אוהב תורה לא ישבע תורה | הרב שלמה רביבו

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אתמול הזכרנו בסוף את דברי חז״ל, יש לו מנה, רוצה 200,

יש לו 200,

רוצה 400.

מה ההמשך?

ואין אדם מת

וחצי תאוותו בידו.

יש שאלה מאוד מעניינת של המערם שיף,

נמצא בדרושים נחמדים, במסכת חולין.

המערם שיף שואל שאלה קשה מאוד.

שואל המערם שיף, כתוב, יש לו מנה,

רוצה 200. אז כמה הוא רוצה?

יש לו מנה, רוצה 200. כן?

אז אם הוא מת, זה נקרא שיש לו חצי תאווה או אין לו חצי תאווה?

למה לא? יש לו מנה והוא רוצה 200. למה? יש לו מנה, רוצה 200. יש לו 200,

רוצה 400. הוא רוצה עוד 200. אז אם יש לו מנה, רוצה 200. שואל אמר אמשיך בדרושים נחמדים,

אז מה זה ואין אדם מת וחצית אהבתו בידו?

כן, חצית אהבתו בידו,

כי יש לו מנה, רוצה 200. בסדר, אז אם הוא מת, יש לו חצית אהבה, זה בדיוק חצית אהבתו.

ככה שואל אמר אמשיך, וזו שאלה יפה מאוד.

כולם אומרים את זה, אבל לא מתבוננים,

לא מתבוננים בדברים.

יש לו מנה, רוצה 200. ואין אדם מת, וחצית אהבתו בידו.

למה אין? כן, חצית אהבתו בדיוק בידו.

אז ליישב את זה,

המערם שיף עצמו אומר תשובה, אבל היא תשובה קצת קשה.

מה שמע במילים של המערם שיף, שהוא אומר,

יש לו מנה,

הרב אברהם, אנחנו שואלים פה שאלה של המערם שיף, הוא שואל,

כתוב יש לו מנה,

רוצה 200. ואין אדם מת,

וחצית אהבתו. למה וחצית? יש. עוד זמן.

ככה אתה אומר גם.

אז אתם מנסים להגיד, אתה והוא, כמו שאמר רם שיף, מנסה לומר בדוחק,

יש לו מנה, רוצה עוד 200. אבל אי אפשר להגיד ככה, רבותיי. כי איך כתוב?

יש לו מנה, מבקש לעשותו 200. איך?

בחזל הזה כתוב,

יש לו מנה, מבקש לעשותו 200.

בקהלת רבה, כן?

אז יש לו מנה, רוצה לעשותו 200. אז מה שאתה מנה, הוא רוצה לעשות 200. לא עוד 200, כמו שאתם אומרים.

ואולי יקל לך משהו במרמשיף, אבל זה קשה.

לא, אי אפשר להגיד ככה, איך מחלוקת?

אז זו שאלה.

אז השאלה היא, לכאורה, מה הפשט, כן?

אז אנחנו ניישב את זה בעזרת השם.

אני רוצה להקדים לכם עוד שאלה,

שלשאלה השנייה שאל אותי פעם מרן הרב שטיינמן.

הוא שאל אותי איך זה כתוב בגמרא,

ונתנתם לכם ברכה עד בלי די.

עד שיפלו, עד שיבלו שפתותיכם מלומר די. כבר אדם אגיד, מספיק, די, ברוך השם, יש יותר מדי.

הוא אמר לי, איך זה יכול להיות? הוא שאל אותי פעם.

הרי יש לו מנה, רוצה 200, אז אף פעם לא יגידו די. כמה שיש, ירצו עוד?

אז איך כתוב?

ונתתי לכם ברכה עד בלי די, עד שיבלו שפתותיכם מלומר די.

אז אני בזמנו אמרתי לו,

אולי הכוונה היא פה על גשמים.

ונתתי לכם ברכה עד בלי די, שיהיה הרבה גשמים עד שזה מספיק, לא צריך יותר, כי זה רק יכול להרוס.

אז הוא אמר לי, מרן הרב שטיינמן אמר לי,

תראה את הגמרא בברכות, מה תענה על הגמרא שם, בדף כב,

שם כתוב, השפעתי עליכם כסף וזהב עד שתאמרו די.

אז רואים שזה גם הולך על כסף וזהב?

אז הוא אמר לי, אז שם זה לא יסתדר.

אמרתי לו, נו, אז מה הוא ראשי ועונה על השאלה?

אז הרב שטיינמן אמר תשובה.

הוא אמר לי שהתשובה, הוא חושב,

שיש לו מנה, הוא רוצה 200,

הפשט הוא, סליחה,

הוא אמר לי תשובה על השאלה שעד שיפלו שפתותיכם מלומר די,

כן, מה הפשט בזה?

הוא אמר לי, זה רק ברגע הראשון.

הוא אמר לי, דוגמה, אדם הרוויח מפעל הפיס.

הרוויח סכום עתק.

אז ביומיים הראשונים הוא רגוע, הוא מבסוט.

עד שהוא מתעשת עם כל הכסף והכול, ואז פתאום הראש שלו, רגע, מה זה?

הוא רוצה עוד ועוד ועוד ועוד ועוד.

אבל ברגע הראשון, בימים הראשונים, הוא רגוע, הוא מבסוט, עוד בעננים.

אחרי זה הוא מתעשת, ואז מתחיל המרוץ אחרי.

ככה הוא אמר לי, אז רק בהתחלה.

ואני שאלתי אותו אם ככה הראשי ו... אז זה נקרא ברכה?

נתתי לכם ברכה עד בלידיי, שרק יומיים, ואחרי זה אדם עוד פעם יתחיל לרדוף אחרי זה?

אבל ככה מרן הרב שטימא נוחל, שזה הפשט.

שיש לו מלא...

שנתתי לכם ברכה עד בלידיי,

הפשט הוא רק ברגע הראשון זה. אחרי זה כבר אדם רוצה יותר.

אבל אני רוצה ליישב את שתי השאלות ששאלתי אתכם, גם השאלה של המהרם שיף,

וגם את השאלה של מרן הרב שטימא, שהוא שאל אותנו.

ליישב את זה בדרך אחרת.

ואולי אני אקדים עוד שאלה, שאת הכל אנחנו ניישב ביסוד שאני אגיד לכם בעזרת השם,

וזה יתרץ את הכל כחוט השני.

מה בליל שבת,

כשאבא חוזר מבית הכנסת,

מה הוא מברך את הילדים שלו?

אה, חזק, תקנו לנו מטבע ברכה, יש שמחה אלוקים כאפרים וכמנשה. וזה מטבע לכל כלל ישראל.

כל אבא אוהב את הבן שלו,

וזו הברכה שתקנו לכל אבא שיברך את הבן שלו.

יש בברכה הזאת המון המון המון, אנחנו אומרים את זה בלי להבין.

אבל יש שמחה אלוקים כאפרים וכמנשה.

רגע, רגע, רגע. היה מנשה יותר גדול, נכון?

ואנחנו מקדימים את מי את אפרים.

למה מקדימים את אפרים?

אז בתרגום כתוב, כי מאפרים יצא מלאכים,

וממנשה רק שופטים.

ברש״י כתוב,

אפרים גדול, למה גם?

כי מאפרים יצא יהושע,

נכון?

כי מאפרים יצא יהושע,

וממנשה יצא רק גדעון,

שאומנם גם הוא, אבל הוא פחות, העמיד שמש בגבעון, אבל

יש הבדלי יחסים. זה יהושע, זה רק גדעון.

אז בקיצור,

לפי התרגום ולפי רש״י,

אפרים היה יותר גדול, יצאו מן המלאכים,

הוא יותר מוצלח, יותר הכול.

כן? גם מנשה בסדר,

אבל אולם אחיו הקטון, איך יוסף אומר לו?

יעקב אומר ליוסף, אולם אחיו הקטון יגדל ממנו.

הוא אומר, אז גם מנשה בסדר, אבל אפרים יותר גדול.

נו, אז אני שאלתי שאלה מאוד פשוטה.

שאלתי הרבה את השאלה הזאת.

שאלתי, אז מה הברכה הזאת? יש שמחה כאפרים וכמנשה?

אם אפרים הוא יותר גדול,

אז מספיק שאני אומר, יש שמחה כאפרים.

מנשה הוא פחות ממנו, אז מנשה בכלל מתי ימנה?

כמו שאני אתן לכם דוגמה.

אני מברך אותך, יעקב, שתדע את כל השס.

ואחרי זה אני אומר לך, תגיד אמן.

שתדע את כל השס. ואחרי זה אני אומר לך שתדע גם את מסכת שבת.

אם אתה יודע את כל השס,

אז זה כולל מסכת שבת.

אם אני מברך אותך שתהיה כאפרים, שאפרים זה הגדול,

שהוא גדול ממלכים ויהושע והוא עשי,

אז מה זה כמנשה?

הקטן כבר כלול בגדול, בכלל מתי ימנה?

יהיה לך אלף דולר, יהיה לך מאה דולר. מאה, כתוב באלף.

מה זה?

אתם שומעים את השאלה?

אז את השאלה הזאת שאלתי גם,

אחד מהאנשים ששאלתי אותה, שאלתי את מרן הרב שטיימן.

שאלתי אותי, יש איתו קביעות בשבתות,

בצהריים, בשבתות, אז שאלתי אותו את השאלה הזאת.

אז הוא אמר לי, קצת מעניין,

הוא אמר לי, שמחה כאפרים,

ואם לא אלך, לפחות כמו מנשה.

ככה הוא אמר לי.

טוב,

אחרי זה פגשתי את נשיא של הישיבה שלנו, מי שמחזיק לי את הישיבה, אדם מאוד מיוחד.

רב דוד חנניה פינטו שליטה,

ממש בן אדם מיוחד.

שאלתי אותו את השאלה גם, מה הוא אומר?

אז הוא אמר לי גם רעיון.

הוא אמר לי תשובה כזאת, הוא אמר לי

שהרי יעקב ראה,

יוסף ראה בעצם,

מה שהיה עם האחים.

איך שבגלל שאבא שלו פינק אותו יותר מדי,

אז מה קרה? רצו למכור אותו, להרוג אותו.

כן?

אז הוא אמר לי, אז בעצם היה צריך רק להגיד,

לשמחה כאפרים, כמו שאתה שואל, הוא אומר לי.

אבל אם הוא לא יגיד מנשה,

אז עוד פעם הוא פוגע בין האחים,

ויעקב ראה מה קרה שפינקו מדי בן אחד,

איך הבן השני, איך קינו בו האחים, אז הוא לא רצה ליצור קנאה.

אז לכן הוא אמר, גם כאפרים,

וגם כבנשה.

ככה הוא אמר.

ככה שאין להם כואב.

אבל העלאבים לא קינאים.

כן, אבל הוא אמר, אולי צריך להגיד אותו.

בברכה לא צריך להגיד, אבל כדי שהוא לא ייפגע,

אם לא תזכיר אותו,

ככה שאתה לא מזכיר אותו בכלל, יש פגיעה, אבל כשאתה מזכיר אותו,

רק אחריו, בסדר, לפחות אני גם בברכה.

הוא אדם גם חשוב.

כשמעלה שלא קינאים,

או, יפה.

אז רבותיי, בואו נראה. יש פה כמה הסברים שאפשר להסביר, אבל ככה אמר לי, הוא,

אני רוצה להגיד לכם הסבר חדש

בעסק הזה, הסבר חדש בעניין,

אבל אני אקדים לכם, לפני מה שאני רוצה להסביר,

אני אקדים לכם גמרא,

ועל פי הגמרא הזאת, אני חושב שכל השאלות ששאלנו היום,

אנחנו נתרץ אותן יפה.

יש גמרא במסכת חולין, דף קלט.

הגמרא אומרת, מסכת חולין דף קלט,

אמן מן התורה מניין.

מאיפה אמן מוזכר בתורה?

איזה אמן? אמן הרשע, כן?

אומרת הגמרא,

אמין העץ אשר אמרתי לך לא לאכול,

כשבחושבוך הוא אמר לאדם הראשון, אמין העץ.

אז אמין זה אותו אותיות, איי, מי, נון, אמן מן התורה.

אני לא מבין, רבותיי.

היה יותר מתאים שהגמרא תגיד משהו יותר טוב.

כתוב, כשהיו במדבר ירד להם אמן.

אז זה אותו היגוי גם.

למה הגמרא צריכה להגיד להאמין העץ,

שזה רק אותם מילים?

שיגידו את הפסוק של אמן, על אמן שירד במצרים, במדבר ירד להם מן,

אז אמן, כשכתוב אמן, אמן, כמה פסוקים על אמן,

שיגידו את זה יותר טוב, גם לא רק אותו היגוי,

זה לא רק אותם מילים, גם אותו היגוי.

אז יש ספר יערות דבש

של רב...

של מי?

לא.

רבי יונתן אייבשיץ, גאון רבי יונתן אייבשיץ

הוא היה כבר גאון לי ילד, היה ילד גאון

יש כאלה, אני רק רוצה להגיד לכם מהאמר המוסגר, יש כאלה שיש להם ילדים שובבים

והם נלחצים ומה יהיה

אלה השובבים אחרי זה עושים את זה לתורה וגודלים בתורה

איך פעם אחת אמר

אם לא יזיק לא יועיל, בן שהוא לא מזיק גם לא יועיל, לפעמים זה לא להילחץ משובבים

אחרי זה מכניסים את השובעבות לתורה

הוא רבי יונתן אייבשיץ' היה שובב כשהילד קטן, הוא, הוא

רק סיפור אחד אני אגיד לכם,

כשפעם הוא היה בבית כנסת, הוא היה רץ בבית כנסת עם הילדים, אז תפסו אותו שם, הוא היה מוכשר מאוד, הוא היה מגיל קטן, יודע גמרות

לא שובב בלי לדעת, שובב עם לדעת הרבה גמרות

ופעם הוא רץ בבית כנסת, היה שם כמה תלמידי החיים שלמדו

אז הוא העיף להם את הסטנדר בלי כוונה כשהוא רץ

ורב אחד התלמידי החמים שם קורא לו, אתה לא מתבייש?

אתה רץ פה, יא עז אחד.

הוא אמר לו, אתה העז הראשון שראיתי.

ככה אמר אותו תלמיד חכם שלמד שם, למי?

לרבו יתנאי וישיץ כשהוא היה ילד.

אז רבו יתנאי וישיץ בתור ילד מסתובב עליו,

ואומר לו, אתה העז השני,

עין בית שכג.

כולם, ידעו שהוא פיקח, הלכו, היו מסכת בצה לפתוח מה כתוב שם.

ואז קוראים בגמרא, הגמרא אומרת,

שלושה עזינם,

ישראל עזין שבאומות.

אז הוא אמר לו, אתה אז, אני העז הראשון, בסדר, ישראל עזין שבאומות.

מה ההמשך?

וכלב עז שבחיות.

אתם שומעים?

אז כולם באו, לא יפה, למה עשית אותו? לפחות היית אומר לו את השלישי, שמה תרנגול,

גמרא אומרת,

לא, תרנגול שבעופות, תרנגול עז שבעופות.

אני רוצה לב תרנגול שעז בעופות.

היית אומר לו לפחות,

אומרים, הוא היה שם אותי בקומה שנייה, אני יכולה לעלות דרגה אחת, הוא שם אותי ראשון, אני לא יכול לקפוץ שתי מדרגות.

בתור ילד, רבי יונתן אייביצ' ידע את השס.

מכל מקום, אז רבנו יונתן אייביצ'יץ,

הגאון רבי יונתן אייביצ'יץ בספרו יערות דבש,

כותב רבי יונתן אייביצ'יץ פשט. מה הפשט בפסוק הזה?

אחרי זה ראיתי שגם רבי אהרון קוטלר אומר, זה אותו פשט של רבי אהרון אייביצ'יץ.

אומר רבי יונתן אייביצ'יץ, כשהגמרא שואלת המן מן התורה מנין,

היא לא שואלת איפה כתוב המילים, האותיות האלה.

כשהגמרא שואלת המן מן התורה מנין, הגמרא שואלת איפה מצאנו עיוות כזה בבריאה כמו אצל המן.

המן היו לו, אתם יודעים כמה ילדים היה לו? 210 בנים.

כן?

210 בנים.

וכולם היו מה?

מלכים במדינות, שרים.

היה אדם, משנה למלך, הכי חשוב בכל העולם.

משנה למלך, שני למלך.

היה לו אישה חכמה באמת, זרש, היא הייתה אישה חכמה.

כמו שרואים במגילה, היא אמרה לו, קלטה כל מקום, קלטה בדיוק.

האם נפלת תפול תיפול בפניו? היא קלטה את כל... הייתה אישה מאוד חכמה.

אז יש לו את האישה הכי חכמה כמעט.

יש לו בנים כולה מלכים, שרים.

הוא משנה למלך, זהב וכסף כמו מים.

מה? לא חסר לו כלום, כלום, כלום. הכל מה שיכול להיות לבן אדם לא שייך יותר ממה שהיה לו.

לא שייך כמעט, לא שייך. אפילו לחשוורוש לא היה מה שהיה לו.

הכל היה לו. אתם יודעים מה שזה.

ומה כתוב עליו?

וכאשר הוא רואה את מרדכי שלום קורע ולא משתחווה לו,

איך הוא אומר על זה?

וכל זה איננו שווה לי.

הכל לא שווה. מה כאלה? מה חסר לך?

טיפה כבוד שההוא, מרדכי הזה, לא משתחווה לו.

אבל חביבי, תראה מה יש לך. כל העולם משתחווים. כולם רועדים ממך. אתה רק הולך ברחוב, כולם משתחווים עם כל מה שיש לך. כולם, כל היהודים גם היו משתחווים לו. כולם, חוץ ממרדכי.

מה יש לך? כל העולם מפחד ממך.

יש לך את כל הכסף והזהב, האושר, הכל, הכל, הכל, הכל. מה קרה?

ההוא לא משתחווה לי,

והוא לא סתם היה איך כואב לו.

וכל זה איננו שווה לי. לא שווה לי כלום.

זה הגמרא שואלת, עיוות כזה,

כזה עיוות, כזה מחשבה עקומה,

אמן מן התורה ומן עיניין. איפה מצאנו לזה מקור בתורה שיש כזה עיוות?

אומרת הגמרא, מן העץ, אדם הראשון,

היה לו את כל מיליוני האילנות לאכול.

אחד אמרו לך, שתיים, עץ הדעת ועץ שלו תאכל.

את זה רק על תאכל, והוא לא יכול, הולך לאכול מהם.

יש לך את מיליונים, מיליון העצים, הכל!

אז אחד לא, שתיים לא, מה קרה?

לא, חייבים גם לאכול מזה.

זה הגמרא אומרת,

אמן מן התורה מנעין, אמין העץ אשר אמרתי, גם אצל האדם הראשון, היה עץ אחד שאל תאכל, לא יכול להתאפק, אוכל ממנו.

זה הפשט בגמרא.

ככה לומד היערות דבש את הסוגיה בחולין.

עכשיו לפי זה רבותיי, פה כתוב לנו יסוד אחד גדול,

צריכים לדעת אותו. היסוד שכתוב פה,

כתוב פה יסוד כזה רבותיי,

שאדם, הטבע של אדם,

שאם חסר לו משהו אחד,

כבר לא שווה לו כלום.

יש לך הרבה דברים, אבל חסר לו עוד דבר,

כבר וכל זה אינו שווה לי.

ממילא, רבותיי, אני חושב שזה הפשט.

יש לו מנה, רוצה 200, יש לו 200, רוצה 400,

ואין אדם מת וחצית אהבתו בידו. שאלנו למה, הרי יש לו חצית אהבה.

יש לו מנה, רוצה 200.

כשאדם שיש לו מנה, רוצה 200,

גם המנה שיש לו לא שווה לו. עד שהוא לא משיג את מה שהוא רוצה,

כל זה איננו שווה לי, גם מה שיש לו לא שווה לו.

הוא תמיד מחפש להשיג את היותר.

תראו, אדם, יש לו רכב, פתאום רוצה להחליף רכב חדש?

הוא משתגע, כבר נמאס מהרכב הזה. עד שהוא לא מחליף אותו,

גם הוא לא נהנה מהרכב הזה.

חד שיש לו כמה שנים רכב אחרי זה, אני נסעתי גם פעם מישהו.

הוא אומר, אני חייב להחליף את זה. הוא אומר, אבל תראה, זה רכב מצויון, אבל...

אמר לי, אני לא יכול לסבול את זה. מה לא יכול לסבול? לא הבנתי, באמת, לא קלטתי בהם כאלה. מה לא יכול לסבול?

היית איתו כמה שנים. נו, בסדר, אתה רוצה להחליף, אני יכול להבין אותך.

אבל כבר אתה לא יכול לסבול?

כשאדם כבר רוצה להחליף ולהתקדם,

מה שיש לו כבר לא שווה לו.

זה יש לו מנה, רוצה 200, ואין אדם עד וחצי תאוותו?

גם חצי אין, כי גם מה שיש לו לא שווה לו כלום.

הוא רק היום בכיוון ליותר ויותר ויותר ויותר, ומה שיש לו אין לו כלום.

ממילא, רבותיי, לפי זה,

אז לא רק שזה יהיה מובן,

החלק הזה שיישבנו, לא רק זה מובן,

אנחנו נתקדם הלאה ליישב, אני חושב שגם לפי זה מיושב,

גם מה ששאלנו.

היא שמחה

אלוקים כאפרים וכמנשה.

עם אפרים הגדול. מה זה עוד פעם מנשה?

בכלל מתי ימנה? לא צריך להוסיף את מנשה.

עם אפרים שהוא יותר גדול מלכים,

יהושע,

אז מה אתה צריך להגיד לי, מנשה, שזה פחות? בכלל, מתי ימנה?

אם אתה יודע את כל השאלה, זה בדרך כלל גם שאתה יודע את מסכת שבת.

מה אני צריך להוסיף לך את מסכת שבת?

התשובה היא פשוטה.

אפרים רואה שפתאום

מנשה רואה שאבא שלו מה עושה? שהסבא יעקב מה עושה?

שם את יד ימין על מי?

על אפרים, על הקטן.

על אנשי הגדול.

והבא משקל את הידיים ואת יד שמאל עליו.

הוא יכול להיפגע.

מה, הוא יותר טוב ממני?

כתוב בחז״ל, מנשה שום דבר לא אומר.

לפחות גם אותי הוא מברך.

שמח. גם אני מקבל ברכה מאבא, אז ביצע יד שמאל. אבל גם אותי אבא מברך.

אז זאת הברכה שאבא מעביר לבן שלו עם כל... אתם יודעים מה שכתוב בברכה הזאת?

תהיה כאב, ריים, שיהיה לך הכל.

אבל גם אם חסר לך משהו בחיים,

אל תהיה כמו הטבע של האנשים שחסר להם משהו, כבר כלום לא שווה להם.

ברכה לאבא לבן שלו, זה תהיה כאפרים וכמנשה.

שגם אם יחסר לך משהו,

תשמח במה שיש לך.

תסתכל תמיד על החצי כוס המלאה שיש.

אדם טבעו שחסר לו משהו כבר, כל החיים שלו לא שווה לו, כבר כולו משוגע, חייב להשיג את זה. מה קרה? אין לך את זה, אבל תשמח במה שיש לך.

וזה המטבע ברכה שתיקנו לנו חז״ל.

יש שמחה כאפרים וכמנשה.

כאפרים הכי גדול.

אבל אם גם יחסר פעם משהו, או לא יהיה לך, כי יהיה טוב, או חסר לך דבר אחד,

תהיה רגוע, תלמד כמו מנשה. מנשה יסתכל. לפחות יש משהו, גם מנשה... כמו מנשה הברכה, וכמו מנשה זה, כשחסר משהו, תסתפק במה שיש.

לא נגמר העולם, לא כל זה איננו שווה לי.

תשמח במה שהשם כן נתן לך.

יש אנשים שאין להם מה שיש לך.

אתה בריא, אתה שלם, אז חסר לך משהו אחד, אז בשביל זה אתה כבר עצוב. תשמח במה שיש.

זה הברכה של כשמחה כאפרים וכמנשה.

עכשיו נמשיך הלאה, רבותיי.

לפי זה אני גם רוצה ליישב את השאלה של מרן הרב שטיינמן.

מה הוא שאל? הוא שאל

ונתנתי לכם ברכה עד בלי די, עד שיבלו שפתותיכם מלומר די.

והוא שואל, איךיבלו?

תמיד יש לו מנה, רוצה 200. אני אומר, זה גופי, התשובה. זה הברכה.

הברכה שלא תרצה, שתהיה כלום מנשה, שתסתפק במה שיש לך.

יהיה לך הרבה.

עד שיבלו שפתוכם מלומר די.

שואל הרב שטיינמן, רגע, אבל איך הוא אמר די? תמיד אדם יש לו מנה, רוצה 200. לא, אבל זה גופי הברכה, שתהיה כמו מנשה.

שתשמח במה שיש לך ותסתפק, ולא תחפש עוד עוד, ומה שיש לך לא שווה לך.

זה גופי הברכה, נתתי לכם ברכה, את בלי די?

ופה אני רוצה אבל לשאול אתכם שאלה אחת, רבותיי.

למה השם ברא טבע כזה בבריאה?

כשאדם, מה שיש לו, לא שווה לו. אם הוא רוצה משהו,

אדם רוצה עוד קצת כסף, יש לו מנה, רוצה 200, כבר המנה לא שווה לו. למה?

למה השם ברא כזה טבע?

יפה מאוד.

למה השם ברא כזה טבע בבריאה?

יש לך כסף. חסר לך קצת עוד? לא, כבר לא שווה לו, כבר כולו מבולבל.

כתוב אוהב כסף,

לא יסבע כסף.

אומר רשי שם על המקום.

אוהב כסף, לא יסבע כסף, אומר רשי.

ממשיך רשי.

איך? כמו שאוהב תורה, לא יסבע תורה.

אחד שאוהב תורה, לא יסבע תורה.

מה שלא צריך להביא לדוגמאות.

אנחנו יודעים מי זה אוהב כסף, לא יסבע כסף. ברחוב, אדם שאוהבים כסף,

הוא-הוא לא שווהים. אתה רואה כל היום שאנשים שמה שיש להם יכולים לחיות, והנכדים שלהם והנינים.

מה אתה משתגע לעבוד? תשב עכשיו בפינה, תלמד, תהיה שקוע בתורה.

אתה יכול להתפרנס כל החיים.

לא חבל על החיים שלך? אתה מאבד אותם?

תראה, יש לך מספיק.

לא, כל היום. מה קרה?

השם, הקדוש ברוך הוא, הטביע הטבע בבריאה של... למה? וזה היה קשה לרשי. למה אוהב כסף לא יסבע כסף?

למה השם הטביע את הטבע הזה בבריאה שהאדם לא שבע כמה יש לו? רוצה עוד, רוצה עוד. למה?

אומר רשי, בגלל אוהב תורה, לא יסבע תורה.

כדי שגם יהיה השתוקקות לתורה.

כל המהלך הזה בבריאה, שהאדם שיש לו לא יסתפק.

כי אותם בני תורה שלומדים תורה, שלא יסתפקו במה שיש להם.

אחד יודע מסכת אחת, טוב יסתפק. אני לא יודע טוב. לא, אל תסתפק. עוד מסכת.

אתה יודע את השס? עוד פעם ביון.

בבלי, ירושלמי.

ספרי, ספרי, ספרי. בלי סוף. אל תסתפק. עוד, עוד ועוד.

ולכן השם ברא את הטבע הזה בכסף, אבל לא בשביל הכסף.

כדי שיהיה טבע שלא תסתפק בגלל לומדי התורה,

שהם לא יסתפקו בלימוד שלהם.

ועוד ירצו ללמוד, ועוד ללמוד, ועוד תאווה ללמוד.

רק מה?

אנחנו מעבירים את זה לאפיקים הלא נכונים.

במקום להשתמש בטבע הזה בשביל תורה, שזה רצון השם,

בתורה אנשים זוועים.

מספיק לי שיעור שעה ביום. עזוב, מספיק.

אני קורא שעה ביום. מה מספיק? מה זה שעה?

מה זה שעה?

השם נתן לך 24 שעות לחיות. זה מה שאתה נותן לו, אפילו זה לא מעשר.

מעשר זה עשירית.

שתיים, שתי שעות וארבעים. זה המעשר שלך לפחות.

שעתיים וארבעים דקות.

ולפי הגון שצריך חומש, אז זה לפחות חמש שעות.

מה זה שעה ביום?

נו, שמונה שעות תשען, חמש שעות תלמד.

ואחרי זה יש לך עוד עשר שעות לעבוד.

הוא יורד ממעשר.

סחור אצטרף, ארבע שעות, צריך לעשרה. אני אשם משמונה.

לא, מהחיים אבל. מכל החיים אתה, מ-24 שעות של חיות שלך.

מה זה משנה? אבל אתה חי.

לא, אבא בשנה לא מת, הוא חי.

אדם לא מת, חי חביבי. יש גילויים בשנה. תראו מה כתוב, מה זמן שלך, שאלה מה יש.

הנשמה עולה מקבלת כוחות ומקבלת עניינים.

עשרים ואז, לפחות שעתיים וארבעים ביום.

אבל האנשים לא. באוהב כסף, לא יסבק כסף, זה כן.

אבל את המטרה של זה, שזה יהיה לתורה.

איך כתוב? זה מזכיר חזל אחר.

אנחנו מעבירים את רצון הבריאה לאפיקים הלא נכונים.

משתמשים בזה בכסף ולא ברצון של הקדוש ברוך הוא האמיתי.

כתוב הפסוק הרי בפרשת והאזינו.

צור ילדך תשי ותשכח

כל מחוללך.

מה זה צור ילדך תשי? צור זה הקדוש ברוך הוא.

ילדך תשי, מה זה תשי?

תשי זה שכחה.

הקדוש ברוך הוא ברא בבריאה יצירה. ילד את הבן אדם עם כוח השכחה, שהוא ישכח.

למה השם עשה את זה?

כדי שאדם ישכח מהצרות שלו.

אנשים עוברים טרגדיה בחיים.

השם ילדכי, אם הוא נזכר כל הזמן שכך כך קרה לו, וכך קרה את אונה הזה של הבא הוא מהמשפחה וכך,

הוא לא יכול להתמודד בחיים, השם ילדכי. הוא כל הזמן הצרות מול העיניים שלו, הוא לא יכול להסתכל.

הוא לא יכול לחיות.

הקדוש ברוך הוא ברא, הטביע בבריאה, צור ילדך תשי, שכחה,

שבימים הראשונים עם אדם כואב כואב, אבל לאט לאט הוא נרגע.

מכל מה שעובר האדם, אחרי תקופה אתה רואה עד ששנה משתכח ומת מן הלב.

כן?

למה? כדי שאדם יחיה עם כל הזמן הצרות מול העיניים שלו, אי אפשר לחיות.

צור ילדך תשי, הקדוש ברוך הוא יאהוד אותך עם שכחה, כדי שישכח את הבעיות והצרות שלך, כדי שתוכל להתקיים.

מה אתה עושה עם השכחה הזאתי?

מה המשך הפסוק?

ותשכח

כל מחולליך.

אתה שוכח אותו!

במקום שתשכח את הבעיות שהוא עושה את זה בשבילך,

אתה שוכח אותו.

הוא רוצה שתגווע עדים לתורה כמה שעות ביום,

הוא רוצה שתתפעל בכוונה,

שוכח אותו פתאום, יש לו הרבה דברים לעשות בחיים.

איך המנגיד מדובנא הביא על זה פעם? משל.

אמר שהיה אחד שהיו לו הרבה חובות.

המנגיד מדובנא.

היה לו הרבה חובות.

הוא לא יודע מה לעשות.

ואתם יודעים, אדם שאם נכנס לחובות, השמר אכן בא,

הוא דורש את הכסף. אין מנוחה, דפיקות בלילה, דפיקות ביום.

מסכן, הוא כבר לא יודע מה לעשות.

אין לי. אדם, אין לו מסכן. נכנס לחובות, מה יעשה?

שבור ורצוץ.

לכן צריך בר מאוד להיזהר בזה.

אסור לעשות דברים, שאם אתה לא יודע, יש לך הלוואות, אם אתה לא יודע מאיפה להחזיר אותם. טוב, זה נושא בפני עצמו.

אדם חושב, אסור להיכנס לחובות בחיים. אסור.

בכל מקום היה בעל חוב אחד, כשמסכן הסתבך ונפל.

בא אליי ואחד ואומר לו, תשמע, אני נותן לך רעיון.

יש לי רעיון שאתה מתפטר מכל האנשים. החיים שלך יחזרו לשגרה, אתה תקרא נורמלי.

אמר לו, הלוואי, תן לי רעיון. אמר לו, אני אתן לך רעיון, אתה מתפטר מכולם,

ואז את הסכום שלי יהיה לך להחזיר. אתה לא ככה, כולם שגים אותך. בתוך כמה זמן ייקח לך?

שנה אתה מחזיר את הסכום שלי? אמר לו, אדרמה, תגיד לי, תן לי רעיון, אחזיר לך. הלוואי שיעזבו אותי, אין לי יום ואין לי לילה.

הוא אמר לו, תשמע, אני נותן לך רעיון, אבל תקשיב טוב.

מחר מגיע לך בעל חוב, הראשון שמגיע אליך, להביא את הכסף. אתה אומר לו, כן, אני נכנס לבית להביא לך את הכסף.

אתה נכנס הבית,

שם טלית,

שם תפילין, לוקח שופר, יוצא החוצה, תוקע לו תקיעה, שברים, תרועה.

אמר לו, מה זה יעזור?

אמר לו, תעשה ככה, מה זה יעזור? אמר לו, תעשה ככה ותראה.

הראשון יחשוב שאתה משוגע, השני, עד שיצאו, כולם יגידו שאתה לא נורמלי ויעזבו אותך.

אמר לו, אתה בטוח? אמר לו, כן.

ככה עשה, הראשון בא אליו ואמר, תן את הכסף. מה, כסף? כן, דקה, חכה. נכנס, שם טלית, תפילין, יוצא עם השופר,

אמר לו, תן את הכסף,

שבורים, תעשו לו שברים, תן את הכסף, תקיעה.

הבן אדם משוגע, הוא היה מסכן, מהחובות כבר התחרוון.

הלך, התחיל, ההוראה השני, גם אותו דבר, השלישי, הרביעי, התחיל, פרסם בעיר,

הבן אדם מסכן, התבלבל,

התבלבל, השם מרחם, מרוב חובות, מרוב הסתבך, בעיות נפשיות.

כולם עזבו אותו, התייאשו, רק ריחמו עליו.

אחרי שכל כמה חודשים בא אליו, אמר לו, איך זה הולך?

הוא אמר לו, תשמע, את הזהב, אל תשאל.

נקי אני עכשיו, משוחרר, אף אחד כבר חודשיים וחצי לא דופק, לא מפריע, שקט!

אמר לו, אני שמח שעזרתי לך.

טוב, מה עם החוב שלי? תביא אותו. אה, זה בטח, הוא נכנס הביתה, שם את הטלים, שם את הצלילים,

יוצא לו עם השופר, תשמעו, אמר לו, נו, נו, נו, נו, תביא את הכסף, תפסיק לבלבל את המוח.

אומר לו, שבורים, טו-טו-טו, אמר לו, תשמע, מותק, אני אמרתי לך את הרעיון, תביא, נו,

תקיע.

הוא מדבר איתו, הוא ממשיך, שבורים, תקיע, תרוע.

תגיד לי, אמר לו, אתה פסיכי?

אני אמרתי לך את זה, אתה עושה עלי הצגות.

הוא אמר, מה גיד נדובנה? זה אנחנו.

צור ילדך תשאי,

הקדוש ברוך הוא נתן לך שכחה לשכוח את הצערות הטבעות כדי שתחזיק.

מה אתה עושה לו?

אתה מוציא את השופר על הקדוש ברוך הוא, בדיוק שכחת, כמו שעושה, בדיוק אתה עושה לו ככה.

ותשכח, כן מחולליך.

אנחנו, רבותיי, זה מה שדיברנו מקודם, השם ברא בבריאת טבע,

אבל כל הטבע שאדם לא יסתפק במה שיש לו, למה? כמו שרשי אומר,

כדי שיהיה אוהב תורה, לא יסבה תורה.

ואנחנו מעבירים את זה לאפיקים של אוהב כסף, לא יזבה כסף.

צריכים למקד מה רצון הקדוש ברוך הוא מאיתנו,

ולא להתבלבל, ולא להעביר את זה לאפיקים אחרים.

יש לנו תורה כל כך יקרה,

שעל זה השם רוצה, אוהב תורה,

לא יסבד תורה.

יש גמרא במסכת ברבא בתרא,

אבל לפני הגמרא אני רוצה להקדים לכם מה שהחפץ חיים כותב בליקוטי הלכות,

על הפסוק מתוקים מדבש ונופת צופים.

התורה יותר מתוקה ממה?

מדבש ונופת צופים.

חפת צופים. תגידו לי, זה מה שמדמים את התורה לדבש?

מה זה, התורה זה, זה, זה, זה, זה. זה דבש? מה זה דבש כבר?

מתוק, נכון, אבל אתה משווה את זה לתורה?

תורה זה עולם אחר.

מה זה דבש?

אז החפץ חיים בליקוטי הלכות כותב

שהכוונה היא

כמו הראש. כתוב בראש במסכת ברכות, כתוב הראש להלכה.

אם נופל לי חתיכת שרץ,

חתיכת שרץ, רבותיי,

לקערת דבש.

אחרי שבוע אני מחפש את השרץ, מסנן ולא מוצא אותו.

מה הדין של הדבש הזה? מותר לאכול אותו או לא?

מותר לך לאכול את כל הדבש.

למה?

אומר הראש, הכוח של הדבש והמתיקות שלו להפוך את השרץ לדבש. וזה נפסק להלכה, רבותיי. שימו לב טוב, להלכה, שולחן ערוך פוסק את זה.

שימו לב טוב.

נופל חתיכת שרץ לדבש.

אתה מסנן את הכול. לא מוצא את השרץ אחרי כמה ימים.

מותר כל הדבש. למה?

כי אין פה שרץ.

המתיקות של הדבש הפכה את השרץ למה?

לדבש.

הוא אומר, חפץ חיים זה התורה. מתוקים מדבש ונופץ עוף. אתה רואה אדם חוזר בתשובה.

נכנס ללמוד תורה.

הוא בא פרא אדם, חיה.

אתה רואה אותו אחרי איזה שנה, הוא לומד.

פתאום איזה עדין.

איזה אדם נחמד.

זה מה שקראת מקודם.

זה היה מישהו אחר.

התורה היא מעדנת.

היא הופכת את הבן אדם לבן אדם אחר.

כמו שהדבש הופך מה שנכנס בו לדבש,

ככה התורה.

מי שנכנס לתורה אחרי תקופה, אתה רואה שזה בן אדם אחר. היא מעדנת אותו.

מתוקים מדבש ונופץ צופים. התורה היא כמו דבש שהופכת

כל דבר שנכנס בו לדבש.

אבל עוד לא גמרנו, רבותיי.

הרשבו, שואל שאלה מאוד יפה.

שואל הרשבו שאלה,

שאלה אותי נשמעת, פשוט הרשבו,

חלק א', כמדומני או סימן פה או פה אלף.

שואל הרשבו שאלה כזאתי.

יש לנו גמרא מפורסמת, כולם למדתם בבבא בתרא, נכון?

הגמרא בבבא בתרא, בדפים הראשונים, מספרת

על הורדוס,

שהרג את כל בית חשמונאי, הוא רצה למלוך, היה עבד, רצה למלוך.

הרג את כולם. מה השאיר?

רק אחת

השאיר

והוא רצה להתחתן איתה.

כן? השאיר אחת ואיתה הוא רצה להתחתן.

היא עלתה לגג וקפצה.

אמרה, מי שיגיד שנשאר מבית חשמונאי זה אני האחרונה,

ואין, קפצה ומתה. מה עשה אותו רשע עורדוס?

לקח אותה,

אומרת הגמרא, שם אותה

באמבטיה של דבש.

כולה שלמה היא הכניסתה לדבש אחרי שהיא מתה.

מה העניין?

אומרת הגמרא, זה שומר על הטריות שלה.

תראה, אחרי שבע שנים, אותו דבר כמו שהוא הכניס אותה.

אתה מכניס בן אדם שלם לדבש,

הוא נשאר אותו דבר.

שבע שנים הטמין אותה בדבש, היא נשארה אותו דבר.

למה אומרת הגמרא, רצה שישאיר אותה אותו דבר?

או להראות שהיא חיה,

היא נחתה כמה שנים,

או אומרת הגמרא, עוד סיבה, של התאוות שלו.

אבל אורמה מספרת שהוא השאיר אותה שבע שנים,

כמו אותו דבר.

שואל הרשבו, רגע, רגע, איך זה יכול להיות?

מצד אחד כתוב שמה שנופל הדבש,

אז מה קורה?

הדבש הופך אותו לדבש.

מצד שני אתה רואה שלא רק שהוא לא הופך אותו לדבש,

הוא שומר עליו שישלם את הרי רגיל, כמו שאותו רגע שהוא היה, שהוא מת.

ככה שואל הרשבו בתשובה.

אומר הרשבו תירוץ.

כתוב ברשבו, זה רישיינים.

אומר הרשבו, יש הבדל בין חתיכת שרץ לשרץ שלם.

אם נפל חתיכת שרץ לדבש, אז מותר לאכול את הדבש,

כי הדבש הופך אותו לדבש.

אבל אם זה שרץ שלם, דבר שלם,

הדבש לא הופכת אותו, כי הדבר השלם שורם עליהם על השלמות שלו,

והדבש לא יכול להפוך אותו לדבש,

אלא הוא שומר עליו על השלמות הלאה.

שולחן ערוך פוסק את זה להלכה, תראו בשולחן ערוך פסימן פה א',

פוסק בשולחן ערוך להלכה,

חתיכת שרץ שנפלה לדבש, הדבש מותר,

שרץ שלם שנפל לדבש,

הדבש אסור.

הבאר הגולה על השולחן הערוך, מה המקור לזה?

תשובת הרשבו שאמרנו.

השולחן הערוך פוסק את זה להלכה.

אז אם ככה, רבותיי, אני בא עכשיו ושואל אתכם. אז איך זה יכול להיות שאמרנו?

בא בן אחד, חוזר בתשובה,

ועכשיו נהיה בן תורה. איך התורה הופכת אותו לבן תורה?

הרי הוא אדם שלם, הוא לא חצי.

מתי התורה הופכת?

אמרנו, מתי הדבש הופך? זה כמו דבש.

מתי הדבש הופך אותך לדבש?

שזה חצי, חלק.

אנחנו מדברים על בן אדם שלם.

האנשים חוזרים בתשובה, הם לא חצי, הם שלמים.

הם שלמים. איך התורה הופכת אותם לדבש?

איך זה יכול להיות?

אז מרן הרב בן ציון, אבא שאול,

זכר צדיק וקדוש לברכה, אמר,

שמתי התורה הופכת את הבן אדם לאדם אחר?

אם אדם הוא ענווה, יש לו ענווה,

מי אני? מה אני?

אז הוא רק חצי.

אז הוא לא שלם.

אני כלום, אני חיוני קטן.

אז זה הופך אותו.

אני חשבתי להסביר את זה קצת בצורה אחרת.

מתי התורה הופכת בן אדם באמת

לבן תורה?

אם היה אמור אותו לדבר אחד שחוזר בתשובה, שם רגל על רגל, סיגריה, פותח את הגמרה, מסתכל ככה, לומד.

אה, לא יעזור, שום דבר.

אדם שבא,

משוקבע את עצמו,

אתה מפחד שיתפלל, בא, חוזר בתשובה.

ברוך אתה, אנשים ירגישו.

אם אתה שובר את עצמך לתורה, עוד להבין, מתקשה,

אתה חותך את עצמך לתורה, התורה הופכת אותך לבן אדם אחר.

אז התורה הופכת אותך לבן אדם אחר.

זה לא שלם, זה חתוך, אדם משקיע, שובר את עצמו עוד להבין.

קשה לו והוא מתאמץ ולהבין עוד סברה ועוד ללמוד ועוד, אז היא הופכת אותך.

אבל כל אלה תירוצים טובים עד שבא מרן הרב אלישיב, זכר צדיק לברכה, ואמר תירוץ פשוט, אז כל הקושייה לו קשה.

הוא אמר, מה אתם רוצים? מה כתוב?

מתוקים מדבש ונופת צהובים.

דבש יכול להפוך רק דבר חתוך לדבש.

אבל התורה כתוב מתוקים מדבש, זה יותר מתוק מדבש.

היא גם אדם שלם, היא יכולה להפוך אותו לבן תורה.

גם אדם שלם,

היא יכולה להפוך אותו לבן תורה, זה הכוח של התורה.

רק להיכנס לתורה, ללמוד את התורה,

היא מעדנת, היא הופכת את הבן אדם למישהו אחר.

כוח של התורה שלנו,

תורה מתוקה, התורה המיוחדת שהקדוש ברוך הוא נתן לנו.

אשרנו שזכינו להיות עוסקים בתורה המיוחדת הזאת, שהיא הופכת אותנו למשהו אחר,

וכמה שאדם יותר שקוע בה,

הוא יותר מתעדן ויותר מתעדן ונהיה יותר נעלה.

הקדוש ברוך הוא יעזור, עכשיו ראש חודש אלול, לא לשכוח היו מאלה ויבוא.

ראש חודש אלול,

ראש חודש הרחמים, נתחזק, נקבל על עצמנו.

יותר להיות שקועים בתורה, בדבש של התורה,

במתיקות של התורה.

גם עד היום מה שקבענו לעצמנו ללמוד,

לכבוד באלול, כל אחד מקבל קבלות.

צריכים לקבל קבלות, להתחזק.

אנחנו עכשיו בראש חודש אלול, רבותיי, אי אפשר להמשיך רגיל.

כל אחד צריך להוסיף על עצמו משהו,

וכשההחלטה היא של כולנו ושל כל מי ששומע אותנו,

כשזה ציבור שמקבל על עצמו,

אתם לא יודעים איזה רעש זה עושה בשמיים.

אם אנחנו כולנו מקבלים על עצמנו להוסיף על עצמנו, כל אחד כמה שהוא יכול,

עשר דקות, חצי שעה, אבל לקבל לעצמו בשקט, אני לא עובר אחד-אחד, כל אחד יקבל על עצמו ובפני עצמו,

בעצמו יקבל.

אנחנו ביחד שותפים, ותמדדו לכם שאנחנו עושים פה דבר גדול, כולנו פה שותפים לזה,

כשזה בציבור, זה עושה רעש בשמיים.

כולנו נקבל באלול הזה להוסיף כמה זמן בלימוד התורה,

בתורה המתוקה מדבש ונופת צופים שמעדנת אותנו,

נקבל על עצמנו להוסיף, ובעזרת השם בזכות זה ביום דין נזכה כולנו לחיים טובים ולשלום, לחיים ארוכים, בריאות, יראת שמיים והצלחה בכל העניינים, אמן ואמן.

רבי חנניה בן הקשייה אומר.