כיצד מנחמים | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

שירשו את האבלים, צהל קדוש

הדברים שנאמר יהיו כעילוי נשמת שמואל בן שרי עוזן, מנוחתו עילת.

יש מאמר חכמים, זיכרונם לברכה,

שהרב אברמסקי, זכר צדיק לברכה, אמר עליו

כבר מצינו מאמרים שגילו לנו את גודל מוחם של חכמים,

הכישרונות העצומים,

התפיסה המהירה, הזיכרון המופלא.

אבל מאמר שמגלה לנו את הלב של חכמים ואת עומק הרגש

והנשיאה בעול עם הזולת,

עכשיו נשמע כמה היה גדול ליבם.

באבות רבי נתן שנינו,

שמת בנו של רבן יוחנן בן זכת.

נכנסו תלמידיו לנחם אותו.

נכנס רבי אליעזר בן הורקנוס,

וישב לפניו.

אמר לו רבי,

בצומך אומרת דבר אחד בפניך?

אמר לו אמור.

אמר לו, האדם הראשון היה לו בן ומץ,

וקיבל עליו תנחומים.

קאיתא צחת עבר,

והוא קיבל עליו תנחומים.

מניין אנחנו יודעים שהוא קיבל עליו תנחומים?

שנאמר, וידע אדם עוד את אשתו.

זאת אומרת,

הוא התפתה להביא עוד ילושה.

אף אתה קבל תנחומים. אז אם אדם הראשון,

שהיו לו שני בנים,

ואחד רצח את השני,

והוא קיבל תנחומים,

אז תקבל גם אתה.

אמר לו, לא די לי שאני מצטער בעצמי,

אלא שהסתכלת לי את הצער גם של האדם הראשון?

אתה מוסיף צער על הצער שלי שאומר לי

מה קרה לאדם הראשון?

נכנס רבי יהושע,

ואמר לו, רצונך אומר דבר אחד בפניך,

אמר לו, אמור.

אמר לו, איוב, היו לו בנים ובנות,

ומתו כולם ביום אחד,

וקיבל עליהם תנחומים עשרה,

שבעה בנים ושלוש בנות מתו ביום אחד,

וקיבל תנחומים,

מניין שקיבל איוב תנחומים.

כשנאמר, אדוניי נתן

ואדוניי לקח,

יהי שם אדוניי מבורך.

אמר לו, לא די שאני מצטער בעצמי,

אלא שהזכרת לי את צערו של איוב.

נכנס רבי יוסף,

ישב לפניו.

אמר לו, רבי רצונך, שאומר דבר אחד בפניך?

אמר לו, לאמור.

אמר לו, אהרן הכהן,

היו לו שני בנים גדולים,

ומתו שניהם ביום אחד,

וקיבל עליהם תנחומים,

שנאמר, וידום אהרן.

אין שתיקה אל התנחומים,

אף אתה קבל תנחומים.

אמר לו, לא די שאני בעצמי מצטער,

אלא שאתה מזכיר לי את הצער של אהרן.

נכנס רבי שמעון ואמר לו, רבי,

רצונך אמר דבר אחד בפניך?

אמרנו, אמר לו, דוד המלך,

היה לו בן ומת.

וקיבל עליו תנחומים,

ואף אתה קבל עליך תנחומים.

ומניין שדוד קיבל עליו תנחומים,

שנאמר, וינחם דוד

את בן שבע אשתו.

אז אף אתה קבל תנחומים.

אמר לו, לא די שאני מצטער בעצמי,

אלא שהזכרת לי צערו של דוד המלך.

נכנס וילעזר בן עזריה,

יש אומרים שאלה וילעזר בן ערך,

ישב לפניו ואמר לו.

לא ביקש רשות,

הוא לא אמר לו אמור,

ישב לפניו ואמר לו.

אמשול לך משל למד דבר דומה

לאדם שהפקיד אצלו המלך פיקדון,

ובכל יום היה צועק ובוכה ואומר,

אוי,

מתי אצא מן הפיקדון הזה בשלום?

מי שהמלך משאיר אצלו פיקדון ששמור עליו מכל משמר, אחרת לא יאמרו טענה,

לא שמעת,

פגעת בפיקדון,

זלזלת בפיקדון.

אמר לו, אף אתה ריבי,

היה לך בית,

קרא תורה,

מקרא,

נביאים כתובים,

משנה,

הלכות והגדות,

ונפצר מן העולם בלא חץ.

ויש לך לקבל תנחומים,

כיוון שהגזלת את הפיקדון מושלם.

אמר לו ריבי, אלעזר בני,

ניחמתני כדרך שבני אדם מנחמים.

וצריכים להבין מה היה פה. כל החכמים הראשונים לא ידעו

מה צריך לנחם, ועוד הוסיפו לו צער על צער,

ובא אחרון,

ואמר לו דברים,

ומתנחם צ'יק צ'אק.

מה אמרו לו?

אמר הרב אברמסקי, זכר צדיק ברכה,

בנוהג שבעולם אדם שנתון באבל,

ליבו נתון לצרה שלו,

והוא אטום בפני צרות של אחרים.

לא מעניין אותו מצרות של אחרים.

כרגע הוא בצרה הזו, מה אתה מבין מצרות של אחרים?

מה הראייה לדבר?

מתי יש לאדם יותר כסף

לתת לצדקה, לעזור לאחרים?

כשהוא עורך שמחה

והוא מוציא הוצאות רבות,

אפילו שוקע בחובות,

או שנפטרו לו, חס ושלום, ההורים שלו,

ואפילו השאירו לו ירושה.

שיבוא מי שמרקש ממנו כסף, מתי הוא ייתן כסף?

מתי שליבו שמח, מתי שהוא יורד להם באבל?

כשהוא באבל הוא אטום לשמוע כל דבר, כל בעיה, הכול לא מעניין אותו עכשיו הוא נתון בצרה שלו.

שהוא שמח, אפילו בעל חובות, בעל הכול.

הוא לא יודע איך יצא מהשמחה הזאת, מרוב חובות,

אבל הלב שלו פתוח, חטא וכו' וכו'.

אז רואים שבן אדם בעצם משחת צרה.

הוא מכונס בתוך הצרה שלו,

ואין לו כוח לשמוע מצרות של אחרים.

ואילו פה מה שמענו,

שרמב״ם יוחנן בן זכאי, הוא בעצמו, לא רק שהוא בצרה שלו, הוא גם שומע צרות של אחרים,

וואי וואי וואי, הם מוסיפים לו עוד צרה על הצרות שלו.

והוא כל כך מתאבל, עד שיש להפציר בו אף צרה.

אחרי אף צרה,

כל אחד מהחכמים הגדולים הענקיים האלה מפציר בו שיקבל תנחומים, ורואים שהוא לא רוצה לקבל תנחומים,

לא מתנחם.

ואחד אחרי השני,

אומרים לו גדולי העולם,

האדם הראשון,

היות,

עוברים אחד-אחד,

ונותרי זה גדולים בעולם איבדו,

או אחד, עשרה,

שניים יום אחד וכולי.

קבל תנחומים, לא מקבל.

מה קורה פה?

שמזכירים לו את העבר של דוד המלך שהיה אלף שנה לפניו,

מזכירים לו את העבר של אהרון שהיה אלף חמש מאות שנים לפניו,

מזכירים לו העבר של האדם הראשון לפני ארבעת אלפים לפניו,

הוא עדיין מצטער עמם,

ומתמרמר למה הזכירו לו את הצרות שלנו.

כמה מפעיל

ליבם של ריבותינו,

כמה הם היו ערים.

כמה הרגשות שלהם היו ערים, וכמה הם נשאו בעול

עם קול צרה שהם שמעו של אחרים גם,

אפילו בשעה שהם היו בצרה שלהם.

נו, עכשיו בואו נראה את עצמנו.

כל שנה אנחנו קוראים בתורה על מותו של הבל.

כל שנה אנחנו קוראים בתורה על מותם של בני אהרון.

מי מאיתנו מצטער בצער של האבות שלהם?

אף אחד.

אף אחד.

אז קוראים.

אנחנו קוראים על מיתתם של בני אהרון ביום כיפורים בשביל להתעורר.

זו המטרה, שאנחנו נפרול ביום הכיפורים כדי שנתחורר,

נתחורר.

אהרון הכהן, קידוש על יום,

תאבד שני ילדים

ביום אחד, ביום שמחת ליבו,

וביום זה הוא צריך לקבוצ שני ילדים שהיו יותר גדולים ממשה ואהרון.

ואנחנו לא מתעוררים, זה לא מדבר אלינו.

שמענו את העובדה, קראנו בפרשה,

נגמר סיבוב.

אבל מפה אנחנו מתפעמים מהלב של ריבותינו הקדושים. כמה הם היו ערים עם הרדשות שלהם.

כמה הם נשאו בעול על כל צרה שהם שמעו.

ואיפה אנחנו ואיפה אנחנו.

אבל יש שאלה.

אחרי שראו שריבם אינו מקבל את דברי רבי עזר הגדול למנחם הראשון,

וגורם לו להצטען עוד בצעד של האדם הראשון,

אין מוסיפו הבאים אחריו

להזכיר את הצעד של איום,

של אהרן הכהן, של דמיין המלך,

ועוד לא סיפו צער אותו.

ומאחר שרק התנחום שניחם אותו רבי עזר

היה כדרך שבני אדם מנחמים,

איך לא עלה בדעת קודמיו

לנחם את הניחום הזה?

משל למלך שהפקיד בגדול,

בידו של זה הם יכולים לומר.

הרי ראינו שאשתו הגרבי מאיר באה על הנס.

מתו לו שני בנים ביום שבת קודש.

הם, במקום לשמוע את הדרשה של אבא

בבית המקרא,

רצו הביתה לאכול ג'ענו

ולא שמעו,

מן השמיים הקפידו עליהם,

ומתו שניהם בתוך הביתה,

ולא עשרות מטרים נסים.

מה עשתה אמא?

פיסתה אותה,

ולא אמרה מילה

לרבי מאיר.

במוצאי שבת

הייתה חכמה.

אמרה לו, מה לה, היו אבנים, איפה זה? אמרה לו, תכף יומאו אותם.

אמרה לו, אבל יש לי שאלה, תגיד לי, אם ישותקים אצלנו פיקדון,

הוא בא לקחת את הפיקדון,

צריך להחזיר לו, לא צריך להחזיר לו, בוודאי צריך להחזיר לו.

אמרה לו, בוא ענה,

הסירה את הסדין מעליהם, ואמרה לו, בוא בעל הפיקדון ולקח פיקדונות,

ונצנחם לבימייל.

אז הם ידעו לנחם.

האחרון ידע לנחם, למה הקודמים לא עשו כך?

אבל תקשיבו עכשיו, התשובה היא עמוקה מאוד,

וחובה עלינו לדעת אותה.

פה אנחנו עוברים ניתוח עכשיו,

להבין איך בנוי בן אדם.

אדם מורכב משכל ומרגש.

יש אנשים שמשפיע עליהם השכל יותר, יש אנשים מרגש יותר,

אבל כולם מורכבים מרגש ושכל, אין אדם מנוטרל לגמרי

מאחד מהם.

רק כל אחד יש לו מינון שונה.

וגם אצל גדולי העולם, הכי גדולים שהיו בעולם,

יש להתחשב גם בשכל שלהם וגם ברגל שלהם.

הרב גלינצקי, זה רציתי לברכה שאשתו נפטרה היום,

מנוחתה עמנה, הרב גלינצקי.

שיהיו הדברים שאני אומר בשם מעלה מנוח גם לזכותה.

הוא אומר, שמעתי מלוי משה פיינשטיין,

זכר צדיק וחזי הגדול לדור באמריקה בדור הקודם,

שזאת הייתה טעות של קין.

מה הייתה טעות של קין? אמרנו שאפילו הגדולים מורכבים מרגש ומשכל.

מה הייתה הטעות של קין?

קין התחיל להידרדר,

אבל הוא היה נביא

שדיבר על זה.

הוא היה אדם גדול מאוד,

זה הברור הראשון בעולם,

הברור הראשון שיצא מציר כפר של הקדוש ברוך הוא האדם הראשון.

זה האדם הכי הכי הכי

קרוב לאלוקי.

והוא עמד מדעתו עד סוד הקורבן.

מה הסוד של קורבן, שמטילים קורבן בפני ה'? מה הסוד? מה זה עושה?

מה זה טועם בעולמות?

הרי נסתובבים לקריא קורבנות בבית המקדש.

הוא עוד לפני בית המקדש, לפני ציווי, לפני שסיפר איתו מישהו.

הוא לבד, לפני האדם הראשון.

הביא את סוד הקורבן.

ולא רק זה, הוא גם שכנע את האדם אל אחים להקריא.

אז השאלה איך הוא הביא מן הגרוע,

הוא הביא פשטן.

מן הגרוע באדמה.

למה הביא?

הרי כל העיבוד בעולם היה שלו.

אתה תאכל את כל מה שיש בעולם.

ואם תביא אשכול ענבים, אם תביא משהו נפלא, אם תביא

פירות הכי משובחים,

מה יקרה, יחסן לך? לא יהיה לך מה לאכול בערב?

למה לא הביא מן העדית?

למה הביא מן הזיבורית?

מהלוטו.

הרי כתוב, כל חלם לאדוני.

כשאתה מקריב משהו לשם, ניתן לו מן החלם, מן המשובח.

אבל מה הוא חשב?

הוא חשב כך.

היבול שהוא קיבל מהשם זה מתנה מאלוקים.

כל מה שיש לנו בעולם זה מתנה מאלוקים.

כל מה שיש לנו זה מתנות מאלוקים.

עכשיו הוא אמר, אם אני אקריב

את המובחר,

אני אהיה בועט במתנה של השם.

עכשיו, אם נתנו לך מתנה,

מתנה גדולה,

אתה תיתן נתח מכובד ממנה, אז כאילו אתה לא רוצה להשאיר אצלך

מן המשובח הרבה,

אתה הרב, עדיף לתת, להתפטר מזה, כאילו.

ועוד דבר הוא אמר,

עבורי, אני בתור אדם, יש הבדל בין חיתית לזיבורית,

בין משובח ללא משובח. אצלי זה משפיע.

כמובן שאני מעדיף, האדם,

תמיד את המשובח.

אם יביאו לך מנגו,

טוב, מה יהיה?

ייתנו לך חד-רגום, חלקה אתה משובח.

אצל בני אדם זה משפיע.

אבל אצל הקב' הוא מאלוקים המשובח, לא משובח, למה הוא מומחה?

למה הוא נהנה מזה?

אצלו זה משנה.

אבל גמרת פורשת כתוב,

שמצדיקה

את הטענה של כהן,

לכאורה.

כתוב בספר נחמיה,

והעמידה שתי תודות גדולות.

גדולות.

מה זה שתי תודות?

שני קורבנות תודה הוא מציין שהן היו גדולות.

שואלת הגמרא, מה הן גדולות?

האם גדולות במינן?

וכי יש עשיבות כלפי הקדוש ברוך הוא אם הן גדולות או קטנות?

הלא האדם מרבה והאדם ממעיץ

ובלבד שהיכוון לבוא לשמיים.

יש לנו הלכה

שאם אדם הרבה לתת השם או נתן מעט לשם,

השם לא מתבונן מה הכמות שהבאת.

הוא מתבונן האם הלב שלך היה לשמיים או לא.

אם הלב שלך לשמיים גם אם אתה נותן מעט,

גם אם אתה מקרים עוף קטן,

גוזל,

לא שור.

אצל הקדוש ברוך הוא חשוב, חשוב הלב.

נחמנא ליפה בהר, הוא רוצה לראות מה הלב שלך.

בכל אופן, שואלים התוספות,

הקורבן צריך לבוא מהמומחה שבעדר, כך כתוב בגמרא ביומא.

ואמרו

שאם הקדיש פרה אדומה ומצא ערת נאה, היא מנה מצווה לפתותה.

אדם מצא פרה אדומה והביא אותה לבית המקדש.

אגב, מצא פרה אדומה יותר טובה להחליף,

לפדה את הקודמת.

זאת אומרת שמה?

שיש עניין להביא את זה יותר מומחן.

וכתוב שאם שחק בשבת קורבן כחוש בלי תמידין או מוזפין,

למצא כבש מודר ממנו, אומרים לו,

הווה שמנה מתפחילה ושחוט,

תמיד תעדיף יותר משובח לתת לפני ה'.

אז איך זה אומרים?

שנחמיה,

מה זה משנה שאתה אומר שאתה הבאת תודות קורבן תודה גדולות,

הרי זה לא משנה, המרבה בממעיט העיקר שיכבן למול השמיים.

התירוץ של הגמרא אומרת

שמכל מקום לא היה לו לנחמיה מצפה ער שהביא בהמות גדולות,

כיוון שמצווה בזה כמו בזה היא מתכוון לשמיים.

זאת אומרת, יש להביא את היותר מומחן.

יש להביא את היותר מומחן.

אבל גם אם לא הבאת את המומחן והבאת הפחות מומחן,

אבל עם לב נכון לפני השם, זה אותו דבר.

אבל להשתבח, נתגאות, אני הבאתי לשם מן המומחן, זה לא ביקשו ממך.

זה לא אומר שאתה מתכוון כל כך.

יש לך נאה בזה שהבאת דבר מומחן, אתה משוויץ.

אם הבאת לשם, הבאת לשם.

אתה לא צריך פרסמים גדולות.

ממילא השר קין,

אם אביא מן המומחן התפלש כאילו אכפת לקדוש ברוך הוא,

יש עשיבות לפניו.

זה יראה זלזול אם אני אביא לקדוש ברוך הוא מומחן. למה?

כאילו השם לא מסתפק בפחות, צריך להביא לו הרבה.

אז הוא לא רצה להביא

מן המומחן, שלא להראות כאילו זלזול.

וכאילו גם אני פועל במתנה שלו, מתפטר ממה שהוא נתן לי.

אז אני אביא מן הגרוע ולהדגיש

שאני מעריך את הטוב

ושמח בו,

ולבורא אין הבדל בין טוב לגרוע.

העיקר שאני עם לב שמח נותן מפגש.

זה היישובים של אדם גדול,

של נביא,

שעמד על זול הקורבנות.

אז איפה הוא טעם?

למה הקדוש ברוך הוא לא שעה

למנחה שלו ורק להבל שהביא מן החלב?

אם הוא צודק,

למה לא בסדר? מה הוא טעם?

אלא הוא סבר שהאדם הוא שכלי בלבד.

החשבונות צריכים להיות שכליים,

והוא פעל לפי ההיגיון הצרוף, שבאמת לקדוש ברוך הוא לא משנה

אתה ממי לוקח או מי לוקח, העיקר שיהיה עם כוונת תורה.

אבל הוא שכח שהוא גם יצור רגשי.

גם האדם בעל השכל הגדול, יש לו רגש.

לי בבעיה.

וכשהביא מן הגרוע,

זה השפיע עליו שיזדלזל כבוד שמיים בעיניו.

בכל אופן, כשאדם מביא פעולה,

הוא עושה את הפעולה והוא מביא דבר שהוא עשה לה ערך,

זה משפיע עליו.

כשאברהם אבינו הלך לקנות את חלקת השדה בשביל לקבור את שריימנו,

כתוב שבאותו היום מינו את עטרול להיות שר במשה מעניין.

באותו היום.

למה?

לכבודו של אברהם,

שכשאברהם יעשה משא ומתן לקנות את השטח,

לא יתעסק עם אחד מהאנשים הפחותים,

אלא יתעסק עם אדם רם המעלה, שר בהרגות.

אכפת לאברהם, שהיה ענם כל כך שאמר, ואנוכי עפר ועפר?

אכפת לו על מי הוא מדבר?

הרי הוא רץ לפני עובדי עבודה זרה ונתן להם לשון בחרדל,

והיה מתייחס אליהם בכבוד ועומד עליהם ומאכיל ומשקה אותם?

אז מה אכפת לו אם הוא מדבר עם עפרון,

שהוא אדם פשוט או שהוא שר?

מגלים לנו בתורה,

נכון, הוא לא אכפת לו,

אבל זה משפיע גם על האדם הגדול ביותר,

עם מי הוא מדבר

ועם מי הוא נוסע ונותן.

אז אם אדם נותן דבר שהוא פחות ערך,

מזדלזל בעיניו ומתכוון ממנו.

אפילו שהוא לא מתכוון.

אוטומטית. אוטומטית. יש רגש לה,

זו הייתה טעות של טיים

ולכן הקדוש ברוך הוא הקפינה.

את הסוד הזה ידעו

ריבותינו הקדושים,

גדולים

תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי שבאו לנחם אותו.

לפני

שפונים אל השכל צריך לרצות את הרגש.

לפני שפונים אל השכל, תקשיבו טוב,

צריך לרצות את הרגש.

זאת אומרת, דאגנים צריך לדבר אל הרגש שלהם,

למרות שצריך להשתמש גם בטיעונים שכליים.

אבל השכל לא יעבוד תמיד.

הרגש עובד יותר.

ותשמעו מה הם עשו.

אמרו חכמים,

צרק רבי חצי נחמה.

אדם ששומע שהמקרה שקרה,

לא,

קרה לעוד רבי, ואפילו יותר גרוע,

יש לו חצי נחמה.

לא נחמה שלמה,

ובכל אופן הוא חסר את מה שנאמר לו.

אבל חצי נחמה.

כתוב בצד לך ומצאוך כל הדברים האלו.

אבל האמת, אין זה דבר שכלי.

על פי שכל זה לא נכון.

למה, על צרת רבי כתוב במקום אחר, נחמת שוטים.

תגיד לי, מה אכפת באמת לשכם גם וגם לשכנה וגם לזה? מה זה מחזיר לי את הבן?

אתה,

איזה נחמה אתה נותן לי בזה.

לפי שכל

זה לא צריך לנחם, נכון? לפי שכל זה לא מנחם.

אבל זה כן מנחם.

כי יש רגש לבן אדם,

ובכל אופן, ברגש זה מתעכב לו,

שיש אנשים, מה לעשות,

שקורים מקרים וכו' וכו'.

שדומים.

אז על פי שכל זה לא מתקבל, אבל על פי רגש זה חצי נחם.

הרי ברור שאם אדם סובל מכאב שיניים, אומרים לו, תשמע, גם השכן שלו סובל מכאב שיניים. הוא מתעלם וצחוק מטה, מגיע אותי מזה שכואבים לו שיניים, מה הפסיקו לו שיניים בלי נחום?

אבל בכל אופן,

מצד רגש זה עובד, מצד זגל זה לא עובד.

ואתם יודעים מי כן מתנעמות נשים שהן רגשניות.

נשים הרגשניות הן מתנחמות יותר מגועות.

יש פסוק על זה.

נאמר, מה עמדך

הבת ירושלים?

מה אשמנך בה נחמך

בתולג בציון?

ככה נאמר, הקב' ברוך הוא

מנסה לנחם את עם ישראל על חורבן בית המקדש.

השם החריב לנו את בית המקדש, מתים מיליונים.

והקב' ברוך הוא

אומר לעם ישראל,

מה,

מה עמדך

מה זה מעידר?

איזה עדות אני מוכן להביא לך שגם לאומה אחרת אירע כמו שקרה לך?

מה אתה מלך?

איזה דמיון של חורבן

שהיה לעוד עם אני יכול להביא לך לטומאה.

הבת ירושלים,

כי רק בנות מתנחמות בכך.

מה אשווה לך ואנחמך

שבה הצהרה על אדם

אומר לו אפילו בפלוני עלתה כך.

ורשי אומר שזה תנחומים לו,

אתה לא לבד.

יש עוד מקרים כאלה, השם רחים. אתה שמעת מה קרה היום?

אמרת מה קרה זה?

עכשיו היית אומר עכשיו שהיה ככה בתחום.

והוא אומר, רשי, יש בזה תנחומים לאנשים.

ולכן נסיים, מתולד בציון

שרק הנערות מתנחמות בזה.

ואכן,

רבן יוחנן בן זכאי

דחה את כל התנחומים שהביאו לו התלמידים הראשונים,

שאמרו לו שגם אדם מת לו בן,

וגם איום מתו לו עשרה, וגם אהרון מתו לו שתיים, וגם דוד מת לו עשרה.

הוא דחה את זה. למה דחה את זה? אמר זה תנחומים שלהם.

אתם פועטים לי על הרגש,

ואין בזה ממש.

אבל הם סללו את הדרך

שבה רבין עזר בן עזריה וניחם אותו בתנחומים שכליים, שזה החלק השני שבעדם,

אז הוא מתפייס.

כי כאלו אנו,

אנחנו כאלה צריכים לדבר אלינו גם לשכל וגם לרגש.

ותשמעו מי זה היה רבי יוחנן.

רבי יוחנן, היו לו עשרה בנים.

תשעה הבטלו

על פניו בחייו.

נותן לו הבן העשירי, נשאר לו תקווה רק בן אחד בתום עשרה, זה רבי יוחנן,

מי שכתב לנו את הירושלמי.

והבן הזה נפל ליורא רותחת,

דוד רותח,

ונמחר הכל בסרור,

ולא נשארו לו רב עצמות.

והניח רבי יוחנן אצלו,

מהבן הזה, עצם אחת קטנה,

פחות מגודל של שעורה,

שזה לא מטמא, כי יותר מגודל כזה זה מטמא ולא מחזיקים דבר כזה,

או שן שנשרה לו.

ולמה הוא שמר את זה?

כדי לנחם

אבלים על מות בניהם.

תקשיבו על מה חושב רבי יוחנן כשנפטר לו הבן האחרון.

הוא לוקח ממנו עצמות קטנה כדי שיוכל לבוא לנחם

בעד ערה ולהגיד,

אני הבנתי עשרה ילדים, וכל העשרה ילדים נשאל לי רגע דבר הזה,

וקיבלתי תנחומים.

קבלו תנחומים.

וככה היו מתנחמים אנשים.

אם רבן יוחנן

רבי יוחנן הגדול,

הוא בעצמו, מה השאלה, אפשר לשאול עליו שאלה צדיק כזה, מאבד על סנאי לניר,

מי יודע מי הם היו?

משוגרים של מנהיגות של עשר תשנותים,

שחזרו עוד פעם.

מכל מקום,

אם הוא מאבד כזה דבר,

והוא קיבל תנחומים, קיבל מה שהשם גזר עליו,

ברוך דיין האמת,

אז מי לא יקבל תנחומים והוא שמר את זה בשביל מתנחם אנשים.

אז רואים

שצרה של החיים עוזרת לאנשים להתנחם.

אז רואים שהרגש עולה.

כל הצאצאים של הגאון הקדוש, חידושי הרים,

מיגון,

זה אצל יונחן נפטרו בחייו.

כל הצאצאים שינו.

האחרון

נפטר הבן הבכור שלו.

הצדיק רביעי הרב מרדכי, זה מצביעים אותנו.

אבא של החידושי הרים,

הגאון הקדוש לשפת אמת,

זה מצביעים אותנו.

חזר מעלה בים

אמר כך

זאת נחמתי

כאשר תארע צרה באחד מבתי ישראל, חלילה,

ילחמו אותו,

מאז שמאיר

מתו 13 צאצאים.

אתם שומעים דבר כזה.

איזה גזירות

עוברות בעולם.

הרבי מצאנץ,

זכר צדיק גדול, הוא איבד את כל הילדים שלו בשבוע היממון.

שמה הוא מודיע לו?

שהבן שלו נפטר.

אז הוא פתאום נעמד המון,

ואחרי רגע

הוא המשיך ללכת רגיל.

לא דיברו איתו,

רק אחרי שבעה שאלו אותו, מה היה?

כשהודיעו לך שהוא נפטר, למה עמדת המון,

הלום רועם?

ואחרי זה הלכת אחרי רגע.

כאילו לא קרה כלום.

אז הוא אמר ככה

אדם הולך לרחוב,

פתאום הוא מקבל מכה על הגב.

הוא מסתובב בעצבים.

מי זה?

פתאום הוא רואה את האבו שלו ואומר, אבא, מה נשמע,

אבא, מה נשמע.

כשאדם מקבל מכה

מגחים לו את הבן.

אה,

הוא נשאר מזעזע.

ואם הוא מתבונן מלך, מי ידקח לו את הבן?

אבא שבע שמיים.

אז הוא נלגר.

ככה מתנהגים בעלי עימותם,

אנשים שיודעים שהעולם הזה הוא לא עולם מחידי ונגמר,

אלא יש המשך.

ולא באנו להישאר אלא באנו ללכת.

כל אדם הולך אל בית עולמו.

יש מוקדם ויש מאוחד. בסיבות אנחנו לא יודעים.

אבל יש לי נחמה גם לנחם בספר.

נשמע?

כבר אמרנו, בשמח חידושי ערים מגור, זה לא צריך לומר לך.

בתחילה נבראה לבנה כחמה. אתם יודעים שמהתחלה הקדוש ברוך הוא בריא את השמש ואת הלבנה באותו גודל. המאורות

עד גדולים גם במקראים לתורה.

אחר כך הלבנה התלוננה ואמרה

שאין שני נכים יכולים להשתמש בכתר אחד.

אין שני נכים.

אין לך אחד.

אמר לה הקדוש ברוך הוא, לכי ובעטי עצמנו.

יפה.

את צודקת אין שני נכים, אז בסדר. תקטיבי את עצמך.

נתקטנה הלבנה.

ומה פיצה אותה הקדוש ברוך הוא? נתנה לה כוכבים.

מלא מלא כוכבים.

מיליארדים כוכבים.

נו, ובזה הקדוש ברוך הוא הפיס את דעתה.

איך יכול להיות להפיס את דעתה בדבר כזה?

קודם היא הייתה בגודל של השמש.

עכשיו הקטינו אותה.

אז מה אתה מפיס אותה שאתה נותן לכוכבים?

היא רצתה עוד להיות יותר גדולה מהשמש.

ועכשיו לא רק שהיא נתקטנה,

הביאו כוכבים ואומרים לה,

הנה, עשינו לך כוכבים קטנים.

מה זה מפיס אותה?

אתם יודעים מה זה מפיס אותה?

מי יודע כבר?

מפייס כן, אבל מה זה מפיס אותה? במה זה מפיס אותה? במה?

מניח את דעתה.

מה זה מניח את דעתה? במה?

במה זה מרגיע אותה? שיש לה ריבוי.

שיש לה ריבוי? זה לא שלה.

במה זה מרגיע אותה?

שיש יותר קטנים ממנה!

הוא עשה הרבה כוכבים קטנים!

אז את לא קטנה לבעיה, יש יותר קטנים.

אתם שומעים?

מה מפייס?

מה מפיץ?

מה מניח דעת?

זה רגש.

ואם ברגשות אנחנו עוסקים,

אז יש לדעת

שבכל בני אדם, אפילו הגדולים ביותר, יש רגש.

כל הגדול מחברו, חשבו גדול ממנו.

ואמרו חכמים שחכם כועס,

התורה מרתיחה אותו.

אם אתה רואה תלמיד חכם אמיתי כועס,

לא על הבלים, לא על שטויות.

זה התורה מרתיחה אותו.

למה התורה מרתיחה אותו? מפרש רשי.

יש לו רוחב לב

מתוך התורה שלו,

הוא מסים לליבו יותר משאר בני אדם.

החכם האמיתי, הנפש לא כל כך רחב, פתוח לשמוע זעקת הדם,

לשאת פעול עם חברו.

הוא פתוח, הוא כל כך רחב שיכול לספוג הרבה ולקנות הרבה ולהבין הרבה,

שכל דבר שהוא לא כשורה, לא כהוגן, שהוא עוול, שהוא נגד התורה,

מרתיע אותו.

אדם אחר פשוט ממוקד רק במטרות שיש לו בחיים.

מה מעניין אותו? נגיד ביזנס.

כל מה שאתה מדבר על ביזנס, הוא מעניין אותו.

הוא לא רחב, הוא לא מעניין כיף רחב. הוא מצומצם

רק למאוויים שלו.

הוא יכול לדבר איתך על חושות, על כסף,

על בילויים, על טהרות ועל זה.

תגיד לו צרות של אנשים, מה נעשה? מה נעשה? זה העולם, מה נעשה?

מה נעשה? זהו, גמר את זה.

אבל יש אחרת מפתח ליבו, האימהות שלנו, הסבתות שלנו,

היו שומעות נהילת חיה, כמו חד ועצה מדבר.

וואי וואי וואי וואי. לא, אימהות.

רצות מבית המילים, מבית המילים, לעזור, לסייע.

לב רחב, פתוח.

האקפטור הזה מצומצם.

אז רואים מפה

שרבנים גדולים מאוד,

הלב שלהם רחב מאוד,

וממילא הם בעלי רגש

גדול מאוד.

עכשיו בואו תראו

מה כתוב בפרשת השפעון.

הקב' ברוך הוא אמר למשה רבנו, קח את אהרון ואת אלעזר בנו,

ועל אותם הור ההר,

ואפשד את אהרון את בגדיו,

ואם בשטב את אלעזר בנו,

והאהרון ייאסף ומת שם.

איזה סצנה זו.

הקב' ברוך הוא מצווה את משה לעלות את אחים אהרון למות.

לא ראה,

שייקח את הבן שלו איתו,

שיחטיר אותו תחתיו.

אז מה הוא אומר לו?

אה על אותם הוראה,

הפשט את אהרון את בגדיו,

תלביש אותם על אלעזר הבן שלו,

ואז אהרון ייאסף ומת שם.

אבל כתוב פה, קח את אהרון.

כל מקום שכתוב קח

כי חם

זה בראשו

בדרכי נועם ובשכנוע.

קח את אהרון,

תעשה טובה, זה לא פשוט להעלות אותו למות

ולהעביר את הבגדים שלו ואת התפקיד לבן שלו,

אז תשכנע איתו, דבר איתו בדברי נועם.

כמו שאומרים, קח אותו בדברים,

קח אותו בדברים, ככה נעלתה.

ומה תאמר לו, מלמד אותו הקדוש ברוך הוא למשה, מה תאמר לו?

תאמר לו כך

אשריך שתראה כתריך נתון לבנך.

אה,

איזה עושר לאבא שרואה שהבן שלו הולך בדרכיון יכול להעביר את הכתר ממנו אליו.

ומה עוד תוסיף להגיד לו?

מה שאין אני זכאי לכך.

ותציין לו,

שאתה, משה, לא זכית לכך כי למשה היו בנים אבל לא כמו הבנים של הערות.

והוא לא יכול להעניק להם את המנהיגות אחריו.

ותגיד לו את זה.

תגיד לו,

שאין אני זכאי לכך.

נו, אז נשאלת השאלה,

ודאי

שלנחם בן אדם זה נחמה גדולה כשאתה אומר שהבן שלך ימשיך אותך, אתה, ארון הכהן הגדול,

הבן שלך יהיה עכשיו הכהן הגדול.

זה דבר מנחם,

שזה לא נאמר מתי.

מי שהבן שלו הולך בדרכו בדרך התורה נקרא שהוא לא מת.

מה, הוא בחיים?

הבנים שלו בחיים, גם הוא בחיים.

אבל נשאלת השאלה, למה השם אמר לו להוסיף

ולהגיד לו מה שאין אני זכאי?

למה הוא צריך להגיד למה אני לא זכאי? מה זה מועיף?

הנחמה בכך שרואה את הבן ממשיך.

זה מספיק.

אבל רואים שכל זה נחשב לנחמה.

אתה זכית?

אני לא זכיתי.

זה מנחם.

אוי ואבוי. אוי ואבוי.

זה כשאומרים לבן אדם רגיל.

אבל להגיד, אהרון דבר כזה שינחם אותו? אתם יודעים מי זה אהרון בכלל? אין עוד בן אדם כזה בעולם שהעיד עניו הקדוש ברוך הוא שהלב שלו קדוש וטהור,

שהחושן ניתן על לבו בגלל שהלב שלו טהור,

שכשהוא היה מנהיג של עם ישראל במצרים בארבעים שנה שמשה היה בבניין,

הוא היה מנהיג.

פתאום הוא שומע שמעבירים את המנהיגות לאחיו הקטן בשלוש שנים, משה רבינו.

וה' מעיד עליו לרעך ושמח בנגבו.

ה' מעיד שהלב שלו טהור הוא שמח בך שאתה מנהיג.

אז מה, למה צריך להגיד לו? ואני לא זכיתי.

ומשה בעצמו גם כן היה כזה שמח בשמחתו של הארון?

בגדולה של אהרון, איפה לומדים את זה גם?

כתוב כשמן הטוב שיורד על הזקן, זה גן אהרון.

עניו יחזנדל.

מה קרה? אתה חייב?

כתוב בפסוק בטבעי.

כשמן הטוב שיורד על הזקן,

זקן הארון. כמה זקן היה לו? אמרנו שניים.

למה כתוב זקן, זקן הארון? פעם אחת.

אלא כיוון שלהם הוא של הבן.

כשמן המשחה יורד על הזקן של הארון,

היה דומה לו כאילו הוא יורד על זקנו שלו.

זאת אומרת,

כמו שהוא היה שמח אם יורד שמן המשחה עליו ומכתירים אותו עכשיו כהן גדול,

כמה הוא שמח שיורד על הזקן של הארון?

אתם רואים איזה שני צדיקי עולם,

שלמים, שלמים, אוהבים אחד את השני,

שמחים משמחת השני,

כמיים מפנים לפנים, כדי מהאדם נהגה.

אבל עם כל סבל למרות זאת,

השם אומר למשה לבנו,

תגיד לאהרון,

כי גם הוא בעל רגש, כל בן אדם,

שאתה לא זכית לזה.

לא רק שהוא זכה שהבן שלו

יהיה אחריו, אלא שגם אתה תציין שאתה לא זכית לזה.

ויש בזה נחמה.

וזה אתם עשוטבע בנו.

עכשיו תשמעו דבר מדהים.

המשקיע דלוזר,

הגאון הצדיק לבין משה רוזין שתיים זד הצדיק לברכם,

ובשם הרב שלו הסבן מקלם זרם שביב לברכם אמר,

כשם שאין באדם כוח גשמי שאינו לתועלת,

רק צריך לדעת לנצל לטובה,

כך אין כוח מכוחות הנפש שאינו לתועלת,

רק צריך לדעת במה להשתמש בו,

וגם כוח הרגש,

גם כוח הרגש, כנאי.

זאת אומרת, אין דבר אחד בכוחותיו הגשמיים של האדם ובכוחותיו הרוחניים של האדם

שאין בו שימוש לטובה.

ונשאלת השאלה,

מה השימוש שיש לנו ברגש

שנוכל לחצד אותו לטובה?

ואין ספק שהכוח הזה ניטע בנו

כדי להנחיל לנו את מידת ההסתדקות והשמחה.

שאדם יהיה שמח בחלקו,

שיראה שיש כאלו

שלא שפר עליהם גורלם,

וזה כמו שלמדנו,

שהטיל קלבה סבוע, נדל נדר.

קלבה סבוע היה מגדולי עשירי ירושלים.

הוא נדל נדר שהוא לא ייתן מהנכסים שלו לפן שלו רחב,

שהיא נישאה לרבי עקיבא שהיה עם הארץ.

הוא היה רועה צום בן ארבעים, עם הארץ.

והם פנו לגור בגלל שהוא לא מתן הנכסים ולא קלו כלום, הוא היה עשיר גדול. הם היו עניים יהודים והיו ישנים במטבל איפה של קש.

התבן היה מצע שלהם, זה היה פרדהיף.

זה גם היה השמיכות שלהם.

בבוקר היו צריכים להוציא מהשערות את כל הקשר שהיה נתפס שם.

שלחו את אליהו לשמיים לנחם אותם.

הוא בא להם כעני

וביקש מהאר תבל.

למה? כי אשתו ילדה

ואין להם מצע להציע אותה, את היולדת, לתינוק.

אמר רבי עקיבא לאשתו, את רואה?

יש כאלה שהמצב שלהם גרוע מהמצב שלנו,

שאפילו טרן הם להם.

מה רואים מזה?

שזה מנחם.

אחד נתקע באמצע הדרך,

בית שלו,

דיין נתפס.

הוא בצער צריך לחכות שלוש שעות עד שיביאו גרר.

אז היא תקעה בדרך, אז איפה הוא בצער?

אני פה שמע שבאותו כדי שמה קילומטרים לפני ירו על מישהו ברכב והוא נהרג.

וואי וואי וואי, מה טוב אלקיש, כולה בהמשך.

הוא מתנחם.

אז בהרגשיות איך אנחנו צריכים לתפקד?

הוא מתנחם בכך שיש כאלה שיש להם פחות.

אתם שומעים הרגש הזה שניתן לנו?

הוא מיועד לכך שאם נראה אנשים

שיש להם

הרבה לנו אין,

לא,

שלא יפריע לנו. הוא מסתכל שיש יותר גרוע מאיתנו,

ונתנחם.

וברוחניות,

לא לעשות כך.

אם אתה יודע, נגיד חומש,

יש אחד שלא למד בכלל, אל תתנחם, הפוך.

שמה צריך להסתכל למעלה שיש...

אנשים שהם גדולים מאוד וזכו להרבה מאוד ללמוד, שם אתה צריך להסתכל למעלה.

ברוחניות לשאוף למעלה,

בגשיות להסתפק במה שיש לך

ולראות שיש פחות מבחן.

כמו שמצינו,

רבי חנינא בן דוסה

היה עני מרוד, אשתו ביקשה להתפלל שייבשעו.

עני מרוד, אתה יודע מה הוא היה אומר?

רבי חנינא בן דוסה היה נותן בקו ערובים מעלם שבת עד ערב השבת, זה המחט.

ערובים זה האוכל הכי קשה,

לא מבעקה טוב,

כחרבות כדור,

עושה רעש, אין בו את רעש כמעט.

ב.

לא נוח לקבע,

זה מה שהוא היה אוכל מעוין.

אז אשתו ביקשה, תתפלל לה'

כולם היו באים לבקש לנו ברכות, כל ברכה שהיה נותן הייתה מצליחה.

אז תתפלל,

הוא התפלל.

הורידו לו מן השמיים כמו רגל מזהב.

והנה יורם החלום

שכל הצדיקים אוכלים משולחן בעל שלוש רגליים בעולם האמת,

והיא תאכל משולחן של שתי רגליים.

למה הם קיבלו כבר את הרגל לעולם הזה, רגל חאקים, לא לפה?

אמר לה, את רוצה שכולם יאכלו משולחן מושלם ואנחנו נאכל משולחן חסר?

מיד הסכימה שיבקש שייקחו את הרגל בחזרה למעלה.

והנס האחרון היה יותר גדול מהראשון, שמן השמיים לקחו את הרגל בחזרה למעלה.

מן השמיים נותנים טובה

ולא מאזינים.

ופה הסכימו לקחת בחזרה.

עכשיו, לא מובן.

שולחן של שתי רגליים לא יכול לעבוד, נכון?

בהלכה כמה רוחמה,

אם הוא צריך להעסיק את כל השכר של העולם הבא שמחכה לרוויח חנינא בן דוסר, שכל העולם כולו עומד בזכותו,

הוא גם למד מתוך הדחק, מתוך עוני,

והצטרף לשבת ליד השולחן בעולם האמת, מנסק אותו, לתמוך אותו, במקום הרגל השלישית.

לנצח.

הוא ואשתו.

וכל אחד מדורו.

אז ודאי שצאו לבקש להחזיר את הרגל השלישית

כדי שתייצב את השולחן.

אבל משמע,

אם הייתה רואה שכל הצדיקים

יושבים ותומכים את השולחן,

כולם היו יושבים וגם צריכים לתמוך את השולחן,

הייתה מסכימה לשבת לנצח

ולתמוך את השולחן בבל ימות.

אבל מה הפריע לה?

הפריע לה שכל הצדיקים אוכלים בשולחן קציב,

ורק הם יאכלו בשולחן חסר.

זאת אומרת, זה מבחינה שכל אחד נכוון מחופתו של חברות בעולם הבא. כך אמרו לנו חכמים.

כשאדם מגיע לעולם האמת, כל אחד יש לו חופה ענקית

של כבוד,

כשמגיע לו המעסוק בעולם הזה.

אבל אולי החופה של השני יותר גדולה.

למשל,

יש פה דירה, נגיד, 400 מטר,

ולשני יש דונם.

אז הוא מסתכל ואומר, תראה, יש לו בריכה,

יש לו זה, יש לו יותר.

אז הוא נחמח מחופתו של חברו.

בעולם האמת, כל אחד מסתכל, הייתי יכול להתאמץ יותר,

אז היה לי גר כן גדולה.

היו שני גדולים, אלף גדולים, אלף גדולים,

היה לי גר כן גרועים.

זה, זה טוב. תסתכל פה כמה חסר לך ברוחניות,

ושנתקדם הלאה, שלא תיקבע אחר כך

לחופה של חברך בעולם האמת. כמה צווים זה עולה.

ולהזכיר עוד דבר אחד,

אנחנו לפני סיום ונגיע לנקודים.

המדרש אומר, מלאפינו מבהמות ארץ.

אנחנו צריכים לאמון, אם לא הייתה ניתנת תורה,

היינו לומדים מבהמות הארץ.

תבנגול מפייס את אשתו.

היינו לומדים פיוס.

יונה לא גוזלת.

נעמדה, סליחה, לא גוזלת.

היינו לומדים יונה שהיא לא בוגדת,

שהיא שוברת אמוניה.

מכל אחת מהבהמות

החיתון היינו לומדים צניעות.

מכל אחד היינו לומדים מיתו.

מכל אחד היינו לומדים משהו. אם לא הייתה ניתנת תורה, היינו לומדים מבהמות ארץ.

והמדרש אומר,

אמר להם הקב' ברוך הוא תלמדו מהפג של אליהו.

אני אספר לכם את הסיפור של הפג של אליהו בקצרה.

ידוע שבזמן אליהו נשאר הנביא האחרון,

אמנם היו מאה נחבאים במערה על ידי עומדי הנביא,

אבל אחיו איזבל הרגו את כל הנביאים ואליהו ברח.

הוא אמר

ששלוש שנים לא יהיה תל מתן בכלל.

והתחילו למות בקר בצום הרבה וכו',

עד שאחיו פגש אותו וקראנו עוכר ישראל.

ואז אליהו אמר לו, תשמע,

בוא נגמור את הסיפור.

הרי אתם מכניסים את הקב' ברוך הוא שאתם עומדים עבודה זרה.

אתה נדלגת שמשה רבנו עמד מחריו בשם עצר בכם את השמיים ואת הארץ.

לא היה גשם אם עומדים עבודה זרה.

ואני עומד עבודה זרה ולא גשם לא יכול להגיע הביתה.

אז איפה ההבטחה, איפה הקללה של משה רבנו?

אמר לו, אני יואו, אתה רואה, אני תלמיד.

תלמיד של תלמידיו,

אני גוזר עכשיו שלא יהיה תלמיד אחריו.

לא צריך מחריו בשם עצר, אני אעצור לו את השמיים.

וככה היה.

ואז הוא ביקש ממנו לפתור את הבעיה, אמרנו, אין בעיה, בתנאי.

אנחנו נעלה להר הכרמל,

אתה תביא את כל נביאה בעל ונביאה שלך,

ואני אבוא.

וכל אחד יקריב קורבן, נתן לבעל,

ואני אקריב לאלוקים.

מי שדורש מן השמיים מתאכל אל הבעל,

הוא האמת.

יתעשו שם 450 לביאי בעל,

ועוד 450 לביאה שלנו.

ואמר להם, אתם הרבים, תתחילו לקרוא לבעל.

והם קוראים לבעל, קוראים, קוראים,

שום דבר לא זק.

הם החביאו מתחת המזבח

בן אדם עם אש, ידיק בלמטה,

אשר שלח תחש וקיש לטומט.

לא הצהירו, בצהריים כבר הוא צוחק עלינו ניהו,

אומר להם, נו,

מה קורה? אולי הוא ישן?

אולי הוא ישן?

הפעל ישן?

אולי יש לו פגישות?

אולי הוא עשו?

אולי הוא עומד על רוחיו?

מה קרה?

טוב הגיע הזמן המנחק, כבר ראו שהם לא יכולים, עכשיו הגיע תורו

של אליהו הנביא. אמר להם, לא רק זה,

רוח שמיים, תשפכו,

שהאש לא תיתפס.

תשפכו על הפר שלי, תשפכו.

בידי של השמיים ונרחק הכל,

וישראל שחטו את כל הנביאים,

וצעקו אדוני ואלוהים.

היה שהרסיכות מזעזעת.

תשמעו בזה עקשות לב

של נביאי הפעל.

אומר הקב' ברוך הוא, תלמדו מהפער של נביאיהו.

מה היה הסיפור?

אומר להם אליהו,

בואו ניקח

שני פעלים

שהם גדלו מאמא אחת.

תאומים,

שווים, שלושה פעמים יש פה איזה משהו.

ואתם תבחרו איזה פער שאתם רוצים.

טוב, הם בחרו את הפער,

ונתקבצו כולם,

רוצים להזיז את הפער למזבח?

לא זז.

900 איש שואפים את הפער,

תקוע באדמה כמו יציגת בטון?

לא זז.

לא יכול להיות.

טוב,

עד שפתח אליהו ואמר לפער לעימהם.

הפל פותח את הפה שלו ונדבר. לא רק האתון פתחה את הפה,

כמו בפרשה הבאה.

הפל של נביאות פתח את הפה,

לעיני כל העם ואומר כך

אני וחברים יצאנו מבטן אחת.

גדלנו במראה אחד.

הוא עלה בחלקו של מקום

בשמו של הקדוש ברוך הוא מתחדש ענף.

יהיה קידוש השם בפבר הזה?

ואני עליתי בחלק של הבעל

להכעיס את הבורא?

איך אתה אומר לי, לך איתנו?

אמר לו אליהו,

פר פר,

אל תירא,

לך עימהם

ואל ימצאו ערידה.

אתה לא תלך, יגידו, אתה רואה.

לא תהיה הכרעה.

כשם, אמר לו אליהו, כשם ששמו של הקדוש ברוך הוא מתקדש

על אותו שעיני בכך שתרם ערם אש מן השמיים,

כאן מתקדש עליך בכך שלא תרם אש ממרוא.

אמר לו הפעם, בכך אתה מייעץ לי שבועה.

אני לא זז מכאן עד שתמסרני בידיו.

מה כתוב בפסוק?

ויקחו את הפר אשר נתן להם אליהו.

רק כשהוא נתן להם, אז הפר זז.

טוב,

הוויכוח מאוד מרגש,

דברים היוצאים מן הלב של הפר.

עכשיו,

המסילת ישרים אומרת שהתעללות עבור הברואים

משמשת צדיק.

כל מי שמשמש צדיק,

זה גורם התעללות לאותו בן אדם,

וזה גורם התעללות לכל הברואים.

כמו האבנים

שביקשו

שיעקב אבינו יניע את הראש שלהם עליהם. כתוב שהאבנים רבו.

היה זמל השוטף,

אז כל האבנים התמקחו, מי תזכה להיות על כרית שלהם?

אז הרחב קמה וכמה,

אם

הפר הזה היה זוכה

להיות המקטה שם שמיים,

זאת אומרת,

לחשב לו לעילוי גדול,

כל מה שעונה על גבי המזבח וכרד מפני השכינה.

עכשיו תקשיבו טוב, כלל ידוע

שידיעת ההפכים היא אחת.

חושב שזו התעללות

למי שמוקרב לקדוש ברוך הוא,

ואז זה חיסרון

למי שמוקרב לעבודה זרה.

מי שמייצג את העבודה הזרה זה חיסרון גדול.

אבל אם כך,

נשאלת שאלה.

איך מוצאים שהכהנים של הבעלים

מהאשקרות

היו מקרידים פרים לזבחים שלהם? למה הסכימו הפרים?

הרי הפר הזה לא הסכים.

למה הסכימו כל הפרים?

הלוא צריכים לנעוץ את הטלפיים שלהם בקרבה,

ו-900 איש לא יצליחו להוציא אותו ממקומו.

אלא אומרים מכך שלא אכפת, לא אכפת.

אפשר להגיד כאן, לא אכפת.

לא אכפת לפרים

מהימסר לבעל.

אבל מה כן אכפת להם?

למה הוא יעלה לחלקו של הקדוש ברוך הוא והאי לבעל?

זה מה שהכוונים על הבעל, אתם שומעים?

כל פעם שהם נופלים בפרים האלה ומקריבים אותם לבעל, הם לא אמרו שום דבר.

אבל ברגע שהוא יהיה לשם מעיין הפן,

אז הוא נכווה מחופתו של חברו.

לכן אמר הקדוש ברוך הוא, תלמדו מהפן של אליהו.

שאנחנו צריכים להתקנא למי שזוכה להיות יותר גדול, יותר חכם, יותר צדיק.

צריכים את זה להתקנא,

לא מי יש לו יותר גשמיות וכו'.

אנחנו מהפכים את היוזרות.

ברוחניות אנחנו מתנחמים

והם מסתפקים שיש גלועים מאיתנו.

אומרים אנחנו ברוך הוא ומתעלל עם זה, קוראים כבר עוד השבוע, וזה בסדר.

אבל בתשמיות שואפים יומם בלילה לעמוד בלי הפסקה עוד עוד הרבה דחסים,

שלא לוקחים אותם.

בתשמיות

נכווים מההישגים שמחברתם.

טוב, הנה אני מסיים, עכשיו זה עוד חצי דקה,

אבל זו תוכה אחת מאוד קשה.

תהיו מוכנים לספוק אותה, טוב?

בספר מנחת אליהו מספר בעל שבט מוסר

שבחודש אב בשנת תמ״ב הוא עשה כהוצאת דיבוק

שנכנס בנעם האב.

היה זה מוכר חובות שנכנס

כדיבוק בתוך הנהר

ומספר בעל שבט מוסר.

הייתי מכיר את האיש ואת שיחו.

הוא היה איש מעשן,

מעשן מכוערי.

שאלתי אותו, הבנתי מערכה,

אמר היו לי חובות,

לא יכולתי לסבול,

יראתי שאצטלם לבריות,

בחרתי מוות מחיים ובלעתי רעל.

והמעבר עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא,

ונשמתו נטרדת בלי מלוכה.

ואז שאל אותו בעל שבט מוסר שאלות שונות

וענה עליהן כי ידיעתו והשגתו.

שאלתי לו,

מה כמות שיעור הרוח שלך?

מה הגודל?

מה כמות שיעור הרוח שלך? מה גודל הנשמה?

השיבתי שהכל לפי הרוחניות והרוח שלו הגודל שלה כמו אלבוס קטן.

יש רוחו קטנים ממני

ככה הוא אומר.

אתם שומעים?

יש רוחו קטנים ממני.

זה מסכים לי?

אחר כך סיפר לי,

שלום אחד הוא עמל וראה

את החבר'ה שעובדים בעירייה

במסעית של הזמל.

אז היה שומע אחד שמביא את הפחים מהחצרות,

והיה אחד שנוחץ על הכפתור.

הוא היה מסתכל על זה עם הכפתור כל פעם שהוא נוחץ,

אז זה מרים את הפחים ושופר.

זה שהיה מביא את הפחים,

מסתכל עליו שהוא מסתכל על זה עם הכפתור,

אבל הוא אומר לו, אולי תראו אותי ככה, גם אני לוחץ לבחן על זה.

זאת אומרת, אדם, תראו איפה האדם מונע.

אז אומר לנו פה,

יש לנו עכשיו מבק חדש להרים,

שאומרים על אברהם אבינו, האדם הגדול שבענדים,

פירושו של דבר שהנשמה שלו היא גדולה לאין שיעור ברוחניות.

שאומרים לנו משם אישה גדולה

על האישה משונן,

שהיא יריאת חטא, אז המשמה שלה גדולה לאין שיעור.

אבל כשאדם עושה חטאים,

מקטין את הרוח שלו לגודל של אגוז וביציים.

אדם מתענן בעולם הזה יהיר,

גובה מטר שמונים, מטר תשעים,

אבל הגובה הזה יישאר בכתר באותו קרובה.

אבל כשגל השמיים הוא יהיה דרגיל של סון-סון.

דרגיל של סון-סון.

אמר לנו חמש תהיה,

יהיו כאלה שיהיו חצי סון-סון.

חצי סון-סון.

טוב, אנחנו למדנו עכשיו קצת בדיוני חרום

מה זה סכר ומה זה רץ.

אני אגיד לכם, השלב של מישהו מגדל את בניו

בתורת השם

והשלב של מישהו הולכים בדרכי השם.

מה שנותר לאדם

לחיה עולם הבא,

זה מה שיש לו המשך,

וההמשך הוא טוב.

ואז מענים את האבא למעלה.

כתוב, יסד בנך ויניחק, ייתן מעדנים לנשך,

אם אתה מלמד מוסר על בנך.

מיד רוטאי ומקפיד שהם ילכו בדרך השם אז הם יצאו אותה מנוחה ובין העניין.

אם לא, גם אם אתה צדיק מוצאים מגיהנות ועוקדים עוונם של בנים עליו.

לכן כתוב ברם מזכה אבא.

בין נכון לזכות אתה מבין,

אבל כתוב שאבא לא מזכה ברם.

אוטומטית.

זאת אומרת,

אם אבא נכתב והבן שלו הולך בדרך כלל קורא במצוות, קר, מתפגש, לומד, עושה מצוות,

אוטומטית זה מעלה את אבא שלו למעלה כל הזמן.

אבל אבא,

אם עושה מצוות,

זה לא אוטומטית מעלה את הבן שלו למעלה.

לא.

רק הפוך.

בנים מזכים הורים והורים לא מזכים הורים.

אבל אם ההורים יפעלו לתורת הבנים,

במכוון.

דהיינו.

יעשו מצוות, לא שם רגילים, חייבים להם לבד.

יעשו מצוות, דעילוי נשמע.

הנה, עכשיו הערבים זכוי.

דיברו לפניי, דיברו בשבעה.

אני מבין שאני מסיים את השבעה, נכון?

זה היום האחרון, כן?

ביום ראשון.

אה, ביום ראשון. אז בכל אופן,

כל מילה שאני אמרתי זה תרייר מצוות.

כל מילה.

עכשיו תחשבו, אני דיברתי על אור, אגזמתי, אני לא יודע.

עוד סרוציה אחרונה, מזרשתים על זה.

אבל זה כל זה לעיל ונשמעת.

אין לכם עניין לחסוך בזכויות שיהיה למנוע. יש לכם עניין שיהיה לא אמת.

אז הזכויות האלה,

שלא רק אני, אלא כפול כל האנשים ששמעו,

ואלה שראו בהסרטה אחר כך

את השיחה,

כל זה זכויות הנפטר.

עכשיו,

אם ימשיכו, תקשיבו מה אני ממליץ.

אני ממליץ

שאתם תקבעו שיעור פעם בשבוע לעינוי נשמתו.

שיבואו כמויות של צעירים, נחרים, תביאו בבנים חשובים,

שיגרמו לעינוי נשמתו.

אין לכם מושג

לאיזה מעלות יכול להגיע מעולמות העניינים.

כי התורה, השחה שלנו היא הכי גדול שיש מעולמות.

ואם יתפסו אנשים בדרשות האלה ויתפסו, יעשו מצוות ויכולים להגיע מעולמות תשובה,

אז ספרון מובטח בעולם העליון. כי מי גרם להם?

הוא בעצם זה שהוא ניתן.

זה עסק

שהקדוש ברוך הוא עושה,

שגם מי שנפטר,

עדיין אפשר להעלות אותו למעלה, למעלה, למעלה, ולכן זה נפגע עילוי נשמה.

אפשר לעלות למעלה, למעלה, למעלה.

אז זה צריך להיות חכמים

לעשות את הדבר, וכמובן

שכל המשפחה צריכה להתחזק.

אם המשפחה תתחזק בגין זאת, אם חוזרים בתשובה בגין זאת,

אז אנחנו חוזרים בתשובה ונחשבים לזכותו של המחזיר.

מי המחזיר הגורם? מי הגורם? הנפטר.

מי שהחזיר יהודי מתשובה הוא מובטח לחיי העולם.

כשרבנו אמר,

מצויר תלמיד של הארי הקדוש אמר,

שכדאי לאדם לרדוף אחרי רשע שבעים שנה כדי להחזירו בתשובה.

זאת אומרת,

תפסיד שבעים שנה בחייך שיכולת לחיות בכיף

ולרדוף אחרי רשע אחד.

ואם תזכה בסוף השבעים שנה שחזרת אותו,

אשריך רמם חכה לך לחיה עולם.

אז אין הבטחה יותר גדולה ואין טובה יותר גדולה לנפטר

אם מישהו מתעורר בתשובה ואוהב אותו באמת,

שרוצה לשאיר עליו.

זה לא רק לו,

גם לזה שחוזר בתשובה,

שהוא לא יצטרף לטובות של אחרים,

הוא בעצמו יוכל ללכת ואורו ילך לפניו.

אז לכן זו נחמה גדולה מאוד.

להתפטר זה לא משנה באיזה גיל נפטרים,

זה חשוב לאן מגיעים.

ואם ישאלו כל נפטר שנפטר, ולא משנה מי הוא,

תגיד במילה אחת רק מה אתה רוצה מאלה שנמצאים פה,

הוא יגיד במילה אחת, זכויות.

תשלחו לי זכויות, זכויות.

מה שמכריע את הכף

זה זכויות.

זאת אומרת, אם אתם זוכים וזכים,

אתם מעלים לו זכויות.

זאת האהבה האמיתית

שמסתכלתכם,

שתסתכלו להתבשל, ייתכן שהוא יבוא מטוב השיבושי.

אם תראו אותו במבנה לבן שמח לשחק,

תראו לכם ששיחקתם עליו.

יהי רצון שכך יהיה,

וביחד היום על מה שאומרים,

ששיחקתם עליו ובצפון ישראל וכל העולם תראו לצפון שימעתו ללכת סמאל זכויות.