵרוֹת, לִזְמַן קָצָר וְקָצוּב!' – אִיוָאן שָׁמַע, וּמִתּוֹךְ הָאֲפֵלָה רָאוּ אֶת פָּנָיו מַאְדִּימוֹת בְּכַעַס. רַק מֵאֵימַת הַחַיָּלִים הָרוּסִים לֹא צָוַח עַל ר' יִצְחָק כְּפִי שֶׁרָצָה, אֶלָּא הִנְהֵן בְּרֹאשׁוֹ בִּשְׁלִילָה מֻחְלֶטֶת. 

ר' יִצְחָק הֵבִין שֶׁאֵין בְּרֵרָה, פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ הוּא זֶה. עֲדַיִן הוּא שָׁאַף לִזְכּוֹת לְהַדְלִיק נֵרוֹת, אֲבָל הֵבִין כִּי הַמְּשִׂימָה הַזּוֹ לֹא תַּעֲלֶה בְּיָדָיו הַלַּיְלָה. בְּצַעַר וּבִכְאֵב עַל מְנִיעַת הַמִּצְוָה כְּבָר חָשַׁב לְוַתֵּר, אֶלָּא שֶׁאָז הוֹרָה אִיוָאן לְהִכָּנֵס לְחֻרְבָּה נְטוּשָׁה לִמְנוּחַת מָה, וְהָרֶגֶשׁ בְּלִבּוֹ שֶׁל ר' יִצְחָק שָׁב וְגָאָה: רוֹצֶה הוּא בְּכָל מְאֹדוֹ לְהַדְלִיק נֵרוֹת!

חַבְרֵי הַקְּבוּצָה רָאוּ אֶת רְצוֹנוֹ הַבּוֹעֵר, וּלְתֻמָּם חָשְׁבוּ כִּי אֵין חֲשָׁשׁ גָּדוֹל, וְאַף אִיוָאן נֶאֱלַץ לְהַסְכִּים כְּשֶׁכֻּלָּם לָחֲצוּ עָלָיו. הֵם הִתְיַצְּבוּ סְבִיב ר' יִצְחָק בְּמַטָּרָה לְהַסְתִּיר אֶת הָאוֹר שֶׁתֵּכֶף יֻבְעַר, וְאָז נָשָׂא ר' יִצְחָק אֶת קוֹלוֹ בִּבְרָכָה נִרְגֶּשֶׁת, וְהִדְלִיק אַרְבָּעָה נֵרוֹת בָּזֶה אַחַר זֶה. פָּנָיו הֵאִירוּ בְּשִׂמְחָה, הוּא נִרְגַּשׁ עַד כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ, הִנֵּה – בִּשְׁעַת לַיְלָה כֹּה מְאֻחֶרֶת, בְּשׁוּם מָקוֹם שֶׁבֵּין גְּבוּלוֹת, הוּא זוֹכֶה לְהַדְלִיק נֵרוֹת חֲנֻכָּה, לַמְרוֹת הַכֹּל! וְכָךְ הֵחֵל בְּשִׁירַת "מָעוֹז צוּר" הַמָּסָרְתִּית.

זִכְרוֹנוֹ שֶׁל מַעֲמַד הַדְלָקַת נֵרוֹת חֲנֻכָּה לֹא מָשׁ מִלִּבּוֹ שֶׁל הַקָצִין הַרוּסִי

'עִצְרוּ!' – צְוָחָה מַקְפִּיאַת דָּם נִשְׁמַע לְפֶתַע מִפֶּתַח הַחֻרְבָּה, וְהַכֹּל קָפְאוּ בִּמְקוֹמוֹתֵיהֶם. אִיוָאן הִבִּיט בַּקָּצִין הָרוּסִי שֶׁלְּפָנָיו, וְהִסִּיק שֶׁזֶּהוּ זֶה! בִּגְלַל הַיְּהוּדוֹן הַזֶּה שֶׁהֶחְלִיט לְהַדְלִיק נֵרוֹת נִגְזַר גּוֹרָלוֹ, וְגוֹרָלָם שֶׁל כָּל חַבְרֵי הַקְּבוּצָה. בְּמַבָּט חָטוּף הֵבִין כִּי הַפַּעַם מְדֻבָּר בְּקָצִין בָּכִיר, לֹא כָּזֶה שֶׁנִּתָּן לְשַׁחֵד בְּקַלּוּת אוֹ לִירוֹת בְּרֹאשׁוֹ וּלְהַמְשִׁיךְ. לָבֶטַח יֵשׁ מֵאֲחוֹרָיו עוֹד גְּדוּד שָׁלֵם...

כֻּלָּם הֵבִינוּ שֶׁאֵין בְּרֵרָה, וְנֶעֶמְדוּ כְּשֶׁיְּדֵיהֶם מוּנָפוֹת לְמַעְלָה, מְקַוִּים שֶׁהָאֵרוּעַ יִסְתַּיֵּם בְּהוֹבָלָתָם לְמַאֲסָר שֶׁל כַּמָּה שָׁנִים עִם עֲבוֹדוֹת פֶּרֶךְ, וְלֹא בְּהֶרֶג מִיָּדִי. הַקָּצִין פָּתַח וְאָמַר: 'וְכִי מַה חֲשַׁבְתֶּם לָכֶם, לָצֵאת אֶת גְּבוּלוֹת רוּסְיָה?! וַהֲלֹא אֲנִי עוֹקֵב אַחֲרֵיכֶם עִם גְּדוּד שָׁלֵם כְּבָר כַּמָּה שָׁעוֹת, מִתְלַבֵּט מָתַי וְאֵיךְ לַהֲרֹג אֶת כֻּלְּכֶם... הִנֵּה נִתְּנָה לִי הַהִזְדַּמְּנוּת, כֻּלְּכֶם מְרֻכָּזִים בְּמָקוֹם אֶחָד...'

כֻּלָּם הִבִּיטוּ בּוֹ בַּחֲרָדָה, אֶלָּא שֶׁאָז, הַקָּצִין הָרוּסִי כִּחְכַּח בִּגְרוֹנוֹ קַלּוֹת וְאָמַר: 'אֲבָל מַה זֶּה הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ? אֵלּוּ נֵרוֹת חֲנֻכָּה?!' - - - 

וּלְפֶתַע פִּתְאֹם, הַקָּצִין הַגְּבַרְתָּן וַאֲטוּם הַמַּבָּע, הִתְרַכֵּךְ וְנָמַס. דְּמָעוֹת נִקְווּ בְּזָוִיּוֹת עֵינָיו, וְהוּא הֵחֵל מְפַזֵּם נְעִימַת 'מָעוֹז צוּר' שְׁכוּחָה, כָּזוֹ שֶׁנִּשְׁלְפָה מִיַּרְכְּתֵי מֹחוֹ לְאַחַר מֵעַל חֲצִי יוֹבֵל... 'אֲנִי לֹא מַאֲמִין... אֲנִי לֹא מַאֲמִין... נֵרוֹת חֲנֻכָּה...'

כָּל חַבְרֵי הַקְּבוּצָה עָמְדוּ מִסָּבִיב, לֹא מְבִינִים אֶת הַמַּחֲזֶה שֶׁלִּפְנֵיהֶם. הַקָּצִין הַקָּשׁוּחַ, שֶׁאַךְ לִפְנֵי רֶגַע אָמַר שֶׁיּוֹצִיאֵם לַהוֹרֵג, נִצָּב לִפְנֵיהֶם נִרְגָּשׁ, מִתְיַפֵּחַ בִּדְמָעוֹת וּמְבַקֵּשׁ מֵר' יִצְחָק לְסַיֵּעַ לוֹ לְפַזֵּם נְעִימָה יְהוּדִית עַתִּיקָה. 'אֲנִי זוֹכֵר אֶת הַדְלָקַת הַנֵּרוֹת בְּבֵית אַבָּא, כֵּן, עַל הַחַלּוֹן, עִם הַשִּׁיר הַזֶּה...'

שָׁעָה אֲרֻכָּה הוּא נִצָּב שָׁם, וּלְבַסּוֹף אָמַר לְר' יִצְחָק בִּקְצָרָה: 'תִּרְאֶה, הָאֱמֶת שֶׁהֶחְלַטְתִּי לְהוֹצִיא אֶת כֻּלְּכֶם לַהוֹרֵג כָּאן בְּתוֹכְכֵי הַחֻרְבָּה, אוּלָם מַרְאֵה נֵרוֹת הַחֲנֻכָּה שֶׁלְּךָ הִצִּית בִּי זִכְרוֹנוֹת נִרְגָּשִׁים מִבֵּית אַבָּא, כֵּיצַד הָיָה מְשׁוֹרֵר בְּרֶגֶשׁ מוּל הַלֶּהָבוֹת הַמְרַצְּדוֹת, אֵיךְ מָחָא כַּפַּיִם בְּהִתְלַהֲבוּת כְּשֶׁרָקַד לִפְנֵי הַנֵּרוֹת. אָז אֲנִי לֹא מְסֻגָּל...'

כָּךְ חָתַם הַקָּצִין אֶת דְּבָרָיו, וְיָצָא מֵהַחֻרְבָּה – כְּשֶׁגְּדוּד שָׁלֵם מְלַוֶּה אוֹתוֹ בְּדַרְכּוֹ הַחוּצָה. חַבְרֵי הַקְּבוּצָה הֵבִינוּ כִּי לֹא זוֹ בִּלְבַד שֶׁנֵּרוֹתָיו שֶׁל הַיְּהוּדִי לֹא הִזִּיקוּ לָהֶם, בִּזְכוּתָם – הָיְתָה לָהֶם נַפְשָׁם לְשָׁלָל!

שָׁנִים אַחַר כָּךְ סִפֵּר ר' יִצְחָק אֶת סִפּוּרוֹ – וּמִפִּיו הַסִּפּוּר הִגִּיעַ לַגִּלָּיוֹן הַנִּפְלָא "אִמְרֵי מְנַחֵם" הַיּוֹצֵא לָאוֹר עַל יְדֵי הָרַהַ"ג רַבִּי יוֹסֵף צְבִי רֶכְנִיצֶר שְׁלִיטָ"א. 

וּמִכָּךְ אָנוּ לוֹמְדִים כֵּיצַד זִכְרוֹנוֹ שֶׁל מַעֲמַד הַדְלָקַת נֵרוֹת חֲנֻכָּה לֹא מָשׁ מִלִּבּוֹ שֶׁל אוֹתוֹ קָצִין רוּסִי אַכְזָרִי גַּם לְאַחַר שְׁלֹשָׁה עֲשׂוֹרִים, וְהוּא זָכַר הֵיטֵב אֶת הִתְלַהֲבוּת אָבִיו, אֶת הַשִּׁירָה הַמְרַגֶּשֶׁת, אֶת מְחִיאוֹת הַכַּפַּיִם, וְאֶת הָרִקּוּדִים שֶׁסְּבִיב הַמִּצְוָה, וְהַמִּצְוָה שֶׁקִּיֵּם ר' יִצְחָק עַכְשָׁו מִתּוֹךְ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה וְהַשִּׁירִים שֶׁבְּעִקְבוֹתֶיהָ, אֵלּוּ מַה שֶּׁהִצִּילוּ אֶת חַיֵּי קְבוּצָה שְׁלֵמָה שֶׁל יְהוּדִים מַבְרִיחֵי גְּבוּל. 

וּמִכָּאן לוֹמְדִים אָנוּ אֶת כֹּחָהּ הֶעָצוּם שֶׁל שִׂמְחַת הַמִּצְווֹת, לְהָשִׁיב אֶת לִבָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, וּלְעוֹרֵר בָּהֶם אֶת הַנִּיצוֹץ הֶחָבוּי, וּלְהַצִּיל קְבוּצַת יְהוּדִים שְׁלֵמָה מִמָּוֶת לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם. (גליון"פניני פרשת השבוע" מאת הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א - פרשת מקץ תשפ"ג)

שִׂמְחַת הַחֲנֻכָּה שֶׁהִצִּילָה אֶת הַיְּהוּדִי בְּאֶמְצַע הַיַּעַר

וּמַעֲשֶׂה הָיָה בִּיהוּדִי אֶחָד שֶׁהָיְתָה פַּרְנָסָתוֹ מִכָּךְ שֶׁהָיָה מִסְתּוֹבֵב מִכְּפָר לִכְפָר וּמוֹכֵר אֶת סְחוֹרָתוֹ, כַּאֲשֶׁר בְּחֵיקוֹ הָיָה מַחֲזִיק דֶּרֶךְ קֶבַע חֲנֻכִּיָּה עִם נֵרוֹת, וְאִם הָיָה נִתְקָע בַּדְּרָכִים בְּלֵיל חֲנֻכָּה - הָיָה מַדְלִיק אֶת הַנֵּרוֹת עַל אֵם הַדֶּרֶךְ בְּיַעַר בְּהִתְלַהֲבוּת וּבְשִׂמְחָה רַבָּה וְהָיָה שָׁר אֶת שִׁירֵי הַחֲנֻכָּה מִתּוֹךְ שִׂמְחָה וְחֶדְוָה, וְאַחַר כָּךְ הָיָה מַמְשִׁיךְ בְּדַרְכּוֹ.

 וְהִנֵּה בְּאַחַת הַשָּׁנִים נִקְלַע בְּדַרְכּוֹ בְּלֵיל חֲנֻכָּה וְהוּא עָצַר כְּדֵי לְהַדְלִיק אֶת הַנֵּרוֹת חֲנֻכָּה, וּלְאַחַר שֶׁהִדְלִיק אֶת הַנֵּרוֹת בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה וְשַׂר אֶת פִּיּוּטֵי חַג הַחֲנֻכָּה בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה, הִנֵּה לְפֶתַע הוּא שׁוֹמֵעַ שְׁאָגָה מַקְפִּיאַת דָּם כְּשֶׁשְּׁלֹשָׁה שׁוֹדְדִים חֲמוּשִׁים הֵגִיחוּ לְפֶתַע עַל אֵם הַדֶּרֶךְ בַּיַּעַר וְרָצוּ לְהָרְגוֹ. הוּא בִּקֵּשׁ מֵהֶם רַק לַעֲשׂוֹת וִדּוּי, וְכָךְ הִתְכּוֹנֵן לְהִפָּרֵד מֵהָעוֹלָם.

וְהִנֵּה לְפֶתַע הִגִּיעוּ אַרְבָּעָה עָשָׂר חַיָּלִים, וּכְשֶׁרָאוּ אוֹתוֹ קָשׁוּר, שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ לְפֵשֶׁר הַדָּבָר, וּכְשֶׁסִּפֵּר לָהֶם שֶׁהֵם רוֹצִים לְהָרְגוֹ, הֵם תָּפְסוּ מִיָּד אֶת שְׁלֹשֶׁת הַשּׁוֹדְדִים, קָשְׁרוּ אוֹתָם וְהָרְגוּ אוֹתָם, וְסִפְּרוּ לוֹ שֶׁהַדֻּכָּס יָצָא לַיַּעַר לָצוּד צַיִד, וּמֵרָחוֹק רָאוּ חַיָּלָיו אֶת אוֹר הַנֵּרוֹת הַדּוֹלְקִים, וְכָךְ הִגִּיעוּ לְשָׁם, וְעַל יְדֵי כָּךְ הוּא נִצַּל בְּדֶרֶךְ פִּלְאִית מִמָּוֶת לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם. 

כְּשֶׁסִּפֵּר מַעֲשֶׂה זֶה לְרַבּוֹ, אָמַר לוֹ רַבּוֹ, שֶׁזָּכָה לְכָךְ מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲשֶׂה זֶה הָיָה זֶה בְּנֵר רְבִיעִי שֶׁל חֲנֻכָּה, וְהִדְלִיק עַד אָז אַרְבָּעָה עָשָׂר נֵרוֹת שֶׁל חֲנֻכָּה, וְהֵם שֶׁעָמְדוּ לוֹ לְהִנָּצֵל בְּדֶרֶךְ פִּלְאִית מִמָּוֶת לְחַיִּים בִּזְכוּת נֵרוֹת הַחֲנֻכָּה שֶׁהִדְלִיק מִתּוֹךְ שִׂמְחָה רַבָּה. 

וְאֶפְשָׁר לְבָאֵר שֶׁהַטַּעַם לְכָךְ הוּא, מִפְּנֵי שֶׁבִּשְׁעַת הַדְלָקַת נֵרוֹת חֲנֻכָּה בָּאָה הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה וְשׁוֹרָה בְּבֵיתוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁמּוּבָא בַּסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים (ליקו"ה ברכת השחר א), וְהִנֵּה אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, וְלָכֵן עַל יְדֵי שֶׁהִדְלִיק אֶת הַנֵּרוֹת מִתּוֹךְ שִׂמְחָה וְחֶדְוָה שֶׁל מִצְוָה, זָכָה שֶׁהָיְתָה הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה בְּעֶזְרוֹ לְמַלְּטוֹ מִכָּל רַע וּלְהַצִּילוֹ מִמָּוֶת לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם. 

ה' יְזַכֵּנוּ לִרְאוֹת בְּקָרוֹב בְּהַדְלָקַת הַנֵּרוֹת עַל יְדֵי הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל בְּבֵית מִקְדָּשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, אָמֵן.

- - - התמלול לא מוגה ! - - - 

נציבי יום לעילוי נשמת אמנון בן שלמה מידעי מנוחתו עדן בהצלחה גדולה בכל העניינים לבן ציון בן חנה ננה שהילדים יגדלו להיות צדיקים יראי שמיים עם מידות טובות כל משפחת בזל יזכו לעלות לארץ ישראל ממר עליהם ישוב קל אמן עילוי נשמת יחיה בן יוסף מנוחתו עדן אילנית בת יצחק רפואה שלמה בתוך שאר חולי עמו ישראל מהרה

על הנסים ועל הנפלאות חנוכה חלק ב

חכמים כתבו שהיוונים גזרו על ישראל לא לשים מנעול על בריח בדלתות הם ומי שימצא שלא קיים את הפקודה ידקר בחרב בית שאין לו דלת אין לו כבוד ואין לו צניעות כל הרוצה להיכנס נכנס בין ביום בין בלילה ולא יכלו ישראל לאכול ולשתות שלוש שנים עד כאן לשונו זה במדרש מעשה חנוכה ועוד כתוב שם זרות נוספות קשות שגזרו הבנים על ישראל עד שגרמו לבטל את כל החתונות בעם ישראל כדי לבטל שמחות הם והכל לצער את ישראל לשבור רוחם ורצו לקחת מהמהם את הפרטיות שמחתו של אדם שרוי בביתו בשלווה ויישוב הדעת אבל רצו להפיל את כולם בעצבות ולהכיר את רוחם לשבור את לבבם ולהביאם למראה שחורה שליטתם של היונים על ישראל הצליחה והם גרמו בגרותם שעם ישראל יעשו את העבודת השם ללא שמחה וחיות ועל ידי כך קיבלו כוח לגזור עליהם גזרות נוספות אמרנו שכל הקללות זה בגלל שאיין שמחה ושלטו בישראל ללא מצרים 180 שנה וכמו שכתב הבח באור חיים סימן תרע שהטעם שימי חנוכה נקבעו רק להלל והודעה ולא נקבעו למשתה ושמחה כמו פורים מפני שכל הגזירה על ישראל בחנוכה היייתה בגלל שהכהנים התרשלו בעבודת בית המקדש ולכן ענשו ישראל שביטלו מהם היוונים את העבודה וזאת על ידי שגזרו על ביטול הקרבת קורבן התמיד בתמות כל השמנים על ידי כך לא יכלו הכהנים להדליק נרות המנורה בבית המקדש משום כך כל הנס הגדול של חנוקה היה על ידי שהכוהנים תיקנו זאת על ידי שמסרו נפשם על העבודה בבית המקדש ונלחמו מעטים נגד רבים וחלשים נגד גיבורים כדי להחזיר את העבודה בבית המקדש ובזה רות חביבות הגדולה לעבודת בית המקדש זה הטעם שכל הנס הגדול של חנוכה היה על ידי החשמונאים הכהנים אשר עובדים בבית המק קדש והם תיקנו בזה שרו חביבות גדולה ושמחה בעבודה לכן כל הנס היה בנרות שדלקו שמונה ימים זה הטעם שקמו חכמים לדורות עולם להדליק בחנוכה נרות שמונה ימים כדי להודות ולהלל לקדוש ברוך הוא בימים האלה וזוהי העבודה שבלב עד כאן דבריו הקדושים של הבח הקדוש באר בעל השם משמואל זכותו תגן עלינו אמן שהכהנים באותו דור עבדו בבית המקדש ללא שום חיסרון בעצם העבודה עצמה הם לא החסירו בעבודתם שום קורבן אלא חטאם היה שלא עשו עבודתם בשמחה וחיות אלא כמצוות אנשים מלומדה כיוון שה החשיכו את ליבם של ישראל בגזרות גרמו שעבדו הכהנים בבית המקדש בעצלות וקרירות ללא שמחה וחיות וזו הכוונה של דברי הבח כל חטם של הכהנים שהתרשלו בעבודת בית המקדש כי עיקר ההתרשלות היא לקיים את המצוות ללא שמחה בחיות פנימית אבל כשגבר החשמונאים על היונים ונצחו קיבלו על עצמם לעבוד בהתלהבות ובשמחה יתרה זה הטעם שבחנוכה אנו מוצאים מצווה יחידה בהדלקת הנרות שיש בה מהדרין ומהדרין מן המהדרין כל ישראל מהדרין בו להיות מוסיף והולך בכל יום ביום בהדלקת הנרות ולא מסתפקים ב ד נר אחד שהוא מעיקר הדין בזה אנו מראים חביבות גדולה ושמחה עצומה בקיום מצוות השם זה התיקון למה שהתרשלו הכהנים בעבודה בבית המקדש זוהי עיקר העבודה בימי החנוכה משום כך צריך להדליק את נרות החנוכה בחביבות יתרה בשמחה מיוחדת זה עיקר הזיכרון לניסים הגדולים ש רעו להם בימים אלו בזכות שראו את חיבתם למצוות בית המקדש כתב הגאון בעל החבות יאיר זכר צדיק ברכה בהגהות מקור חיים על השולחן ערוך אור חיים סימן תרעב סעיף ב' כל תקנת הדלקת נר חנוכה היא זכל השמחה שהיה בזמן הנס של חנוכה שהיו מדליקים נרות ושמחים וזה לשונו נראה לי שעיקר מצווה הוא שהיה מדליק אצל הנראה חצי שעה לראות אותם ולשמוח בהם כי הם גם כן זכר לשמחה שהיו מדליקים אחר הנס ולכן הרואה גם כן מברך ולא סגי שידליק ויילך לו למקום אחר זאת אומרת גם בן אדם שהולך בדרך וראה נרות ואין לו להדליק הוא עובר הורה יכול ל ך עליהם אבל לא מספיק להדליק וללכת למקום אחר אלא צריך לשבת להתבונן בהם כמה שאפשר אם אפשר את ה חצי שעה מלא זה יש בזה סגולות גדולות מאוד סגולת נרות חנוכה להכניס שמחה לאדם בכל השנה כולה כמסופר פעם אחת הזכירו לפני בעל אוהב ישראל מאהבת זכר צדיק לברכה אותו תגן עלינו אמן אדם אחד היה שקוע במרה שחורה ועצבות גדולה אורה לו שיביט ויסתכל בנרות חנוכה ולאחר מכן הפך להיות איש חדש ונפטר מהעצבות ומרירות תהפך לאדם שמח על פי זה מבאר החכם צבי סימן פז מדוע עשה הקדוש ברוך הוא אתנס פח השמן שידלק שמונה ימים הרי בבית המקדש יכלו ישראל להדליק אפילו בשמן טמא כי טומאה הותרה בציבור אלא שהטעם לכך הקדוש ברוך הוא רה להראות חיבתן של ישראל לפניו לכן עשה להם נס שיספיק השמן הטהור לשמונה ימים כדי שידליקו את נרות המנורה בשמן טהור ולא טמ על ידי שרו הכהנים את שמחתם הגדולה במצות בחביבות לעבודת בית המקדש שנלחמו במסירות נפש עם היוונים להשיב את העבודה לבית המקדש גרמו שהמצוות שלהם היו חביבות במרום לכן השם עשה להם ניסים ונפלאות על פי זה נתר את שאלת המפרשים שמקשים מדוע אנו כה מתפעלים מנס השמן של חנוכה שדלק שמונה ימים אף על פי שהוא הספיק רק ליום אחד לכאורה גם לרבי חנינא בן דוס רע נס דומה שבטו הכינה נרות לכבוד שבת מחומץ במקום נרות משמן ונעשה לנס ודלק במשך כל יום השבת כולו אז כל שכן שיהיה נס כזה בשביל כלל ישראל מה מה ההפתעה כאילו אלא שעיקר שמחתנו על מה שבנס פך השמן שדלק שמונה ימים הראה לנו השם שענו חביבים לפניו ומשרה שכינתו עלינו נס חנוכה היה נס האחרון שהרע לעם ישראל לפני שהם יצאו לגלות ארוכה הוא הרע לעם ישראל כאשר כבר לא היה רוח הקודש בעם ישראל ונעלם כל חזון של נבואה זאת מכמה טעמים כדי שנזכור בתוקף ימי גלות נו המרא שתמיד השם יתברך לא יעזבנו ומשגיח על כל אחד מישראל להטים לו ברוחניות ובגשמיות זאת אומרת זה הנס האחרון לפני שיצאו לגל והנה כל הנס היה על ידי ששמחו הכהנים במעט השמן הטהור שמצאו והדליקו אותו בבית המקדש כי אם היו מזלזלים במעט השמן שמצאו ולא היו מדליקים אותו לא היו זוכין לנס הגדול מכך לומדים את החשיבות העצומה של מעט טוב שאדם זוכה ל בעבודת השם וכשאדם שמח בזה הוא מודה לשם שזיכה אותו ברוב רחמיו וחסדיו הטוב הזה גדל והולך מה היה בוער להם להדליק יחכו עד ש ישחטו זתים יחזרו ובעוד שמונה ימים דליקו מה בוער עכשיו לא הם חיפשו חיפשו חיפשו חיפשו חיפשו עד שמצאו מה מצאו פך שמן נו אז יש לכם ליום ואחר כך מה יהיה תצטרכו להמתין עוד שבעה ימים עד שיגיע השמן החדש הטהור לא מה שיש בידי לעשות אני עושה כל מה שאני יכול אחר כך השם ישלים ככה היה זה תמיד בעבודת השם עשה מה שביכולתך לעשות כתב החתם סופר ש בהדלקת נר חנוכה מודים ישראל גם על המלחמות שהיו אז כמו שתיקנו חכמים למר על הניסים ועל הנפלאות ועל התשועות ועל המלחמות בחנוכה הבינו ש כל מה שמתרחש עמם תמיד רק לטובתם ועל הכל צריך להודות הכל יודוך תמיד תמיד תמיד תמיד שיש שגור בפי של האדם על כל דם כתב הרמבם מלכות חנוכה פרק ג' הלכה ג' שתכינו חכמים שבאותו הדור לקבוע עד שמונת ימי חנוכה לימי שמחה והלל לכן כתב התז בשם המרשל יש חיוב לשמוח בחנוכה וכתבו הכולבו והראש מרדכי כתב הלבוש הטעם שאין מספידין בהם כי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה וכתב בעל סדר היום ימי חנוכה ימי ששון ושמחה שלא להתענות בהם ואין להתעצב בהם כלל כי אם להראות בהם ששון ושמחה כל הטוב שעשה עמנו אלוהינו בימים ההם ובזמן הזה מקשים המפרשים מדוע כתב הרמבם שימי חנוכה הם ימי הלל לשמחה בגמרא נאמר שהם ימי הלל והודעה ולא כתבו שם ימי שמחה יש הרבה תירוצים במפרשים אבל נבאר זאת כמה אופנים טעם ראשון לכך מפני שעל ידי מצוות נר חנוכה נמשכת שמחה גדולה לאדם ועל ידי זה זוכים להשראת שכינה מי ששמח זוכה מובא בספרים שהשכינה יורדת בהדלקת נר חנוכה למטה מעשרה טפחים ומשום כך יש להדליק את נרות חנוכה למטה מעשרה והשכינה הקדושה ש שמחתן של ישראל ואם שמחת ישראל בבואה לשכון עמהם לכן זוכים שמחה גדולה בימי החנוכה טעם נוסף לרבי שמחה בחנוכה מפני שאין השכינה שורה להם מתוך שמחה ולכן צריך לקבל את השכינה הבאה לשכון עמנו בימי החנוכה בשמחה טוב לבב לכן תקנו חכמים להרבות בשמחה טעם נוסף לכך מפני שעל ידי שמתבוננים בניסים הגדולים שהראו לעם ישראל בחג החנוכה בימי החנוכה מקבלים ישראל אמונה שלמה שכל העובר עליהם הכל תמיד לטובתם זאת כשרואים את כל הגזרות הקשות שגזרו היוונים על ישראל לבטלם מהמצוות היו רק לטובתם על ידי זה זכו כל עם ישראל לימי החנוכה שבהם נמשך לעם ישראל במשך שנות גלותם האור הגנוז לעתיד לבוא שהוא אורו של משיח אתם שומעים הם היו בגלות יוון 180 שנה וכל זה נקרא לטובה אז מה זה גזרות אחרות שיש לפרק זמן קצר זה גורנישט מת גורנישט עם 180 שנה זה לטובה שמזה יצא ימי חנוכה לדורי דורות שבהם מאיר אורו של משיח טעם נוסף לכך מפני שכל הניצחון של החשמונאים במלחמה עם היוונים היה על ידי כוח הביטחון בשם כפי שכתב התשבץ החשמונאים היו אומרים במלחמה את מזמור יושב בסתר עליון שהוא מזמור הביטחון ובזה ניצחו היוונים ב חמה לכן אור גדול זה של ביטחון מציל מכל צרות ומושיע מכל אויב וכל זה ברחמיו הגדולים רוב חסדיו ומתחדש ומיל לעם ישראל בכל שנה בימי החנוכה הקדושים ובזה זוכה אדם לפתוח בשם ולסמוך על רחמיו הגדולים שבוודאי הושיענו בכל מה שצריך להושע ולכן הם ימן שמחה והלל כמו שכתב הרמבם עוד באור לכך כתב הפני יהושע כל מה שעשה השם את הנס של השמן שידלו יותר מכפי מידתו שמונה ימים להודיע חיבתן של ישראל לפניו כי הנרות במקדש היו עדות שהשכינה שורה בישראל כמו העדות בנר מערבי שלא קבע לעולם וממנו ה מדליק הכהן את הנרות ובו היה מסיים על ידו ידעו ישראל ששכינה שרב ישראל כך גם כשחנה הכהנים את בית המקדש אחר שטימע היונים את המקדש רצה הקדוש ברוך הוא לראות חיבתם לפניו ו שהשכינה שרוייה עמהם זכל הנס הזה מדליקים נרות חנוכה וחביבות גדולה מתגלה ומתחדשת בכל שנה מחדש בימי חנוכה לכן הם ימי שמח מיוחדים לישראל המדליק את הנרות מתוך שמחה גדולה ומרבה בשירים ופיוטים בשעת הדלקת הנרות מתגלה חביבות לפני הקדוש ברוך הוא ממש על פי מה שכתבו אחרונים שהשמחה בחג החנוכה היא זכר לשלושה דברים שרעו בימים ההם בזמן הזה חנוכת המזבח ש חידשו אותו הכהנים אחר שטימע אותו היונים חנוכת בית המקדש אחר שתמו אותו היוונים פרצו בו 13 פרצות וכתב יעבץ שחנוכה המשכן במדבר היייתה בכף ה כסלם שאז סיימו לבנות אותו ונכנסו בו בראש חודש ניסן כמו שנאמר בנבואת חגאי ולכן צריך לרבות בו בשמחה וב עודות וכן כתב הלבוש מפני שלושה דברים אלו ירעו בימי החנוכה לכן ימים אלה שמחה והלל והודעה לשם יתברך המצווה החשובה ביותר היא להדליק את נרות החנוכה ועל זה נאמרו הבטחות גדולות המהדרים המדקדקים במצווה חשובה זו מבטיחים לו חכמים זכרונם כ שכל הזהיר בהדלקת נרות חנוכה יזכה לבנים תלמידי חכמים והזוהר הקדוש מוסיף שיזכה לבנים תלמידי חכמים יראה השם שיפיצו את אור התורה ויראה וירבו שלום בעולם מידה כנגד מידה כששם שהוא האיר ביתו בהדלקת נרות חנוכה יזכה שבניו יהיו תלמידי חכמים שאיירו עולם בתורה וביראת שמיים והקשו המפרשים הרבה אנשים זהירים בהדלקת נרות חנוכה מדוע רובם אינם זוכים להבטחה זו התירוץ הוא על פי דברי הזוהר הקדוש כתב שהדבר העיקרי והחשוב ביותר שיש להדר בהדלקת נרות שבת ולהדליק את הנרות מתוך שמחה עצומה כי באותה שעה מתגלה האור הגנוז אור השכינה הקדושה אם מדליק בשמחה גדולה זוכה להמשיך על עצמו את האור הגדול של השכינה מתגלה בשעה זו כי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה כך גם לגבי נרות חנוכה באם התגלה אור הגנוז שהוא אור השכינה כמו שכתב הרמבן שחשובה הדלקת נרות חנוכה כמו הדלקת המנורה שהיה מדליק הכהן הגדול בבית המקדש כך כתב הבני יסכר בשם בעל הרוקח ועוד הערת חנוכה היא מהאור הגנוז לכן עיקר ההידור בהדלקת הנרות להדליק בשמחה גדולה כי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה כתב בעל מירי ההידור החשוב ביותר להדר בדלקת נרות שבת וחנוכה מתוך שמחה וטוב לבב במי שמדליק ביבוב מצוה והרה מפורסמת שמחה רבה והתעוררות גדולה מבאר הזוהר הקדוש הטעם לברכות הגדולות שזוכה אדם על ידי הדלקת הנרות בגלל שמחתו של האדם בהדלקת הנרות של שבת זוכה לאור שכינה וממשיך אור השכינה על בניו ונמשך אור תורה ויראה על בניו וזוכה שבניו יאירו את העולם בתורה ויראת שמיים וירבו שלום בעולם בתנאי שמדליקים בשמחה רבה הטור ובח רצו שההבטחה זו של חכמים נאמרה רק לאלו שמדר בהדלקת הנרות לעשות אותם נרות יפים וכל הסגולות חות הרבות נאמרו דווקא למי שזוכה להדר במצווה הזא כן יש קונים מנורת חנוכה מכסף טהור או יש כאלה מצופות בזהב וכסף גם יפות גדולות למי שאין אמצעים ולקחת את הפתילות הכי טובות ושמן זית מישראל ו כמה שאפשר יותר להדר ולשיר ולהתבונן בהם וללמוד קצת ממגילת חנוכה ולדבר בשבח הצדיקים ולשמוע את הסדרה שאמרנו ימי חנוכה ולהשמיע על הילדים זה יכניס הרבה אור בתוך הבית עידה במחזיק ברכה מפרש שהדור שצריך להדר בנרות חנוכה לזכות להבטחת חכמים זכר כה לבנים תלמידי חכמים זה דווקא בשמן זית זך מהדר במצווה זו דליקה משמן זית טבעם שמפיצים מרבים אורה לכן מידה כנגד מידה יפיצו בניו אורת התורה כל ההידורים שכתבו הפוסקים להדר בנרות חנוכה הן להדליק בחנוכה במנורת חנוכה של כסף והן ההידור אשר כתבו הפוסקים להדר בשמן זית כל זה כדי לשמח את האדם בשעת ההדלקה כדי שידליק אדם את הנרות מתוך שמחה של מצווה כל ההידורים האלה משמחים את הלב כשאתה בא להכין את הנרות ולפניך מנורת כסף ופתילות ושמן והכל ולארגן את זה וואי וואי וואי זה נותן שמחה בלב וכן ההדלקה אמרנו בשמן זית מפיץ את ההור הזך ו מדליק אדם את הנרות בשמחה וחדוה ויודע שלא יהיו בביתו כל מיני שמנים שיפיצו כל מיני רחות לא נעימים אלא שמן זית שחו גם טוב יש הרבה שנוהגים ללבוש בגדי שבת פני הדלקת נרות חנוכה וזאת מפני שהבגד שבת גם משמחים את האדם ובזה זוכה עוד יותר לשמחה בשעת ההדלקה בספר העולה צדיקים יש סיפור נפלא שאלו את הגאון רבי אליהו חיים מבגדד זכר צדיק לברכה כיצד זכה לבן גדול וקדוש כזה שהאיר את כל העולם כולו באור תורתו השים להם רב לפני שנים רבות לא היה מצוי שמן זית כלל בכל העיר בגדד להדליק נרות שבת בחנוכה כולם הדליקו בלית ברירה בשמן שומשמין צומצום שאורו לא היה דולק יפה כמו שמן זית לא היייתה ברירה כי לא היה מצוי שמן זית כלל וגם היה יקר מאוד אני לא ויתרתי והשגתי שמן זית זך וטהור מכמה סוחרים מעיר ד מסק בסוריה ולאחר טורח רב מאוד הגיע השמן לבגדד ימים ספורים לפני חנוכה וכולם שמחו מאוד שהשנה סכו להדליק את נרות החנוכה משמן זי צך למרות מחירו יקר של השמן זית מכרתי אותו בזול לכל תושבי העיר ושמחתי מאוד שבאותה שנה כל תושבי בגדד הדליקו נרות שבת בחנוכה משמן זית זך הדולק בהידור רב והשמן זית הספיק עוד לתקופה ארוכה מיד לאחר מכן זכיתי להולדת בני הקדוש המכונה הבן איש חי זכר צדיק לברכה שהאיר את עיני ישראל בתורה הקדושה ואינני יודע כל זה זכייתי רק בזכות שזכיתי לזכות את הרבים בהדלקת נרות שבת וחנוכה בהידור רב ובשמחה נו כל מה שזכה הרי הקדוש למעלות בזכות השמחה כל מה שזוכים זה רק בגלל שמחה מעשה ביהודי יקר שהתגורר בהונגריה בשם רבי יצחק י תמים וישאר דרך בכפר קטן בגבול הונגריה התעורר יום אחד לשם הטופה מלחמה רוסיים והבין כי גורלו נחרץ הכפר הקטן בו הת גורן נכבש בידי השלטון הקומוניסטי הוא הטיב להבין את המשמעות הנגזרת מכיבוש זה בעל אתר קיבל החלטה להמלט עם משפחתו קפה למרכז אירופה מאמת הצורר הרוסי הוא בחר באיבן המבריח ששמו הטוב הלך לפניו כמביא גבולות מקצועי ש שילם לו מבעוד מועד והמתין לו הודעה על ליל הבריחה כשהגיע הלילה נקש איבן בדלת ואמר עכשיו רבי יצחק מל סוף את המשפחה ומעט מטלטלין והצטרפו לקבוצה גדולה הצועדת אחריו לאורך הדרך לא קלה היתה הדרך תפסו על אר גבוה ושך החל לרדת הדרדרו במורד באפלה עמוקה צעדו בין קוצים ושיחים סדות עזובים חורבות נטושות ביבן הדריך אותם ביד דרמה אולם גזר שתי גזרות שאיין לסתות מהן אין להרעיש ואף לא לדבר בלו מילה אחת כמובן שאין להדליק שום אור השטח בו אנו צועדים מוקף מכל עבר חיילים רוסיים יזהרו לא לעורר תשומת ליבם סכנת חיים שעות צועדים רבי יצחק נזק ר שלא הדליק נרות חנוכה הוא החיש צעדיו התקרב לאיבן ולחש לו אני רוצה להדליק כמה נרות לזמן קצר וקצוב מתוך האפלה ראו את הפנים המדהימות בכעס רק מעמת הרוסים הוא לא צעק עליו רבי יצחק הבין שאיין בריירה פיקוח נפש אבל עדיין שאף לזכות להדליק נרות הבין שהמשימה הזו לא תעלה בידיו הלילה בצער ובכאב על מניעת המצווה כבר חשב לוותר אלא שעה זורה איבן להיכנס לחורבן נטושה לנוח שם הרגש בליבו של רבי יצחק שו רוצה הוא בכל מעודו להדליק נרות ברי הקבוצה שראו את רצונ בוער חשבו כי אין חשש גדול וגם איבן נאלץ להסכים בגלל לחץ הציבור כולם התייצבו מסביב במטרה להסתיר את האור שתכף יבער ואז נסא רבי יצחק את כולו בברכה נרגשת והדליק ארבעה נרות בזה אחר זה פנה וירו בשמחה נרגש עד קלות הנפש הנה בשעת לילה כו מאוחרת בשום מקום בין הגבולות זוכה להדליק נרות חנוכה למרות הכל והחל לשיר מה עוז צור סטפ עיצרו צבחה מקפיאת דם נשמעה לפתע מפתח חורבה כולם קפצו במקומותיהם איון הבית בקצין הרוסי שלפניו והשיג שזהו זה בגלל היהודון הזה שהחליט להדליק נרות נגזר גורלו וגורל כל חברי הקבוצה במבט חטוב הבין שמדובר בקצין בכיר לא כזה שניתן שחד אותו או לראות לו בראש ולהמשיך בטח מאחוריו יש גדוד שלם כולם הבינו אין בריירה ידיהם מונפות למעלה מקווים שיסתיים האירוע בהובלתו למאסר של כמה שנים עם עבודות פרך ולא בהרג מידי הקצין פתח ואמר נכי מה חשבתם לכם לצאת מג גבולות רוסיה אני עוקב אחריכם עם גדוד שלם כבר כמה שעות מתלבט מתי להרוג את כולכם עכשיו נתנה לי ההזדמנות כי כולכם מרוכזים במקום אחד כולם הביטו בו בחרדה אבל אז כחכח ה קצין בגרונו ואמר מה זה נרות הללו אלו נרות חנוכה פטע פתאום הקצין גברתן ואטום מבע התרכך ונמס דמעות נקבו בזוויות עיניו וחל לפזם מה עוז צור יש כבר יובל שנים הוא שכח מה ממה עוש צור אני לא מאמין אני לא מאמין נרות חנוכה חברי הקבוצה לא מבינים את המחזה קצין קשוע אומר להוציא אותם להורג עומד נרגש בוכה מבקש מרבי יצחק לסייע לו לפזם את הנעימה יהודית עתיקה והוא אומר אני זוכר הדלקת נרות בבית אבא על לחלון עם השיר הזה בסוף הוא אמר לרבי יצחק תראה האמת החלטתי להוציא את כולכם להורה כאן בתוככי החורבה אבל מראה נרות החנוכה הציד בי זכרונות נרגשים מבית אבא איך היה משורר ברגש מול הלהבות המרצדות איך מחק כפיים בהתלהבות כשרק לפניהם אז אני לא מסוגל כך חתם את דבריו יצא חורבה כגדוד שלם מלווה אותו בדרכו החוצה חברי הקבוצה הבינו כי לא זו בלבד שהנרות של היהודי לא הזיקו אלא בזכותם נפשם היייתה להם לשלל שנים אחר כך סיפר רבי יצחק את סיפורו ומכך ולמדים כיצד זכרונו של מעמד הדלקת הנרות של חנוכה לא מש מליבו של קצין רוסי אכזרי גם אחרי שלושה עשורים זכר היטב את ההתלהבות של אביו את השיירה המרגשת את מחיות הכפיים את הריקודים סביב המצווה והמצווה שקיים רבי יצחק עכשיו מתוך שמחה גדולה ועשירים הציל את חיי הקבוצה מכאן לומדים כוח עצום של שמחת המצוות להשיב את ליבם של ישראל להבים שבשמיים ולעורר בהם את הניצוץ החבוי ולהציל יהודים ממוות לחיים אם אבא שלו היה מדליק כמו שמדליקים סתם אנשים כן מברכים את הברכות מדליקים והולכים לאכול לשתות לא יודע מה הוא היה הורג אותם אבל הטקס שהיה עושה אבא שלו וכמה היה חשוב לו והכל זה נכנס לו עמוק עמוק אפילו שהוא כבר פקר והפך להיות גורנישט במצווה זה מנחיל לילדים גם להמשך לדורות הבאים את החשיבות של המצוות כשרואים איך מהדרים בהם מעשה ב יהודי שהייתה פרנסתו מכך שהיה מסתובב מכפר לכפר ומוכר סחורה אבל בדרך כם מחזיק מנורת חנוכה עם נרות ואם היה נתקע בדרכים היה מדליק את הנרות על אם הדרך ביער בהתלהבות ובשמחה רבה ושר שירי חנוכה בשמחה וחדוה וממשיך בדר באחת השנים נקלע בדרכו בליל חנוכה עצר להדליק את הנרות אחרי שהדליק בשמחה ושר את הפיוטים שמע שאגה מקפיאה דם שלושה שודדים חמושים הגיחו מתוך היער ברצונם להורגו ביקש מהם רק תנו לי לעשות וידוי ואני מוכן להיפרד מן העולם לפתע הגיעו 14 חיילים ראו אותו קשור שאלו אותו מה קרה סיפר להם שהם רוצים להרוג אותו תפסו את שלושת השודדים קשרו אותם והרגו אותם וסיפרו לו שדוק יצא ליער לצו ציד מרחוק ראו חיילים אור נרות דולקים וכך הגיעו לשם בזכות זה הוא ניצל ממוות לחיים כשסיפר את זה לרב שלו אמר לו הרב שזכה מפני שמעשה זה היה בני רביעי של חנוכה ועד אז הוא הדליק 14 נרות של חנוכה והם שעמדו לו להנצל בדרך פלאית לחיים בזכות נרות החנוכה שהדליק מתוך שמחה כמה הגיעו 14 חיילים כנגד 14 נרות והצילו את חייו בשעת הדלקת נרות חנוכה בא השכינה הקדושה ושורה בביתו של כל אחד מישראל ואינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה לכן נדליק השנה ובכל שנה בשמחה גדולה ונזכה לגילוי שכינה ובקרוב להדלקת הנרות על ידי הכהן הגדול בבית מקדשנו ותפארתנו במהרה בימינו אמן אמן עבדו עבדו עבדו עבדו את השם בשמחה עבדו עבדו עבדו עדו את השם בשמח בואו לפניו לפניו ביר ננ בוא לפניו ביר ננה בואו לפניו לפני יר ננה בוא לפניו יר ננה עבדו עבדו עבדו עבדו את השם בשמחה עבדו עבדו עבדו עבדו את השם בשמחה בואו לפניו לפני יר ננה בואו לפני יר ננה בואו לפניו לפניו רנ לפניו ברננה ישמחו במלכותך שומרי שומרי שומרי שבת בק עונק שבת ישמחו במלכותך שו שומר שבת קור עונג שבת ע מקדש מקדש מקדש שבת עם מקדש מקדש מקדש שב שב שמחה בנרות חנוכה שמחה בנרות של שבת שמחה בעשרת שכינה הריני מכוון לקיים מצות חכמים דאורייתא בשמחה דאורייתא גומל נפשו ישס דאורייתא קבד את ה דאורייתא לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא