יש בטחון ויש בטחון - ט | הרב אמנון יצחק

הרב: נציב יום, הברכה בעילום שם, תשובה אמתית ורפואה שלימה בגוף ובנפש לכל עמו ישראל ולזרוז הגאולה בס"ד.

קהל: אמן.

הרב: אנחנו ממשיכים; 'יש בטחון ויש בטחון' חלק ט'.

בחירת אומנות; 

ה'חובות הלבבות' מגלה גילוי מפתיע! ואומר: 'אדם שיוצא לעבודה ובוחר לו מקצוע או אומנות אז כשם שהקב"ה הטביע בבעלי חיים את אופני הכנת מחייתם, כן הטביע באדם תכונה ומשיכה לאיזו מלאכה, לאומנות, למסחר או ללמוד, כדי להכין מחייתו. הרי מוטבע בחתול צידת העכברים, בַּנֵּץ צידת העופות, ויש גם מיני עופות שדרכם לצוד דגים, וכן הטביע ה' בכל מין בהמה וחיה ובמיני העופות, השרצים והרמשים את הנטיה והתאווה אל מין ממיני הצמחים או הבעלי חיים לצורך מחייתם, וגם הטביע בהם את האופנים איך להשיגם, ועוד הטביע בהם: את תכונת גופם ואברם המתאימים לצורכיהם; כמו שן וצפורן חזקה לארי, והשוק הארוך והמקור לעוף שצד דגים, ולבהמה או לחיה שנזונים רק על הצמחים, אין להם כלי צידה, וכן הוא באדם: שהכין לו התכונה לצורכי פרנסתו. 

ולכן כשאדם חושב על בחירת אומנות או על אופן מקור פרנסתו, יִמַּשֵׁךְ אחר נטייתו הטבעית ומי שמוצא בטבעו תשוקה אל אחת המלאכות וגם גופו ראוי לכך, שמה הוא מביא דוגמא בשער הבטחון שאדם שהוא גדול וחזק הוא צריך להיות סבל כנראה ומי שהוא דק אז הוא צריך להיות רואה חשבון, וגם גופו ראוי לכך אז יחזור עליה ויעשנה אמצעי לפרנסתו ויסבול מתיקתה ומרירתה, ואל יניח אותה אף אם תחסר לו הפרנסה בזמן מן הזמנים, אלא ימשיך יהבו על ה' שיספיק לו מזונו. 

נגיד אתה נמשך לחשמל, אתה חשמלאי ולפעמים זה עבודה מתוקה, כמה שאלטרים וזהו ומרוויחים, לפעמים זה מרירתם, חציבות זה הולך ובלגאן, אז אל יניח אותה אפילו אם תחסר לו הפרנסה בזמן מן הזמנים, אלא ישליך יהבו על ה' שיספיק לו מזונו, כי אם הוא עוזב את העבודה הזאת ומחפש משהו אחר אז כאילו הקב"ה אין לו יכולת לפרנס אותו מאותה עבודה, אז הוא מחפש עצות עכשיו: 'איך הוא יתגבר על המצב?' אז כאילו לא ה' שולח את הפרנסה, אבל ה' שולח את הפרנסה! זה שהוא עשה לך עכשיו מצב סטטי זה לא אומר שאתה לא תמשיך להתפרנס מאותו דבר, יש פעמים כך, פעמים כך, עליות ומורדות, גם בבורסה יש עליות יש מורדות זה ככה הולך... 

ויש עוד חשבון: חשוב כיצד להכריע בבחירת האומנות? יבחר באומנות אשר לא תטריד אותו מעבודת ה' וממלאכת שמים, גם ישתדל שאל ישנה מאומנות אבותיו כמו שאמרו בגמרא (ערכין טז) הגמרא אומרת: 'שיבחר לו מלאכה קלה ונקיה' לכן בתימן היו חייטים והיו צורפים, מה אתה צריך להשקיע? מחט וחוט וצורפים אתה מבין זה בסך הכל הדבקות של אבנים טובות וכל מיני דברים כאלה, זה דברים פשוטים, אולי קצת הלחמה משהו קטן ובזה היו אומנים, וכך היו הולכים דור אחר דור.

איך להשתמש בבטחון ברוב המקרים בחיים?

עכשיו אנחנו נלמד: איך להשתמש בבטחון ברוב המקרים בחיים? אז עכשיו יש לנו יסוד כללי בבטחון: האמצעים הרגילים והעילות הטבעיות אף שדרכן להועיל, מכל מקום מסורים הם בידי ההשגחה הא-לקית הפרטית, ברצות ה' הולכות העילות בדרך טבען שהוטבע שהטביע בהם ה', וברצות ה' סוטות מדרכן הרגילה ויוצאות מתוך טבען, למשל: מי שנגזר עליו ע"י ה': שיענש; יזרע שדהו אך יאסוף רק מחצית! אבל מי שנתברך; יזרע שיאה ויאסוף עשרים, וכן הוא בהולדת הבנים, יש שיקבלו בנים צדיקים ויש אחרת. 

וכן בדרכי הרפואה; יש אחד ישתמש ברפואה וירפא ויש אחד שיחלה ממנה ויסתבך וכו', אז זאת אומרת האמצעים הרגילים והעילות הטבעיות אפילו שדרכן להועיל, כן, לזרוע - זה מועיל זה מביא את הצמיחה, משתמשים ברפואה זה צריך להועיל, מולידים ילדים - זה צריך להיות בסדר, אבל זה הכל תלוי בבורא אז לכן לפעמים זה יכול להיות ככה או ככה תלוי לפי גזירת הבורא, לפי מה שהחשבון של כל בן אדם. 

לכן, מה אופן הבטחון? שישים בטחונו בה': שהדברים הטבעיים יוציאו את טבעם כהרגלם! אז אדם גם שעושה פעולה טבעית אל יסמוך ויהיה בטוח: 'שיקבל את התוצאה הנחשקת...' אלא ישים את הבטחון בה': שהדברים האלה לא יכזבו, אך הן יוציאו את טבעם כהרגלם, כי זה לא 'בטוח!' שום דבר לא בטוח.

באיזה דברים צריכים להפעיל את הבטחון?

 כתב ה"מספיק לעובדי ה'" רבנו אברהם בנו של הרמב"ם: 'שאינו ראוי שיפעיל אדם את בטחונו להרחקת פגעים פעוטים, כמו הרחקת פרעושים טורדים'. אינו ראוי שאדם יפעיל את הבטחון להרחיק דברים פעוטים, כמו פרעושים שטורדים אותו 'או שיציל אותו ה' מעוגת נפש בענין פעוט, אלא אם הוא מן הצדיקים כמו הנביאים ודומיהם, כמו שמצינו אצל ר' חנינא בן דוסא שהצטער על ירידת גשמים כשהיה מהלך בדרך 

אמר: 'כל העולם כולו בנחת ואני בצער!' פסקו הגשמים...!' 

פעם לא היה סככות, לא היה דרכים שאתה יכול להחבא, זה כשאתה הולך בשבילים שמי יודע עד איפה - מרחקים, אין איפה להסתר והוא הולך בדרך, יורד גשם, אנשים בבתים, כולם בנחת יש להם מחסה והוא הולך ונרטב, 

אז הוא אומר: 'אני בצער!' זהו ה' שמע והפסיק את הגשמים, משמע: שירידת גשמים להולכי דרכים נקרא זה גם כן 'דבר פעוט'. 

ומסיים ה'מספיק': 'וכל חסיד וכל שכן שהוא רק צדיק או סתם אדם כשר, אם מפעיל את בטחונו בדברים האלה - זה עזות שאין הדעת סובלת! ואין להתפלל על דברים פעוטים'. זאת אומרת אחד מפעיל את הבטחון שלו: 'שה' יסלק ממנו את היתושים עכשיו!' – אש הדא? מה, אתה רוצה להטריח את הקב"ה בשביל שהוא יזיז לך את היתושים?! היתושים באו בשביל ש... אם היית צדיק - הם לא היו מסביבך, כבר לבד, אבל אם הם באו, הם באים להזכיר לך, אתה מבין וגם קצת יסורים בשביל לנקות אותך זה גם כן בסדר, אז בדברים פעוטים לא להפעיל את הבטחון, וגם בתפילות על קשקושים, לא לקשקש! בדברים רציניים: תורה! חוכמה!! - דברים כאלה, לא כל הזמן: 'פרנסה, פרנסה, פרנסה...!' 

אך זה וודאי שגם דברים פעוטים הם מן השמים, כמו שכתוב בגמרא: 'שאפילו צער קטן של מי שמושיט ידו אל כיסו ליטול שלוש מטבעות ועלו בידו רק שתים ויש לו טרחה לחזור עם היד לתוך הכיס לטול את המטבע השלישית, גם זה נחשב יסורים' אבל אין לבעט ביסורים קטנים כאלו ולהתפלל: 'להפטר מהם!' אך אפשר שאותו דבר פעוט יתהפך לדבר גדול אם יהיה אדם רגיש מאד, והפרעושים או הפשפשים גוזלים את שנתו מעיניו, והוא סובל סבל רב אז יהפך הנזק הקטן לנזק חמור לאדם שמצבו כזה! יש אנשים שאם עוקץ אותם יתוש - הוא מתנפח, יש כאלה שלא, היתוש העוקץ אותו מת.

'נזק פעוט בעניני דת, צריך להחשב בעיני אדם: נזק גדול! כי 'רגלים לדבר' שכמה מעניני חסידות שלכאורה זוטות הם, אף על פי כן מביאות עשייתן לידי תוצאות גדולות ולכן הזנחתם עולה עוון גדול! לכן צריך האדם להשתדל ולהתאמץ ולהתפלל אל ה' ולבקש מאתו: 'רחמים!' ולבטוח בו: 'שיציל אותו מכל נזק רוחני ואפילו קטן שבקטנים!' עד כאן דברי ה"מספיק", ברוחניות - גם דבר קטן, מניעה קטנה זה נזק גדול! 

ונראה: לפי הנחה זו, אם הפרעושים או שאר הדברים הקטנים שמטרידים את האדם ומפריעים אותו בעבודת ה' או בלימוד התורה - זה כבר נחשב לדברים גדולים וחל עליהם היתר לבקש על זה, וגם חוב הבטחון לבטוח: 'שה' אכן יעשה כן', זאת אומרת כשאתה לא לומד באים הפשפשים, אז הם באים להזכיר לך: 'צריך ללמוד!' אבל אם אתה כבר לומד והם באים – אוֹ! זה צריך כבר... זה נזק, אתה לא יכול כל הזמן זז מגרד, זה מפסיק, לא יכול ללמוד, זה נזק, אז זה אפשר להתפלל על זה ואפשר לבטוח בה'.

סיכום הדברים: 

בדברים פעוטים אין צורך לבטחון ועוד יותר אינו ראוי להפעיל הבטחון להנצל ממטרידים פעוטים, אבל בעניני רוחניות לא שייך דבר פעוט, כי גם דברים הנראים כפעוטים יכולים לגרום לדברים גדולים. 

ונראה: שאין דברי ה"מספיק" סותרים את מה שהבאנו בשם "כד הקמח" ורבנו יונה: שמעלת הבטחון היא; שאדם יבטח בה' אפילו בדבר קטן! ונראה קרוב לוודאי: שדברי ה"מספיק" אינם אמורים אלא לדברים המטרידים את האדם, בדברים אלו ראוי לאדם לסבול אותם ולא להפעיל עליהם בטחונו על ה' שיסלקם במקום שאין אפשרות לאדם לסלקם, אבל ה"כד הקמח" ורבנו יונה מדברים: בפעולות שאדם עושה כדי להשיג פרנסתו שזה צריך ס"ד! כי כל צרכי האדם נעשו ע"י ה', וכן כשיש לו ללכת לאיזה מקום ואפילו שלא מצוי שם הזק, מכל מקום אפשר שיבוא לידי היזק גדול, ואם כן צריך שמירת ה' לכן אומרים: 'תפילת הדרך'.

המבחן לבטחון אמתי;

עכשיו, עסק של פרנסה שנזדמן בשעה שהוא עוסק במצווה, או בשעה שהוא לומד תורה, מתי המבחן לבטחון אמתי? כשמזדמן לאדם עסק של פרנסה בשעה של לימוד תורה או עסק של מצווה, ואיך ראוי לבעל בטחון להתנהג באופן זה? ברור: שאם אפשר לדחות את עסק הפרנסה לאחר זמן - בוודאי צריכים לעשות זאת, ואם יש לחוש שזה 'דבר האבוד' אם לא יעשה עסק עכשיו, מכל מקום אם נזדמן העסק בזמן הקבוע אצלו ללימוד תורה או לעסק של מצווה מסוימת קבוע, יש לו לבטוח בה' ולא יפסיק מלימודו ומן המצווה, אפילו שהוא יְאַבֵּד את העסק.

ולומדים לפי ה"עלה שור" שהוא אומר מגמרא מפורשת (ברכות ו) שם נאמר: "כל הרגיל לבוא לבית הכנסת ולא בא יום אחד הקב"ה משאיל בו!" שואל עליו שנאמר: "מִי בָכֶם יְרֵא ה' שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ יִבְטַח בְּשֵׁם ה' וְיִשָּׁעֵן בֵּא-לֹקָיו" (ישעיה נ י).

דורשת הגמרא: 'אם לדבר מצווה הלך נֹגַהּ לוֹ - יאיר לו! ואם לדבר הרשות הלך - וְאֵין נֹגַהּ לוֹ יִבְטַח בְּשֵׁם ה'! מה הטעם שאין נֹגַהּ לוֹ, אם הוא הלך לדבר הרשות? שהיה לו לבטוח בְּשֵׁם ה'!' 

מבאר ה"עלה שור": שע"י שאדם רגיל לקיים איזו מצווה זוכה ע"י כך להשגחה מיוחדת מה'! ולכן אם לא בא לבית הכנסת, אפילו רק פעם אחת! מיד ה' שואל לו. פרוש רש"י אומר: 'ששואל: 'מה טיבו של פלוני? למה לא בא?' ויש עליו תביעה: שלא היה לו לבטל את המצווה של תפילה בציבור מפני דבר הרשות! וכותב: 'שזה הוראה ברורה; שאסור לבטל מצווה שרגיל בה מפני ענין של פרנסה, ויש לו לבטוח בה': 'שימלא חסרונו ממקום אחר!'.

וה'שולחן ערוך' (סימן קנה) אומר: 'יקבע אדם בכל יום עת קבוע ללמוד תורה ולא יעבירנו אף אם סובר להרוויח הרבה!' בשעה של קביעות תורה, נגיד הוא קובע תמיד בבוקר שעה, שעה קבועה, שעתים, בערב שעה-שעתיים קבוע-קבוע! 'קביעת עיתים' לתורה זה זמן קבוע אותם שעות, ואז בתוך זה הזדמן לו להרוויח, לא יעביר את הזמן הקבוע, לא ידחה, בוודאי שלא יבטל אפילו אם הוא סובר: 'שירוויח הרבה אם כרגע הוא יבטל או ידחה'. 

וגם בפרקי אבות נאמר: "וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאֶפָּנֶה אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִּפָּנֶה" (אבות ב ד) והמשנה מדברת באופן שרוצה לבטל לימוד מפני הצורך, ולדחות את הלימוד לזמן אחר, אף על פי כן מורים חכמים: וְאַל תֹּאמַר כן - שֶׁמָּא לֹא תִּפָּנֶה, שאין העתיד ברור ביד האדם, כי מי יודע "מַה יֵּלֶד יוֹם" (משלי כז א) אך כל זה כשנזדמן הדבר בשעה הקבועה ללימוד, אך אם אין זה שעת קביעותו, רק נזדמן לו זמן פנוי ולמד או עסק במצווה, באופן זה יש לכל אחד לשקול ולהכריע בעצמו: 'מה צו השעה בעדו?' וגם צריך להיות ברור: שהדבר באמת השתדלות קרובה, ואל יניח הוודאי מפני הספק. 

זאת אומרת צריך להיות ברור שהדבר באמת השתדלות קרובה, אבל לא להניח הוודאי מפני הספק, זאת אומרת אל תפסיק את הלימוד בשביל דבר שהוא ספק שיצא לך מזה איזה רווח או משהו, כי פה זה וודאי רווח שאתה לומד! לעומת ספק, אז צריך להיות ברור: שבאמת ההשתדלות היא קרובה, דהיינו; שיכול לצאת מזה משהו. 

וכבר אמר ה"מסילת ישרים": 'שכלל גדול הוא; כל קולא - צריכה בדיקה!' ההיפך מ'כוחא דהיתרא עדיף' כל קולא צריכה בדיקה, למה הקולא הזאת? למה אתה צריך את הקולא? בשביל מה? מה קרה?... והכרעתו תהיה תלויה לא רק על דרגת הבטחון, אלא גם על חביבות המצוות ואהבת התורה שלו! בזה הוא נבחן גם; מה אתה מחבב יותר? אתה רץ לעסקים מהר או למצוות מהר? לתורה מהר? 

אי אפשר להשיג עצה נכונה אלא אם יתבונן האדם בשכלו בכל צדדי הספק ויבחין בכל האפשרויות, אך אף על פי כן יסמוך על ה': 'שיתקן אותו בעצה טובה! ושיסכים עם מה שחושב, עם מה שיחליט בדעתו' 

וכן אומר הכתוב: "בְּטַח אֶל ה' בְּכָל לִבֶּךָ וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן" (משלי ג ה) ולאחר החלטה ידע: 'שאי אפשר לו להוציא את המחשבה לפועל אלא בחפץ ה'!' לכן יבטח בה': 'שיסיע לו להוציא מחשבתו מכח אל הפועל – להצלחה!' אז זאת אומרת כשאדם מסתפק במשהו והוא צריך להחליט איזה החלטה, איך הוא ידע מה העצה הנכונה? אז צריך להתבונן בכל הצדדים של הספק, כן, ולא, למה, מתי, ויבחין בכל האפשרויות, לא ידלג ככה העיקר להגיע למסקנה המתבקשת לפי רצונו, וגם אחרי שהוא החליט שזה הנכון אחרי כל הבדיקות, יבקש מה': 'שיתקן אותו בעצה טובה ויסכים גם עם מה שהוא בחר שיהיה לו ס"ד'.

לענין רפואות; 

אמרו חז"ל: 'הנכנס להקיז דם...' זאת היתה רפואה רגילה אצלם, הקזת דם. אומר: 'יהי רצון מלפניך ה' א-לקי שיהיה עסק זה לי לרפואה!' וכן נפסק ב'שולחן ערוך' שיאמר: 'יהי רצון; שיהיה עסק זה לי לרפואה כי רופא חינם אתה!' וכתב ה'משנה ברורה': 'שהוא הדין בכל מיני רפואה' לא רק בהקזת דם ומוסיף המשנה ברורה: 'שיחשוב; שתבוא לו הרפואה ע"י הבורא יתברך שמו! וע"י התפילה ישים בטחונו בה''. 

ו"המספיק" כותב: 'שיבטח בה' שיועילו הסממנים' דהיינו; הרפואות שיועילו, אז זאת אומרת כל דבר בעניני רפואה צריך לתלות בה' ולבקש מאת ה': 'שהעסק שהוא מתעסק יהיה לרפואתו!' 

על דרך זה כותב ה"עקידה" כשיש דבר בעיר, לא ישקוט האדם מלעמוד על נפשו בכל מיני רפואות ותרופות: "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" (ויקרא יח ה) בהסכמת בוראו, ועל הרוב יועילו אלה ההשתדלויות להצילו מרעתו, ואם ח"ו לא יועילו הרפואות ידע: 'כי מאת ה' היתה זאת!' זאת אומרת חלילה יש מגיפה, אז אדם לא ימנע את עצמו, אלא ישתמש בכל מיני תרופות, רפואות, דברים הידועים שמועילים כמובן בהסכמת בוראו, בדרך כלל זה מועיל מה שלוקחים, אבל אם לא יועיל שידע: 'שזה מאת ה' היתה זאת!'.

מוסיף ה"עקידה": 'שיש להקיש לזה כל המקרים והפגעים המתרגשים לבוא בעולם, וזה דרך הצדיקים ילכו בה, ודרך זה מסיר העצב והדאגה מכל סובלי התלאות והחולאים ע"י שישתדל להנצל מן הרע ויסמוך בטחונו בה', ואם לא הועיל - יקבל גזירת ה'. זאת אומרת דרך הצדיקים לעשות כל ההשתדלות להינצל מרעה אבל בטחונם בה': 'שיעזור להם שנסיונות ההצלה שלהם - יועילו להם!' ואם לא יועיל - ידע ויקבל: שזה גזירת ה'. ומסיק ה"עקידה": 'כי ישועת ה' לא תוחל על האדם רק על מי שמשלים את חוקו בפעולות האנושיות, כל אשר יספיק שכלו, וכאשר יְחַסֵר מן ההשתדלות הנכונה - כבר יפול בו מום העצלות וההתרשלות ויחלוש כוחו מלהתקבל העזר והתשועה הא-לקית'. הקב"ה לא רוצה שכל דבר תפיל על הקב"ה; 

תגיד: 'ה' מסדר! ה' זה... זה...' 

מה שאתה יכול לעשות בשביל להנצל, בשביל להוושע, כל השתדלות, אל תחסר - שלא יפול בך מום העצלות וההתרשלות, כי אז לא תקבל כח ועזר מה'! 

על הדרך הזה צועד גם ה'חובות הלבבות' וכותב: 'שהאדם צריך להשתדל באמצעים היפים לבריאותו, כמו שצווה הבורא: "וְרַפֹּא יְרַפֵּא" (שמות כא יט) אבל לא יבטח על האמצעי - על התרופות, ולא יבטח על הרופא, מפני שהם לא יועילו לו רק ברשות הבורא וצריך לבטוח בה': 'שהוא ירפא אותו!' 

במקום אחר מדגיש 'חובות הלבבות': 'שחובת האדם לסמוך: רק על ה'! ולא לשתף את הרופא או הרפואות עם הבטחון בה', אלא לבטוח רק בה' ולא בהם, והכוונה: שאפילו שחייב להתעסק ברפואות, מכל מקום לא יחשוב: 'שהתרופה תרפא אותו בדרך וודאי כי כך חוק טבעה' אלא יחשוב: 'שתולה על רצון הבורא!' 

ו"המספיק לעובדי ה'" כותב: 'שיש בני אדם שנכשלים ח"ו בכפירה מוסתרת, במה הם נכשלים? בהשגחה פרטית, שהם מראים כאילו כולם בוטחים בה' שהרי מן השפה ולחוץ כולם אומרים: "ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה" (שמואל-א ב ו) מכה ומרפא... אבל בסתר ליבם כשבאה עליהם מחלה, תולים את הבטחון רק באמצעים ובהשתדלות של תרופות ורופאים ואינם משתפים אפילו את הקב"ה! אלא חושבים: 'שהכל נעשה ע"י התרופה או ע"י הרופא!' בפנימיותם הם כופרים בהשגחתו של הקב"ה!! מסוכן מאד.

ומסביר ה"מספיק": 'כי אפילו שהקב"ה הטביע ברפואות שירפאו, ואם כן לכאורה מוכרח הוא שיתרפאו על ידם, אז מה שייך לבטוח עוד על ה' אם ככה קבע ה' שהרפואות ירפאו? מכל מקום אין זה הכרחי, כי אף הגורמים הטבעיים כפופים לחפץ ורצון ה', על פי ה' ופקודתו ורשותו פועלים הרפואות ברוב המקרים, ברוב המקרים לרוב בני האדם, לא לכולם... אך לפעמים פועלים בדרך הפוכה מזו שנוצרו לה עפ"י רצון ה'; אדם לוקח תרופה 

שואלים אותו: 'אתה אלרגי?' 

הוא אומר: 'אני לא אלרגי, לא ידוע לי שאני אלרגי' 

לוקח את התרופה מתנפח! נהיה בלון, מה קרה? לא כל תרופה מתאימה לכל אחד, לא תמיד זה ככה, לפעמים שינויים פיזיקליים בתוך הגוף של הבן אדם גורמים כבר שהתרופה תעשה ככה או ככה, לפעמים ערבוב תרופות שהוא לוקח תרופות כאלה ואלה מתנגשות וגורמות נזק וכו' וכו' וכו' בקיצור; לא כל מה שברור לך: 'שדרכו להועיל!' - מועיל, הכל תלוי ברצון הבורא. 

אז להלכה למעשה; 

כתב הב"ח: 'מי שבוטח בה' - שישלח לו הרפואות ע"י הרופא!' מותר לו לדרוש בכל הרופאים אפילו במכה שבאה בידי שמים' ומסיים: 'וכן נהגו בכל גבול ישראל' זאת אומרת כמו שאומר הרמב"ן: 'נהגו ברופאים'. אבל פעם לא היו נוהגים ברופאים, שואלים באורים ותומים או שואלים את הנביא, כן זה ב"ח (טור יורה דעה סימן שליו) וגם בשולחן ערוך יורה דעה (ט"ז שם סימן קטן א מה שכותב על הרמב"ן פרשת בחוקותי, ועל הטור שם, וגם בעל העקידה בפרשת ויצא משיג על הרמב"ן וכו'). 

מה קורה עם אחד שעומד לפני ניתוח או טיפול רפואי? 

העומד לפני ניתוח או טיפול רפואי - לא יסמוך עצמו על הרופא לחשוב: 'אם יעשה את הניתוח רופא פלוני - בטוח באה רפואה' אלא יחשוב ויאמין: 'שרפואתו ביד ה'!' וישים עיקר בטחונו בעומק ליבו בה', ויחשוב: 'שבחסדי ה' הזמין לו רופא פלוני כשליח מאת ה' לרפאותו' ויאמין: 'שעצם הצלחת הניתוח תלויה רק ביד ה'!' אבל על כל פנים צריך להשתדל לבחור את הרופא הכי טוב! כי כך ראוי מכוח חובת ההשתדלות כמו שהארכנו לעיל לענין בטחון לרפואות. 

אז זאת אומרת ככה למדונו פה בבני ברק: לא לסמוך על 'קופות חולים'! לא לסמוך, לקחת רופא הכי מומחה ואפילו אם צריך לשלם!! כי בענין זה צריך לעשות השתדלות המרבית אבל לסמוך בה', אבל אם אתה לוקח אחד 'צ'לה בלה' אז אתה רוצה כבר נס כמעט! כי הוא צ'לה בלה זה הוא לא יעשה את העבודה כמו שצריך ואם הוא לא יעשה את העבודה כמו שצריך - אז ה' צריך לתקן את מה שהוא מקלקל, אז זה כבר צריך כאילו נס או נס וחצי או חצי נס! אז למה אתה צריך? תקח את הכי מומחה!

 שאלו פעם את הרב חיים גריינמן: 'מה לקחת; מוהל ירא שמים או מומחה?' 

אמר: 'מומחה! מה יועיל ירא שמים אם יחתוך איפה שלא צריך או מה שלא צריך?! מה תועיל יראת שמים? צריך מומחה!' 

אז לכן אדם צריך לדעת: צריך להשתדל לקחת רופא ולשלם, וגם זה חלק מהיסורים שאדם צריך לשלם, וזה גם חלק מהכפרה, אז לכן כל דבר שצריך לדאוג רופא פרטי, אותו רופא אם הוא עושה מטעם 'קופת חולים' זה משהו אחר כשהוא עושה פרטי ומקבל שבעת אלפים (7000), חמש עשרה אלף (15000) - הוא עובד יופי! משהו עולמי וגם כשאתה נכנס לא תמיד הרופא עושה לך את הניתוח, הוא עומד והסטז'רים מתאמנים עליך... אז זאת אומרת אתה צריך לדעת מה אתה לוקח...! ולא לסמוך על זה;

- 'מה זה משנה? הכל ביד ה'! אז מה זה משנה אם זה סנדלר או שזה רופא? מה זה משנה?!' 

זה משנה! צריך לקחת מי שהוא יודע את מלאכתו. 

אתם מכירים את הבדיחה שספרנו, כן, שהיה אחד שהגיע לעולם האמת ומחפשים בספרים - לא מוצאים את השם שלו, 

אומר לו: 'אני לא מבין! מה פרוש אני לא? זה... אז איך הגעתי לפה?'

 בדקו, בדקו, בדקו, אמרו לו: 'אַהה! איזה קופת חולים אתה?' 

אמר להם: 'כללית' 

אמר: 'כן הם תמיד שולחים לפני הזמן...!' 

אז זאת אומרת צריך לדעת מה אתה לוקח... 

העומד לפני ניתוח וטיפול רפואי, אמרנו, יקח לו רופא מומחה ולא יסמוך 'על מה שיצא...'

עכשיו בעניני פרנסה; 

מי שהפרנסה שלו תלויה באדם מסוים או בעסק מסוים, לא ישים בטחונו בליבו על האדם ויחשוב: 'לולא שהיה אדם זה - לא היתה לי פרנסה והייתי הולך לאבדון!' אלא ישים שורש בטחונו בהשי"ת ויאמין באמונה שלימה: 'שגם אם לא יהיה האדם הזה או העסק הזה, ה' יזמין לו פרנסה ממקור אחר!' וודאי, כי אם הוא קבע לו: שהוא יחיה עד גיל שמונים (80) אז איך הוא יחיה אם לא יהיה לו פרנסה?! אז אם אין מזה יהיה מזה מה הבעיה? 

ואפילו שקרוב הדבר שאם ימות אותו אדם לא יהיה לו פרנסה מיד, כי 'העולם כמנהגו נוהג' אבל בוודאי שהקב"ה יזמין לו פרנסה במשך הזמן באופן שלא יאבד בעוניו, וימצא פרנסתו או במקום זה או במקום אחר... הנה, היו 'פיטורים' בכמה מפעלים, שמעתם שמישהו מהפועלים מת? לא מתו, אז היה להם חודשים-שלוש-ארבע בלי פרנסה, בסדר, נהיה קצת חובות ואח"כ נהיה פרנסה! זה הכל בגזירת הבורא, אין פה שום ספק: 'שיהיה פרנסה!' כי אתה צריך עוד להמשיך לחיות. 

ודומה לזה, אם אחרים תלויים בו... 

יש אחד: 'אתה יודע כמה משפחות אני מאכיל?!'

- אתה מאכיל? מה אתה מאכיל, מי אתה? אתה בסך הכל שליח, אתה משועבד לפרנס אותם! ה' מינה אותך בשביל שדרכך הוא יפרנס את האנשים. 

ואם אדם שאחרים תלויים בו חושב: 'שהוא המפרנס את אלה שעומדים תחתיו' אסור לו לחשוב כן! אלא יחשוב: 'שהוא רק שליח שה' זימן אותו להכין פרנסה למי שתלוי בו'.

הלוואה; 

בדבר הנוגע להפסד של הזולת, לא נאֶמר ענין הבטחון, ואדרבה! התורה הטילה על האדם חיוב לשמור על ממון הזולת מן ההפסד, לכן כשאדם רוצה ללוות ממון באופן שאינו בטוח שישלם חובתו בזמנו, לא שייך להשתמש בזה במידת הבטחון. 

זה כמו הרשע אברהמי שאמר: 'שהוא בבטחון תורם ארבע מאות אלף (400,000) שקל בראש השנה ויום הכיפורים!' 

ולא משלם...! למה? היה לו 'בטחון' 

אז בדבר כזה התורה אסרה, אדם רוצה ללוות ממון באופן שהוא לא בטוח שישלם חובתו בזמנו, 

לא יכול להגיד: 'בעזרת ה' אני אחזיר לך...' 

מה זה בעזרת ה'?! יש לך בסיס שתוכל עליו להחזיר או לא, אם לא – אתה: "לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם" (תהלים לז כא) זה שלא משלם - התורה קוראה לו: רָשָׁע! כל זמן שהוא לא מחזיר את ההלוואה מזמן שנקצב הוא: רָשָׁע! 

אז כל שכן בן אדם ש'תורם' לקודש כאילו, ואח"כ מכזב; 'מה? אני, אני בטחתי! לא הביאו לי, בסדר לא הביאו לי אז לא צריך! מה, מה?...' 

שמעתם רשעים כאלה? לא יאומן כי יסופר!

בענין נתינת צדקה; 

מועיל מידת הבטחון כדי שיתן הצדקה בטוב לב! זאת אומרת אל תפחד אם תיתן צדקה אתה תחסר ולא יהיה לך. בענין נתינת צדקה מועיל לזה הבטחון, כדי שיתן צדקה בטוב לב כשישים על ליבו לא יחסר לו ממה שצריך לפרנסתו ע"י זה שנותן צדקה. לא נותן צדקה בפה, נותן ביד. 

והרי קבע ר' יוסף קארו בעל ה"שולחן ערוך" סעיף מיוחד (יורה דעה סימן רמז) להבטיח על זה! וזה לשונו, בעצם זה מועתק מאצל הרמב"ם: 'לעולם אין אדם מעני מן הצדקה! ולא דבר רע, ולא היזק מתגלגל על ידה שנאמר: "וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם" (ישעיה לב יז) ועוד שם: 'כל המרחם על הענים הקב"ה מרחם עליו!' ועוד שם: 'הצדקה דוחה את הגזירות הקשות!' והרמ"א מוסיף: 'שהיא גם מעשירה את האדם!' 

וכן כתב רבנו יונה: 'שלא תרע עינו בפזרו ממונו למצוות ולצדקות, ולא ידאג פן יחסר הונו במתנת ידו, אבל יבטח בה': "כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה" (דברים טו י) יברכהו! וכל אשר לו - ירבה בזכות הצדקה!' ומסיים: 'שמדרכי הבטחון שיבטח ליבו כאשר יחסר ממונו למצווה: "כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ" (שמות א יב) כמו שאמרו חכמים: 'שקיום הממון ומליחתו הוא החסרון!' אם אתה רוצה שיתקיים ממון אצלך, תְחַסֵר ממנו, זה כמו המלח ששומר על הבשר! זה המליחה, איך מולחים את הכסף שהוא יתקיים? נותנים! נותנים. 

פעם אמרנו: אדם רוצה לקבל? אם ה' רואה שהכיסים מלאים ואתה לא מוציא כלום - הוא לא נותן לך, מה, שישפך?! שיפול?! אבל אם אתה משחרר אז הוא ממלא, אתה משחרר הוא ממלא, אבל אם לא, למה שיתן לך?! הכל מלא. 

במסכת 'כתובות' כתוב: 'מתלין מתלא' מושלים משל 'בירושלים: 'מלח ממון - חסר!' זאת אומרת 'מלח ממון חסר' פרש רש"י: 'מי שרוצה למלוח את ממונו לגרום לו שיתקיים, יחסר אותו לצדקה תמיד והחסרון זה הקיום!' "יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד" (משלי יא כד).

 אך אף על פי כן אמרו חכמים...! אף על פי כן אמרו חכמים: 'שהמבזבז - אל יבזבז יותר מחומש!' מה זה מבזבז? מה זה מבזבז; בז, בז, בוזו כסף! המבזבז, אז הוא אומר: אחד שנותן צדקה בהרחבה, אמרו חכמים: 'אל יבזבז יותר מחומש' (כתובות נ) כדי שלא יעני ואז הוא בעצמו יצטרך לקבל צדקה, חכמים אמדו ואמרו: 'חומש אתה יכול לתת' זה מדובר באדם שבאמת אם יתן יותר מחומש אז הוא יהיה עני ואז הוא יצטרך צדקה, אבל אם זה אחד שיש לו הרבה כסף, מרוויח הרבה מאד! ומה שישאר לו - תמיד יספיק אף פעם לא יחסר! אז זה לא נאמר בו, נאמר בבן אדם ממוצע שבאמת אחרי 'חומש' כבר תהיה בעיה שיכול להיות נצרך לבריות. 

מי שאין לו פרנסה כדי חייו;

מה שנוגע לפרשת הבטחון הוא; שמי שאין לו פרנסה כדי חייו, דהיינו; שאינו מכסה הוצאותיו שאי אפשר לו בלעדיו, ובכלל זה: זה הפרנסה של בני הבית הלבשה ושאר צרכים הכרחיים, אינו מחויב לתן צדקה, ובפרט אם ע"י זה יהיה הוא עצמו מוכרח לקבל הלוואות או מתנות או איזה תמיכה. זאת אומרת מי שאין לו פרנסה כדי חייו, כדי לחיות במינימום, אז הוא לא מחויב לתן צדקה! אך אין בכלל זה 'הכסף הקטן' שכל אחד נותן לצדקה בכל שבוע לפי ערכו שהרי בלאו הכי אין אדם מדקדק כל כך במעותיו בזמנינו, אם לא מי שהוא חי בצמצום גמור! זאת אומרת הוא סופר עגבניות, מלפפונים סופר כאילו שלא יהיה יותר מידי חריגה לפי האמצעים... 

ועוד, 'שגם עני המתפרנס מן הצדקה' כתוב: 'שהוא חייב גם כן לתן צדקה!' גם עני המתפרנס מן הצדקה חייב לתת צדקה (יורה דעה סימן רמח).

כל זה שאנו דנים מכוח חיוב מצוות צדקה, אבל הרי אמרו חכמים: 'שצדקה לענים מכפרת!' ומאחר שכל אדם רוצה בכפרה, מסתבר שיש להכניס את הצדקה בכלל ההוצאות ההכרחיים, לכן נוהגים לתן צדקה יותר מכפי האפשרות, אבל צריכים להזהר לא לגרום צמצום על 'ביתו - זו אשתו' ולגרום לה על ידי זה עוגמת נפש, וכל שכן אם הדבר נוגע לשלום ביתו, אז כָּל חכם יַעֲשֶׂה בְדָעַת ו: "יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט" (תהלים קיב ה). 

האם בעל חוב יתן צדקה?

מי שהוא בעל חוב, לא יתן צדקה על חשבון המלווה הממתין על מעותיו, ובפרט שהוא רואה אותו שהבן אדם אתה מבין חי ככה על הכיפאק על חשבון הכסף שלו - ולא מחזיר! וימעט בצדקה כדי לשלם חובותיו, ויש להיזהר בזה הרבה!

רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: 'רָצָה הקב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מב, כא): "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".