3-7-12
פרק כ"ה נדחי ישראל החפץ חיים.
בפרק זה יבואר חיוב הנשואין בחופה וקידושין לאיש הישראלי.
יתברך שמו של הקב"ה שברצונו להטיב עם בריותיו ברא כל העולמות ולא לתהו בראה אלא לשבת יצרה, למלאות פני תבל למען יכירו כח מלכותו, ולכן צוה יוצרנו ובוראנו לפרות ולרבות, וכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים וכאילו ממעט הדמות, זה מה שנאמר בדמות אלהים עשה אותו, וגורם לשכינה שתסתלק מישראל ועוונו גדול, זה שאינו עוסק בפריה ורביה. וזמן הנישואין הוא משנעשה בן 18 שנה, ככתוב באבות, בן 18 לחופה, ועל כל פנים לא יאחר יותר משנעשה בן עשרים, כמו שמובא באבן העזר סימן ב', וכל יום ויום שמאחר לישא אשה שלא מחמת אונס, עובר בעשה מן התורה. כל יום שמאחר שלא מחמת אונס עובר בעשה מן התורה.
ואיתא בגמרא, דמשנעשה בן עשרים ואינו רוצה לישא אשה, הקב"ה כועס עליו מאד. וגם פעמים רבות בא ע"י עיכוב הנישואין למחלות גדולות, והוא עובר על ונשמרתם מאד לנפשותיכם. גם ידוע שדבר זה מביא לאדם לידי הרהור, ופעמים בא על ידי זה ממילא לעון החמור גם כן, וכמו שאמרו חכמים בכתובות מ"ו, על הפסוק ונשמרת מכל דבר רע, אזהרה שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה, ומי זוטר הוא העון הזה? וכי העוון הזה הוא קטן? הרי הוא הביא מבול לעולם, וגם על זה כתוב, "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' וימיתהו ה'" וערב ואונן היו בני שבע ושמונה, שסיבת מיתתו היתה גם כן עבור שהשחית דרכו על הארץ, כמו שאמרו חכמים ז"ל. ונחשב כשופך דמים עבור זה, כדאיתא בנדה דף י"ד, עיין שם בגמרא שהאריכו מאד בגודל העוון של הוצאת זרע לבטלה. ולפעמים גורם עוון זה לידי מיתת בנים קטנים שיולדו לו אח"כ, כמו שכתוב בספרים. אז יש כאלה לא יודע למה נפטרו להם ילדים, וזה על שפיכת זרע לבטלה. חוץ מזה שנבראים לו מזה שדים, שהילדים האלה שהם מטיפת הזרע הם בלי גוף, כי הם לא התרקמו עם הביצית, אז ממילא נבראים שדים, בנים משחיתים. ולכן מנהג ירושלים שהילדים לא מלוים את האבא בפטירה, למה? משום שאם הילדים שלו ילוו אותו אז גם הילדים האחרים שנולדו מהטיפות של הזרע, אותם שדים, הם רוצים לבוא, והם רוצים להפרע ממנו על מה שהוא ברא אותם ככה, אז לכן מנהג ירושלים שלא מלוים הבנים את האבא.

ש. זה משום קנאה? שהם מקנאים שהם

הרב: לא, הם יפגעו בו פשוט

ש. לא, למה הבנים ה

הרב: הם יפגעו בו פשוט, אלה שנבראו משפיכת זרע הם רוצים להשחית אותו על מה שהוא גרם להם להיות כך.

ש. אז למה הבנים לא באים ללוות?

הרב: כי אז הם ירצו לבוא

ש. מי, הבנים ההם?

הרב: נכון.
והנה כמה פעמים סיבת איחור הנישואין הוא מפני שדואגין שלא יהיה לו במה להתפרנס עם אשתו, אבל באמת אינו רק עצת היצר, כי האדם יש לו לבטוח בה' המפרנס לברואיו שלא יגרע מזונו בעבור שרוצה לקיים מצוותיו. וזה גם טיפשות שמעכבים, ואם תעכב בשנתיים שלש וארבע אז כמה תחסוך? כמה אתה כבר מרויח? ומה תקנה עם זה ביגלה? אז מה הש טויות האלה? ומצוה על האב לראות שלא יתאחרו נשואי בניו ובנותיו כדי שלא יבואו לידי חטא. וכבר אמרו חכמים ז"ל, המשיא בניו ובנותיו סמוך לפרקן עליו הכתוב אומר "וידעת כי שלום אהליך ופקדת נוך ולא תחטא".
ב) קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק, פוגש באשה בשוק, אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לתוך ביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהי לו לאשה, ואז נקראת אשת איש, ואם בא עליה חבירו חייב עליה מיתה, זה היה קודם מתן תורה, כיון שנתנה התורה קדשנו במצוותיו וצוה לנו שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים, דהיינו שיקדשנה, ואח"כ תהיה לו לאשה, שנאמר "כי יקח איש אשה" וקיחה הוא דבר הניקח, וליקוחין אלו הם מצות עשה מן התורה, ואם קידש בלא עדים לא הוי קידושין אפילו ששניהם מודים.
קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק, אם רצה הוא והיה נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך לו, וזו נקראת בתורה קדשה, ומשנתנה תורה נאסרה הקדשה, שנאמר "לא תהיה קדשה מבנות ישראל" זה היצאנית של היום, לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין אפילו היא ישראלית וקטנה שלא ראתה נדה מימיה, או שטבלה לאחר נידתה, לוקה מן התורה לפי שבעל קדשה. ואין צריך לומר שאם היא נידה, שהוא חייב כרת. ואין צריך לומר כותית, גויה, שקנאין פוגעים בו אם הוא בפרהסיא, ואפילו בצנעה ענשו מפורש יכרת ה' לאיש אשר יעשנה. ועון זה יש בו הפסד שאין בכל העריות, שבנו הבא מן הנכרית אינו בנו, ונמצא הוליד בן לעבודת כוכבים ומחלל את קדושתו, מי שיש לו בנים מן הנכרית, מן הגויה, הבן שלו הוא בן לעבודת כוכבים ומחלל את קדושתו, כמו שכתוב "כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר, אל נכר גימטריא אש, כי הוא אש עד אבדון תאכל, בת אל נכר עם שבע אותיות גימטריא תשי, כי תשכח ממנו כל המצוות, כמו שאמר הכתוב, זנות ותירוש יקח לב והסר אש מקדש, נשאר עגל, כי הבן הוא עגל וזהו כי חילל, פירושו החליף, ועיין בפוסקים שהאריכו בדינים אלה.
ולפיכך לאחר שניתנה התורה אינו יכול לקיים מצות פריה ורביה עד שישא אשה בחופה וקידושין בפני עדים, עדים כשרים, ומצוה גדולה היא מאד שאין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה או לישא אשה. כל זה כתוב בחכמת אדם מה שהעתיק מן הפוסקים. ובעוונותינו הרבים כהיום התחילו בארצות רחוקות איזה רשעי ישראל לפרוץ פרצות בישראל, הפרו חוק התורה ואין נושאין נשים כלל כדת משה וישראל, אלא הולך לבית הזונות או שפוגע אשה בשוק כפי הנאות לו בעיניו הזונים, נכרית או ישראלית, ונכנס עמה בערכאות של עובדי גילולים, ועושין ביניהם קאנטראקט - חוזה על איזה שנים, כמו היום נישואין אזרחיים. אוי לעיניים שכך רואות, אוי לאזניים שכך שומעות שכך עלתה בימינו, וזה לפני מאה שנה.
והנה לא מיבעיא אם היתה עובדת גילולים, כבר ידוע מעשה של פנחס הכתוב בתורה, ויותר גרוע ממנה הרבה, ששם זה לא היה במעשה זמרי בקביעות, ופה זה ממש חיתון של אישות בקביעות על כמה שנים, וגם מוליד בן לעבודת גילולים. וכבר מלא גודל עוון זה בתנ"ך בכמה מקומות וביותר בעזרא פרק ט', שהתמרמר מאד על עוון של חיתון עם עובדי גילולים, וכתוב שם שעל עוון זה אנף ה' בנו עד לכלה לאין שארית ופלטה, וגם מה יהיה לבסוף מהבנים הנולדים לו מן הנכרית עובדת כוכבים, אוי לו ואבוי יהיה לנפשו ולכל הנולדים ממנו באופן זה, וגם ממילא מובן, כיון שאשתו היא עובדת כוכבים ממילא כל מאכליו נבלות וטרפות ובשר חזיר ויין אסור, וכל הדברים המתועבים, וגם מה יהיה מכל השבתות וימים טובים שלו. הכלל הוא מלא מעוונות ופשעים מכל שעה שהוא חי על פני האדמה, ועל הכל יצטרך לתת דין וחשבון לפני מלך הכבוד, אלא אפילו אם לקח אשה ישראלית באופן המגונה והמכוער הזה, גם כן מסתעף מזה כמה עוונות ופשעים גדולים על ידי זה. כי מלבד שהוא מבטל עשה בידיים שציוונו ה' יתברך מקבלת התורה והלאה לישא אשה ע"י חופה וקידושין כדת משה וישראל, והוא פירש מדרכי הציבור וברר לו דרך של רשע, לילך בנימוסי הגויים, לבד כל זה אשה מרשעת כזו ובדאי אינה טובלת לנידותה, וחייב כרת על כל ביאה וביאה, ולא יחשוב כבר חויבתי כרת מביאה ראשונה ואין נפקא מינא כשאעבור עוד פעם על זה, לא כן הוא, כי כל פעם ופעם נברא משחית אחר להשחית את נפשו. והקב"ה נותן כח לרשעים לקבל יסוריהם על כל עבירה ועבירה, ז"א הקב"ה ימית אותו ע"י המשחית בעינויים, יחיה אותו שוב, ויבוא המשחית הבא ויטפל בו כמספר הכריתות שהוא התחייב, ומי יוכל לשער גודל היסורים והבזיונות שיסבול בעולם הגמול על כל פעם ופעם שהוא עובר על עבירה חמורה כזו שהדין בזה ליהרג ולא לעבור, אפילו היו כופין אותו לזה, והלא נדה מכלל עריות הוא, והכא הוא עובר בשאט נפש למלאות תאוותו. ז"א המתחתן בצורה זו והוא נמצא עם אחת שלא טובלת, הוא צריך למסור את נפשו לההרג ולא לעבור. ועיין לקמן בסוף הלכות נדה מה שכתבנו שם בגודל עונש הבא על אשתו נדה, וכל שכן בזו שהיא נידה וגם מופקרת.
והנה בגמרא איתא, אמר רב שמואל בר נחמני, אמר רב יונתן, כל העושה מצוה אחת בעולם הזה מקדמת אותו והולכת לפניו לעולם הבא, שנאמר "והלך לפניך צדקך" וכל העובר עבירה בעולם הזה מלפפת אותו והולכת לפניו, ורבי אלעזר אומר, קשורה בו ככלב, וכתב שם רבינו המהרש"א ענין נפלא ויקר, ותוכן דבריו, שיש לדקדק מה שאמרו אצל מצוה מקדמת אותו, ואצל עבירה מלפפת אותו, מה השינוי בלשון? אמנם הנה נודע, כי מכל מעשה מצוה נברא מלאך רוחני קדוש, והמלאכים האלו הם תמיד מליצי יושר עבורו והם כבנים אצל אביהם, כי הוא ברא אותם בפועל כפיו או ע"י פיו בתורה ובתפילה, וכן רח"ל בעבירה, נולדו מלאכים מקטרגים מחבלים והם נוקמים ממנו לעתיד בכל מיני צער ו יגון על דרך שנאמר, מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו.
והנה נראה דרך העולם, כשמוליכין איש אחד לחתונה או לסעודה, אין צריך המוליכו לאחוז בידו ולתפסו, כי בטוח הוא בודאי ילך אחריו ולא ישמט כלל ממנו, כי מי פתי לא ירצה ללכת למקום סעודה לאכול ולשתות ולשמוח, אבל אם מוליכים אחד לגרדום להרוג אותו שם, צריך המוליכו לאחוז אותו בידו בחזקה וללפף אותו שלא ישמט מלילך אחריו, כי ירא פן יברח ממנו. לכן כל העושה מצוה מקדמת אותו, אבל כל העושה עבירה מלפפת אותו, כי מי שעושה מצוה לא צריך לתפוס אותו חזק שהוא יבוא לקבל שכר, פשיטא שהוא יבוא, אבל מי שעשה עבירה וצריכים לקחת אותו לגיהינום, הוא לא רוצה ללכת, אז מלפפת אותו. כן הוא במעשה המצוות, כשאדם הוא זכאי והולך בדרך הישר לפני השי"ת כל ימי חייו, ומה שפגם וקלקל תיקן וחזר בתשובה בעודו בחייו, אז כשנפטר ובא לעולם הבא באים לקראתו כמה כיתות של נשמות של צדיקים מכמה מחנות של מלאכי השרת ובפרט אותם שהוא ברא במעשי ידיו ע"י התורה והמצוות, ובאים לקראתו בכל מצהלות, בקול ששון וקול שמחה, בשירים ותשבחות, ומרקדים לפניו ומוליכים אותו לגן עדן בקולי קולות של הלול ושמחה, ומכריזים לפניו, פנו מקום לצדיק פלוני בן פלוני שבא עתה, כך וכך מעשיו אשר עשה, כך וכך תורתו ותפילתו שסיגל בעודו בחיים, ועושים לו כבוד גדול שאין לבאר, כל זה מתואר בזוהר הקדוש, על כן אמר אצל צדיק לשון מקדמת אותו, כי הם אינם צריכים לאחוז אותו בידיו ולהוליכו בחזקה, כי בטוחים הם שלא יברח מהם, כי מי לא ירצה לרוץ למקום עונג כזה עין לא ראתה, על כן הם מקדימים והולכים לפניו רק להראותו הדרך שילך בה אחריהם, אבל אם האדם אינו זכאי ועשה עבירות כל ימיו, ולא חזר בתשובה, אז כשנפטר באים כמה מלאכי חבלה ובפרט אותם שברא אותם בעוונותיו המרים, שדים ולילין, והם לבושים שחורים, ומתעטפים שחורים, ובאים עליו בקול יללה ובכי וצעקה ומכריזים עליו, אוי לפלוני בן פלוני שיצא מן העולם ריקם מזכויות, ריקם ממעשים טובים, ומפרסמים מעשיו הרעים בעולמות העליונים וחשך משחור תארו, ומוליכין אותו לגיהנם בחרפות ובזיונות, ואם כן לא יחמוד כלל למקום כזה, כי יודע בבירור שלא יאכל שם בשר ודגים, ואם כן אולי יברח מהם, אז לכן מלפפת אותו, אוחזים אותו בחזקה ומוליכים אותו לגיהינום.
והנה כאשר האדם מתבונן במאמר הזה, יאחזהו רעד מלעבור עוד על איסור זה, כי הלא לעתיד תהיה התמונה של המופקרת הזאת קשורה בו ככלב בכל מקום שהוא ילך, ואז יכוסה כלימה פניו לעין כל כי הכל ידעו את גודל רשעתו רחמנא ליצלן מהאי בושתא, ה' יצילנו מהבושה הזאת. אדם שנושא גויה או מופקרת בלי נישואין או חי איתה בכריתות שהיא לא טובלת במקוה, זה דינם. ויזכנו ה' לישב בגן עדן העליון בין הצדיקים אמן.
רבי חנניא בן עקשיא אומר...