שיעור גמרא מרתק עם הגאון הרב שלמה רביבו שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אז אנחנו נמשיך ממה שהגענו אתמול, אתמול אחזנו בסוגיה שהגמרא דנה,

אתמול דיברנו בסוגיה שהגמרא דנה

בצרורות,

יש לנו הרי בצרורות מחלוקת האם זה חצי נזק

או נזק שלם והגמרא הגיעה למסקנה שזה הלכה למשה מסיני,

שצרורות זה חצי נזק,

הלכה למשה מסיני.

אז כתוב בראש, בסוגיה שלנו,

לפני שאנחנו מתחילים את הסוגיה הבאה,

הראש כותב בסוגיה אצלנו שכל הלכה למשה מסיני היא באה להקל.

ככה כותב הראש. הוא מביא את הראייה מהגמרא במסכת תסוכה,

דף ו', שם הגמרא אומרת,

בסקת, בסקת, תסוכות,

אז הגמרא לומדת שההלכה למשה מסיני היא באה להקל שמספיק שני מחיצות ושלישית אפילו תפח.

השלישית היא רק תפח, אז בא להקל. לא צריך שלישית שלמה,

אלא השלישית אפילו תפח.

אז רואים שתמיד הלכה למשה מסיני זה בא להקל.

ולכן פה כותב הראש,

שלכן פה הגמרא אמרה,

הגמרא אומרת שלעולם הוא סובר, לעולם רבנן סוברים שכוחו כגופו.

ואז היה צריך להיות לשלם בעצם נזק, שלם,

ובאה הלכה להקל שיש חצי נזק.

אבל הגמרא לא אמרה פה, הוא אומר, שכוחו לא כגוף אור,

ואז היה בכלל לא צריך לשלם בכלל,

ובאה הלכה להגיד שהוא חייב חצי נזק. כי זה נקרא להחמיר,

וכל הלכה למשה מסיני זה רק בא להקל.

אז בעיקר דברי הראש האלו, הפלפול תחריפתא, יש לו שאלה כבר במקום,

שאלה חזקה מאוד,

גם לפי הגרסה של כולי עלמא, יש לו שאלה חזקה לרוב,

הפלפול תחריפתא פה.

אבל ביסוד של הראש פה כתוב לנו יסוד גדול שתמיד הלכה למשה מסיני, מה זה באה?

מה זה באה ההלכה למשה מסיני?

להקל.

כל הלכה למשה מסיני זה בא להקל לנו.

אם ככה רבותיי, אם הלכה למשה מסיני זה בא להקל,

אז יש שאלה מאוד מעניינת, שצריכים לדעת אותה.

שואל אותה בעל מחבר ספר טל תורה,

הגאון רב מאיר אריק זצל,

הוא שואל שאלה מאוד יפה.

יש לנו גמרא במסכת עירובין דף ד',

אותה גמרא גם נמצאת במסכת סוכה דף A. שם הגמרא אומרת ששיעורים וחציצין זה הלכה למשה מסיני.

השיעורים זה הלכה למשה מסיני.

אומר רשי, מה זה נקרא שיעורים הלכה למשה מסיני?

אומר רשי במקום שם שיעור של אכילת דם ואכילת חלב

ואכילת כל דבר אסור זה כזית, זה הלכה למשה מסיני.

אז הוא שואל, למה רשי צריך להגיד לי מה זה שיעורים, דברים של איסור דם?

חלב. שרש״י יגיד דברים טובים.

שיעור זה אכילת מצה, מצווה.

אכילת מצה זה בכזית.

יש דברים שהם מצוות. למה רש״י הולך להגיד לי את הדברים של האיסורים?

מה זה שיעורים? שצריך כזית? תגיד על דברים של מצוות.

על אכילת מצה.

כן? על אכילת קורבנות. שצריך שיעור.

זה כזית.

אז למה רש״י אומר את זה על דברים של אסור? חלב ודם

וכל דבר האסור.

אומר הגאון רב מאיר אריק, אבל לפי הראש זה מובן.

כי הרי בלי ההלכה, מה הייתי אומר?

שאם אתה אוכל איסור כלשהו, אתה כבר אסור לך, אפילו טיפה.

באה ההלכה ואומרת לך כזית.

אז ההלכה היא באה להקל עליך.

אז לכן הרשי אמר את זה על איסורים,

להגיד שהיא באה להקל. כי בלי זה הייתי אומר שאסור אפילו מה לאכול כלשהו,

ובאה ההלכה להקל לי, ואומרת לי את כזית אתה לא מתחייב מהתורה.

כאילו, מתחייב עונש של כל דבר לפי החטאים שלו.

כן?

ככה אומר רב מאיר אריק. אבל אם היה אומרים את זה על מצווה,

אז זה בא להחמיר.

כי המצווה, הייתי אומר, שאפשר כלשהו, אני טועם טיפה, כבר יוצא ידי מצווה.

אתה רוצה שההלכה תגיד לי שצריך לאכול כזית. אז ההלכה באה להחמיר.

לכן רשי אמר את זה על איסורים.

ולמה היום באמת במצוות צריך שיעור כזית?

כי אחרי שיש לי הלכה בייסורים שצריך כזית,

אז אני לומד כבר ממצוות שגם צריך כזית. אבל ההלכה עצמה לא יכולה להגיד רשי אותה על המצוות, כי אז זה היה נקרא שזה בא להחמיר.

והראש כותב אצלנו פה בסוגיה שלנו, שאנחנו לומדים,

שכל הלכה למשה מסיני זה מה באה?

להקל ולא להחמיר.

הלאה, בוא נתקדם.

אומרת הגמרא,

אמר רבא,

כל שבזב טמא,

בנזקים משלם נזק שלם.

זב זה אדם שיוצא טומאה מגופו.

אז זב הזה,

כל שבזב טמא, בנזיקין משלם נזק שלם.

וכל שבזב טהור,

בנזיקין משלם חצי נזק. אם הוא בזב טהור,

אז בנזקין הוא משלם רק חצי נזק, כן?

והגמרא פה באה ומסבירה.

מה זה כל שבזב טמא? לפני שנתקדם,

זב טמא, הפסט הוא נוגע בדבר,

אז זה טמא.

אז כל שבזב טמא, אם הוא נוגע בדבר זה טמא,

אז גם בנזקין, אם הבן אדם הזיק, הבהמה, לא משנה מי,

על ידי נגיעה שלה בדבר שהיא הזיקה אותו,

אז משלם נזק שלם.

ומה זה כל שבזב טהור?

אם הזהב זרק דבר,

ונגע בך הדבר שהוא זרק, אתה לא טמא.

רק אם הוא נוגע בך ממש אתה טמא, אבל אם הוא זרק עליך חפץ ונגע בך החפץ, אתה לא טמא.

אותו דבר גם בנזקין,

אם הבהמה דרכה על דבר והעיפה אותו, שזה נקרא צרורות,

אז הוא לא נגע בך, הבהמה הישירות הזיקה אותך, אלא על ידי שהיא דרכה על מה שהוא עף עליך וזה הזיק,

אז זה משלם חצי נזק.

אז זה אומרת הגמרא,

כל שבזב טמא בנזקין משלם נזק שלם,

כל שבזב טהור בנזקין משלם חצי נזק.

שואלת הגמרא, מה רבה פה בא להגיד לי?

ורבה הצרורת את אליה שמו עינן.

מה הרבה בא להגיד לי פה? בסך הכל הוא אומר שאם זה עף משלם חצי

נזק זה צרורות, אנחנו יודעים את הדין של צרורות.

אומרת הגמרא, לא,

רבא, עגלה מושכת בקרון כמה שמלן.

רבא בא לחדש לנו הלכה אחרת,

שהרי הדין הוא שאם זהב יושב על קרון, על עגלה,

כן,

והיא דרסה, העגלה הזאת הלכה על כלים,

כן?

אז אני אומר שאם אני דורר, הרי אם הוא יושב על הכלים, אז זה מדרס הזהב וזה טמא,

כן?

אבל פה,

בזב טמא, שאם היא הלכה על קרון,

שעזב עליה על גבי כלים,

אז הם טמאים מצד מדרס של הזב.

אותו דבר גם בנזקים,

עגלה שהיא מושכת בקרון על גבי כלים,

זה נקרא כמו הגוף של הדבר, וזה לא נקרא צרורות, וגם משלם, נזק שלם.

כמו שבזב, שיושב על העגלה והיא עוד דורכת על כלים, זה נקרא מדרס הזב,

והכלים האלה מתחת לעגלה טמאים.

גם בנזק, אם אני הולך על עגלה,

קרון על עגלה,

ודרכתי על משהו, זה נקרא גופו, ומשלם נזק שלם,

ולא חצי נזק, זה החידוש שלו.

אומרת הגמרא, תניא כבתי דרבא, ראינו ראיה כמו רבא.

בהמה, כתוב במשנה, בהמה מועדת לשבר בדרך הילוכה.

כתוב שבהמה מועדת לשבר,

זה הרגילות של בהמה לשבר בדרך הילוכה. כיצד? איך זה?

בהמה שנכנסה לחצר הנזעק, הרי זה הסברנו למעלה אתמול,

ששן ורגל חייבים רק ברשות הנזעק, לא ברשות הרבים.

אז בהמה שנכנסה לחצר הנזעק והזיקה בגופה, היא הזיקה בגוף שלה,

דרך הילוכה או בסערה, דרך הילוכה, או בסער שלה, דרך שהיא הולכת, היא הזיקה,

או באוכף שעליה,

כן?

או באוכף שהוא על הבהמה,

או בשליף שעליה, שליף אמרנו שזה מסע,

או בפרומביה שבפיה,

זה הרסן,

או בזוג שבצווארה, היו קושרים לבהמות פעמון,

הפעמון הזה שהיא הזיקה בהם,

אז כל אלה, או אומרת הגמרא, גם וחמור במסעו.

אז מה החידוש פה בחמור ובמסעו? את זה צריכים לדעת כבר, טוסק טומנד על זה.

מה זה משנה בהמה וחמור?

זאת אומרת שבחמור זה לא אדוק, המסע לא אדוק עליו.

אז הייתי אומר שזה לא נקרא כמו גופו, החידוש שגם בזה הוא חייב, זה נקרא גופו.

והנה הברייתא מסיימת, והעגלה מושכת בקרון. משלם, נזק שלם. אז הנה, כתוב פה גם בברייתא שהעגלה מושכת בקרון,

אז הם משלמים נזק שלם. אז הנה ראיה למה שהוא אמר שעגלה מושכת בקרון זה החידוש,

שמשלמים נזק שלם, כמו שבזהב, בחיי גבנא זה טמא וזה נקרא תמומת מדרס,

אז גם בנזק,

אם אני על העגלה,

הוא הלך עם העגלה והיא דרכה על כלים והיא הזיקה, משלם נזק שלם.

אומרת הגמרא, תנו רבנן,

תרנגולים שהיו מחטטים בחבל דלי.

היה חבל וחיטטו בו עם המקור שלהם.

ונפסק החבל, והחבל הזה,

נפסק, ונשבר הדלי, שהחבל היה קשור אליו.

מה הדין? משלמים נזק שלם.

למה? כי הם הזיקו בגופם.

הם הזיקו על ידי החבל בפה, אז זה בגוף שלהם, אז משלם נזק שלם.

פה הגמרא באה להסתפק ספק חדש, ופה זו סוגיה מאוד חשובה.

בואו שימו לב.

אומרת הגמרא, בא רובה, רבא מסתפק, מה הדין?

דרסה על כלי, במה שדרסה על כלי,

ולא שברתו, והכלי לא נשבר,

ונתגלגל למקום אחר,

הכלי הזה התגלגל מהכוח של הדריסה של הבהמה למקום אחר,

ונשבר, ושם, כשהוא הגיע למקום האחר, שם הוא נשבר.

מהו? מה הדין?

האם בתר מעיקרא, אז לינן, וגופהו?

האם אני הולך, בתר ההתחלה, מעיקרא זה ההתחלה,

שכשהבהמה דרכה על הכלי,

אז זה היה הגוף שלה כשהיא דרכה,

אז זה נקרע מעיקרא, והוא צריך לשלם נזק שלם.

אבל לא אכפת לי שאחרי זה זה יתגלגל ונשבר במקום אחר.

אבל כשכבר, כשהוא משהו מתגלגל, הולכים באתר ההתחלה, וההתחלה,

הבהמה היא זאת שדרכה על הכלי,

אז משלם נזק שלם, או דילמה, או...

אולי בתר תבר מנה, אז הולכים בתר השבירה.

ובתר השבירה, הבהמה לא דורכת על הכלי, הוא כבר נשבר שם לבד,

הוא התגלגל.

ואז מה יהיה הדין של זה? דין של צרורות, כי זה לא הגוף של הבהמה.

אנחנו הרי הסברנו שכל מתי זה נקרא, אם זה גופה,

זה נקרא נזק שלם, אבל אם זה לא גופה,

זה צרורות,

אז חצי נזק.

אז כל זה עד היום, דיברנו בצורות, שאתה מעיף משהו ושובר כלי אחר.

פה הגמרא הבאה מסתפקת, אתה, הבהמה דרכה על כלי רגיל,

והכלי לא נשבר כשהתארכה עליה, רק מחמת הדריכה הכלי הזה נתגלגל והוא הגיע אחרי זה למקום שם רחוק ונשבר,

והכלי שם נשבר.

אז הגמרא, דנה, מה הדין במקרה הזה?

האם כיוון שהכלי מתגלגל למקום אחר

ונשבר שם, אז מה הדין? האם הוא משלם נזק שלם או חצי נזק? האם בתר ההתחלה הולכים או בתר השבירה? אם זה בתר השבירה, זה נקרא כמו צרורות, כי עכשיו הבמהמה לא נוגעת בזה,

ואם זה בתר ההתחלה זה גופו, כי היא דרכה על זה.

אומרת הגמרא,

טיב שותלי מדי רבא. בואו נלמד את זה ממקרה של רבא, ופה יש דין מאוד מאוד מיוחד, רבותיי. דאמר רבא, רבא אומר גדיל, מה אתם אומרים? שימו לב טוב על הדין של רבא. דאמר רבא, זרק כלי מראש הגג. אחד נמצא על הגג, יש לו כלי, זרק כלי של חבר שלו.

כן?

זה כלי קריסטל יקר, תפס מהגג ודאק אותו.

עכשיו, לפני שזה הגיע לרצפה,

הוא בא אחר ושברו במקל. לפני שהכלי הזה נשבר ברצפה בא בן אדם אחר, ראה את הכלי באוויר, תפס מקל,

בום! שבר אותו לפני שזה נשבר ברצפה.

אז מה הדין?

מי חייב פה, רבותיי?

מה אתם אומרים?

מי חייב על הכלי, זה שזרק או זה ששבר למטה?

זה שזרק. זה שזרק אתה אומר.

ומה אתה אומר? זה ששבר. למה?

כי יכול להיות שזה לא היה נשבר.

מאה אחוז זה היה נשבר.

זורק אותו מגובה של גג,

הוא יופל על הרצפה, ודאי נשבר.

אז למה הוא חייב אם הוא הקדים?

אז אומרת הגמרא,

שימו לב,

אומרת הגמרא, אתה צדק, זה מה שאמרת מקודם,

אומרת הגמרא, פטור. זה ששבר עם המקל, הוא פטור. למה?

דאמרינא לימנא דבירת עבר,

שברתי כלי שבור, עוד רגע נשבר ברצפה.

אז אומרת הגמרא, זה ששבר עם המקל,

זה נקרא שהוא שבר מנא דבירת עבר, הוא שבר כלי שבור כבר. עוד שנייה הוא היה נשבר.

אה? זה שזרק. אז זה שזרק, הוא חייב.

כי הוא עשה אותו שבור, עוד דקה רגע נשבר, הוא זרק אותו.

אז זה שזרק את זה חייב, לא זה שנתן מכה,

אלא שזה שרק את הכלי, הוא זה שחייב.

ככה אומרת הגמרא.

נו, אז אומרת הגמרא, רואים מפה, מה אנחנו רואים מפה?

שהולכים בתר ההתחלה או בתר הסוף?

בתר ההתחלה. בתר ההתחלה, בתר מאיקרא.

אז הנה, אז רואים שרבא אומר, אז בואו נראה,

בואו נראה מפה שהולכים בתר ההתחלה.

אומרת הגמרא, לא, כן?

זה הגמרא אומרת, תפשוט לה מידי רבא, בוא נפסוט את זה מרבא.

דאמר רבא זה רק כלי, הרי זה העניין של רבא שהוא זורק בכלי מראש הגג,

ואתה אומר שזה שזרק חיה והשני פטור, אז בואו נראה שהולכים בתר מאיקרא.

אומרת הגמרא,

במקרה, הוא סבר כמלנאו, זה סבתא ראשון, בחלק שזה נחל, אצבע זה לא נשבר כשהוא ייכה. זה בוודאי, אם השני ייכה וזה לא נשבר כשהוא נפל, אז ודאי שהשני חייב.

אבל בדרך כלל כשאדם זה נורא כלי, אז ודאי מדובר כשהוא נשבר. אם הוא לא נשבר ובא השני אחרי שהוא לא נשבר ושבר את זה, אז ודאי שהשני חייב.

עומד...

יכול להיות שאיכשהו זה היה ניצל במשהו אחר. לא, למה ניצל? לא חושבים על דברים שמשונים. זה בעצם הכוונה שלו, זה לשבור ביטחון. כן, לא רק הכוונה, הוא גם שבר. אם הוא אדם שהתכוון לשבור ולא ישבר, אז הוא לא חייב.

כוונות זה רק בתפילה.

אבל לגבי חיובים,

אם הוא לא עשה מעשה, זה לא יעזור הכוונה.

אומרת הגמרא,

לרבה באמת פשיטלה, אתה צודק? רבה פשוט לא הדין הזה, אבל כל הספק שלנו לרבה מבעיה ל...

כל הספק שלנו זה רק לפי רבה.

אז בואו רבותיי, לפני שאנחנו נתקדם הלאה, אני רוצה בואו להבין פה איזה נושא חשוב פה מאוד, הנושא שאנחנו מדברים עליו עכשיו.

מה כתוב פה לנו רבותיי? מה יצא לנו פה עכשיו?

פה יצא רבותיי שאחד שעומד על ראש הגג ולוקח כלי וזורק אותו מראש הגג,

בא מישהו למטה לפני שהכלי הגיע ושבר אותו, מי חייב?

זה שזרק. זה שזרק, יפה מאוד. עכשיו בואו תשמעו מקרה אחר.

שטוסות מדבר עליו, ותגידו לי מה אתם אומרים מה הדין.

מה הדין? אחד לקח חץ.

בזמננו זה נקרא אקדח.

לקח אקדח, והוא רואה כלי ממרחק,

מכוון אותו על הכלי, ירה!

לפני שהגיע הכדור לכלי, בא מישהו ותפס מקל ושבר את הכלי.

פה מי חייב?

מה אתם אומרים?

זה ששבר את הכלי. למה? מה ההבדל? היה נשבר בטוח גם.

השאלה אם הוא רצה לשבור את הכלי? מי? זה שירה. בטח, רצה לשבור אותו.

תפס כדור ובום, הוא עליו.

רואה את הכלי, כיוון, אמר... תודה רבה, משה, קודם. אז זכורה אותו דבר, אה? אבל יש פה משהו. אבל זה לא הוא בעצמו.

פה הוא לא בעצמו, פה הוא דרך משהו. פה זה, כמו שאמרנו,

כאילו, דרך כלי, פה הוא לא בעצמו גרק את זה. אז מה?

מה זה משנה? פה אני זורק את הכלי, פה אני זורק את האבן.

תוספות אומר שבמקרה כזה,

קודם כל תוספות אומר שבמקרה כזה מי ששבר הוא חייב. לא זה שירה, אלא זה ששבר.

ולכאורה, מה ההבדל בין זה למקרה הראשון?

תוספות לא מסביר לנו מה תוספות, ויש לחלק.

הנה, תראו את התוספות האחרון בעמוד, תראה, תוספות דמיון מתחיל זרק.

אומר תוספות, המילים של תוספות,

וסברה היא פשוטה לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו.

יש הבדל אם זרקתי את הכלי עצמו,

שפה זה שזרק את הכלי חייב לזורק אבן או חץ,

שפה מי שזורק את האבן או את החץ, מי חייב?

לא זה שזרק את האבן, אלא זה ששבר. למה?

אבל בן כזה היה נשבר,

הוא היה יוהה והוא ירה בכדור. אם לא הייתי שובר את זה, גם זה היה נשבר.

אז מה ההבדל?

הוא זורק את האבן, הוא לא זורק את הכלי, הוא לא מתעסק בכלי עדיין. אז מה?

עד שהכלי לא יקבל את הנזק, לא יודע,

אבל כשהכלי באוויר גם הוא אין לו נזק, הוא שלם, רק כשהוא מגיע להריצבה אתה שומע פור. אבל היום הוא בא איתו במגע ישירות, אז מה?

שמת את הכלי של מסתר, יש בזה משהו, פה הוא לקח את הכלי,

לקח את הכלי בעצמו.

אז מה אם הוא בא איתו ישירות? מה זה עושה? אתה אומר לי חילוק.

בוא, אני רוצה להגיד לכם רק סוד אחד. סתם פעם שרבי שמואל רוזובסקי אמר אותו,

ראש ועד פונוביץ' דצל, רבי שמואל רוזובסקי,

הוא פעם אמר שיעור,

ומישהו אמר איזה חילוק. הוא אמר לו, אתה צודק, זה דבר שהוא שונה, יש הבדל, אתה אומר הבדל. מה, הוא אמר דבר כזה.

שמואל אמר, היה אחד שלקח רכב משכירות.

רכב בצבע אדום.

והיה נזק מסוים שהלכו לבית דין ופסקו שנזק כזה זה חייב.

אחרי שבוע בא מישהו אחר, ולקח גם רכב משכירות,

רכב שחור.

ובאו לבית דין, הוא עשה אותו סיפור, אמרו לו, תשמע, כבר פסקו בבית דין על אותו סיפור שחייב.

אז הוא אמר להם, מתי פסקו? אמרו לו, פלונים, הרכב שלו היה אדום ההוא.

הוא אמר, מה אתם רוצים? הוא, היה לו רכב אדום,

לי זה היה רכב שחור.

אמרו לו, מה ההבדל? הוא אמר, אבל זה שונה.

אמרו לו, נכון, ודאי זה חילוק, אבל זה לא חילוק שמחלק בסברה, בדין.

אתה צודק, זה אדום וזה שחור, אבל זה לא צריך לחלק בדין.

יש דברים שהם שונים, אתה אומר, טוב, זה שונה זה מזה,

אבל למה שזה יחלק בדין?

החילוק הוא חילוק, זה אדום וזה שחור.

פה הוא נוגע בכלי, פה הוא לא נוגע בכלי, אבל למה שזה יחלק? מה ההבנה שזה יחלק בדין,

שפה אתה תגיד שאני חייב ופה אני אגיד שפתור?

אפשר להגיד מהטענה שלמדנו לפני זה. שמה?

ההלכה משה מסיני, שאם יש ניצוצות או משהו כזה... זה בצרורות, אבל עכשיו זה... בצרורות, כן. כן. נו, אז זה סוג של... לא, למה? עוד פעם, זו השאלה פה, אם אנחנו הולכים באתר המעיקר או באתר תברמנה. הוא זרק כלי,

אז אתה אומר שיש הבדל בין זורק כלי לזורק חץ. מה ההבדל בין שתיהם? הוא זורק את הכלי בעצמו, הוא שם את הכלי בעצמו,

הוא בידיים, שם את הכלי במצב מסוכן.

וכשאני שם חץ, אני לא שם את הכלי במצב מסוכן?

יש סיכוי שהוא לא יפגע. יש סיכוי שמישהו יפגע. ברור שהוא יפגע, מה הדין? אם ברור שהוא יפגע? יש שרוצים להגיד מה שאתם אומרים, אה? חצי חצי.

מה חצי חצי? למה? אבל כתוב שלא, כתוב שאם אני זורק לי, זה שזרק חייב,

וכתוב שזורק חץ, זה ששבן חייב. מה ההבדל?

אפשר לדמות את זה. כאילו אני אומר, אני הולך לעשות עפירה, אני קם מפה,

אני הולך, אבל העבירה היא חוזרת במקום פלוני.

עד שאני לא מגן במקום פלוני,

לא עשיתי שום דבר. נכון.

אבל פה מההתחלה העבירה התחילה ברגע שהוא דרק את הכלי. למה? אבל לא קרה כלום מהכליא, הכלי שלם.

לא קרה כלום, הכלי שלם.

לפי הטבע, כשאני יורר כדור, 100% הוא נשבר.

גם את הכלי, מישהו יכול לשים כרית מלמטה ולתפוס את הכלי.

לשים כרית למטה, הוא רואה את הכלי באוויר, להביא כרית, לתפוס את הכלי, לא יקרה כלום.

מה שיכול להיות זה לא... אבל הדין הוא שלא ככה, הדין הוא שזה רק חייב.

אפילו שאפשר להציל אותו.

אז גם בזה, למה בזה הוא רק חץ? זה אבן, לא אותו דבר.

בגלל שאני כבר הייתי מעשה תוספות עם הכלי... לא.

אתה אומר ויש לחלק. אתה אומר מה החילוק.

אתה נותן לנו את העבודה לעבוד על זה.

אתה במגע עם הכלי, כבר אתה לא במגע עם הכלי. אז מה? אתה אומר טוב, כמו הוא. אבל מה זה מחלק? למה זה שונה הדין?

כן, מה אתה אומר?

אם אתה זורק את הכלי, כבר התמונה בזה, השבירה.

ואם אתה זורק חץ, אתה יכול להשתמש בו, אבל הוא עוד לא נשבר. יפה מאוד. אתם שומעים מה הוא אומר?

זה אומר את זה הגוצ'ובר. אומר הגוצ'ובר,

אתם יודעים איזה הגאון הגוצ'ובר?

היה אחד מהגאונים שקראו לו הגוצ'ובר,

כן?

הוא, הגוצ'ובר, אומר את הרעיון, הוא אומר,

שכשאני זורק כלי,

אז בכלי, אני טמנתי את השבירה בכלי.

כשזרקתי את הכלי, אז איני זה שטמנתי את השבירה בכלי.

כשאני זורק חץ, בכלי לא טמון שבירה,

השבירה הוא חיצוני.

עשיתי דבר חיצוני שאשבור.

אז אומר הגוצ'ובר, כשאני זורק כלי,

טמנתי בכלי עצמו את השבירה, לכן זה שזרק את הכלי חייב.

כי טמנתי בכלי עצמו את השבירה.

אבל כשאני זורק חץ, לא טמנתי בכלי שבירה.

אני עשיתי דבר, כוח חיצוני שישבור,

אבל לא טמנתי את זה בכלי.

אז אומר הגוצ'ובר, זה החילוק שטוסט מתכוון, זה ויש לחלק.

זה החילוק בין זורק כלי לזורק חץ, כן?

ככה אומר הגוצ'ובר, לפי זה...

כלומר, לא רק שלחתי,

טמנתי, כשאני זורק את הכלי, אז טמנתי בכלי את השבירה.

כשאני לקחתי כוס וזרקתי אותו באוויר,

אז אני עשיתי בכוס כבר טמונה בו השבירה. עוד כמה דקות הכלי הזה נשבר.

כשאני זורק חץ, לא טמנתי בכלי את השבירה.

עשיתי דבר חיצוני שישבור, אבל לא בכלי עצמו עשיתי את השבירה.

ממילא, כיוון שאני טומן בכלי, כשאני זורק אותו, אז כבר הרגע שזרקתי אותו, כבר טמון הרגע של השבירה, עוד מעט הוא נשבר,

אז כבר מהרגע הוא נקרא שבור.

ככה, מהרגע שאתה זורק אותו באוויר, הוא נקרא שבור, כי כבר טמון בו עצמו את השבירה.

אתם יודעים, בזה יש יישוב נפלא לשאלה מאוד מעניינת

במגילת אסתר, מה כתוב אצל המן?

מה היה אצל המן? אבל וכפוי ראש, נכון? כתוב המן היה אבל וכפוי ראש.

למה הוא היה אבל?

למה הוא היה אבל?

מה חז״ל אומרים?

המן היה אבל, למה?

כי אשתו, הבת שלו הרי זרקה עליו.

כשהוא הלך עם מרדכי, אז הבת שלו חשבה שמי שהולך

למטה זה מרדכי,

ומי שהיה לעשות זה אבא שלה.

אז היא אמרה, אנחנו נעתק את הדמושות למרדכי.

היא לקחה את כל המי שופכין שהיה להם בבית, מי שופכין,

כן?

כל הג'ורה בקיצור,

והיא אמרה, אני אשפוך על מרדכי.

ובסוף, מי היא שפכה את זה? על אבא שלה.

אז היא ראתה שזה על אבא שלה,

פחדה, נבעלה, קפצה מהגג.

אז אומרים חז״ל, זה נקרא אבל וכפוי ראש. הוא היה אבל על מי?

על הבת שלו,

וכפוי ראש על המשלוח מנות שהיא שלחה לו.

הוא היה כפוי ראש, נכון?

שלחה לו משלוח מנות של ג'ורה, כן?

אז הוא היה כפוי ראש.

שאלה פה, איך זה? אבל איך כתוב הפסוק? כתוב הפסוק, קודם כל,

אבל, ואחרי זה כפוי ראש.

מה היה צריך להיות כתוב קודם, רבותיי?

כפוי ראש, ואחרי זה אבל, יפה.

קודם כל, חפוי ראש.

קודם כל, היא קיבלת את המשלוח של ג'ורה, ואז היא ראתה את זה אבא שלה, אוי וואי, היא קפצה.

זו שאלה בפשט, זו שאלה חזקה, כן?

מה זה אבל וחפוי ראש? חפוי ראש קודם כל, ואחרי זה אבל.

אבל לפי הצופנת פענח התשובה היא נפלאה. אני הוצאתי ספר על מגילת אסתר,

שם אני אומר ארבע תשובות על השאלה הזאת. אני כותב שם בספר שלי על מגילת אסתר ארבע תשובות על השאלה הזאת.

אבל תשובה לפי הצופנת פענח, אני אגיד לכם, לפי מה שאנחנו מדברים, מה שקשור אלינו, מה? גוטשובר זה המחבר.

והספר שיש לו זה צופנת פענח.

שתבינו, הגוצ'ובר שאני מדבר עליו,

הוא היה עילוי אדיר.

הוא היה כותב,

כל הספרים שלו, החידושים שלו זה,

הוא לא שואל שאלה כמו שאנחנו שואלים, כתוב פה ככה, ואיך זה מסתדר עם הגמרא, כך וכך, הוא כותב,

אין במסכת זה, דף זה וזה,

ואין במסכת זה וזה, דף זה וזה,

וצריך עיון. הוא לא אומר לך מה השאלה.

תראה בגמרא בדף זה, תראה בגמרא בדף שם, והתחיל לחשבן על מה הוא מתכוון.

הכל אצלו בקיצור, היה גאון הגאונים.

יש, אתם יודעים שיש ספר של רב אהרון קוטלר.

רב אהרון קוטלר, יש לו אחד הקונטרסים הכי חזקים שלו, זה הקשים, זה על זיקת ייבום, במסכת דבמות, זו מסכת קשה, ויש זיקת ייבום, זה נושא מאוד מאוד קשה.

ורב אהרון קוטלר היה גאון הגאונים, היה ראש איבה בחוץ לארץ, כן?

ורב אהרון קוטלר עשה עם כל, פעם הוא הלך, אמרו לו שהגוטשובר ברכבת, הוא נסע ברכבת,

אז אמרו לו שהגוטשובר פה.

אז הוא היה אברך אז מיוחד עוד,

הרב רון קוטלר, הוא אמר, אני הולך לדבר איתו על זיקת איבום, על הנושא הזה שהיום מסתבכים להבין מה הוא מתכוון בכל הקונטרסט שלו,

של זיקת איבום, שזה דברים קשים.

הוא הלך והרצה את זה לגוטשובר,

דיבר איתו את הכול.

אחרי זה, אחרי שהוא גמר,

שאלו את הגוטשובר מה הוא אומר על האברך הזה.

אז הוא אמר, בעל הבית טוב.

גוטשובר זה היה משהו, אי אפשר להבין, הגאונות שלו.

אז הגוטשובר אמרנו את היסוד הזה קודם, נכון? אז לפי הגוטשובר, רבותיי, בואו נחזור אלינו,

אז יש ליישב את השאלה הזאת, היא פשוט.

היא לקחה את המים וזרקה קודם, נכון, כמו על אבא שלה.

אבל לפני שהמים הגיעו לאבא שלה,

היא פתאום קולטת שזה אבא שלה.

אז היא מייד קפצה.

נכון שהמים, יפה מאוד, נכון שהמים הגיעו, טוב מאוד הוא אומר,

נכון שהמים הגיעו,

נכון שהמים הגיעו לפני שהיא מתה,

אבל כיוון שהיא באוויר ברגע הראשון,

אז טמון בה המיתה,

אז היא כבר נקראת מתה מישהי ברגע הראשון באוויר.

לכן הפסוק אומר אבל וחפוי ראש, כי הרי הקודשאובר אמר לנו יסוד,

אמר לנו יסוד הקודשאובר שלמה בכלי,

למה בכלי הדין הוא שמה?

שאם אני זורק כלי,

אז ברגע הראשון של הכלי כבר אני חייב, אפילו שמישהו אחר שבר אותו,

זה לא יעזור,

אני חייב,

כי כשזרקתי את הכלי טמנתי בו את השבירה. כמו שאמרת יוסף, מצוין, כשאני זורק כלי,

אז אמרנו ליוסף שזה נקרא, טמון בו השבירה.

אז אותו דבר גם פה, יש הבדל.

לכן ברגע הראשון שהיא הייתה באוויר כבר נקראת מתה, כי טמון בה המיתה.

אז לא אכפת לי שאחרי זה המים הגיעו ראשונים,

אבל כיוון שלגבי המיתה זה טמון ברגע הראשון שהיא באוויר,

ומים זה לא כשיר טמון,מים זה רק שיגיעו אליו במקרה שהוא חפוי ראש.

אז מצוין הפסוק, אבל וחפוי ראש.

ואני אגיד לכם עוד הסבר, מה ההבדל בלחלק בין תוספות, בין שתי המקרים.

עוד הסבר שחשבנו פעם לחלק

בין זורק כלי לזורק חץ, מה שתוספות מדבר.

מה זה כלי, רבותיי? מי יכול להגיד לי מה זה כלי? מה המהות של כלי?

מה זה כלי?

מה?

מה זה כל דבר?

מה המהות של כלי?

מה ההגדרה של כלי?

מה הוא ישימוש?

או,

יפה מאוד, מה השם?

רבי משה, טוב מאוד אתה אומר.

אומר רבי משה, כלי זה השימושים שלו.

מה זה המושג של כלי? שאני משתמש בו.

כל כלי זה השימושים שלו.

אם ככה, רבותיי, אז אני אומר תשובה פשוטה.

כשאני זורק כלי מראש הגג,

אז ברגע שזרקתי, איבדתי את השימושים, אי אפשר כבר להשתמש בו, הוא באוויר.

אז איבדתי את השימושים שלו.

ולכן בזורק כלי זה שזרקת כלי חייב,

כי ברגע שזרקת אותו,

הפקעת ממנו שם כלי,

כי השם כלי זה השימושים שלי בכלי.

אבל כשאני זורק חץ על כלי או יורא כדור או אבן,

כל זמן שהכדור לא הגיע, הכלי עומד במקומו, אני יכול להשתמש בו, אני יכול לעשות לו מה שאני רוצה.

אז עוד לא נפקע השם כלי ממנו,

כי הכלי הזה הוא עוד ראוי לשימושים שלו.

אז זה החילוק, אני אומר, עוד חילוק,

בין זורק כלי לזורק חץ.

שבזורק כלי אני איבדתי את השימושים של הכלי ברגע שזרקתי אותו,

אבל בזורק חטא זה לא ככה.

מובן?

אז זה עוד חילוק שיש לנו. עכשיו יש פה מחלוקת גדולה בראשונים, רבותיי,

על זה צריכים לדעת את זה.

שיטת רשי אמרנו,

כן, במקרה שלנו,

שזה שזרק כלי מראש,

ובא מישהו אחר ושבר אותו,

אז מה אנחנו אומרים?

שזה ששבר אותו,

הדין הוא שמה?

זה ששבר הוא פטור.

למה?

כי זה שזרק את הכלי הוא חייב, נכון?

עכשיו,

כן, זה שזרק את הכלי חייב, כי הוא זרק את הכלי,

אז הוא, כמו שהגמרא אומרת, זה שזרק את הכלי הוא חייב. זה שבא ושבר אותו אחרי זה,

מה הוא עשה פה?

מנה, טבירה, טבר.

פה הגמרא הרי השתפקה בזה,

ופה הגמרא אצלנו בהתחלה אמרה,

בסוגיה שלנו,

זורק לי מראש רגע גובה אחר ושברו במקל.

אז הגמרא אומרת שבדין הוא שמי שזרק חייב,

והגמרא אומרת שלפי רבא מבא יעלה,

לפי רבא, למד אמר על זה זה פשוט,

ולרוב יש הבדל בין רבא לרב, ולזה זה מבא יעלה, ולהוא זה ספק, נכון?

פה אני רוצה לשאול אתכם שאלה מאוד מאוד מעניינת.

נתחיל, למשל, בדין הזה,

שאם אני זורק חץ,

הרי ודאי שהחץ יפגע בזה והוא ישבור את הכלי,

נכון?

זה ודאי שהוא יפגע בזה וישבור את הכלי.

מה אתה אומר? זה שבא אחרי זה ושבר את זה,

מה הדין שלו?

הוא חייב,

נכון?

לכאורה,

זה ששבר את זה, למה הוא חייב?

הרי כיוון שזה ודאי יישבר,

אז שואל הרמב״ן אפילו, הרמב״ן שואל,

זה נקרא כלי שאבוד ממנו ואבוד מכל העולם.

האדם שהלך לו הכלי בים, סחב את זה הים,

אז כל מי שלוקח את זה יכול לקחת את זה. למה? כי זה אבוד ממך ומכל העולם.

ברגע שהכלי הזה,

זרקו עליו חטא, אז הוא אבוד ממך.

אז ממילא אם הוא אבוד ממך, הוא ודאי יישבר, אז אתה צודק,

כמו החילוקים שהבאנו, אבל עדיין יש את הבעיה,

הרי זה אבוד ממך.

אם זה אבוד ממך,

אז זה כבר אדם, ממנה יוצא ממך אוטומטית, כמו זותו של ים. אם בא הים ולקח לי כלי,

אז הדין הוא שמי שלא מוצא את הכלי הזה, לוקח אותו לשלו.

המציל, זה משנה במציאה דף כד, אתם יודעים.

המציל מן הדוב, מן הארי ומן הברדלס, ומי זותו של ים?

קנה.

אם, למשל, בא אריה,

כן? בא אריה, תפס איזה בהמה,

בא בן אדם ונלחם והוציא את הבהמה מהפה של האריה, היא שלו,

אפילו שהבהמה היא של מישהו אחר,

ואפילו שהבן אדם עוד יצעק, אני לא מתייאש,

לא יעזור לו, הגמרא אומרת.

זו סוגיה מפורשת.

המציל מן הדוב, מן הארי ומן הברדלס,

מה הדין, אחד שמציל מהם? קנה את החפץ.

כי זה אבוד ממך ומכולם. אז עכשיו, מה שאני הצגתי, אני קניתי את זה.

דרך אגב, בגמרא הזאת,

אני חושב שזה החידום מסביר, החידום עומד על זה.

יש הרי שאלה מאוד מאוד גדולה.

הרי כתוב שנחלקו יעקב ועשו, הגמרא אומרת, בשני עולמות, עולם הזה ועולם הבא.

כבר בבטן אימם הם נחלקו יעקב ועשו.

יעקב אמר שהוא לוקח את מה?

את העולם הבא, את התורה.

ועשו אמר, אני לוקח את העולם הזה.

אז גם הגמרא אומרת, כן? שהם נחלקו בזה. יעקב אמר, אני לוקח את העולם הבא, שזה תורה, אני לוקח את התורה, והוא אמר לעשו, אתה תיקח את העולם הזה.

השאלה היא איך אנחנו יכולים לאכול, זה כשעומדים המפרשים.

איך אנחנו אוכלים ושותים בעולם הזה?

הרי זה שייך לעשו, זה היה בחלוקה.

העולם הזה שייך למי? לעשו!

אז איך אנחנו אוכלים ושותים בעולם הזה?

הוא נותן לנו את זה בשביל שאנחנו נחזיר על הרבות.

מי לא? הוא לא נותן לך. איפה הוא נותן לך?

הוא מצבוי של תמות, תרד מה איש. מעלים נותנים לנו משהו היום. עשו נותן לנו משהו, רק מחפש להרוג אותנו.

אז אומר החידא,

פשוט איך מותר לנו לאכול ולשתות? אומר החידא, על פי הגמרא שאני אומר לכם במציע,

הרי כתוב, הגמרא אומרת על הפסוק, הילולא בריתי יומם ולילה,

חוקות שמיים וארץ לא שמתי.

מה זה הילולא בריתי יומם ולילה?

אם לא היה בריתי זה תורה, אם לא הייתה תורה שעם ישראל לומדים יום ולילה,

אז חוקות שמיים וארץ לא שמתי. כלומר,

כתוב בחז״ל שאם העולם מפסיק רגע מלימוד תורה,

העולם נהפך לתוהו ובוהו.

רגע אחד שאין לימוד בעולם, אז העולם נהפך לתוהו ובוהו.

לכן השם עשה בצורה כזאת את העולם,

ברא את זה, בטבע, שהכדור מסתובב וכולי, שכשפה לילה,

אז בחוץ לארץ יום. למה? כי כשפה יושנים, שם ילמדו תורה.

שאף רגע בעולם לא יהיה הפסק של תורה.

אבל אם יש רגע אחד בבריאה שמפסיק ללמוד תורה,

אז העולם נהפך למה?

לתוהו ובוהו.

כן?

אם יש רגע אחד בלי תורה בבריאה, העולם נהפך לתוהו ובוהו.

אז היום שאנחנו פה בשיעור לומדים תורה,

כשיהודי בא ולומד תורה, מה הוא עושה?

הוא מציל את העולם שמה?

שלא ייחרב.

שלא יהיה טוב עבור. שלא יהיה טוב עבור, שלא ייחרב.

אז אם אני מציל את העולם שלא ייחרב,

אז שימו לב איזה יופי, אומר הרידור.

אז זה נקרא מציל מן האריה ומן הברדלס.

בלעדינו העולם היה נחרב,

ועל ידי שאנחנו לומדים תורה אנחנו מקיימים את העולם.

זה נקרא מציל מן האריה ומן הדוב ומן הברדלס.

אז מי שמציל את זה מהם הוא קנה, נכון?

כמו שאמרנו, שאחד שמציל מהאריה, מהפה של האריה את הכבש, אז הוא קנה את הכבש הזה, אפילו שזה של מישהו. למה? כי זה אבוד מכל העולם. אז אתה, על ידי שהצלת את זה, קנית את זה.

אז אנחנו, כשאנחנו לומדים תורה, אילולי התורה שלנו, העולם היה נחרב.

אז על ידי שאנחנו לומדים תורה, אנחנו מצילים את העולם.

אז לכן אנחנו קונים את מה שיש בעולם, לכן מותר לנו לאכול, מותר לנו לשתות והכול.

ככה אומר החידה.

לכן, על פי הגמרא, במאה המציאה, מציא מן הדוב ומן הארי,

כיוון שזה היה אבוד בלי שהצלת,

ועל ידי שהצלת זה נשאר לא אבוד, אז אתה קונה את זה.

אז אנחנו גם, בלי הלימוד שלנו העולם היה אבוד, כי רגע בלי תורה העולם נחרב.

על ידי שאנחנו לומדים תורה, אנחנו מקיימים את העולם.

לכן אנחנו יכולים לקנות את הדברים, מותר לנו לאכול ולשתות.

אפילו שזה בחלוקה היה של עשיו ולא של יעקב.

בעצם עשיו הפסיד גם את כל העולם הזה. כן,

כי אנחנו מצביעים לו את העולם.

מכל מקום, למה הבאנו את כל זה? אנחנו פה אוחזים ברמב״ן.

אז הרמב״ן שואל שאלה עצומה.

הרי כיוון, שואל הרמב״ן,

שוודאי זה יישבר,

אז זה אבוד ממך, אז למה זה שבא אחרי זה ושבר את זה עם המקל, הוא חייב?

בזורק חץ או בזורק אבן, זה ששבר את זה לפני שהאבין הגיעה, הוא חייב? למה?

הרי בלי שהייתי שובר, גם החץ שלו הייתה פוגעת, ובינקו הייתה שוברת את זה.

אז זה כבר אבוד.

אז אם זה כבר אבוד,

ממנו ומכל אדם, אז למה, מה ההבדל? ככה שואל הרמב״ן. איך היה יכול להציל?

מה להציל? איך היה יכול להציל? לא אי אפשר להציל, ודאי יישבר.

אומר הרב מבריסק,

אומר הרב מבריסק, זה לא נקרא אבוד, למה?

אבוד זה כמו שבא המים ולקחו את זה, בא האריה ואוכל את זה.

אבל פה, גם אם הוא ישבור את זה,

על השברים של הכלי יישארו לי.

מה הבא? בן אדם בא, אתה אומר, בלי, גם הוא זרק חץ,

וגם אם החץ זה היה שובר את זה.

אבל השברים של הכלי היו נשארים לי.

אז זה לא נקרא אבוד, אומר הרב מבריסק. אבוד שהכל היה אבוד ממך.

אבל פה הרי השברים של הכלי היו נשארים לי.

אז יש סיבה שזה לא נקרא כבר אבוד. כי גם אם הוא היה שובר את זה החץ,

אבל כל השברים של הכלי היו נשארים לי פה במקום.

אז זה לא נקרא אבוד. אבוד זה כמו, בא, מה הם לקחו את זה? אין לי כלי, זה אבוד ממני לגמרי.

בא, אהיה, טורף לך איזה תרנגול, מחסל אותו, לא נשאר לך כלום.

כן?

וממילא, זה נקרא אבות. ככה אומר הרב מבריסקי. יש פה עוד כמה תשובות, זה נושא מאוד מאוד ארוך.

יש פה קצות החושן חשוב,

אבל אנחנו לא בשיעור עיון.

זה נושא מאוד מאוד ארוך, שאפשר לדבר עליו עוד 4-5 שיעורים לפחות בנושא הזה, זה נושא מאוד מאוד ארוך ועמוק.

אבל אנחנו צריכים להתקדם.

אומרת הגמרא,

מתי אנחנו צריכים לסיים?

אומרת הגמרא

לרבא פשיטלה, לרוב מבאיילה. לרבא, שרבא אמר שזורק לי מראש הגג ובא מישהו אחר ושבר אותו.

אז מי חייב? זה שזרק את הכלי.

אז אמרנו שרואים מפה שהולכים בתר מעיקרא, בתר הזריקה, בזורק כלי, לא בזורק חץ.

על זה הגמרא דיברה, זורק חץ, רק תוספות הבאנו.

אבל הגמרא דיברה על זורק כלי.

אז לרבא אומרת הגמרא, פשיטלה שאחד שזורק, מה?

אחד שזורק כלי.

אז לרבא פשוט לא הדין שמי שזרק חייב. אז רואים שהולכים בתר מעיקרא או בתר דבר מנה?

בתר מעיקרא, כי זה שזרק חייב.

אז לרבא פשיטלה,

ולרובע מבאיילא, אבל לפי רובע,

רובע זה באמת מבאיילא, יש לו ספק בזה,

כי רובע מסתפק, אם דרכתי על כלי והוא התגלגל למקום אחר ונשבר שם,

אז רבא מסתפק, האם בתר מעיקר האזלינן,

בתר ההתחלה של הכלי וזה נקרע גופו ומשלם נזק שלם,

או בתר טבר מנה, איפה שזה הגיע בסוף ושם זה נשבר,

אז לפי רבא אומר, אז הגמרא אומרת אין הכי נמי,

רב אחד פשוט, לא,

רבא זה, יש לנו את רבא זה עם א' ויש לנו את רבא זה עם א'.

אז מי שאמר שזורק לי זה רבא עם א',

אז לרבא באמת פשוט, או שהולכים בתר מעיקרא,

אז באמת לפי רבא יש, אם אחד דרס על כלי והוא התגלגל למקום אחר ונשבר שם, כמה ישלם?

מה אתם אומרים? לפי רבא עם א', שהוא אומר שזורק לי,

אז יש לזה רק חייב, כלומר אנחנו הולכים בתר מעיקרא,

בתר ההתחלה, נכון?

אז אם הולכים בתר ההתחלה,

אז לפי רבא, אם דרס במעל דרסה על כלי,

והתגלגל למקום אחר, ורק שם הוא נשבר.

מה, כמה הוא משלם, נזק שלם או חצי נזק?

למה חצי? נזק שלם. אם הולכים בתר מאיקרא,

בתר ההתחלה, זה נקרא גופו.

אז משלם נזק שלם.

אז לפי רבא יצא שמשלם נזק שלם,

אבל לפי רוב, והוא מסתפק בזה.

האם הולכים בתר מאיקרא או בתר תבר מנה?

זה הספק היו הולכים בתר ההתחלה או בתר תבר מנה?

יש, סתם נסיים בנקודה,

יש נידון לגבי אשתו של לוט.

היא נהפכה לנציב מלח,

כן?

השאלה היא, יש נידון שרוצים להגיד האם היא מטמאת או לא.

אז כתוב בפוסקים שוודאי לא מטמאת, כי מת מטמאת,

והיא גוש מלח, היא לא מת.

השאלה היא שכתוב בגמרא בעבודה זרה, דף מ״ז,

שאיסורי הנאה אי אפשר לשנות אותם.

נראה לי, אם איסורי הנאה אי אפשר לשנות אותם,

אז הרי בהתחלה כל מת הוא נקרא איסורי הנאה, בן יהודי ובן גוי.

מת אסור ליהנות מבשר של מת, כן?

זה איסורי הנאה.

אסור ליהנות מבשר של מת, מבשר של מת.

כל דבר של מת אסור ליהנות, זה איסורי הנאה, אסור ליהנות מזה.

אז השאלה היא, הרי היא מתה, אחרי שהיא נהפכה נציב מלח.

אז מה זה משנה?

הרי כיוון שהיא מתה, אז היא הייתה איסורי הנאה, ואי אפשר לשנות איסורי הנאה.

ואם אי אפשר לשנות איסורי הנאה,

כיוון שאי אפשר לשנות איסורי הנאה,

אז מה יעזור? אז למה זה לא מטמא באמת? למה היא לא מטמאת?

אז מתרץ האוהל

בקובץ שאוהל תורה כמדומה.

זה, מתרץ שמה, שלא, היא לא מתה ונהפכה לגוש מלח,

היא מיד נהפכה לגוש מלח.

ככה רצית להגיד, אה? היא לא מתה ונהפכה לגוש מלח.

אם מתה, אז זה איסורי הנאה, ואחרי זה נהפכה לגוש מלח, אז זה בעיה.

היא מיד נהפכה, איך שהיא, מה היה הסיפור איתה, הרי?

שהיא לא אמרה לשכנים, היא לא רצתה להביא לשכנים מהאוכל, כן? אז זה אתה התכוונת לתרץ, לא?

שהיא לא מתה ואחרי זה נהפכה לגוש מלח, אלא היא מיד נהפכה לגוש מלח.

אבל מה לעשות שבאבן עזרא כתוב שהיא מתה ואחרי זה נהפכה לגוש מלח.

אז לפי אבן עזרא חוזרת הקושייה.

לפי אבן עזרא, כיוון שהיא מתה ואחרי זה היא נהפכה לגוש מלח,

אז ממילא כשהיא מתה היא מתה מה?

ואם היא מתה מה כשהיא מתה,

אז אחרי זה כשהיא נהפכה לגוש מלח, מה זה יעזור? איסורי הנאה, לא מה?

לא,

איסורי הנאה אי אפשר לשנות אותם.

זה הגמרא בעבודה, זה רמ״ז,

שדבר שאיסר המנאה לא יעזור בו שינוי,

הוא נשאר איסורי הנאה.

איסור הנאה לא עושים בו שינוי, אחרי שהוא נאסר אז זה נהיה אסור.

אז באמת רוצים לפתות את זה בסוגיה שלנו, האם הולכים בתר מעיקרא או בתר טבר מנאה?

אם הולכים בתר מעיקרא, בתר ההתחלה, אז היא הייתה מתה, קודם מתה לפי אבן עזרא,

אז היא צריכה לטמות.

אבל אם היא לא הולכת בתר מעיקרא,

אלא בתר טבר מנאה, בתר עכשיו, עכשיו זה גוש מלח, מה זה קשור, מה שזה היה פעם.

היום זה גוש מלח, ואם זה גוש מלח,

אז הולכים בתר טבר מנאה, אז היא לא מתמאת.

זה תלוי בסוגיה שלנו,

האם הולכים בתר מעיקרא או בתר טבר מנאה.

ולסיים במה שדיברנו, בנושא הזה של מת, שדיברנו בייסורי הנאה,

זה צריכים לדעת, דבר אחד, יסוד מאוד מאוד חשוב, כל איסורי הנאה,

הרי

איסורי ענה יש דין שאנחנו צריכים לעשות,

למשל, חמץ, צריך לשרוף אותו.

זה איסורי ענה בפסח, צריך לשרוף אותו.

כל איסורי ענה אנחנו צריכים לעשות את הדבר שלהם.

יש הלכה שכל דבר שנעשית מצוותו הוא מותר, איפה שזה ממצווה.

למשל,

בחמץ, אם שרפתי את החמץ כבר,

אז ההפך שלו מותר. למה? כי נעשית מצוותו, נכון?

כן? כל דבר שנעשה מצוותו כבר נהיה מותר.

אז השאלה היא, לכאורה, מת כשהוא נפטר,

אז אני שואל את זה על חלקת יואב כבר בתשובה,

מה הדין? אחרי שמת נפטר הוא אסור בהנאה, אבל קברתי אותו.

אחרי שקברתי אותו, אז נעשית מצוותו.

אם כן, למה אחרי שקברתי אותו לא יהיה מותר?

אם הוא יתגלה,

הדין הוא שחייב בעל אחת לחצות אותו עוד פעם.

למה?

למה לא יהיה פה את הדין שנעשית מצוותו?

טוב, אז זה לא כל כך קשור לנושא שלנו.

אני מעריך על זה בספר שלי על כריתות,

משנת שלמה על כריתות.

אנחנו מעריך בזה הרבה הרבה הרבה תשובות שם והרבה פלפול בכל הנושא הזה של נעשית מצוותו.

בארוכה מי שיוצא יכול להסתכל שם, במסכת כריתוד במשנת שלמה.

אני מעריך בהרבה הרבה ביאורים איך לבאר את זה, הרי לכאורה נעשית מצוותו.

אז מה הפשט באמת?

באמת שהוא מת נעשית מצוותו, אז יהיה מותר לכאורה להשתמש בו.

אז זה שאנחנו מעריכים בכמה וכמה תשובות בארוכה.

רבי חננה בן הקשה אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות ישראל ולפיכך נכבה להם תורה ומצוות שנאמר,