מעשה רבי פנחס | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום,

לכבוד השם יתברך על כל הטובות שעושה איתנו כל רגע ורגע,

בריאות שלמה ואיתנה ופרנסה בשפע ובנקל יעקב סבן בן נידיה מתוך התקרבות לבורא יתברך לתורתו ולמצוותיו.

מעשה רבי פנחס

מעשה במדינת פולוניה,

חסיד אחד גדול ומפורסם בחסידותו וקדושתו ועשיר גדול,

שמעו היה הולך בכל המדינות

ושמו רבי פנחס,

זכר צדיו וקדוש לברכה,

וכל חכמי דורו

היו נהנים ושואבים מתורתו,

וכל מי שהיה לו חולה בביתו

היה שולח אותו אצלו להתחנן לו שיתפלל לשם על רפואתו,

וכן

כל צרת יחיד

או ציבור שלא תבוא,

כולם היו פונים אל תחינתו,

ובקדושתו ותפילתו

היה רופא חולים ופוקד עקרות,

והשם העתיר לו,

ומעולם לא חזרה רקם תפילתו,

ובית ישיבתו היה מחוץ לעיר,

והיו לו תלמידי חכמים מיוחדים ותלמידים אצלו

לבית ישיבתו להתפלל וללמוד עימהם,

ולא היה הולך לביתו כל השבוע,

כי אם מערב שבת לערב שבת

וראש חודש ומועדים,

ובמוצאי שבת

או ראש חודש

ויום טוב,

תכף חוזר לישיבתו,

וכל האנשים החולים

שנתרפאו בתפילתו כשהיו קמים,

היו הולכים אצלו לנשק את ידו ולקבל את ברכתו,

וכן נשים חולות שנתרפאו או עקרות שנפקדו על ידו,

היו הולכות הן וילדיהן

ותשתחווינה לקבל ברכתו.

באי היום,

פעם אחת ערב ראש חודש,

הלכו איזה נשים שנפקדו בתפילתו אל ביתו,

אשר בעיר אצל אשתו,

הן ובניהן להמתין לרבי פניחס,

להודות לו ולקבל ברכתו,

ויודעם שכל ערב ראש חודש

בו יבוא האיש אל ביתו,

ואשתו החסידה

לא הייתה יודעת דבר מזה.

ויהי כבואן אצלה,

תמהת תמיהה גדולה?

על מה ועל מה?

זאת הסיבה של הביאה.

וקיבלה אותן בכבוד,

ושאלה להן מה בקשתן.

ותאמרנה לה,

אין לנו שום דין תורה,

אין שום אדם להתדיין לפניו,

ולא לשאול ממנו דבר.

אלא באנו להגביל פני הרב,

אנו ובנינו,

שעל ידו ובזכותו ותפילתו,

השם ראה בעוניינו.

ויפקדנו בבנים זכרים,

אלו הבנים.

ורבי פניחס הנזכר,

היה חסוך בנים,

ואשתו עקרה, לא ילדה.

וכשמוע אשתו דברי הנשים באות מאירות,

שתקה ולא ענתה עוד.

וחרה לעד מאוד.

ותאמר בליבה,

הייתכן שאשכוח ביד בעלי,

להתפלל על אחרים למלא את שאלתם,

ולא יתפלל עלינו בעצמנו,

שאנו חסוכי בנים ובאים בימים?

ועל זה גדל צערה ונפשה,

מרה לה.

כאשר בא בעלה החסיד הנזכר,

לא דיברה איתו מאומה,

יען הייתה נוהגת בו כבוד גדול,

והוא גם כן

לא היה מרבה דברים עימה.

ואחר עבור ראש חודש,

חזר לישיבתו

עם תלמידיו כמנהגו טוב,

ואשתו החסידה,

מאותו היום והלאה,

עמדה בתפילה ובתענית

מדי יום ביומו,

וצועקת לקדוש ברוך הוא,

ודמעתה על לחיה,

שהקדוש ברוך הוא יראה בעונייה ויפקדנה בבן זכר.

מה שם,

משמיים שמע תפילתה,

וסיבב הסיבות,

שבהגיע שני ימים, קודם ראש חודש,

טעה החסיד בחשבונו,

חשב שהיה ערב ראש חודש.

הוא קם ובא אל ביתו,

ואשתו הייתה עסוקה בתפילתה, לא ידעה מביאתו.

בפתע פתאום

נכנס החסיד אצלה,

וימצא אותה בוכה ומבקה,

מרק על הענה,

וישאל אותה ויאמר לה,

ביתי,

למה תבכי?

אגידי נא לי,

מה יש לך?

וטען ותאמר לו,

אדוני,

אמור לי,

אתה?

מה זה מיהרת לבוא קודם ראש חודש, שלא כמנהגך?

אמר לה, האמת איתך,

ואני טעיתי בחשבוני,

וחשבתי שהיום,

ערב ראש חודש.

אז אמרה לו אשתו,

ודאי מעט השמי זאת,

כדי שתבוא בלי ידיעתי,

ותראה גודל צערי,

ותחוס ותרחם עליי.

אמר לה, מה שאלתך?

מי נתן לך?

מה טען ותאמר לו?

שאלתי ובקשתי,

ששמעתי,

ותרגז בטני,

וגדלה תמיעתי ברעותי,

שאתה מתפלל על אחרים,

והשם שומע את תפילתך,

ופוקד עקרות ורופא חולים,

ואיך לא תחוס ותרחם עלינו,

להתפלל בעדנו,

שהשם ירחם עלינו ויפקדנו,

לפחות בבן זכה לעת זקנתנו,

כי איננו זקנים באים בימים,

ואין לנו מי שימלא את מקומנו,

ואיך לא אבקה ולא אמרר?

אמר לה, בתי,

הקדוש ברוך הוא יודע נסתרות,

ואין לנו להרהר אחר מידותיו,

ולא חפץ ליתן לנו בן,

אין מי יאמר לו מה תעשה,

והוא אדון ופטרון,

והטוב בעיניו יעשה.

אמרה לו, אף על פי כן,

כבר אמרו חכמים זיכרונם ברכה,

אל יתייאש אדם מן הרחמים,

ולעולם ירבה בתפילה,

ובפרט צדיק שכמותך,

שהקדוש ברוך הוא מתאבה לתפילתן של הצדיקים,

ואם לא תחוס על עצמך להיות לך בן,

להשאיר שאר איתך,

ולמלא מקומך,

תעשה לפחות למעני,

ותראה בעוני,

ותתפלל עלי,

ולא אהיה כחת שפחותיך?

וחזרה והתנפלה לפני רגליו,

ותתבק,

ותתכנן לו למלא שאלתה ולהתפלל בעדה.

עד שנכמרו רחמי בעלה החסיד,

רבי פנחס,

ונתן לה דיבור

להתפלל עליה.

מה יתפלל אל השם?

מה יעתר לו?

ויגידו לו לאמור,

הנה הרה

ותלד לך בן,

אבל תדע שמוכרח שתעבור עליכם צרה גדולה בשבילו.

ויגד החסיד לאשתו

מה שהשיבו לו,

ותאמר לו, יהיה מה שיהיה,

אני רוצה לזכות להוליד בן מכל מקום,

ואחר כך ירחם השם.

והשם הקים את דברו,

ותאר החסידה אשתו,

ואם לאו ימיה ללדת,

ויאמר לה בעלי,

ויאמר לה בעלה,

ביתי,

אם תשמעי לעצתי,

תבואי עימי למקום בית ישיבתי,

ושם תשבי ותלדי,

ועזרת השם

יען זה הבית אשר בעיר,

קטן מלהאכיל אנשים רבים,

ושם מחוץ לעיר,

מקום רחב ושדות וחרמים,

ועזרת השם כשתלתלדי,

אני צריך להזמין ליום המילה

עם רב ורבנים גדולים וקטנים,

מלבד כל בני העיר,

וצריך להזמין לכל החכמים אשר בכל הערים,

וחם כל הגבירים,

וצריך ארץ רחבת ידיים,

ושם,

במקום ישיבתי,

הארץ רחבת ידיים,

נערוך שם אוהלים לעשות סעודת מצווה,

כאשר תאווה נפשנו,

ותאמר לו אשתו, עשה כרצונך,

ואינני מוכנה ללדת,

כאשר תאמר אלי.

ויקומו, וילכו יחדיו מחוץ לעיר, אל בית ישיבתו,

וימלאו ימיה ללדת,

ותער ותלת בן,

וישמחו שמחה גדולה, האיש וביתו.

ותכף שלח כתבים

לכל הערים אשר סביבותיהם,

לבשר לכל החכמים והגבירים,

מהבן הנולד להם,

להזמינם,

שיבואו ליום המילה,

הם ובניהם ותלמידיהם.

ויהיה כשומעם כל מבשר,

שמחו שמחה רבה,

ויבואו כולם איש-איש ממקומו,

איש לא נעדר,

להיות שם מוזמנים ליום המילה.

מהם לכבוד הרב,

שכולם היו גמולים חסד ממנו,

ומהם,

שהיו רוב החכמים תלמידיו,

והתקבצו כולם על פני השדה

אשר סביב הישיבה,

ועשו המילה בשמחה ובקדושה,

ויעשה חסיד משתה גדול לסעודת המילה,

וייט אוהלים לרוב,

ויערוך להם שולחנות,

כל כת וכת בפני עצמה,

החכמים במסיבתם,

והגבירים על מכונם,

ועל הכל,

עשה סעודה גדולה לכל העניים בכבוד גדול,

ויחלק לתלמידיו לשרת לכל המזומנים,

כל אחד ואחד באוהל אחד,

לעמוד על משמרתו,

לבל יחסר להם דבר,

ולמלא לכל אחד שאלתו,

והחסיד הנזכר

בירר לו לעמוד לחלקו,

לשרת על שולחנות העניים,

כדאי להאכילם ולהשקותם כרצונם,

ככל תאוותם בכבוד גדול.

וכאשר גמרו סעודתם החכמים,

ויביאו לפניהם הנה פירות ומגדנים,

כנהוג בשולחן המלכים,

התחיל כראש הישיבה לדרוש בדברי תורה,

כל אחד על שולחנו,

הן לכבוד אכסניה, החכם בעל הברית,

והן לכבוד אליהו, מלאך הברית.

וכשהתחיל לדרוש החכם הגדול שבהם,

שלח התלמיד המשרת העומד עליהם

לקרוא לחסיד בעל הבית, רבי פנחס,

שיבוא לשמוע את דרשתו.

וילך התלמיד אצל הרב החסיד,

ויאמר לו,

חכם פלוני רוצה לדרוש על שולחנו,

ומחלה פניך שתלך אצלו,

ותכף החסיד הניח אותו לשרת עניים במקומו,

והלך לשמוע את דרשתו.

כאשר גמר,

חזר אצל העניים על משמרתו,

וכאשר עבר רבע שעה,

ורצה חכם אחר לדרוש על שולחנו,

גם הוא שלח לקרוא לרב לשמוע דרשתו,

והיה חוזר הרב,

ומניח תלמידו במקומו,

והוא הולך אצלו, ואחר כך חוזר לאיתנו.

וכן על זה הדרך,

עד שדרשו כולם,

ונתן מתנות לחכמים גדולים,

כפי צורכם וחרכם,

ולתלמידי חכמים,

כפי מדרגתם,

ולעניים

לכל אחד מתנה ראויה.

ובכל כת שהייתה הולכת,

היה הולך החסיד רבי בן החס ללוותם,

וחוזר אצל העניים,

שכל דעתו היה עליהם,

ובחזרתו ראה איש עני צועק ובוכה,

ואומר,

אחיוני,

אחיוני,

שאני מת ברעב ובצמא,

ויאמר לו החסיד,

למה אתה בוכה?

ויען ויאמר לו,

אני מוטל ברעב, גרמו ממני את כל מאכלי.

אמר לו, לא תבכה,

ואני מלא חסרונך,

כאשר תהווה נפשך.

ותכף ציווה,

ויביאו לו תרנגולת פטומה,

ויין ישן,

ובשר ודגים ולחם ומגדים,

ויתן לפניו לאכול,

וחזר ללך ללוות את המזומנים.

וכשחזר פעם שנייה,

ראה אותו עדיין בוכה וצועק כבראשונה.

אמר לו, מה יש לך?

חזר ואמר לו,

גם הפעם הזאת גזלו ממני את הכול,

ולא הניחוני לאכול.

חזר החסיד ואמר לו,

אל תצטער,

והביא לו מחדש סעודה שלמה,

והוכרח החסיד

ללך ללוות עוד אורחים.

וכשחזר פעם שלישית,

מצא אותו עדיין בוכה,

והוא אומר לו שהוא מת ברעב,

כי גזלו ממנו את הכול.

וחזר החסיד

והביא לו את כל צורכו.

וכן על זה הדרך

עשה לו כל הפעמים שהיה הולך ובא החסיד ללוות את האורחים.

ובכל פעם שהיה חוזר,

הוא מביא לו הכול מחדש.

הכול היה בפי יוסוף תחנונים וסבר פנים יפות,

ולא כעס עליו כלל.

עד שגמרו ללך כל המזומנים,

וחזר החסיד רבי פנחס אצלו,

והשיב לו מחדש כל הצריך לו.

וישב בצדו,

עד אם כלה לאכול ולשתות,

לסובע נפשו.

ונתן לו מתנה חשובה יותר מכולם,

לשולחו לשלום.

ויהי ככלותו,

ללוות את כל הבאים,

ועשה צדקתו עם כל אחד בלב תמים,

ולא נשאר שום אחד מהקירואים.

הפך פניו החסיד הנזכר,

והיער

בעיני איש זקן,

עומד בצדו.

וישאל החסיד,

למה אתה עומד וממתין?

כלום, חסר לך איזה דבר?

ויען הזקן ויאמר לא.

לא, אדוני,

אינני חסר מאומה,

כי תהילה לה'

אכלתי ושתיתי

לשובע נפשי,

ולקחתי מתנתך,

ישלם השם פועלך.

אמנם,

שאלה אחת קטנה אני שואל ממך,

שתעשה רצוני,

ואל תשאי פני ריקם.

רצוני ללכת אצל אשתך,

לברך אותה

ולברך את הילד הנולד,

והיות שאני כהן,

ויגדל חסדך.

ויאמר החסיד,

בוא עמי,

ויוליכהו לבית אצל אשתו

ובנו שמה.

ויאמר החסיד לאשתו,

זה האיש כהן,

ורוצה לברך את בנינו,

ותאמר לו ייכנס.

ויבוא האיש הביתה,

ויעמוד אצל המיטה

אשר היא יושבת עליה,

ויאמר לה, תני נא את בנך בידי ואברכהו,

שזה דרכי,

לקח אותו על כפות ידיי ולברכו.

והאישה

בתום לבבה

נטלה את בנה ונתנה לו.

והאיש הנזכר שלח ידו ויחזק בו,

ויהפוך פניו לפתח הבית,

והילד בידו,

ויאנוס, ויצא חוצה וירוץ.

וראות האישה,

כי האיש נשא את רגליו,

צעקה ואמרה,

אנה תוליך את בני,

שום את דרכך,

וכי צחוק באת לצחוק עמנו.

והם צועקים בקול מר,

והאיש הנזכר עושה עצמו כחירש ולא שמע,

ומתרחק,

והחסיד רודף אחריו,

ואומר לו, אחי,

די עם הצחוק הזה, אל תצערנו עוד.

וכל עוד שהחסיד הולך וצועק במר וצובח,

האיש הנזכר רץ כצבי,

והולך כעוף פורח.

בסוף דבר, נלאה החסיד לרוץ אחריו,

צעק לתלמידיו שיבואו לעזרה, לרדוף אחריו,

להשיגו ולהציל את בניהו מידיו.

וירוצו כולם אחריו,

והוא רץ מהר יותר ויותר.

אין שום אדם יכול להשיג פסיעותיו.

ויקחו סוסים הרצים למהר להשיגו.

וכל עוד שהם רצים,

הוא מתרחק,

עד שיצא אל המדבר,

מקום הרים וגבעות.

והם רואים אותו מרחוק,

ורחוקים ממנו מאוד.

והם מראו שהגיע לסלע אחד,

ויפתח פתח הסלע ונכנס בתוכו.

ותכף נסתם הפתח,

ולא ראו אותו עור.

וחזרו לאחוריהם

בפחי נפש.

ויספרו לחסיד את כל הקורות.

ואביו ואמו,

בשומעם נהפכה שמחתם לתוגה.

והתאבלו על בנם ביגון ובאנחה.

והחסיד הנזכר

נשאר בבית ישיבתו,

ולא חזר עוד לביתו.

אפילו בראש חודש ויום טוב מרוב דאגתו.

ואשתו חזרה לביתה, לבדה מרא כאללה ענה,

ותסגור את דלת בעדה.

ומאותו היום לא יצאה מפתח ביתה.

ולא הייתה רוצה לראות שום אדם כלל.

כי אמא משרתת שהייתה עימה לקנות לה ולעשות לה כל צורכה,

ולהוליך המאכל לבעלה כמנהגה.

ויהי אחר הדברים האלה

חשב יחסיד רבי פינחס בליבו לאמור,

מאחר שכך גזרה חוכמתו, התברך,

מאחר שזיכנו לבן זקוני,

חלף הלך להול כחו ממני.

אם כן,

למי אני אעזוב את כל עושרי?

ולמה אעזוב לאחר ימחה לי?

ולא אעשה קרן קיים לנפשי.

חשב בליבו,

והסכימה דעתו לבנות בית אכסניה גדולה עליהם הדרך להכנסת אורחים

ולארבעה פתחים,

לארבעה רוחות,

ושם יחנו כל עובר ושב ממזרח וממערב,

מצפון ומים, עשירים ואביונים,

ושם ימצאו מרגוע לנפשם,

מיטה ושולחן וכיסא ומנורה עד שכל אחד ואחד לדרכו יפנה.

וכך עשה,

וישלח את המתווך,

ויצווה הוא לקנות לו שדה גדולה במקום חשוב וראוי לכך.

וכן היה,

ויקרא לאומן,

לבנאי הגדול,

ויאמר לו רצוני שתבנה לי כאן פנטין גדול

להכנסת אורחים,

ויהיו בו בתים ועליות ואורוות סוסים,

מכל הצריך להם,

הם ותשמישיהם,

ושיהיו בו ארבעה פתחים לארבע רוחות העולם.

ויאמר לו, הנני מוכן לעשות כרצונך.

ויעש עמו המקח והקצבה של הערך והזמן,

ויעשו קונטרקט,

חוזה,

ויכתבו ויחתמו כנהוג,

וכאשר נגמר בניין הפלטין,

בית האכסניה נסגר על מתכונתו,

שלח וקנה מיטות ושולחנות וכלים וכל מטלטלין הצריכים,

וסידר כל הבתים בסידור נאה מושלמים.

אחרי כל זה,

הפריש מממונו קרן גדול,

והניח במקום בטוח ונאמן לרווח היום,

כדי שהקרן יהיה קיים לעולם,

והפירות יהיו לצורך כל ההוצאות המצטרכות,

דבר יום ביומו,

לכל האורחים שיבואו שם,

מכל העולם,

לאכול ולשתות,

המה וחמוריהם עד שילכו לדרכם.

דמי נעל זה גזברים,

אנשים נאמנים,

כל אחד בשכרו,

לעמוד על המשמר,

להספיק לכל האורחים,

כל צורכם

בענווה ובכבוד,

ולבל יפילו מדבריו ארצה.

וגם ציווה אותם,

שאם יהיה האורח איש עני או צנוע,

יתנו לו גם כן צידה לדרך ומתנה ראויה,

איש לפי ערכו, בנאמנות הגמורה וביראת שמיים מעולה.

ותיכל כל המלאכה הנזכרת,

וכתב בארבע רוחות הפלטין מודעה רבה באותיות גדולות,

להודיע שזהו בית אכסניה לכל עובר ושווא,

יהיה עשיר או עני,

גוי או ישראל,

להיכנס לשם, לנוח, לאכול ולשתות,

גם מקום ללון,

הם, בכל אשר להם,

עד שילכו למחוז חפציו.

וציווה לפיקודים,

שלא לגלות לשום אדם את שם הבעלים כלל.

והחסיד הנזכר

היה יושב בישיבתו כדרכו הטובה,

ואשתו החסידה הייתה נעלמה מעיני כל חי.

עניה צוערה,

סגורה בביתה,

מתאבלת על בנה,

אין מנה חמלה.

והקול נשמע מבית האכסניה הנזכרת,

והתחילו לבוא לשם,

קול עובר ושווא,

והממונים עומדים

על משמרתם.

ויהי כי ארכו הימים,

קרוב לשלוש עשרה שנה מזה העניין,

והיה ביום ההוא,

העיר וזרח לבית האכסניה הנזכרת,

איש אחד

עני ועייף,

יגע, רעב וצמא.

באומרו

שהיה לו כבר כמה ימים שהוא בתענית,

והיה מת מרעב.

כאשר ראה מודעה נזכרת בפתח הפלטין,

נכנס לתוכו,

ראה את כל האורחים אוכלים ושותים ושמחים,

ותכף הפקידים יצאו לקראתו.

ויאמרו לו, ברוך הבא,

שאל מה תאווה נפשך לאכול ולשתות,

פתח פיך ויעירו דבריך,

איננו מוכנים לעשות רצונך.

אמר להם, טובים דבריכם,

והשם יאריך ימיכם,

אבל לא אוכל אוכל עד שאשאל מכם,

ואתם תודיעוני איך היא הנגתכם,

עם האורחים הבאים אצלכם,

וכמה פורחים בעד אכילה ושתייה ולינה בבתיכם.

השיבו לו, במקום הזה אין צריך לפרוע כלל,

וכולם אוכלים ושותים כרצונם,

עד שילכו לדרכם

בלא כסף

ובלא מחיר בכלל.

אמר להם,

ומיהו הפורע באדם את כל ההוצאה הזאת?

אמרו לו, זה הדבר לא מוטל עליך לדעת.

יהיה מי שיהיה, מהי כיפת לך?

אתה תבוא, תאכל ותשתה כרצונך, ואל תשען.

אמר להם, אין דרכי לאכול,

עד שאדע ממי אני אוכל,

ולא אוכל ולא אתעם מאומה,

עד שתודיעוני מיהו בעל הבית.

ויפצירו האנשים בו מאוד,

שיאכל וישתה וירבץ עם עונו,

ושלא יכביד עליהם להגיד לו את שם הבעלים,

כי זה מן הנמנע.

והעניין נזכר, צוחק ואומר,

אני הולך למות.

אני הולך למות מרעב, מצמא.

אתם לא מניחים אותי,

העוון תלוי בכם.

אתם תגרמו את מיתתי.

היו אמרו לו, אדוני,

הנה השולחן ערוך לפניך,

אכול לשתה כאוות ליבך,

ואין מעקב מידיך.

הוא צועק ואומר, לא אוכל לאכול דבר,

עד שתודיעוני מיהו בעל הבית,

ואם לא תגידו לי,

אתם תגרמו מיתתי.

בקיצור, נראו האנשים להפציר בו שיאכל.

הוא צועק כשהוא מת ברעב,

ולא יאכל עד שיודיעו מיהו בעל הבית,

עד שעל כורחם, שלא בטובתם.

הוכרחו לומר לו,

ויאמרו לו חסיד אחד שמורי ביפי נכס הוא עשיר

וחסוך בנים, עשה זה לגמילות חסדים.

ויאמר להם, והיכן הוא?

שאני רוצה לראותו.

אמרו לו, זה אי אפשר שהוא רחוק מקום ישיבתו ואנחנו פה עומדים במקומו.

חזר ואמר להם,

אני לא אתעם מאומה, עד שיבוא הבעל הבית.

ותחננו לו ואמרו לו,

אדוננו,

תעשה חסד עמנו,

תאכל, ואל תפציר בנו ללך לכרותו.

יען, ידענו נאמנה שהוא לא יבוא.

ובין כך ובין כך,

אתה בצער רעבון.

אמר להם, ולמה לא יאכל לבוא

עד שהודיעו לו שהוא בצער על המאורע שהרה לו,

ויספרו לו את כל מעשה בינו.

אמר להם, אדרבא,

בשביל שהוא בצער,

אני רוצה לראותו ולנחמו.

ועתה שידעתי זה,

ודאי לא אשים בפי דבר עד בואו פה.

יתמהרו לכרותו, למה אני מת מרעב

ולא אוכל להמתין עוד.

צעק צעקות, ובחיות גדולות.

אומר שנפשו יוצאת בדברו,

ואתם גורמים למיתתו.

עד שבעל כורחם יוכלחו לשלוח אל החסיד,

ויספרו לו כל המעשה של זה העני שהוא קרוב למות ברעב ואינו רוצה לאכול דבר.

עד שיראה את פניו ועל כורחו שלו בטובתו קם ויבוא אצלו

אוכרות העני את החסיד

שמח לקראתו

ויאמר לו בוא ברוך השם

והתחיל לבכות ולצעוק לפניו לומר אני מת ברעב

ואני לא יכול להמתין עוד

ויאמר לו החסיד הנה באתי אליך

ולמה לא תאכל?

השולחן ערוך לפניך

אמר לו עני

מקודם לא רציתי לאכול בלי רשותך

כפי שורת הדין ודרך ארץ ליטול רשות מבעל הבית

ורציתי לראות פניך להכירך

ועתה

לא אוכל אני לבדי

עד שתאכל אתה עמי

ביום אלוה החסיד

לא אוכל עתה לאכול דבר

הריני יושב אצלך ברשות נתונה בידך לאכול כרצונך

חזר ואמר לו עני מן הנמנע שאוכל שום דבר עד שתאכל עמי יחדיו

חזר ואמר לו החסיד

אכלה פניך

תניחני

ולא תפגע בי לאכול שאיני יכול לאכול מרוב צערי

אמר לו העני אם כן ספר לי מה צערך

ודאגה בלב איש יש חן לה

אמר לו אתה לא עת אסף

אתה יכול לאסוף על נפשך תרבה צמאונך ואחר כך ירחם השם

אמר לו העני בחייך רבי

צריך אתה שתספר לי שאם לאו איני אוכל

ואני מת ברעב ואחס ושלום זה אתה תהיה הגורם לצערי במיתתי

וכן על זה הדרך הפציר בו כמה הפצרות החסיד עמו ולא יכול לו

מוכרח לספר לו את כל המעשה של בנו

אמר לו אל תדאג

ואל תצטער על זה וירחם השם

ושאל לו היסר אשתך

אמר לו החסיד

מיום שהרע לנו זה המאורע נהפכה שמחתה לתוגה

הלכה ונסגרה בירכתי ביתה יומם ולילה דמעתה על לחיה ואין מנחם לה

זה קרוב לשלוש עשרה שנים זה העניין

באותה שעה קפץ העני ונשבע חיל ראשי לא אוכל דבר עד שתבואי לפה

ונאכל כולנו ביחד ואם לא אני מת ברעב

ונלאה החסיד להפציר בו שיאכל

והוא גם כן יאכל עמו על כורחו לעשות רצונו

שלא יתעכב עוד מלאכול עד ישלח אחרי אשתו

יען אי אפשר שהיא תבוא כי לא תניע לשום אדם להתקרב לפתח ביתה

והעני לו שומע לכל מלחשים והלך וצעק צעקה גדולה ומרה

אני מת ברעב ואין מרחם עליי

אין מנוסה

ואמר איה שמים איפה הרחמנות של בני ישראל

היית בעיני השם שאמוד ברעב בשביל אישה אחת

עד שנאחר גרונו וצעקתו ובחייתו ועשה עצמו כאילו נתעלף

בקרובה נשמתו לצאת

עד שגדל צערם ונבהלו כל העומדים שם

וגדל צערי חסיד עד מאוד שחס ושלום

לא תבוא תקלה על ידו ולא יהיה גורם למיתתו

עד שהוכרח לשלוח אנשים חשובים במרוצה

שילכו אצל אשתו ויודיעו העניין שיש סכנת נפשות

כדי שתמהר לבוא לכבוד השם להחיות את נפשו

וילכו ויבואו ביתה אישה

וירעישו את הפתח והיא בשומעה

ותשקף בעד החלון לראות על מה החרדה

ויאמרו לבעלך החסיד שלחנו אלייך בחיפזון

וצריכים לנו לדבר עמך

חושי ואל תעמדי

כששמעה את דבריהם

הוכרחה לפתוח הפתח

ונכנסו אצלה ויספרו לה את כל המעשה

ותכף צריך שתבואי עמנו ולא לאחר

שכל שהייה אסורה יש כאן סכנת נפשות בדבר

בעל כורחה שלא בטוב אתה קמה והלכה עמהם מרה ונאנחה

וכשנכנסה בפתח הבית שעומדים שם החסיד בעלה והעני

תכף העני כמה עמדו

ותחי נפשו

ויאמר לבואי ברוך על השם את ביתי שבילי ימיני אחותי ידידתי

שאני רוצה לאכול ביחד עמכם שזה זמן רב שאני מעוטף ברעב בשבילכם

וטען האישה ותאמר לו אדוני לא אוכל לאכול כי נפשי מרעד מאוד

ויאמר לה אני ידעתי

וכבר סיפר לי בעלך את כל קורותייך ועתה אל תדאגי והשם ירחם עלייך

ועתה נאכל ונשתה ביחד

ואחיו את נפשי שגם אני כהן

ובזכות זה השם ימלא חסרונך

כששמעה האישה את השם כהן

נאנחה ונזכרה את עונייה מהכהן

שלקח את בנה ונתעוררה בחייתה נהרי נחלי דמעה

ויאמר לה עני אחותי לא עת לבכות

אני מוטל ברעב

וקרוב לצאת נפשי

סוף דבר

מרוב צעקותיו ובחיותיו הוכרחו לאכול עמו לחם תמרורים

בעני היה אוכל דבר עד שיתלו ידיהם עם תחילה

לא אוכל דבר עד שיתלו ידיהם תחילה

וכן עשה עד שגמרו את הסעודה

וברכו ברכת המזון

וברך אותם בברכת האכסניה

אחר כך אמר העני לחסיד

אני רוצה לבוא עמך שיש לי מה לדבר עמך

וילכו שניהם יחדיו לבית ישיבתו

ויקרא הוציאו כל איש מעליי

וישארו שניהם החסיד והעני

ויען העני ויאמר לרבי פן אהס

תדע

שאני אליהו הנביא

ואני הוא הכהן שלקחתי את בנך

ואותו עני

שהיה בוכה ביום המילה

והיה אומר שגונבים ממנו כל פעם את האכילה

זה היה שטן

והוא נדמה כך כדי לנסותך לראות אם יכעיסך

כדי לקטרג עליך ולהעמיד את גזירת בנך

או אם תסבול ולא תכעס עליו

ותעמוד בצדקתך

ועל ידי ענוותנותך בצדקתך שסבלת ולא כעסת עליו

לא מצא מקום לקטרג עליך

וחלף הלך לו

ונתבטלה גזירה קשה ונשארה חלושה

וזהו הצער שעבר עליך עד היום

ועתה הגיע הזמן

להביאו אצלך שעתה הגיע להיות בן 13 שנה

והוא בר מצווה

וצריך לקיים המצוות בעולם הזה

ועתה

שמע בקול ייעצך לשמור ולחסות כל אשר אנוכי מצווך

קודם כל

תזמין בית אחד בביתך סגור מכל צדדיו

לא יימצא בו שום חלון ושום חור

או צדק

שממנו לא ייראה שום אור

כי אם יהיה חושך ואפלה

וכך עמך מעיל

בגד גדול

וייטהר

ויתקדש

ותבוא עימי

וקודם לך

בשר לאשתך החסידה

שבעזרת השם בקרוב תזכה ותראה את בנה יחידה

וכן עשה

ובזריזות גדול

הזמין הבית

כאשר ציווהו אליהו

ולקח על לבוש הנזכר

וטבל עצמו והחליף סמלותיו בקדושה

והלך עימו אל המדבר

אשר הוא חונה מקום אשר לא עבר בו איש ואין קול ואין עונה

ובהגיעם אל הר אחד גבוה

אמר לו

לך לקצה הסלע

ושם תמצא פתח פתוח

תיכנס לתוכו

ותמצא שם מבוי אחד

אורך מהלך מיל אחד

כולו חושך ואפלה

ולא תפחד

ותלך בו כולו

ובסופו תצא לאור

לגן אחד גדול

ונאה עד חקר

ובסוף

תמצא בית אחד גדול

ותיכנס לתוכו

תראה כולו מלא אנשים סביב סביב לו מראשו לסופו

אלה כולם

נשמות צדיקים שבגן עדן של הארץ

ובהיכנסך לבית הנזכר

תפנה ימינה

תסבב אותו כולו על הסדר שהם יושבים

תנשק ידי כולם

בסוף השורה לצד פתח הבית משמאליך

שם תמצא נער קטן בן 13 שנים

והוא בנך יחידך

תשליך עצמך עליו

כאילו שאתה רוצה לחבקום נשקו

ותשליך על פניו ועל גופו את זה המלבוש של הבגד שהבאת עמך

תכסהו טוב טוב שלא יראה אור

ותצא עמו במהרה לבחוץ

מן הדרך שנכנסת

ואני עומד פה לפניך ממתין לך

והגם שהנשמות הנזכרות יצעקו ודאי אחריך

לומר אנה תוליך זה הנער ומשלנו

כבר זכינו לו אנחנו

ותעשה עצמך כי חרש לא ישמע ואל תשיבם דבר

וכן עשה

ויקח יחסיד המלבוש בידו

וילך לו אל קצה הסלע וימצא שם פתח פתוח

ונכנס לתוכו לתוך מבוי

באורך מיל

חושך ולא אור

הלך אותו כולו עד שיצא לאור

והנה גן גדול

נכנס לתוכו ברטט וזייע

וירא והנה הוא מלא נשמות של צדיקים

בדמות גופנית

פנה לימינו וסיבב מראש ועד סוף

ונשק ידי כולם

ובסוף

מצד הפתח מצא הנער כאשר אמר לו

תכף השליב עצמו עליו

ויכסהו במלבוש כאשר ציווהו ולקחו ויצא עמו

וכל הנשמות היושבות צעקו אחריו

והוא רץ ויצא במהרה ולא השיב להם דבר

עד שיצא אל המקום

אשר היה שם בתחילה

והנה אליהו

עומד וממתין אליו

ויהי

אך יצאו יצא

והפתח נסגר אחריו

וילכו יחדיו וחסיד נושא בנו ומכוסה במלבושו ואליהו עמו

ויצווהו אליהו לרבי פי נכס ויאמר לו

יישמר וייזהר בו שתכניסהו תכף בבית שזמנת לו

שלא יראה אור ושלא יראהו שום אדם ואפילו אימו

עד עבור ארבעים יום

כי אם אתה לבדך תאכילו ותשקו

בהדרגה גדולה

עד שיתרגל לגשמיות העולם הזה וכן תתנהג בעניין האור

שבכל יום תפתח מעט מזער

סדק קטן ממנו יבוא האור

ובכל יום תוסיף לפתוח מעט

יותר כשיעור

שלא יזיק לו

יען שכל זמן שהיה בגן עדן התחתון

וניזון מאור רוחני

ועכשיו הוא בא לזון

מאור גשמי

ולזה צריך בהנהגה גדולה להדריכו במידה ובמשורה

ותשמרהו שלא יצא כלל מפתח ביתך

והרי הוא חכם גדול יותר ממך

שלמד כל התורה בגן עדן

וכל הסודות

ואחר ארבעים יום

שכבר יורגל באור העולם הזה אני אבוא אליך שיש לי מה לדבר עמו ולצוותיך ואחר כך יכולה עמו לראותו

וכן היה

ויכניסהו תכף מכוסה לבית שהזמין לו סגור כנזכר

ולא היה נכנס שם כי אם אביו לבדו

וינהגהו ככל אשר ציווה אותו אליהו

וכשנשלמו ארבעים יום

נגלה אליהם זכור לטוב

ויאמר לנער

את אוזנך לי

שמה אמרתי

שלושה דברים אני מצווך היום

אשמר לך פן תעבור עליהם ותלכד

חס ושלום

אחד

לא תתגאה בתלמודך שתשמע שיטעו חבריך בדבר הלכה

כי תועבת השם

כל גבה לב

שנית

תיזהר בכבוד אב ואם

ולא תסתור דברי אביך

שלישית

לעולם

לא תשים בים דרכך

ותהיה שקוד בלימודיך והשם יהיה בעזריך

ויברכהו ברכת כהנים

ויאמר לו עליכם שלום

וילך לו

ואחר כך בא עמו אצלו

ותשמח בו שמחה גדולה ותחבקהו ותנשקהו

ואביו ייחד לו בית ישיבתו לבדו

והוא למד עם תלמידיו כמנהגו

והיא מימים

והנער הולך ומטייל בחצרו לרוח היום

חבר סמוך לפתח ישיבת אביו

שהיה כנגדו

ושמע את התלמידים

שטעו בתלמודם

ויען ויאמר להם

אתם טועים בדבר הלכה

וישחק בקרבו

ויאמר להם תראו בספר פלוני בדף פלוני

ותבינו הלכה על מתכונתה

באותה שעה שמח ליבו ונתגאה בקרבו

ועבר על הציווי הראשון

אשר ציווהו אליהו

ואחר עבור איזה ימים

חזר עוד לטייל בחצרו

ושמע לאביו שהיה מלמד לתלמידיו עניין אחד

ויען ויאמר לו לא כן אבי

הפוך

האמת היא כך וכך

ועיין בספר פלוני

ועיניך תחזינה משרים

כי שמוע אביו את דבריו

חרה לו עד מאוד

לא על כבודו שבישו כנגד כל תלמידיו

אלא שעבר גם על הציווי השני שציווהו אליהו

ויירא מאוד וייצר לו שמא יענש חס ושלום

ויהי אחרי הדברים האלה

אירע מעשה שהמלך שלח לקרוא לכל החכמים

ויאמר להם

הנני רוצה לנסות אתכם

ולראות חוכמתכם

ואני רוצה לשאול שלושה דברים מכם

וזמן שלושה ימים יינתן לכם

בסוף השלושה ימים

צריכים אתם לבוא להודיעני מדעתכם

מהם השלושה דברים

שעלו על ליבי

לשאול מאיתכם

וגם תשובתכם

תשיבו בידכם

ואם תגידו לי באמת

הרי אתם בני חורין לעצמכם

ואם לאו

חס ושלום

אעשה קליה בכל שונאיי ואתחיל מכם

ויהי כשומעם ויחרדו אנשים מאוד

ויאמרו מה זאת עשה אלוהים לנו

לגזור עלינו זאת הגזירה הקשה

מי יכול להגיד לו את אשר עם לבבו

לב חושב מחשבות אבן

ואין עתה אין לנו לא נביא

ולא חוזה לסמוך עליו

ואין לנו על מי נישען

כי אם על אבינו שבשמיים

והתאספו כל הקהל בבתי כנסיות

בבתי מדרשות

גזרו תעניות יום בלילה שלושה ימים

עמדו בתפילה ובסליחות ובתחנונים

לבקש תשועה מבעל הרחמים

ויהי ביום השלישי בצאתם מבית הכנסת

נתוועדו כל ראשי הקהל וכל החכמים בבית החסיד רבי פינחס

להתייעץ מה לעשות?

להציל ממוות את נפשם

ויהי כראות הבחור

הבן של רבי פינחס הנזכר את כל הוועד הגדול הזה בביתו

וראה פניהם זועפים

נאנקים ונאנחים

נכנס אצלם ושאל להם

מדוע פניכם רעים

ועל מה כל החרדה הזאת?

ספרו נא לי

ויאמר לו אבי בני אין לך עסק בזה

והוא מפציר בהם

תאמרו לי מה זה ועל מה זה?

ויען ויאמר איש אחד מהקהל

ומה נפסיד אם נאמר לו?

אפשר שהקדוש ברוך הוא יזרוק לו נבואה בפיו

אם יבוא לנו תשועה על ידו

ואביו החסיד צעק עליהם שלא יאמרו לו דבר

והם לא שמעו אליו מרוב צערם

ובפרט ששמעו את שמועתו שהיה חכם גדול

ויגידו לו את כל הקורות אותם

ואת הגזרה שגזר המלך עליהם ועל כל ישראל

ויען הבחור ויאמר להם

אה, על זה אתם מצטערים?

בעזרת השם

אני אלך

ומבטיח אתכם שאני אשיב לו ואגיד לו את כל אשר בלבבו

הולכו לשלום לבתיכם

אכלו ושתו ואל תצטערו

ושומעם את דבריו

וישמחו כל הקהל מאוד

כי היו מכירים אותו ובטחו בשם ובו

ויברכו אותו ואביו

היה מתיירא על בנו דואג ומצטמק בקרבו.

סוף דבר

הגיע עת הלילה אל בית המלך

אמרו לו לבחור

נקומה ונעלה

והזמן היה קצר לאחת ערב

ובהיות שהיו שתי דרכים להגיע לבית המלך

אחת ביבשה

דרך רחוקה

והשנייה קרובה דרך הים

בספינה קטנה

עוברים מעבר אל עבר

אמרו כולם טוב ללכת דרך הים

טרם הזמן יעבור

ואביו התחיל לצעוק

לא דרך הים

לא לעבור

כאילו בוא נוקף אותו ונקראנו אסון

וכולם השיבו לו שלוחי מצבא אינם נזוקין

ובפרט מצווה גדולה כזו להציל נפשות מישראל

ודאי שלא יהיה נזוק

בקיצור לא הטו את אוזנם לדברי אבי וחסיד ויקחו את הנער

ויורידו בעונייה הקטנה וחורשי הקהל עמו וגם אבי בעל כורחו

הלך עמו להיות עליו השגחתו

ויבואו לפני שער המלך

והמלך יושב על כסאו

משגיח מן החלונות

לראות אם יבואו יהודים להשיבו

או לא יבואו

ויעשה בהם קליה כמא חשבתו

ויישא עינם

וירבי הנה ספינה קטנה באה לקראתו

ויהודים בתוכה

ובקרבם

נער אחד

מראהו כמלאך האלוקים

ועמוד אש נטוי מן השמיים על ראשו

ורעדה אחזה אותו

ונהפך ליבו בקרבו

וניחם על הרעה אשר דיבר לעשות

ותכף יצא לקראתם

ויקבל אותם בסבר פנים יפות

ויקח את הנער בימינו ויעלהו ויושיבהו בצדו

ועיניו תלויות אליו מסתכל בו ותוהה בו

כי מראהו כמלאך אלוקים

נורא מאוד

ויאמר הנער

אדוני המלך

מה כבודו שואל מאת עבדיך

ויען המלך ויאמר לו ניחמתי

חזרתי בי מכל אשר שאלתי

איני רוצה מכם דבר

כי עתה ידעתי כי גדול אדוני אלוהיכם

והוא לעולם מגן בעדכם

הלכו לחיים טובים ולשלום לדרככם

ותנו הודעות

לאדוני אלוהיכם

ומלבד

שאני מחלתי לכם

גם בעבור אבן היקירא לזה

הנני כותב וחותם בטבעת המלך

שעד משך עשר שנים

תהיו פטורים מכל מיסים וארנוניות

ויהי קראו סופר המלך בעת ההיא

וכתב וחתם ככל אשר דיבר ונתן בידם

וישתחוו לו ויברכו וילכו מאיתו לשלום

שמחים וטובי לב על הצלתם ומשתעשעים עם הנער

שעל ידו בא ישועתם

ומרוב שמחתם

לא רצו לחזור ליבשה דרך חזרתם

אמרו נחזור דרך הים

וניתן הודעות לשם ונאמר לפניו הללויה

בא אביב החסיד צועק עליהם

לפחות בחזרה נלך ביבשה

והם לא שומעים אליו

ויקחו את הנער כולם כאחד

ויחזרו בספינה הקטנה ובאמצע הדרך

כולם שמחים ומדברים זה עם זה

והנער הלך על שפת הספינה להסתכל בים מזה ומזה

ובהיותו שם על שפתו באה לו השינה והכביד ראשו ונפל לים

והם טרודים בשמחתם ולא ראו אותו

ויהי כאשר קרבו אל העיר

ויבקשו את הנער להוציאו

ולא מצאו

והתעצבו האנשים מאוד

והאביב

בכפלי כפליים התחיל לבכות

ולצעוק על בנו

ואימו כשומעה

שמעה ונענחה

ותטפל על בנה כי לא היה זמן רב

מעט נחה שקטה מצערה ואחרי כל כך הרבה שנים עד שנעשה לה נס

והשמש יבוא לה חזר ונאבד בן החמודה

ותזעק אהה ועיניה נוזלות נחלי דמעה

והנער נפל במצולות ים

ושם נגלה אליו אליהו זכור לטוב

ויאמר לו מה זה בני עברת על אשר ציוותיך

ויען הנער ויאמר לו אמת

אנוכי חטאתי ועברתי ממצוותיך ועתה אני שואל ממך מחילה

ותחוס עלי ותציין עם האפלה לאורה ולא אשוף עוד לחיסלאה

ויאמר לו אליהו זכור לטוב

אם אתה מקבל עליך בכל ליבך שלא לעבור על כל אשר אצווכה

אני אמחל לך ואצילך

ויען הנער ויאמר לו הנה אדוני מהיום והלאה לא אסור מדבריך

ויאמר לו אתה אזמין לך דק גדול

שיבלע אותך

ולא תירא

שאתה תהיה חי ובריא

אולם לא יזיקך

ואני אהיה עמך לא אעזבך

ולמחר

ערב שבת קודש

בחצי היום יקיא אותך על היבשה

בעיר קוסטנדינה

ואני אעשה שלמחר

לא יעלה במצודות של הדייגים

שום דג בעולם

ואני יודע שהרב מקוסטנדינה

בכל ערב שבת משתדל בכל עוז לקנות דגים לכבות שבת

כשלא ימצא

יצטער הרבה

ואני אתן בליבו

ללכת ולשכור צייד אחד

שהשליכה מצודה לים על מזלו

ומה שיעלה במצודתו יהיה לו

ויעשה שהדג

שאתה בקרבו יעלה ויילחט ברשתו

וכשתעלה ויולכך לבית

ויוציאך מבטן הדג

ותצא החוצה

היזהר וישמר

שלא תתוודע לו

שאתה יודע לקרות בתורה אפילו אות אחת כלל

עד הזמן

שאני אבוא אליך ואתן לך רשות

לגלות חוכמתך.

ואפילו אם הרב יפסיר עמך ללמדך,

תעשה עצמך טיפש גדול.

בקושי תלמד האותיות והתפילות עד התנ״ך דווקא.

ומשם והלאה,

כשירצה ללמד אותך משנה וגמרא,

עשה עצמך קשה כברזל,

ולא תלמד אפילו אות אחת.

תהיה אצלו לשמשו

עד עת בוא דברי.

וכן היה.

ויעבוד דג גדול ובלעו.

ולמחרת ביום השישי

התייבשו כל הימים להוציא דגים בעיר קוסטנדינה.

והרב שלח את נערו פעמיים-שלוש לקנות דגים לכבוד שבת,

ולא מצאו,

ולא יכלו למצוא בשום אופן, בשום ערך כלל.

כאשר עבר יום שישי,

ערב שבת קודש,

ומשרתיו לא מצא האדם להביא לו מאומה, גדל צערו,

ויצא הוא בעצמו.

וימצא דייג אחד עומד על שפת הים,

וישאלהו לאמור

יש לך דגים?

אמר לו, אדוני, היום נלאינו

כולנו להשליך רשתות בכל הימים,

ולא השיגה ידנו דבר.

אמר לו, הרב, אני רוצה שתשליך המצודה במזלי לפניי,

ואני אתן לך שכרך כך וכך,

בין אם היא תצא ריקנית,

בין אם היא תצא מלאה.

מה שיעלה בתוכה יהיה שלי.

אמר לו, הדייג? טוב, אדוני.

היש לך מצודה?

ויזדמן לו דג,

ונכנס בתוכה.

וימשכוהו ויעלו אל היבשה.

וירביא נדע גדול, משובע ומפואר כבד משא.

וישמח אחריו שמחה גדולה,

ושילם לו את שכרו,

ועוד שכר טרחתו שיביאהו לביתו.

ויתנהו בבית התבשיל כדי לנקותו.

והרב הנזכר,

הייתה לו בת יחידה.

ויאמר לה אביה, לכי ונקי את הדג הזה,

ותבשניהו לכבוד שבת.

ותלך העלמה,

ותיקחהו.

והתחילה לנקותו.

ותיקח הסכין,

ותיתנהו בביתנו.

לפתחו לנקותו מזוהמתו.

והנה קול יוצא מתוך הדג ואומר לו,

תעשי בנחת,

אל תזיקיני.

באי בשומעה את הקול.

אחזת הרעדה, ונשתנו פניה.

ותזעק ותקרא לאמה ולאביה.

ויבואו אביה ואמה.

ויאמרו לה, מה כל החרדה?

ותאמר להם, כך וכך היה המעשה.

ואמה התחילה לצחוק עליה.

ותיקח עמה סכין בידה.

והתחילה לפתוח בטן הדג כדרכה.

והנה קול יוצא מבטן הדג כבראשונה ותפחדה גם האמא ותנסע חוצה.

וכרעות הרב את כל הבהלה.

אשר נבהלו האמא וביתה אמר תנו לי את הסכין.

ואני בעצמי רוצה לפתוח בטנו לראות זאת הפליאה.

וייקח הסכין.

והתחיל לפתוח הדג מצידו.

והנה הכל יוצא לקראתו. והוא אומר לו בבקשה ממך תעשה במתינות ואל תזיקני.

והשיב לו הרב לא תירא ולא תיחת.

אעשה במתינות ובנחת.

וכך עשה ופתח הדג.

ומצא זה הנער בתוכו ערום עם כותנתו.

שכל מלבושיו נעבדו ממנו ונפסדו בנפילתו.

וישמח הרב מאוד לקראתו.

כי הכיר בו שהוא יהודי מהול בקדושתו.

ותכף ציווה לבני ביתו לחמי מים חמים וירחצו וילבשו בגדים נקיים.

ובליל שבת בתוך הסעודה שאל לו הרב אם הוא יודע לקרוא בתורה.

ויאמר לו לא אדוני.

חזר ושאל לו אם הוא יודע להתפלל תפילה.

ויאמר לו לא.

וכן על זה הדרך.

שואל אותו על כל דבר.

ויאמר לו איני מכיר אפילו צורת האותיות.

והרב

כראות את הנער יפה תואר ויפה מראה.

ובעל דרך ארץ.

נשא חן בעיניו.

ויאמר ללמדו תורה.

והתחיל ללמדו מא' ב'.

והוא עשה עצמו טיפש גדול.

עד שבקושי לימד אותו את א' ב'.

אחר כך טרח יותר.

ללמד אותו ברכות הצריחות.

ואת התפילות.

והתחיל ללמדו פרשה.

ונתקשה יותר ויותר.

אבל כל כך אהב אותו.

שלא היה מקפיד על טרחתו.

עד שלימד אותו תורה נביאים וכתובים.

ושרצה ללמד אותו משנה.

לא עלה בידו ללמדו אפילו אות אחת.

עד שנתייעש הרע מללמד אותו עוד.

ויאמר לו הודו לאדוני כי טוב.

לפחות זכיתי ללמדו התפילות והברכות וכל התנ״ך.

על כל פנים.

יצא מכלל עם הארץ.

והיה משמש אותו על שולחנו.

והיו אוהבים אותו הרבה הרב ואשתו וגם ביתו.

וראותם מידותיו הטובות.

ויפה אף נעים ובעל חן.

אחר עבור זמן.

ביקר מקרה.

לאותה העיר הגיע חכם אחד.

שליח אשכנזי מפולוניה.

ושבעו הולך

שהוא גאון הדור.

הוא בעל חריפות.

יצאו כל הקהל לקראתו.

ויקבלוהו בכבוד גדול.

וייתנו לו אכסניה בביתו של גביר העיר.

ותכף בלילה הראשון

שאל הגאון הנזכה לבעל הבית

תשלח להודיע לכל חכמי העיר ולבעלי בתים

שיתקבצו כולם בבוקר בבית הכנסת הגדול לשמוע את הדרשה שאני רוצה לדרוש אחר התפילה.

וכן עשה.

שלח הגביר את משרתו להודיעם

ולמחרותו נתקבצו כולם.

נגמרה התפילה.

התחיל לדרוש פלפול עצום

ולהקשות קושיות גדולות

עד שכל חכמי העיר

וגם הרב

נבהלו ולא יכלו להשיבו.

ואחר כך הגאון עצמו אמר להם

אני אתרץ את כל הקושיות.

והתחיל להביא כמה שאלות ותשובות

ותרץ את כולם.

וכל החכמים והגבירים הם אמראו כן תמאו בקיאותו וחריפותו.

ואחר כך חזר ושהיו להם עוד קושיות יותר חזקות מהראשונות.

ובין כך ובין כך

עבר זמן רב.

אמר להם די כי היום הזה כל אחד צריך ללכת לעסקה ולכו לשלום.

מחר בעזרת השם

בשעה פלונית תתקבצו כולכם

ואתרץ לכם כל הקושיות

וכל הדברים.

כל הגבירים מדברים זה על זה ואומרים מה זה באמת כזה חכם גדול?

יותר מהרב שלנו

שהרי הוא לא יודע להשיב לו שום תשובה על קושייתו.

בעריו היה שומע ומצטער הרבה.

למחרתו דרש גם כן שלוש שעות בפלפול עצום

ותרץ את כל הקושיות שלו היום אתמול.

ביקשה עוד קושיות חדשות והניח אותם לתרץ אותם ביום השלישי.

וכן על זה הדרך מדי יום ביומו כל השבוע.

וביום החמישי דרש כי מנהגו

והניח כמה קושיות עצומות

כדי לתרץ אותם ביום שבת קודש.

ויהי ביום השישי

נגלה אליהו אל הנער

ויאמר לו הנה באתי אליך עתה הגיע הזמן

שיהיה לך רשות לדבר בתורה.

פתח פיך ויעירו דבריך

וכה תעשה בזה הלילה.

בליל שבת קודש

כשתיכנס להביא את הקערה לשולחן לפני הרב

יתחיל כי מנהגו לצחוק עמך

תאמר לו

אדוני

שאלה אחת אני שואל מכבודך

תאמר לו

שייתן לך רשות לדרוש בבית הכנסת מחר

קודם שידרוש הגאון הנזכר.

בוודאי הוא ישחק לדבריך בהכירו אותך

שאינך יודע שום דבר.

מכל מקום

אתה תפציר בו

ואני יודע שגם אשתו וטו יהיו בעזריך

ומאהבתך התחננו לו שיעשה רצונך.

ולמחר,

כשתדרוש תתעצם בפלפוליך האמיתי כמו שלמדת בגן עדן,

תורת אמת,

ותודיע להם

שכל הקושיות והפלפולים שהקשב את ערץ הגאון

כולם דרך הרכבה ואין בהם ממש.

ובוודאי

תמצא חן בעיני כל שומעי דבריך ואחר התפילה

וודאי יבואו כל ראשי הקהל לבית הרב לבקריך ולשעוד עמך על שולחניך ולהשתעשע בתורתך.

וכל אחד מהגבירים שיש לו בת,

ייתן עיניו עליך

וישתדל לתת לך ביתו לעשייך,

ואתה

לא תובע ולא תטה אוזן.

יען, בת זוגך היא ביתו של הרב,

בעל הקסניה שלך.

ואחר כך

אני אבוא אליך והורתיך את אשר תעשה.

וכן עשה,

בליל שבת נכנס לשרת על השולחן,

והתחילו הרב ובני ביתו לשחוק עמו כדרכם,

מאהבתם אותו.

ויען הנער ויאמר לרב,

בבקשה ממך שתיתן לי רשות לדרוש למחר בבית הכנסת הגדול,

מעט מזיעה לפי קוצר דעתי,

קודם שידרוש הגאון המפורסם.

ויהי כמצחק בעיני הרב.

ואמר לו, בני,

מה אתה יודע לדרוש?

וכי אתה רוצה לביישני בפני קהל ועדה?

אמר לו, אדוני,

אף על פי כן תמלא שאלתי ולא יהיה לך שום בושה,

כי כולם מכירים אותי ויתלו את הסרחון בי.

סוף דבר

התחיל לסרב עמו,

וגם אשתו וביתו של הרב היו בעזרתו,

ויאמרו לו,

נו, תעשה רצונו,

מי יהיה מה שיהיה,

ואין עליך שום אשמה,

שכל אשר בשער יראו שאינו יודע הדבר ויסחקו עליו.

מה אנחנו רוצים לשמוע ולראות?

מה יהיו חלומותיו?

עד שנתרצה הרב

ונתן לו דיבור,

הבטחה לעשות רצונו.

ויהי ממחרת ביום שבת קודש,

בהיותם בבית הכנסת, אחר קריאת ספר תורה.

שלח הרב את השמש לומר לגבירים וראשי הקהל,

וגם לגאון הנזכר,

שרוצה לעלות זה הבחור אברהם,

שעימי לומר שני דברים כערכו קודם הגאון.

הוא מבקש שייתנו רשות כולם.

ולכבוד הרב

נתנו לו רשות לעלות,

וכולם עיניהם נשואות אליו,

לשמוע מה ידבר ומה יצטדק,

ומשחקים זה עם זה עליו.

ויעל אברהם לטבע,

ויקח הטלית בידו,

ובירך עליו בכוונה גדולה.

וכולם טמאים,

ומשחקים מראות תנועותיו,

ופתף פיו בחוכמה,

ואמר שמחונא רבותיי.

אתם כבר,

ודאי,

לדעתכם,

שכל הדרשות והפלפולים והקושיות והתירוצים

שהקשב ותרץ הגאון,

שביום אחד דרש בעניין זה,

והקשב ותרץ כך וכך,

תדעו נאמנה שכל הקושיות

לא היכונו בשם קושיות כלל.

הוא טעה,

ולא הבין הבנה של הגמרא על מתכונתה,

וזה הביא אותו להקשות מה שקשה.

וההבנה של הגמרא היא כך,

וההבנה של הרמב״ם זה כך,

וכן על זה הדרך.

אבל אם יש כבר להקשות,

אז כך היא הקושייה,

וזאת היא הקושייה.

ומכוח זה השאלה הפלונית-פלונית נתייתרה.

וגם אלה הקושיות,

יש לי ישבם על פי גמרא פלונית ושאלה פלונית.

וגם מה שפלפל ביום שני,

והקשה כך וכך, אין בהם ממש.

וההבנה היא כך וכך, וגם התירוצים שתרץ, לא נגע ולא פגע,

דלא ראיזה, כי ראיזה,

שזה העניין, הוא כך וכך, וזה לא נגע, כך וכך.

ואם יש להקשות,

אז זה כך וכך.

וגם על זה יש לאלוקים פתרונים.

והוא כמו שכתוב בספר פלוני, בדף פלוני.

וכמו שכתוב בספר פלוני, בדף פלוני.

ובזה התיישבו כל הקושיות.

וגם מה שדרש ביום השלישי,

ומה שדרש ביום הרביעי,

וכן על זה הדרך.

כל הדרשות שדרש ופלפל, ושהקשה ותירץ כל השבוע,

וגם הקושיות שהניח צריך עיון ביום ה',

וכך דחה אותן כולן,

ביקש להחזירן למכתשת,

מי ישב הכל על מתכונתו וכל העם מקצה.

נבהלו, נחפזו בשומעם.

ויתמעו אנשים משעל רעהו, מרוב חוכמתו וחריפותו, בקיאותו לאין קץ ולאין תכלית.

ויאמרו זה לזה.

זה אברהם היכו,

שהיינו משחקים עליו.

והגאון הנזכר נהפכו פניו כשולי קדירה,

ונשבר גאון עוזו, ולא מצא ידיו ורגליו לברוח משם.

והרב שמח ונאלס,

ובחכמים התקלס,

ובצאתם מבית הכנסת כולם הלכו לבקרו בבית הרב,

בעל האכסניה,

וכל החכמים בגבירים עשו סעודה עמו,

וגם על השולחן פתח פיו בדברי תורה,

פרפראות לחוכמה,

נחמדים מזהב ומפז,

אבנים טובות ומרגליות,

וכולם מלחשים ביניהם.

מי ומי יתן לו ביתו, לזכות להיות לו לחלקו,

ושלחו לו שלוחים ללחוש באוזנו,

ולדור לו נדוניה רבה, כל אחד לפי מסת ידו,

ועשיר לא ירבה מוהר ומתן ומגדנות.

והבחור אברהם מיקו

עומד בדיבורו ומקיים מצוותו,

ואינו נותן דיבור לשום אדם מהבאים לרצותו.

והרב הבעל הבית וכן הרבנית שמחים הרבה בראות חוכמתו

ובקיאותו ודואגים

מצד אחר,

שהיו החפצים

לביתם ללקחו,

ואין לאל ידם ליתן לו עושר וכבוד כמו שנודרים לו הגבירים,

ועל זה הם נעצבים ונאנחים

שמא יקדימיהם אחד במתן הדמים.

וכשיצא הרב לחוץ,

קראה אותו אשתו

בתו אומר לו, אדוני, לא עת לחשות.

למה תשתוק ולא תדבר עם ידידנו אברהם על ביתנו

מאחר שאנחנו זכינו בו קודם כל,

וכמה יגיעות יגעת עמו?

ומאחר שהשם של אחו לביתנו,

למה יקחו אחר עם זכויותינו?

ויאמר לבעלה,

ביתי, מה אעשה שאין כוח בידנו

לתת לו למחצה לשליש ולהרוויח ממה שנותנים לו הגבירים, ראשי קהלנו?

אמרה לו אף על פי כן,

אתה לא תחשה ותדבר עמו על זה המעשה,

ואפשר שלא יהיה כפוי טובה.

השם יתן בליבו לרצות

במה שתשיג ידנו,

ולא ישיב את פניך ויודה לקחת את ביתנו.

כמו שראינו שמן השמיים

שלחו אותו אצלנו.

ויאמר לבתי,

רחוק הדבר ממנו,

ועם כל זה אשמע לעצתך,

ואבקש אופן לשלוח לדבר עמו על זה העניין,

מה השם יהיה לנו, לעזרה.

והבחור,

רבי אברהם,

עינם משוטטות לכאן ולכאן,

וראה והבין

מבין רכסי עיניהם,

שהרב ואשתו דואגים ויראים

שמא יתן דיבור לאחרים

ויצא לבית אחר.

ויקרא לרב

ויאמר לו,

רעו ראיתי

והבנתי

שאתם בצער,

על שמדברים עמי

על עניין שידוכין,

וחוששים שמא אתן עיני בממון ואקח בה את אחרים.

לכאן תדעו נאמנה,

מלבכם יהיה בטוח

שאיני נותן דיבור לשום אדם,

ואיני לוקח, כי אם את בתיכם,

שהיא בת זוגי,

השם שלחני עליכם.

באי מהר,

באי אלך לבשר לאשתו,

וגדלה שמחתה כמוצא שלל רב,

ולמחרת ביום ראשון

הזמינו החכמים,

וגמרו השידוכין,

וכתבו וחתמו,

וקבעו זמן לנישואין,

חודש ימים,

עד שיזמינו כל צורכי החופה,

הבגדים והתכשיטים.

וכאשר הגיע הזמן לעשות חופה,

ביום שישי

אחר חצי היום,

כנהוג באותם הערים,

אמר החתן

רבי אברהם

להרב

מרחמים,

רצוני ללך לעשות טבילה בים,

לחמוד שבת,

ולהחליף שמלותיי.

ויאמר לו חמים, טוב הדבר.

וייקחו בידם

שתי חליפות שמלות,

וילכו שניהם יחדם.

וכשהגיעו לשפת הים,

התחיל רבי אברהם החתן

לכתוב איגרת אחת.

וישאל אותו הרב חמים,

למי אתה כותב זה כתב?

ויאמר אברהם לאביו ולאמי,

אשר הם חיים על האדמה,

ואינם

בערי רוסיה,

להודיע להם לזמינה,

שיבואו להיות בשעת החופה.

והרב כששמעו,

טמא על דבריו,

ויהי כמצחק

בעיני חתנו.

ויאמר לו מה אתה מדבר?

היוכל

להיות כדבר הזה?

הלא המקום רחוק הרבה מקושטא

לערי רוסיה.

והיום קצר,

הדרך רחוקה.

ויאמר לו החתן,

אל תחוש.

תכף אני שולח להם את המכתב,

ותכף הם יבואו.

והרב חמים

חוזר כנגדו, שזה דבר אי אפשרי.

והבחור החתן אינו מטה אוזנו,

וכותב וחותם האיגרת,

ועיניו צופיות לים

למצוא שליח,

לשלוח הכתב

באהבה מסותרת.

ויישא אברהם את עיניו,

ויר ואינה כנגדו ספינה קטנה,

וזקן אחד מנהיגה.

ויאמר לו אברהם, אדוני זקן,

לאן אתה הולך?

ויאמר לו, אני הולך לרוסיה.

אמר לו, בחייך

תעשני חסד,

תוליך זאת האיגרת לאביו ואמי,

ותזרז אותם שיבואו מהר, תכף לחופתי.

וישיב לו הזקן,

הנני מוכן לשרתך,

ועשה כל יכולתי שיבואו אצלך.

ולקח הכתב מידו,

ויישא וילף

כמו עוף פורח.

הוא כרגע נחלם מן העין.

והרב חמים משתאה

לראות את הפלא הזה,

ולא האמין בזה.

וחשב בדעתו,

שכל זה דברי צחוק ועיתול.

וחס ושלום,

התבלבל דעתו מרוב חוכמתו.

ועל כורחו המתין שם עמו,

תראו עוד מה יהיה באחריתו.

ויעשו טבילה,

ויחליפו שמלותיהם.

כבר הגיע עת קרוב לזמן שבע ברכות.

והרב חמים,

הוא מסרב לחזור לביתו.

באמור אליו,

בוודאי כבר באו החכמים והגבירים, בכל הזמנים, כולם ממתינים.

ואין משורת דרך ארץ שיושבים ומצפים.

והחתן אומר לו, עוד היום גדול.

אתה תראה,

היקריך דברים לו.

ויבואו תכף לחיים טובים ושלום.

תכף תראה.

והזקן הנכבד כבר הגיע לעיר של אביו, רבי פנחס,

והלך לביתו, לישיבתו,

והתנפל לפניו בבקשה ובתחנונים,

שיעשה חסד גדול,

וילך עמו תכף לברך שבע ברכות

לבנו יחידו,

ושימהר לבוא עמו בחיפזון גדול,

כי יש שעת חוקה,

וכל המוזמנים ממתינים.

וימאן, ויאמר לו, תמחל לי כבודך, ערב שבת?

איני יכול ללכת לשום מקום.

והזקן חזר ונשק את ידו,

והתחנן לו בבחייה,

ואמר לו, חי אני,

שאיני זז מכאן עד שתבוא עימי

לנישואי בני,

ולא די אתה לבדך,

אלא גם אשתך,

שזהו חפצי ורצוני.

ויאמר לו הרב,

יען, נשבעת?

אני אבוא אחריך על כורחי, שלא בטובתי,

אבל מן הנמנע

שתבוא אשתי.

יען, היא בצרה ויגון על בנה,

ועתה, כשתשמע חופת בנך,

זוכרת ומתמרמרת יותר על בנה חמודה.

ויאמר לו הזקן, לא כן אבי,

שצריכה לבוא גם אשתך עימי,

ואני אלך לבית

ואקח אותה.

וכן היה,

הניח לה רב והלך לביתה,

וידפוק על הפתח בכוח גדול וביד חזקה.

ותשכב בעד החלון המשרתת,

ותרף עיני זקן דופק בחוזקה.

ותאמר לו, מה שאלתך?

אני רוצה להיכנס לדבר עם הרבנית עימה,

שיש לי הכרח גדול לדבר ביני לבינה.

הלכה המשרתת ואמרה לגבירתה,

ותאמר לה, פתחי לו ויכנס, ונשמע את דבריו.

ויבוא אצלה,

להתנפל לפניה ולומר לה,

אדונתי, צריכת לבוא עימי תכף ומיד?

לחופת בני, ידידי,

שהיום רוצה ליתן קידושין,

ואם אין הטבעה,

לא אוכל לגמור את הנישואין.

וכל המוזמנים

עליכם ממתינים,

שתבואי עד

והרב בעלך.

ותאמר לו בבקשה ממך,

אל תשכיל לי צרד בנך יחידך,

שאילו היה לי זכות,

אתה הייתי רואה בחופת בני מחמד עיני,

ואתה הלך לשלום.

ותשמח מחופת בנך,

ותניח לנו במקומנו,

שדי לנו עם מנחותינו,

ותשואות חן על השגחתך עלינו לכבדנו.

חזר הזקן ואמר לה,

אל תרבי תדברי, העבודה לא אעזבך,

שבועה, הוא אומר לה, עד שתבואי עימי.

וכבר אמר בעלך,

הרב החסיד מוכן לבוא עימי,

והשעה נחוצה,

הוא ממתין לך,

וזה ערב שבת קודש.

בקיצור, כל כך עשה,

עד שלקחה

על כורחה,

מוליכה אצל בעלה,

והלכו שלושתם אל הספינה,

והם צועקים ואומרים,

אנה תמוליכנו

ותרחיק נדודנו, והיום ערב שבת קודש,

צריכים עוד לחזור לביתנו.

והזקן אומר להם, אל תפחדו,

כי הנה המקום קרוב לנו,

וברגע כהרף עין

הגיעו אל המקום

שהיה שם בנם מחמד עין עם הרב חמים,

ממתינים לברך על היין,

ויישאו עיניהם החתן

רבי אברהם

וחמיו

מעלת ערב,

ויראו,

והנה ספינה קטנה באה לקראתם,

ויאמר החתן לחמים,

הנה אבי ואמי,

בתוך הספינה הזאת הם באים,

וחמים עודנו משחק ומהביל

דבריו ואינו מאמין,

ואיניהם עודם מדברים,

וקרבו אליהם וירדו ליבשה,

ויאמר הזקן לבחור החתן

הלא הבאתם אליך

וייצקתם לפניך,

וייקחם החתן מידם,

ויוליכם לבית המשתה

והרב

חמים

חריש ומשתאה,

ויבוא הביתה

לעשות הנישואין,

ואביו ואמו דואגים ונאנחים,

ולא נכנס שום שמחה בליבם,

וזוכרם בנם חמודם,

ויברכו ברכת אירוסין,

התחילו לקרוא את הכתובה

בין ברכת אירוסין

לברכת נישואין,

וייט אוזנו החסיד רבי פנחס,

וישמע ששם החתן

אברהם בן פנחס.

ויאך ליבו בקרבו

ויאמר בליבו

מה זאת עשה האלוהים לנו בזה המקרה?

שיהיה שם החתן בשם בני

ושם אביו כשמי

להזכיר לנו את צרתנו ולעורר דאגת בנינו

התחילו הדמעות נוזלות מעיניו

וגם ישתול עומתו נגד פניו

ויישא החתן וירא אותם ואינם זועפים

ויאמר להם למה אתם עצבים?

ויאמרו לו בחייך

תניח לנו בצערנו

ואל תוסיף על דאגותינו

כי שומענו

שם אביך כשמי

ושמך כשם בנינו

טמענו על המראה וזכרנו צרותינו

ויאמר להם

אני בנכם אברהם

וייפול על צוואריהם

ויחבק להם וינשק להם

ויפוג ליבם של אביבי מו מרוב שבחתם

וינחם אותם וידבר על ליבם

עד אשב רוחם בקרבם

ויפלו על צווארו וישקו ויבכו

ויאמר להם עתה לא עת אאסף

ועתה תנו תודה לשם ותגילו ותשמחו בשמחתכם

ואחר כך אספר לכם את כל המעשה

ונגמרו השבע ברכות

ושמחה רבה

והרב חמיב

ברעותו של חסיד רבי פניחסם מפורסם

ומר מחותנם גדלה שמחתו כמוצא של אל רב

ותכף אחר החופה

שלחו והביאו את כל כלי ביתם והתקבצו כולם כאחד

וילכו יחדיו לעיר הקודש ירושלים ובהיכנסם עשו לעניים סעודה גדולה

ויחלקו צדקה לעניי ארץ כפי מיסת ידם

ויהיו בהשקט ושלווה כל ימיהם עד זקנה ועד שיבה

ועד כאן המעשה הנורא של רבי פניחס.

כן הקדוש ברוך הוא יוציא אותנו מכל צרותינו

ויקבץ נפוצותינו

בתוככי העיר הקודש ירושלים משוש ליבנו בעגלה ובזמן קריא ואמרו אמן.

מה לומדים מהמעשה של רבי פניחס?

דבר ראשון יוצא לנו להודיע לנו שאין אדם יכול לברוח מגזרותיו

שהרי רבי פניחס הקדוש

עם כל זכותו ותורתו

לא היה כוח בידו לבטל גזירת בנו שהייתה מכוח מזלו ומערכתו

דבר שני

למדנו כוחה של הצדקה

והענווה

ושיהיה אדם סבלן

שלא יכעס על שום אדם שבעולם

שהרי רבי פניחס

בעבור רוב צדקתו ועינוותנותו וסבלנותו

שסבל מאותו עני שהיה צועק על הסעודה שגנבו לו את האוכל

שזה היה שטן

על ידי זה נתבטלה גזירת בנו

ממיתה עולמית

כי זה היה לנסותו

והכביד עליו לראות אם יכעס או יבעט בו

וכשראה אותו עומד בצדקתו

לא היה יכול לו

וחלף והלך לו

זה היה הניסיון של אברהם אבינו

שהשטן בא בתור עני

והוא לא ראה אותו והוא עלה וקטרג בגלל זה הייתה עקדה

ונזדמן לו אליוב זכור לטוב

והוליך את הבן הזה לגן עדן במקום גיהינום

והיה תמורתו שאותו הצער

נתחלף להם היעדרו במקום מיתתו

ואחר כך שמחו כפליים באחריתו

ושלישית למדנו

כמה קשה מידת הגאווה

ועונש מי שעובר

מצוות כיבוד אביהם

שכשעבר בנו מצוות אליהו

כמה צרות צרורות עברו עליו

לולא שבזכות אביו

בזכות תורתו הגנה עליו ואליהו סלח לו

דבר רביעי למדנו

שלא יישא אדם אישה לשם ממון

אלא ישתדל שתהיה בת תלמיד חכם

וצנועה ויריאת שמיים

שזה העושר האמיתי לזכות לבנים צדיקים

כי הכל הולך אחר האם

זרע קודש מצבתה

ודבר נוסף למדנו

שלא יהיה אדם כפוי טובה

ובפרט למי שהטיב עמו בעת צרתו

כמו שראינו שעשה בנו של רבי פנחס הנזכר

בציווי אליהו הנביא ולקח את ביתו

תודה על ההקשבה, המשך יבוא