שנאת אחים - חלק א | הרב אמנון יצחק
(אין זה התמלול! אלא עיקרי הדברים מהספר 'מצווה ועושה' שחיברו הרב שמואל דוד פריעדמאן שליט"א, חלק א' עמודים תצב-תצד)
שנאת אחים פרק ט: "לא תשנא את אחיך בלבבך"
שורש המצוה;
מלבד מצות עשה של: "ואהבת לרעך כמוך" איכא לא תעשה של: "לא תשנא את אחיך בלבבך" וביארו היטב החינוך (מצוה רלח') וזה לשונו: 'שלא לשנוא שנאת הלב אחד מישראל שנאמר (ויקרא יט, יז): "לא תשנא את אחיך בלבבך" ולשון ספרא: 'לא אמרתי אלא שנאה שהיא בלב' וכמו כן בערכין (טז' עמוד ב') בשנאה שבלב הכתוב מדבר אבל כשיראה לו שנאה וידוע שהוא שונאו אינו עובר על זה הלאו אמנם הוא עובר על: "לא תקום ולא תטור" ועובר כמו כן על עשה שנאמר: "ואהבת לרעך כמוך" ומכל מקום שנאת הלב היא קשה מכל השנאה הגלויה ועליה תזהיר התורה ביותר.
שורש המצוה;
ידוע כי שנאת הלב גורמת רעות גדולות בין בני אדם להיות תמיד "חרב איש באחיו ואיש ברעהו" והוא סיבה לכל המסירות הנעשות בין אנשים והיא המדה הפחותה והנמאסת תכלית המיאוס בעיני כל בעל שכל.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות ועובר עליה וקבע שנאה בלבו לאחד מכל ישראל הכשרים עבר על לאו זה ואין לוקין עליו לפי שאין בו מעשה.
אבל בשנאת הרשעים אין בו איסור אלא מצוה לשנאותם אחר שנוכיח אותם על חטאם הרבה פעמים ולא רצו לחזור בהן שנאמר (תהלים קלט, כא): "הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט" עד כאן.
כשמראה שנאה בגלוי האם עובר בלאו?
והנה בדברי החינוך מבואר כי הלאו של "לא תשנא" אינו עובר אלא בשנאה שבלב אבל כשמראה לו שנאתו בגלוי אינו עובר על זה הלאו.
וכן הוא דעת הרמב"ם (ספר המצוות לא תעשה שב') וזה לשונו: 'שהזהירנו משנוא קצתנו לקצתנו והוא אמרו: "לא תשנא את אחיך בלבבך" ולשון ספרא: 'לא אמרתי אלא שנאה שהיא בלב אמנם כשהראה לו השנאה והודיע שהוא שונאו אינו עובר על זה הלאו, אבל הוא עובר על: "לא תקום ולא תטור" ועובר על עשה גם כן והוא אמרו: "ואהבת לרעך כמוך" אבל שנאת הלב הוא חטא יותר חזק מן הכל' עד כאן לשונו.
וכן כתב עוד הרמב"ם (ספר היד פרק ו' מהלכות דעות הלכה ה'): 'כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה שנאמר: "לא תשנא את אחיך בלבבך" ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב אבל המכה את חבירו והמחרפו אע"פ שאינו רשאי אינו עובר משום: "לא תשנא"' עד כאן לשונו.
ומה שכתב שם בכסף משנה על דברי הרמב"ם וזה לשונו: 'מאחר שאינו מכהו ומחרפו משנאתו אותו אינו עובר משום: "לא תשנא" עד כאן.
כבר תמה עליו בספר יד הקטנה (מנחת עני אות ג'): דהרי מלשון הרמב"ם כאן בחיבורו וכן בספר המצוות מוכח דאף שמכהו ומחרפו מחמת שנאתו מכל מקום כיון שמראה שנאתו בגלוי ואינו מטמינו בלבו אינו עובר על לאו ד: "לא תשנא" ואם כן דברי הכסף משנה המה היפוך דברי הרמב"ם וכן תמה בשו"ת חקרי לב (יורה דעה חלק ג' סימן פ') ועיין בביאור הרי"פ פערלא על הסמ"ג (חלק א דף קלד') על דבר מה שנדחק לפרש דברי הכסף משנה ומכל מקום מסיק בסוף דבריו דבדברי הרמב"ם בספר המצות ובלשון החינוך מפורש דכל שהודיעו והראה לו השנאה בגלוי אינו עובר על "לא תשנא" ודברי הכסף משנה צריך עיון.
מקור דברי הרמב"ם;
ומקור לדברי הרמב"ם מציין הכסף משנה דמקור דבריו הוא בתורת כהנים ו: "לא תשנא אחיך" יכול לא תקללנו לא תכנו ולא תסטרנו? תלמוד לומר: "בלבבך" לא אמרתי כי אם שנאה בלב'.
ובספר יד המלך העיר: דהוא גמרא ערוכה ומפורשת (ערכין דף טז' עמוד ב'): 'תנו רבנן; "לא תשנא את אחיך בלבבך" - יכול לא יכנו ולא ייסרנו ולא יקללנו? תלמוד לומר: "בלבבך" בשנאה שבלב הכתוב מדבר' עד כאן ומתמה על הכסף משנה שהביא דברי התורת כהנים בעוד שמפורש בגמרא כן.
טעם לחלק בין שנאה בלב לשנאה בגלוי;
ובטעם הדבר דאינו עובר על לאו ד: "לא תשנא" כתב החפץ חיים (פתיחה לאוין באר מים חיים אות ז') לבאר: דכיון שגברה שנאתו כל כך עד שמראה שנאתו בגלוי הרי ידע חבירו להשמר ממנו ביודעו שהוא שונא לו מה שאין כן כשנאתו הוא בלב ולא ידע חבירו ששונאו יוכל להרע לו בלי ידיעתו להזהר ממנו וכן כתב בספר ברית משה על הסמ"ג (לאוין ה' אות ב').
ולפי זה כתב החפץ חיים דהוא הדין המספר לשון הרע על חבירו ובפניו ידבר בשלום ובפה רך עובר גם כן על לאו ד: "לא תשנא" אף שאינו כובש שנאתו בלבו מכל מקום הרי לא ידע חבירו להזהר ממנו כיון שבפניו מראה לו פנים שוחקות' יעויין שם.
דעת השאילתות;
אכן בשאילתות דרב אחאי (פרשת וישב שאילתא כז') איתא בזה הלשון: 'תנו רבנן; "לא תשנא את אחיך בלבבך" - יכול לא יכנו ולא יקללנו ולא ימרטטנו? תלמוד לומר: "בלבבך" בשנאה שבלב הכתוב מדבר למימר דשנאה בעלמא קאסר רחמנא ואע"ג דלא קא עביד מידעם' עד כאן.
ומדייק שם הנצי"ב (העמק שאלה אות ג') דמשמע דמכל שכן אי קא עביד מעשה דעובר על "לא תשנא" וגו' וקמ"ל דאפילו "בלבבך" לחוד נמי עובר על "לא תשנא" ודלא כדעת הרמב"ם ד: "לא תשנא" עובר רק על שנאה בלב בלי מעשה.
וכתב שם לבאר מחלוקתן דתליא בגירסת הברייתא שבגמרא ערכין הנ"ל דבגמרא ובשאילתות הגירסא בשנאה שבלב הכתוב מדבר ואיכא למימר דבא לרבות דאף על שנאה שבלב גרידא עובר על "לא תשנא" וכל שכן בדעביד מעשה דעובר אבל בגירסת התורת כהנים איתא: 'לא אמרתי כי אם בשנאה שבלב' ולפי זה מבואר שאינו עובר על "לא תשנא" אלא בשנאה שבלב אבל בדעביד מעשה אינו עובר עוד על "לא תשנא".
ולפי זה מיישב קושיית יד המלך הא דלא ציין הכסף משנה לגמרא שבמסכת ערכין וציין רק להתורת כהנים דהרמב"ם בנה יסודו על לשון התורת כהנים: 'לא אמרתי כי אם בשנאה שבלב' דשם מבואר כדעתו דבשנאה שבגלוי אינו עובר עוד על לא תשנא ואתי שפיר.
שנאת השבטים ליוסף היה בגלוי;
ואפשר להוסיף על דברי הנצי"ב דלדבריו מדוייק מאוד תחלת דברי השאילתות שם שכתב וזה לשון שאילתא: דאסיר להו לדבית ישראל למישנא חד חבריה דכתיב: "לא תשנא את אחיך בלבבך" ואשכחן נמי דבדילשנותא דשניוה אחוהי ליוסף דכתיב (בראשית לז, ד): "וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום" נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים עד כאן.
ולכאורה יש להקשות דהרי גבי יוסף מצינו שלא היה שנאתם כבושה בלב אלא הראו לו שנאה בגלוי כדפירש רש"י פרשת וישב על הכתוב: "ולא יכלו דברו לשלום" כתב: 'מתוך גנותם למדנו שבחם שלא דברו אחת בפה ואחת בלב' וכן להלן פסוק יג' פירש רש"י: 'נזדרז למצות אביו ואע"פ שהיה יודע באחיו ששונאין אותו' הרי מפורש שהיה שנאתם ליוסף בגלוי וגם יוסף ידע משנאתם ושצריך ליזהר מהם ואם כן לדעת הרמב"ם הרי לא עברו כלל על לאו ד: "לא תשנא" ולמה אסמכיה השאילתות ללאו ד: "לא תשנא".
אבל לפי המבואר בהעמק שאלה אתי שפיר דדעת השאילתות דאף בשנאה בגלוי עובר על "לא תשנא" ורק דבא לרבות דאף על שנאה בלב גרידא עובר אף דלא עשה מעשה אם כן שפיר אסמכיה הא דשנאת אחי יוסף ליוסף דאף דלא עשו שום מעשה רק שנאו אותו מכל מקום עברו בזה על לאו ד: "לא תשנא את אחיך בלבבך" ודו"ק.
דעת הרמב"ן והיראים;
הרמב"ן בפרשת קדושים נקט ג"כ דהלאו ד: "לא תשנא" קאי על שנאה בלב אבל כתב ביאור חדש בזה: דעיקר מכוון הלאו הוא כבישת השנאה בלב ולדבריו מקושר לזה גם המשך הפסוק: "לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" וזה לשון הרמב"ן: 'והנכון בעיני כי "הוכח תוכיח" כמו: "והוכיח אברהם את אבימלך" (בראשית כא, כה) ויאמר הכתוב: "אל תשנא את אחיך בלבבך" בעשותו לך שלא כרצונך אבל תוכיחנו: 'מדוע ככה עשית עמדי?' "ולא תשא עליו חטא" לכסות שנאתו בלבך ולא תגיד לו כי בהוכיחך אותו יתנצל לך או ישוב ויתודה על חטאו ותכפר לו' עד כאן לשונו וכעין זה כתב בספר היראים סימן קצה' וכן פירש החזקוני בפרשת קדושים.
וכתב הגאון מסטייפלא זצ"ל בספרו קהלות יעקב ערכין סימן ד': 'דאף דהרמב"ן מדגיש דעיקר לאו ד: "לא תשנא" הוא כבישת השנאה בלב והחובה להודיע שנאתו בגלוי מכל מקום שונה הוא דעתו מדעת הרמב"ם דלדעת הרמב"ן לא די בזה שמודיע שנאתו לחבירו בגלוי דאכתי עובר על לאו ד: "לא תשנא" אם מחזיק בשנאתו אלא העיקר המכוון הוא שיתווכח עמו על מה שחטא כנגדו ואז אם חבירו מודה באולתו והוא מבורר בבירור גמור וגם אינו מבקש מחילתו על כך אז אינו עובר עוד על לאו ד: "לא תשנא".
ואף דהרמב"ם גם כן כתב להלן ה"ו דהחובה להודיע לחבירו מה שחטא כנגדו ולהתווכח עמו על כך וזה לשונו: 'כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק כמו שנאמר ברשעים: "ולא דבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון" אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו: 'למה עשית לי כך וכך? ולמה חטאת לי בדבר פלוני?' שנאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך" ואם חזר ובקש ממנו למחול לו צריך למחול וכו' עד כאן מכל מקום לא תלאו הרמב"ם בלאו ד: "לא תשנא" דלדעת הרמב"ם כיון שהודיע לחבירו על שנאתו אף שאינו מתכוין כלל להתווכח עמו כדי שיבקש מחילתו אלא עדיין מחזיק בשנאתו נגדו מכל מקום כיון שהודיע השנאה בגלוי אינו עובר עוד על לאו ד: "לא תשנא" מה שאין כן לדעת הרמב"ן עיקר הלאו הוא על החזקת השטימה על חבירו בלי להתווכח עמו ועל כן לא די בכך שמודיע לו שנאתו ודו"ק.
דעת הסמ"ק:
דעת הסמ"ק (מצוה יז') דהלאו של: "לא תשנא" הוא אמורה במקום שאין בו העשה של: "ואהבת לרעך כמוך" ודלא כהשיטות הנ"ל דהוא לאו נוסף על העשה של: "ואהבת" אלא דהלאו של: "לא תשנא" מיתוקמא כגון; באדם שעבר עבירה ומותר לשנאותו ואין בו העשה של: "ואהבת" וע"ז אמרה תורה דאפילו הכי אסור לשנאותו בלבו להראות לו פנים יפות אלא יראה לו שנאתו בגלוי.
והנה מבואר חידוש גדול בדבריו דאף דמיירי ברשע שעבר עבירה ומותר מדינא לשנאותו מכל מקום יש בו לאו של: "לא תשנא את אחיך בלבבך" דמחוייב להראות לו שנאתו בגלוי.
וביתר פרטי שנאת רשעים ומתי מותר לשנאותן ומתי החובה ללמד עליהם זכות הארכנו קצת בפרק יא' משם תדרשנו.