תוכיח לי שיש עולם הבא

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

יש שם שאלה מאחורה, כן.

שתי שאלות והוא בן 16. שאלה ראשונה יש.

תוכיח לי שיש עולם הבא, אבל הוכחה שיש עולם הבא, שיש עולם אחרי המוות. ואם אני מוכיח אתה שם ציצית בכיפה ומבין את העגיל? אני שם ציצית ומוריד את העגיל.

אשריך.

אני אתן לך שתי דרכים להוכחה,

אחת לוגית

ואחת עובדתית.

הדרך הלוגית הפשוטה, ואני אומר אותה במהירות,

היות שאדם נברא

וכל בני-האדם שותפים

באמות המידה של צדק

ויודעים להגיד מה זה ישר ומה זה

לא ישר.

יש מושג של שכר ועונש

בכל חברה.

מי שנטע בנו את המושגים של שכר ועונש,

ודאי שגם לו יש את המושגים של שכר ועונש.

והיות שאני ואתה מסכימים שזה לא יהיה צודק,

לענוש אדם שרצח אדם

בעונש מיתה,

ולענוש אדם שרצח עם בעונש מיתה,

כי אז יצא שאין פה צדק.

דין של אחד שהרג אחד לדין של אחד שהרג מיליונים,

לא ייתכן שזה צדק,

נכון?

היום הודיעו שאחד שנידון למאסר עולם רצח אחד בכלא וקיבל עוד פעם מאסר עולם.

נו, מה זה מועיל?

ודאי שמי שנטע בנו

את המושגים האלה של צדק,

היות שאני ואתה מוגבלים לענוש אדם שרצח עם

כמספר האנשים שהרג,

כי אין אפשרות להרוג אדם יותר מפעם אחת,

אבל מי שברא את האדם שאין לו מושגים של זמן והגבלה,

יכול לדון את האדם הזה כמספר הפעמים שרצח עם.

מוכרח שזה לא יהיה בעולמנו זה, כי את זה לא ניתן ניתן לעשות,

אלא בעולם שאליו נלך,

שהוא נצחי.

לכן מוכרח שיש שכר ועונש

בהתאם לזכויות שאדם עשה, לוגית.

לא ייתכן

שאדם שהאכיל עני אחד

יקבל שכר כמו אדם שהאכיל עיר שלמה

או עם שלם.

ואם אחד האכיל

אדם אחד בגיל 70

ונפטר אחרי יום,

ואדם האכיל

מגיל 20 עד גיל 70,

כל יום האכיל אנשים רבים.

הייתכן ששניהם יקבלו אותו שכר?

לא ייתכן.

מוכרח שיהיה עולם,

לא. לוגית.

אבל איפה העובדה? איפה העובדה? רגע, רגע. קודם כול, זה לוגית.

מוכרח שיהיה עולם

שבו האדם יקבל שכר כפי מה שעשה ועונש על-פי מה שעשה, נכון?

ובעולמנו זה לא ייתכן, נכון?

לא. לכן מוכרח לוגית

שמי שברא אותנו עם אמות מידה אלה,

יש באפשרותו לתת לכל אחד

כפי פרימה על עליו, אם טוב ואם רע.

וזה לא פה, אלא בעולם שאליו נלך.

אבל זה לוגית.

איפה הולכים לוגית? זה לוגית. חכה, עם שכר גם צריך להסתדר, לא?

עד פה ברור? כן. עובדתית,

יש חמש דרכים שניתן להוכיח חיים לאחר המוות.

אחת, על-ידי מתים קליניים שמתו וחזרו לחיים.

שתיים, על-ידי סיאנסים, שמעלים אנשים במצב של סיאנס ומספרים מה עובר עליהם בעולם העליון.

שלוש, על-ידי היפנוזה, שאפשר להחזיר אדם במצב היפנוטי לפני אותו עובר.

אז יש לי שאלה.

הרגע עוד לא גמרתי.

ארבע, על-ידי גלגול נשמות, שאנשים חוזרים לעולם שוב פעם, מזהים את עברם הקודם,

כשעברם לא לפניהם,

ומעטרים מקומות, אנשים מאישים שהיו בעברה, מזדהים בפניהם ומספרים להם מה היה ביניהם. אבל כל מה שאמרת זה לא עובדות.

לא. סיאנס, אני בחיים לא עשיתי סיאנס, לא ראיתי סיאנס.

מאיפה נודע שזה סתם שקרן של אנשים? מאיפה נודע? אתה צודק, אני גם אמרתי ככה. מוות קלילי, מאיפה נודע שבן-אדם נח חולה, בסדר, עכשיו הוא בריא, ומאיפה נודע אם הוא משקר או לא משקר? זה לא עובדה. תגיד לי, מאיפה אני יודע שעושים ניתוח לב לאדם פתוח אם לא ראיתי אף פעם ניתוח לב פתוח?

לא ראיתי.

ומאיפה אני יודע שיש לך בכלל לב, אם אתה עוד לא ראית אותו בעצמך?

גם נכון.

מה גם לב, זה נקרא עובדה? עובדה זה רק אם רואים עובדה.

לא, אבל אין, אני רוצה משהו מוחשי. מה תצביע? מה זה מוחשי? לראות? אין לי עדק?

הרב, מה זה? רגע, אתה רוצה עכשיו לראות את העולם הבא?

כן. עכשיו? כן. עלה לגג, קומה-שבע,

כבוד, ואתה רואה אותו על המקום.

עכשיו, אם אתה רוצה עכשיו, אם אתה רוצה לחכות, ניקח עוד כמה זמן.

לא הבנת אותי. אתה הבנת אותי?

לפחות או יותר.

יש אוסטרליה?

יש אוסטרליה. היית?

לא, ראית את זה בטלוויזיה.

ראית בטלוויזיה?

בטלוויזיה יש גם כן סרצים על גן-עדן וגיהנום.

אבל זה יותר דמיוני, זה סרט מציאותי. מי אמר שזה מציאותי?

מה זה מי אמר? זה מוחשי.

אני רואה בעיניים. סרט, סרט בעיניים. אתה חוזר אותי את אוסטרליה. אתה במטוס, תראה את אוסטרליה. בדיוק. סע לעולם הבא, תראה על המקום.

על העיני, אם בלראות, על המקום.

על העיני. הבנת, עיני? עובדתית.

יש חמש דרכים שניתן להוכיח חיים לאחר המוות.

אחד, על ידי מתים קליניים שמתו וחזרו לחיים.

המושג מוות קליני פירושו מוות הפיך, כלומר מוות

שלמעשה יש הפסקה בפעילות הגוף,

הפסקה בפעילות החשמלית של הלב,

הפסקה בנשימה,

אבל עדיין לא נוצרו נזקים בלתי הפיכים למוח,

לא נוצרו נזקים בלתי הפיכים לרקמות,

ולכן אפשר להחיות את אותו אדם.

תופעות כאלה קורות בהרבה מאוד מצבים,

החל מטביעה,

דרך התקפי לב והפסקה בקצב הלב,

המשך בחבלות, בתאונות ובחבלות מוח,

לפעמים...

הסיפור שלך, לפחות זה שקשור לענייננו, הלילה מתחיל בינואר 74, נכון? זמן קצר החל מלחמת יום הכיפורים.

את אישה צעירה, כבת 22,

את חיה בתל אביב, אחרי שעזבת את הקיבוץ

שבו גדלת,

ואת הולכת ברחוב בוגרשוף.

מכאן את לוקחת את הסיכום.

אני הולכת ברחוב בוגרשוף,

ואז נפל עליי פיגום מגג של בניין שהיה בתהליך בנייה,

גג של קומה חמישית.

ברגע שנפל עליי הפיגום,

אני יצאתי מהגוף, כלומר הנשמה שלי יצאה מהגוף,

וראיתי ושמעתי כל מה שנעשה ברחוב, כאשר אני מחוץ לגוף מרחפת בערך של גובה של 4 או 5 מטר.

ואני חושבת לעצמי כמה מוזר שאני רואה את הגוף שלי, כלומר אני לא בתוך הגוף, כי אני הייתי,

אף פעם לא חשבתי שהגוף ואני זה משהו נפרד.

וככה עברו כמה רגעים.

את שומעת את השיחות של האנשים? כן, אני שומעת. שומעת, זה היה לא רחוק מפינת קינג ג'ורג', תוכו גוגרשוף, והמקום בשעות האלה היה די הומה,

אז היו הרבה אנשים שהסתובבו שם, וכולם נעצרו והסתכלו. והתחושה הכללית?

והתחושה הייתה מאוד טובה. טובה. כן, הרגשה מאוד טובה, כיף.

את ספקת מהלומה עצומה בראש. כן, זה היה... זה קרש שנופל מקומה השישית. כן. אין כאבים.

לא הרגשתי שום כאב, שום דבר.

והיום אני יודעת להסביר שזה מפני שלא הייתי בגוף, ומה שכואב זה לגוף כואב,

אבל אני לא הייתי בתוך הגוף.

לא הרגשתי שום כאב, אני גם לא יודעת איך יצאתי מהגוף. בכל אופן אני יצאתי,

ואחרי כמה רגעים של ריחוף בגובה הזה, שבערך 4-5 מטר,

נכנסתי לחושך.

בעצם התאונה הייתה ב-4.20 בבוקר, בינואר 1983. באתי מאשדוד לכיוון בת-ים להביא את השותף,

והשותף היה גר בבת-ים,

אז נכנסים דרך בן-גוריון.

ושם יש מין מקום כזה עם מזלג, צד שמאלי,

אין כניסה, בצד ימני אפשר להמשיך לנסוע.

אז רצה השגחה עליונה שאני אכנס דווקא בצד השמאלי,

והייתה לי את התאונה.

האוטו שלי באמת התרסק, עף ורחוק,

ורצה הגורל, המזל, יותר נכון, רצה הקדוש ברוך הוא,

שאני אעוף מאוטו ונפול ברצפה.

כמה מטרים מהאוטו.

בהתחלה לא הרגשתי שום דבר.

אחרי אולי כמה דקות התחלתי להרגיש כאבים איומים

ואני מסתכל, רואה כולו הכל שבור, הכל עקום

לא ידעתי כבר מה לכאוב, איזה חלק מהגוף

ולפתע פתאום הכל משתתק

אני רואה שמתוך הגוף שלי יוצא עוד גוף אחד

מתוך משה יוצא עוד משה

אני עולה למעלה למעלה

ואני מסתכל

ורואה את עצמי שוכב על האדמה

כולו מרוסה, כולו שבור

מה שכן מעניין

שבדרך כלל כשמישהו מקבל מכה ברגל וביד, אז הוא מחזיק את היד וצועק,

כי בכל זאת היד היא חלק ממנו

פה אין שום, לגוף לא הייתה שום שייכות

אני מסתכל,

היה נראה לי כמו שג תפוח אדמה, לא שיהיה שם,

מה כבר יכול להיות?

וכבר התחילה להיות לי הרגשה טובה

עצם העובדה שכבר לא היה לי שום כאב

אני נמצא מלמעלה ורואה את הכול

ואז אחרי כמה זמן, אני באמת יודע בדיוק

הגיעו שני אמבולנסים

יצאו משם רופא ושני אחיות

והדבר המדהים, שזה באמת, אי אפשר לשכוח את זה

אתה יודע בדיוק כל רופא מה הוא חושב

זה מדהים

ואז ניגשו אליי, התחילו לי עם המכונות החיה

לא כאן

אני עוד אומר לעצמי מה הם רוצים ממני

כל כך טוב לי שישאירו אותי

ולפתע היה ניתוק

ואני מרגיש עוד מושך יוצא ממני

ואז אני נכנס למקום

ממש ממש מפחיד

תשע שנים פלוס במוסד,

התחלת להתעסק בעניינים של עסקים מהוגנים ומרובעים הייתי אומר לחלוטין.

אתה סמנכ״ל של חברה והתעסקת בביטוח,

אדם מן היישוב.

אדם שכל הגישה שלו אומרת ביידיש צחה, זה נקרא שוף בלעיינק ואוקטו.

קודם כל אתה צריך להוכיח דברים מתמטית ואז אני מוכן לקבל אותם.

עד אותו יום לפני 11 שנה,

אתה היית בן 39 והיית בשירות מילואים.

הייתי אז בשירות מילואים בעת פטרול ופשוט באמצע פטרול צנחתי.

מה, שעת צהריים?

שעת ערב. שעת ערב. חושך וחושך. אתה צונח.

מה אתה זוכר מהדקות שמגיעות אחרי הצניחה?

זה הדבר המניות. אבל בוא ניכנס פנימה ואני דווקא יצאתי החוצה.

כלומר.

כלומר התחלתי לראות מה שמתרחש מסביבי אבל כאילו אני צף מעל,

נמצא מעל התמונה, אני רואה את עצמי שוכב,

אני רואה את החובש מנסה לעשות את ההחייאה.

אני רואה אנשים מתחילים להתאסף מסביב, אני רואה את הבלגן.

בסך הכל טוב לי, אין לי תחושה של שלווה,

של חמימות כזאת, תחושה של כיף.

כאילו באיזה גובה אתה כאילו?

מעל. זאת אומרת, אני רואה את כל התמונה,

כאילו ממרחק של כמה מטרים מלמעלה, רואה הכל, רואה... כשמגיע החובש, אתה רואה אותו מלמעלה.

כן. נגיד, אם הייתה לו כיפה,

היית יכול להגיד אחר כך, אתה חושב?

יכולתי לא רק את הכיפה,

אלא לזהות גם את הדרגות שלו, ולזהות את האף שלו. באמת ראית אותו מלמעלה, בתחושה. באמת ראיתי אותו מלמעלה. אני היום מבין מה זה היה, באותו זמן לא הבנתי את זה. עכשיו, אתה ראית מלמעלה גם את עצמך שוכב? ראיתי את עצמי שוכב.

את הגוף שלי מונח ללא תזוזה. ואותו גוף שהיה מונח, זה היה מה? זה היה אני? זה היה הוא? מה זה היה?

זה היה גוף, גוף. זה הכל.

הנשמה לא הייתה בפני.

הייתה התנתקות. היו כאבים?

לא, למרות שהרביצו לי חזק.

הרביצו מה?

בנסיעות החייאה, באזור החזה, הדומקות חזקות. עיסוי לחזה. כן, אני לא הרגשתי שום דבר.

ראיתי, ורק התחושה הייתה של מה הם רוצים ממני? כל כך טוב לי עכשיו, שיעזבו אותי ושיעזבו אותי בשקט. זה הכול. אתה ידעת לאן אתה רוצה ללכת?

וככה, איך שאני צועד לכיוון הים, מגיע לחוף,

עומד ככה על החוף,

עומד ככה על החוף,

הייתי לבד שם, ממש לבד, לבד.

ככה ים ענק, ים כחול.

התחלתי לשחוד, לשחוד, ולהתרחק מהחוף.

וזה כזה חום שם,

שבאותו רגע להיות במים זה משהו לא רגיל.

אני שמח, וטוב לי,

וכל כך נעים, ואיזה חום בחוץ.

ככה אני

מתרחק מהחוף,

ופתאום אני ככה

ארגיש שמשהו אוחז לי ברגל מתחת למים

ולוקח אותי לכיוון הקרקע.

מה זה, לא הבנתי מה זה, לא חיה, לא כלום.

ככה אני מנסה להתנטרל מזה, להשתחרר מזה, לא מצליח.

הבנתי שנתפסתי במערבולת,

ואני רחוק, רחוק, רחוק, ממש מלמעלה.

בדרך כלל אדם מנצל, אני יודע, 10% מהכוחות שלו,

והאדם רוצה לחיות זה ה-100%.

אז התחלתי ממש עם כל הכוחות האחרונים שלי לצאת.

הגעתי לאמצע הדרך

וראיתי שאין לי כוח.

ראיתי שאין לי כוח,

וירדתי לכיוון הקרקע.

פתאום ראיתי את עצמי במצב כזה,

שזה היה לי דבר מאוד מבולבל.

ראיתי,

זאת אומרת, ראיתי שאני שניים.

מה זה אני שניים?

ראיתי את הגוף זרוק על הקרקע,

זרוק ככה,

כמו אדם מת, זרוק על הקרקע,

ואני מסתכל עליו.

אז לא הבנתי, מה זה? איך אני מסתכל על עצמי?

מה הולך כאן?

זה כמו שאני למשל עומד במרפסת תקומה שנייה,

ורואה את הגוף שלי זרוק על הכביש.

הוא אומר, רגע, מה אני עושה שם?

מה אני עושה שם? זה אני.

לא, אז רגע, מה, אני שניים?

מה הולך פה?

אני לא מבין.

ככה זה, לא.

ולכן הקדמתי את העניין של גוף נשמה, אתה מבין?

כי לא הבנתי, פתאום נכנסתי למצב כזה בלבול,

אמרתי, מה הולך פה? זה אני, זה אני שם? רגע, הנה הידיים שלי,

זה העיניים שלי, זה השיער שלי הארוך,

זה בגיד ים שלי,

זה הרגליים, בואנה, זה אני, זה אני. אז מה, אני שניים?

איזה בלבול זה היה, מדהים.

וככה אני רואה את הגוף שלי הולך, ואני כאילו נוסע ממנו.

הולך, מתרחק, מתרחק, מתרחק, מתרחק,

ורוצה כזה כאילו לחזור.

לא הבנתי את המצב הזה.

אפילו באותו רגע לא הבנתי שזה נשנה בגוף.

לא הבנתי.

ממש לא הבנתי. חשבתי, לא יודע, איזה בלבול, איזה סרט.

זה היה מצב מאוד מאוד מבולבל.

לא יודע.

פתאום אני ככה הולך, מתרחק, מתרחק, מתרחק, מתרחק, מתרחק.

פתאום ככה זה היה נעמד.

נעמד. כאילו מקומה שנייה עליתי מקומה שמינית.

והגוף על הכביש,

תחת המים כמובן.

ואני מסתכל על עצמי ואני רוצה להיכנס,

ואני רוצה לחזור, רוצה לחזור ורוצה לצאת מהמצב הזה.

ואני רואה שזה לא בשליטתי.

לא בשליטתי.

זווית הראייה,

המון מהסיפורים האלה מתארים יציאה של זווית הראייה מהגוף,

מבט מלמעלה,

כאשר בחלק מהמקרים גם בספרות מחוץ לארץ,

אנשים מצליחים לתאר דברים שיכולים לראות רק מזווית הראייה הזאת, אם היא שהייתה כיפה או קרחת או דרגות.

תראה, אין לי תשובה לזה,

ואני אומר גם שאלה שחוו את זה כנראה מספרים אמת,

כי אני בעצמי נתקלתי בחולים שעברו החייאה.

הם מספרים את הסיפור שהם ראו כאילו הם מסתובבים מלמעלה ומסתכלים למעלה,

ובאמת לזה אני לא יכול למצוא את ההסבר.

קודם לכן, מוות בשבילי היה סוף פסוק,

אין שום דבר אחר כך.

אחרי אותו אירוע, ועם כל מה שלמדתי עם השנים שחלפו מאז,

אני מבין שזו רק התחלה של דברים.

ואם אדם שמע סיפור כזה, אז הוא חושב,

נא לקלוח לקטע כזה, אז הייתי מאמין.

אין, הלוואי, אם יקרה לי אני אאמין.

שלא יקרה לכם יקרה כזה,

שלא יקרה לכם.

למה שלא יקרה לכם?

אתם לא יודעים כמה זה מחייב לנו.

זה לא, אני מאמין שיש אלוקים,

אתה ראית שיש אלוקים.

אז אם אתה ראית בעיניים שלך,

בצורה הכי חזקה שיכולה להיות,

אז איך אתה יכול לדבר לשון הרע?

איך אתה מתפלל?

איך אתה עושה ברכת המזמן?

חיים נותנים לך במתנה, ואתה ראית את זה בעיניים שלך.

אז זה מחייב אותך כל רגע, זה לא פשוט.

במצב שלי, כשראיתי מה שראיתי,

התודה שלי היא מאוד מאוד דנונה,

על כל שנייה,

וכל דבר שקורה, אני יודע, וברור אבל,

שזה דנאי, וטוב, אופי ומתן,

עקוב ומתן.

וחי בצורה כזאת, מקבל הכול באהבה,

מקבל הכול בשמחה, וברוך השם, עם כל הברגים וכל הגופים ניתוחים ומסגריה שלמה.

אבל אני כל הזמן מודה לו איך זכיתי בכל זאת לראות את מה שראיתי,

ובשבילי זה מין סמינר כזה.

סמינר שמשה,

תדע לך לאן הבן אדם הולך בסוף.

ליהדות ולאמונה היהודית,

את הגעת רק שבע שנים אחרי זה.

שבע שנים אחרי המקרה,

זה הגיע בעצם מפסוק.

נכון. זה התחיל בפסוק.

מה היה הפסוק?

הרי גדלתי בקיבוץ של השומר הצעיר, ובזמנו לא היה טלוויזיה ולא היה שום דבר,

ואנחנו כילדים לא ידענו מה זה סידור תפילה, ולא היה לנו שום מושג ביהדות.

ואחרי שבע שנים התגלגל לידיי במקרה סידור תפילה,

וחשבתי שזה ספר קריאה, לא ידעתי מה זה.

וכשפתחתי אותו ראיתי בשורה הראשונה כתוב,

מודה אני לפניך מלך חי וקיים,

שהחזרת בי נשמתי בחינם.

תודה רבה, אני מבקשת.

מוות בשבילי היה סוף פסוק,

אין שום דבר אחר כך.

אחרי אותו אירוע, ועם כל מה שלמדתי,

עם השנים שחלפו מאז,

אני מבין שזו רק התחלה של דברים.

ואם אדם שמע סיפור כזה, אז הוא חושב,

נא לקרוא לו קטע כזה, אז הייתי מאמין.

אין, הלוואי, אם יקרה לי, אני אאמין.

שלא יקרה לכם מקרה כזה,

שלא יקרה לכם.

למה שלא יקרה לכם?

אתם לא יודעים כמה זה מחייב היום.

זה לא, אני מאמין שיש אלוקים, אתה ראית שיש אלוקים.

אז אם אתה ראית בעיניים שלך,

בצורה הכי חזקה שיכולה להיות,

אז איך אתה יכול לדבר לשון הרע?

איך אתה מתפלל?

איך אתה עושה ברכת המזון?

חיים נותנים לך במתנה, ואתה ראית את זה בעיניים שלך.

אז זה מחייב אותך כל רגע, זה לא פשוט.