חפץ חיים נדחי ישראל פרק ח דינים מלוקטים לענין תפילה | הרב אמנון יצחק שליט"א

1-7-12
פרק ח' נדחי ישראל החפץ חיים בו יבואר איזה דינים מלוקטים השייכים לענין תפילה.
אסור לאכול או לשתות משעלה עמודה שחר, והעובר על זה אמרו חכמים ז"ל שעליו אמר הכתוב במלכים א' י"ד, "ואותי השלכת אחרי גוך, אמר הקב"ה, לאחר שאכל ושתה ונתגאה קיבל עליו עול מלכות שמים. וגם סמכו חכמים דבריהם על פסוק "לא תאכלו על הדם" רוצה לומר, לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם, ואפילו התחיל לאכול קודם עלות השחר צריך להפסיק, ודווקא כששותה בדרך גאוה, אבל מים או תה וקפה או אוכל ומשקה לרפואה וכל מה שהוא רק ליישב דעתו מותר, וכתב החיי אדם, ונראה לי דאפשר הצריך לאכול מפני חולשת הלב מותר, ודע דהחיי אדם מיירי במי שקיים כבר מצות קריאת שמע ותפילין ורק שלא התפלל עדיין, אבל אם לא קרא קריאת שמע או שלא הניח תפילין אסור אפילו אם חלש ליבו כיון שיש עליו חיוב דאורייתא, כדמוכח בחיי אדם עצמו כלל קמ"ח דין ט"ז, אם לא שהוא חולה להחמיר בזה. אז למדנו בשיעורים הקודמים שאם אדם אפילו התפלל וקרא קריאת שמע בלא תפילין כי לא הזדמנו לו תפילין אז עד שהוא לא יניח תפילין אסור לו לאכול. ז"א אפילו אם יקח חצי יום והוא עוד לא השיג תפילין אסור לו לאכול. רק אם זה חלש ליבו משהו כזה אז יכול בטעימה, לפי החפץ חיים. למה זה דאורייתא, הוא צריך לגמור עם המצוה הזו אפילו שזמנה עד זמן בין הערביים ואחרי זה זה כבר ספק. ואחרונים כתבו, דאם אינו יכול להעמיד על נפשו עד שגומרים הצבור תפילתם בבית הכנסת, אחד שלא יכול להחזיק את עצמו עד שיגמרו הציבור תפילתם בבית הכנסת, טוב יותר להתיר לו שיתפלל לעצמו בביתו בבוקר ויאכל מעט, ואח"כ ילך לבית הכנסת לשמוע קדיש וברכו ושאר דברי קדושה משיאכל קודם התפילה וילך לבית הכנסת להתפלל עם הציבור. ז"א אם הוא לא יכול להעמיד את נפשו, אחד שאם לא הוא יתמוטט, אז הוא לא יכול להחזיק את עצמו עד שתגמר התפילה שגומרים עם הציבור, אז טוב לו יותר להתיר להתפלל לתוך ביתו בבוקר ויאכל מעט ואח"כ ילך לבית הכנסת לשמוע קדיש וברכו ושאר דברי קדושה, זה עדיף ממה שיכול קודם התפילה וילך לבית הכנסת להתפלל עם הציבור, כדי שלא יעבור על מה שאמרנו, "ואותי השלכת אחרי גווך" ולא תאכלו על הדם. 
ב. משהגיע אור הבוקר יש לו לאדם להזהר שלא להתעסק בצרכיו ולעשות שום מלאכה או לילך לדרך עד שיתפלל תפילת שמונה עשרה, ז"א לא יקדים לפני זה עסקיו, מלאכתו, או יציאה לדרך, ואפילו אם במקום שיבוא יוכל גם כן להתפלל עם הציבור לזמנו, ז"א אם הוא משער שעדיין ישאר זמן תפילה עד שהוא יגיע למקום שהוא רוצה ללכת אעפ"כ יזהר בזה, והליכה בדרך הרי זה כעוסק בצרכיו, ואמרנו יש לו להזהר שלא להתעסק בצרכיו עד שיתפלל תפילת שמונה עשרה, אך כל זה שלא בשעת הדחק, אבל בשעת הדחק שאין השיירא ממתנת לו יכול לילך מקודם לדרך ויתפלל בדרך. זה במקום שזה לא שעת הדחק, רק הוא מעדיף קודם כל לצאת לדרך או לעשות איזה משהו וכו' וכו' ואח"כ להתפלל, זה לא, אבל בשעת הדחק כמו שיש לו טיסה והיא לא תחכה לו והוא צריך להספיק, אבל אחרי זה יש עוד זמן להתפלל כשעולה למטוס או שהוא מגיע לטרמינל ואין לו ברירה אז הוא יכול.
ג. זמן תפילת השחר מצותה שיתחיל עם הנץ החמה, היא השעה שהחמה מתחלה לזרוח בראשי ההרים, כדכתיב "ייראוך עם שמש" ואם התפלל משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח, יצא בדיעבד. תפילה לפני הנץ זה תפילה בדיעבד, לכתחילה צריך בנץ החמה, ואפילו שלא בשעת הדחק, ז"א משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח יצא בדיעבד ואפילו שלא בשעת הדחק, גם אם הוא התפלל שלא בשעת הדחק הוא יצא בדיעבד. ובשעת הדחק, כגון במשכים לצאת לדרך וכהאי גוונא שאר דוחק ואונס, יכול אפילו לכתחלה להתפלל בזמן הזה, אלה שאין להם ברירה והם חייבים כי הם צריכים לצאת לדרך וכו', כל מיני דברי אונס ודוחק, אלה לכתחילה מתפללים מעמוד השחר והלאה, ומכל מקום לענין ברכת תפילין אין לברך עליהן עד שיגיע הזמן דמשיראה את חבירו רגיל עמו קצת ברחוק ארבע אמות ויכירנו. ז"א כשעולה עמוד השחר זה עדיין חשוך מכדי להכיר את חברו, אז זה בערך רבע שעה עד עשרים דקות צריך להסתכל בלוח כמה זמן זה מעמוד השחר שאז יכול להניח תפילין ולברך עליהם. ונמשך זמן התפילה עד שליש היום, בין שהיום ארוך בין שהיום קצר, ז"א מחלקים את זה לשעות זמניות ואז בין חמישים דקות לשעה ועשרה זה תמיד שעה זמנית, תלוי בעונות של השנה, ואז שלש שעות מעמוד השחר לעשות את החשבון. ובדיעבד אם אחר התפילה עד חצות היום יצא, ז"א בדיעבד כשהוא לא יכול היה להתפלל לפני כן לאיזה גרמא, אז עד חצות היום יצא תפילת שחרית אעפ"כ שאין לו שכר תפילה בזמנה, שכר תפילה מיהא איכא, בכל אופן יש לו שכר של תפילה, אבל תפילה בזמנה אין לו, ולפי הספרדים אחרי זמן תפילה אומר את הברכות של התפילה ברוך שאמר וישתבח ויוצר וכו' וגאל בלי שם. אבל אם נמשך עד אחר חצות אסור להתפלל תפילת שחרית, והמתפלל ברכותיו לבטלה לכמה פוסקים, אלא יתפלל מתחלה מנחה ואח"כ יתפלל שמונה עשרה בשביל שחרית להשלמה, זה נקרא תפילת תשלומין, והוא שביטול התפילה של שחרית היה מתחלה באונס ולא במזיד, אם זה היה במזיד אז הוא לא יכול להתפלל, תפילת תשלומין נועדה רק למי שנאנס או שגג.
הנה צריך לנקביו, אבל רק תפילה אחת הוא יכול תשלומין, אבל אם שתיים הוא נאנס והגיע זמן ערבית, והוא לא יכול לעשות תשלומים גם לשחרית גם למנחה, רק למנחה, רק אחת אחורה.
היה צריך לנקביו, אל יתפלל, דכתיב "הכון לקראת אלהיך ישראל", וכתיב "שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים" ואמרו חז"ל, אמר הקב"ה שמור נקביך בשעה שאתה עודמ בתפלה לפני, והני מילי, במה מדובר - שאינו יכול לעמוד עלע צמו שיעור הילךו פרסה שהוא שיעור שעה וחומש, אם הוא לא יכול להחזיק את עצמו כשיעור של שעה וחומש, שעה ו-12 דקות שזה 72 דקות אם הוא לא יכול להחזיק את עצמו, שזה מהלך של פרסה, אבל אם יכול להעמיד את עצמו שיעור פרסה והתפלל, יצא בדיעבד. אבל לכתחילה כיון שהוא מרגיש בעצמו קצת שצריך לנקביו, לא יתפלל עד שיבדוק את עצמו תחילה יפה, ז"א צריך לבדוק קודם כל לפני שהולך לתפילה לעשות מה שצריך בשביל להתנקות לפני התפילה.
אם באמצע שמונה עשרה נתעורר לו תאוה, יעמיד עצמו עד שיגמור ולא יפסיק, ואם אי אפשר לו לעמוד עד שיגמור שמונה עשרה, מותר לו לצאת ולפנות באמצע, באמצע התפילה יכול לעצור לצאת ולחזור, רק שלא יפסיק בדיבור, זה אם הוא לא יכול להחזיק את עצמו, רק שלא יפסיק בדיבור, ואח"כ לא יצטרך לחזור לראש התפילה, כיון שקודם התפילה לא היה צריך לנקביו, מדובר שפתאום בא לו התאוה שהוא צריך, ונהיה לו לחץ והוא לא יכול להחזיק את עצמו, כיון שמתחילה הוא אמד את עצמו והכל היה בסדר, עכשיו שהוא נמצא באמצע התפילה וזה איתרע, אז הוא יכול לעצור באמצע לקום, כמו שאומרים, לעשות מה שצריך, ולחזור למקומו ולהמשיך. אבל זה בתנאי שהוא לא ישהה על היציאה כדי לגמור את כל התפילה מראשה לסופה בזו העת, נגיד הוא מתפלל חמש דקות, ונותר לו עוד שתי דקות, והוא הלך לשלש דקות, ז"א משך הזמן אם הוא היה ממשיך את התפילה הוא כבר היה מסיים אותה, אז זה הוא לא חוזר לאותו מקום וממשיך, כל זה בתנאי שהוא לא שהה על היציאה כדי לגמור את כל התפילה מראשה לסופה בעת הזו, דאם לא כך צריך לחזור לראש התפילה, אבל אם היה שיעור שהיה יכול לסיים את תפילתו הוא חוזר ומתחיל איך קוראים לו את התפילה. ז"א למשך זמן של משך התפילה.
צריך נטילה לתפילה בין של שחרית או מנחה וערבית, אם יש לו מים דידים עסקניות הן, אז לפני תפילה צריך ליטול את ידיו, ושמא נגעו במקום הטינופת ולא יברך אל הנטילה, דהיינו נטילה זו לא תיקנו עליה חכמים ברכה, ואם אין לו מים מזומנים אין צריך לחזור וליטול, ואעפ"כ צריך לנקות אותן במידי דמנקי, דדלמא מודבק בו איזה דבר מטונף או זיעה ע"י שנגע במקומות המכוסין ויתקנח ע"י הנקיון. ז"א אבל אם הוא לא מוצא מים ואולי הוא נגע במקומות המכוסים, אסור להתפלל בידיים שהן מטונפות או שנגעו במקומות המכוסים, יש כאלה שמממשמשים בשערותיהם ככה ואפילו בתפילה והם לא יודעים שזה אסור, או שהכניסו את הידיים במקומות שהם מתחת לבגדים, מקומות המכוסים, אז צריך ליטול את ידיו בלי ברכה, ואם אין לו אז ינקה בכותל, ישפשף את זה בכותל את הידיים ואם אין לו במשהו שהוא מנקה, ואם לא אז בבגדים בלית ברירה ינקה בבגדיו את שתי ידיו. ודוקא בסתם ידיים, אבל אם יודע שנגע במקום מטונף, זה מדובר כשהוא לא יודע רק אנחנו חוששים כי סתם ידיים הן עסקניות, אבל אם יודע שנגע במקום מטונף, וכל שכן שעשה צרכיו, צריך לחזר דוקא אחר מים המזומנים בעיר ואפילו בתפילת המנחה. ואם מתיירא שיעבור זמן תפילה עד שימצא מים גם שם, שאין ברירה הוא חושש שיעבור זמן תפילה עד שהוא ימצא מים ויספיק להתפלל, יש להקל שינקה ידיו היטב בחול או בכל מידי דמנקי ויתפלל. אז ביודע ודאי שהוא נגע בדבר מטונף או שיודע בודאי שהוא היה בשירותים הוא צריך מים דוקא, אבל אם יעבור זמן תפילה והוא לא יכול למצוא יותר מים, אז בלית ברירה ינקה ידיו היטב בחול או בכל דבר שמנקה ויתפלל. ז"א יש קפידה לשטוף את הידיים, ולא צריך נטילה דוקא מכלי, שטיפה בעלמא זה בסדר, העיקר שישטוף את ידיו בכל פרק היד. 
העומד בתפילה ונזכר שנגע במקום מטונף, די בנקית עפר או צרורות או מחכך ידיו בכותל, ז"א באמצע התפילה הוא נזכר שנגע במקום מטונף, ועכשיו הוא כבר לא יכול לזוז, אז נקיית עפר אם יש בסביבתו צרורות או מחכך ידיו בכותל. מקום מטונף היינו מקומות המכוסים באדם לפי שיש בהם זיעה, וכן אם חיכך את הראש, את הראש דהיינו במקום שערות.
המתפלל צריך שיכוון את לבו פירוש המילות שמוציא בשפתיו ויחשוב כאילו שכינה כנגדו. ז"א צריך להבין פירוש המילות ולכוון בליבו את פירושו ויחשוב כאילו שכינה כנגדו, ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכונתו זכה בתפילתו, ויחשוב כי אלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם בודאי היה מסדר את דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל, קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא חוקר כל המחשבות. כשאדם הולך לעמוד לפני שופט, אז הוא מכין תצהיר, וחוקרים אותו על התצהיר, אז ודאי שהוא חוזר על התצהיר כמה פעמים להיות מוכן על מה שהוא כתב וחתם. אתה הולך לדבר לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, אז אתה צריך לדעת מה אתה אומר בשעה שאתה אומר, אתה לא יכול לפטפט סתם. ואם תבוא לו מחשבה אחרת בתוך התפילה, מה עושים? ישתוק, עד שתתבטל המחשבה. ז"א יעצור, הוא רואה שמבלבלות אותו מחשבות - תעצור, יש עצה שאומרים, שיעמוד על צקות אצבעותיו ויגיד, במוחו יגיד, אש תמיד ת וקד על המזבח לא תכבה שלש פעמים, אז ישתוק עד שתתבטל המחשבה. ז"א איך שהוא הרגיש שהוא בכלל לא בענינים, עוצר, שותק ומכוון דעתו. ואם זה לא עובר יעשה מה שאמרנו. וצריך שיחשוב בדברים המכניעים את הלב ומכוונים אותו לאביו שבשמים, ולא יחשוב דברים שיש בהם קלות ראש, רוב הפעמים נמצא אדם שאדם חושב בעסקיו בעניני בעצמו בכל מיני שטויות. אז יחשוב בדברים המכניעים הלב כמה אדם שפל ונזקק וכמה חסד הבורא וכמה הוא זקוק לתפילה וכו' וכו'. ולא יחשוב בדברים שיש בהם קלות ראש, ויחשוב קודם התפילה, בשביל זה תיקנו את כל הזמירות, ויחשוב קודם התפילה מרוממות האל יתעלה ושפלות האדם, ויסיר כל תענוגי האדם מלבו, ז"א לכן תקנו לנו חכמים להגיד כל הזמירות שבהם אנחנו רואים את גדלות ה' ואת חסדו איתנו ועד שהוא יגיע לתפילה תוך התבוננות בפסוקים שהוא אומר לפני כן אז הוא יגיע במצב הראוי לבקש, אחרי כל הנסים והחסדים שהוא מזכיר לעצמו שהוא עשה ושה' עושה. 
יתפלל דרך תחנונים כרש המבקש בפתח ובנחת, שלא תראה עליו התפילה כמשא וכמי שמבקש להפטר ממנה, וישיים אל לבו שאין ביד שום מלאך או מזל או כוכב למלאות שאלתו כי אם ברצונו יתברך. אז ממילא שום סיוע בעולם, אפילו אם קבעת פגישה עם מישהו שאמר שיעזור לך ואתה הולך שמה שמח ושש, אחרי התפילה אל תסמוך עליו, רק הכל ברצונו יתברך אז כדאי שפה שתשקיע בתפילה לפני שאתה הולך לקופת חולים, אתה אומר פה כבר רפאנו, לפני שאתה הולך לעסק אתה כבר אומר פה ברכנו, זה הכל תלוי בה', הוא רפאנו והוא ברכנו ואין עוד מלבדו.
והנה מדינא צריך להמתפלל לכוין לכתחילה בכל הברכות, ז"א כל ברכה וברכה צריכה כוונה, זה לכתחילה, ואם אינו יכול לכוין בכולם לפחות יכוין באבות, דהיינו בברכה הראשונה, ועל כן מה נכון מאד להמונים שילמדו פירוש המלות של כל התפילה ועל כל פנים של ברכת אבות ומודים, בודאי יש חיוב עליו לידע את ביאורו, לדעת את ביאורי התפילה. ויש סידורים שיש בצידיהם ביאורי התפילה, שמסבירים על מה ניתקנו הברכות ומה פירושם של הברכות ומה הענינים. אז צריך כל אחד ללמוד את הדברים האלו כדי שיוכל לדעת מה הוא מדבר בכלל. 
שתה יין או שאר משקין המשכרין מה הדין? אם יכול לדבר עדיין לפני המלך תפלתו תפילה, אם הוא יכול לבוא במצב כזה אחרי השתיה לפני מלך בשר ודם ולדבר אית,ו ולא יתבלבל בדבריו ולא יתחיל לזוז לו ככה וזה אז הוא יכול להתפלל, אבל אם לא - לא. ולכתחילה הנכון יותר שימתין עד שיפוג יינו, אם עדיין יש זמן לתפילה, כיון ששתה רביעית יין בבת אחת, ואם אינו יכול לדבר לפני המלך מחמת שכרותו, תפילתו תועבה, והוי כעובד כוכבים ומזלות, וצריך לחזור ולהתפלל כשיסור יינו מעליו. אז אם הוא יתפלל בשעה שהוא לא ראוי לעבוד ככה, תפילתו תועבה והוי כעובד כוכבים ומזלות, וצריך לחזור על התפילה כשיסור יינו מעליו. לכן בפורים מתפללים מנחה בעוד היום גדול לפני ש, אבל יש כאלה שמקדימים כבר להשתכר מהבוקר, אז צריך לישון קצת בשביל שיפוג יינו מעליו כדי שיוכל להתפלל כראוי. 
לא יגהק ולא יפהק בתוך התפילה, שזה גנאי, לא יגהק זה מי שעושה גרפס, מוציא מגופו לפיו נפיחה מתוך שבעו, זה לא יגהק, ולא יפהק, ה פותח את פיו להוציא רוח הפה, כמו שהוא עשה עכשיו. וזה בתוך התפילה גנאי הדבר הזה, גנאי, ואם צריך לפהק מתוך אונס, יניח ידו על פיו שלא תראה פתיחתו, יש הרבה אנשים בבית הכנסת ביגהק הם ככה אםםםםם פותחים את הפה שלהם אתה מבין מראים את כל הסתימות כל החורים הכל.

ש. וזה מדבק הרב

הרב: כן, נכון, עקבתי אחרי זה, שאחד עושה יש עוד כמה שעושים אפילו שאם לא שמים לב. 
ואם צריך לפהק מתוך אונס יניח ידו על פיו שלא תראה פתיחתו, והוא הדין שבגיהוק מתוך אונס אין איסור, אבל אם יצא לו נפיחה מתוך שבעו באונס, לא יכול לשלוט ולא יכול לבלום, אז אין בזה איסור. ויזהר של יניח ידו על סנטרו בשעת התפילה, דהיינו שהוא נשען, למה זה דרך גסות הרוח. וחזנים שעושים כך בשעת הזמר מותר, יש כאלה שמים את היד פה לשמוע את עצמו, יש כאלה מרימים את הגרון בשביל שיפתח להם וכל מיני, אז אלה שעושים את זה לחזנות מותר, כמובן שהם מתכוונים לשם השם כשהם מתחזנים, דאם לא כן זה תועבה בעיני ה', ועליהם נאמר "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה" וקשה מאד שיהיה חזן באמת ירא שמים שמכוון לשם ה', לכן צריך לזהר מאד בחזנים. אבל חזנים שעושים כן בשעת הזמר מותר לפי שאינם מתכוונים לגסות אלא להנעים את הקול. גם אסור להשען בזמן התפילה, רק אם הוא זקן שלא יכול לעמוד הוא יכול להשען, אבל אדם שנשען על הסטנדר או על הבימה כשמתפלל.
אסור לו לרוק בתוך התפילה, ואם אי אפשר לו שלא לרוק, כגון שמצטער בזה ויהיה טרוד בתפילתו, מבליעו בכסותו, בענין שלא יהיה נראה, ז"א אם יש לו טישו, אם יש לו מטפחת, ואם לא אז בבגד אפילו, באופן שלא יראה, כגון בבגד התחתון, ואם הוא איסטניס, דהיינו אדם מעונג שלא יכול לסבול דבר מאוס, ואינו יכול להבליעו בכסותו כי מאוס עליו והוא נגעל אם הוא יעשה את זה בכסותו, אז זורקו לאחריו אבל לא כנגדו, ז"א יסתובב, לא יהיה כנגד המזרח, כנגד ההיכל, אלא יסתובב ויוציא את זה לצד ההפוך. 
רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.
המשך פרק ח' נדחי ישראל החפץ חיים.
אם כנה עוקצתו, יש לו כינים באמצע התפילה עוקצת אותו, ימשמש בבגדו להסירה שלא תתבטל כוונתו, אז נגיד יש לו טלית על הראש אז הוא יזיז את זה ככה, אבל לא יסירנה בידו, ואם עבר ונטלה, דהיינו הוא לא צריך היה לעשות אבל לקח אותה ביד והוציא אותה, ישפשפ ידו בכותל או בדבר אחר בשביל לנקות את ידיו. 
היה עומד בתפילה ויצא ממנו רוח מלמטה שלא היה יכול לעמוד עצמו, ממתין עד שיכלה הריח וחוזר ומתפלל. ז"א לא יתפלל בשעה שיש ריח, ולפעמים זה לא ממנו זה ממישהו אחר, צריך להמתין ולהתפלל, ורחמיו על כל מעשיו. 
כשהוא מתפלל לא יאחז בידו בתפילה תפילין לא ספרים, לא קערה מלאה ולא סכין ומעות וככר, וכן להושיב תינוק לפניו בשעת תפילה, כל זה לא יעשה, מפני שבכל זה דעתו עליהם שלא יפלו אז כל הזמן מחשבתו טרודה שזה לא יפול, ואז יטרד ותתבטל כוונתו. 
לא יפסיק בתפילתו, ואפילו רמיזה בעלמא אסור בתוך שמונה עשרה, גם לרמוז בתוך שמונה עשרה אסור, אם לא לתינוק הבוכה מותר לו לרמז בידיו כדי שישתוק ולא יטרידו בתפילה, ואפילו במקום הפסד ממון גם כן לא יפסיק בשמונה עשרה, אחד בא אליו ואומר לו שמע, אתה רוצה אלף דולר או לא, והוא באמצע התפילה, לא עונה לו, הפסיד את האלף דולר. מפסיד את הממון, לא יפסיק בתפילה. ואפילו במקום הפסד ממון גם כן לא יפסיק בשמונה עשרה, ואף אם מלך ישראל שואל בשלומו, לא ישיבנו, דוד המלך בא אליו לא משיב לו, אבל מלך עובד גלולים או אונס דעלמא, יעני אנס, אדם שהוא בריון משוגע ומתיירא שמא יהרגנו, אם אפשר שיטה לו מן הדרך קודם שיגיע אליו אז יטה ולא יפסיק, אם הוא כבר רואה, מרגיש, יודע, שומע שהמלך הגוי הזה מתקרב אליו או האנס הזה, אז טרם הגיעו שיטה ולא יפסיק, ואם אי אפשר לו יפסיק. ומותר אפילו לשאול לו בשלומו, לדבר כשמשער שבלתי זה אפשר שיהיה בסכנה, וכל שכן שמותר להשיב לו. ז"א לפתוח בדיבור זה יותר קשה מאשר להשיב, כי להשיב זה כמו אונס, הוא פתח ואתה מפחד מהסכנה אז אתה משיב, אבל לפתוח בעצמך גם יהיה מותר אם אתה משער שאתה תבוא לידי סכנה אם הוא יבין שאתה מזלזל בו או משהו כזה. ויש מעשה בגמרא למי שעבר קצת את ברכות ראה שלא ענו. 
הנה מתפלל בדרך ובאה בהמה או קרון כנגדו, יטה מן הדרך, אדם היה באמצע הדרך עצר להתפלל, באה בהמה או קרון כנגדו יטה מן הדרך, היום זה מכונית או דברים כאלה, אבל לא יפסיק בדיבור לומר לאיש אחר שיכה לבהמה או לגעור בבעל הקרון שלא יבוא כנגדו, אז לא יפסיק יגיד לו - תזיז את הבהמה, למה, כיון דאפשר להנצל מהסכנה ע"י הטיה בלבד. לכתחילה אם הוא מתפלל יתפלל במקום שלא צריכים לעבור שמה לא בהמות ולא קרונות ולא כלום. 
ועתה נדבר קצת לענין תפילת מנחה וערבית. מה מאד צריך האדם להיות זהיר בתפילת המנחה שלא להפסידנה בשום פעם, שזכותה יותר גדול, כמו שאמרו חכמים ז"ל שאליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה, שנאמר במלאכים א' י"ח, ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר ענני ה' ענני, ונענה בתפילה. 
תפילת המנחה תקנו נגד תמיד של בין הערבים, קרבן תמיד של בין הערבים, וזמן שחיטתו כשר מאחר חצות היום, ומכל מקום זמן הקרבתו היה בתשע ומחצה שעות מן ה יום, ז"א אם השעות הם משש עד שש זה היום, 12 שעות, אז בשלש וחצי בצהריים זה בשעות רגילות, אבל אם זה זמניות זה משתנה. ולכן זמן תפילת המנחה לכתחילה מתשע שעות ומחצה ולמעלה, ז"א מנחה גדולה זה בדיעבד, ומנחה לכתחילה זה מתשע שעות ומחצה ולמעלה, והרוצה לאכול או לעשות מלאכה ויש לחוש שמא ישכח להתפלל, מותר לכתחילה להתפלל מנחה גדולה והוא משש שעות ומחצה, למה כי אסור לאכול לפני שהמתפלל מנחה. אז יכול להתפלל אם יש לו חשש שמא ישכח להתפלל, או שהוא רוצה לאכול, או שהוא רוצה לעשות מלאכה, מכל זה הוא עלול להגרר ויאבד את המנחה, אז לצורך זה מותר לכתחילה להתפלל מנחה גדולה, והוא משש שעות ומחצה, דהיינו 12 וחצי לפי מה שאמרנו אם זה משש עד שש, אבל חושבים את השעות זמניות, תלוי אם זה קיץ או חורף ואז השעה היא מתקצרת. בין היום ארוך או קצר, אז מחלקין אותו ל-12 חלקים, ואז זה יוצא זמן שעה זמנית. וזמן המנחה נמשך כל זמן שהוא יום ודאי, ומשהגיע זמן בין השמשות שוב אסור להתפלל, ועיין במשנה ברורה בסימן רל"ג. ככה מביא החפץ חיים בנדחי ישראל, נוקטים שבין השמשות כן מתפללים.
במקומות שאין מנהג לקרוא לבית הכנסת בשביל מנחה, כגון בכפר, וגם יש מקומות אפילו בעיר, רק שדרכו להתפלל בביתו ביחיד, יזהר שלא להתחיל דבר שצריך שהיה מרובה אפילו סמוך למנחה גדולה, דהיינו משש שעות של היום כגון להכנס לסעודה גדולה, כמו סעודת חתונה וברית ופדיון הבן וסעודת יום טוב וכיוצא בזה, אז צריך קודם להקדים להתפלל, וזה מדובר במקום שאין מניינים ולא קוראים כמו בכפר, לשחרית קוראים אבל למנחה אנשים במלאכות בכל מיני מקומות מפוזרים אז לא קוראים, אז בן אדם מתפלל לבד, אז אם אתה מתפלל לבד מחצות יום כבר תדאג להתפלל כדי שלא תגרר שוב פעם לכל מיני ענינים. וגם לא יכנס לסעודה גדולה, כמו סעודת חתונה וברית ופדיון הבן וסעודת יום טוב, לכן מתפללים בבריתות לפני הברית כדי שיוכלו לאכול את הסעודה של הברית. וכן בירידים, שטרודים בקניית ומכירת סחורה לא יתחילו לעסוק במו"מ עד שיתפללו מנחה משש שעות ומחצה ולמעלה, כי היריד יגרור אותם וימשכו ויכולים לאבד את התפילה ולשכוח אותה. ומכל מקום, אם התחילו אין צריך להפסיק אם יש שהות עוד ביום להתפלל, ומכל מקום אם התחילו אין צריך להפסיק אם יש שהות אבל עוד ביום להתפלל. וכן יש להזהר שלא להתחיל אפילו סעודה קטנה סמוך למנחה קטנה, שמא ימשך סעודתו ויעבור זמן המנחה, ואם מבקש מבני ביתו שיזכירוהו להתפלל מנחה קודם שיעבור זמנה, ז"א צריך שיהיה לו מזכיר, שומר. ואמנם מיד שיזכירוהו צריך להפסיק ולהתפלל, ואם לא מה התקנה, אז אם יזכירו לו והוא לא התפלל הם כבר לא יזכירו לו. 
ועתה נבאר קצת לענין קריאת שמע של ערבית ותפילתה. מה מאד יזהר האדם שלא לומר אחר שכלה כל פעולותיו ביום, אלך לביתי ואוכל קמעא ואשתה קמעא ואישן קמעא ואח"כ אקרא קריאת שמע ואתפלל, וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה ויעבור זמן קריאת שמע ותפילה, אלא אדם בא מן השדה או מעסקו לבית הכנסת להתפלל מנחה, ואח"כ אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה, ואח"כ בבוא זמן קריאת שמע, דהיינו בצאת הכוכבים קורא קריאת שמע ומתפלל. והנה בקריאת שמע של ערבית וברכותיה יש בה גם קבלת עול מלכות שמים וקבלת עול המצוות כמו בשחרית, שפרשה ראשונה של קריאת שמע זה עול מלכות שמים, פרשה שניה זה עול מצוות. וגם אמונה לגאולה לעתיד לבוא, כי ברכת אמת ויציב שאנו אומרים בשחרית הוא על החסד שעשה עם אבותינו שהוציא אותם ממצרים ובקע להם את הים, וברכת אמת ואמונה שאנחנו אומרים בערבית מדבר בה אף על העתידות, שאנו מצפים שיקיים לנו הבטחתו ואמונתו לגאלנו ולשום נפשנו בחיים. כמו שאומרים מלכנו הפודנו, הגואלנו, ועל זה נאמר בכתוב להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות. ואח"כ יתפלל שמונה עשרה של ערבית גם כן כדין, ולא ישן באמצע התפילה חס ושלום אפילו שהוא יגע מפעולותיו שעמל בהן כל היום, ויתבונן בעצמו, אלו היה קרוא על זה העת לעמוד לפני אחד מהשרים הגדולים בודאי היה מזדרז בכל כוחותיו שלא יראה שום תנועת השינה על פני,ו וכן אם היה מזדמן לו איזה עסק שיש בו רוח גדול על זה העת בודאי מרוב שמחה לא היה נותן תנומה לעפעפיו, אם כן כמה יש לו לעשות למלך הכבוד והוא אלהי השמים, ואף פעם לא נמצא לפניני החשבונות האלה הפשוטים והברורים, כאילו הקב"ה מבין שאני עייף, הוא מבין שאני עייף, אבא יודע שאני עייף אז ישן לו בפנים, רק זה אבינו וגם מלכנו, ומלכנו זה בעיה, אם זה היה רק אבינו נו, אבל מה עם מלכנו? ומה עם זה שמסתכלים אנשים שאתה ישן באמצע התפילה מול הקב"ה, ומה עושה המקטרג? והעושים חס ושלום בהיפוך, נאמר עליהם בכתוב, כי יגעת בי ישראל, אמרו חכמים, כל היום טרי ולא לעי, כל היום הוא יגע ואינו עמל, צלי ולעי, ז"א כל היום הוא עוסק במשא ומתן ואינו עמל, הוא לא מתעייף, אבל בלילה מתפלל ומתעייף. יש גרסה שזה לא לעי אלא לאי - לשון לאות עייפות. 
זמן קריאת שמע של ערבית ותפילתה מתחיל מיד בצאת הכוכבים, ומצוה לקיים תיכף, זריזין מקדימין, ועל כל פנים אסור לאחרה יותר מחצות לילה, עבר ואחרה אפילו במזיד לא נפטר על ידי זה, אז אפילו אם הוא נשאר אחרי חצות אז זמנה עד חצות, אז אם זמנה עד חצות היית צריך כאילו להפסיד אותה ונגמר, אומר לא, לא נפטר, וקורא קריאת שמע עם כל ברכותיה ומתפלל עד עלות השחר. אבל זה כבר בדיעבד.
אם היה שיכור או חולה וכדומה לזה, שיש לו שאר אונס, או שיכור או חולה או אונס אחר, קורא לאחר עמוד השחר קודם הנץ החמה ואז לא יקרא רק קריאת שמע ושתי ברכות שלפניה ואמת ואמונה, אבל השכיבנו לא יאמר, דלאחר עמוד השחר אין זמן שכיבה וכן יראו עינינו לשיטת האשכנזים שמוסיפים שמה עוד ברכה, אז אם הוא שיכור או חולה וכדומה לזה שאר אונס, קורא לאחר עמוד השחר קודם הנץ החמה, אבל אז לא יקרא רק קריאת שמע ושתי ברכות שלפניה ואמת ואמונה, בלי התפילה, ז"א שלא יפסיד את הקריאת שמע של ערבית, עדיין הוא יכול למשוך אותה מעמוד השחר עם שתי ברכות שלפניה וברכה אחת שלאחריה, והשכיבנו הוא כבר לא אומר כי זה כבר לא זמן שכיבה. לא יאמר וכן שמונה עשרה של ערבית, וכן יראו עינינו לא יאמר, וכן שמונה עשרה של ערבית לא יתפלל, כי אחר עמוד השחר זה כבר יום.
עתה נבאר במקצת דין תשלומי התפילות אם לא התפלל בזמנו, אם היה אנוס או שטעה שהיה סבור שיש לו עוד זמן להתפלל או שהיה שיכור, ואפילו התחיל לשתות אחר שהגיע זמן תפילה, שהיה סבור שיהיה לו שהות אח"כ, אעפ"כ זה נקרא אונס ומשלים את אותה תפילה שהוא החסיר והעדיר בתפילה סמוכה לה, כגון אם לא התפלל ערבית אז יתפלל למחרת שחרית שתיים, לא התפלל שחרית - מתפלל מנחה שתיים, קודם של זמנה והתשלומין לזאת שהיתה קודם. לא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתיים, כל זה דוקא בשהיה אנוס, אבל אם ביטל בידים במזיד ברצון בידיעה, לא מועיל תשלומין.
כשמתפלל שתיים צריך שיכוין בתפילה הראשונה לשם החוב שהוא זמנו, נגיד עכשיו זמן מנחה והוא לא התפלל שחרית הוא מתפלל של מנחה קודם, ובשניה של תשלומים על מה שהוא שכח זה לתפילת תשלומין, ובדיעבד שטעה והתפלל ראשונה לשם תשלומין יצא, אבל אם הוא התכון בטעות שהוא מתפלל קודם של שחרית בזמן מנחה ואח"כ של מנחה, בדיעבד הוא יצא. דהא אין כאן היכר איזו היא לתשלומין, לא יודעים מה התשלומין, אין פה היכר. אבל צריך לכוון בהתחלה לכתחילה שהוא קודם כל יוצא חובת המצוה שלשעתה כגון מנחה ותשלומין זה אח"כ של שחרית. וכן בכל התפילות.
יזהר מאד שתיכף לאחר שסיים תפילת החוב בעוד שהוא עוסק בתפילתו יתפלל התשלומין ולא יפסיק ביניהם רק באמירת אשרי, דהיינו כשמתפלל שחרית או מנחה שתיים יאמר בין תפילה לתפילה אשרי וגם תחנון אומר החפץ חיים, ולא ישהה יותר ויתפלל תיכף תפילת התשלומין, זה בשחרית ומנחה שתיים, ואם מתפלל ערבית שתיים, בערבית הוא מתפלל שתיים של ערבית ושל מנחה, לא ישהה בין תפילה לתפילה רק כדי הלוך ארבע א מות, ולא צריך להגיד אשרי, ופשיטא דאסור במלאכה בינתיים, כי יש אומרים דאפי' בדיעבד אם לא התפלל תיכף אינו יכול להתפלל, יש אומרים דאפי' בדיעבד אם לא התפלל תיכף אינו יכול להתפלל, ז"א זה צריך להיות סמוך, אך בדיעבד שלא התפלל תיכף או שלא נזכר עד אחר שהתפלל שעה או שעתיים, יסמוך על הפוסקים דסבירא להוא דיכול להתפלל אע"פ שאינו עוסק עכשיו בתפילה, אז יש מי שמקלים ואומרים שעד שעה שעתיים אם הוא לא התפלל והוא לא נזכר אז יכול עדיין להתפלל את התשלומין. וכתב החיי אדם דאסור להתפלל תפלת תשלומין רק עד חצות היום, שמשם ואילך אינו זמן תפילת שחרית. וכן במנחה דוקא כל זמן שמותר להתפלל מנחה, ובסידור דרך החיים כתב דרק עד ארבע שעות בשחרית מותר להשלים המעריב ולא יותר, ז"א בסידור דרך החיים הוא מגביל לא עד חצות אלא עד ארבע שעות הוא יכול לעשות את התשלומין ולא לאחר מכן, החיי אדם מתיר עד חצות. אז בקיצור צריך להקדים כמה שיותר בשביל לברוח מהמחלוקת.
טעה ולא התפלל ערבית ולא נזכר למחר בבוקר להתפלל לשתלומין, וכן טעה ולא התפלל שחרית, ועבר זמן מנחה ולא התפלל התשלומין, לא יכול עוד להשלים בתפילה האחרת, דאין תשלומין אלא בתפילה הסמוכה כגון מערבית לשחרית ומשחרית למנחה וממנחה לערבית, אבל אם טעה ולא התפלל שחרית אע"פ שכבר התפלל מוסף יכול להשלים במנחה, שזה עדיין נקרא תפילה סמוכה, ז"א מוסף לא מפסיק בין התפילות. 
כשמתפלל תפילת התשלומין אינו מתפלל רק תפילת שמונה עשרה, אבל קריאת שמע וברכותיה אין להם תשלומין. ויתר דיני קריאת שמע ותפילה יעיין הקורא בשו"ע וימצא הכל, ולא לטקתי פה רק איזה דינים המצוינים ביותר.
אסור לקרות קריאת שמע ולהתפלל או להזכיר שום דבר קדושה במקום שאינו נקי, קודם דיברנו שידיו יהיו נקיות, עכשיו מדובר במקום שאינו נקי, אלא אם כן הרחיק את עצמו ארבע אמות ממקום שכלה הריח, ככתוב "והיה מחניך קדוש", וקיבלו חכמים ז"ל שמחנה של אדם הוא ארבע אמות, ואם יגיע לו ריח רע מהצואה בתוך ארבע אמותיו הלא אין כאן כל מקום של חניה בקדושה, ומה מועיל ארבע אמות, היינו דוקא מאחוריו או מן הצדדים, אבל לפניו צריך הרחקה כמלוא עיניו, אם הצואה כנגד עיניו צריך להרחיק כמלוא עיניו שלא יראה אותה.
כלי המיוחד לצואה או למי רגליים, אם הוא של חרס או של עץ צריך להרחיק מהם כמו מצואה, אפילו שהצואה לא נראית וזה בתוך הכלי הזה שהכלי הזה הוא חרס או עץ צריך להרחיק מהם כמו מן הצואה, אז אם זה לפניו כמלוא עיניו, ואפילו אם הם רחוצים יפה מבפנים ומבחוץ ואפילו הם נקיים, ואפילו אין בהם כלום, שאין מגיע מהם ריח רע גם כן אסור, ואם הכלי הוא של מתכת אם הוא רחוץ יפה מבפנים ומבחוץ וגם שאין מגיע ממנו ריח רע - מותר. ואם הוא של חרס המצופה עבר עופרת, אז עיין בשו"ע ובאחרונים שם. ובזה סיימנו את הדינים של התפילות. וביום ראשון פרק ט', דיני נטילת ידיים וברכת המזון, ברוכים תהיו. 
רבי חנניה בן עקשיא....