יש בטחון ויש בטחון - ח | הרב אמנון יצחק

הרב: נציב יום לירית חיה בת אורית, הקב"ה ישלח לה רפואה שלימה ממתנות אוצר חינם וזכות זיכוי הרבים תעמוד לה, ותדע: שכל הרפואות והישועות מאת השי"ת ובזכות זה תתחזק באמונה ובטחון, אמן.

קהל: אמן.

השתדלות ובטחון;

הרב: השתדלות ובטחון, כתב "חובות הלבבות": 'ברור שכל עניני האדם תלויים בגזירת הבורא, אך אף על פי כן מחויב האדם לטרוח על עניני צרכיו כטוב לו ביותר לפי ראות עיניו והשי"ת יוציא לפועל את מה שגזר עליו' 

זאת אומרת אדם עושה את מה שהוא צריך לעניניו כטוב לו ביותר לפי ראות עיניו, אבל זה לא תלוי בזה, רק ה' מוציא לפועל את מה שגזר עליו לפי חשבונות הידועים לפניו. 

ומוסיף ה"חובות הלבבות": 'כמו שאדם צריך לאכול ולשתות ולעשות כל צרכיו ההכרחיים, אפילו שמידת חיי האדם תלויה בגזירת ה', כן הוא בכל שאר עניניו ומי שאינו משתדל כפי הצורך המינימלי וסומך עצמו על ה', נוגע הוא באיסור של: "לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱ-לֹקֵיכֶם" (דברים ו טז) לכן מוכרח חובת ההשתדלות בכל עניני האדם; במזונו, בבריאותו, בדירתו, בלבושו ובזהירות מפני דברים המזיקים, כמו שבעל אדמה צריך; לחרוש ולזרוע ולנקות שדה מן הקוצים ולהשקותם, ואח"כ ישים בטחונו בה': שיצמח צמח האדמה ושישמור התבואה והפירות מן הפורענויות ושהיבול יהיה בשפע ובברכה! ולא יעלה על הדעת שיניח אדם שדהו; בלי עיבוד בלי זריעה מתוך השענות על ה', כן הדבר אמור גם לגבי בעלי מלאכה והסוחרים והשכירים שצריכים להשתדל בפרנסתם כפי הצורך יחד עם בטחונם בא-לקים'. 

כל זה מדובר בסתם בני אדם בדרגת הבטחון, אם בכלל, שזה נקרא, אלה שהם תלויים עדין בהשתדלותם, לא בדרגה הגבוהה שדיברנו בשיעורים הקודמים. 

העדר השתדלות – עוון!

וכן כותב "בעל העקידה": 'כי העדר ההשתדלות - הוא עוון! על פי המבואר במדרש ככתוב: "וּבֵרַכְךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ" יכול אפילו יושב ובטל?! תלמוד לומר: "בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" (דברים טו יח) והרפיון וההשתדלות יפיל את האדם ברעות ובנזקים רבים וכן אמר הכתוב: "וְיַד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר" (משלי י ד) וכתוב: "חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב" (משלי כב כט) ולכן יעשה אדם עד מקום שידו מגעת ויקווה שיגיע לו מה שהוא רוצה, ע"י חפץ א-לקי אשר בידו הכל! ככתוב: "לֵב אָדָם יְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹ וַה' יָכִין צַעֲדוֹ" (משלי טז ט) ויקיים בנפשו מה שכתוב: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" – 'יָהֵיב לָךְ עֵיצָא לְמִקְנֵי נִכְסִין' אומר התרגום, עד כאן דברי ה'עקידה'. 

אז ה'עקידה' הולך לפי שיטתו כמו שלמדנו בשיעורים הקודמים. 

לא להתעצל;

ו"המספיק לעובדי ה'" שגם הוא פחות או יותר הולך באותו כיון, כותב דברים ברורים בענין ההשתדלות: 'אין כוונת הפסוקים המעוררים על הבטחון כגון הפסוק: "הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ" (תהלים נה כג) לומר: שהבוטח ישב בחיבוק ידיים ללא מאמץ להשיג פרנסתו ולחכות שמזונותיו יבואו לו מן השמים ממקום לא נודע, כי זוהי מדרגה שלא כל אחד יכול להשיגה!' 

וכבר ראינו שנאמר בשיעורים הקודמים... 

'ורק נביאים צדיקים ובזמנים ידועים ואפילו התנאים עבדו בפרך לפרנסתם כידוע, וגם האבות אברהם יצחק ויעקב עסקו במקנה הצאן ויצחק עסק בזריעת קרקע, ועל זה כתוב: "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" (תהלים קכח ב) ויש להישמר פן יתחלף בין העצל - הראוי לגנאי! ובין בעל הבטחון הראוי לשבח, כי שלמה המלך מגנה את העצל בתכלית הגינוי, ומשבח את החרוץ העובד למחייתו'. 

אז זאת אומרת שמדברים פה יש אדם שיכול להיות שהוא חושב: 'שהוא בעל בטחון' אבל הוא בעצם עצלן! ובשביל זה הוא מעדיף להיות ככה ולא להשתדל שום דבר, אבל אם זה נובע מעצלות זה שלילי ביותר, כמו שמגנה זאת שלמה המלך ונראה גם בהמשך. 

'ואם יחשוב האדם שראוי הוא לחסד א-לקי כאליהו שנזון ע"י העורבים או כאלישע, אדם כזה יהיה ללעג ולקלס! והוא חוטא וגורם לחילול ה'!! כי בני האדם רואים את שפל מצבו של אדם כזה הנזקק בסופו לנדבות 

ושואלים: 'מה השיג בבטחונו?!' 

ומי שמעז פנים וסומך על בטחון בלי השתדלות למרות חוסר הכשרתו ופחיתות סגולותיו, הרי הוא מבקש מה שאינו ראוי לו! ובמקום להשיג את קירבת ה' יסתיר ה' פניו ממנו' עד כאן דברי "המספיק" רבנו אברהם בן הרמב"ם.

לקיים מצוה כשמשתדל לפרנסה;

ה"חובות הלבבות" כותב כשאדם משתדל לצורך פרנסתו יכוין: לקיום מצוות הבורא שציווה לאדם לעסוק בסיבות העולם כמו שנאמר: "וַיִּקַּח ה' אֱ-לֹקִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". 

 כמובן שיש בזה פירושים רבים: לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ; במצוות עשה ובמצוות לא תעשה, ופה הוא לוקח את זה לכוון לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ כאילו להתעסק בעניני השתדלות בגן עדן.

דעת ה"חובות הלבבות": דאפילו לפני חטא אדם הראשון היתה כוונת הבורא: שיעסקו בריותיו בהשתדלות, ואחר החטא נתוסף הגזירה: שישיגו צורכי פרנסתם בקושי ובזיעת אפים! 

וקצת קשה: הרי אמרו חז"ל: ש: לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ נאמר על מצוות עשה ומצוות לא תעשה כמו שמביא רש"י וב"ילקוט"? אז אולי מצא ה'חובות הלבבות' מדרש אחר או אולי סובר שגם: 'אין מקרא יוצא מידי פשוטו'. 

קנס: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם;

וה"מסילת ישרים" כותב: 'שמאחר שמזונותיו של האדם קצובים לו מראש השנה, היה ראוי להיות שאדם ישב בטל והגזירה היתה מתקיימת, אם לא שקדם הקנס של: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג יט) אשר על כן חייב אדם להשתדל איזה השתדלות לצורך פרנסתו.

אז ה"מסילת ישרים" לא הולך כמו ה"מספיק" הוא אומר: שבעצם המזונות קצובים כמו שכתוב בגמרא, וראוי היה שאדם ישב בטל! והגזירה שנגזר עליו בראש השנה תתקיים בכל מקרה, אבל מה לעשות? שקדם הקנס הקללה של: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם! 

'ולכן חייב אדם להשתדל איזה השתדלות לצורך פרנסתו, וכיון שהשתדל ועשה קצת מלאכה, יצא חובתו. וכבר יש מקום לברכת שמים. ואינו צריך לבלות ימיו בחריצות והשתדלות, ואין לו אלא לבטוח בבוראו ולא להצטער על שום דבר עולמי' עד כאן לשונו.

מסגנונו של ה"מסילת ישרים" משמע: יש למעט בהשתדלות כל מה שאפשר, אבל ה"מסילת ישרים" מדבר ממדרגה גבוהה של 'חסידים הראשונים'! וגם קבע זה בפרק כא שמדבר ב'משקל החסידות'. 

מן הראשונים האלה שהוכיחו את חיוב ההשתדלות, קשה מאד על השיטות הסוברות: שעיקר דרגת הבטחון; הוא לבטוח על ה' לגמרי בלי שום השתדלות! ונוטים הדברים: שאין כאן מחלוקת בעצם, רק שמדברים אודות דרגות שונות; תלוי איזה דרגה אתה, כמה אתה בוטח בה'. 

מה שמביא ה'מדרגת אדם' (פרק ט בשם ספר "אבן ישראל") שחיבר תלמידו של ר' ישראל מסלנטר זצ"ל, דברים שהוא שמע מפי רבו, הוא מביא לפי שיטת הרמב"ן בפרשת בחוקותי: שאין צורך בהשתדלות. ועיין ב'עקידה' (פרשת וישלח) שהשיג על הרמב"ן, והמעיין בדברי הרמב"ן יראה שהרמב"ן מדבר בענין הרפואות, אבל על הפרנסה לא נאמר שם, שהרי נאמר: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם. 

ובקשר לשאלה למה ייסד ה' ככה: להטיל חובת ההשתדלות על האדם מאחר שסוף כל סוף ה' הוא מכין מזון לכל בשר? אז למה צריך השתדלות אם הכל מוכן? אז עיין ב'חובות הלבבות' (פרק ג' של שער הבטחון) שמברר שם ענין זה היטב; זה כדי לבחון את האדם! אז אם אתם זוכרים למדנו את הדברים.

מדרגת הצדיק: לבטוח בה' בלי השתדלות!

יש מדרגה עליונה בבטחון, אשר צדיקים גמורים כיוסף הצדיק ואליהו הנביא נתבעים בה, והיא: שראוי לצדיקים לסמוך לגמרי על ה' בלי לעשות השתדלות! והראיה: לזה שהרי נענש יוסף מפני שהשתדל אצל שר המשקים שיזכירהו לפרעה כדי להוציאו מבית האסורים. 

דברנו פה אחרי השיעור אתמול עם מישהו בנושא הזה... 

וכתב רבנו בחיי (סוף פרשת וישב): 'כי ח"ו שתלה יוסף בטחונו בשר המשקים! אבל חשב: שה' יתעלה הזמין אליו את שר המשקים כדי שיעשה לו נס על ידו' זאת אומרת הנה הגיע שליח שבעזרתו תבוא ההצלה. 'אבל הוא נענש על מה שדיבר עם שר המשקים ענין הצלתו, כי צדיק כזה אין לו לבקש סיבה שעל ידה ינצל, והיה לו לבטוח על ה' שהוא בעל הסיבות, ושה' יזמין לו הצלה מבלי שיבקש יוסף את שר המשקים. ודבר זה להשתדל כמו שעשה יוסף - זה היתר גמור אצל שאר בני האדם אבל הצדיקים הגמורים נתפסים גם על זה! כי הם נתבעים לבטחון מלא. 

עד כאן, שהאדם צריך להתעסק בדרכי ההשתדלות. 

וכשאי אפשר להשתדל?

אך לפעמים יקרה שמחמת תנאי המקום או הזמן אין אפשרות להשתדלות; נגיד אדם נמצא במדבר, אין מקום שצומח, אין מזון וכו'. 

בספר ה"מספיק" מבאר איך צריך להתנהג במצב כזה וזה לשונו: 'אם תקלע למקום שלא תמצא בו דבר מרפא, כגון; מי שניכש ע"י נחש במדבר ואין עמו רפואה או מי שאחזו מיחוש מעיים במקום בודד שאין בו רופאים או רפואות, אז לא נשאר לו אלא הבטחון לבד! וכן מי שהפליג ללב ים וזעף עליו הים ואבדה עצה ממנהגי הספינה ומקברניטה - לא נשאר אלא הבטחון בלבד, והוא יתעלה יודע את גודל ההיזק ולא יניח לאיש להיכזב מרחמיו, אלא יושיע במקום שכלו כל הקיצים! כמו שהציל את חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש, ואת דניאל מגוב האריות - וזה בזכות גודל צדקתם' עד כאן דברי ה'מספיק'. 

ואפילו שמזכיר ה'מספיק' את מעשי הניסים של חנניה מישאל ועזריה שלא נשרפו ע"י האש בזכות גודל צדקתם, מכל מקום אף למי שאינו במדרגה שיעשה לו נס, יתכן כמה פעמים ישועה בלי נס גלוי, ולכן חייב לקוות ולבטוח: שאולי ישלח לו ה' הצלה. 

אבל כותב ה"מספיק": 'אף שה' רוצה להתחסד עם בריותיו מכל מקום יש שהעוונות מסתירות או מעכבות את החסד הא-לקי מאיזה טעם כמוס שלא יבין איש מבלעדי השי"ת, ויכול לפול צדיק למיתה כמו שנפלו 'הרוגי מלכות' בידי רשעי הגויים ואין זו סיבה של קוצר ידו ח"ו של הקב"ה! אלא סיבה נסתרה מבני אדם'. 

כמו שאנחנו יודעים היום שזה ענין הגלגולים של 'עשרת השבטים' וכו'.

מה נחשב כצורכי בני אדם שראוי להשתדל עליהם? 

ה"ש"ך" (בהלכות 'כיבוד רבו ותלמיד חכם') נותן הגדרה ברורה: מה נכנס בגדר צורכי הפרנסה? וזה לשונו בשם המהר"ם אלשקר: 'כדי חייו!' דהיינו; צרכי הפרנסה צריכים להיות כדי חייו, לאו דווקא כדי חייו בצמצום, ודבר פשוט הוא שיבוא על האדם פתאום מקרים מחולאים וזולתם שיצטרך בהם להוצאה מרובה! ודבר שאין קצבה הוא, אי אפשר לדעת כמה יצטרך, והיום נכלל בכלל זה גם צרכי מצווה וחינוך הבנים והוצאות המינימלים; צרכי בר מצווה, קנית תפילין, סעודת המצווה, הכנסת בנים ובנות לחופה, כללא דמילתא: תלמיד חכם העושה 'תורתו קבע' ואינו מתבטל מלימודו כי אם לזון בניו ובני ביתו ולפרנסם להלבישם ולדברים הצריכים לאדם, נחשב בכלל 'מתפרנס כדי חייו' וגם פטור ממיסי העיר (על פי הדין ב"יורה דעה" סימן רמג).

לפי הגדרה זו, צריך עיון גדול! הוא אומר: סכומי המשכורת שנותנים ראשי הישיבות ומגידי השיעור ומלמדי התינוקות, האחראים בוודאי חושבים: 'שנותנים להם כדי פרנסה' וצריך עיון כמה נותנים... 

עוד מוכח מהמהר"ם אלשקר: 'דלא נגרע שם 'תלמיד חכם' על ידי זה שיש לו פרנסה ברווח, ולא כמו שסוברים: ששם 'תלמיד חכם' נאה רק למי שפרנסתו דחוקה וסובל מדחקות.

למרות ההכרח להשתדל – אין תועלת בריבוי;

דוד המלך עליו השלום אמר: "אִם ה' לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ אִם ה' לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר:  שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם מְאַחֲרֵי שֶׁבֶת אֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא" (תהלים קכז א-ב) פרש בן הרמב"ם: 'יש נדחקים להשגת המשאלות הגשמיות וקמים באשמורת להשכים לעסקים ולעבודה ומאחרים בערב לשוב לבתיהם ואחרי כן עוד אוכלים את לחמם בעצב ביגיעה ובדאגה! 

ועל זה אמר דוד המלך: שָׁוְא כל שקידתם, כי המאמץ הנפרז - לא יועיל אם לא יצטרף לזה סעד ה'! זאת אומרת לא בעקבות המאמצים אדם מתפרנס, צריך סעד מה' ואפשר גם בהרבה פחות. 

ולו היו בוטחים בה' - היו אהובים עליו! ובזכות בטחונם היתה יגיעה מועטת מספקת להם והיו יכולים לישון בשלווה, כי ה' מספק לאהובים עליו את כל צורכיהם בלא יגיעה וטורח גדול! ועל זה אומר: שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם. 

אז זה נראה כאילו הפוך ממה שהוא אמר קודם, אבל זה כלול הא בהא; כשהוא אומר: השתדלות - זה כמה שאפשר פחות, ולבטוח בהשי"ת: שהוא מספיק לכל אחד כדי צורכו והכל גזור משמים.

מזה מוכח: שאף שאדם צריך לעשות השתדלות אין תועלת וצורך בריבוי ההשתדלות, ועל דרך זה אמר שלמה המלך בחוכמתו: "שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עֹשֶׁר וְגַם לֹא לַיֹּדְעִים חֵן כִּי עֵת וָפֶגַע יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם" (קהלת ט יא) כוונת הכתוב: כי יש גזירה מאתו יתעלה לגורלו של כל אחד ואחד ומה שנגזר על האדם ישיג אפילו בלי ריבוי ההשתדלות. 

אנחנו נוהגים לומר: היות ו:בְּזֵעַת אַפֶּיךָ - זה קללה והתורה לא קצבה כמה זמן הקללה, אז ברור: שכל חכם רוצה למעט בקללה ולא להרבות בקללה, אז אם בְּזֵעַת אַפֶּיךָ זה קללה למה אני צריך להרבות שעות רבות בשביל להתקלל יותר?! ויש גזירה מן השמים: כמה אני אתפרנס, אז ימעט בקללה, והחכם הבוטח באמת, לא צריך קללה בכלל.

אזהרת ה'מכתב מאליהו';

אזהרה שכותב ה"מכתב מאליהו" (חלק א עמוד 194): 'צריכים להיזהר להימנע מלהשתדל מפני עצלות ולתלות בבטחון' 

זאת אומרת אדם צריך להזהר שמה שהוא נמנע מלהשתדל שזה לא יהיה מפני עצלות והוא תולה את זה כאילו הוא בעל בטחון. 

'שכל מה שמבטל מלאכתו מפני עצלותו בוודאי יחסיר לעצמו, כי רק הבוטח באמת, בעל הבטחון האמתי זוכה לס"ד, ומי שממעט מהמלאכה מפני העצלות' 

אפילו שהוא אומר: 'אני בעל בטחון!' 

כמו הטפש הזה שהתנדב ארבע מאות אלף (400,000)! 'בטחון' ואח"כ לא משלם! ועוד מדבר לשון הרע!! 

'אדם כזה יתעצל גם בעבודת ה' לא רק בעניני ההשתדלות, כי הוא עצל ואם כן אדרבה! רפואה של אחד כזה שיתיגע במלאכה. אך לפעמים המשקל הוא רק להכריע: האם ההשתדלות נחוצה או לא? וצריכים להתרכז על פי מבט האמת ולהעמיק בלבבו: האם זה עצלות או בטחון? ואז לבבו יבחין בדרך האמת'.

בטחון: מנוחת הנפש ושלוה;

'חובות הלבבות' מגדיר את הבטחון שהוא דבר שמביא לאדם מנוחת הנפש ושלווה, זה דומה למה שאנחנו אומרים בתפילת המנחה של שבת: 'מְנוּחַת שָׁלוֹם וְשַׁלְוָה וְהַשְׁקֵט וָבֶטַח' כי השבת היא בחינה: 'כאילו כל מלאכתך עשויה' והבוטח אחר שעשה השתדלותו ראוי להיות במנוחה וְשַׁלְוָה כמו בשבת. הדבר מובן: שמנוחת הנפש אינה פעולת הבטחון אלא תוצאת הבטחון. 

מנוחת הנפש זה לא הפעולה של הבטחון זה התוצאה של הבטחון; אם יש לך בטחון באמת זה יביא אותך למנוחת הנפש ולשלווה. 

לכן המבחן, אם אדם נקרא 'בוטח אמתי'? זה אם אדם מתהלך רגוע בלי דאגות על העבר; האם השתדלותו היתה נכונה או לא? אם אין לו הרהורים על העבר 

'אולי לא עשיתי מספיק? אולי כן עשיתי מספיק, אם הייתי עושה ככה אז היה לי ככה ואם הייתי עושה...' 

אם הוא מהרהר על העבר - זה אומר שהוא לא בוטח, כי הוא בודק: אם הוא השתדל מספיק או לא השתדל מספיק ואולי הוא פספס, אם הוא היה בוטח אז הוא יודע: שהכל גזור! השתדל? לא השתדל, עשה טעויות? לא עשה טעויות, עזרו לו? לא עזרו לו, אז וודאי שהוא היה רגוע; מה שעשה – נגמר! שלום, אם ה' גזר יבוא אם לא - ביי...

כמה צריך השתדלות?

ובקשר לשיעור ההשתדלות, כמה צריך? נאמר: אם משער אדם שיהיו לו אחר ההשתדלות הרהורי חרטה על מיעוט השתדלותו, אדם כזה צריך באמת להשתדל יותר, כי יש לחוש שמתוך בטחונו הרפה יוולדו טענות נגד עצמו! ונגד היהדות!! ונגד ההשגחה העליונה ח"ו!!! והרי כתב ה"מכתב מאליהו": שצריך לחפש עצות איך להקטין החשש של התהיה על הראשונות: 'למה לא עשיתי? למה שמעתי, למה עשיתי ככה איזה טיפש! הייתי יכול היום להיות ככה וככה...!' לכן צריך להיזהר.

נזכיר פה את המעשה שהיה עם החפץ חיים זצ"ל שראש ישיבת לומז'ה בא אליו 

ואמר לו: 'שהוא צריך משגיח לישיבה' 

אז הוא המליץ לו על אברך חשוב ואמר לו: 'שיקח אותו' 

בחול המועד הגיע 'מברק' לראש הישיבה שהחפץ חיים: חוזר בו! חוזר בו, ונראה שהוא כתב את זה בחול המועד, לא כותבים בחול המועד והוא כתב את זה בחול המועד, זאת אומרת זה היה דחוף להגיד לו: שלא יקח אותו! לאחר המועד נסע אליו, 

שאל אותו: 'רבנו! מה קרה?' 

אמר לו: 'תראה, הוא ראוי והכל ויש לו את כל המעלות והוא מתאים לתפקיד והכל, אבל הוא בא אלי ב'חול המועד' וביקש ממני: 'ברכה על פרנסה' משגיח שאין לו בטחון מספיק: שה' מזמן לו את הפרנסה ומבקש ברכה על הפרנסה, לא ראוי להיות משגיח!' ולכן הוא ביטל את ההמלצה.

ה"חובות הלבבות" מזהיר: שאדם הרואה הצלחה בפעולתו ותולה את ההצלחה בסיבה שהוא משתדל בה, 

אל יחשוב: 'כי הצלחתו באה מחמת שהוא עסק באותה סיבה ואם הוא יתמיד באותה סיבה, אז הוא יצליח עוד יותר' 

כי הסיבה לא תועיל אלא ברשות ה', שום סיבה בעולם, שום עסק, שום מניה, שום דבר בעולם הוא לא הסיבה שאתה תרוויח או לא, הכל זה בגזירת הבורא. לכן אל יתרגל באותה סיבה ואל יהא להוט אחריה ואל יוסיף להחזיק בה ולהידבק באותה סיבה על סמך שריבוי העסק בסיבה ירבה לו ברכה, כי אם כן יחלש בטחונו בה' ויטה ליבו אל הסיבה ולא אל ה'. 

זה הנסיון הכי גדול בהשתדלות שכשאדם עושה השתדלות כל שהיא, אם הוא תולה בסיבה - הוא כופר! למה? 

כי הוא אומר: 'שבעצם הסיבות וההשתדלות עושה ואין יד ה' פה, אלא צריך להתנהג על פי הטבע, אם אתה עושה ככה אז יהיה ככה, לא עושה ככה לא יהיה כלום...!'

- וזה כפירה! 

כי ה' זן את הכל, את כל העולם כולו, אז איפה נעלם ה'? איך אתה תולה בסיבה?! זה ניסיון גדול שבפרט שאדם מצליח בעקבות סיבות שהוא עושה, והוא מייחס את הכל לסיבות, זה הפחת הגדול שנופלים כל אלה שמשתדלים. כי אם יעשה כן יחלש בטחונו בה' ויתן ליבו לסיבה ולא לה', 

אלא יחשוב: 'שכל מה שהרוויח היה מחמת שכך קבע הקב"ה!' דברי "חובות הלבבות".

הענין הזה מיוסד על היסוד: שה' רוצה שנעסוק בדרך הטבע, אף על פי כן נאמין: שיד ה' באמצע, ככה הוא רוצה, לכן הוא גזר את הגזירה בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם. 

ונראה להוסיף: שבוודאי מותר לו לדון מהצלחתו שפעולת הסיבה היתה השתדלות נכונה על פי דרך הטבע להביא על ידה הצלחה ברצות ה' אבל, ולכן כשיהיה צורך עוד הפעם להשתדל, יכול לחזור ולעסוק באותה סיבה שהשתדל כבר, אך הכוונה של ה"חובות הלבבות" להדגיש: שלא יבוא למסקנה; שעצם ההשתדלות היא היתה הסיבה להצלחה ובלי עזר ה', כי זה אינו! ח"ו. ההצלחה היא רק ביד ה', ואם אין חפץ ה' שישיג מה שהשיג לא תועיל לו כל השתדלותו. אך אם יש חפץ ה' בזה, אז כל הסיבות וסיבי סיבות שראויות להוביל לאותה תכלית, כולם יהיו נסבבים ע"י ה' ותועיל השתדלותו. 

וזו עבודה גדולה מאד להאמין: שכך היא האמת! בודדים בעולם יכולים לעמוד בדרישה הזאת, והיא דרישה מחייבת ואם לא - זה כפירה! זה העבודה זרה של: "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי" (דברים ח יז). 

סיפורים מהתנ"ך שההשתדלות חוזרת לרעה;

ויש להוכיח: מכמה סיפורים בתנ"ך שמה שבני אדם חשבו שישגו מטרתם על פי השתדלותם לא עלתה כפי דעתם, ואדרבה! השיגו ההיפך ממחשבתם לרעתם, דוגמא אחת: אחי יוסף מכרו את יוסף למצרים כדי להשפילו ונעשה היפך ממחשבתם, הוא נעשה מלך! והשתחוו לו!! אז ההשתדלות לא הועילה, הם טכסו עצה מה לעשות, ומה זה הביא עליהם? בדיוק הפוך ממה שהם חשבו, זאת אומרת ההשתדלות לא קובעת כלום, אתה יכול לתכנן מה שאתה רוצה, אתה יכול לקבל בדיוק הפוך! 

פרעה חשב: 'שע"י השעבוד הוא ימעט את כלל ישראל' 

אך מה כתוב בתורה? "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ" (שמות א  יב) בדיוק הפוך! 

פרעה צווה: 'להשליך את הילדים ליאור' ומזה נמשך ההיפך! שמשה בא לארמון של פרעה, גדל אצלו, חינך אותו בתכסיסי מלכות והכשיר אותו לתפקיד של הגואל. 

בלק קרא לבלעם: 'לקלל את ישראל' והוא בא וברך אותם, בדיוק הפוך! 

המן בנה את העץ בעד מרדכי - ובסוף תלו אותו עליו! וזה היה הסיבה לגודל הביזיון שנתבזה הוא בעצמו: והיה מוכרח להרכיב את מרדכי על הסוס ברחובות העיר שושן ולבסוף תלו אותו על העץ שהכין למרדכי.

דוגמא לבטחון והשתדלות;

עכשיו בואו נראה דוגמא לבטחון והשתדלות: נביא דוגמא נפלאה מאברהם ואליעזר עבדו איך להתנהג עפ"י יסודי הבטחון יחד עם השתדלות; אברהם אבינו סמך עצמו על חסד ה' מפני שקדם ה' לעשות עמו טובות גדולות בעבר, 

כמו שהוא אמר: "ה' אֱ-לֹקֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" (בראשית כד ז) 

הרי אמר ה': שיטיב עמו גם בעתיד! וממילא יש לסמוך עליו גם עכשיו. 

נחזור, אברהם סמך עצמו על חסד ה', מדוע? מפני שקדם ה' לעשות עמו טובות גדולות בעבר כמו שהוא אמר: "ה' אֱ-לֹקֵי הַשָּׁמַיִם" זה אומר שהוא מאמין בה'! "אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי" זה טובה הראשונה, וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי - זה טובה שניה כדי להרחיק אותו מעובדי עבודה זרה, "וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" לעתיד, אז אם ככה אני יכול לסמוך עליו כבר עכשיו! 

"הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם" זאת אומרת הוא אומר לאליעזר עבדו, הוא אומר לו: 'תשמע זה לא אתה, זה לא אני, זה הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם!' 

בטחון קרוב לוודאי שה' ימלא את רצונו הטוב, אך לא בטח: 'שבוודאי אי אפשר להיות אחרת' 

שהרי אמר: "וְאִם לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת" (בראשית כד ח) זאת אומרת הוא לקח בחשבון: שיכול להיות שה' לא גזר שכמו שהוא רוצה כך יהיה, היה לו בטחון קרוב לוודאי שכך יהיה, אבל אי אפשר להכריח ולאלץ את הקב"ה במה שמחשבותיו אחרת! אז לכן יתכן גם שזה לא יקרה. נמצא שהוא התחשב גם על אפשרות כזו, ומכאן רואים: שאין מחשבה כזו סתירה לבטחון, זה לא סתירה, זה לא אומר שאתה לא בוטח עד הסוף, בוטח - מאה אחוז (100%)! אבל אני בוטח: שה' עושה מה שהוא מבין שטוב בשבילי. 

הבוטח אינו מוותר על רוחניות!

דבר שלישי (3) הבוטח אינו מוותר על רוחניות! לכן אפילו שהנסיעה של אליעזר היתה על הספק כמו שאמרנו אולי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ, אף על פי כן לא נמנע מללכת, ולומדים מכאן: שבנוגע לרוחניות לא עושים חשבון: 'אולי לא יהיה? מי יודע?' בכל מקרה חייבים לנסות: עד הסוף! אין מקום ברוחניות לשקול שיקולים; 'אתה יודע אין טעם כי בטח הם לא וזה עזוב לא צריך...' 

- לא! 

זה מעצת היצר, ברוחניות חייבים לנסות. 

דבר נוסף: אברהם אבינו החליט כבר מתחילה איך להתנהג, וְאִם לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה, כדי שלא יתבלבל בשעת הניסיון אם אליעזר יחזור בלי אשה, אז הוא כבר קובע לעצמו שיש אפשרות שזה לא יקרה. שאז יהיה לפניו שאלה חמורה: הרי מצד אחד ראוי יצחק להתדבק באשה ממשפחתו של אברהם, והרי אי אפשר להשיג אשה כזו אלא אם ילך יצחק לגור שם, אבל מצד שני, הרי יצחק נתקדש קדש קדשים! ואם הוא ישאר בארץ ישראל כי ה' לא נתן לו אפשרות לצאת מהארץ 'עולה תמימה' ואם ישאר בארץ ישראל לא יהיה לו ברירה אחרת: אלא ליקח אשה מבנות הארץ שהן אינן ראויות כל כך בעדו. אז לכן החליט אברהם כבר קודם נסיעתו של אליעזר: שבשום אופן לא ילך יצחק לחו"ל! זהו, אין יציאה מהארץ, אז יכול להיות שאולי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה, 

אולי היא תגיד: 'אני רוצה לגור פה' מה יהיה? 

אברהם עשה השתדלות גדולה להשפיע על משפחתו שבחוץ לארץ שיסכימו לשידוך, שהרי נתן ליצחק את כל הונו! כמו שפרש רש"י על הפסוק: "וַיִּתֶּן לּוֹ אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ" (בראשית כד לו) בשביל לא למנוע את השידוך. וגם לקח אליעזר עֲשָׂרָה גְמַלִּים עם כל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ" (בראשית כד י) ולא סמך על בטחונו: 'שבוודאי יסכימו' זאת אומרת הוא עשה כל השתדלות כדי שיסכימו, הוא יודע מה זה בית לבן, זה גישושים וחיפושים ונשיקות... אולי יהלומים, אולי משהו, אז הוא דאג: שיהיה כל מה שצריך שלא יעכב, אם היה בטוח ובוטח היה אומר: 'אין דבר כזה! אם אני אמרתי נגמר, היא תבוא' ולא היה עושה שום השתדלות, - לא! ברוחניות צריכים לעשות כל השתדלות בשביל שיתקיים. וטעמו עמו: מפני שכאן היה ריבוי השתדלות המצווה, מאחר שזה נוגע לדבר של רוחניות; להשיג אשה הכי טובה בעד יצחק! כמה שמשתדלים כדי להשיג את הרוחניות - זה מצווה, כל השתדלות יתרה - מצווה נוספת. זאת אומרת לא ממעטים בהשתדלות בשביל רוחניות. אז אחד רוצה לקנות תפילין; 

'אם ה' גזר - אז יהיה לי תפילין מהודר! אם הוא לא גזר - אז יהיה לי תפילין פשוט' 

- אין! 

אתה צריך ללכת לחפש את הסופר הירא שמים, שלא אוכל נבלות וטרפות, אתה צריך לדעת: מי הכותב? בקי לא בקי, מקדש את ה', מקדש, לא, עושה מה מו, מי עשה את התפילין, לא אחד שאוכל נבלות וטרפות! שהתפילין כשרות שהכל בסדר, צריך לשלם - כן, צריך לשלם מה לעשות? אתה רוצה מהודר - צריך לשלם, אין דבר כזה: 'אם ה' יגזור אז יהיה לי, אם לא יגזור לא' לא! זה צריך להשתדל, כל המצוות צריך להשתדל, כל המצוות שצריך להשתדל ולהשתדל כמה שיותר.

טרם שהתחיל אליעזר בהשתדלות הוא הקדים תפילה ואמר: "אֱ-לֹקֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם" (בראשית כד יב) הַיּוֹם, הַיּוֹם, אני רוצה שהיום זה יגמר, הַיּוֹם! "וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם" זה מורה על ההכרה שהיתה לאליעזר: שבלי עזר ה' לא תועיל ההשתדלות! הנה אחרי כל מה שעשינו הכנות, מה הוא אומר אליעזר? 

הוא היה יכול להגיד: 'מי ששלח אותי – "צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם" (משלי י כה) הוא היסוד של כל הבנין של העולם אם הוא אמר – חלאס!' 

לא, הוא אומר: 'אֱ-לֹקֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם' זה מורה על הכרתו: שבלתי עזר ה' לא תועיל ההשתדלות, והתפילה היתה: שה' יזמין לו את הסיבות הנכונות, הַקְרֵה נָא לְפָנַי. ויש לראות עוד את בטחונו החזק של אליעזר, שהתפלל: שה' יזמין את האשה עוד הַיּוֹם. 

ושמעתי בשם מורנו הרב ר' יצחק זאב הלוי, הרב מבריסק זצוק"ל שהעיר: הרי הגיע אליעזר לארם נהרים רק סמוך לשקיעת החמה, כתוב: "לְעֵת עֶרֶב לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת" (בראשית כד יא) ולמרות זה בטח אליעזר והתפלל: שעוד הַיּוֹם - בעוד איזה דקות יזמין לו ה' את המבוקש! וכך היה. 

ועל כל צעד שהוא הצליח - מיד הודה לה'! 

וכשסיפר לבתואל וללבן את המטרה של השליחות, היה שם שמים שגור בפיו, ודיבר כאילו הוא מדבר עם מאמינים ביראי שמים! לא עובדי עבודה זרה, כאילו הוא מדבר עם יראי שמים ומאמינים, אבל הם היו עובדי עבודה זרה!! 

ומה היה הסוף? שזה בעצמו הדיבורים האלה שהוא דיבר השפיעו עליהם - עד שהם אמרו: "מֵה' יָצָא הַדָּבָר" (בראשית כד נ) - איזה קידוש ה'!

"רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: "רָצָה הקב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מב, כא): "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר":